רקע
מנחם מבש"ן
חַטֹּאת יִשְׂרָאֵל

בחֹדש השביעי באחד לחדש, לעת מנחת ערב בכל שנה ושנה, יוצאת בת־קול מן הנהרות, מן היאורים, מן האגמים ומכל מימי ישראל לאמר: הוי גוי חוטא, עם כבד עון! הוי ההולכים לרדת המימה, ילד ושָׂב, איש ואשה, קטן וגדול, חטֹאתיהם צרורות בשמלותם וסדוריהם תחת זרועותם ומריקים מעליהם כֹּבד משא עונותם – ואל מקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת לתקופת כל שנה!

וביום הכפורים, בשפוך כל ישראל איש את נפשו לפני האלהים בבתי התפלה וידיהם מתופפות על לבותיהם ערב ובקר וצהרים והתוָדו את עונותיהם, כל עון וכל חטא למינו, אשר יחטא איש לרעהו ואיש לאלהיו: על חטא… ועל חטא… ועל חטא… אבן מקיר תזעק: הוי גוי חוטא!

ומפי הגוים, סופריהם, חכמיהם, גדוליהם וקטניהם מחוטב עציהם עד שואב מימיהם, יִשָמע ההד בכל ימי השנה ובכל העתים, מימי המן בן המדתא, מַנָתּו, אפיון ואייזנמנגר ועד היום הזה, קול גדול ולא יסף: הוי גוי חוטא, עם כבד עון!

האמנם? עם המחוקקים והנביאים, עם המוסר ואמונת־אֹמן ודעת אלהים, העם אשר ממנו יצאו צדק ומשפט לגוים, העם אשר אין חלקו עם רשעים ואיננו עומד למשפט על כל פשע ועל כל נבלה ועל כל עון פלילי כי אם מעט מאד מכל העמים, ובכל המוקשים אשר ישימו לו מסביב על כל דרכי החיים, הוא מתהלך בתוכם זה אלפי שנים נקי־כפים ותמים־דרך כמלאך אלהים, אשר נשלח משמים ארץ להיות למופת לבני האדם, – הוא עם כָּבד עון מכל העמים?!

לא! השמים והארץ יענו בנו אחרת, השמים והארץ, הרואים את כל עניֵנו ולחצֵנו וסבלותינו בגוים, אשר אנחנו מתגוררים בתוכם, הרואים את כל המוצאות אותנו ואת כל הנדודים ואת כל הרעות אשר שבענו מאז גלינו מארצנו ועד היום הזה, הם יענו ויאמרו: הוי גוי צדיק, עם כשֶׂה תמים, כרחל לפני גוזזיה נאלמה! הוי עם נושא וסובל זה אלפי שנים, נושא כל עמל וכל פגע וכל מכה, אשר חִלו בו בני אלים ממעל וילידי שאול מתחת, ולא יתמרמר ולא יתעורר ולא יִנָער כארי, ולא ינסה לנתק מוסרותיו, ולא יתאמץ להֵחָלץ פעם אחת מכל צרותיו, אשר לא יְדָעוּן גוי ואדם תחת השמים – כי אם קל הוא על פני ארץ לנוע, לִגְלוֹת ממקום אל מקום אחר, להתגלגל מארץ אל ארץ ומים עד ים, להמיר צרות ישנות בצרות חדשות, להמלט מן הפחת אל הפח… כמים, כנהרות הולך הוא תמיד מאין הפוגות!…

האמנם צדיקים אנחנו ואבותינו ולא חטאנו?

לא, כי חטא ישראל חטאה גדולה – גדולה מכל חטאת איש ועם: חַטא חָטא עמי – לנפשו ולא לאחרים.

אם יחטא איש לאיש או עם לרעהו, החוטא יִסְכָּן לו, יועיל מחטאתו; בחָטאוֹ יִגָפֶנו לבו – ובני מעיו ישישו, נפשו עליו תָּאבל – ובשרו ישכֹּן לבטח; ואם יחטא איש לאלהים – עִמוֹ הסליחה והאריך לו ולא יעיר כל חמתו; אך אם לנפשו יחטא איש או עם, אם חָבוֹל יחבּוֹל לו לא אחת ולא שתים, כי אם השכם וחבוֹל בכל עת תמיד – מי ינוד לו ומי ירחם עליו ומי יָחבוֹש לשִברוֹ!

ומי ימנה ומי יספור את כל חטֹאת עם ישראל אשר חטא ואשר יחטא לנפשו, לזרעו, לעתידותיו!

