רקע
אשר ברש
הַחַלָּף וְהַסֵּפֶר

ר' מיכל השוֹחט היה שכנינוּ, בית ליד בית. אשתוֹ הגדוֹלה, הלבנה והחכמנית, ילדה יוֹתר מעשׂרה, יחידים וּתאוֹמים, ואַף אחד מהם לא הוֹציא את שנתוֹ. כּשעמדה מלדת לקח לוֹ האֵבל דירת קבע בבית הקטן והנקי.

בבוֹקרי הקיץ החמים, כשהייתי תוֹעה בדממה ליד גדירוֹת הגנים בשכוּנתנוּ — מפני שלא הלכתי אל ה“חדר” — היה ר' מיכל קוֹרא לי לפעמים באצבּעוֹ בעד החלוֹן הפּתוּח שאכנס אליו. בן השמוֹנה המוּזמן על ידי בן החמישים נכנס ברצוֹן וּבהכּרת החשיבוּת. האשה לא היתה בבית. הכוֹל היה מנוּקה וּמסוּדר מהשכּמה, ואת הארוּחה הקטנה בּישלה אצל אחת השכינוֹת — כדי להרחיק מן הזבוּבים. “משוּגעת” היתה לניקיון, ועל פּי דרישתה הוּקם הצריף לשחיטת העוֹפוֹת, לקוּפּוֹת הנוֹצוֹת וּל“מתנוֹת השחיטה” במוֹרד החצר, הרחק מן הבית. הוילאוֹת המצוּיצים היוּ מוּרדים על החלוֹנוֹת שמצד השמש, והכּתלים המסוּידים כּחוֹל עמוֹק השיבוּ קרירוּת רכּה וּנעימה.

ר' מיכל עמד במלוֹא גוֹבה קוֹמתוֹ הדקה לפני השוּלחן קטן ליד החלוֹן הפּתוּח, לבוּש “טלית קטן”, מכנסיו קשוּרים על ברכּיו, רגליו נתוּנוֹת בפוּזמקאוֹת לבנים ושרווּלי כּוּתוֹנתוֹ רחבים וּפתוּחים, עמד וּבדק את החלופוֹת. השעוֹן ארך המשקלוֹת טיקטק על הקיר שכנגד ארוֹן הספרים חסר הדלתוֹת, המאַחסן מאוֹת ספרים צפוּפים עד אפס מקוֹם. הספרים היוּ ישנים ברוּבּם, בכריכוֹת של בּד פּשתן גס אוֹ של עוֹר שחוֹר, מבהיק מרוֹב שימוּש. לא שלט בהם העש ולא היה עליהם האָבק, רק ריח ספרים חריף וּמשוּמר נדף מתוֹך דפּיהם. הפּתח אל הקיטוֹן הקטן היה מוּסך במסך חוֹרי דק. פּה ושם על הקירוֹת דממוּ ציפּוֹרים וראשי צביים עשׂוּיים גבס וּצבוּעים בצבע.

– שב על הכּיסא ותראה במלאכתי.

חלפוֹת אחדים, לגסוֹת וּלדקוֹת, נתוּנים בנרתיקים וּשלופים

מנרתיקיהם, היוּ מוּנחים לפני ר' מיכל על השוּלחן בצידן של משחזוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, שחוֹרוֹת וּלבנוֹת. בכל פּעם ניגש אל ארוֹן הספרים, הכניס נרתיק והוֹציא אַחר, מחהוּ במכנסיו והניחוֹ על השוּלחן. מקוֹם מיוּחד היה מוּקצה לחלפוֹת בארוֹן על הגבוֹהה שבאצטבּוֹת, ושם היוּ נחים באין מחיצה ביניהם וּבין הספרים.

