ויהי בשנת תשע ושלשים ושלש מאות פעמַיִם, בארבעה עשר לחדש אדר בין הָערבים, בעת בדיקת התֻּפִינים ובעוּר המים, מן השלחנות, מן הכלים ומן השפַתַּיִם, ואני עבדכם עומד בגיא חזיון בירכתים, על נהר כְּבָר רחב הידים, – נפקחו לי העינים, וארא מראות החיים, מבעד למסכה המכסה פני כל המהלכים תחת השמים.

מִי נָתַן לִי מַרְאֵה עֵינַיִם

בַּסָּתוּם, בָּחָתוּם וּבִצְרוּר?

הַחֲזוֹן רוּחַ עִוְעִים זֶה,

אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵֹין בָּרוּך לְאָרוּר?

הַעוֹלָם הָפוּךְ רָאיִתיִ הַפַּעַם,

אִם עוֹלָם בָּרוּר?

בנעורי בית אבי הייתי רואה בימי הפורים מסכות עוברות בסך ברחוב היהודים ובחצריהם וב“טירותם”, מסכות אשר נבראו לשעתן, בערב היום ההוא, כעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ותהיינה לנושאיהן כסות עינים לכל אשר אִתָּם, לעשות בלהטיהם מעשי תעתועיהם, לשמוח ולשמח, להשתעשע ולשעשע, כדת היום; וביום מחר התנצלו בעלי המסכות את עדיָם ויתגלו בתוך קהלם ויהיו גלויי עינים וגלויי פנים כבראשונה: אחשורוש מלך פרס ומדי עם שרביט הזהב אשר בידו, שב להיות השמש בביהכ"נ לחיטים עם הסל והמטאטא אשר בידו; ושתי המלכה, אשר בעלי האגדה בנדבות פיהם הצמיחו לה קרן ממעל וזנב מתחת, שבה ותהי – הנער אשר אחר הריחים; מרדכי היהודי, המשנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים – משרת החנות המוכר לאכרים נפט ועטרן “וכל ראשי בשמים”; המן הרשע, בעטרה שעטרה לו בתו בעת הרכיבו את מרדכי היהודי על הסוס ברחוב העיר – הנער המרכיב את ילדי בני ישראל על כתפיו בצאתם ובבואם מבית־אב אל החדר ומן החדר הביתה; אסתר המלכה – הנער הרוכל הסובב בעיר למכור כפתורים ומחטים וכל כלי הקטן. וכן כל השרים והפרתמים והאחשדרפנים והחכמים יודעי העתים – הנפשות העושות במגלת אסתר – הסירו, כעבור היום, איש איש את המסוה מעל פניו וישובו ויהיו את אשר היו מתמול שלשם, וישובו ויעמדו איש על משמרתו ואיש על דגלו. ואנחנו הילדים לא מצאנו אחריהם מאומה ולא חשבנו להם עון, אשר רִמו אותנו ויעשו צחוק להם ולנו – אחת בשנה.

ומה ראיתי היום? אנשים המתהלכים, לא בצֶלם, כי אם במסכות על פניהם כל ימי השנה מניסן ועד אדר ומיום פורים זה ועד יום פורים הבא עלינו לטובה, ואך אחת בשנה, בעצם היום הזה, יבא הרוח ויפח בבעלי המסכות וגלה פני לבושם ונראו הפנים ונחשפו משכיות לבב, הכליות והקֶרב וכל העֵרֶב. והתגלה האיש בעצם תֻּמו, בשבתו ובקומו, בצביונו ובאמתו, הוא וכל אשר אתו, מתחת למסוה אשר הֱלִיטוֹ.

“הכרתיך, מסכה יפה..”

ובכן ראיתי וראיתי… עד אשר שבעו עיני לראות ואֹמר: מי יתן לי העני מסוה על פני ועל עיני גם אני, ולא אראה עמל ואון, מעקִשים והדוּרים, ולא יתחמץ לבבי ביום משתה ושמחה, יום הפורים. ראיתי מתעשר – ואין כל, מתחסד – ושבע תועבות בלבו, מתהדר – וכֻלו נבלה כזונה בלה, מנפש ועד גו ועד הגיון הלב. ראיתי אנשים, תֹּם ויֹשר על פניהם ויראת אלהים נר לרגליהם וקנאת האמונה לפיד בוער בידיהם (ומי יתן בידם כרם בית ישראל ובערו ואכלו שִיתוֹ ושמירוֹ עם פְּאֵרוֹ וַאֲמִירוֹ יום אחד); ומתחת למסוה אין תֹּם ואין יֹשר ואין מחשבות זַכות: פיהם מלא תוך ומרמה וחלקלקות, וידיהם בצע מעשקות, ואוצרותם עפרות זהב ואדר כמונים, משׂד עניים ומאנקת אביונים; מפקיעי שערים בעת לֶחֶם שערים, וצוברים בר ולחם ומזון, לשׂבע להם ולעם לרזון, ובעֵדה תאניה ואניה, ושער יֻכַּת שאִיה, וכל נפש רעבה וכל העיר הומיה – והם אוטמים אזנם משמוע קול זעקה, תחנונים וקריאה, כי ברְעַב עָם שָמֵן חלקם ומאכלם בריאה.

