ראשית התהוותה של תנועת צעירי־ציון ברוסיה קשורה, כידוע, באגודות הציוניות “התחיה”.

התקשרתי אל התנועה בשנת 1907, עם הצטרפותי אל “התחיה” אשר במינסק. זו היתה האגודה היחידה, שאליה יכול היה להסתפח צעיר יהודי, המתלבט בבעיות לאומיות וחברתיות ושואף למעשה ציוני ממשי. לא השתתפו ב“התחיה” מחוגי הפרנסים של הקהילה המקומית, אף לא מהחוגים שנחשבו בעיר לאינטליגנציה. היו בה מורים עברים ממורי “החדר המתוקן”, בית־הספר העברי, שקם בתקופה ההיא בערי ישראל, עובדים שונים, כגון עוזרים בחנויות, מנהלי חשבונות וסתם “עמך”. היינו אגודה עממית. מקומה של “התחיה” לא ניכר בהיאבקות הרבה שבין המפלגות ברחוב היהודי – הציונים, ה“בונד”. הסיימיסטים, הס. ס’ים – הטלנו על עצמנו בעיקר את “העבודה השחורה” של ההסתדרות הציונית. עבדנו במסירות למען הקרן־הקיימת, הפיצונו שקלים, ערכנו אסיפות ונשפים בעלי תוכן ציוני, היינו, כפי שקראנו לעצמנו “הידים והרגלים של התנועה הציונית”. “התחיה” השתדלה גם לקיים קשרים עם התנועה בארץ־ישראל. על־ידי האגודה קיבלנו את גליונות “הפועל הצעיר”, אף את אלה שהופיעו עוד בהקטוגרף. ב“התחיה” שררה במידה רבה אווירה ארץ־ישראלית. במסיבותיה שמענו לראשונה את שירי העבודה והחיים בארץ. מחבריה עלו לארץ – אם להשתקע ואם לביקור ארעי.

אלה היו ימי שחרותנו הציונית.

עם המהפכה בתורכיה והכרזתה על משטר קונסטיטוציוני פג והלך מצב הדיכאון והאדישות שהשתררו בציונות לאחר אוגנדה. שוב גברה ההתעוררות הציונית וגדל כוח־המשיכה אל התנועה והארץ בשכבות הנוער היהודי. נתקשרו קשרים מהודקים יותר בכתב ועל־ידי שליחים בין האגודות השונות של הנוער הציוני. הוקמו מרכזים אזוריים אחדים. מכינוסי “צעירי־ציון” בזמן ההוא ראויים לציוּן שנַיִם – מועצת “צעירי־ציון” במינסק ב־1912, אשר העלתה בסדר יומה גם את שאלת ההכשרה והארגון החלוצי כתנאי מוקדם לעלייה, והמועצה שנתכנסה אף היא במינסק, ביוני 1913. במועצה ארצית זו השתתפו עשרות חברים ממקומות קרובים ורחוקים – מהבַּלטיקום עד לקיוב ועד לקווקז. מקיוב השתתף בא־כוחה של קבוצת צעירי־ציון ז. זליקין, שכבר אז הקים סיעה בשם “עת לבנות”. קבוצה זו תמכה יתדותיה בציונות ההרצליסטית וראתה את תפקידה בחינוך משמרת חדשה לשם פעולה ציונית בעם, בלי שהתכוונה להקים תנועת המונים. ברוח זאת עורר זליקין ויכוח במועצה בנוגע לדרכי הפעולה של “צעירי־ציון” והפלטפורמה שלה. לא קיבלנו את הלך־דעותיו של זליקין, כי ראינו את “צעירי־ציון” מתגבשים והולכים לתנועת־עבודה ציונית.

הציר הקווקזי במועצה נחרת בזכרוני לרגל קוריוז מיוחד במינו: ישיבות אחדות של המועצה התכנסו בביתנו. מטעמי זהירות הועמדו חברים על המשמר, שלא תשלוט בנו עינה הרעה של המשטרה הצארית. והנה הוחרדו השומרים למראה איש מוזר בבגדיו בא ונכנס אל החצר ושם את פעמיו ישר אל מדרגות הבית. רק אחרי דקות מספר נתברר, כי היה זה פחד שווא, כי זהו הציר מקווקז, שבא לבוש בגדי צ’רקס.

במועצת “צעירי־ציון” ב־1913 נתקבלו החלטות שונות בענייני ארגון בעלות חשיבות להתפתחותה של התנועה בעתיד, כגון: הקמת לשכה מרכזית, התכוננות לקראת הקונגרס הי"א, שעמד להתכנס בווינה, וכן ההחלטה על כינוס ועידה כל־רוסית של “צעירי־ציון”, שנועדה אף היא לווינה לזמן הקונגרס. נבחרתי כמזכיר המרכז.

