ממינסק ועד לירושלים

מאת

אליעזר קפלן

במערכות “צעירי־ציון”

מאת

אליעזר קפלן

---

מימים עברו

מאת

אליעזר קפלן

ראשית התהוותה של תנועת צעירי־ציון ברוסיה קשורה, כידוע, באגודות הציוניות “התחיה”.

התקשרתי אל התנועה בשנת 1907, עם הצטרפותי אל “התחיה” אשר במינסק. זו היתה האגודה היחידה, שאליה יכול היה להסתפח צעיר יהודי, המתלבט בבעיות לאומיות וחברתיות ושואף למעשה ציוני ממשי. לא השתתפו ב“התחיה” מחוגי הפרנסים של הקהילה המקומית, אף לא מהחוגים שנחשבו בעיר לאינטליגנציה. היו בה מורים עברים ממורי “החדר המתוקן”, בית־הספר העברי, שקם בתקופה ההיא בערי ישראל, עובדים שונים, כגון עוזרים בחנויות, מנהלי חשבונות וסתם “עמך”. היינו אגודה עממית. מקומה של “התחיה” לא ניכר בהיאבקות הרבה שבין המפלגות ברחוב היהודי – הציונים, ה“בונד”. הסיימיסטים, הס. ס’ים – הטלנו על עצמנו בעיקר את “העבודה השחורה” של ההסתדרות הציונית. עבדנו במסירות למען הקרן־הקיימת, הפיצונו שקלים, ערכנו אסיפות ונשפים בעלי תוכן ציוני, היינו, כפי שקראנו לעצמנו “הידים והרגלים של התנועה הציונית”. “התחיה” השתדלה גם לקיים קשרים עם התנועה בארץ־ישראל. על־ידי האגודה קיבלנו את גליונות “הפועל הצעיר”, אף את אלה שהופיעו עוד בהקטוגרף. ב“התחיה” שררה במידה רבה אווירה ארץ־ישראלית. במסיבותיה שמענו לראשונה את שירי העבודה והחיים בארץ. מחבריה עלו לארץ – אם להשתקע ואם לביקור ארעי.

אלה היו ימי שחרותנו הציונית.

עם המהפכה בתורכיה והכרזתה על משטר קונסטיטוציוני פג והלך מצב הדיכאון והאדישות שהשתררו בציונות לאחר אוגנדה. שוב גברה ההתעוררות הציונית וגדל כוח־המשיכה אל התנועה והארץ בשכבות הנוער היהודי. נתקשרו קשרים מהודקים יותר בכתב ועל־ידי שליחים בין האגודות השונות של הנוער הציוני. הוקמו מרכזים אזוריים אחדים. מכינוסי “צעירי־ציון” בזמן ההוא ראויים לציוּן שנַיִם – מועצת “צעירי־ציון” במינסק ב־1912, אשר העלתה בסדר יומה גם את שאלת ההכשרה והארגון החלוצי כתנאי מוקדם לעלייה, והמועצה שנתכנסה אף היא במינסק, ביוני 1913. במועצה ארצית זו השתתפו עשרות חברים ממקומות קרובים ורחוקים – מהבַּלטיקום עד לקיוב ועד לקווקז. מקיוב השתתף בא־כוחה של קבוצת צעירי־ציון ז. זליקין, שכבר אז הקים סיעה בשם “עת לבנות”. קבוצה זו תמכה יתדותיה בציונות ההרצליסטית וראתה את תפקידה בחינוך משמרת חדשה לשם פעולה ציונית בעם, בלי שהתכוונה להקים תנועת המונים. ברוח זאת עורר זליקין ויכוח במועצה בנוגע לדרכי הפעולה של “צעירי־ציון” והפלטפורמה שלה. לא קיבלנו את הלך־דעותיו של זליקין, כי ראינו את “צעירי־ציון” מתגבשים והולכים לתנועת־עבודה ציונית.

הציר הקווקזי במועצה נחרת בזכרוני לרגל קוריוז מיוחד במינו: ישיבות אחדות של המועצה התכנסו בביתנו. מטעמי זהירות הועמדו חברים על המשמר, שלא תשלוט בנו עינה הרעה של המשטרה הצארית. והנה הוחרדו השומרים למראה איש מוזר בבגדיו בא ונכנס אל החצר ושם את פעמיו ישר אל מדרגות הבית. רק אחרי דקות מספר נתברר, כי היה זה פחד שווא, כי זהו הציר מקווקז, שבא לבוש בגדי צ’רקס.

במועצת “צעירי־ציון” ב־1913 נתקבלו החלטות שונות בענייני ארגון בעלות חשיבות להתפתחותה של התנועה בעתיד, כגון: הקמת לשכה מרכזית, התכוננות לקראת הקונגרס הי"א, שעמד להתכנס בווינה, וכן ההחלטה על כינוס ועידה כל־רוסית של “צעירי־ציון”, שנועדה אף היא לווינה לזמן הקונגרס. נבחרתי כמזכיר המרכז.

בחדשים מועטים אחרי המועצה הוכנסה עֵרוּת לשורות התנועה וגבר פעלה. אורגנה זו הפעם הראשונה מלחמת בחירות לקונגרס ציוני על־ידי אסיפות, חומר בכתב ושליחים למקומות. ביקרתי אז מטעם “צעירי־ציון” בסמַרגון, וילנה, גרודנה, ריגה ועוד. הוצאנו גליונות אחדים של ביוליטין בהקטוגרף, לפני שהוחלט לעשות את ה“שחרית”, שהופיעה בעריכתו של ש. איזנשטט באודיסה, לכלי־המבטא הרשמי של התנועה. בין השאלות שהבאנו לפני התנועה העלינו גם את דבר הפעולה הכלכלית בין ההמונים. אם גם שללנו את העיקרון של מלחמת־מעמדות כמחוייב המציאות בעם ולא ייחדנו לו מקום בפרוגרמה שלנו, הבלטנו את הצורך לדאוג למצבם וצרכיהם הכלכליים של חוגי העובדים ודלת העם. הצבענו על דאגה זו כעל אחד התפקידים העיקריים המוטלים על תנועתנו הצעירה.

עבודתנו הנמרצת לקראת הקונגרס הי“א נשאה פרי. העמדנו לבחירות מספר ניכר של חברי “צעירי־ציון” ו”הפועל הצעיר" והופענו בקונגרס במשלחת בת עשרות צירים. בהשתתפותנו בעבודת הקונגרס התחלנו לסלול דרך לתנועת־העבודה הציונית המאוחדת במוסד העליון של כלל התנועה. ברם, לא קלה היתה מלאכתנו זו. באנו אל הקונגרס מספר צעירים מחוסרי־נסיון־ומסורת ארגונית, נתונים ללחץ מצדדים שונים. חברי “הפועל הצעיר” הופיעו בווינה במשלחת גדולה. ואמנם שררה בינינו קירבה רבה, אבל לא היתה זהות מלאה. חברי “הפועל־הצעיר” העמידו במרכז את הפעולה בארץ ואת ההתכוננות אליה, ועם היות לבּנו נתון להגברת מעמדו של הפועל העברי בארץ ראינו גם הכרח בהרחבת העבודה בגולה, מה שקראו אז “עבודת ההווה”.

מצבנו לא היה נוח גם בתוך ההסתדרות הציונית ברוסיה, שהיינו חלק ממנה; דבּריה התייחסו אלינו מקצת בביטול ומקצת בחרדה. הם חששו להסתלפות דרכנו, ולא אחת התריעו על הנסיון המר, שההתחלות של תנועת־נוער דמוקרטית בציונות, המתבססת על רעיון העבודה, נגמרו בניתוק הקשרים בין הנוער הזה והתנועה הציונות בכלל, בפנותו אל תנועות זרוֹת ומתנגדות. פחד זה הטילו עלינו בייחוד זאב ז’בוטינסקי ויצחק גרינבוים. אולם על אף כל הקשיים והלחץ המוסרי ידענו לכלכל את דרכנו העצמית בתנועה. גם לא נרתענו מהעובדה, שחלק מן האנשים שבאו אל הקונגרס כנוטים אל סיעתנו לא נשארו אתנו עד הסוף.

בווינה הקימונו מסגרת לתנועה ברוסיה ומחוצה לה. בוועידת “צעירי־ציון” נבחר מרכז כלל־רוסי והוטלו עליו תפקידים לחינוך הנוער והכשרתו לעלייה וכן לעבודה ציונית מעשית בשטחים שונים. בהתייעצות מיוחדת עם אנשי “הפועל הצעיר” קבענו את דבר שיתוף הפעולה עם התנועה בארץ, הכיווּן והיחסים. בווינה התכנסה בימים ההם גם ועידה כללית של ציוני רוסיה, וגם בה לקחנו חלק פעיל.

מלאי התעוררות ונכונות להרחבת הגבולין חזרנו לרוסיה. בדרך לווינה ובחזרה משם לרוסיה נאלצו חברים “להבריח” את הגבול מחוסר אפשרות להשיג רשות לנסיעה לגלית. בשובנו נאלצנו להתעכב כשבוע ליד הגבול עד שסודרה העברתנו. שטח הגון עברנו בריצה ממש. בינינו היו אז חברים אחדים מן הארץ. לוַארשה הגעתי כמעט בלי חפצים, כי אבדו בדרך. בכיסי נשאר כסף רק כדי כרטיס רכבת עד וילנה, מקום שם הייתי צריך למסור דין־וחשבון על הכינוסים בווינה. קבענו אז סדר “מהפכני”, שלפיו היו חייבים הצירים למסור דין־וחשבון לבוחרים.

זמן־מה לאחר שוּבנו לרוסיה הועבר מרכז התנועה לוַארשה. הקשרים בין חלקי התנועה התחילו מתרופפים עקב תנאי העבודה הבלתי־לגליים. עלי ועל הברים אחרים, כולנו אז סטודנטים במוסקבה, הוטל לקרב לתנועה הציונית את הנוער הלומד בבתי־הספר הגבוהים, שברובו הגדול היה רחוק ממנה. בשנים ההן היו בתנועתנו רק מעטים שקראו להם “אינטליגנציה”.

במוסקבה היו אגודות שונות, כגון: “בני ציון”, “קדימה” ואגודה ציונית של תלמידי בתי־הספר בשם “יבנה”. במשך השנים רכשה לה “יבנה”, שנוסדה בשנת 1911־1910, עמדת כבוד גם בחוגי התלמידים היהודים במוסקבה וגם בחברה בכלל. מוסקבה היתה אז מרכז ציוני חשוב, אף כי המרכז הרשמי היה בפטרבורג; ישבו בה חברים אחדים מראשי התנועה הציונית, מהם יחיאל צ’לינוב, חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם, או בלשון ימינו – חבר האכסקוטיבה הציונית העולמית.

חברינו ב“יבנה” השתדלו למשוך את האגודה אל “צעירי־ציון”. בחורף 1914־1913 היתה לנו היאבקות רבה בפנים האגודה עם גורמים שונים, עד שלבסוף הכרענו את הכף: חלק גדול של האגודה הצטרף אל תנועתנו והחלק האחר אל הסתדרות הלומדים “החבר”. באנו בקשרים עם אגודות סטודנטים בארצות אחרות. תנועתנו משכה את הלבבות בחוץ־לארץ, ובקיץ 1914 בא אלינו בא־כוח הסטודנטים היהודים באירופה, דובינסקי, לשם משא־ומתן על פעולה משותפת.

בעוד אנו מתכנים תכניות להרחבת הרעיון והפעולה הציונית בקרב הנוער והמתלמדים היהודים – פרצה מלחמת־העולם הראשונה (אוגוסט 1914). הקשרים בין־האגודות נתרופפו. עוד לפני המלחמה היתה העבודה הציונית ברוסיה הצארית כרוכה בקשיים רבים, ולא אחת גרם הקשר בין החברים לחיפושים ומאסרים בחרקוב, במוסקבה וכו' בעיקר בקרב הסטודנטים הציונים. בימי המלחמה נוספו קשיים חדשים. השטחים מרובי האוכלוסין היהודיים בפולין ובליטא – שבהם היו לתנועה מרכזים חשובים – נעשו מראשית המלחמה חזית הקרבות. גם במלחמה ההיא היו היהודים הקרבנות הראשונים – בשטחי הספָר הגדולים גורשו יהודים בהמוניהם. חלקים גדולים של התנועה, שהיו מרוכזים בשטחים אלה, נקרעו מאתנו.

כבר בסוף שנת 1914 ובראשית 1915 הועמדנו לפני בעיית הפליטים, שהחריפה מאוד. היה צורך דחוף בהושטת עזרה סוציאלית רבה. אז הוקמו, כידוע, החברות לעזרת הפליטים – “יבופו” בפטרוגראד ו“יקופו”¹ במוסקבה. הנוער שלנו, במידה שלא גויס לצבא, הצטרף לעבודת העזרה במסירות נלהבת. חברינו השקיעו בעבודה זו מאמצים רבים והשתדלו לשווֹת לעבודת העזרה במקומות ריכוזם של הפליטים, בעיקר בערי רוסיה המרכזית, צורה ותוכן קונסטרוקטיביים.

בסוף 1914 שותקה פעולתם של ארגוני “צעירי־ציון”, ובמידה גדולה גם של ההסתדרות הציונית הכללית. אולם לא עברו חדשים רבים והחלו נסיונות לחדש את הקשרים. ב־1915 היתה במוסקבה ההתייעצות הציונית הראשונה בזמן המלחמה. כינוס זה נתן דחיפה להחייאת התנועה בכללה. גם אנו חידשנו את הדיונים בתוכנו. ביזמת חברי “צעירי־ציון” הוקמו בשנות המלחמה במוסקבה ובערי־השדה אגודות נוער ציוני בקרב המתלמדים. השאיפה לקיים את התנועה הלכה וחזקה בד בבד עם ההתעוררות הציבורית במדינה. בסוף 1916 היו כבר בכל תקפם הוויכוחים בקרב החברים, בייחוד בקרב האגודות של תלמידי בתי־הספר הגבוהים, על בעיות המהפכה, אשר הכל הרגישו כי היא קרבה ובאה. ואכן גברה התסיסה הפוליטית מיום ליום.

במרכז התעניינותנו עמדה בימים ההם שאלת גורלה המדיני של הציונות. הגיעו אלינו שמועות וידיעות על המשא־ומתן המדיני, שהתנהל בלונדון בין האישים הציוניים ובין הממשלה הבריטית על עתידה של ארץ־ישראל לאחר המלחמה. גונבו אלינו גם ידיעות על המאמצים של הממשלה הגרמנית לרכוש את אהדת היהודים והציונים באמריקה על־ידי הבטחות מסויימות לציוני גרמניה בדבר זכויות מיוחדות ליהודים בארץ־ישראל. הידיעות האלו נמסרו לנו בעיקר על־ידי ד"ר צ’לינוב, שהיה נוהג להזמין אליו מספר עסקנים ציונים לפני צאתו ולאחר שובו מישיבות ההנהגה הציונית העולמית, ישיבות שהיו מתכנסות בחוץ־לארץ גם בימי המלחמה. בקשר לעניינים המדיניים הגדולים דנו על הצורך בהתכוננות לפעולה ציונית רחבת־ממדים ונכנסו לוויכוחים סוערים על דרכי בניינה של הארץ. עם זאת התווכחנו, כמובן, על עמדתנו ברוסיה המחודשת, לקראת התמורות שעמדו להתרחש בה.

מהפכת פברואר 1917 בהיקפה ובקצב שלה באה עלינו כהפתעה. עתה, לאחר 28 שנים, קשה לתת מושג על גלי ההתלבטויות שעברו על המדינה כולה ועל היהודים בתוכה עם פרוץ המהפכה, על תקווֹת הזוהר שנצנצו גם בין המוני היהודים בתור הזהב, שנשקף, לכאורה, לכל המעמדות ולכל העמים. התעוררות עצומה ניכרה אז ברחוב היהודי, אולי מפני זה, שבמהפכה הלכו שלובות הסיסמאות לחופש ולדמוקרטיה, הסיסמאות הסוציאליסטיות לשינוי המשטר החברתי, יחד עם הסיסמאות לחופש העמים ולתקומתם. בחדשים הראשונים אחרי פברואר עדיין לא נתגלו הניגודים בין הסיסמאות האלו, ועדיין לא החלה בין המפלגות השונות ההיאבקות הגורלית, שהביאה אחר־כך להתפוררות המדינה ולחילופי־שלטונות. ההתעוררות היהודית קשורה וָדאי גם בעוּבדה, שכבר בשבועות הראשונים לאחר פרוץ המהפכה פיתחו החוגים הציוניים לכל זרמיהם פעולה קדחתנית והופיעו בדגל מוּרם כלפי פנים וכלפי חוץ.

אנחנו “צעירי־ציון” היינו מוכנים במידה מסויימת לקראת המתרחש והולך. כבר במיטינגים הציוניים הראשונים במוסקבה, וכן באסיפות הפומביות של תלמידי בתי־הספר, הופענו בשמנו ובסיסמאות שלנו. הכרזנו על דרכנו בציונות ובציבוריוּת היהודית כתנועה עממית דמוקרטית, הקשורה במהפכת פברואר ושואפת לבנות את עתיד האומה בארץ־ישראל על יסודות סוציאליים צודקים. בקצב מהיר כבשנו עמדות בחיי הציבור כמעט בכל היישובים היהודיים הגדולים. התנועה התפתחה וגדלה ורכשה המוני חברים.

בחודש מַרס 1917 הקימונו לשכה ראשית שתפקידה היה לרכז את חלקי התנועה השונים ואת החברים הבודדים במקומות ולעשות הכנות לוועידה ארצית כל־רוסית. ההסתדרות הציונית הכריזה אז על ועידה ציונית כללית בפטרוגראד בחודש מאי, ואנו החלטנו לכנס זמן קצר לפניה את ועידת “צעירי־ציון” בפטרוגראד. במוסקבה התרכזה קבוצת חברים פעילים, ותיקים וחדשים. בין החדשים שנצטרפו אל תנועתנו בימים הראשונים למהפכה יש לציין את החברים ג. פורטוגלוב וא. ריס (אגב, על פורטוגלוב הטלנו להרצות בוועידה על השאלה הפרוגרמתית). עד הוועידה התנהלה העבודה הארגונית בעיקר על־ידי הלשכה במוסקבה בהשתתפותי המעשית ובהשתתפותו האקטיבית של י. מרמינסקי (מרום), אשר נכנס אז לפעולת הלשכה. לשם רציפות והמשכת המסורת החלטנו לקרוא לוועידתנו בשם “הוועידה השניה של צעירי־ציון”, מכיון שהראשונה היתה לפני המלחמה בווינה.

באותו הזמן נכנסנו במשא־ומתן על איחוד עם הסתדרות הנוער הלומד “החבר”, גם הגענו אתה לידי הסכם זמני, ותוך זמן קצר הופיעו דברי דפוס משותפים בשמנו ובשמה. אולם הצירוף הזה לא האריך ימים. שונים היו החוגים האלה הן בהרכבם והן במגמותיהם. אנו שאפנו להווֹת תנועה עממית, ואלו שאפו לרכז את המשמרת של האינטליגנציה החדשה.

במאי 1917 התכנסה בפטרוגרד הוועידה השניה של צעירי־ציון, אשר מילאה תפקיד עצום בחיי התנועה, כי הוציאה אותה לדרך המלך. לא קל היה לשמור בוועידה על אחדוּת הזרמים השונים, שהתבלטו בה כבר בראשית הבירורים האידיאולוגיים. כל הזמן עמדנו לפני לחץ הן מצד החוגים השמאליים, שקראו להצטרף במפורש אל המפלגות הסוציאליסטיות, בעלוֹת ההשפעה במדינה כולה, והן מצד חוגי ההסתדרות הציונית הרשמית, אשר לא רצו להשלים עם עוּבדת מציאותה וגידולה של מפלגה ראדיקלית בתוכה. זכור היטב נאום הברכה של יצחק גרינבוים, אשר נשא בוועידתנו בשם המרכז של ציוני רוסיה, נאום תוכחה ואזהרה, שלא נלך בדרך התנועות היהודיות, שהביאתן לבגידה במפעל התחייה הלאומית של עם ישראל.

הוויכוחים היו קשים ואף־על־פי־כן הגיעו מייצגי הזרמים השונים להחלטות משותפות. ועידתנו ננעלה שעה קלה לפני פתיחת הוועידה הציונית הכל־רוסית. היה זה מעמד חגיגי כאשר נכנסנו בסך עם דגלינו אל האולם בו נתכנסה הוועידה הציונית. בראש התהלוכה הלכו חברינו, חיילים בצבא הרוסי, והם שהיו גם נושאי הדגל.

הוועידה השניה של “צעירי־ציון” פתחה דף חשוב בתולדות תנועתנו, דף של אקטיביות רבת־מעשים.

לא קל היה מעמדנו בוועידה הכללית השביעית (שש הוועידות שקדמו לה התכנסו עוד בתקופת הצאר) של ציוני רוסיה. עמדנו במערכה כבדה עם גופים ציוניים שונים בשאלות־יסוד אחדות. חסידיו של ז. ז’בוטינסקי, שבאו אל הוועידה בסיסמת הלגיון, ראו את התכניות המעשיות למען ארץ־ישראל ואת תנועת “החלוץ” המתארגנת – כנסיון לדחוק את רגלי הציונות הפוליטית. אנחנו ראינו, כמובן, תפקיד חשוב לעצמנו להקנות למחנה הציוני כולו את הכרת הצורך בחלוץ עובד, עובר לפני המחנה, מוכשר לתעודתו. עמדנו בהיאָבקות גם עם קבוצת י. גרינבוים, שהכריזה על סיסמת הסקוּלאריזציה כעל סיסמה אקטואלית בהקמת הקהילה ובבניינה בזמן המהפכה. מתוך רצון לאַחד את המוני העם בארגון אחד תמכנו בהצעת ההסתדרות הציונית בדבר “קהילה כוללת”, שתרכז בתוכה גם את החוגים הדתיים בעם. נקטנו דרך זו אף־על־פי שהיו מונים אותנו בוותרנות ובמיעוט דמותה של הציונות הפרוגרסיבית, כביכול. רבים בתוכנו לא ראו כל יסוד להצעת הסקוּלאריזציה של התא האוטונומי המקומי, כל עוד לא בוצרו הנדבכים הראשונים של בנין האוטונומיה היהודית, אשר נראתה אז עוד כדבר של ממש.

