בחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילנות. – בעת הזאת, בעצם ימי החרף, יחֵלו העצים בארץ־ישראל לאסוף אליהם לשדם, לחנוט פַּגֵיהם, למען הוציא פרי חדש לקיץ הבא. והימים ימי קרח וכפור בארצות אחרות, ימי ממשלת החרף בכל תקפו השמים עופרת והאדמה ברזל והעצים נדהמים מקֹר ומקפאון אין כח, אין לֵחַ ואין חֹם וחיים…

אות הוא לבני ישראל לדורותם.

לעם הזה אין חרף ואין קפאון ואין זקנה ושיבה, הסערות ישפוהו ויטלטלוהו טַלטֵלה, יטו לארץ כִּפָּתוֹ וילחכוהו וילחצוהו מסביב, והוא – ישחק לחרף ולסער, יחדש נעוריו לתקופותיו, יאסוף אליו לשַׁדוֹ, יוסיף כח ולח אחרי בלותו, וגם בחשכת לילה, וגם בתוך מִטות עץ יבש, מטהו יפרח; על פני כל שכניו יפול – וקם, יִשַׁח לארץ – ושלח שלוחותיו למעלה; תחת אשר לעמים רבים אחרים, גדולים ועצומים וצעירים ממנו לימים, כבר בא החרף־החרף אשר אין אחריו קיץ – וגם קפאו וגם נבלו וגם באה חליפתם.

כימי העץ ימי עמי – כארז בלבנון ישגה אלפי שנים, כאלה וכאלון אשר עלֵהם לא יבול בקיץ ובחרף וגזעם לא ימות במות על פניהם כל עצי יער, “כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם”.

גפן ותאנה ורמון, זית שמן ודבש – אלה הם הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, הפירות אשר הראה המורה הגדול את ישראל הנער בהוציאו אותו מבית אדוניו, אשר העבידו בפרך, ובהובילו אותו בתחלה אל בית הספר, אל הר סיני, לתת לו שם את שעורו הראשון; הפירות אשר יִחֵל המורה הזה את הנער העני והנעזב, הנע והנד במדבר, לימים הבאים, ימי בואו אל ארץ נושבת, בהוסיפו לשקוד שם בביתו, תחת גפנו ותאנתו, על שעוריו אשר נתן לפניו “לעשות אותם כל הימים”: אם בחקוּתי תלכו… ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. התורה לא בשמים היא וגם שכרה לא נצפן לעם, בימי נעוריו, במקום אוצרות חשך…

והנער ישראל היה לאיש, לבעל בית, ויבא בימים ויבֵא לבב חכמה – ופרי מעשהו, גמול ידיו, שֻנה גם הוא, לא עוד אכול יאכל את פריו, כי אם חוש יחוש אותו; הטוב יוליד את הטוב, עבודת הצדקה – שלום. וזה כל פרי צדקתו: “למען ייטב לך והארכת ימים על הארץ הטובה אשר ה' נותן לך”.

לא אך “גפן ותאנה ורמון”. אשר גם מעפר אחר יצמחו, כי עוד פרי אחר הוציאה ארץ ישראל לישראל, פרי יחיד למינו, אשר מצרים ובבל ופרס לא ידעוהו והעמים הבאים אחריהם לא הכירוהו, אשר יון אמרה לא בי הוא ורומה – אין עמדי: פרי רוח הנביאים, המוסר הנעלה אשר בכתבי הקדש, אשר לא היה כן לכל גוי ולכל ארץ תחת השמים. הפרי היקר והטוב הזה־הנביאים נטעוהו ובעלי התלמוד גִדלוהו וטובי העם לדורותם טפחוהו ורִבוהו וישראל שאָפו, אכָלוֹ בכל פה עד היותו לעצם מעצמיו ולרוח מרוחו, ויהי למסעד לו בהנתשו מעל אדמתו, וישאהו עמו בימי נדודיו מדור לדור, מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי עד היום הזה. הפרי הזה נתן ריחו ורוחו באחרית הימים על כל סביבותינו; כתבי הקדש התגלגלו ובאו אל כל העמים אשר עברנו בתוכם בארצותם ללשונותם; – ואולם רק לָקֹחַ לָקחו הגוים את תורתנו, אך לא אמרו מעולם “נעשה ונשמע” ולא אִמצו להם את מוסרה הנעלה, רוחה מרחפת על פניהם ואל תוכם לא באה, גם לא רִפאה את משובתם, גם לא היטיבה את דרכיהם עד היום הזה. רק ישראל והתורה ורוח קדשה היו לאחדים, התלכדו ולא התפרדו בכל חליפות העתים.