בחדשים מועטים אחרי המועצה הוכנסה עֵרוּת לשורות התנועה וגבר פעלה. אורגנה זו הפעם הראשונה מלחמת בחירות לקונגרס ציוני על־ידי אסיפות, חומר בכתב ושליחים למקומות. ביקרתי אז מטעם “צעירי־ציון” בסמַרגון, וילנה, גרודנה, ריגה ועוד. הוצאנו גליונות אחדים של ביוליטין בהקטוגרף, לפני שהוחלט לעשות את ה“שחרית”, שהופיעה בעריכתו של ש. איזנשטט באודיסה, לכלי־המבטא הרשמי של התנועה. בין השאלות שהבאנו לפני התנועה העלינו גם את דבר הפעולה הכלכלית בין ההמונים. אם גם שללנו את העיקרון של מלחמת־מעמדות כמחוייב המציאות בעם ולא ייחדנו לו מקום בפרוגרמה שלנו, הבלטנו את הצורך לדאוג למצבם וצרכיהם הכלכליים של חוגי העובדים ודלת העם. הצבענו על דאגה זו כעל אחד התפקידים העיקריים המוטלים על תנועתנו הצעירה.

עבודתנו הנמרצת לקראת הקונגרס הי“א נשאה פרי. העמדנו לבחירות מספר ניכר של חברי “צעירי־ציון” ו”הפועל הצעיר" והופענו בקונגרס במשלחת בת עשרות צירים. בהשתתפותנו בעבודת הקונגרס התחלנו לסלול דרך לתנועת־העבודה הציונית המאוחדת במוסד העליון של כלל התנועה. ברם, לא קלה היתה מלאכתנו זו. באנו אל הקונגרס מספר צעירים מחוסרי־נסיון־ומסורת ארגונית, נתונים ללחץ מצדדים שונים. חברי “הפועל הצעיר” הופיעו בווינה במשלחת גדולה. ואמנם שררה בינינו קירבה רבה, אבל לא היתה זהות מלאה. חברי “הפועל־הצעיר” העמידו במרכז את הפעולה בארץ ואת ההתכוננות אליה, ועם היות לבּנו נתון להגברת מעמדו של הפועל העברי בארץ ראינו גם הכרח בהרחבת העבודה בגולה, מה שקראו אז “עבודת ההווה”.

מצבנו לא היה נוח גם בתוך ההסתדרות הציונית ברוסיה, שהיינו חלק ממנה; דבּריה התייחסו אלינו מקצת בביטול ומקצת בחרדה. הם חששו להסתלפות דרכנו, ולא אחת התריעו על הנסיון המר, שההתחלות של תנועת־נוער דמוקרטית בציונות, המתבססת על רעיון העבודה, נגמרו בניתוק הקשרים בין הנוער הזה והתנועה הציונות בכלל, בפנותו אל תנועות זרוֹת ומתנגדות. פחד זה הטילו עלינו בייחוד זאב ז’בוטינסקי ויצחק גרינבוים. אולם על אף כל הקשיים והלחץ המוסרי ידענו לכלכל את דרכנו העצמית בתנועה. גם לא נרתענו מהעובדה, שחלק מן האנשים שבאו אל הקונגרס כנוטים אל סיעתנו לא נשארו אתנו עד הסוף.

בווינה הקימונו מסגרת לתנועה ברוסיה ומחוצה לה. בוועידת “צעירי־ציון” נבחר מרכז כלל־רוסי והוטלו עליו תפקידים לחינוך הנוער והכשרתו לעלייה וכן לעבודה ציונית מעשית בשטחים שונים. בהתייעצות מיוחדת עם אנשי “הפועל הצעיר” קבענו את דבר שיתוף הפעולה עם התנועה בארץ, הכיווּן והיחסים. בווינה התכנסה בימים ההם גם ועידה כללית של ציוני רוסיה, וגם בה לקחנו חלק פעיל.

מלאי התעוררות ונכונות להרחבת הגבולין חזרנו לרוסיה. בדרך לווינה ובחזרה משם לרוסיה נאלצו חברים “להבריח” את הגבול מחוסר אפשרות להשיג רשות לנסיעה לגלית. בשובנו נאלצנו להתעכב כשבוע ליד הגבול עד שסודרה העברתנו. שטח הגון עברנו בריצה ממש. בינינו היו אז חברים אחדים מן הארץ. לוַארשה הגעתי כמעט בלי חפצים, כי אבדו בדרך. בכיסי נשאר כסף רק כדי כרטיס רכבת עד וילנה, מקום שם הייתי צריך למסור דין־וחשבון על הכינוסים בווינה. קבענו אז סדר “מהפכני”, שלפיו היו חייבים הצירים למסור דין־וחשבון לבוחרים.