הוּא פּתח במתינוּת את קרס הנחוֹשת הזעיר, הרים את המכסה והוֹציא מתוֹך משבּץ הקטיפה השחוֹרה את החלף רחב הלהב, בעל הניצב של עץ אדמדם, הפכוֹ פעם וּפעמיים, עוֹפפוֹ בקלוּת לעיניו והניחוֹ מן הצד. לקח אַחת המשחזוֹת, טיפטף עליה טיפוֹת אחדוֹת מכוֹס המים והתחיל משחיזו, העבר והשחז, ביד קלה וּבתנוּעוֹת גוּף רחבוֹת כמתפלל. פּניו העידוּ על מאמצים גדוֹלים, אַך עיניו היוּ שקיטוֹת והיד כמרפרפת באויר. ישבתי, ידי תמוּכוֹת אל פּאַת השוּלחן, וגמעתי את הריתמוּס המבהיק שבמלאכתוֹ, מלאכת הקוֹדש. פּעמים הניף את החלף והעביר חוּדוֹ על ציפּוֹרן זרתוֹ, כהעביר שרביט על הדק שבנימי הכּינוֹר, וּלסוֹף חָלק את שׂפמוֹ ושלח מבין שׂפתיו את קצה לשוֹנוֹ וּבדק את החלף על הלשוֹן. בדיקה זו מילאתני חרדה. אך עיניו השקיטוֹת של השוֹחט הרגיעוּני.

– שוּב לא הלכת אל ה“חדר”? — שאָלני לאַחר רגעי שתיקה ארוּכים, והוֹציא חלף יוֹנים דק מן הדק להשחיזוֹ על הקטנה שבמשחזוֹת.

– חשתי בראשי. אמא אָמרה שאשאר בבית. היוֹם כבר יוֹם רביעי ואת ה“שיעוּר” ידעתי עוֹד שלשוֹם בעל פּה. גם את פּרשת השבוּע אני זוֹכר עוֹד מדאשתקד.

– איך כתוּב? “והגית בּוֹ…”

– יוֹמם ולילה" — אני מסיים מהר — אבל באמת חשתי בראשי.

– איך כתוּב? “חש בראשוֹ…”

– “יעסוֹק בתוֹרה”. אבל אברהמ"ל אפּיקוֹרס אוֹמר, שיש לקרוֹא בתמיה: “חש בראשוֹ — יעסוֹק בתוֹרה?!”

אלמלא החזיק את החלף היה מאיים עלי באצבּע יד ימינוֹ, כך הוּא מוּכרח לעשׂוֹת זאת באצבּע שׂמאלוֹ. וּבי מפרכּס הלב הקטן כדג בסל של נצרים.

פּעם, אַחרי שכילה מלאכתוֹ, נתן את המשחזוֹת על כּרכּוֹב התנוּר ואת החלפוֹת טמן בארוֹן, שאלתיו:

– למה ישׂים את החלפוֹת עם הספרים? האין בזה משוּם חילוּל הקוֹדש?

החליק ר' מיכל באצבּעוֹתיו הדקוֹת על לחיי וענה:

– מוּבא במדרש: “הספר והסַיִף ירדו מכוֹרכים מן השמים”. מה סַיִף כך — סכינים של מצוה לא כל שכן. הרי ידוּע לך כמה הלכוֹת תלוּיוֹת בחלף. ודע לך, בני, שגם בין הספרים יש משוּלים לחלפוֹת. מהם ששוחטים את היצר הרע: אלה הם הספרים הקדוֹשים שלנוּ, המליאים מוּסרים טוֹבים, העוקרים את התאווֹת הרעוֹת מלבּוֹ של אדם; וּמהם, רחמנא ליצלן, העלוּלים לשחוֹט, חלילה, את היצר הטוֹב: אלה הם ספרי המינים והמדיחים, שאָסוּר להחזיקם בבית יהוּדי. ואַתה, בני, הרחק מהם וּמן הדוֹמה להם, כי כסַיִף הם וּכחלף זה, שחוֹתך שׂערה דקה באויר…

לבּי עמד בי לדברים האלה כדג מתעלף על דף חדר המבשלוֹת.

מאוֹתוֹ יוֹם היתה מנשבת עלי משערוֹ של כל ספר כעין צינת הלהב של החלף.