בוועידה הציונית בפטרוגרד נכנסו חברינו לראשונה למרכז הכללי של ציוני רוסיה כנציגי “הפרקציה העממית צעירי־ציון”.

שני המרכזים של ההסתדרות הציונית ושל “צעירי־ציון” קבעו תחילה את מקום מושבם בפטרוגראד וניסו לנהל ולהדריך משם את התנועה בערי־השדה. אולם מהרה נוכחו לדעת, כי אין לקיים ממרחקים קשרים עם המוני היהודים, בייחוד נוכח המצב הפוליטי שהסתבך יותר ויותר. בזמן ההוא גברו והלכו התנועות הספראטיסטיות במדינה והתבלטו הניגודים הסוציאליים בתוכה. עצם המגע עם החלקים השונים של רוסיה הגדולה נעשה קשה מיום ליום. ההסתדרות הציונית מצאה, איפוא, לנכון להקים בקיוב, מרכז היהדות האוקראינית, לשכה מיוחדת בהנהלת אחדים מחברי ההנהגה הציונית. הייתי בין שליחיה. צרכי התנועה חייבו גם את מרכז “צעירי־ציון” להעביר את עיקר פעולתו לאוקראינה והוטל על י. מרמינסקי ועלי לארגן בקיוב לשכה ראשית של תנועתנו.

באוגוסט 1917 עברנו לקיוב. הלשכה המרכזית של “צעירי־ציון” גילתה יזמה רבה ותוך זמן קצר נעשתה מרכז התנועה כולה. חלומות גדולים חלמנו באותה תקופה. מצאנו באוקראינה קיבוץ יהודי גדול, מלא עֵרוּת יהודית וציונית, בעל יכולת חמרית רבה, נכון לשאת במפעל בניין הארץ. לא ראינו אז כל ניגוד בין השאיפה להחיות את המולדת בארץ־ישראל ובין הדאגה לארגן את החיים היהודיים במקומות, בין השתתפותנו בבניין רוסיה החדשה ובין מעשינו הציוניים. גם בשטח הציוני וגם בשטח היהודי הכללי נעשתה אז על־ידי חברינו עבודה ארגונית ופוליטית רבה. הוּחל גם בגיוס כוחות אדם והון לקראת האפשרויות הציוניות בעתיד².

מסתבר שבמשא־ומתן עם ראשי הציונות לפני הצהרת בלפור ולאחריה הביאו שליטי אנגליה בחשבון לא רק את יהודי אמריקה, אלא גם את יהודי רוסיה, את כוחם הפוליטי והדינמי לשם בניין הארץ. עתה, כמובן, אין להניח הנחות פורחות באויר על ההיקף של מפעלנו, אילו צירפה יהדות רוסיה את מלוא כוחה למעשה ההגשמה והבניין. ברור על כל פנים, שהציונות בכללה הוכתה מכה קשה מחמת התפוררותה של היהדות הרוסית וכריתתה מגוף האומה. אבל בימים ההם, גם הקשים ביותר, לא העלינו אפילו בדמיון מאורע בלהות כזה של הינתקות החטיבה החשובה הזאת מכלל ישראל, והיינו שקועים ראשנו ורובנו במעשה הארגון וההתכוננות לימים יבואו. היינו מלאים תכניות וציפייה לפעולות ממשיות. אבל לא כן רצה הגורל. החלומות הגדולים התנדפו והתכניות לא התגשמו.

בשנים 1918־1917 חלו לא אחת חליפות ותמורות בשלטון האוקראיני. אחרי ממשלת ויניצ’אֶנקו השתלט ההטמן סקוֹרוֹפּאדסקי, שוב נכבשה קיוב על־ידי צבאות פּטליוּרה עד שגורשו על־ידי הבולשביקים בראשית 1919. זו היתה תקופה סוערת בחייה המדיניים של אוקראינה. תנועתנו לא לבד שהיתה אז עֵרה למתרחש סביבה, אלא אף נתבעה מפעם לפעם לקבוע את עמדתה בשאלות פוליטיות שונות. ב“ראדה” האוקראיני היו נציגים גם ל“צעירי־ציון”. בעת הדיון ב“ראדה” על חוזה השלום שהרפובליקה האוקראינית עמדה לכרות עם הגרמנים עוד בימי המלחמה, היינו במבוכה גדולה. לא יכולנו להתעלם מן העובדה, שהעם בהמוניו רצה בשלום, אבל מצד אחר ידענו שחתימת חוזה עם גרמניה יש בה משום הפגנה נגד אומות הברית, וביחוד נגד בריטניה, אשר רק לפני זמן קצר פירסמה את הצהרת בלפור. לא נוח היה מצבנו גם בהזדמנויות אחרות ונאלצנו לחפש אמצעים פרלמנטריים כדי לצאת מן המבוך.

אבל מרכז הכובד של האקטיביות המדינית שלנו היה במלחמה לגורלה של האוטונומיה היהודית ותכנה הלאומי. יחד עם ארגון מוסדות ממשלתיים הקימו השלטונות האוקראיניים מיניסטריון מיוחד לשם ארגון הציבור היהודי וטיפול בצרכיו התרבותיים, הסוציאליים והכלכליים. מפלגות השמאל השתמשו בקשריהן עם התנועות הסוציאליסטיות הלא־יהודיות כדי להשתלט על העם בלי לשאול לדעתו. התחילה היאַבקות מרה על זכות היהודים לאירגון עצמי ולחינוך לאומי. המועצה הלאומית (נאציאנאל־ראט) – כדוגמת הוועד הלאומי בארץ־ישראל – שבה היו כוחות הציונים ומתנגדיהם שקולים, הקדישה ימים ולילות לוויכוחים סוערים על כל החלטה ועל כל מעשה. יחד עם האקטיביות שגילינו בעבודת המועצה הלאומית, שכם אחד עם נציגיה של ההסתדרות הציונית, השקענו כוחות רבים בארגון הבחירות לאסיפה הלאומית ליהודי אוקראינה. אמרנו לשווֹת על ידי כך דמות דמוקרטית לנציגות היהודית הארצית, אשר הוטל עליה לשמש בזמן ההוא גם מרכז עיקרי לכל יהדות רוסיה. בזמן ההוא נתרופפו והלכו הקשרים עם יהודי רוסיה המרכזית וחבלי־הספָר וקיוב עצמה היתה כבר מנותקת ממוסקבה. היהדות האוקראינית שמרה אז עדיין לעצמה מידה מסויימת של חופש ואפשרות הכרעה על ידי מלחמת בחירות³.

מספר הצירים של “צעירי־ציון” בבחירות “לאסיפה הלאומית הזמנית”, אשר נוצרה כהוראת שעה לקראת האסיפה היהודית המכוננת, העיד על ההשפעה שתנועתנו רכשה לה בחיים היהודיים במקומות. היווינו סיעה פעילה ומכוונת באסיפה הלאומית. לא אחת הותקפנו גם על־ידי השמאל וגם על־ידי הימין. בין מפלגות השמאל היה פעיל בייחוד ה“בונד”. עוד לפני שהחלה העבודה המעשית של האסיפה הלאומית היה מומנט קריטי בפתיחתה, כאשר התחיל הפותח, בא־כוח הציונים, את נאומו בעברית. הוא אך הספיק להוציא מפיו מלים אחדות בעברית – קמה באולם המולה גדולה: הבונדאים ו“הסוציאליסטים המאוחדים” ערכו אובסטרוקציה ממושכת ואיימו לעזוב את האסיפה. צריך היה לעשות מאמצים רבים כדי למנוע התפוררותה של האסיפה הלאומית, ועם זאת לשמור על כבודו של ה“פאַרפאַרלאמענט” [טרם־פרלמנט] היהודי, כפי שנקרא אז ביידיש. ומימין תקפו האורתודוכסים (שהתארגנו בשם “אחדות ישראל”) ותבעו לבנות את חיי הקהילה והאוטונומיה בכללה רק על יסודות דתיים. נהגנו בגמישות בשאלה מסובכת זו ודאגנו שלא לדחוק גם את הימין לאופוזיציה. האסיפה הלאומית הצליחה לסיים את עבודתה ולבחור במוסד מוציא לפועל, שקראו לו בעברית “הוועד הפועל הלאומי” וביידיש “נאציאנאלער סעקרעטאריאט”. רק שלושה גופים שלחו את באי־כוחם לוועד הפועל – הציונים, “צעירי־ציון” ו“אחדות ישראל”. מצדנו נבחרו למוסד החדש – יונה גרינפלד ואני.

הוועד הפועל הלאומי נכנס למערכה כבדה על מעמדה של האוטונומיה היהודית בחיי המדינה. עדיין האמנו באפשרות של כינוס האסיפה היהודית המכוננת ועסקנו בהכנת הצעות־חוקים שונות לקראתה, גם ניהלנו בינתיים משא־ומתן שיטתי עם השלטונות האוקראינים החדשים – הדירקטוריה, שהתגברה על שלטון ההטמן – בדבר מתן תוקף חוקי למוסדות הזמניים של האוטונומיה היהודית.

אולם עד מהרה התייצבה לפנינו הדאגה לחייהם של יהודי אוקראינה במובן הפשוט של המלה. בסוף שנת 1918 התחילו פרעות איומות ביהודים. הבאנו כמעט יום־יום את בשורת הפרעות שהגיעה אלינו ממקומות ההריגה לפני השלטונות המרכזיים ודרשנו לנקוט אמצעים כדי להפסיקם. בעיקר עמד לפנינו התפקיד הפנימי לסייע בהקמת ארגונים להגנה עצמית במקומות, כדי לשמור על הנפש והרכוש של יישובי היהודים. כן נעשתה אקטואלית הדאגה לעזרת הפליטים ונגועי הפרעות שהתחילו להתרכז בקיוב ובמרכזים גדולים אחרים. בכל העניינים האלה מילאו חברי תנועתנו תפקיד חשוב ואחראי.

למרות הקשיים השונים, שבהם נתקלה עבודת התנועה – ריבוי גילויי האנטישמיות וסַכּנת הדרכים – לא חדלנו מלקיים את קשרינו עם הסניפים והחברים במקומות. דווקא בימים ההם גדלה התנועה. במועצת קיוב, שנתכנסה בינואר 1919, נפגשנו, באי־כוח סניפים שונים, כדי לעשות חשבון־הנפש, נוכח התמורות והשינויים שהיו צפוּיים למשטר המדינה, ולציין את דרך תנועתנו בעתיד לאור מצבה של היהדות ברוסיה. במועצה היו גם דיונים פרוגרמתיים ממוּשכים בשאלת דרכנו בארץ, החיים בגולה ויחסנו למפלגות הסוציאליסטיות החותרות לשלטון. על אף חילוקי הדעות שהתגלו בתוכנו ידענו לשמור על שלימות התנועה. בדיונים בלטה הדעה, כי ניגודי המעמדות בחברה אינם מונעים סולידאריוּת לאומית, שהיא הקובעת בחיי העם. המועצה החליטה בתוך השאר להכין מרכזי־משנה למקרה של מאסרים בין החברים, לדאוג להקמת ועדים אזוריים, וכן לשלוח שליחים לחוץ־לארץ לשם יצירת קשרים עם חלקים שונים של תנועתנו ועם התנועה הציונית בכללה.

עוד בימי האסיפה הלאומית הזמנית בקיוב נודע לנו כי עומדת להתכנס בלונדון ועידה ציונית עולמית. הגיעה גם אלינו הידיעה, כי על יד ועידת השלום בפאריס יקום “ועד־משלחות” של קיבוצי היהודים בארצות, שמתפקידו לנסח את תביעות העם היהודי להגנת האינטרסים שלו בארצות שונות. האסיפה הלאומית החליטה לשגר משלחת מיוחדת של יהדות אוקראינה אל הכינוסים האלה. זכיתי להיות אחד מהשלושה (יחד עם ד"ר א. זלקינד וא. גולדשטיין) שהוטלה עליהם שליחות זו. בראשית 1919 יצאנו מקיוב לדרך הארוכה אשר היתה לפנינו. לפי התכנית שסימַנו לנו היה מתפקידי לחזור בהקדם אל התנועה ברוסיה, לאחר שנצליח לקשור קשרים עם היהדות והציונות בחוץ־לארץ.

חלק מהשליחות מילאתי. במינסק, בווילנה ובקובנה נערכו פגישות עם אנשי התנועה ונוצר קונטקט, אחר כך הוקם בברלין הקשר בין “צעירי־ציון” ברוסיה ובין “הפועל הצעיר” במערב אירופה. הקשר הזה נתגבש כעבור זמן מה בוועידת פראג בהקמת “ההתאחדות העולמית של הפועל הצעיר וצעירי־ציון”. אבל לא הצלחתי לחזור אל התנועה ברוסיה על אף אי־אלו נסיונות בכיוון זה.

שמתי פעמי לארץ־ישראל.

עם סקירת פעלה של תנועת “צעירי־ציון” ברוסיה, סבורני, שלא תהא הגזמה בהנחה, כי תנועה זו רשמה דפים רבּי־ערך בתולדות הנוער היהודי הציוני. אחדים מרעיונות־היסוד של “צעירי־ציון” נעשו נכסי־צאן־ברזל בתנועת־העבודה בארץ ובציונות בכלל.

תש“ה 1945 [”נפתולי דור" (א')].

הקלדה: רותי לרנר

---

אגרות לחברים

מאת

אליעזר קפלן

בעזבונו של א. קפלן יש חמש מחברות של העתקי מכתבים, רובם ברוסית וביידיש ומיעוטם בעברית, שנכתבו בשנים תר“פ–תרפ”ב (סוף 1919–1922), מאז יציאתו מרוסיה ועד לעלייתו לארץ־ישראל.

רובם של המכתבים נכתבו בפאריס, בתקופה ששימש כחבר במשלחת הציונית לוועידת השלום אחרי מלחמת־העולם הראשונה, ומווינה בתקופה שפעל במשרד העולמי של ה“התאחדות”. הנושאים הנדונים במכתבים הם: המצב בציונות, כינוסים ציוניים, ייסוד ה“התאחדות” של “הפועל הצעיר” ו“צעירי־ציון” ופעולתה בשנים הראשונות לקיומה.

ניתנים בזה קטעים מובחרים מאגרות אלה.

א. לחברי צעירי־ציון

פאריס, 20 בדצמבר 1919

ידידים יקרים!

היום תתכנס ישיבת הוועד המוקדשת במיוחד לדיון בשאלת הזמנתו של ה“בּוֹרד אוֹף דפיוטיס”. מחר נוסע [נחום] סוקולוב ללונדון. אנו רוצים לקבל החלטה מתאימה לפני נסיעתו ולבקשו להסדיר שאלה זו בעת שהותו בלונדון. כולנו נשמח מאוד על הצטרפותו של נציג הבּוֹרד לוועד המשלחות¹, אולם באופן אישי נדמה לי שיש לדאוג לכך בלונדון שנוכל לפנות אליהם בהזמנה רשמית רק בתנאי שנהיה בטוחים מראש בתשובה חיובית – – ביחס לוינאבר² מסכימים רוב ה“רוסים”³ להחלטתכם (אני כמובן נשארתי בדעתי הקודמת), שאלה זו תועמד לדיון הוועד.

רושם כבד עשתה על כולנו ההודעה על ה“יאַרעס־קאנפערענץ”⁴. אותי אמנם אינה מדאיגה כל־כך שאלת בואם של האמריקאים כמו זו של הצירים מדרום־רוסיה. פסמניק⁵ דיבר עם מקלקוב⁵ בדבר קבלת אשרת יציאה. מקלקוב הבטיח לשלוח מברק מתאים למפקדה בטגנרוג, אך בעצמו ציין שמברק כזה צריך היה לשלוח לפני חודש וכי הוא מסופק אם יעלה בידם לצאת מרוסיה תוך מועד קצר כזה.

ב. לד"ר אלכסנדר גולדשטיין

פאריס, 27 בדצמבר 1919

אלכסנדר מוסייביץ היקר,

נודע לנו ממכתבים פרטיים ומה־דז’ואיש קרוניקל שהיאהרעס־קאנפערענץ נדחתה. אין ברצוני לעמוד על כך מבחינה ציונית, אולם דחיית הקונפרנציה גרמה לנו סיבוכים בעבודתנו כחברי הוועד. ראינו בה כעין תרופה נגד כל הרעוֹת; קיווינו שתשפיע בעקיפין על עבודת הוועד [המשלחות] ותכניס בה רוח חיים; חשבנו שיחד עם נציגי ארגוני הציבור הבאים לכאן נקבע את עבודתנו להבא ונחלק את כוח־האדם שלנו, איש איש למקומו; לכן דחינו עד לקונפרנציה אי־אלו שאלות כגון: קביעת קשר עם המקומות, קונסטנטינופול, יציאת החברים וכו'. עכשיו נצטרך לדון ולהחליט בלבדנו בכל אותן השאלות.

אתמול היתה התייעצות מיוחדת של ה“רוסים”, מוקדשת לשאלות הנ“ל. מתברר שמצבנו כאן קשה ביותר. הוועד מוכרח להתרענן ולהתחדש באנשים ובמנדטים, אך למעשה הוא מתפזר, – – אני הבטחתי לשבת כאן רק עד היאהרעס־קאנפערענץ ואחר־כך אסע ללונדון לשם דיון בשאלת הוועידה של “הפועל־הצעיר” ו”צעירי־ציון" ולהתווֹת שם תכנית לעבודתי הבאה. ומי יישאר כאן?

– – הועלתה הצעה לשגר בא־כוח לקונסטנטינופול לשם קשירת יחסים עם דרום־רוסיה וכן מישהו גם ל“רוסיה המערבית” – – דבר זה נראה לי חשוב ביותר גם למטרות ציוניות, אבל את מי לשגר? אני אישית מעריך את שאלת קשירת מגעים עם מזרח־אירופה כדבר בר־חשיבות גדולה – – עלינו לגשת להקמת ועד הארצות. עבודה זו מצריכה ארגון מוקדם של היהדות במקומות – אם לא נתחיל עכשיו בעבודה ממושכת זו, יכול להיווצר לאחר חדשים אחדים מצב, שהחברים הנוכחיים יתפזרו וּוַעד חדש לא יהיה.

ג. לישראל מרמינסקי (מרום)

פאריס, 20 בינואר 1920

ישראל היקר,

– – שלשום חזרתי מלונדון לאחר שהות של עשרה ימים. עיקר עבודתי היה הכנת ועידת “צעירי־ציון” ו“הפועל־הצעיר”. ברוב השאלות הגענו לכלל אחדוּת. אתחיל מסדר היום:

הצעות אחדות שהוכנסו על־ידך נתקבלו, כגון: להפריד את שאלות עבודתנו הלאומית־מדינית בגולה משאלות העבודה החברתית־כלכלית – – הוחלט להציע לוועידה שתקבע מרצה נפרד לשאלת יחסנו להסתדרות הציונים הכלליים. הצעותיך בדבר “החלוץ” והשפה לא עוררו אהדה כלשהי – – שאלת “החלוץ” שאלה חשובה עד מאוד. ארגון “החלוץ” ארגון חשוב עד מאוד, אך אין להפוך אותו למפלגה בלתי־מפלגתית. למה לו סניפים משלו בארץ־ישראל? האם תפקידיו אינם נגמרים עם ירידת העולה מן האניה?

– – כן לא ברורה לי התנגדותך לסעיף הפצת השפה העברית בעם – – הן היינו תמימי־דעים בכך שאנו רוצים לחסל בארץ־ישראל את ריבוי הלשונות, רוצים לבנות את חיינו בארץ־ישראל על השפה העברית – –. ועכשיו אני מבחין בסביבתך אי־אלה היסוסים.

ד: פאריס, 21 בינואר 1920

חברים יקרים,

הבטחתי לכתוב כל יום, אך אין הרבה לכתוב על שאלת המנדט. שאלה זו עדיין באוויר. משבר המיניסטרים בצרפת וכשלונו של קלימַנסו⁶ הנחית מכת־מוות לוועידת השלום כולה. יש אומרים שהיא בכלל תוּצא מפאריס ותועבר ללונדון. איך שלא יהיה אחר־כך, לעת־עתה כל דיוני השלום הם במצב של קפאון. קרוב לוודאי שפתרון שאלת המנדט יתעכב.

לעת־עתה ממשיכים וייצמן וסוקולוב לעבוד כאן ושיטת עבודתם כמקודם, ואתם יודעים שאיני חסיד גדול של שיטה זו, שהיא כמשחק בגורל: בונים הכל על השפעות אישיות וסומכים על הבטחות “פריצים” גדולים וקטנים. במה זה ייגמר – קשה לנבא. ייתכן שבחוזה השלום יוכנסו רק הסעיפים הכלכליים ואילו הסעיפים הנספחים, החשובים לנו ביותר לקביעת אפשרויות של עבודה ממשית, יידחו. ייתכן שנזדקק שוב לעזרה אמריקאית. אני בא לכלל מסקנה ישנה: אי־אפשר ואסור לחכות עם העבודה עד לפתרון שאלת המנדט. מסקנה זו מתייחסת גם למועצה שלנו. וייצמן אומר שישיבת הוועד הפועל הציוני תתכנס בלי ספק ב־8 בפברואר. הוא יעמוד על כך משום שבסוף פברואר הוא רוצה לעלות לארץ־ישראל, בין ששאלת המנדט תבוא על פתרונה ובין שלא. על כן עלינו לקבוע את מועד ההתייעצות לא יאוחר מ־25 בפברואר.

ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן⁷ מסר לי שבבסרביה יש הסתדרות “צעירי־ציון” טובה. המצב בפולין אינו משמח. מכתבם האחרון הוא קיצוני. הם מבטלים לגמרי את ה”ראדיקאלים“⁸ ואינם רוצים בשום־אופן התייעצויות משותפות עמהם. הם טוענים, שה”ראדיקאלים" הם כלי־משחק בידי הציונים הכלליים במלחמתם עם “צעירי־ציון” וברצונם לגרום לפילוגם. תכתבו לחברים בברלין שהם מצדם לא יתערבו בעניין זה כי במצב זה דבריהם רק יוסיפו שמן למדורה.

האם כתבתם לארץ־ישראל והודעתם להם על החלטתנו בדבר “אחדות העבודה”?