חטא ישראל לארצו. מימי הבית הראשון החלו היהודים לצאת מארצם אל ארצות הגוים, ותמלא כל הארץ אותם. בימי המעלה מבבל בחרו רֹב בני הגולה לשבת איש תחתיו בכל מדינות ממשלת פרס מהֹדו ועד כוש, והגוים באו לשבת בערי ארץ ישראל, אשר לא הושיבו אותן היהודים או אשר יצאו מהן להתהלך בארץ, מראשית ימי הבית השני והלאה. במאות השנים הראשונות אשר אחרי חרבן הבית השני הרבו הרועים ועדריהם – חכמי ישראל ותלמידיהם – לצאת מארץ ישראל ויתר ההמון, “עם הארץ”, נמוג וילך מאין מנהל ומאין חיי־רוח, ויגיע אליו כאשר הגיע אל עשרת השבטים לפנים אחרי צאת מתוכם הכהנים והלוים תופשי התורה, בהניד אותם יד ירבעם בן־נבט. – אחרי כן, בכל ימי גלותנו הארֻכּה, לא היתה הארץ לנס ולמשא־נפש כי אם לרבנים, לחסידים ולכל אנשי רוח בעם, אשר בקשו שם קרבת אלהים בחייהם ומפלט מגלגול מחִלוֹת במותם, אך לא לרַבַּת העם, אנשי המעשה חֲפַצֵי־חיים, שהם “זכרו ציון בפיהם וכמת מלב נשכחה”, ויראו על אדמת נכר מנוחה כי טוב ואת ארץ הגוים כי נעַמה ויטו שכמם לסבול.. עד אם כשל כח הסבל; ואז – בחרו לנוע בארצות הנוצרים מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, אף כי הטורקים פתֹחַ פתחו לפניהם תמיד שערי ארצם מעת נלכדה קונסטנטינופול בידם, ואף כי אחיהם, אשר קִדמו לשבת בטורקיה, שלחו פעם בפעם, גם לפני גרוש ספרד גם אחרי כן, אגרות אל בני הגולה לקרֹא להם אל הארץ הזאת. גם גולי ספרד יצאו רֻבּם אל ארצות הנוצרים ומעטים מהם אל טורקיה, ומאלה באו מעט מן המעט לשבת בארץ אבותיהם, בארץ ישראל.

ובעת החדשה בקרֹא נפוליון הראשון, והוא נלחם על עכו, אל היהודים אשר בטורקיה, כי יבאו אל תחת דגלו והשיב להם את ארץ אבותיהם, לא שעו אליו ולא נענו לו. ובנסות אחד הגדולים דבר אל בן־מנחם על אדות שיבת שבות ישראל בציון, הניא חכם־היהודים את לב האיש מאחרי הדבר הגדול הזה. ובאמור משה מונטיפיורי, באחרית המאה הששית ובראשית המאה השביעית, להושיב את נדחי ישראל פליטי רוסיה (אשר החלו בעת ההיא לנוע לאמריקה ולכל אפסי ארץ) על אדמת ישראל ולכונן בתי־אוצר בירושלם וביפו וממשלת טורקיה הופיעה על עצתו, לא נדרשו לו העשירים והעם אשר פנה אליהם. ובנשוא הרצל וחבריו נס ציונה ובדפקם על פתחי עשירינו וגדולינו וראשי קהלותינו להטות לבבם אל תחית הארץ והעם, לא אבו ולא שמעו והנם עומדים מנגד עד היום הזה בהיות נחלתנו נהפכת לעינינו לזרים מעט מעט.

חטא ישראל לשפתו – לא רק בשבתם בתוך הגוים, כי אם גם בעוד היותם יושבים על אדמתם ואין אדונים להם, מהרו היהודים להמיר את לשונם בלשון עם ועם, לא רק “היהודים שבחו”ל שמותיהם כשמות הגוים" והם “עובדי ע”ז בטהרה“. כי גם בא”י נקראו רבים מן הנשיאים, הזקנים והתנאים בשמות יונים ורומים, ולשון יון חדרה גם למקדש אלהי ישראל… ותחת אשר בני העמים האחרים החזיקו בכל מקומות מושבותיהם בלשונם ובדתיהם ובכל דרכי חייהם, והיונים הביאו אִתּם את ארצם – אם נוכל לאמר כן – אל אסיה הקטנה, אל ארץ ישראל ואל מצרים, אל נגב איטליה (אשר נקראה בפי הרומים “יון הגדולה”) ואל ערי החוף אשר בספרד, וגם הרומים הביאו את לשונם אל כל הארצות, אשר באו גדודיהם לשבת בהן, וישימו אותה בפי יושבי הארץ מעולם, – נקרבו היהודים אל הגוים בארצות מגוריהם, אשר גרו עמם וגם בקרבת ארץ־ישראל – באלכסנדריה – וגם בארצם הם, בתִתָּם כֹּפר את שמותם, את לשונם ואת מלבושם, ורק את דתיהם שמרו מאלכסנדריה ועד אחרית הימים ויהיו “אדם בצאתם ויהודים באהליהם”. גם מחוקקי ישראל ורועיו לא שמו לב מעולם בלתי אם אל הדת ולא אל השפה, עד כי גם את התפלה גם כל דברי קדושה ועבודת אלהים התירו לומר “בכל לשון”, ובעקבותיהם יצאו המחוקקים ו“רועי הנפשות”1 האחרונים וכל העם עד היום הזה.