זמן־מה לאחר שוּבנו לרוסיה הועבר מרכז התנועה לוַארשה. הקשרים בין חלקי התנועה התחילו מתרופפים עקב תנאי העבודה הבלתי־לגליים. עלי ועל הברים אחרים, כולנו אז סטודנטים במוסקבה, הוטל לקרב לתנועה הציונית את הנוער הלומד בבתי־הספר הגבוהים, שברובו הגדול היה רחוק ממנה. בשנים ההן היו בתנועתנו רק מעטים שקראו להם “אינטליגנציה”.

במוסקבה היו אגודות שונות, כגון: “בני ציון”, “קדימה” ואגודה ציונית של תלמידי בתי־הספר בשם “יבנה”. במשך השנים רכשה לה “יבנה”, שנוסדה בשנת 1911־1910, עמדת כבוד גם בחוגי התלמידים היהודים במוסקבה וגם בחברה בכלל. מוסקבה היתה אז מרכז ציוני חשוב, אף כי המרכז הרשמי היה בפטרבורג; ישבו בה חברים אחדים מראשי התנועה הציונית, מהם יחיאל צ’לינוב, חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם, או בלשון ימינו – חבר האכסקוטיבה הציונית העולמית.

חברינו ב“יבנה” השתדלו למשוך את האגודה אל “צעירי־ציון”. בחורף 1914־1913 היתה לנו היאבקות רבה בפנים האגודה עם גורמים שונים, עד שלבסוף הכרענו את הכף: חלק גדול של האגודה הצטרף אל תנועתנו והחלק האחר אל הסתדרות הלומדים “החבר”. באנו בקשרים עם אגודות סטודנטים בארצות אחרות. תנועתנו משכה את הלבבות בחוץ־לארץ, ובקיץ 1914 בא אלינו בא־כוח הסטודנטים היהודים באירופה, דובינסקי, לשם משא־ומתן על פעולה משותפת.

בעוד אנו מתכנים תכניות להרחבת הרעיון והפעולה הציונית בקרב הנוער והמתלמדים היהודים – פרצה מלחמת־העולם הראשונה (אוגוסט 1914). הקשרים בין־האגודות נתרופפו. עוד לפני המלחמה היתה העבודה הציונית ברוסיה הצארית כרוכה בקשיים רבים, ולא אחת גרם הקשר בין החברים לחיפושים ומאסרים בחרקוב, במוסקבה וכו' בעיקר בקרב הסטודנטים הציונים. בימי המלחמה נוספו קשיים חדשים. השטחים מרובי האוכלוסין היהודיים בפולין ובליטא – שבהם היו לתנועה מרכזים חשובים – נעשו מראשית המלחמה חזית הקרבות. גם במלחמה ההיא היו היהודים הקרבנות הראשונים – בשטחי הספָר הגדולים גורשו יהודים בהמוניהם. חלקים גדולים של התנועה, שהיו מרוכזים בשטחים אלה, נקרעו מאתנו.

כבר בסוף שנת 1914 ובראשית 1915 הועמדנו לפני בעיית הפליטים, שהחריפה מאוד. היה צורך דחוף בהושטת עזרה סוציאלית רבה. אז הוקמו, כידוע, החברות לעזרת הפליטים – “יבופו” בפטרוגראד ו“יקופו”¹ במוסקבה. הנוער שלנו, במידה שלא גויס לצבא, הצטרף לעבודת העזרה במסירות נלהבת. חברינו השקיעו בעבודה זו מאמצים רבים והשתדלו לשווֹת לעבודת העזרה במקומות ריכוזם של הפליטים, בעיקר בערי רוסיה המרכזית, צורה ותוכן קונסטרוקטיביים.