ה: לחברי היקר ליפמן לוינסון, שלום

פאריס, 22 בינואר 1920

זה זמן רב חפץ אני לכתוב לך, אלא ששאלת הלשון מעכבת. קשה לי לכתוב בעברית ואינני חפץ לכתוב לארץ־ישראל בשפה אחרת. היום החלטתי: אעשה את הנסיון הזה, אם יעלה בידי מה טוב, ואם לא – אגמור את מכתבי ביידיש. אבל סליחה אני צריך לבקש לא ממך אלא מאת השפה העברית על שגיאותי הגסות. מה חטאה שאני כל־כך משבש אותה?

באמת קיוויתי זמן רב, שאתה תתן לי איזו סימנים של חיים, שתכתוב לי על אודות חיי חברינו בדרום־רוסיה – מה נשמע עם כל אחד מחברינו היותר קרובים, אבל תקוותי נשארה שווא.

– – אני פה כבר כמעט כשנה, אלא שעוד בזמן נסיעתי החליטו שצריך לשלוח עוד חבר אחד לחוץ־לארץ. במשך החדשים האלה נקרעתי מעט מחברינו. היטב הרגשתי את הקרע הזה. מה חשקה נפשי לשוב אליכם, בפרט שקראתי על אודות הפרעות, הרדיפות. קשה לשבת פה בטח בזמן שאתה יודע שחבריך נלחמים מלחמה עזה על חייהם ועל כבוד עמם ופעמים רבות חפצתי לעזוב את מלאכתי פה ולשוב הביתה, לחזור אל הרחוב היהודי, אבל בכל פעם גבר הרעיון שאין לי רשות לעזוב את מלאכתי עד שיבואו אחרים שימשיכו אותה.

חפץ אני לכתוב על אודות תנועתנו ועבודתנו ב“צעירי־ציון”. הנך יודע היטב את הצעדים שעשיתי בכדי לבוא ביחסים עם חברינו לדעה בחוץ־לארץ ובארץ־ישראל. אתה יודע גם כן על אודות ועידתנו, של “צעירי ציון” ו“הפועל הצעיר”, שתתכנס בחודש פברואר בפראג. בטוח אני שאתה תבוא לוועידה. – – חוגי הציונים בכל הארצות מתייחסים בענין רב לוועידה הזאת. היא יכולה לתפוס מקום חשוב עד למאוד גם בתנועה הציונית וגם בעבודה הלאומית הכללית. כשאני לעצמי אינני שמח לחשיבות הכי־גדולה שנותנים לוועידתנו ולאחריות הכי־גדולה שאנחנו צריכים לקחת עלינו. אבל אין אנחנו בני־חורין להיפטר מהאחריות הזאת. התאחדות כל הכוחות העממיים באמת, העובדים והפועלים הלאומיים – זהו דבר הכרחי.

הוועידה תוכל למלאות את תפקידה רק אם תשים קץ לבלבול המוחות והדעות ב“צעירי־ציון” וב“הפועל הצעיר”. אם תכריז בלשון ברורה מהי המטרה שלקראתה אנו הולכים ואיזו הדרכים שבהם נלך – אבל לוועידה באים חלקים כל־כך שונים אפילו במהלך־רוחם, שלפעמים אני מתחיל להיות מסופק בתוצאות של הוועידה. האם נוכל ועם מי נוכל ללכת ואיזו יהיו העיקרים המשותפים?

לדאבוני הגדול לא עלה בידי לנסוע לארץ־ישראל וללמוד שם את מצב העניינים – – כאשר אני קורא את הספרות של “הפועל הצעיר” והספרות של “אחדות העבודה”, האחרונים לפעמים קרובים לנפשי יותר. חולק אני עליהם בזה שאינם חפצים להבדיל בין תנועה פוליטית ותנועה כלכלית ובעד יחסם ל“פועלי־ציון”. אבל חוץ מזה אינני רואה שום סיבה להתפרדות העובדים והפועלים בארץ־ישראל. גם פה מרגיש אני עד כמה התפרדות זאת מזיקה למטרתנו. לפי דעתי אנו צריכים להשפיע על שני הצדדים בכדי שיתאחדו.

ועוד דבר אחד: לי נדמה שגם “אחדות־העבודה” יכולה וצריכה לקחת חלק בוועידתנו, ולוּ רק בזכות דעה מייעצת. הדבר יועיל לבירור מצב העניינים בארץ־ישראל, לאיחוד כל הכוחות הקרובים לעיבוד תכנית עבודה משותפת בארץ־ישראל ובעד ארץ־ישראל. זאת היא גם דעת חברינו מפולין, ואפילו “פועלי־ציון” כמו זרובבל⁹ מודים ש“אחדות העבודה” קרובה יותר ל“צעירי־ציון” מל“פועלי ציון”. אני ו[פרופ' ש. ה.] ברגמן הצענו את הדבר הזה פה ושפרינצק צריך היה לכתוב אודות זאת לארץ־ישראל. מבקש אני שתודיע לי את דעתך ותבוא בדברים בנוגע לשאלה זאת עם חברים מ“הפועל הצעיר” וגם עם ב. כצנלסון (מ“אחדות־העבודה”). חושב אני שה“אחדותיים” יסכימו אם רק תעמידו היטב את השאלה.

ו: אל צעירי ציון בחארקוב

פאריס, 1 בפברואר 1920

חברים יקרים,

– – אשתדל למסור סקירה קצרה על עבודתנו. אתחיל ב“צעירי־ציון”. עיקר שאיפתי היא לקשר את החלקים השונים של “צעירי־ציון” ו“הפועל הצעיר”. עוד בדרכי לצרפת ביקרתי את חברינו בבילורוסיה, בליטא ובגרמניה. מצרפת ניסיתי לבוא בקשרים עם ארץ־ישראל. בספטמבר נפגשנו כאן תחילה ואחר־כך בלונדון – החברים שפרינצק כנציג “הפועל הצעיר”, בארץ־ישראל, ברגמן בשם “הפועל הצעיר” במערב אירופה ואני כנציג “צעירי־ציון”, והקימונו את לשכת הארגון של “הפועל הצעיר” ו“צעירי־ציון” על מנת לכנס מועצה עולמית. וַדאי קראתם את כרוז הלשכה. לכתחילה צריכה היתה המועצה להתכנס בבאזל ואחר־כך העבירוה לפראג. אני מקווה שתתכנס בפברואר או בתחילת מארס. הודות ללשכה נתהדקו הקשרים בין שלושת החלקים. לצערי נותקתי מכם, אבל אני עומד בתכתובת סדירה עם פולין, גליציה וליטא. עבודתנו בפולין מתפתחת יפה בהשתתפותו הרבה של ישראל [מרמינסקי־מרום], שוודאי יכתוב לכם על כך בעצמו.

הקשרים עם “הפועל הצעיר” נתהדקו עוד יותר הודות לעלייתו של החבר ליפמן [לוינסון] עם קבוצה שלימה של “צעירי ציון” לארץ־ישראל. התחלפות זו של חברים, לדעתי, הוא האמצעי הטוב ביותר להשגת האיחוד. אך לעת־עתה יש לציין שבין שלושת החלקים יש עדיין חילוקי־דעות גדולים.

חברי “צעירי־ציון” בפולין דוגלים בהחלטות־קיוב¹⁰ מאשתקד. מקצתם אמנם נפרדו וקוראים לעצמם “צעירי־ציון ראדיקאליים” או “סיעה עממית – הפועל הצעיר”. אבל לי נראה שאין כמעט כלום בין קבוצה זו לבינינו. אלה הם הדמוקרטים העממיים שלנו לשעבר.

תנועת “הפועל הצעיר” במערב־אירופה אינטליגנטית יותר וכוללת כמה וכמה גוֹנים. בגרמניה מושפע “הפועל הצעיר” מהסוציאליזם הגרמני המוסרי – מכאן, ומא. ד. גורדון בארץ־ישראל – מכאן. כן יש סימנים בולטים של בּוּבּריזם. באוסטריה מקבל “הפועל הצעיר” לעתים קרובות אופי של תנועת ציונים צעירים. הם מדברים על “הצערת הציונות”.

אשר ל“הפועל הצעיר” בארץ־ישראל – צביונו טרם נקבע, לפי דעתי. הוא מנסה ללכת בעקבות ה“לייבור פארטי”, אך לא “טרייד יוניון פארטי”. כזאת רוצה להיות “אחדות־העבודה”. אינני יודע אם שמעתם עליהם. הם מהווים חלק מהאיגוד העולמי של “פועלי־ציון”, אבל לפי תכניתם ומצב־רוחם הם קרובים אלינו יותר מאשר ל“פועלי־ציון” ואני סבור שהם יכולים וצריכים להיות חברינו בעבודה. בכלל מביאה ההתפלגות בקרב עובדי ארץ־ישראל נזק עצום לעבודה. עלינו “צעירי־ציון” החובה לסייע ככל האפשר לאיחודה של חברת העובדים בארץ־ישראל. על כל פנים יש לארגן ארגונים משותפים. כבר נקטתי צעדים שונים בכיווּן זה וכתבתי על כך לליפמן בארץ־ישראל ואני רוצה גם שנציגי “אחדות־העבודה” ישתתפו בהתייעצות שלנו, ולוּ גם באופן בלתי־רשמי.

החזית המאוחדת נחוצה גם בעבודה המעשית בארץ־ישראל וגם כדי להשפיע על ההסתדרות הציונית. עד היום עדיין לא נפתרה השאלה המדינית. – – מוכרחים להתחיל בעבודת יצירה מיד ולהשיג את פתיחת שערי ארץ־ישראל עוד לפני שיפתרו את השאלות המדיניות. עתה מתחילים לדון בשיטות של בניין ארץ־ישראל וכיצד להשיג את האמצעים הדרושים – במצב זה חשוב במיוחד שנהיה מאוחדים. עד עכשיו לא עלה בידנו לכנס ועידה ציונית עולמית ורק ב־10 בפברואר תתכנס הישיבה המלאה הראשונה של הוועד הפועל הציוני ובה אשתתף גם אני. בעבודה הציונית שלפני־כן לא התערבתי רשמית.

ז: ל“צעירי־ציון” בפולין

פאריס, 16 במארס 1920

יקירי,

לא כתבתי לכם בשבועיים האחרונים. אף לא שלחתי לכם את הדין־וחשבון מישיבת הוועד הפועל הציוני. אני מודה באשמתי, אך לצערי, לא אוכל לתקן את העוול גם עכשיו.

היום אני נוסע לפראג – – אני שולח את ברכותי הלבביות לוועד המאוחד.

ביצעתם עבודה שחשבתי כי תיעשה בפראג ומשום־כך ביקשתיכם להקדים לבוא ימים אחדים. זה יקל על העבודה בפראג, אולם הוועידה בפראג מוכרחה להתקיים. ב־8 במארס הבריקו שפרינצק וברגמן בדחיפות לארץ־ישראל והזמינו את “אחדות־העבודה” בזכות דעה מייעצת. אני סבור שהוועידה לא תיפתח לפני 24–25 במארס בשל המאורעות בגרמניה, אולם לדחותה עד אפריל אי־אפשר. אנו חיים בימים של מהפכות ואי־אפשר לדעת מה ילד יום מחר. מוכרחים לנצל כל שעה. גם המצב בארץ־ישראל אינו מרשה לדחות את הוועידה ואני חושש שאם לא עכשיו – אימתי? אני נוסע היום לפראג ומקווה להתראות עם נציגיכם בעוד ימים אחדים. חברי “הפועל הצעיר” כבר הגיעו כולם ואני מקווה שבמהרה יגיעו גם ה“אחדות’ניקים” אם ועדת “פועלי־ציון” בארץ־ישראל¹¹ לא תעמוד בדרכם.

קראתי על המאורעות האחרונים בארץ־ישראל¹². כאן הם עשו רושם חזק ביותר ובאנגליה חלש ביותר. האנגלים עצמם מתייחסים באדישות גמורה לכל התפרצויותיו של פייזל… עובדה זו מוכיחה עד מה צדקנו בדרישתנו לעבודה ממשית רחבה ובסקפטיות שלנו כלפי הדיפלומטיה הטהורה, – – המאורעות בארץ־ישראל גם הוכיחו כי בשעת חירום עומדים הפועלים על משמר האינטרסים של היישוב כולו. על דמם וזיעתם הוא נבנה והולך.

נפל חלל החבר טרומפלדור. תמיד היה בין הראשונים בכל מקום של סכנה. הלוואי וחייהם ומותם ישמשו לנו דוגמה של בנייה ויצירה.

ח: לישראל מרמינסקי (מרום)

30 במאי 1920

ישראל היקר,

בפראג ישבנו עד יום שני – 12 במאי. עיכבה אותנו שאלת העניינים בגרמניה. חשבנו לנצל אותם הימים לעיבוד ההחלטות ולארגון העבודה, אך לא עלה בידינו לעשות כן. כולנו התעייפנו עד מאוד כאשר החלו מגיעות ידיעות מבהילות מארץ־ישראל ומלונדון. לך בודאי ידועים כבר כל הפרטים. בירושלים התחולל “פוגרום” בסיוע השלטון המקומי¹³ – – צא ולמד: כל העבודה המדינית היתה מכוּונת במשך שנתיים לצד אנגליה ועתה נציגיה בארץ אשמים לכל הפחות בהתעלמות. אני רואה בפרעות הללו לא תופעה מקרית, אלא צעד מחושב ומוּחלט של המסע המתנהל מכיווּנים שונים נגד דרישות הציונים, ודווקא לקראת הישיבה בסן־רמו¹⁴ רצוּ להבליט את רגשי האיבה של האוכלוסיה כלפי טענות הציונים. – – לי נדמה שצעד זה לא הצליח – – אולם האדמיניסטרציה וה“אינטליגנציה” הערבית, כביכול, הראו את פרצופם האמיתי – – ועלינו לזכור את הלקח הזה – –

אני מחשיב את שאלת קיוּם יחסי־ידידות הדדיים עם הערבים כשאלת חיים ומוות, אולם למסור עתה את ארץ־ישראל לידי הערבים – פירושו להקים שם ממלכת קוראן ושלטון אפנדים – – ולהסכים להגבלת העלייה היהודית.

ט: וינה, 31 במאי 1920

ידידים יקרים,

הקימונו בפראג לא מפלגה בעלת תכנית מסויימת ומוגדרת, אלא תנועה המאחדת את היסודות העובדים הסוציאליסטיים העומדים בשתי הרגליים בתוך ההסתדרות הציונית. עשינו בפראג רק את הצעדים הראשונים על־פי עקרונות מוגדרים כלליים על־מנת לעבור מיד לעבודה מעשית למען ארץ־ישראל. קביעת תכנית ועיבודה יהיה מתפקידן של הוועידות הבאות ואני מקווה שבהן יוּשג פתרון לבעיות שנתגלו בוועידות פראג.

ה“התאחדות” מעניקה אמנם אוטונומיה מלאה לקבוצות המאוחדות בה לגבי שאלות השנויות במחלוקת, אבל היא שואפת לאַחד ולקשר את כל הכוחות הנאבקים למען חברת עובדים חפשיים ובלתי־מנוצלים בארץ־ישראל. הרגשת כולנו היא שה“התאחדות” היא דרישת הזמן. חבל רק שתנאי התקשורת קשים ועבודתנו מתקדמת לאט. פתחנו בווינה את הלשכה האירופית והתחלנו בארגון הלשכה הראשית בארץ־ישראל. תנאי הארגון שונים לפי הארצות השונות. עבודתנו מתפתחת בליטא, בילורוסיה וגליציה. בפולין קיימים שני ארגונים “הפועל הצעיר” ו“צעירי־ציון”. אולם מאבק האחים מזיק לשניהם. בווינה פתחנו גם לשכת עתונות מרכזית. כן פתחנו לשכת־עלייה ראשית בווינה וכבר העברנו שמונה־תשע קבוצות עולים מפולין, ליטא, גליציה, צ’כוסלובקיה ומווינה עצמה – בסך הכל 250 איש. אין זה הרבה, אך גם לא מעט נוכח המכשולים הרבים, המחסור הכספי והחיכוכים עם ההסתדרות הציונית הכללית.

י: וינה, 20 באוקטובר 1920

חברים,

אנו שקועים במשבר עמוק ואם ברגע האחרון לא יינקטו צעדים אין למנוע שואה. אני אומר זאת בלב כבד, כי אנו חשים את המשבר על גבנו.

אנו עומדים במרכז העלייה ותנועת החלוצים – – אנו מטפלים בארגון העלייה בגולה ובסידור החברים בארץ־ישראל. כאלפיים איש עברו על־ידינו בארבעת החדשים האחרונים בתנאי עבודה קשים עד מאוד. חברינו סובלים הרבה בנדודיהם הממושכים, אך סבלם קשה עוד יותר בהגיעם לארץ־ישראל עד שהם מסתדרים ומסתגלים לתנאי העבודה הקשים. ואף־על־פי־כן הם נוסעים ועולים. אנו איתנים באמונתנו כי דרך זו של יצירת עובדות בארץ גופה, יצירת ביקוש עבודה על כל צורותיה ואפשרויותיה החדשות, היא הדרך הנכונה ביותר לבניין הארץ.

יא: לאברהם לוינסון

הלואן, 4 בנובמבר 1920

אברהם היקר,

– – קיבלנו בימים האחרונים שורת ידיעות מרוסיה. בחרקוב היתה וועידה של “צעירי־ציון” שבה היה רוב לשמאלנים. נבחר מרכז חדש, הכולל את פוסטן¹⁵ ואותי. החלטותיהם אינן נראות לי איומות ביותר. לפי דעתי ניכרת בהן התרחקות מארץ־ישראל ומאירופה – – החלטות הוועידה הזאת עוררו סערה בפרובינציה. איזור אודיסה הודיע על אי־כניעתו ובספטמבר צריכה היתה להתכנס ועידה מפשרת, אך הצרה היא בזה שבאודיסה נתעוררו חיכוכים בין ה“טרודוביקים” [עמלניים] וה־צ.ס. והיות וה“טרודוביקים” דוגלים ברעיונות “הפועל־הצעיר”, אין פלא שאצל חברי ה־צ.ס. גוברת המשיכה ל“אחדות־העבודה”. עלינו למצוא דרך למגעים בכל מחיר ולהכריחם בעוד מועד לנטוש כל מחלוקת ולהתאחד – –

בהדרגה, צעד אחרי צעד, מתקדמת והולכת עבודתנו באירופה, הצרה היא בכך שבכל מקום שוררת אדישות. אין התרוממות בעם, אין התעוררות ואמונה. איך לבנות את ארץ־ישראל במצב רוח כזה – זוהי עיקר השאלה.

יב: לל. מוצקין

וינה, 4 במארס 1921

ליאו יפימוביץ היקר,

הנה כבר עבר חודש מאז שחזרתי מארץ־ישראל ולא עלה בידי למצוא שעה קלה של פנאי ומנוחה. הספקתי להיות בצ’כוסלובקיה ובעוד שלושה ימים אסע לגרמניה, ליטא ולטביה. עבודה – הרבה, אנשים – אין.

– – באתי לאירופה ל־9–12 חדשים והייתי שמח לחדש את הקשר עם ועד המשלחות. אשתמש בהזדמנות הראשונה על מנת למסור לך פרטים על עבודתנו ותכניותינו. לעת־עתה אציין רק שאנו רוצים לפתח פעילות רחבה. מובן מאליו שבמרכז תעמוד העבודה למען ארץ־ישראל, אולם לכל החברים בארץ־ישראל עצמה הובהר, כי גם מבחינת בניין הארץ אין לצמצם את הציונות לאיסוף אמצעים ולתעמולה ציונית בלבד, אף לא לארגון העלייה בלבד, אלא שהכרחי לארגן את כל העם ולהתחיל עבודה חברתית־לאומית רחבה בתפוצות. החלטנו להוציא לאור כתבי־עת בווינה, קישינוב, לבוב, קובנה וריגה. את החוברת הווינאית “בדרך” אנו שולחים לך. הייתי רוצה להקצות מקום מסויים לפעילות הארגונים המרכזיים שלנו. לכך דרושות לנו ידיעות מלאות ממקור ראשון ולכן אני רוצה לחדש את הקשר עם הוועד.

אני עובר בשתיקה על עניינים ציוניים וארץ־ישראליים רציניים כל־כך שאין להצטמצם במילים ספורות, אך אציין בקצרה שמרכז “הפועל־הצעיר” (ובעקבותיו ילך ארגון העובדים כולו) החליט, למרות המשבר בארץ, לצאת שוב בקריאה “עלו” והוא דורש להעביר לארץ תוך שלושת החדשים הקרובים לא פחות מ־10,000 פועלים. זהו הדבר היחיד שיכול להציל את מעמדנו המדיני בארץ.

יג: לאברהם לוינסון

וינה, 17 באפריל 1921

חביבי,

כבר שבוע שאני שוב בווינה ושוב נרתמתי למשוך את העגלה. התיישבתי לכתוב לך בכוונות הטובות ביותר. רציתי לשלוח לך ברכה לחגים הבאים, לאחל לך כל טוב, להזכיר לך את ה“לחמא עניא” של וינה ולאחר יציאה מעבדות לחרות, אולם משהתחלתי לכתוב נשפך לבי המר. אוי, אברהם, אברהם, מה עמוקה המרירות, ההרגשה שאתה נחנק או טובע. קח למשל את פולין. אם אין הסתדרות יש לבנותה מחדש, אבל איפה לוקחים לפחות מניין אנשים, שיהיו משוגעים לציונות, שיבערו בה! אייגס¹⁶ בא בטענות על ה“התאחדות”, על פראג, מילא, אבל מה נגיד כשעם הטענות בעל־פה קוברים את העבודה עמוק כל־כך, ששני הגליונות הראשונים של “בדרך” נשארים מונחים אצל אייגס – 600 טפסים ולא נמצא מי שיפדה אותם. ואתה, אברהם, לא התעניינת כלל בזה. המבין אתה את עגמת־הנפש שלנו הן מבחינה מפלגתית והן מבחינה כספית? 600 טפסים, זאת אומרת 18,000 קרונות, הולכים לאיבוד בזמן שאנו ממיתים את עצמנו בעד קרונה ובכל ראשון בחודש אין אנו יודעים אם נחיה ונגיע עד סוף החודש.