והיום? – אמנם כי עבודת אלפי שנים לא תשוב לתהו בימי שנים־שלשה דורות; אמנם כי עוד היום נעלה עם ישראל במוסרו ובמדותיו שבעתים על כל העמים אשר הוא שוכן בתוכם, ואולם לא עוד כימים הראשונים הימים האלה לנו, ימי היות ישראל כעם לבדד, עם מוצק מתלכד לעצמיו, מתכנס אל תוכו ואין לזרים עמו, ימים אשר בתי המדרש והישיבות, “מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים”, היו לנו למקדש מעט, בו התקדשנו וַנְּהִי קדושים, ובני ישראל יחנו סביב למקדש, כלוִים לפנים, ושמרו את משמרתו, ושקדו על אוצרו הטוב, אשר אצרו אבותיהם, ושאבו ממנו חיי עולם, והחליפו כח את רוח ה‘. עתה הנה נִבעו פרצים בבית ישראל וגם בנפשו פנימה, מאז נפלו החומות המבדילות בין ישראל לעמים, ורוח מוסרו החל לנטות כצל, לרדת מטה מטה. כמה מבני עמנו עודם שוקדים על התלמוד או על כתבי הקדש, כמה ישמרו עוד את המוסר העברי הצפוּן בהם, בעצם תֻּמו? לכו אל רֹב קהלות אירופה הגדולות ושאלו נא וראו: איה החסד והרחמים, איה טהרת המשפחה, הַצְנֵעַ לֶכת, הִנָזק משחוק, משכרון, מהוללות? איה מסירות הנפש על דברי־חפץ אשר לא ביד יֻקחו, על קניני הרוח, על אמונות, תקוות ומשאות־נפש, איה כל המדות אשר שָׂמוּ את ישראל למופת לשכניו ואשר בגללן אִשרו אותנו כל העמים? אהה, הנה הם הולכים הלוך וחסור מדור לדור, משנה לשנה; רוח ישראל, פרי נביאינו וחכמינו, כהנדוף עשן ינדוף מן ההתחברות אל העמים אשר אנחנו יוצאים ובאים בתוכם, רוח מלא מאלה בא לנו – ויעכרֵנו, רוח זרה חדרה מן החוץ אל בין הדבָקים ותרופפם ותפוררם! האבות משַׂמרי קדומים יצאונו ואינם, הכהנים נושאי ארון ה’ – הרבנים רועי ישראל – עוברים לפני העם הרחק, הרחק מאד מאדם עד אשר לא תשוּרֵם עין, והבנים – המה ימירו את תרבות עמם בתרבות הגוים ואת לשונו בלשונם ואת רוחו ברוחם,

"ובנינו? הדור הבא אחרינו?

הם מנעוריהם יתנכרו אלינו,

למו פצעי לבי ידוו יזובו –הנם הולכים קדימה שנה שנה, מי יודע הגבול עד מתי? עד אנה? אולי עד מקום – משם לא ישובו…" (יל"ג)

אך לא! עם ישראל לא יִבּוֹל ולא יחלוף ולא ימיש מעשות פרי למינו; כי הנה הקיפו ימי המַסה, ימי המאה האחרונה, אשר הרבתה לשׂוּם שֵׁמות בבית ישראל ואשר סערה לבלע ולהשחית פרי עבודת אלפי שנים, וגם הגיע תור חדש לישראל וגם הנה נראו נצניו. הנה קול אלהים מתהלך בקרב מחננו, קול מעורר ישנים ומשובב צאן אובדות, קול קורא בכח: שובו בנים אל מורשת אבות! הנה טובי עמנו עודרים בכל כחם לבנות את בית ישראל, לגדור הפרצות, להשיב שבות העם בתשובתו אל אדמתו ואל אחוזת אבותיו; הנה גם רבבות אלפי ישראל מתעוררים, נאספים, מתלקטים לאחד אחד לקול הקורא, והנה גם רבים מצעירינו, אשר שכחו רִבצם ויתעו בתהו לא דרך, שבים על עקֵבם ונותנים ידם לאחיהם הנושאים נס ציונה, והמאספים למחנה המתבוללים, סֶרַח התקופה האחרונה, נהפכו לחלוצי הלאומיים הדורכים על במתי התקופה החדשה, תקופת התחיה לישראל ולארצו. – והיה ביום ההוא, בשוב ה' את שיבת ציון, תהה גם תשובת העם שלמה והיו ישראל ותורתו וארצו לאחדים; והיתה הארץ למקור חיים חדשים לעם ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל.

(המצפה תרס"ז