חטא ישראל לספרותו – בהעמידו אותה מימי קַדמתה על רגל אחת, על ההלכה, ובדחותו בשתי ידים כל דברי חֵפץ אשר לא רוח משפט וחֹק, כי אם רוח שירה ויֹפי נוססה בם, עד כי גם המחוקקים האחרונים חשבו כל דברי שיר ומליצה ו“רוב ספורי ההמון במה שאירע ומה שהיה, וכו'”, “ספרי דברי הימים של מלכי האומות וספרי נגון וכיוצא בהם”, “באיזה לשון שיהיה”, לדברים שאין בהם תועלת אלא אבוד זמן בלבד (רמב“ם ור”ע מברטנורה, סנהדרין פרק י‘, הלכה א’; רמב“ם אבות פ”א), לדברים ש“אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור” (ש“ע או”ח, סי' ש"ז); ובהזניחו גם בעת החדשה, אחרי אשר חדל לחזות בגפ"ת חזות הכל, את הסופרים ואת הספרות לכל סעיפיה, לבלתי דרוֹש אותם ולבלתי החזיק בם ולבלתי שׂוּם לב אם ישתמרו אוצרות הרוח, אשר אצרו ואשר הכינו חכמיו בדורותם, ואם יעלו בתהו ויאבדו; תחת אשר לספרות כל עם ועם יתן לבו ועתו, כחו והונו, וגם כל הבלי הגוים יִיקרו בעיניו שבעתים מכל חמדת ישראל.

חטא ישראל לכבוד מולדתו ועמו – בהתמכרו תמיד אך להשתנות לעיני העמים, להתכחש גם לו גם להם, לשום נפשו תחת נפש כל שפַל־גוים, אשר הוא יושב בקרבו, לכנות בשמו כל היום, ללבוש עורו ובשרו ולרוץ לפני מרכבתו – והוא, העם העתיק, האיתן, אשר רֹב שנים ועמל הורים ומורים עצבוהו ויכוננוהו ויעשוהו לגוי אחד בארץ, עצמו ובשרו לא ימיר, רוחו בקרבו לא יכחיד ומוצאותיו מקדם לא ישכיח, ורק את נפשו הוא חובל וכבודו לעפר ישכין לא לעזר ולא להועיל.

חטא חטאו עשירינו – בתתם בחייהם עבודה ומשכֹּרת לבני הנכר, אוכלי עמי גם באכלם לחמו, ובהשאירם אחריהם במותם ברכה מהונם למוסדות ולחברות אשר לא לנו הם כי אם לצרינו, ואת אחיהם ואת מוסדותיהם לא יפקדו בחייהם ובמותם כי אם מעט; ואצילינו אנשי המעלה – בשומם קיר ברזל בינם ובין העם, לבלתי בוא עמו בדברים ולבלי שום אליו לב ולבלתי דעת את מכאוביו ואת מחסוריו החמריים והרוחניים; וחכמינו – בתתם פרי רוחם וכשרונם לזרים ולא לעמם והיו כעננים העוברים על פני האדמה הצמאה למען הַרְוֹת דֶשן את הרָוָה; בגללם היה ישראל כשמש, אשר בתתה לכל סביבה מאורה ומחֻמה, יגָּרע ממנה ורבו בה ברֹב הימים, תחת הזהב אשר היא מריקה מעליה, בהרות בהרות כהות… והאנשים יסבו עיניהם מאורה, כי לא יוכלו שאתו, ובקשו להם זכוכיות מגדלות למען הביט על מעוֹרֶיה, על כתמיה… – חטא חטאו מלאכינו, שליחי עמם בבית הנבחרים, בשומם לבם לחפצי כל עם ומפלגה אך לא לחפצי אחיהם ועמם; ורועינו הרבנים, אשר לפנים היו יוצאים ובאים לפני העם ומורים אותו בדרך הטובה והישרה, והיום התכנסו אל חוג קטן וצֹר ויבחרו לשכון בערפל ויהיו לאחור ולא לפנים והעם – כצאן אובדות מאין מנהל; וראשי קהלותינו, הדורכים על במתי העם ברגל גאוה מבית ומתרפקים על הזרים ברוח שפלות ועבדות מחוץ, בהרבותם בקהלותיהם דברי ריבות ופלגות על ביצה שלא נולדה, על “צל החמור”, על כל הבל וריק ובפרצם את בית ישראל פרץ על פרץ, תחת אשר יתאמצו לרפא שבריו ולחַבּש לעצבותיו ולקרב את הפרוּדוֹת אחת אל אחת.

וחטאים כאלה וכאלה, אשר חטאנו ואשר נחטא לנו ולא לאחרים, יכשילו כחנו לאין תקומה ויורידונו מכבוד וירחיקו ישועה ממנו וישימונו ללעג ולקלס בעיני הגוים, אשר כל חפצנו אך למצא חן בעיניהם… ומחטאתינו אלה לא נטהר בכל נהר ובכל יאור ובכל מקוה־מים, כי אם במי־הירדן…



(המצפה, תרס"ח)


  1. Seelsorger  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49714 יצירות מאת 2750 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21199 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!