נו, מספיק להטיף לך מוסר. לו ידעתי לפחות שזה יעזור. הנה קיבלנו אתמול דרישת־שלום מאת אברהם יפה, המודיע לנו מפולין, שארגוני המקום התמוטטו כמעט כליל וכי הקמתו מחדש של ועד־העלייה נתקלת בקשיים גדולים. עכשיו הוא נזכר בוועד־העלייה לאחר שבחוזר הראשון כתבנו בפירוש, שמקום שם קיימים משרדי־עבודה יקימו המרכזים שלנו רק סקציות בלבד, – – ממקומות אחדים נשמעים שוב קולות בדבר כינוס ועידה עולמית של “צעירי־ציון” ובדבר איחוד ה“התאחדות” עם ה“מזרח־פארבאנד”¹⁷.

בליטא הצטרכנו להילחם בעד ה“התאחדות” ולדאוג לחיזוק ענין ארץ־ישראל בעבודת “צעירי־ציון”. עד עכשיו לא עשו כמעט כלום בשטח זה. העבודה למען ארץ־ישראל היתה למונופולין של “החלוץ”. דבר זה מביא להחרפת היחסים ביניהם. “צעירי־ציון” היתה מפלגה “פוליטית” ולא עשתה כמעט כלום. עכשיו קיבלו שורה של החלטות ביחס לעבודה למען ארץ־ישראל בכלל ולקרן־היסוד, בנק הפועלים, קרן־עבודה, ו“החלוץ” בפרט. הם אף יסדו “רסורטים” מיוחדים, הכריזו על חובת עבודה כללית, נטלו על עצמם להפיץ אלף מניות של בנק הפועלים וכן הלאה – נראה באיזה מידה יבוצעו הפעולות.

מצב־הרוח ביחס ל“התאחדות” היה קריר מאוד. זהו סיכום חדלון־העבודה שלנו. נוסף לזה יש להביא בחשבון את מספרם הרב של חברים הבאים מפולין ומווילנה הליטאית. אלה הם לרוב הפעילים ביותר והמשפיעים מה“מזרח־פארבאנד”. הצרה היא לא בכך שהם “שמאלנים”, אלא שה“שמאלנוּת” והשם סוציאליזם הוא “כתב־מחילה” המשחרר אותם ממעשים. מבחינה זו קל יותר ונוח יותר להיות “סוציאליסט” מאשר להיות חבר ה“התאחדות”; ומכיוון ש־99% רחוקים מחיי עובדים אמיתיים, הרדיפה אחרי השם גדולה ביותר. נתקבלה החלטה בעד ה“התאחדות”, אבל אינני מייחס לה מַשמעוּת רבה. הוחלט להתחיל בעבודת הסברה שיטתית. אנשים חסרים ודרושים בכל מקום, והיכן ניקח אותם?

קצת יותר טוב המצב בלטביה. גם “צעירי־ציון” שם הצטרפו עכשיו אלינו, אולם גם שם הצטרכנו לארגן מחדש את העבודה ולהכניס בה יותר רוח של ארץ־ישראל.

גם בגרמניה מוכרחים להתחיל הכל מחדש. בכל מקום חסרה מסירות ולבביות. התעוררות קלה חלה בקשר לוועידה הבאה. לו היתה לנו עתונות טובה, היתה יכולה להועיל הרבה, אך שוב אנו נתקלים בשאלה של אנשים וכסף – – ניסינו להקים בברלין ועדה להכנת הוועידה שלנו. בראשה עומדים בובר וּואֶלטש¹⁸. הוועידה תתכנס כנראה שבעה ימים לפני הקונגרס. גם בארץ־ישראל החלו להתכונן. אנו רוצים לעשות כאן נסיון בהוצאת ז’ורנל ביידיש בשם “הולע קבצן”. אולי תחזור אלינו ונפתור את שאלת העריכה בכי־טוב. מה אתה יושב שם בכלל? מה אתה עושה שם?

טרטקובר¹⁹ השתתף בוועידת ה“התאחדות” בצ’כוסלובקיה ואחרי פסח הוא נוסע לגליציה. את ה“פרייע ווארט”

וַדאי ראית.

קיבלנו שורה של דרישות־שלום מגרוזיה ומרוסיה. מקצת החומר נפרסם ב“בדרך”. מגרוזיה נאלצנו להיפרד בשל הרבנים. בקושטא עובדים דווקא לא רע. סימני חיים החל לגלות פוסטן, אבל נסיעתו לאמריקה נסתיימה ללא תוצאות.

יד: לש. ה. ברגמן – ירושלים²⁰

וינה, ה' ניסן תרפ"א

חבר יקר ונכבד!

הרבה פעמים כתבנו במשך החדשים האחרונים למשרד הראשי של ה“התאחדוּת” ביפו ומקווים אנו, שגם לידיך הגיעוּ מכתבינו והנך יודע מה נעשה בעולמנו.

הפעם אנו פונים אליך בדבר מיוחד. אתה זוכר החלטתנו לקרוא לוועידת ה“התאחדות” בחודש אוגוסט. עכשיו הוברר, שהקונגרס יהיה בסוף הקיץ או בתחילת הסתיו ואז בטח נמלא החלטתנו זו – וכנראה תהי הוועידה שלנו בווינה כעשרה ימים לפני הקונגרס. – אודות כל הדברים הטכניים, הקשורים בוועידה, נחליט בישיבת הוועד הפועל שלנו הפלנרית, שלפי מחשבתנו צריכה להיות יחד עם ישיבת הוועד הפועל הגדול.

עלינו להתחיל תיכף ומיד להתכונן לוועידה. היא לא תצטמצם רק בשאלות הקשורות בקונגרס; רוב תשומת לבנו מוכרחים אנו להקדיש לשאלת קיוּמנוּ להבא. אנחנו כתבנו אחרי ישיבת הוועד־הפועל ביפו, שאנו נכנסים לתקופה חדשה של עבודתנו, אבל באמת יעלה בידינו עד הקונגרס לעשות רק צעדים מעטים.

מוכרחים אנו להודות, שעד עכשיו לא עלה בידינו ליצור מה“התאחדות” גוף מוצק, ושעד היום רחוקים עוד החלקים השונים שלנו וזרים אחד לשני. הוועידה מוכרחה לשים קץ לזה. יוכל היות, שגם היא לא תפתור את כל השאלות, אך להעמידן בסדר־יומה מוכרחים אנו.

בישיבת הוועד הפועל קיבלנו החלטה לעורר את חברינו בכל הארצות לבירור השאלות הפּרוגרמטיות. במשך הזמן האחרון עברו חברינו קפלן ו[חיים] טרטקובר בארצות שונות ונוכחו עוד יותר, שצריך לשים קץ לבלבול הדעות, שצריך לצאת במלים ברורות. ובהתאם עם החלטות הוועד־הפועל ארגנוּ בברלין ועדה להכנת הוועידה; נכנסו אליה גם הח"ח מ. בובר ור. ולטש; בובר הבטיח לקחת חלק אקטיבי בעבודה זו. קשה לשפוט מראש עד כמה תצליח עבודת־הוועדה, אך ברצוננו לפרסם חודש ימים – לכל הפּחות – לפני הוועידה את ראשי־הפרקים של ההרצאות.

על כל חבר וחבר החובה לקחת חלק בעבודת הכנה זו. פונים אנו עכשיו בפרט אליך, חבר ברגמן, בבקשה ובדרישה לשלוח לנו שורת מאמרים, מוקדשים לשאלה זו. בעתונות שלנו בכל הארצות פתחנו מחלקה מיוחדת לשאלות הפּרוגרמה על יסוד הוויכוח החפשי, אך חסרים לנו הכוחות הספרותיים, האינטלקטואליים. טוב היה, לוּ עיבדת את הפּרויקט לפרוגרמה, שכבר התחלת בו, והיית שולח לנו. מוכרחים אנו לתת חומר ספרותי לכל חברינו; זה יעורר מחשבתם ויגביר את עבודתם המעשית.

בימים האחרונים ניגשנו להגשמתה של עוד אחת מהחלטות הוועד־הפועל. באנו בדברים עם “פועלי־ציון” הימניים בדבר הגשמת רעיון “ברית־העבודה”, שכל כך הרבינו לדבר עליו בישיבתנו. נראה מה יצא מזה. גם אצל חלק מחברי “פועלי־ציון” ניכרת הנטייה לדבר זה. הצוּרה לא הובררה עוד – לפי דעתנו צריך להתקיים איזה מוסד משותף קבוע. כתבנו אודות זה לחברים בארץ, שאלנו את פיהם, אך זה שבועות אחדים שאיננו מקבלים מהם שום ידיעות, ואיננו מבינים מה קרה להם.

הדבר מרגיזנו בפרט עכשיו, אחרי שנפוצו ידיעות שונות אודות עבודת ההסתדרות הכללית, המ.פ.ס.ע. יצאוּה, מדברים על דבר חיכוכים בין “הפועל־הצעיר” ו“אחדות העבודה”; חושבים אנו, שמגזימים בדבר, ולכל אחד מהעובדים בגולה ברור, שהסתדרות הפועלים מוכרחה להתקיים ושהיא תהיה באת־כוח הפועלים בארץ. להיפך, פה ישנה עוד שאיפה להקים מוסדות משותפים, שינהלו את העבודה לטובת מוסדות הפועלים בארץ, גם בגולה.

בכליון עינים חיכינו שתצא מהארץ הקריאה בנוגע לבנק הפועלים, לקרן־העבודה, אך כנראה שקוּעה ההסתדרות בארץ כל כך בדברים המקומיים, שלא עלה בידה לפתור גם את השאלות העיקריות.

אנו מבקשים ממך, חבר יקר, שאתה מצדך תכתוב לנו אודות מצב העניינים, ועוד הפעם חוזרים אנו על בקשתנו לשלוח לנו את כל מה שתמצא לנחוץ לשם הכנת הועידה.

קבל בזה ברכתנו החמה לחג הפסח.

זה עכשיו קיבלנו את “הפועל־הצעיר” 22 וראינו שאתה עברת את הארץ. טוב עד למאוד. קיבלנו גם מכתב מאלעזר ב. ו“מכתב לחברים”. החששים שלנו בנוגע להסתדרות מתאשרים. קללת אלהים רובצת עלינו, ריב ומדון תמידי.

שלך אליעזר

תשי“ב [”הפועל הצעיר"]

טו: יוסף בוריסוביץ היקר,

12 במאי 1921

קיבלתי את מכתבך ואענה לך בלי נדר, אך לא עכשיו. אין ביכלתי. כולנו מרוכזים סביב המאורעות בארץ־ישראל²¹ וקשה להתפנות ממשימות היום. עד כה אין לנו תמונה ברורה. אנו מנותקים לגמרי מידידים ואין מגיעים אלינו לא מכתבים, לא מברקים ולא פרסומים; תוך כל הזמן קיבלנו רק ידיעה קצרה, דורשים מאתנו שנמלא את חובתנו. אנו מרוגזים בשל העדר ידיעות.

בעניינים שלנו חל כנראה מפנה רציני, אולם מה שמדאיג ומרגיז אותי ביותר זה איסור העלייה. זוהי מהלומה בוגדנית שתוצאותיה עלולות להיות גורליות. גם בשאלה זו שוררת תסבוכת ואי־בהירות; מי הוציא את האיסור הזה? מה הם הנימוקים? אין יודעים כלום. הדבר המשמח היחיד הוא מצב־רוחם של החברים החלוצים. אלפים מעפילים לעלות לארץ. האם הכינונו כל מה שדרוש כדי שנוכל – לאחר שנתגבר על האיסור – להתחיל את עבודת הבניין בקנה־מידה רחב ולפתח את העלייה בפועל ממש? לא ולא! עכשיו תבין מדוע דיברתי על “מעשה”. קראתי ליצירת כוח פועל ויוצר, אשר יוכל סוף־סוף לעבור מדיבורים למעשים.

טז: לרוברט ואֶלטש

וינה, 16 במאי 1921

חבר יקר ואֶלטש,

היום שבוע לצאתי מברלין. לדאבוננו עוד לא נשתנה המצב לטובה בארץ־ישראל. לא קיבלתי כל מכתבים. אינני יודע אם זה מחמת הצנזורה או בשל שביתת הדואר בטריאסט. גם עתונים אינם מתקבלים, רק מברקים, שלפיהם עשתה הצהרתו של סמואל רושם נורא²². אכן ככל שאני מעיין בה כן גוברת הרגשתי שהתנהגותו הזיקה לנו מאוד. אני רק מתפלא ש“הפועל־הצעיר” בארץ־ישראל מתייחס אליו בפייסנות בלתי מובנת. כבר מוטב היה אילו היה לא־יהודי במקומו.

ממקורות פרטיים נודע לנו שהנצחונות שנחלו הערבים שיכרו אותם ודרישותיהם מאמירות מיום ליום. עם שאני מסכים במידה מסויימת שבכידונים אי־אפשר לבנות ארץ ועם זה שאינני סומך ביותר על מדיניות של “יד חזקה”, ברור לי שבשעה זו מדיניות כזאת הכרחית. משהו מדהים מתרחש בארץ ולעתים קרובות מדבּר ה“קונטרס”²³ אל לבי ושכלי יותר מאשר “הפועל־הצעיר”.

אני מסכים לדעתך שנצטרך לבדוק את יחסנו לערבים ולהתחיל לנהל מדיניות פעילה. אולם אני נוקט כלל ישן: – להתווכח ולהידבר יכולים רק שווים. לעולם לא ישרור שלום בין חזק לבין חלש וכל עוד הערבים יחשבו אותנו לחלשים לא יועילו כל הנסיונות להידבר. אמנם, עלינו לחפש דרכי שלום על־ידי מעשים, אך עם זאת יש לשכנע את הערבים שבאלימוּת לא ישיגו דבר, שעל עופרת נענה בעופרת. בייחוד נכון דבר זה במצב מלחמתי, ולמַרבה הצרה לא הבין או לא יכול להבין זאת סמואל. כתוצאה מכך נתבשרנו היום: ביפו התפרצויות חדשות ושוב הרוגים ופצועים. הבשורה הזאת לא היתה בלתי־צפויה וייתכן מאוד כשתגיע חבורת־העולים הגדולה הראשונה שוב תפרוצנה מהומות בקנה־מידה גדול יותר. הערבים מוּסתים בצורה מבהילה, מאורגנים יפה וצמאים למאבק. לצערנו, שורותינו מפוצלות ומדוכאות. בנסיבות האלה מקבלת שאלת ההגנה מַשמעוּת יוצאת מן הכלל. על השלטון המקומי אי־אפשר לסמוך. עלינו להיות נכונים לעמוד על נפשנו בימים קשים כאלה. המאורעות הוכיחו כי במקום שהחברים היו מזויינים עמד אחד בפני עשרה. אני רוצה שתבין אותי כראוי. אינני רוצה במלחמה כעיקרון וכתופעה תמידית, אבל לאחר שהמלחמה הוכרזה ונכפתה עלינו, אני מסכים עם חברינו בארץ־ישראל שעלינו להילחם ולהתגונן כראוי.

ועד ההגנה של ארץ־ישראל דורש מאתנו עזרה. דרושים אמצעי־כספים גדולים. בימים הקרובים יבוא זמן רובשוב (שזר) לברלין. דעתי היא כי חשוב מאוד שציוני גרמניה יתרמו את שלהם. מובן מאליו שאין לדבר על כך ברבים, אלא לעשות בדרך של מאיש לאיש. סבורני שאתה וקורט בלומנפלד²⁴ תוכלו לעשות רבות. משום כך חשוב גם לחדש את העלייה ככל המוקדם. מן הסתם ידועה לך דעתנו בשאלה זו. בימים הקרובים עומדים לצאת 600–700 עולים. באו פקידים מיוחדים מטעם ממשלת ארץ־ישראל כדי לערוך ביקורת כאן במקום. במה תתבטא לא ידוע עדיין. כל הדבר מוּחזק כסוד חמוּר.

אתמול קיבלתי את הדין־וחשבון המדיני שסיפרת לי עליו. עשה עלי רושם עלוב. לא מצאו מלים אחרות אלא “אֵמוּן” ו“נטיות בולשביסטיות”. תהום מתפערת בין ההנהלה והתנועה. מצב־הרוח בכל מקום רע עד מאוד. יש להקדים את ישיבת הוועד הפועל הציוני ככל האפשר. כל הדאגות האלה מכבידות על המשך עבודתנו התקינה ועל ההכנות לקונגרס ולוועידה שלנו. אין איש יודע מתי יבואו החברים מארץ־ישראל וקשה להתמסר עכשיו לשאלות פוליטיות ופרוגרמתיות כלליות. אבל מוכרחים – – מכל המקומות יבואו לוועידה בדרישות גדולות ושוב תועלה השאלה: סוציאליזם – לא סוציאליזם. לעתים קרובות אני חושב שהם צודקים, ואז הייתי מציע אפילו לשנות את השם ולהיקרא “התאחדות ציונית־סוציאליסטית”, ולפעמים תוקפת אותי הרגשה מרה. עומדות בפנינו כל־כך הרבה שאלות־חיים אקטואליות. 90% מהשאלות החשובות ביותר יכולות לאַחד 90% מעובדי ארץ־ישראל ואת מַרבית העובדים בגולה – והנה באים ומתפלמסים על מלים ועקרונות כביכול. יש ומתחשק לי לזרוק בשאַט־נפש את כל השאלות ה“פרוגרמתיות־אידיאולוגיות־אורגניזציוניות”. לצארי אי־אפשר לעשות הכל כפי שמתחשק. מוכרחים להוסיף למשוך את העגלה, מוכרחים גם לדון בכל השאלות.

כתבתי לחברים בארץ־ישראל שאם 3־2 מהם לא יבואו לכאן מיד, יסַכּנו את התנועה. אני מבין מה קשה להם שם עכשיו, עד מה כל איש נחוץ שם, אבל אני סבור שדווקא עכשיו מוכרחים להימצא בתפוצות חברים אחדים מארץ־ישראל כדי לעורר את העם (הישן עדיין). מוכרחים לפרוס את חזית המאבק על כל העולם, כי עצם אפשרות הבניין היא בסכנה.

יז: לאברהם לוינסון

וינה, 2 באוקטובר 1921

אברהם יקירי,

– – לא הצלחתי להידבר עם החברים הרוסיים, נכון יותר שלא נעשה כל נסיון רציני להידבר אתם. מצד אחד הם באו כמעט עם החלטה מוכנה לייסד את האיגוד הציוני־סוציאליסטי “צעירי־ציון”, מצד שני נטל ממני כשלון הוועידה שלנו²⁵ את האפשרות להתווכח אתם.

לכשלון גרמו ההכנה הגרועה והקונגרס, ש“אכל” את הוועידה שהיתה לוועידה מוקדמת לקונגרס. כל זה רק חצי צרה. גרוע מזה הוא ששוב התרחש מעשה פראג. נכון שעכשיו היו היחסים האישיים לא רעים, אבל שוב חסרה השפה המשותפת בשעת דיון בשאלה: מה טיבה של ה“התאחדות” ומה אנו מבקשים ממנה? נשמעו דעות שונות ומנוגדות ביותר, ולא היה בהן להרשים כראוי את החברים הרוסיים. עלי להודות שאני גופי הרגשתי את עצמי לעיתים קרובות זר בהתייעצויות עד כדי כך שרציתי להסתלק ולהיעלם.

ה“התאחדות” היתה בקונגרס סיעה גדולה, השניה לפי גדלה, אבל מה שהרווחנו בכמות הפסדנו באיכות – – ימים קשים היו לי ימי קארלסבאד. עד היום מקנן בי הספק אם היטבתי לעשות, אם לא הצטרכתי להודות כי טעיתי ולחזור אל החברים הרוסיים. הבלגתי והחלטתי להאריך את הנסיון לעוד שישה חדשים, לעוד שנה. הכריח אותי להחלטה זו המצב הציוני הכללי. לאור ההתפוררות הכללית והתוקפנות של “המזרחי” הרינו הכוח היחיד המסוגל להקים את האופוזיציה האחראית האמיתית. את תפקיד האופוזיציה מילאנו בקונגרס גם כששפרינצק הצטרף להנהלה.

באופן כזה יצאנו מקארלסבאד במשא־של־אחריות מופלגת ומורת־רוח פנימית – – לזאת יש תרופה אחת – להתחיל מיד בעבודה מאומצת. עלינו לגייס את כל כוחותינו ולעשות את הנסיון החדש, ובשבילי אולי האחרון. אל תחשוב, אברהם, שאני מדוּכּא או פסימי. אני רק מעריך את המצב ורואה שהוא קשה מאוד. עם זאת אני מרגיש שמוכרח היה להיווצר כוח כזה כמו ה“התאחדות” וכל יום אני רואה יותר משימות היסטוריות העומדות לפניה. נקווה שנצליח.

“יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין”.

יח: לסניפי ה“התאחדות”

וינה, 7 באפריל 1922

חברים יקרים,

ישיבת הוועד הפועל הציוני היתה הפעם שלֵיוָה יותר מהקודמת. גם ההנהלה גילתה יחס חברי יותר ושאיפה להזיז בכוחות משותפים את העגלה ממקומה והעגלה באמת שקועה מאוד. המצב הפוליטי אינו מזהיר. וייצמן אמנם האמין באמונה שלימה שב־25 בפברואר יאושר המנדט, אבל אנחנו פקפקנו בזה מאוד. מלבד זאת, מה תועיל לנו הפוליטיקה הגבוהה אם בחיים מקפחים את זכויותינו על כל צעד ושעל, בייחוד בשאלה העלייה?

שמעתי שבימים האחרונים הוצאו גזירות חדשות, ואם תישמרנה בכל חומר הדין יוכלו לעלות לארץ־ישראל רק בעלי־הון. כל שיש לו 500 פונט יכול להיכנס לארץ באופן חפשי. דעתנו היא שיש להעלות את שאלת העלייה החפשית כמרכז־הכובד של פעילותנו המדינית ולהעביר את המאבק מחדרי הדיפלומטיה הסגורים אל הציבוריוּת הרחבה במערב אירופה ובאמריקה, שבכוחה להשפיע בענייננו. בכלל יש להקדיש תשומת־לב מרובה לכך שדעת־הקהל תהיה לצדנו. יש לקבוע את העובדה שעד עכשיו לא הצליחו התקפותיהם הקשות של הערבים ושל הלורדים האנגליים לשנות את עמדת הממשלה האנגלית כלפי הצהרת־בלפור, אבל כן הצליחו לרכוש חלק גדול מכל שכבות הציבור. כאן אורבת לנו סַכּנה גדולה. זאת הבינה גם ההנהלה. בזה יש מִפנה לטובה מאז הישיבה הקודמת של הוועד הפועל הציוני. הכל מסכימים שיש לקבוע את עקרונות מדיניותנו, לחפש הבנה עם הערבים לא רק במלים, אלא להתחשב בעובדה שבארץ יושבים שבע מאות אלף מוסלמים ונוצרים.