בסוף 1914 שותקה פעולתם של ארגוני “צעירי־ציון”, ובמידה גדולה גם של ההסתדרות הציונית הכללית. אולם לא עברו חדשים רבים והחלו נסיונות לחדש את הקשרים. ב־1915 היתה במוסקבה ההתייעצות הציונית הראשונה בזמן המלחמה. כינוס זה נתן דחיפה להחייאת התנועה בכללה. גם אנו חידשנו את הדיונים בתוכנו. ביזמת חברי “צעירי־ציון” הוקמו בשנות המלחמה במוסקבה ובערי־השדה אגודות נוער ציוני בקרב המתלמדים. השאיפה לקיים את התנועה הלכה וחזקה בד בבד עם ההתעוררות הציבורית במדינה. בסוף 1916 היו כבר בכל תקפם הוויכוחים בקרב החברים, בייחוד בקרב האגודות של תלמידי בתי־הספר הגבוהים, על בעיות המהפכה, אשר הכל הרגישו כי היא קרבה ובאה. ואכן גברה התסיסה הפוליטית מיום ליום.

במרכז התעניינותנו עמדה בימים ההם שאלת גורלה המדיני של הציונות. הגיעו אלינו שמועות וידיעות על המשא־ומתן המדיני, שהתנהל בלונדון בין האישים הציוניים ובין הממשלה הבריטית על עתידה של ארץ־ישראל לאחר המלחמה. גונבו אלינו גם ידיעות על המאמצים של הממשלה הגרמנית לרכוש את אהדת היהודים והציונים באמריקה על־ידי הבטחות מסויימות לציוני גרמניה בדבר זכויות מיוחדות ליהודים בארץ־ישראל. הידיעות האלו נמסרו לנו בעיקר על־ידי ד"ר צ’לינוב, שהיה נוהג להזמין אליו מספר עסקנים ציונים לפני צאתו ולאחר שובו מישיבות ההנהגה הציונית העולמית, ישיבות שהיו מתכנסות בחוץ־לארץ גם בימי המלחמה. בקשר לעניינים המדיניים הגדולים דנו על הצורך בהתכוננות לפעולה ציונית רחבת־ממדים ונכנסו לוויכוחים סוערים על דרכי בניינה של הארץ. עם זאת התווכחנו, כמובן, על עמדתנו ברוסיה המחודשת, לקראת התמורות שעמדו להתרחש בה.

מהפכת פברואר 1917 בהיקפה ובקצב שלה באה עלינו כהפתעה. עתה, לאחר 28 שנים, קשה לתת מושג על גלי ההתלבטויות שעברו על המדינה כולה ועל היהודים בתוכה עם פרוץ המהפכה, על תקווֹת הזוהר שנצנצו גם בין המוני היהודים בתור הזהב, שנשקף, לכאורה, לכל המעמדות ולכל העמים. התעוררות עצומה ניכרה אז ברחוב היהודי, אולי מפני זה, שבמהפכה הלכו שלובות הסיסמאות לחופש ולדמוקרטיה, הסיסמאות הסוציאליסטיות לשינוי המשטר החברתי, יחד עם הסיסמאות לחופש העמים ולתקומתם. בחדשים הראשונים אחרי פברואר עדיין לא נתגלו הניגודים בין הסיסמאות האלו, ועדיין לא החלה בין המפלגות השונות ההיאבקות הגורלית, שהביאה אחר־כך להתפוררות המדינה ולחילופי־שלטונות. ההתעוררות היהודית קשורה וָדאי גם בעוּבדה, שכבר בשבועות הראשונים לאחר פרוץ המהפכה פיתחו החוגים הציוניים לכל זרמיהם פעולה קדחתנית והופיעו בדגל מוּרם כלפי פנים וכלפי חוץ.

אנחנו “צעירי־ציון” היינו מוכנים במידה מסויימת לקראת המתרחש והולך. כבר במיטינגים הציוניים הראשונים במוסקבה, וכן באסיפות הפומביות של תלמידי בתי־הספר, הופענו בשמנו ובסיסמאות שלנו. הכרזנו על דרכנו בציונות ובציבוריוּת היהודית כתנועה עממית דמוקרטית, הקשורה במהפכת פברואר ושואפת לבנות את עתיד האומה בארץ־ישראל על יסודות סוציאליים צודקים. בקצב מהיר כבשנו עמדות בחיי הציבור כמעט בכל היישובים היהודיים הגדולים. התנועה התפתחה וגדלה ורכשה המוני חברים.

