האויב מחץ ראשו ויפרפרהו ויפצפצהו ויטילהו על ארץ רבה כל עוד נפשו בו. אך נפשו זאת, אשר דִּמו לה אחרים להסב אותה אליהם, ברית עולם כרתה לו לבלתי עזבו, ותהי יוצאת יצא ושוב, מרחפת על פניו, שוקדת ושומרת על פתיל חיתו לבלתי הנתק כלה, יש אשר תפרד מעליו למראה עינים, אם מעט ואם הרבה, אך הרחק לא תרחיק ללכת והואש לא תואש להלוות אל הגוף, אשר היה אהלה בתחלה, להחלימו, לחיותו ולהשיבו לאיתנו. הגוף מֻכה ומעֻנה בכל כלי מות, עובר בתוך מוקדי אש ומצרי שאול, מטֻלטל טלטלה על כנפי כל רוח, ועוד מעט והתפרד והתפורר והיה לעפר הארץ; והנשמה – שומרת לו מנגד, בריתה נאמנת לו ותקותה לא תכָּרת… קשורה היא בו באלפי קשורים אשר לא ירָאו לעין, רואה היא מנגד את כל עֻנותו ואת כל התעלולים אשר יתעללו בו כל רמש האדמה החושבים כי לחמם הוא, –ראה תראה וחוש תחוש את הכל והושע לא תוכל להושיע: היש מכאוב כמכאובה?
הלעולם תעמודנה העצמות היבשות האלה בין החיים ובין המות? היוכל מעט הלֵחַ העצור בקרבן, היועיל שפע הנשמה הגדולה, המריקה להן בארחות פליאות ברכה מכחה ומנצחה פעם בפעם, להיות להן למקור חיים באחרית הימים? ומתי האחרית הזאת? מתי קץ הפלאות וקץ התלאות? מה כח איש או עם כי ייחל ולא ידע מה ולא יראה אות לטובה ולא ראית לישועה קרובה? הכח אבנים כחו, אם חיי כוכבים חייו?
שאלות כאלה וכאלה תבאנה פעם בפעם כחצים שנונים בלבות טובי העם והשביעו את הלבבות במרורים ובקשו להן פתרונים ואין, וחזון – ולא ימצאו.
ואחת בשנה – והעם הזה, המונה ראשי שנים כספור עמים אחרים ימים, יבא בחשבון עם נפשו ועם יוצרו, אשר בחר בו לשומו גם למופת גם למשל בלאומים, יעביר לפניו את ימי חלדו הארֻכים רבי העלילה ורבי התלאה; והעם הזה, אשר כמלאך אלהים נפל משמים להתהלך בתוך עמי הארץ, כנטפי שמן בתוך מים רבים, לא לדָבקה בם ולא להדביק אותם אליו; העם הזה, אשר בארץ דל חלקו ובגוים לא יחָשב, בטוב להם לא טוב לו ובכל צרתם לו צר, – ישא ביום הזה, יום הזכרון והחשבון, עיניו ולבו אל שמים, מוצאו ומולדתו, ישפוך נפשו לפני יוצרו, אשר נתן לו את בריתו בימי קדם ואשר שָׂם רוחו בקרבו לפנים ביד נביאיו. אם בני האדם, כל העמים חבריו, לא ידעו דרכיו ולא יכירו ארחותיו ולא ישפטו אותו בצדק, וגם יהפכו טובותיו לרעות וצדקותיו ישימו לחטאות, הן אלהים יודע הכל, יודע הוא את כל אשר נשא וסבל למענו ולמען תורתו ואשר הוא נושא וסובל עוד היום; יודע הוא, כי נקל לעם הזה להקים את האחוה עם כל הגוים, לשכון בטח בתוכם, לאכול את טוב הארץ עמהם יחד – לו אך יֵאות להם להיות כמוהם…
אם כל ימי השנה אין מנוס ואין מפלט מפני רעת בני האדם וקנאתם המקיפה אותו על כל דרכיו, המדביקה אחריו לכל מקומות מקלטו, – היום אל אלהיו ינוס, אל מקדשו יחיש מפלט לו; היום – שמים וארץ נשקו. צדק ושלום נפגשו, היום יזכור ויזכיר לכל את משאות־נפש נביאיו לכל בני האדם, אשר הסבו עיניהם מכל העשק כנעשה בקרב הארץ וידַמו אותה בנפשם, בחזון לבם לימים הבאים, למעון הצדק והמשפט והאהבה והאחוה; היום ישא עם ישראל, חניך הנביאים, את דגלו בגאון לעיני כל יושבי תבל, לאמר: זה הדרך לכו בו, אמת ומשפט שלום שפטו בארצותיכם, ולא תהיה לכם תבל כמדבר מעון פראים וארץ חיים לגיא צלמות. את הדגל הנושן הזה, אשר אין דורש לו בחיים, ירים נגד כל הגוים וכל האדם אחת בשנה – ירים וישוב וירים זה שנים אין חקר, כאומר: כזה ראו וקדשו! וכדיוֹגֶנס בשעתו יגלגל חביתו בתוך כל החיים המהלכים תחת השמש, יבקש בנרו – נר אלהים אשר בידו – יומם “אדם” בין יושבי חלד – גוי צדיק, שומר אמונים, רודף צדק בתוך העמים.
כי אין חפץ לנו להיות תמיד “עם סגולה מכל העמים”, עליונים על כל גויי הארץ, טובים מכל שכנינו לדרכינו ולמעשינו – ולהיות לסמל הקנאה לסביבינו, למשלח יד ולשון לשכנינו, אשר יחשבו לנו כל יתרון לחסרון, מבלי הבין או משנאה ומקנאה, כמשפט התלמיד הטוב בתוך חבריו הרעים ממנו, ואף כי בהיותו הדל והחלש בכלם, אשר על טובו ישנאוהו וימררוהו ומקרבם ינידוהו. – אנחנו לזאת נִשָׂא נפשנו, כי יהיו כל בני האדם צדיקים וטובים, כי ייטיבו הכל דרכיהם ומעלליהם, כי יקבלו כל הגוים את תורתנו ללכת לאורה ולרוחה, כאשר הם מכבדים אותה בפיהם ובשפתם, ולא יהיה עוד ישראל בעמים כנזיר אחיו, כמלאך אלהים אשר נפל משמים ארץ…
זה דגל ישראל וזה משא נפשו לגוי ולאדם, אשר יביע בשפכו את לבו בתפלותיו הישנות מדי בוא השנה החדשה ומדי בואו להתיצב לפני האלהים.
וכענק ההוא, אשר באגדות היונים הקדמונים, אשר שב כחו אליו בנגעו אל האדמה הורתו, כן יחזק עם ישראל וכן יחליף כח בקָרבו אל מקדשו, אל אלהיו, אל שַָמָיו. אז תשקיף נשמת העם, המרחפת עליו, ממרומיה, ואז תקרב אל גוף האומה, וחיים ברצונה ונצח בימינה ודבר תִלאט עמו: חזק והתחזק, כי יש אחרית ויש תקוה ויש עתידות. חדש תתחדש ופרוח תפרח כעץ אשר בשלכת, בנבול עלהו נבול ונפול ימין ושמאל יונקתו לא תחדל ולֵחו לא ינוס. חיֹה תחיה, לא תמות, כי חיי עולם מנה לך יוצרך, ראשי שנים – ימי חייך הם, ראשי יובלות – תקופותיך, ודור דורים – שנותיך.
(החרות, תרע"ה)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.