בוויכוח המדיני הועלתה השאלה בדבר הקונגרס היהודי העולמי. לא נתקבלה כל החלטה, אבל כמעט הכל בדעה שכינוס הקונגרס הכרחי. לדאבוננו, זוהי שאלה הדורשת זמן.

מובן מאליו שנגענו גם בשאלת ה“אופוזיציה”, שעוררה התמרמרות כללית בשל שיטות המאבק שלה. בשגגה ואולי גם בזדון הם גורמים נזק רב לעניין הציוני. הם שופכים מים על טחנות שונאינו. לכן תמכנו גם אנו מתוך מצפון נקי בהחלטת הגינוי של הוועד הפועל לאנשי האופוזיציה. אולם בעת ובעונה אחת העלינו את ההצעה, שתיבחר ועדת־חסכון על־מנת לבדוק את תקציבם והוצאותיהם של כל המוסדות הציונים ותגיש את תוצאותיה לישיבה הקרובה. ביקורת כזאת דרושה לא כל־כך בשל הצעקות על בזבוז, אלא משום הנחיצות לבנות את התקציב הציוני כולו על יסודות חדשים.

הקונגרס הציוני אישר שני תקציבים – האחד גדול יותר והאחד מצומצם. בשל מחסור בכספים לא בוצע גם התקציב המצומצם ונוצר מצב, שההכנסות אינן מכסות את ההוצאות השוטפות ולא־כל־שכן שאין אמצעים לפעולות חדשות. כדוגמה יכול לשמש עניין מושב־העובדים. הקונגרס החליט על התחלת פעולות־התיישבות בעמק יזרעאל, אולם קיצץ בתקציב. בכל זאת התחילו החברים בעבודה, אך גם התקציב המקוצץ אינו ניתן להם. תחילה הפחיתו אותו לחמישים אחוז ועתה עומדים להקטינו ל־30%. כתוצאה מכך רב סבלם של המתיישבים ומשפחותיהם וכל המפעל נתון בסַכּנה. אין אפשרות לבצע בזמן את העבודות ההכרחיות ודבר זה גורם גרעונות ובסופו־של־דבר תחול האַשמה על המתיישבים.

עם זאת אנו מאמינים שיחולו שינויים וכבר נראים אותות לטובה. לאחר תהיוֹת רבות עלתה פעולת קרן־היסוד על הדרך הנכונה. פסקו החלומות על תשלום “מעשר”²⁶ והתחילו בשיטה של מס־עממי.

בברלין כינסנו את הפלינום של ה“התאחדות”. השתתפו חברים מליטא, פולין, רומניה וקושטא. מאמריקה נתקבל תזכיר. הובעה שביעוּת־רצון להתפתחות הפעולה באמריקה, ברוסיה ובקושטא. המצב קשה ברומניה ובגרמניה. בקרוב יבקרו חברי המשרד הראשי בארצות שונות. הוחלט על כינוס ועידה עולמית שתדון בעיקר בשאלת הפרוגרמה של ה“התאחדות”.

המליאה שמעה דין־וחשבון מפורט מאת נציגינו בוועד הפועל הציוני ואישרה את עמדתם. בקשר לזה דיברו רבות על עבודתנו למען קרן־היסוד. יש להכפיל את העבודה. כל החברים היוצאים בשליחות מטעם המשרד הראשי ימלאו את המשימה לעורר את חברינו לעבודה מאומצת למען קרן־היסוד (ובנק הפועלים) ולדאוג להגשמת הצעתנו בדבר המחלקה לבעלי־מלאכה ולעובדים.

הפלינום החליט על כינוס מיוחד בשאלת פעולת התרבות²⁷. הכוונה לא לשאלת־השפות, כי אם לשאלת־התוכן. ועידת פראג כבר הטילה עלינו את החובה לנהל עבודה רחבה בעברית. למעשה נשענת תנועת בית־הספר העברי כולה על חברינו. מאות בתי־ספר קיימים בפולין, בסרביה וליטא. אפילו ברוסיה ממשיכים באופן בלתי־חוקי לקיים את השיעורים לעברית. אולם רק בשנים הראשונות יכולנו להסתפק במאבק למען השפה בלבד. במרוצת הזמן גוברת והולכת ההרגשה שבית־הספר החדש צריך להיבנות לפי תכנו על יסודות חדשים, בהתאם להשקפת־העולם שלנו. לאחרונה היו לנו ישיבות המוקדשות לשאלה זו.

---

מכתבים מארץ־ישראל

מאת

אליעזר קפלן

ביקורו הראשון של א. קפלן בארץ־ישראל חל בשנת תרפ“א (סוף 1920). הוא נכח בוועידת־היסוד של הסתדרות העובדים הכללית בחיפה; ביקר בערי הארץ, במושבותיה וביישובי־העובדים המעטים שהיו אז; התעניין במצבם של העולים החדשים, החלוצים שטיפל בעלייתם לארץ; השתתף בישיבות ובמועצות של מפלגת “הפועל הצעיר” ומוסדות ה”התאחדות".

את רשמיו מהמצב בארץ מסר במכתבים לחבריו במשרד־העולמי של ה“התאחדות” בווינה. אחדים מהמכתבים פורסמו בבטאון ה“התאחדות” “בדרך”, שהופיע באותה שנה בווינה. הוא חתום עליהם פ. (האות השניה של קפלן).

ניתנים בזה ארבעה מכתבים שנתפרסמו ב“בדרך” וקטעים ממכתב שנכתב “בדרך לירושלים”.

ועידת היסוד של הסתדרות העובדים

דבר ועידת הפועלים בחיפה ותוצאותיה ודאי הגיע כבר גם אליכם. הוועידה הצליחה ותוצאותיה משביעות אותנו רצון. סוף־סוף הוקם בניין העובדים. הסתדרות הפועלים הכללית המקיפה את כל ציבור הפועלים בלי יוצא מן הכלל. הצלחת הוועידה הזאת הנה בלי ספק תוצאה ישרה מפעולתנו המפלגתית בשנתיים האחרונות. במשך כל הזמן הזה גילינו יכולת רבה בסעיפי פעולה ממשית שונים. הראינו בחיי העבודה אקטיביות רבה, סללנו את הדרך להתחלת העלייה ולא פחותה מזאת היתה פעולתנו החברתית והציונית מזמן הפירוד בפתח־תקוה. את הערכתה הנכונה של פעולתנו ראינו בעת הבחירות לוועידת הפועלים הכללית.

העבודה המעשית, סידור האנשים בעבודה, הטיפול בעולים שמספרם הגיע לאלפים אחדים, וכל יתר הפעולות הציבוריות – גרמו להזנחה רבה של הפעולה המפלגתית־ההסתדרותית. לא הספיק הזמן וחסרו עובדים שחלק מהם הם כל הזמן בעבודתנו בחוץ־לארץ. אולם למרות פעולת ההסתדרות החלשה, ההכנות הבלתי־מספיקות מצדנו לקראת הוועידה בחיפה, הוכיחו הבחירות את יחס ציבור הפועלים לעמדת “הפועל הצעיר” בשאלת הצורה והאפנים ליצירת חזית עבודה מאוחדת בארץ. 1350 עובדים במושבה ובעיר הצביעו בעד עמדת “הפועל הצעיר”, לעומת 250 שהיו אתנו בוועידת פתח־תקוה. נוסף ל־27 צירים, שנבחרו באופן ישיר על־ידי 1350 בוחרים, היו לנו בוועידה עוד שלושה צירים, חברי “הפועל הצעיר” שנבחרו ברשימת “העולים החדשים”.

בוועידת חיפה התאמתה ההנחה שהנחנו כל הזמן, כי רק על־ידי התגברות והתחזקות פעולת המפלגה בארץ ופעולת ה“התאחדות” בגולה – נגיע להקמת חזית העבודה המשותפת והמבוקשת.

תוקף הרגשתנו העצמית שנבע מתוך הרגשת יכלתנו בעבודה, נוכחות קבוצה כמותית ומשפיעה של צירים – שמו קץ לתביעת ה“איחוד הגמור” וביטול המפלגות האוטופיסטית. לולא תוקף עמדתנו וההכרה שרכשה לעצמה בקרב חלק גדול מהעולים, היתה גם בחיפה מתלקחת התאווה הקנאית לזַכּוֹת את נשמת “הפועל הצעיר” ויתר חלקי ציבור הפועלים ב“גאולת” האיחוד הגמור באותה נוסחה שזרעה שנאה, רעל והתפוררות בקרב מחנה העבודה בארץ. במקום “הרעיון” של איחוד גמור, שגרם לייסורים רבים בחיי העבודה והביא לידי פעולה נפרדת, ניצח המעשה המאחד, שהביא שוב את משפחת העובדים לשלימות הסתדרותית ובפעולות מסויימות לשיתוף וסולידריות.

בחיפה הוקמה ההסתדרות הכללית של הפועלים בארץ, שתקיף את הפעולה הכלכלית־יישובית המעשית, ולפי החלטות הוועידה תעסוק גם בעבודת התרבות, באותה המידה שהיא משותפת לכל ציבור הפועלים. לפי התכנית שנתקבלה בחיפה תוכל ההסתדרות לכלול בתוכה את כל הפועלים העברים בארץ בלי יוצא מן הכלל, החל מהתימני העובד הדתי ועד הפועל הנמנה עם “פועלי־ציון” הקומוניסטיים. התכנית שנקבלה בחיפה הנה, בהפחתות והוספות בלתי־עיקריות, התכנית שהוצעה על־ידי “הפועל הצעיר” ושאותה הצענו גם בפתח־תקוה ושהרוב אז לא רצה לקבלה והכריח אותנו לקבוע לעצמנו מדור מיוחד גם לפעולה המעשית.

כאמור, הכריעה בהרבה עמדתנו המפלגתית לנצחון המעשה המאחד. להשגת המטרה הזאת היינו מוכנים לכל דבר. כידוע, עסקו שתי המפלגות בעבודות שונות בשטח סידור הפועלים בחקלאות ובעבודות בעיר. כל העבודות האלו יוצאות מעתה מרשות המפלגות ועוברות לרשות ההסתדרות הכללית. אולם חוץ לעבודות האלה, שאין בהן כל חידוש ושהיו גם לפני הפירוד בפתח־תקוה, היו ל“הפועל הצעיר” סעיפי פעולה ומוסדות מיוחדים לו, שנתחדשו בעבודתנו במשך ימי הפעולה הנפרדת. בהתאמצות שלנו להקמת ההסתדרות הכללית העברנו לרשותה את סידור ענייני העלייה בארץ ובגולה. ככה מסרנו להסתדרות גם את “השדה”, הבמה החקלאית של העובדים שנוצרה על־ידינו. ברצון גלוי ובכוונה מראש עשינו את זאת, כי היינו מוכנים כל הזמן להבטיח בכל מחיר לעצמנו ולכל חלקי ציבור העובדים במה וארגון הסתדרותי בלתי־מפלגתי שווה לכל נפש עובדת בארצנו ושיסודו בעבודה ממשית וצרכי העובדים המשותפים.

בחיפה הושם איפוא קץ לפולמוס האיחוד והונח יסוד לפעולה המאַחדת המעשית של ציבור הפועלים. מחוץ לעבודה ממשית זו שתיעשה בכוחות מאוחדים תימשך הפעולה המחנכת החברתית והציונית של המפלגות בארץ.

התרכזותה של העבודה המעשית בידי ההסתדרות הכללית משחררת אותנו במידה רבה מהדאגות לספק צרכי יום־יום בעבודה של החברים ושל העולים החדשים ולהתמסר לעבודת המפלגה. מונים אנו כעת בארץ קרוב ל־5 אלפים עובדים במקצועות שונים. בזמנים שונים עד המלחמה היו לא יותר מאלף עובדים, שהיווּ את היסוד הקבוע של תנועת־העבודה. בעבודתו ובדרכי־חייו עלה בידי הקיבוץ הקטן הזה ליצור ערכים ומוסדות תרבות וחברה חשובים; ממנו יצאה להתחלות ודרכים חדשות בחיינו הלאומיים. בדרך של התפתחות עצמית ספוגת רעיון התחדשות בעבודה, רגש אחריות לאומית והתאמצות רבה הגיע הפועל העברי בארץ־ישראל להגשמה עצמית של אידיאלי העבודה.

עכשיו גדל ציבור הפועלים פי־כמה, אולם הגידול הזה אינו מביא עדיין את ההתחזקות המתאימה ואינו מבטיח עדיין כוח ועצמאוּת איכותית נוספת לתנועת־העבודה בארץ־ישראל. על במת העובדים, בייחוד בחיפה, הופיעו עכשיו זרמים וטיפוסים חדשים. מלבד החלוצים הביאה אתה העלייה גם את ה“פועל־ ציון” הקומוניסטי מבית־הספר הרוסי עם ה“יידיש” הדמונסטרטיבית בפיו, גם את “צעירי־ציון” מסוג מסויים, בעל הפבריקציה הפרוגרמתית הקלושה, ואלמנטים חדשים מ“השומר הצעיר”. אלה האחרונים הנם אמנם כוחות בעלי מסירות ובעלי סגנון לאומי מובהק, אולם עם זאת הם מלאי תסיסה ומאוויים נפשיים רבים השכיחים בתקופת המעבר שבין גיל הנעורים לגיל הבגרות ואת תוצאותיה החיוביות של התסיסה הזאת קשה עדיין לראות. נוסף לכל אלה זורם הנה גם אלמנט שעלייתו לארץ־ישראל מקרית היא לחלוטין ושהנהו חומר היולי במובן החברתי.

מזרמים סותרים, מכוחות בלתי־מבוגרים והלך־נפש שונה מורכב ציבור הפועלים כיום בארץ. העלייה נמשכת בינתיים וצריכה להימשך ומוסיפה כהנה וכהנה לתוך חיי הציבור המגוּוַן.

בתנאים הקשים הקיימים כיום בחיים בארץ, במשבר שבה נתונות הציונות והעבודה היישובית, אין מקום רב למעשי יצירה מבוססים. במצב דברים זה עלולים הכוחות השונים להכניס ערבוביה רבה במהלך תנועת־העבודה, להביאה למשבר וטשטוש ואת נושאיה לחולשה וכשלון.

במצב זה צריכה להופיע המפלגה בפעולתה המחנכת והמכוּונת. על “הפועל הצעיר” להגביר עכשיו את פעולתו המפלגתית כלפי פנים. כשם שהצליח בשנים שעברו להשליט מרוחו ומעיקריו על הכוחות השונים שמהם הצטרף אז ציבור העובדים, ככה מכירים אנו שעלינו להשקיע עכשיו את מרצנו בעבודה חינוכית מפלגתית הצריכה להביא את כל אלפי העובדים החדשים למדרגה של נושאי תנועת־עבודה מתמידה של הציונות בעבודה עצמית ויצירה משחררת בלתי־פוסקת.

“בדרך” ג־ד, שבט תרפ"א, ינואר 1921.

בין העולים החדשים

השאלה הראשונה המעסיקה את כל הבא לארץ היא: איך מסתדרים החלוצים בעבודה? כידוע עובדים על הכבישים כ־1,200 איש; רוב מניינם ורוב בניינם הם חלוצים שבאו מקרוב. הרושם הכללי הוא טוב הרבה יותר מאשר אפשר לקווֹת. בַּדאים הם האומרים, שאנשים למאות מתהלכים בטל ביפו ומבקשים עבודה, כי מאבדים את עצמם לדעת מחוֹסר עבודה, כי נשים מוכרות את עצמן ובדותות כאלה וכאלה. המצב באמת קשה. בכל שבוע נכנסים אל הארץ עולים חדשים למאות. הם מוכרחים לפעמים לחכות 10–14 יום, בקושי גדול אפשר לסדר בשבילם עבודות חדשות – אבל העובד גופו מרגיש אך מעט מכל הצרות הללו. הוא דווקא אופטימי, אולי יותר מן הצורך.

את רוב העולים מוכרחים לסדר רק בעבודות הציבוריות, לעת־עתה בכבישים. עבודה כזו יש במידה מַספקת. בארץ עובדים כעת כעשרת אלפים פועלים מצריים. הממשלה היתה מסכימה להעסיק במקומם יהודים. הדבר כשהוא לעצמו יש לו חשיבות גדולה, אך טובתו הכלכלית מוטלת עדיין בספק.

הממשלה משלמת לפועל כביש 17 וחצי גרוש ליום. פועלים יהודים אינם יכולים בשום אופן לעבוד בשכר זה. לוּ הסכימה למסור ליהודים את העבודה בקבלנות (מה שלא תמיד בגדר האפשרות) כי אז היו יכולים החלוצים לעמוד בהתחרות הודות לפרודוקטיביות הכפולה של עבודתם. הבעיה היא – איכות העבודה. נראה שדווקא בעבודות הפשוטות מסוגל הפועל העברי לעמוד בהתחרות עם הפועל הנכרי כשרק אינו עובד כשכיר יום. בכל הכבישים עברו משיטת העבודה היומית לשיטת הקבלנות, ז.א. קבלנות של הפועלים עצמם בלי תיווכו של קבלן שאינו פועל. בשבועות הראשונים יד החלוצים על התחתונה וקבוצותיהם עובדות בדפיציטים, אך אט־אט הם מתמַחים בעבודה, ובחודש השני או השלישי הם כבר מתחילים להשתכר. השכר הוא 30–35 גרוש ליום. הוצאות המחייה (כלכלה וכדומה) עולות ל־18–25 גרוש; באופן זה מצב־הרוח של חברינו, לאחר שהתגברו על הקושי של השבועות הראשונים, הולך וטוב.

צריך גם לשים לב לקושי מצד הסידורי שבדבר. לפנינו נסיון חדש. איש מאתנו לא ידע כיצד מסדרים מחנות של 100–500 איש בעבודה. מלבד זה היה מורגש העדר כסף וגם מחסור במכשירי־עבודה. לכן עוברים שבועות עד שמסדרים את המטבחים, עד שמשיגים אהלים. עד היום ישנים עדיין הרבה חלוצים על מחצלות שעל הרצפה.

הרבה מאוד סובלים מהמחלות השונות: קדחת, דיזנטריה, הצטננות. העזרה הרפואית אינה מסודרת כהלכה. המחנות הם לפעמים במרחק רב מן היישובים, במקומות שרבות בהם הבּצות, שאין בהם מים טובים וכו' וכו'. לוּ היה די כסף להכין כל מה שנחוץ, לולא עמדו מאחורינו מחנות החדשים, היושבים ביפו ומחכים לעבודה, לוּ היו לנו הסדרנים והנסיון הדרושים – אפשר היה לחסוך הרבה בריאות, דמים וכסף. אלא מזלנו הרע גרם, שכל צעד עולה לנו בקרבנות. כיום יש כ־15% חולים בין העובדים, ועתה עם התחלת הגשמים הסכנה גדולה עוד יותר.

ככל שהדבר תלוי בכוחותינו העצמיים, נעשים בכל יום תיקונים; משלמים אמנם הרבה דמי לימוד, אבל אנו מוסיפים ללמוד ולהשתלם. את זאת מרגישים החברים העובדים ומסיבה זו גם מצב־רוחם טוב. נוסף לזה עוזבים הגרועים שבפועלים אט־אט את העבודה, כי העבודה גופה הנה נפה מצויינת המנפה את הבר מהפסולת. יש הרבה ללמוד ממנה בנוגע לעלייה הבאה. אין ספק בדבר כי בירור החומר האנושי הכרחי, צריך אפילו להגבירו. יש להפנות את תשומת־הלב לגיל העולים, להכשרתם הטכנית ולבריאותם.

דוגמאות אחדות: בין עולים יש כ־15–17 אחוז צעירות. המטבחים אין ביכלתם להעסיק מספר עולות כזה, לא נעשו כל הכנות מתאימות לנערות לא בשדה ולא בעיר, והן מוכרחות ללכת לעבוד בכביש. אך העבודה הזו איננה לפי כוחותיהן. אמנם יש פועלות מצויינות שאינן נופלות בערך עבודתן מן הפועלים. אבל בכלל הן סובלות וגם העבודה סובלת. התוצרת שלהן אינה גדולה למדי, הן עובדות בדפיציט, ובמקום שיש חברות רבות מתחילים להתייחס אליהן כאל משא מיותר. עוד פחות רצויה היא התאמצותן בעבודה למעלה מכוחותיהן. הלא אלה הן העתידות להיות אמהות והעבודה הקשה משפיעה לרעה על בריאותן. שאלת הפועלות שהיתה תמיד קשה מאוד נסתבכה עוד יותר.

שאלת המחר היא פה שאלה כואבת. כל העולים באו מלאי תקוה להיאחז בקרקע, לעבוד בחקלאות. אבל אחד מעשרה מוצא עבודה בכפר, יתרם עובדים בעבודות הציבוריות או נשארים בעיר. עבודת העיר זקוקה למומחים: בעלי־מקצוע מנוסים – נגרים, סתתים, חוצבי־אבן, גודרים, מסגרים, נהגים – יכולים למצוא עבודה ארעית ובמשך הזמן להסתדר באופן קבוע, לפרנס את עצמם ואפילו את משפחותיהם. בעבודות הציבוריות אין זה לפי שעה אלא חלום. השכר איננו מספיק למחיית המשפחה. לכן אסור שיבואו לארץ אנשים בני 20–22 ומעלה, שאינם בעלי־מלאכה ובלי מומחיות מקצועית. לגבי אנשים בני 25–30 שנים מקבלת שאלת העתיד צורה קשה וטרגית.

אבל כל הפרובלימות הקשות האלה, ובכללן שאלת הסתגלות העולה החדש לכל צורות העבודה היוצרת בארץ, תמצאנה את פתרונן לא בתיאוריה כי אם בסבלות החיים ובמלחמה שיילחמו העובדים בטבע הרגלם ובתנאי המקום והאקלים.