כעבוֹר שנה אוֹ שנתיים היה שוּב בּוֹקר קיץ נאה ושוּב לא הלכתי אל ה“חדר”, אַך הפעם עמדתי על ברכּי על גבּי הספסל והסתכלתי מן החלוֹן הפּתוּח החוּצה. והנה ראיתי את אבי, שהיה פּנוּי באוֹתם הימים מעסקיו, מטייל עם ר' מיכל ארוּכּוֹת בסימטת הגנים והם עוֹסקים, כּדרכּם, בדברי הלכה. לויתי בעיני את אָבי היקר ואת השוֹחט הנעים בהליכתם הנאה, הליכת תלמידי חכמים, והתבּוֹננתי בתנוּעוֹתיהם. אָבי רחב הכתפיים ועב הזקן החזיק ידיו משוּלבוֹת מאחוֹריו על ה“בּקישה” הארוּכּה, ור' מיכל הגבוֹה והדק התנענע והשתבּר על אַבנטוֹ המהוּדק. הוּא נראה כמתחנן לפני אָבי שיוֹדה לוֹ בהלכה, אבל אָבי היה שוֹקט וּמתוּן מתוּן, כדרכוֹ תמיד, ולא נע ולא זע, רק פּניו הבּריאים היוּ מרוּכזים וּמוּשׂכּלים מאוֹד ועיניו הביטוּ כלמרחקים רבים. המטפּחת הצבעוֹנית בלטה מכּיס ה“בּקישה” מאָחוֹר והיה בה משוּם תקיפוּת תוֹרנית, כמעט אכזרית. ידעתי את אבי, שמשנתוֹ ברוּרה ודעתוֹ סדוּרה. לא לחינם שקד תמיד בשעוֹת הפּנאי על ה“יד החזקה”. בשעה של ספק מציק היה נוֹשך משהוּ את שפתוֹ התחתוֹנה, אך הפּעם היוּ שׂפתיו רוֵחוֹת כוֶרד פּתוּח וּדבריו נוֹטפים מוֹר, מוֹר ולא מרירוּת. חסתי בלבּי על ר' מיכל, שתנוּעוֹתיו היוּ מתרגשוֹת והוֹלכוֹת. כוֹבע הסאמיט שבראשוֹ התרוֹמם וגילה

את מצחוֹ, והפּאוֹת היוּ מרקדוֹת על לחייו הרזוֹת. המטפּחת שבידוֹ פּעם היא נלחצת באגרוֹפוֹ וּפעם היא מתנפנפת באויר סביב אצבּעוֹ, והציציוֹת טוֹפחוֹת ברטט על מכנסיו המתגלים מדי רגע בהתבּדר ה“בּקישה”.

והנה עמד אבי מלכת ואמר לוֹ איזה דבר מתוֹך תנוּעת יד קלה כלפּי ביתנוּ. הבנתי: הוּא הזמינוֹ להיכּנס.

בקפיצה ירדתי מעל הספסל, תפסתי את הגמרא וישבתי אל השוּלחן. נכנסוּ שניהם. אָבי הזמין את השוֹחט לישב אל השוּלחן מנגדי. הוּא ציית וישב נרגש מאוֹד. בי לא השגיח הפּעם כלל. אָבי ניגש אל ארוֹננוּ הסגוּר, פּתח את דלתוֹ לרוָחה, וּבתנוּעה זריזה שלא כדרכּוֹ הוֹציא כרך גדוֹל וכבד מכּרכי ה“טוּרים”, נוֹפפוֹ באויר וטפף בהנאה (דוֹמני, שהיה מנַהם מתוֹך נחיריו מעין ניגוּן), הניח את הכרך על השוּלחן, ליד בּר פּלוגתיה, נעץ בתנוּעת חן שתיים מאצבּעוֹתיו בראש הספר, פּתחוֹ, וּלאחר שהפך דפּים אחדים, נתן את אצבּעוֹ על המקוֹם המבוּקש.

ר' מיכל הוֹריד את עיניו בחרדת צמאוֹן אל האוֹתיוֹת של הפּנים, הריצן הרץ ושוֹב, משם עבר מהר אל “נוֹשׂאי הכּלים” מימין וּמשׂמאל וּמלמטה ו…צנח על הכּיסא וּפניו חיורים בלי טיפת דם.

אָבי עמד והביט בוֹ בלא תנוּעה. סבר ניצחוֹן זרח על פניו, וּבעיניו לא נראה כל נידנוּד של צער על סבלוֹ של המנוּצח.

ואני הבטתי אל ר' מיכל ולא יכוֹלתי לגרוֹע ממנוּ עין. זכרתי בבהירוּת רבּה את דבריו על הספרים המשוּלים לחלפוֹת, וּבמוֹחי התחילוּ חוֹזרוֹת כבזק שתי מלים איוּמוֹת מתוֹך ההגדה של פסח: “ושחט לשוֹחט”…

וּבאוֹתוֹ רגע לא אהבתי את אבי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48410 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!