בחודש מַרס 1917 הקימונו לשכה ראשית שתפקידה היה לרכז את חלקי התנועה השונים ואת החברים הבודדים במקומות ולעשות הכנות לוועידה ארצית כל־רוסית. ההסתדרות הציונית הכריזה אז על ועידה ציונית כללית בפטרוגראד בחודש מאי, ואנו החלטנו לכנס זמן קצר לפניה את ועידת “צעירי־ציון” בפטרוגראד. במוסקבה התרכזה קבוצת חברים פעילים, ותיקים וחדשים. בין החדשים שנצטרפו אל תנועתנו בימים הראשונים למהפכה יש לציין את החברים ג. פורטוגלוב וא. ריס (אגב, על פורטוגלוב הטלנו להרצות בוועידה על השאלה הפרוגרמתית). עד הוועידה התנהלה העבודה הארגונית בעיקר על־ידי הלשכה במוסקבה בהשתתפותי המעשית ובהשתתפותו האקטיבית של י. מרמינסקי (מרום), אשר נכנס אז לפעולת הלשכה. לשם רציפות והמשכת המסורת החלטנו לקרוא לוועידתנו בשם “הוועידה השניה של צעירי־ציון”, מכיון שהראשונה היתה לפני המלחמה בווינה.

באותו הזמן נכנסנו במשא־ומתן על איחוד עם הסתדרות הנוער הלומד “החבר”, גם הגענו אתה לידי הסכם זמני, ותוך זמן קצר הופיעו דברי דפוס משותפים בשמנו ובשמה. אולם הצירוף הזה לא האריך ימים. שונים היו החוגים האלה הן בהרכבם והן במגמותיהם. אנו שאפנו להווֹת תנועה עממית, ואלו שאפו לרכז את המשמרת של האינטליגנציה החדשה.

במאי 1917 התכנסה בפטרוגרד הוועידה השניה של צעירי־ציון, אשר מילאה תפקיד עצום בחיי התנועה, כי הוציאה אותה לדרך המלך. לא קל היה לשמור בוועידה על אחדוּת הזרמים השונים, שהתבלטו בה כבר בראשית הבירורים האידיאולוגיים. כל הזמן עמדנו לפני לחץ הן מצד החוגים השמאליים, שקראו להצטרף במפורש אל המפלגות הסוציאליסטיות, בעלוֹת ההשפעה במדינה כולה, והן מצד חוגי ההסתדרות הציונית הרשמית, אשר לא רצו להשלים עם עוּבדת מציאותה וגידולה של מפלגה ראדיקלית בתוכה. זכור היטב נאום הברכה של יצחק גרינבוים, אשר נשא בוועידתנו בשם המרכז של ציוני רוסיה, נאום תוכחה ואזהרה, שלא נלך בדרך התנועות היהודיות, שהביאתן לבגידה במפעל התחייה הלאומית של עם ישראל.

הוויכוחים היו קשים ואף־על־פי־כן הגיעו מייצגי הזרמים השונים להחלטות משותפות. ועידתנו ננעלה שעה קלה לפני פתיחת הוועידה הציונית הכל־רוסית. היה זה מעמד חגיגי כאשר נכנסנו בסך עם דגלינו אל האולם בו נתכנסה הוועידה הציונית. בראש התהלוכה הלכו חברינו, חיילים בצבא הרוסי, והם שהיו גם נושאי הדגל.

הוועידה השניה של “צעירי־ציון” פתחה דף חשוב בתולדות תנועתנו, דף של אקטיביות רבת־מעשים.

לא קל היה מעמדנו בוועידה הכללית השביעית (שש הוועידות שקדמו לה התכנסו עוד בתקופת הצאר) של ציוני רוסיה. עמדנו במערכה כבדה עם גופים ציוניים שונים בשאלות־יסוד אחדות. חסידיו של ז. ז’בוטינסקי, שבאו אל הוועידה בסיסמת הלגיון, ראו את התכניות המעשיות למען ארץ־ישראל ואת תנועת “החלוץ” המתארגנת – כנסיון לדחוק את רגלי הציונות הפוליטית. אנחנו ראינו, כמובן, תפקיד חשוב לעצמנו להקנות למחנה הציוני כולו את הכרת הצורך בחלוץ עובד, עובר לפני המחנה, מוכשר לתעודתו. עמדנו בהיאָבקות גם עם קבוצת י. גרינבוים, שהכריזה על סיסמת הסקוּלאריזציה כעל סיסמה אקטואלית בהקמת הקהילה ובבניינה בזמן המהפכה. מתוך רצון לאַחד את המוני העם בארגון אחד תמכנו בהצעת ההסתדרות הציונית בדבר “קהילה כוללת”, שתרכז בתוכה גם את החוגים הדתיים בעם. נקטנו דרך זו אף־על־פי שהיו מונים אותנו בוותרנות ובמיעוט דמותה של הציונות הפרוגרסיבית, כביכול. רבים בתוכנו לא ראו כל יסוד להצעת הסקוּלאריזציה של התא האוטונומי המקומי, כל עוד לא בוצרו הנדבכים הראשונים של בנין האוטונומיה היהודית, אשר נראתה אז עוד כדבר של ממש.