הדרך לגאולה מובילה אך ורק דרך סבכי העבודה; הדרך הזאת ארוכה.

“בדרך” ג־ד, שבט תרפ"א, ינואר 1921.

“הפועל הצעיר” וה“התאחדות”

בשנה האחרונה הקדיש “הפועל הצעיר” בארץ את כל כוחו ומרצו מצד אחד לעבודה מעשית, ארגון העלייה וסידור הפועלים והעולים בעבודה ובארץ; ומצד שני – למלחמה בעד קיומו. בוועידת פתח־תקוה הציע “הפועל הצעיר” להתאחד על יסוד פעולה מעשית, וכאשר נפלה צורת־איחוד זו המשיך כדרכו בעבודתו וקיבל על עצמו את דבר ארגון העלייה באירופה וסידורה בארץ. ועידת חיפה¹ הכניסה שינויים גדולים בעבודת המפלגה.

בחיי המפלגות התחילה תקופה חדשה, נתגלו פרספקטיבות חדשות, בייחוד בשטח העבודה הפוליטית והחינוכית, הן בארץ־ישראל והן בגולה. המצב בארץ והמשבר בהסתדרות דרשו במפגיע לחזק עבודה זו. זאת הרגישו כל החברים, אבל לא ברורים היו דרכי העבודה ותוכן פעולת המפלגה, שהורגלה במשך שנים רבות לראות את תפקידה בעבודה מעשית. באותו הזמן נתהוו שינויים גם בחיי ה“התאחדות” העולמית, אשר בעשרת החדשים מיום היווסדה בפראג טיפלה גם היא בעיקר בפעולה מעשית, בעלייה.

במשך הזמן הזה עלו כארבעת אלפים חלוצים, שהיו לגורם בונה, מניע ובלתי־פוסק. ה“התאחדות” מילאה את תפקידה. עכשיו נמסר דבר ארגון העלייה וסידורה להסתדרות הכללית בארץ ולמחלקות העבודה, שבהן משתתפים באי־כוח כל מפלגות העובדים. ה“התאחדות” הספיקה להתבסס, להקים סניפים ולהתקשר עם הסתדרויות אחיוֹת ברוב ארצות אירופה, ועומדת עכשיו לפני תקופה חדשה של עבודה פוליטית רחבה. שני הדברים האלה: היחס ל“התאחדות” ותפקיד “הפועל הצעיר” בארץ היו הסעיפים העיקריים בסדר היום של המועצה שנתכנסה ביפו בימים כ“ח בטבת־א’בשבט תרפ”א. המועצה לא הכזיבה את התקוות שהחברים בארץ ובחוץ־לארץ תלו בה. היחס אל ה“התאחדות” מצד כל חברי “הפועל הצעיר” היה חיובי. הכל הרגישו, שמוכרחים לצאת אל הגולה, לחדש את ההסתדרות הציונית, לדבּר אל העם, לפנות אל העובד העברי בגולה, ליצור כוח פוליטי בתנועה, וב“התאחדות” ראו את הכוח המכריע בציונות, אשר יכוון את דרכי העבודה הציונית לקראת המטרה של יצירת עם עברי עובד בארץ־ישראל.

במועצה הקדישו הרבה זמן לשאלות הפרוגרמה, קביעת דרכנו בבניין הארץ ובירור יחס “הפועל הצעיר” אל הסוציאליוּת² ותנועת העובדים העולמית. היו חברים שהרבו לדבר לא על עיקרי הפרוגרמה, כי אם על נחיצות ואפשרות קביעתם. הובעו דעות, שבחיי הארץ המתהווים ומתגבשים אין עדיין צורך כלל וכלל, וכנראה שרק בגולה הדבר הכרחי. נשמעו הרבה דעות מעניינות וחשובות. בעצם נפגשו שתי דעות, האחת – השלטת בתוך חוגי “צעירי ציון” בגולה, הרואה ב“התאחדות” תנועה פוליטית, הדורשת ארגון ההמונים ופעולתם האקטיבית והנלחמת בעיקר בעד שינוי תנאי חיי החברה. בדרך זו המובילה משחרור הכלל אל גאולת היחיד הם חושבים ליצור חברה עובדת חפשית; הדעה האחרת – זו של “הפועל הצעיר” – הרואה את הדרך העיקרית לשחרור החברה בהגשמת הפרט והמעמיד את הגשמת האידיאל בחיי בפרט כעיקר ותנאי הכרחי בעבודתו ובפעולתו. הוא מרחיב ומעמיק את המושג המקובל הזה, ומדבר לא על יצירת חברה עובדת, כי אם עם עובד, עם־אדם. הרבה מן האמת הסוציאלית והמוסרית יש בשתי הדעות הקיצוניות הללו, אך ברי הוא כי הדרך אל תנועת־העבודה העברית מובילה בין שתי הקצוות הללו, ואת הסינתיזה הזאת עלינו למצוא. בהדגישם את עיקר החלוציות ככוח מוסרי מניע בעבודת הכלל והפרט, ראו בה את הדרך העיקרית, אך לא היחידה, והכירו את החשיבות הגדולה של פעולת המונים. בהתאם להשקפותיה היסודיות ציינה המועצה, שדרכנו בבניין הארץ היא דרך בניין חיובי, קונסטרוקטיבי, שתיעשה בעיקרה מתוך התמסרות חלוצית.

בקשר לאופי ה“התאחדות” עמדה השאלה על עבודתה בגולה. דעה כללית היתה שאי־אפשר לצמצם את העבודה בגולה בקיבוץ כספים, או אפילו רק בארגון העלייה. עבודת בניין הארץ היא עבודה לדורות וברורה היתה ההכרה, כי העבודה הזאת תצליח רק אם העם, ככוח מארגן, משתתף בה. ה“התאחדות” מוכרחה להתחיל בארגון העם וחינוכו ודבר זה דורש עבודת־הווה רחבה. מובן, החברים שללו כקודם את הגלות. אך הפעם הביעו באופן ברור כי בשללם את הגולה, הם מחייבים את עבודת הגולה בכל היקפה. הם רק דרשו, כי עיקר החלוציות במובנו הרחב הוא שיחייב ויכוון את דרכי ה“התאחדות” ותכסיסיה בחינוך ובארגון הכוחות העובדים והשואפים לעבודה, ביחסיה להסתדרות הציונית ובעבודתה הלאומית, המדינית והחברתית. בתשובה לדרישה שיבררו את הפרוגרמה ויתנו ביטוי לעמדתם הדגישו, שהחברים בגולה מוכרחים לעבדה מתוך עבודתם הם ולהציעה לפני ה“התאחדות” כולה. אין פרוגרמה נוצרת אלא במקום העבודה וכסיכום של עבודה, ולא מתוך יצירה חפשית ואבסטרקטית וצירופי אותיות מתות. נתברר, שלא הגיעה עדיין השעה לרכז ולנהל בארץ את כל העבודה. מן ההכרח שבגולה יהיה מרכז מפלגתי ושהמשרד הראשי לאירופה יהיה לא רק מרכז מעשי, כי אם גם אידיאולוגי־פוליטי.

בכובד ראש רב דנו בסעיף השני, תפקיד “הפועל הצעיר” בארץ. מצד כל החברים הובעה הדרישה לחזק את התעמולה והעבודה התרבותית־חינוכית, בפרט בין העולים החדשים. לארץ נכנסו אלפי חברים מארצות שונות, המדברים בשפות שונות. ברגעי המעבר המדכאים מחיי הגולה לתנאי עבודה קשים מרגישים החברים את עצמם בודדים ללא עזרה רוחנית וערנות מצד החברים והם באים בדרישות: מדוע עוזבים אותם לנפשם ואין דואגים לצרכיהם הרוחניים. במצב הקשה של אי־בניין וחוסר־עבודה משתמשים אנשי מ.פ.ס.ע. להטפה לתכסיס רבולוציוני כביכול והם מכניסים ארס והרס לחוגי הפועלים.

לפני “הפועל הצעיר” בארץ עומדת השאלה על עבודה שיטתית בקרב ציבור הפועלים והדרך העיקרית לזה הם החינוך והתעמולה הטבועים בחותם מיוחד של הגשמת דרישותיו העצמיות בעבודת כל פרט. אַפייני הוא הדבר, שמכל ההחלטות נתקבלה רק אחת פה אחד, הדורשת כי המפלגה תסייע לחברים במושבה ובפרט בעיר, שיתאימו את צורת חייהם ועבודתם לתביעות היסודיות של “הפועל הצעיר”.

חברי “הפועל הצעיר” עם כל הבדלי הדעות וההשקפות מאוחדים ברוח־חלוציות, בסבלי חיפוש הדרך המשותפים במשך שנים רבות. ביסודו של “הפועל הצעיר” תוססת הרגשה מוסרית חזקה, השאיפה לגשם את האידיאלים בחיי כל פרט. במובן זה דומה לפעמים “הפועל הצעיר” לא למפלגה פוליטית במובן האירופי, כי אם לחוג אנשים אחים הקשורים איש לרעהו בנימים אינטימיים, בעבודה משותפת ובחיפוש דרכים וצורות של חיים קיבוציים.

זמן רב הקדישה המועצה לשאלת המשבר בציונות ובארץ. כבבירור כל השאלות כן גם ביחס לשאלה זו הרבתה המועצה בביקורת עצמית. יחד עם ה“נחפשה דרכינו” ליוותה את המועצה גם דרישת “ונחקורה”, זה סוד כוחו של “הפועל הצעיר”. ואמנם הובלטה הנחיצות לבקר את מעשינו אנו ואת הדרך שאנו הולכים בה. במובן זה הוטל על המפלגה להתחיל בבירור צורות העבודה הקיימות, לסכמן ולהתוות את דרכי השלמתן, ולהשתדל כי החברים למקומותיהם יתלכדו לקבוצות ויכשירו את עצמם להתחלה של צורות עבודה חדשות. עם זה הוחלט שהמפלגה תתחיל באקטיביות יוצאת מן הכלל ובתעמולה והסברת המצב והתפקידים האמיתיים של הציונות. המועצה תבעה מאת האורגנים המנהלים של המפלגה בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ לארגן פעולה תכופה ונמרצת בשני שטחים: מצד אחד מלחמה כנגד הפוליטיקה של ההסתדרות הציונית עם מגמותיה הקפיטליסטיות ודרכי עבודתה המוטעות והמסוכנות, ומצד שני – חינוך המוני העם, זירוזם להתנדבות לאומית כבירה והכנתם לעבודת הבניין של המולדת.

בנוגע להסתדרות הפועלים הכללית הדגישו החברים את קשיי מצבה ותכנית עבודתה, הביעו את נכונותם להשקיע את מרצם בעבודתה וחייבו את החברים למקומותיהם להשתתף אקטיבית ביצירתם וביסוסם של מוסדותיה השונים. על עבודת הוועד הלאומי נמסר דין־וחשבון קצר, שעשה רושם קשה. הוועד הלאומי איננו תּופס בחיים את המקום הראוי לו כמוסד הלאומי העליון בארץ. הוכרה הנחיצות להגביר את השתתפות המפלגה האקטיבית בביסוס עמדתו ביישוב. נחוץ שפועלי הארץ אשר במסירותם וכוחותיהם נוצר הוועד הלאומי, יקדישו לו גם להבא את שימת־לבּם הראויה. במועצה הודגש הצורך להרחיב את ההוצאות הספרותיות (ביסוס הירחון “מעברות”, הוצאת “לעם”, הוצאת “הארץ והעבודה” ועוד). את החלק הכי גדול של סבל ההוצאות נוטלים חברינו בארץ על עצמם, אבל מן ההכרח, שגם מן הגולה יבואו לעזרתם. מתקופת העבודה הקודמת יצאה המפלגה בדפיציט גדול. ארגון העליה וסידור העולים בעבודה דרשו סכומים גדולים. צורת העזרה היחידה שחברינו דורשים מאתנו היא – הפצת הספרות בגולה. לו עלה בידינו להפיץ בגולה 500 אכסמפלרים של “הפועל הצעיר” ו“מעברות”, היינו מבטיחים בזה את קיומם.

התפקיד החשוב ביותר העומד עכשיו לפנינו הוא – יצירת קשר בין הארץ והגולה על־ידי חברים וספרות. חברינו בארץ עשו את כל אשר בכוחותיהם, עכשיו – על הגלות לגלות את כוחה.

“בדרך” ה־ו, אדר א' תרפ"א, פברואר 1921.

מועצת פועלי הכבישים

אפשר היה לנבא מראש, כי אחרי ועידת חיפה והעברת ענייני העלייה, העבודה החקלאית וכו' לרשותה של ההסתדרות הכללית, תתרכז הפעולה המפלגתית שלנו כלפי פנים, כלפי העבודה החינוכית, התרבותית וההסתדרותית. למרות המצב החמרי הקשה ולמרות העובדה שאחדים מטובי כוחותינו מתמסרים להסתדרות, התחילה הפעולה הפנימית לאורך כל החזית. גדל כבר דור צעיר בין העולים הנושא את מסורת “הפועל הצעיר” בדאגת התנועה והמוכן למשוך בעול כל העניינים.

לפנינו חזיון באמת נפלא: אף שכל הזמן האחרון היו חברינו עסוקים בעלייה ובחוץ־לארץ, גדל מחננו וחונך מעצמו הדור הצעיר הזה. זהו אותו ה“פרוצס הסטיכי” הדוחף אל “הפועל הצעיר” יסוד מסויים של צעירים, מסורים לעבודה ולתנועה, אותו הטיפוס של ה“חלוץ” במובנה הטוב של המלה, שבנה את המפלגה והשתתף ביצירת חיי הארץ גם לפני המלחמה. כמעט שאפשר כבר להכיר בפני כל אחד, ביחסו החיובי לכל שאלות העבודה, את העולה הזה, אשר סופו להיות חבר פעיל ב“הפועל־הצעיר”…

לפני זמן־מה היתה בחיפה מועצת פועלי הכבישים, שבה השתתפו כבאי־כוח של אלפיים פועלים כעשרים ושנים צירים. פתאום נתגלה שמהם 11 הם חברי “הפועל־הצעיר”, שמונה של “אחדות העבודה” ואחדים ממ.פ.ס.ע. גם פה היו דווקא לא הפועלים הוותיקים, אלא אותם הצעירים החדשים המלאים רעננות ושאיפה ליצירה ולחיי עבודה. בדרך כלל עשתה מועצת פועלי הכבישים בחיפה רושם טוב מאוד. כידוע לא היו אבות־אבותינו ואבות־אבותיהם של פועלי כבישים אלה מומחים לעבודת הכביש. כל צעד ושעל לכיבוש ענף העבודה הזה עלה לנו בהרבה נסיונות, שגיאות ועמל. מובן, שבהרבה מקומות התהווה מצב קשה אשר גרם להתמרמרות רבה, לאי־שביעות רצון ולמרירות גלויה. בכל זאת – היתה המועצה רחוקה מכל האטמוספירה המורעלת, אשר היתה יכולה להיווצר בתנאים קשים כאלה. היא היתה רחוקה מפראזיאולוגיה, בכלל מכל רעש ולא היתה שקועה בעבר המר. בכל כוחותיה הפנתה את מבטה לעתיד, בשקט ומתוך הבנת העניינים החלה בדיון על סידור העבודה להבא.

בכל השאלות הראו הצירים יחס חיובי שקול והוכיחו על־ידי הבנתם והתעניינותם כי באמת ענף עבודה חשוב, וענף לא מן הקלים, עומד להיכבש על־ידי העבודה העברית החלוצית. למרות כל ההשתדלויות וההתאמצויות אשר נעשו עוד קודם ביפו על־ידי מ.פ.ס. להפוך את חלוצי הכבישים לאיזו תנועה פרופסיונלית של “שווארצע ארבייטער” [פועלים שחורים] שמרה המועצה על אַפיה המעשי וגם הדגישה את כוונתה ואת דרכה הדגשה ברורה וסימפטית על־ידי היספחה כמחלקה מיוחדת להסתדרות החקלאית הכללית, שהיתה לצירים ולאלפים הצעירים השוכנים באהליהם והעובדים בחצץ, לסמל שאיפותיהם, לשוב בזמן מן הזמנים, כשהתנאים ירשו, לאדמה ולעבודה היוצרת עליה. במובן זה היתה גם מועצת פועלי הכבישים נצחון רעיוננו. גם בה התבלט היסוד האנושי הבריא והרענן שלנו. באופן כזה מתרקמים מחדש ועל בסיס רחב הרבה יותר חיי המפלגה בארץ.

הרבה רוחות חדשות מנשבות בתוך המחנה אשר עוד לא הגיעו לידי ביטוי, הרבה שאיפות צעירות אשר טרם באו לידי הבלטת הכוחות במציאות. העתיד הקרוב יצטרך להביא לידי התמזגות אורגנית של כל הכוחות, הרוחות והשאיפות ועל־ידי זה לחידוש כל התנועה. באותה המידה שהצעירים החדשים יכניסו “רוח אביב” ורעננות – כדברי אחד העולים – אל תוך המחנה, ישאו החברים הוותיקים את מסורת “הפועל־הצעיר”. הסינתיזה הזאת תמלא אל חיי “הפועל הצעיר” המחודש על־ידי כניסת העולה החדש.

“בדרך” ז־ח, אדר ב' תרפ"א, מארס 1921.

מכתב מירושלים

בדרך לירושלים, 22 בדצמבר 1920

יקירי,

אני כותב לכם מקרון הרכבת המסיעה אותי מיפו לירושלים לישיבת הוועד הלאומי, המוסד העליון המייצג את היישוב היהודי. במכתבי הקודם ציירתי לכם תמונה כללית של החיים כאן. לא ברור לי בדיוק איזו ועידה אתם מכנסים ואיזו ארצות תהיינה מיוצגות. אך בדיעבד אני מרוצה. מן הראוי עכשיו להקדיש את עיקר תשומת־הלב לחיזוק הארגון. הברקנו לכם היום על־כך וציינו שאנו מצפים שוועידה זו תהיה מעין כנס־בינתיים. מיד עם בואם של ליפמן [לוינסון] ו[רוברט] ואֶלטש תוערכנה כאן שתי ועידות של חברי המקום: האחת של “הפועל הצעיר” והאחרת של חברי “צעירי־ציון” הנמנים עם ה“התאחדות” ורק מקצתם הצטרפו ל“הפועל הצעיר”. כל ההתייעצויות הללו של וינה ושל ארץ־ישראל יבהירו לנו היכן אנו עומדים בעולם, ויאפשרו לוועד־הפועל לקבל לא החלטות סתם, אלא גם ליצור משהו. ישיבת הוועד הפועל יכולה להיות המכריעה ביותר בתנועתנו הצעירה. חבל שחברים מועטים כל כך מחוץ־לארץ ישתתפו בה. הישיבה תראה לנו מה שעשינו ומה אפשר לעשות. היא צריכה למעשה להניח יסוד לעבודה שיטתית של ה“התאחדות”. לעת־עתה ה“התאחדות” כארגון עולמי היא יותר משאלה מאשר עוּבדה מדינית ממש. את העובדה צריכים להשיג ואת המשאלה להגשים, קודם כל בארץ־ישראל גופה.

נכון, שלחברים בארץ־ישראל מושג מצומצם מאוד על ה“התאחדות” ועל עבודתה. רבים חושבים אותה למין מוסד־עלייה. מעריכים רק את עבודתה למען העלייה, אבל מתייחסים אליה באי־אמון כארגון פוליטי. רעיון ה“התאחדות” קרוב רק ל“מנהיגים”, ביחוד לאותם החברים שהיו בחוץ־לארץ. אולם החברים האלה עסוקים למעלה ראש בעניינים מקומיים ואין זה פלא שעד היום לא הוקם המשרד הראשי. – – מתקבלים כאן מכתבים רבים מאת איגודים ארציים שונים. בזמן האחרון החלו לענות בדייקנות לשולחי המכתבים, אלא שזה נעשה מטעם המרכז של “הפועל־הצעיר”. – – קשיים עצומים חוסמים את דרך התפתחותה של ה“התאחדות”. אינני מתפעל ממה שראיתי בשטח זה בארץ־ישראל, ואף־על־פי־כן התחזקתי עוד יותר באמונתי, שדרכה של פראג וההתחלה שנעשתה שם זוהי דרכה הנכונה של תנועת־העבודה. אולם אין לעמוד בתחילת הדרך, יש להמשיך ללכת, וזה דבר לא קל

* * *

כפי שכבר כתבתי לכם, ניסיתי להביא את “הפועל־הצעיר” ו“אחדות־העבודה” לידי שיתוף פעולה ביניהן כמפלגות פוליטיות בארץ ומחוצה לה, אך לעת־עתה ללא הצלחה. מנהיגי “אחדות־העבודה” עמם דברתי על כך, מגלים הסתייגות.

– – הרושם הכללי מישיבת הוועד הלאומי הוא טוב למדי. רוב חבריו יודעים מה שהם רוצים והם מכירים את המצב. כולם מאוחדים ברצון לבנות את הארץ, ותודעת המטרה הכללית מיישרת את ההדורים בין הקבוצות השונות. הכל מחפשים את “שביל הזהב” המשותף, אולם כוחו הממשי של הוועד הלאומי קטן ביותר. הוא חסר כוח משפטי ומקורות כספיים. כוחו יפה רק בהשפעה מוסרית וכזה הוא מופיע לאמיתו של דבר ולא כמוסד מחוקק מדיני.

בכלל לא שמח, – – יש לזכור ששכנינו אינם ישנים. הנה נפתרה שאלת הגבולות ולא לטובתנו. לו היה לנו כסף ואנשים היינו צריכים להתחיל מיד בפעולת התיישבות גדולה בעבר הירדן. אך מאין נשיג את האמצעים? – – מכל הצדדים באים אל הוועד הלאומי שיקבל לידיו עבודות בו בזמן שלא הצליח להשיג את האמצעים הדרושים לקיומו ולציוד משרדו. שוב מעלים את השאלה בדבר משלחת לארצות העשירות – – אילו יכולנו להשיג אמצעים אפשר היה להשיג עבודה לעולים חדשים רבים. בארץ חסרים עובדים. דרוש רק כסף כדי לארגן את העבודה.