ראיתי אנשים נשואי פנים בעדה ובעיר, הולכים קוממיות ויד להם בבתי כנסיות, בראש מרומים אל מושב הקיר – ואיש איש מהם סיר אשר בו חלאתו, והוא מתקדש מטמאתו ושונה באוַלתו וברשעתו, טובל ושרץ בידו, ועומד איתן על מעמדו, וקפת שרצים תלויה לו מאחוריו ומלפניו, ואין מגיד דרכו על פניו: זה ילך רכיל בעמו ויחמוס מזמות על אנשים נקים להפילם במהמורות ביד בעלי השלטון, בתת אותם בקושרים על שלום הממלכה, או בלכתם הוא ואחֻזת מרעיו ורחצו בנקיון כפיהם ואמרו: לא אנחנו (כ“כתיב”),או: לו אנחנו (כ“קרי”). זה ימיר כבוד ביתו בקלון בתתו, מן הנפשות החוסות תחת כנפיו, למֹלֶך, את הנפש ואת הבשר, למען ייטב לו בעבורן… זה ידגול בשם התורה ותקון הקהלה תהיה לו למלה ובראש הומיות יקרא קריאות מעל כל הר וכל גבע, אחת ושש אחת ושבע, כי אך טובת העם לנגד פניו ובו ובאשרו כל מעיניו – ו“העוסקים בצרכי צבור באמונה” תאות נפשם בקרבם טמונה, כי יבקשו להשתרר על הקהל, להיות פקידים נגידים על תבואותיו, לאחוז בקרנות מזבחותיו ולדרוך על במותיו. ועשו במחשך מעשיהם באין רואים, לָגֹל אור מפני חשך ולנחות את העם בעמוד ענן אל אבן התועים, כימי עולם וכשנים קדמוניות עת “הצאן רעו הרועים”.

ראיתי אנשים, נחמדים ונעימים בהליכותם, מחוץ לצל קורותם. מדי דַברם הוצק חן בשפתותם, דבש וחלב תחת לשונם, כיונים יהגו בקולם ונעימות בימינם ובשמאלם – ובא בצל קורתו והסיר את מַסֵכָתוֹ והנה מתחת למסוה איש קשה ועריץ, איש טמא שפתים ואביר לב, איש הדורך ברגל גאוה על כל הקרובים אליו ולא ישא פנים ולא יחשוב אדם – זולתו.

ראיתי קוראים בשם משא־נפש גבוה ורם, לאדם ולעם, ופיהם מלא שירה כים, במקום שידֻבּר בו באשר הם שם, ונכונים להלחם עליו עד הנפש והדם – ומתחת למסוה בשמלה לוטה, חרב רמיה לא חדה ולא מרוטה, ומגמתם דלה ופעוטה, ושרש נשמתם – הפרוטה.

ראיתי אנשים משכילים קצוצי פאה, תקיפי דעה, שרי אלפים ושרי מאה, לובשים מלבושי נכר ומאחרים על יין ושכר, עד אשר ידלק גרונם ויֵחָר, ועל שלחן הקלפים, מתגודדים ונאספים, עם צרורות הכספים, בערבים ובנשפים, יום ולילה עד חצות, והיה כזה יום מחר ועוד יוסיף היות כזאת וכזאת – וזה כל פרי השכלתם: החֶלאה והקֻבּעת, והעלים הנופלים מעץ הדעת, לא ליתרון כי אם למגרעת, להם ולמסבם ולבני גלם ולכל החוסים בצלם וההולכים בדרכם ושבילם.

ראיתי בני עליה הדוגלים בשם הציונות והתחיה – והם במזרח ולבם בסוף מערב, נשמתם מדבר ציה וצדקתם כארץ נשיה; אנשים הקוראים בשפתים דולקות באש ברית, לתחית הלשון והספרות העברית, ובביתם ידברו אשדודית וכלשון עם ועם, ובניהם ובנותיהם ילמדו כל לשון וכל ספר אך לא את לשוננו ואת ספרינו לדבר בם.