בוועידה הציונית בפטרוגרד נכנסו חברינו לראשונה למרכז הכללי של ציוני רוסיה כנציגי “הפרקציה העממית צעירי־ציון”.

שני המרכזים של ההסתדרות הציונית ושל “צעירי־ציון” קבעו תחילה את מקום מושבם בפטרוגראד וניסו לנהל ולהדריך משם את התנועה בערי־השדה. אולם מהרה נוכחו לדעת, כי אין לקיים ממרחקים קשרים עם המוני היהודים, בייחוד נוכח המצב הפוליטי שהסתבך יותר ויותר. בזמן ההוא גברו והלכו התנועות הספראטיסטיות במדינה והתבלטו הניגודים הסוציאליים בתוכה. עצם המגע עם החלקים השונים של רוסיה הגדולה נעשה קשה מיום ליום. ההסתדרות הציונית מצאה, איפוא, לנכון להקים בקיוב, מרכז היהדות האוקראינית, לשכה מיוחדת בהנהלת אחדים מחברי ההנהגה הציונית. הייתי בין שליחיה. צרכי התנועה חייבו גם את מרכז “צעירי־ציון” להעביר את עיקר פעולתו לאוקראינה והוטל על י. מרמינסקי ועלי לארגן בקיוב לשכה ראשית של תנועתנו.

באוגוסט 1917 עברנו לקיוב. הלשכה המרכזית של “צעירי־ציון” גילתה יזמה רבה ותוך זמן קצר נעשתה מרכז התנועה כולה. חלומות גדולים חלמנו באותה תקופה. מצאנו באוקראינה קיבוץ יהודי גדול, מלא עֵרוּת יהודית וציונית, בעל יכולת חמרית רבה, נכון לשאת במפעל בניין הארץ. לא ראינו אז כל ניגוד בין השאיפה להחיות את המולדת בארץ־ישראל ובין הדאגה לארגן את החיים היהודיים במקומות, בין השתתפותנו בבניין רוסיה החדשה ובין מעשינו הציוניים. גם בשטח הציוני וגם בשטח היהודי הכללי נעשתה אז על־ידי חברינו עבודה ארגונית ופוליטית רבה. הוּחל גם בגיוס כוחות אדם והון לקראת האפשרויות הציוניות בעתיד².

מסתבר שבמשא־ומתן עם ראשי הציונות לפני הצהרת בלפור ולאחריה הביאו שליטי אנגליה בחשבון לא רק את יהודי אמריקה, אלא גם את יהודי רוסיה, את כוחם הפוליטי והדינמי לשם בניין הארץ. עתה, כמובן, אין להניח הנחות פורחות באויר על ההיקף של מפעלנו, אילו צירפה יהדות רוסיה את מלוא כוחה למעשה ההגשמה והבניין. ברור על כל פנים, שהציונות בכללה הוכתה מכה קשה מחמת התפוררותה של היהדות הרוסית וכריתתה מגוף האומה. אבל בימים ההם, גם הקשים ביותר, לא העלינו אפילו בדמיון מאורע בלהות כזה של הינתקות החטיבה החשובה הזאת מכלל ישראל, והיינו שקועים ראשנו ורובנו במעשה הארגון וההתכוננות לימים יבואו. היינו מלאים תכניות וציפייה לפעולות ממשיות. אבל לא כן רצה הגורל. החלומות הגדולים התנדפו והתכניות לא התגשמו.

בשנים 1918־1917 חלו לא אחת חליפות ותמורות בשלטון האוקראיני. אחרי ממשלת ויניצ’אֶנקו השתלט ההטמן סקוֹרוֹפּאדסקי, שוב נכבשה קיוב על־ידי צבאות פּטליוּרה עד שגורשו על־ידי הבולשביקים בראשית 1919. זו היתה תקופה סוערת בחייה המדיניים של אוקראינה. תנועתנו לא לבד שהיתה אז עֵרה למתרחש סביבה, אלא אף נתבעה מפעם לפעם לקבוע את עמדתה בשאלות פוליטיות שונות. ב“ראדה” האוקראיני היו נציגים גם ל“צעירי־ציון”. בעת הדיון ב“ראדה” על חוזה השלום שהרפובליקה האוקראינית עמדה לכרות עם הגרמנים עוד בימי המלחמה, היינו במבוכה גדולה. לא יכולנו להתעלם מן העובדה, שהעם בהמוניו רצה בשלום, אבל מצד אחר ידענו שחתימת חוזה עם גרמניה יש בה משום הפגנה נגד אומות הברית, וביחוד נגד בריטניה, אשר רק לפני זמן קצר פירסמה את הצהרת בלפור. לא נוח היה מצבנו גם בהזדמנויות אחרות ונאלצנו לחפש אמצעים פרלמנטריים כדי לצאת מן המבוך.