– – בכל מקום רבה הערבוביה. העתון “זעמליא אי טרוד” עשה עלי רושם מעציב. ביסודו של דבר הרי בחורי חרבין חברים טובים, ציונים טובים ויהודים טובים. אבל “תחי המהפכה הסוציאלית”, “נשמעים פעמי הפרולטריון הבין־לאומי המהפכני המנצח” וכו' וכו'. הגליון כולו רצוף אהבה לבולשביקים, אם כי אין בו עמדה ברורה לקומוניזם, אלא החלטה בלבד: היות ולא ידוע להם אם פעילותה של הקרן־הקיימת תואמת את האינטרסים של העובדים או לא, הריהם מחזירים את נציגיהם מוועדת הקרן־הקיימת ומניחים לכל חבר לנהוג כיחיד על אחריותו. אם אנגליה אימפריאליסטית וסן־רימו סתם רמאות, אין מה לדבר. אם לשפוט לפי העתון, הרי אנו ו“הפועל הצעיר” וגם “אחדות העבודה” ריאקציונרים שבריאקציונרים. אבל סבורני שהשד לא כל־כך נורא. כשישתחררו מלחצם הפסיכולוגי והפיסי של הבולשביקים יראו שיש עולם גדול מחוץ לברית־המועצות; דרכי בנייה וכוחות־שחרור אחרים מלבד הבולשביסטיים; יכירו את המציאות כהוויתה ואת מציאות ארץ־ישראל בפרט – יחזרו להיות חברים טובים כמקודם. לכן רובצת עלינו החובה לא להיסחף במערבולת של מלים, כי אם להישאר נאמנים לרוח ארגוננו ולהביא לחברים את המלה הנכונה ואת הידע הנכון. ייתכן שזמן־מה נישאר מיעוט, אך מזה לא פחדנו מעולם.

אולם כדי למלא את משימתנו, עלינו להבהיר לעצמנו את הדבר שאנו רוצים ולחדול לפחד להגיד את האמת המלאה, לפי אמונתנו. בהירות זו דורשים מאתנו גם החברים באמריקה. ודאי כבר קראתם ב“דאס אידישע פאלק”³ את החלטות הוועידה ברוטשסטר⁴. רוב־רובן של ההחלטות הן ברוח ההחלטות של פראג. הארגון החדש שהוקם יש בו מן המעלות והחסרונות שלנו. הוא עדיין בתהליך התהווּת וחיפוש דרכים. חזקות בו עדיין התסיסות הפנימיות. אני סבור שהארגון החדש יכול וצריך למלא תפקיד חשוב ביותר בהמשך התפתחותה של הציונות באמריקה ובתנועה הציונית כולה. על כל פנים, כפי הנראה יש עכשיו באמריקה מקום לתנועת־עבודה ציונית עממית פעילה.

הארגון החדש החליט לבוא בקשרים עם ה“התאחדות” וגם עם “אחדות העבודה”. מנקודת השקפתם הם צודקים: שבע פעמים לשקול ופעם אחת להחליט. לאחר שיחקרו את המצב בארץ־ישראל ובאירופה, יקבעו את דעתם. לכן יש לאפשר להם להכיר את דעותינו, ולשם כך עלינו לשלוח אליהם חברים שיבהירו להם מה בדיוק אנו רוצים. ישיבת הוועד הפועל תצטרך לדון בשאלה זו. המצב בארץ־ישראל עושה את השאלה בדבר “משלחת” לאמריקה לדחופה. בייחוד עומדים על כך חברי “הפועל הצעיר”. הציעו גם אותי בין אחרים כמועמד למשלחת, אך סרבתי מסיבות אישיות. הנסיעה עשוייה לפתוח אפשרויות לפעילות עצמאית מסויימת וזהו צורך השעה. גם הסתדרות העובדים שהוקמה מקרוב תצטרך לשגר אנשים.

גוברת השאיפה לאחד את כל היסודות הסוציאליסטיים “באמת” של “פועלי־ציון”. דבר זה מכביד עלינו לנהל משא־ומתן עם “פועלי־ציון” הימניים ומאלץ את “אחדות־העבודה” לעמוד בכל תוקף על המלה “סוציאליסטיים”. מצב זה מביא גם לידי כך שאין עקביות לטקטיקה של “אחדות־העבודה”, המתחבטת בין שני הצדדים. הדבר ניכר במיוחד עכשיו כאשר שמאלני “פועלי־ציון” (מ.פ.ס.) מתגרים בהם על כל צעד. לעתים קרובות אפשר לשמוע כיצד חברי “מ.פ.ס.” מקדמים את העולים החדשים: “משוגעים, לאן אתם נוסעים? כאן גוועים מרעב וממחלות, לכו ושובו למקומכם”. אכן שורותיה של “מ.פ.ס.” נתמלאו בעיקר מפסולת העלייה, ז.א. מיסודות שלא יכלו או לא רצו להסתגל לתנאי העבודה הקשים. זוהי קבוצה אנטי־ציונית ואנטי־לאומית באמת.

בעת ובעונה אחת נוסדה כאן קבוצה איניציאטיבית של “פועלי־ציון” אמיתיים בראשותו של רבוצקי⁵, שמַרבית חבריה היו חברי “אחדות־העבודה” שנתפלגו אחרי וינה⁶ ואליהם נצטרפה קבוצת עולים חדשים מפולין. לכתחילה היתה זו קבוצה סוציאליסטית סתם, שהיתה מקבלת כחברים יהודים ובלתי־יהודים כאחד. אבל עכשיו הכריזה על עצמה כעל קבוצה יהודית ועשתה ויתורים גדולים לרעיון הלאומי והציוני. זה הביא לאיחוד “מ.פ.ס.” והקבוצה האיניציאטיבית במפלגת פועלים סוציאליסטים עבריים – “פועלי־ציון”. עכשיו כבר אי־אפשר להתייחס ל“מ.פ.ס.ע.” באדישות או בזלזול. מוכרחים להתחשב בה ולהתחיל נגדה מאבק שיטתי.

הופעתה הראשונה היתה ב־7 באוקטובר [חג המהפכה הבולשביסטית]. היא הוציאה כרוזים מיוחדים לכבוד ה“חג”, בהם גם בערבית, ועוררה את הערבים נגד “אנגליה האימפריאליסטית” וגם נגד “מוליכי־השולל הציוניים”. ניסו גם לערוך הפגנות בנאומים ובדגלים אדומים שהשתתפו בהן 30–40 איש והכריזו שביתת אהדה כללית וניסו להוריד בכוח פועלים מן העבודה. השביתה אמנם לא הצליחה והרושם הכללי היה חלש ביותר. אולם המעשה כשלעצמו חולל בציבור היהודי המולה רבה.

אנשי “מ.פ.ס.ע.” ניצלו יפה לצרכיהם גם את ועידת הפועלים בחיפה. הם באו לוועידה כנציגי 300 עובדים והשתמשו בה כבמה להשמעת דעותיהם. הם הצהירו על רצונם לקחת חלק פעיל בבניין הארץ. על־ידי כך רכשו לעצמם רחשי־אהדה מסויימים והשקיעו את כל מרצם במלחמה בעד מדיניות מעמדית סוציאליסטית פרולטרית מהפכנית, בעד קומוניזם, ונגד כל מיני פשרות. בייחוד לחמו נגד “אחדות העבודה”. על כל פנים מהוועידה יצאה “מ.פ.ס.ע.” כמפלגה שות־זכויות. דבר זה עושה את שאלת המלחמה בה אקטואלית יותר.

בארץ־ישראל הוכרזו בשבועות האחרונים שביתות אחדות. בירושלים היתה לפני שבוע שביתה בקואופרטיב “בצלאל”. העובדים שבתו נגד ועד הפועלים. ביפו פרצה שביתה עוד לפני חדשיים במאפיית־קונדיטוריה של לבנשטין־שולמן, שעובדים בה בסך־הכל 16 איש, מחציתם ילדים, והשביתה היתה כלכלית גרידא. בכל־זאת הפכו את הסכסוך ל“מאבק־כוחות בין מעמדות העובדים והבורגנות”. את השביתה ניהלה לכתחילה “אחדות־העבודה”, ואנשי “מ.פ.ס.ע.” שחיכו להזדמנות כזאת הכריזו על שביתת־סולידריות כללית ועל הפגנת־עובדים כדי להניע את הממשלה שתישאר נייטראלית ולא תתערב בסכסוך. הדברים הגיעו לידי התנגשות בין העובדים לבין כוחות המשטרה והיו פצועים אחדים משני הצדדים וכעשרה פועלים נעצרו. בעיר קמה מהומה רבה. “אחדות־העבודה” איבדה עשתונותיה, עד שהתערבה ההסתדרות, הרגיעה את הקהל, פקדה על העובדים לחזור לעבודתם, וקיבלה על עצמה את ניהול המשך השביתה במאפיית לבנשטיין. לאחר ששיחררו את העצורים רוצים לטשטש את כל העניין, אולם גם הערבים התערבו בדבר: הם מוחים ודורשים שיינקטו אמצעים נגד ה“בולשביקים”. במשייה מן הבוץ לקח חלק גדול החבר שפרינצק. בכלל גדולה השפעתו של “הפועל הצעיר” בהסתדרות והיחסים ההדדיים בה טובים עד מאוד.

בינתיים היתה שאלת השביתות לשאלת־היום הבוערת ונצטרך לקבוע עמדה מסויימת בשאלה. כאן יובהר לכם מדוע אני חושב לנחוץ להילחם בפסיכולוגיה של תומכי מלחמת־המעמדות. אצלם מצטיירת ומתפרשת כל שביתה כמכשיר לניהול “מדיניות פרולטרית מהפכנית”. שאלה זו ודאי תועלה גם בישיבת המועצה של ההסתדרות.

---

אידיאולוגיה, מטרה ודרכים

מאת

אליעזר קפלן

א

חברים רבים רגילים לומר: “עלינו לקבוע את השקפת עולמנו, את ‘האידיאולוגיה’ שלנו”. סבורני, שכאן מערבבים שני דברים שונים: פילוסופיה ופוליטיקה. קודם כל חייב כל אחד לברר לעצמו, כי במצב הקיים של התנועה החברתית אין תנועה פוליטית יכולה להטיל על החברים חובת אידיאולוגיה אחת, השקפת עולם אחת.

היה זמן, שבו היו מתחילים בתעמולה סוציאליסטית לא רק בתורה החמרנית, אלא היו פותחים אפילו בדארוויניזם, היו ימים שחשבו את הסוציאליזם למדע. בשעה שהתנועה הסוציאליסטית בעולם עשתה את פסיעותיה הראשונות (ואצלנו גם התנועה הלאומית) היתה שרויה בשלב של הכנת כוחות, היה עיקר התפקיד: לעורר את הכרת ההמונים ולארגנם. טבעי היה, שאותה שעה תפסה הסיסמה, המלה, את המקום הראשי, האמונה ב“פרוצס הסטיכי” יכלה לתת אומץ־לב לאותה קבוצה חלשה וקטנה של התנועה הסוציאליסטית להתחיל במלחמה כנגד האויב החזק: העולם הקפיטאליסטי. הסוציאליזם “המדעי”, המרכּסיזם, היה אז האמונה הטבעית של התנועה הסוציאליטית המתעוררת, וכך מסתבר, במידת־מה, שלטונו באינטרנציונאל הישן. (מעניין הדבר, שאותה שעה ניסו גם אצלנו לבסס את התנועה הלאומית ביסוס מרכסיסטי).

בעשרות השנים האחרונות, בייחוד בשנות המלחמה, אירעו שינויים ראדיקליים. חלקים גדולים של התורה המרכסיסטית נהרסו על־ידי החיים, חסידיו הנשארים יותר משהם קשורים לתוכו של המרכסיזם קשורים לשמו: כל מרכסיסט מפרש את המרכסיזם באופן אחר, סברותיו של האחד הן היפוכו של האחר. מי יעיז עוד היום להפיע כשתורת “הפרוצס הסטיכי” בפיו? הוברר שהמדע יכול לתת לנו רק את חוקי העבר ולציין את מגמות העתיד בכללותן. הוא יכול להבהיר לנו את תמונת ההוייה הקיימת, אך לאל ידו לקבוע לנו כללים מוצקים בדבר מעשה אשר עלינו לעשות וכיצד להתנהג. מפני שתכנית פעולות נקבעת בשורה האחרונה על־ידי המטרה, שאנו רוצים להשיג ואילו המטרה אינה נקבעת על־ידי המדע. ידיעת ה“החוקים”, חוקי המציאות, נחוצה לנו כדרך שנחוצה לאדריכל ידיעת חמרי הבניין ותנאי הקרקע. שעליה הוא בונה.

באותה תקופה עצמה גדלה התנועה הסוציאליסטית ונעשתה כוח, שאינו זקוק עוד למשען ה“אמונה”. היא נכנסה לתקופה של תעמולה, של בניין. פקע כוח שלטונו המוחלט של ה“תיאוריה”. האידיאולוגיה גופה איבדה במידה מסויימת את ערכה. מצד אחד הוברר שבני־אדם עשויים לבוא מתוך השקפות עולם פילוסופיות שונות לידי אותה מטרה עצמה ולידי אותם המעשים עצמם, מצד שני נתגלה, שחסידי אותה אידיאולוגיה עשויים להגיע לידי מעשים שונים.

בשעה זו נוצרה מפלגה מדינית לא על־ידי אחדותה של אידיאולוגיה, תהי מה שתהיה (זהו עניינם של תיאורטיקנים יחידים), אלא על־ידי אחדות המטרה ומעשים משותפים המוליכים אל המטרה. היא איננה קיבוץ של אנשים המאמינים בעניין אחד, אלא הנלחמים בשורה אחת לאותה מטרה עצמה.

גם אנחנו, אם ברצוננו שוועידתנו¹ תביא תוצאות מעשיות, עלינו לסלק הצדה את שאלת ה“אידיאולוגיה”, או השקפת עולם פילוסופית, במקום זה עלינו לנסח בבהירות במדוייק את מטרתנו, את הדרכים המוליכות אליה ואת הכוחות שאנו רוצים ויכולים להישען עליהם. הכרח הוא לקבוע את קווי ההדרכה של פעולתנו, אם אין אנו רוצים לתעות בתוך המבוך של עבודת יום־יום.

הנה כי כן, שלוש קבוצות אלו של שאלות: מטרה, הדרכים והכוחות להם עלינו להקדיש את כל תשומת לבנו, וביחס אליהן אסור לנו להסתפק בשאלות ובסיסמאות סטראוטיפיות, שבּלו מרוב שימוש ואיבדו את תכנן הממשי. כדי לברר את האמור לעיל, אעמוד על שלושה מושגי יסוד: ציונות, סוציאליזם ואינטרנציונליזם.

הסיסמה ציונות צריכה היתה לכאורה להיות ברורה בהחלט. הלא היא מגודרת במסגרת העם המשמש לה נושא, ובמסגרת הארץ, שהיא מטרתה, הציונות הכריזה על תחיית העם והארץ. אולם הסיסמה לא הכילה, ולא יכלה להכיל, ניסוח ברור של המטרה, של מהוּת תחיית העם והארץ ופחות מזה יכלה להראות במדוייק את הדרכים להשגת המטרה. אנו רואים, איפוא, שבשל הניסוח הבלתי־ברור של המטרה והדרכים מתגברת הדיפרנציאציה בקרב התנועה הציונית. ככל שההסתדרות הציונית תתחזק, ככל שתקיף שכבות רחבות, ככל שיעברו מדיבור למעשה, כן יתבלטו ההבדלים. תמימות היא להתאונן על כך ולקרוא לאחדות סתמית. אמנם, המצב של הציונות איננו מעודד. הקשיים גדולים ויש צורך בשיתוף כל הכוחות בתחומים רבים, אולם שיתוף פעולה זה אין פירושו: לפורר את הקבוצות השונות ולטשטש את חילוקי הדעות ולגעור באלה החושבים אחרת כאילו הם בוגדים. פירושו: לאחד כל מה שניתן לאיחוד, מתוך מתן אפשרות לקבוצות הבודדות להוסיף ולהיאבק למען רעיונותיהן. אולם שתי תביעות צריך להציג לכל הקבוצות: א. מעשים. כל מי שיש לו דרך, חייב להראותה בדיבור ובמעשה; ב. שלא להפוך את תהליך הדיפרנציאציה להתפלגות קפריזיוזיות של כוחות, שלא לקרוע את הקשר המאחד את כל העם.

יותר מזה נתערפל במרוצת הימים המושג “סוציאליזם”. הואיל ומקורותיו שונים והוא נפוץ בקרב עמים רבים, לא היה סוציאליזם גם עד המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] תנועה אחידה. ביסודו של דבר היה לכל עם סוציאליזם שלו, ואפשר היה להבדיל היטב בין טיפוס הסוציאליזם האנגלי ובין הצרפתי, הגרמני והרוסי. אולם בעשרות השנים האחרונות היו המרכסיסטים הגרמנים המושלים בכיפה. האינטרנציונל היה נתון להשפעתו המכרעת של כיווּן זה. השפעתו היתה ברוב הארצות בלתי־מוגבלת ואף ברחוב היהודי פרש את שלטונו. הסוציאליזם המרכסיסטי היה, כאמור, מותאם לאותו שלב של התפתחות, שעליו עמדה התנועה הסוציאליסטית בין הפועלים הפרוליטאריים, וכאשר מישהו כינה את עצמו בשם סוציאליסט, היה ברור מהו רוצה ומה עליו לעשות.

העבודה היתה, כאמור, עבודת תעמולה, ארגון, הפחת רוח מהפכנית בהמונים ומלחמה להטבת מצבם של הפועלים. עצם הגשמת הסוציאליזם נדחה לימות המשיח. התחילה להשתלט התיאוריה שהתנועה היא עיקר ולא המטרה. על המטרה לא דיברו כלל. בזכות צורות אלו של פעולה יכלה תנועה סוציאליסטית לשמור על אחידותה.

אולם, ההבדלים גדלו והלכו עם חסנה של התנועה, עם גידול מסגרת עבודתה. המלחמה הביאה את הדברים עד כדי משבר גלוי. מעשה ילדותי או דמגוגי הוא להאשים עסקן פלוני או אלמוני במשבר זה. הסיבות עמוקות יותר, ואחת מן העיקריות שבהן היא, שהתנועה הסוציאליסטית עלתה בארצות רבות מדרגת כוח כזה, שלא יכלה עוד להסתפק בעמדת אופוזיציה, אלא אנוסה היתה ליטול עליה אחריות לגורל העם והארץ ולעבור למעשי יצירה. כאן נתגלה שהחלקים השונים של התנועה, שהיתה עד כה אחידה כל כך, מבינים לעתים קרובות את המטרות והדרכים הבנה שונה מאוד.

לא שאלות האידיאולוגיה, תפיסת העולם החמרנית או האידיאליסטית, לא האדוקים במרכסיזם ולא מרכסיסטים רביזיוניסטים פילגו את האינטרנציונל ואת המפלגות השונות לארצותיהן, אלא הבעיות המדיניות האקטואליות, הקשורות לעניין המטרה ותכנית הפעולה, כגון דמוקרטיה או דיקטטורה, מהפכה חברתית או אבולוציה, הגנה לאומית וכיוצא באלו השאלות. חסידי תיאוריה אחת, שנקראו בשם אחד, נעשו אויבים בנפש זה לזה ובמלחמתם ההדדית לא נרתעו מפני שום אמצעים, אף לא מפני תליות ויריות הדדיות.

אין מקום לסברה (כדעתם של סוציאליסטים רבים במערב אירופה, ביחוד חסידי האיטרנציונל הווינאי), שכל אלה אינם אלא חילוקי־דעות שבטכסיס, שוני בהערכת המצב, אם כבר הגיעה “השעה” או לא. לאט־אט מתברר גם לאלה, שבעצמם לא טעמו את טעם הגן־עדן הרוסי, שיש כאן חילוקים עקרוניים הן בטקטיקה, והטקטיקה בימינו תפקיד עיקרי לה, והן בהבנת המטרה של התנועה הסוציאליסטית. הטקטיקה של האינטרנציונל השלישי היא במידה רבה תוצאה של תפיסת המטרה הקומוניסטית. רק המומנטים השליליים, שלילת הקפיטליזם, מאחדים את כל הכיווּנים הסוציאליסטיים. המינימום של דעות משותפות היה מספיק בתקופה הקודמת, אבל עכשיו עם הבנייה, הרי זה מעט. כל כיווּן סוציאליסטי, אם הוא רציני וכן, מוכרח להשיב תשובה ברורה על השאלות האלו של מטרה ודרכים. ההכרזה התמידית: “אנו סוציאליסטים, סוציאליסטים כשרים, סוציאליסטים שלימים”, מתוך התחמקות מתשובה ברורה על השאלה: "ובכן? – לא תשכנע שום איש ולא תיצור תנועה בריאה. בימינו מעריכים תנועה לא לפי שמה, אלא לפי תכנית פעולתה, לא לפי האני־מאמין הרשמי שלה, אלא בעיקר לפי הדין־וחשבון של מעשיה. מבחינה זו מעניינת הדוגמה של תנועת הפועלים האנגלית, זו מפלגת הפועלים האדירה ביותר בעולם: אין היא מוכתרת בתואר מפלגה סוציאליסטית, ואף־על־פי־כן הקשיב על העולם לכל דיבור שנשמע במועצתה בברייטון, ואפילו הקומוניסטים נכספו להיכנס תחת כנפי “המפלגה הריאקציונית”, שהיא משען האינטרנציונל השני. בו בזמן פועלת באנגליה המפלגה שנקראה קודם לכן הסוציאליסטית (עכשיו הקומוניסטית), וומי מתחשב בה?

אל יבינוני שלא כהלכה: אינני מזלזל בערך המלה והשם. אולם נלעג בעיני הפחד מפני השם והמלה והרדיפה אחרי השם גרידא. אלה הם שני חזיונות של “מחלת מלים” אחת.

יכול שיהא למלה כוח תעמולתי וערך חינוכי עצום והיא צריכה להיאמר. אולם כוחה יפה רק כשהיא איננה תחילה וראש לפרוגרמה מוגדרת בבהירות, אלא כשהיא תוצאה של פרוגרמה כזאת, כשהיא מבטאת הבנת המטרה, הדרכים שבהן הולכים והכוחות שעליהם נשענים.