ולא רק מסכות הנסוכות על פני אנשים יחידים, מעטים או רבים למינם, כי גם מסכות גדולות ורחבות, המכסות על פני עמים ודורות ומשפחות בתי אבות, נגֹלו היום כספר לפני. וארא והנה עמים, אשר מסכת “אהבת אדם” על פניהם והם מרבים חמס ושׂד ו“באהבתם” – רֶצַח יְקוֹד, לערער ולקרקר השָׁתות עד היסוד, ועומדים על חרבם ונלחמים, ימים ושנים וגם דור תמים, וממלאים את הארץ דמים, מימי קדם ועד אחרית הימים. ראיתי עם גדול ורם, אשר ידו מים עד ים, מתחפש כמלאך־גוים שלוח, לתת גאולה לעם הספר והרוח, להשיב לו ארץ אבותיו ולשום קץ לנדודיו ולצרותיו – וכמעט פרש על ארצו יד ודגל, לא יחדל להכשילו על כל מדרך כף רגל, למען דעת כי חסד לאומים חטאת ואוֶלת, ולבוטח באחרים אין תקוה ותוחלת.

ראיתי עם, אשר מסכה על פניו וכתוב עליה: “גוי אחד בארץ” מזה ו“עם הספר” מזה (לפנים היו לו שני אלה מַעֲטֵה תהלה וילבשם וילבשֻׁהו, עד אשר הזניחם ויהיו לבגד עִדִים – ויצל מִקִרְעֵיהֶם דֵי עשות לו מסוה על פניו) – והגוי האחד היה כלו כעדר נפוץ לכל עבר, נעים ונדים כקש לפני רוח קדים, מבית ומחוץ מפֻזרים ומפֹרדים, לא שפה אחת ולא דברים אחדים, נפלגים לעממים ולפאות, ו“באשר שני יהודים–שם שלש דעות”; על כן עד היום תלוי הוא על בלימה, כעץ יבש אכול תולעה ורמה, בתוך העמים לחרפה ולכלמה, ויִבָּצר ממנו כל מזמה, אשר יזמו לו דורשי טובתו מימים ימימה. – ועם הספר, אשר מעודו נתן נפשו על סִפְרָתו, אשר שרפת תורתו היתה לו לפנים כשרפת נשמתו, היה עתה לעם רועה רוח ותורתו מונחת בקרן זוית, ולוּ ישרפו עתה כל ספריו לעיניו, לא ישאלו אבליו לשלום שרופה באש ולא יקוננו עליה אף קינה אחת. המורים, הסופרים, השרידים אנשי הספר באמת, אשר בכל עמי הארץ יכבדום וינשאום ויקחו מהם לשרים היושבים ראשונה במלכות – היו בעיני עם הספר כאנשים שלא מן הישוב, אנשים אשר לא יבאו בקהל להם ולא ישיגו ארחות חיים, אנשים המהלכים והעומדים מחוץ למחנה בירכתַיִם, לא נודעו לא פעלם ולא הם, לא קריאי עדה ולא אנשי שם… למשאות נפשם, לכל מאמציהם לעמם, אין עֵר ואין עונה, ולפרי רוחם אין דורש ואין פונה, אין שוחר ואין קונה…

ועם בעלי המסכות האלה וכאלה, אשר לכל השנה, הִסְכַּנוּ והשלמנו, כאשר הסכנו בימי הילדות עם בעלי המסכות ליום הפורים; ואנחנו הגדולים לא נמצא אחריהם מאומה ולא נחשוב להם עון כי ירמו אותנו ויעשו לנו צחוק – כל ימי השנה.

וְעַתָּה לא אֲנִי כִּי רוּחַ הַיוֹם קָרַע רֶגַע הַמַּסְוֶה מֵעֲלֵיכֶם.

הִנֵּה יְמֵי הַפּוּרִים עוֹבְרִים: שׁוּבוּ שִׂימוּ מַסְוֶה עַל פְּנֵיכֶם;

שׁוּבוּ אִישׁ לְסִבְלוֹתָיו וְעוֹלְלוּ בַקָּהָל עֲלִלוֹתֵיכֶם.

שֹוּבוּ שִׂימוּ פְּנֵי הַלּוֹט וְהַמַסֵכָה הַנְּסוּכָה,

וְיִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצָאתֶם מְנוּחָה..

וְסִלְחוּ לְעַבְדְּכֵם כִּי הִרְהִיב בְּנַפְשׁוֹ עֲשׂוֹת

אַךְ הַפַּעַם לְעֵינֵיכֶם כָּזֹאת וְכָזֹאת.

נכִנְסַ יַיִן, יָצָא סוֹד –

וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם, לֹא אוֹסִיף עוֹד.

(אזני המן, תרע"ח)