אבל מרכז הכובד של האקטיביות המדינית שלנו היה במלחמה לגורלה של האוטונומיה היהודית ותכנה הלאומי. יחד עם ארגון מוסדות ממשלתיים הקימו השלטונות האוקראיניים מיניסטריון מיוחד לשם ארגון הציבור היהודי וטיפול בצרכיו התרבותיים, הסוציאליים והכלכליים. מפלגות השמאל השתמשו בקשריהן עם התנועות הסוציאליסטיות הלא־יהודיות כדי להשתלט על העם בלי לשאול לדעתו. התחילה היאַבקות מרה על זכות היהודים לאירגון עצמי ולחינוך לאומי. המועצה הלאומית (נאציאנאל־ראט) – כדוגמת הוועד הלאומי בארץ־ישראל – שבה היו כוחות הציונים ומתנגדיהם שקולים, הקדישה ימים ולילות לוויכוחים סוערים על כל החלטה ועל כל מעשה. יחד עם האקטיביות שגילינו בעבודת המועצה הלאומית, שכם אחד עם נציגיה של ההסתדרות הציונית, השקענו כוחות רבים בארגון הבחירות לאסיפה הלאומית ליהודי אוקראינה. אמרנו לשווֹת על ידי כך דמות דמוקרטית לנציגות היהודית הארצית, אשר הוטל עליה לשמש בזמן ההוא גם מרכז עיקרי לכל יהדות רוסיה. בזמן ההוא נתרופפו והלכו הקשרים עם יהודי רוסיה המרכזית וחבלי־הספָר וקיוב עצמה היתה כבר מנותקת ממוסקבה. היהדות האוקראינית שמרה אז עדיין לעצמה מידה מסויימת של חופש ואפשרות הכרעה על ידי מלחמת בחירות³.

מספר הצירים של “צעירי־ציון” בבחירות “לאסיפה הלאומית הזמנית”, אשר נוצרה כהוראת שעה לקראת האסיפה היהודית המכוננת, העיד על ההשפעה שתנועתנו רכשה לה בחיים היהודיים במקומות. היווינו סיעה פעילה ומכוונת באסיפה הלאומית. לא אחת הותקפנו גם על־ידי השמאל וגם על־ידי הימין. בין מפלגות השמאל היה פעיל בייחוד ה“בונד”. עוד לפני שהחלה העבודה המעשית של האסיפה הלאומית היה מומנט קריטי בפתיחתה, כאשר התחיל הפותח, בא־כוח הציונים, את נאומו בעברית. הוא אך הספיק להוציא מפיו מלים אחדות בעברית – קמה באולם המולה גדולה: הבונדאים ו“הסוציאליסטים המאוחדים” ערכו אובסטרוקציה ממושכת ואיימו לעזוב את האסיפה. צריך היה לעשות מאמצים רבים כדי למנוע התפוררותה של האסיפה הלאומית, ועם זאת לשמור על כבודו של ה“פאַרפאַרלאמענט” [טרם־פרלמנט] היהודי, כפי שנקרא אז ביידיש. ומימין תקפו האורתודוכסים (שהתארגנו בשם “אחדות ישראל”) ותבעו לבנות את חיי הקהילה והאוטונומיה בכללה רק על יסודות דתיים. נהגנו בגמישות בשאלה מסובכת זו ודאגנו שלא לדחוק גם את הימין לאופוזיציה. האסיפה הלאומית הצליחה לסיים את עבודתה ולבחור במוסד מוציא לפועל, שקראו לו בעברית “הוועד הפועל הלאומי” וביידיש “נאציאנאלער סעקרעטאריאט”. רק שלושה גופים שלחו את באי־כוחם לוועד הפועל – הציונים, “צעירי־ציון” ו“אחדות ישראל”. מצדנו נבחרו למוסד החדש – יונה גרינפלד ואני.

הוועד הפועל הלאומי נכנס למערכה כבדה על מעמדה של האוטונומיה היהודית בחיי המדינה. עדיין האמנו באפשרות של כינוס האסיפה היהודית המכוננת ועסקנו בהכנת הצעות־חוקים שונות לקראתה, גם ניהלנו בינתיים משא־ומתן שיטתי עם השלטונות האוקראינים החדשים – הדירקטוריה, שהתגברה על שלטון ההטמן – בדבר מתן תוקף חוקי למוסדות הזמניים של האוטונומיה היהודית.

אולם עד מהרה התייצבה לפנינו הדאגה לחייהם של יהודי אוקראינה במובן הפשוט של המלה. בסוף שנת 1918 התחילו פרעות איומות ביהודים. הבאנו כמעט יום־יום את בשורת הפרעות שהגיעה אלינו ממקומות ההריגה לפני השלטונות המרכזיים ודרשנו לנקוט אמצעים כדי להפסיקם. בעיקר עמד לפנינו התפקיד הפנימי לסייע בהקמת ארגונים להגנה עצמית במקומות, כדי לשמור על הנפש והרכוש של יישובי היהודים. כן נעשתה אקטואלית הדאגה לעזרת הפליטים ונגועי הפרעות שהתחילו להתרכז בקיוב ובמרכזים גדולים אחרים. בכל העניינים האלה מילאו חברי תנועתנו תפקיד חשוב ואחראי.

למרות הקשיים השונים, שבהם נתקלה עבודת התנועה – ריבוי גילויי האנטישמיות וסַכּנת הדרכים – לא חדלנו מלקיים את קשרינו עם הסניפים והחברים במקומות. דווקא בימים ההם גדלה התנועה. במועצת קיוב, שנתכנסה בינואר 1919, נפגשנו, באי־כוח סניפים שונים, כדי לעשות חשבון־הנפש, נוכח התמורות והשינויים שהיו צפוּיים למשטר המדינה, ולציין את דרך תנועתנו בעתיד לאור מצבה של היהדות ברוסיה. במועצה היו גם דיונים פרוגרמתיים ממוּשכים בשאלת דרכנו בארץ, החיים בגולה ויחסנו למפלגות הסוציאליסטיות החותרות לשלטון. על אף חילוקי הדעות שהתגלו בתוכנו ידענו לשמור על שלימות התנועה. בדיונים בלטה הדעה, כי ניגודי המעמדות בחברה אינם מונעים סולידאריוּת לאומית, שהיא הקובעת בחיי העם. המועצה החליטה בתוך השאר להכין מרכזי־משנה למקרה של מאסרים בין החברים, לדאוג להקמת ועדים אזוריים, וכן לשלוח שליחים לחוץ־לארץ לשם יצירת קשרים עם חלקים שונים של תנועתנו ועם התנועה הציונית בכללה.

עוד בימי האסיפה הלאומית הזמנית בקיוב נודע לנו כי עומדת להתכנס בלונדון ועידה ציונית עולמית. הגיעה גם אלינו הידיעה, כי על יד ועידת השלום בפאריס יקום “ועד־משלחות” של קיבוצי היהודים בארצות, שמתפקידו לנסח את תביעות העם היהודי להגנת האינטרסים שלו בארצות שונות. האסיפה הלאומית החליטה לשגר משלחת מיוחדת של יהדות אוקראינה אל הכינוסים האלה. זכיתי להיות אחד מהשלושה (יחד עם ד"ר א. זלקינד וא. גולדשטיין) שהוטלה עליהם שליחות זו. בראשית 1919 יצאנו מקיוב לדרך הארוכה אשר היתה לפנינו. לפי התכנית שסימַנו לנו היה מתפקידי לחזור בהקדם אל התנועה ברוסיה, לאחר שנצליח לקשור קשרים עם היהדות והציונות בחוץ־לארץ.

חלק מהשליחות מילאתי. במינסק, בווילנה ובקובנה נערכו פגישות עם אנשי התנועה ונוצר קונטקט, אחר כך הוקם בברלין הקשר בין “צעירי־ציון” ברוסיה ובין “הפועל הצעיר” במערב אירופה. הקשר הזה נתגבש כעבור זמן מה בוועידת פראג בהקמת “ההתאחדות העולמית של הפועל הצעיר וצעירי־ציון”. אבל לא הצלחתי לחזור אל התנועה ברוסיה על אף אי־אלו נסיונות בכיוון זה.

שמתי פעמי לארץ־ישראל.

עם סקירת פעלה של תנועת “צעירי־ציון” ברוסיה, סבורני, שלא תהא הגזמה בהנחה, כי תנועה זו רשמה דפים רבּי־ערך בתולדות הנוער היהודי הציוני. אחדים מרעיונות־היסוד של “צעירי־ציון” נעשו נכסי־צאן־ברזל בתנועת־העבודה בארץ ובציונות בכלל.

תש“ה 1945 [”נפתולי דור" (א')].

הקלדה: רותי לרנר