אולם ההכרח שבהגדרה ברורה נראה ביותר בשעה שמתבוננים בבעיית האינטרנציונליזם והאינטרנציונל. העמדה אליה צריכה להיקבע כתוצאה של פרוגרמה עצמית. עד למלחמה, כשתפקידי האינטרנציונל היו בעיקר הפגנתיים, אפשר היה להסתפק בהכרת העקרון האינטרנציונליזם. עכשיו שוב אין הצהרות על סולידאריוּת ואחווה מוסיפות ולא כלום, וההכרזה על חלק “אורגני” או בלתי־אורגני של הפרולטריון העולמי שוב איננה עושם רושם. כל אחד משלושת האינטרנציונלים מייצג שיטה מדינית, שבהשפעתה קובע כל אחד את כיווּן פעולותיו הן מבחינה בין־לאומית והן מבחינה ארצית ולאומית. אם אנו רוצים לקבוע את יחסנו לאינטרנציונל, עלינו לראות תחילה אם יש התאמה בין שיטתנו ובין השיטה הכללית.

ב

ברצותנו להשיב על שאלת מטרתה של ה“התאחדות”, אנו נתקלים קודם כל בשאלה אחרת: הכוללת ה“התאחדות” בתכניתה בחוג פעולתה גם את עבודת ההווה? מבחינה עקרונית נתנה הוועידה בפראג תשובה חיובית ברורה. בצד המטרה להקים את חברת העבודה בארץ־ישראל הובלט התפקיד “לשנות את מבנה החיים של העם היהודי גם בגולה על יסודות של עבודה עצמית”. על כן מופרכות כל הטענות כנגד ה“התאחדות” הרוצה, כביכול, להגביל את עבודת ההוֹוה בארגון “יציאת מצרים” חדשה, כי היא רואה את הגולה רק כמקור לכוחות בשביל ארץ־ישראל, או שהיא מתנגדת בכלל לעבודת ההוֹוה. יסודן של טענות אלו הוא באי־הבנה או בסילוף זדוני. האמת היא, שבפראג הסתפקו בהכרזה בלבד. בלי לומר במפורש, שהעבודה בארץ־ישראל והעבודה בגולה הן בשבילנו שני חלקים בלתי־נפרדים של שאיפה אחת: שחרור העם היהודי. ההחלטה בפראג בדבר עבודת ההווה באה כפשרה בין שני כיווֹנים: האחד, שרצה לצמצם את פעולת ה“התאחדות” רק בארץ־ישראל, והאחד, שביקש להרחיבה על פני כל תחומי חיי היהודים. כאשר קיבלו בתורת פשרה את ההחלטה העקרונית, הניחו להסתדרויות הארציות אבטונומיה גמורה בתחום ההגשמה. אולם כיצד אפשר להגשים שאיפה זוֹ ואילו חובות של פעולות מדיניות וכלכליות היא מטילה, באילו יחסים אנו נכנסים אגב הגשמה זו עם העמים מסביב ועם תנועות הפועלים שבתוכם? – על כל השאלות הללו לא ניסתה פראג אפילו לתת תשובה. היחיד, שאמר בענין זה משהו, היה א.ד. גורדון, שהעמיד במרכז פעולתנו המדינית את המלחמה לזכוּת על אדמה, במרכז פעולתנו הכלכלית – את, העברת העם לחקלאות בארץ־ישראל ובגולה. אולם כמעט ששכחו, שבגולה אין אנו יכולים לבנות באופן עצמאי את חיינו הכלכליים והחברתיים, שאנחנו בגולה רק חלק קטן מן החיים הסובבים אותנו, שאנו מוכרחים ממילא להסתגל לסביבה במעט או ברוב, ולפיכך, אין השינוי הראדיקלי של חיינו בגולה, במידה שהוא בגדר אפשר בכלל, יכול להתחולל אלא עם השינוי המתאים של הסביבה. זוהי הסיבה, שההחלטה בדבר עבודת ההוֹוה נשארה למעשה בלתי־פוריה.

הוועידה השניה תצטרך לעיין בבעיות אלו. עלינו להכיר בכך, שארץ־ישראל לא תיבנה כל עוד העם בגולה הוא מפורד ובלתי מאורגן, וציבור הפועלים בארץ־ישראל יהא תלוי בחסדם של אחרים כל עוד תנועת־העבודה הציונית בגולה תהא חלשה.

הוועידה השניה תצטרך גם להשלים את ההחלטה, שנתקבלה בפראג, בדבר “יצירת חברה עובדת חפשית בארץ־ישראל בלי מנצלים ומנוצלים”. החלטה זו היא יסוד עקרוני של ה“התאחדות”. היא מנסחת את מטרתנו הראשית, ולפיכך היא צריכה להיות מורה־דרך בפעולתנו. אולם היא סכמתית יתר על המידה בניסוחה, מכאן ההתקפות שנערכו עליה מכל צד. מחד גיסא אומרים, שההחלטה איננה מדגישה את המטרה המדינית של הציונות, ששאיפתה איננה ליצור בארץ־ישראל חברה יהודית, אלא לעשות את ארץ־ישראל ליישוב יהודי ולהווֹת בו רוב יהודי ומרכז מדיני; אולם מאידך גיסא מאשימים את ה“התאחדות” ב“זעיר בורגנות” ובטשטוש המומנט הסוציאליסטי. נוסף לכך מתנגד א.ד. גורדון בחריפות יתירה להכנסת עצם המושג “חברה” לתוך מטרתנו. גורדון רואה רק את האומה כמשהו אורגני. המושג “חברה, הוא בעיניו ענין מכני, חיצוני, המציין רק את צורות החיים, בעוד שגורדון מבקש ליצור בעיקר לא את הצורה אלא את עצם החיים, אדם חדש, עם חדש. על כן מציע גורדון במקום “חברה עובדת” – “עם עובד”. בזה הוא רוצה גם להדגיש את האופי הלאומי של רעיוננו בניגוד ל”אופי המעמדי" של הניסוח הראשון. לדעתו, המושג חברה “עובדת” הוא תולדה של האידיאולוגיה הסוציאליסטית, והסוציאליזם, טוען הוא, איננו שואף ליצור אדם חדש, לשחרר את כל העם על־ידי שיבה אל הטבע ולעבודה חפשית שאין עמה ניצול, אלא מניח את פילוג העם ומסתפק בשינוי חלוקת־הכוחות בעם ורוצה להשליט את מעמד הפועלים במקומה של הבורגנות.

יפה הוא הלך־דעותיו של גורדון, המוצא את ביטויו במונחים “עם עובד”, “עם אדם”. בשעה שגורדון רוצה להדגיש את ההבדל בין תנועת השחרור שלנו ובין הסביבה הסוציאליסטית, הצדק אתו במידה רבה. מצבם של אומות־העולם הוא שהעם וארצו, המשק והפועל הם עוּבדות קיימות. בעיית הסוציאליזם היא רק בארגון המשק והעבודה ובשחרור נושאם מכל ניצול. זאת היא במידה רבה שאלת השלטון. אפשר לנסח את מטרת המלחמה הסוציאליסטית כמלחמה לזכות על כל תוצרת העבודה. מה שאין כן מצבם של היהודים. לפנינו הבעיה המופלאה של תחיית העם והארץ, קיבוץ נדחי ישראל והחזרתם לעבודה ולקרקע. על כן מטרת תנועת השיחרור שלנו – זוהי מהות הציונות והסוציאליזם שלנו – השגת אפשרות לעבודה יוצרת וזכות על כל פירותיה. על כן המלחמה לסוציאליזם של העמים האחרים היא במידה גדולה כל כך מלחמה חיצונית למען שלטון מדיני. ואילו בעיית השחרור שלנו היא בעייה של “יצירה”.

אולם אם בנוגע לענין הנ“ל צדק א.ד. גורדון, הריהו בלתי־צודק לגמרי בהעמידו את הלאומיות כנגד הסוציאליזם. זהו במידה רבה משחק במלים. הסוציאליזם, ביחוד הסוציאליזם העממי, איננו שואף כדעת א.ד. גורדון, לשנות רק את חלוקת השלטון, לשחרר מעמד זה או זה ובמקום שכבה שליטה זו להעמיד שכבה אחרת; הסוציאליזם רוצה לבטל אי־שוויון ואת עצם החלוקה למעמדות ולשחרר את כל העם, רק אם מלחמה זו נתמכת על־ידי הרוב המכריע של העם, על־ידי כל העם העובד, רק אז עשוי הוא להצליח. לפיכך השתמשו ה”נארודניקים" הרוסיים² בצדק גמור כמושג “עם עובד”. אין כל סתירה בינו לבין חברה עובדת.

אמנם, המושג “חברה” הוא חיצוני יותר ומציין בעיקר צורת החיים. אולם עלינו לזכור, שתפקידה של מפלגה פוליטית היא בעיקר מלחמה לצורות אלו או אחרות של החיים. בהתאם לייחודה של מטרתנו בהתאם לערכו המיוחד של מומנט היצירה בתנועתנו, קיבלנו את התביעה לחלוּציוּת וניסינו ליצור מזיגה של תנועת־המונים והיחיד. אולם תהא חשיבותם של החלוּציוּת וחינוך היחיד אשר תהיה, ברור, שגם עלינו להעמיד במרכז פעולתנו את המלחמה לצורות־חיים מתאימות ולא רק את יצירת האדם החדש, אם אנו רוצים לשמור על אפיה ההמוני של המפלגה ולא להיות לכת או למיסדר. למפלגה פוליטית הושם גבול. אין היא יכולה ואין היא צריכה ליטול על עצמה לפתור את כל הבעיות של חיי אנוש. הסוציאליזם איננו אידיאל מוחלט של אושר מושלם, של מלכות שדי עלי אדמות, אלא שלב נוסף בדחיפת ההתקדמות הנצחית. כל כמה שחשוב להגשמת החברה החדשה שתהא רמה מוסרית ורוחנית גבוהה לחבריה, הריני סבור, שתפקידנו, כתפקידה של כל תנועה סוציאלית ומדינית, ליצור את הצורות החברתיות והמדיניות שיאפשרו את התהווּתו של האדם החדש, ולא לנסות קודם לעצב את דמות האדם החדש.

פחות רצינית היא הביקורת מ“שמאל”. זו כמעט שנלחמת למלים בלבד ולא לתוכן. הייתכן, אומרת היא, שהמלה “סוציאליזם” חסרה בהחלטת פראג? באותה החלטה מדובר על “חברה עובדת חופשית על יסוד של עבודה עצמית בלי מנצלים ומנוצלים” ולא על “חברה סוציאליסטית” – בזה רואים המתנגדים כוונה להצניע את הסוציאליזם. האשמה זו היא, לדעתי, מחוסרת יסוד. אנו מדברים כאן על מטרת תנועתנו. ניסוח המטרה צריך להוכיח על שום מה אנו מתקראים סוציאליסטים, והשימוש במלים “חברה סוציאליסטית” לא היה מפרש הרבה.

לדעתי אין החלטת פראג שלימה. היא כללית מדי ויש צורך לצרף לה תוספות. אולם היא מדגישה את המומנטים, שהם תמצית הסוציאליזם כתנועת שחרור, כלומר, היא מעמידה את העבודה כיסוד החברה החדשה ושחרור מעבודה מכל ניצול ולחץ, חיסול אי־השוויון החברתי וביטול חלוקת החברה למשעבדים־מנצלים ומנוצלים־משוּעבדים. אולם, טוענים המבקרים, הלא אתם מתעלמים מן החשיבות הנודעת של הצברת (סוציאליזציה) המשק, הכלולה במלה “סוציאליסטי”. אחרים מונים אותנו כמפלגה “זעיר בורגנית”. אם מלת גנאי זו צריכה לומר, שה“התאחדות” איננה מפלגה פרולטרית, הצדק אתם. אנו מדברים על כל שכבות העובדים. שכן לא זו בלבד שאנו רואים בהן את הכוח שיכול להגשים את המשטר החדש, אלא אנו רואים גם את כל האלמנטים הפרודוקטיביים העובדים ברשות עצמם, כנושאי החברה החדשה ויוצריה. נכון הדבר שהסוציאליזם המרכסיסטי הכיר בסוציאליזציה של המשק כעקרון ראשי של הסוציאליזם ורואה משום כך רק את הפרולטרים, ביתר דיוק: רק את הפרולטריון של התעשייה הכבדה כנושא ממשי של הסוציאליזם. השקפה זו קשורה לכל התיאוריה המרכסיסטית בדבר התרכזות מפעלי המשק בעיר ובכפר, בדבר התחסלות של יחידות־משק קטנות ועצמאיות (בכוחם של חוקי ברזל כלכליים). אולם תיאוריה זו נתגלתה ברוּבה כמוטעית, ומאוחר במקצת לצאת עכשיו בסיסמאות אלו. מבקרינו שוכחים שני מומנטים: א. הצברת אמצעי הייצור, בייחוד אמצעי הייצור העיקריים, הנחוצים למען ביטול שלטון אדם באדם; ב. הצברת הכלכלה עצמה, הצברת תהליך הייצור.

ברור, שכדי לסלק את הכאוֹס הכלכלי השליט בעולם הקפיטליסטי, יהא צורך להסדיר במשטר הסוציאליסטי את כל הכלכלה, בייחוד את עניין התיווך וחלוקת המוּצרים. אולם עדיין צריך עיון, אם ועד כמה עצם הייצור ירוכז ויסודר ובאיזו מידה ינצח “המפעל הגדול” ועד כמה ישמור היצרן, בייחוד בכפר, על עצמאותו. שאלה זו מתייצבת בזעיר אנפין כבר כיום בארץ־ישראל בשעה שמדברים על מושב־עובדים וקבוצות.

הוויכוח בין הקבוצה והמושב עדיין לא נתיישב ובדחותנו את הסוציאליזם המרכסיסטי הרכזני “הממלכתי”, אנו יכולים להכיר בשתי צורות המשק כמתאימות לאידיאל שלנו בדבר החברה החדשה. פירושו של דבר, שאמצעי הייצור שייכים לחברה ואילו המשק יכול להיות שונה, על כן השתמשנו במושג עבודה עצמית, שהוא נרחב.

לא רק אנחנו הבינונו ככה את הסוציאליזם. סיסמת משק הפועלים מקורה בנארודניקים הרוסים: פועלי צרפת מנסחים את מלחמתם כמלחמה נגד ה“פאטרונאט” ואת מטרתם כמגמה של “חברה ללא בעלי־בתים ופועלים שכירים”, כיוצא בזה.

שחרור מעבודה מכל ניצול ומכל לחץ – זוהי תעודתה של תנועת החירות החברתית.

תרפ“א (1921). [”אונזער רוף"].

במעגלי תנועת העבודה

מאת

אליעזר קפלן

---

לשאלות הקונגרס הציוני

מאת

אליעזר קפלן

המצב בציונות רע מאוד. ואם נמשיך לעבוד באיטיות כזו אי־אפשר יהיה להביא לידי הטבה. אני עם המאמינים בקונגרס היהודי, גם מהצד האידיאולוגי באשר בנין ארץ־ישראל זהו ענינו של כל העם – ואולי באמת יעלה הדבר לארגן על־ידי כך את העם בשביל בנין ארץ־ישראל. כשאנחנו אומרים: לארגן את העם – אין אנו מתכוונים לנוטבלים דווקא, כי אם לאותו ההמון הרחב שלא הצטרף לתנועה הציונית משום שהמסגרת המצומצמת, אפילו של האידיאולוגיה הציונית, לא הספיקה לו, ומן ההכרח להכניסו באיזו דרך ניטרלית יותר אל הפעולה הארץ־ישראלית. מצד זה אני רואה גם את ערכו הממשי. איני יודע רק אם הזמן מוכשר לכך. המצב ברוסיה, באוקראינה ובפולין אינו מניח אפשרות להוציא את הדבר לפועל.

הקונגרס הציוני צריך להיות מה שהרצל שאף אליו. ממנו צריכה לצאת פעולת ההתחדשות של כל התנועה. תפקידנו העיקרי בשעה זו – להאיר את הדרך של הפעולה הציונית המחודשת. קודם כל צריכה ההסתדרות הציונית להירפא מחלי ההתפוררות והיחסים האישיים, השולטים עתה בתוכה. כל פעם כשאנו דנים בשאלות אלו מתעוררים חששות מפני השינוי הרדיקלי: “שמא יהיה גרוע יותר”, מפני זה הננו מוותרים ואיננו מתקנים כלום.

תפקידנו הוא גם להרים את הסיסמה על “עליה חלוצית מארץ־ישראל לגולה” לשם פעולה ציונית חיה ואחראית בכל הענפים. מיטב כוחותינו מתוך שדרות העובדים שיצאו לחוץ־לארץ, יהיו יחד עם תנועתנו בגולה הכוח שעליו נוכל להישען בפעולת ההגשמה של הציונות בדרך עצמית. עיקר העיקרים הוא – להגשים בעצמנו את הדבר שאנו מדברים עליו בשלוש השנים האחרונות. ביכלתנו להחיות את הפעולה בעבודת קרן היסוד.

אחד הלוזונגים העיקריים שלנו בקונגרס הי"ג הוא: המלחמה לעלייה, התמדתה, הכשרתה ולפעולת העלייה גם בגולה וגם בארץ. הגיון כלכלי זוהי סיסמה טובה, אך לא כאשר היא מביאה לידי ליקוידציה. מה יישאר מהציונות אם נפסיק או נפחית בפעולות העלייה? הכספים שהוצאו לעלייה ולעבודה רזרבית – הם גם שעזרו לביסוס ולהתבצרות הקבועה בארץ.

תרפ"ג (1923). [בוועידת “הפועל־הצעיר” בנהלל].

---

המוסדות המשקיים של ההסתדרות

מאת

אליעזר קפלן

המוסדות המשקיים של ההסתדרות הם במשבר קשה, במחנק נורא, ועלינו להוציאם מסבך זה לא על־ידי המצאת סכום הכסף הדרוש בלבד, אלא גם על־ידי אורגניזציה של המוסדות עצמם.

איזה מקום תופסים כיום מוסדותינו בבניין הארץ? הסיסמה “כיבוש העבודה” ובהמשך הזמן – חברה עובדת, עם עובד, הונחה ביסוד ההסתדרות החקלאית וביסודם של שאר משקינו. הגיע הזמן לבקר את הדבר. גם בנוגע לחקלאות מכריחה אותנו הדוגמה של פתח־תקוה לבדוק מחדש את ההנחה, כי אי־אפשר לה לחקלאות שתהא על יסוד קפיטליסטי. מתוך קוצר השעה הדוחקת עלינו לגייס כוחות גם מחוץ לציבור העובדים, והנה בא לופט¹ ומציע ביקורת לכל דרך עבודתנו עד עכשיו. ביקורת כזאת דרושה גם ביחס לעיר.

כשהוקם סולל־בונה ובזמן פריחתו של המשרד לעבודות ציבוריות חלמנו על יצירת מכשיר מקביל לחקלאות שלנו – לבנות את העיר בעבודה עצמית. דיברנו על סדרים סוציאליסטיים בעיר. סולל־בונה רצה להיות הקבלן בעיר, ואולם כיום סולל־בונה אינו אלא אחד הקבלנים. כן חלמנו כי על־ידי סולל־בונה ניצור לנו תחליף של חיי חברה בעיר, כי סולל־בונה יישען על הקיבוצים, ייצור וייטע את הרעיון הקיבוצי בעיר. אתם זוכרים את החבורות הרבות שנוצרו על יסוד השוָאת המחירים, ועתה אין הקיבוצים קיימים. הם שמילאו את התפקיד הגדול של הקניית המקצוע לעולה – נסגרו עתה בפניו. עתה שוכרים בעל מקצוע אחד, סביבו מתרכזים פועלים שחורים, והרי לך חבורה. רק חלק קטן מאוד מחיי הכלכלה בעיר הם כיום תחת השפעתנו. חיי העיר יתפתחו לא רק על־ידי הקפיטל הפרטי, אלא גם על־ידי הפועל “החפשי”, ועלינו לבדוק את הפוליטיקה הכלכלית שלנו. לדאבוננו לא הכירה בזאת ההסתדרות עד היום הזה. יש שאיפה לרכז את הכל באופן מוגזם.

אפטר² דיבר כבר על המועצות העירוניות, שכל הפעולה עברה לידיהן, והן לא תמיד עזרו להבראת המשק. הנה נטלה ההסתדרות את לשכות העבודה לידיה מתוך נימוק, כי מכיוון שיש עלייה מתמדת לארץ, וזו מחייבת הכנסת פועלים חדשים לעבודה – עלינו ליטול לידינו את המכשיר המכניס את הפועלים לעבודה. אני הצעתי, עוד לפני שנה, כי עלינו להוציא מידינו את לשכות העבודה וליצור במקומן לשכות נייטראליות. יודע אני את כל הקושי שבדבר, ובייחוד בשעה זו; יודע אני כי להנהלה הציונית ולעיריית תל־אביב נוח יותר שהלשכות תהיינה בידי ההסתדרות, אבל הלשכה שבידינו היא אסון להסתדרות ונזק לבנין הארץ.

הנה דוגמאות מארצות אחרות: ברוסיה אין הלשכה שולחת את הפועל ב' במקום הפועל א' אלא נותנת אפשרות למקום העבודה לבחור בפועל; אחרת לא רצו הטרוסטים הקומוניסטיים להכיר בלשכה, היא רק מגינה על השכר ומתערבת במקרי פיטורים. וינה הסוציאליסטית ביטלה את לשכות־העבודה שליד האגודות המקצועיות וקיימה אך את הכלליות, וגם אנו, כשנשתחרר מהלשכה ומהדאגה הקשה לחפש עבודה ולסידורה – נוכל להתמסר לתפקידינו המשקיים.

סולל־בונה קיבל עליו בעבר תפקידים של הכשרת הפועל לעבודה, של כיבוש העבודה ועוד. עם זה היה גם למכשיר לחיפוש דרך להקלת המצב של חוסר העבודה. אבל זה היה בעבר. סולל־בונה היה צריך לעמוד מול מתחרים שונים, ביניהם גם אלה המעסיקים פועלים עברים. מתוך מלחמה זו התרחק מהציבור והיה למוסד קואופרטיבי, למוסד של ההסתדרות, למשרד קבלני ליד ההסתדרות. אמנם גם זהו תפקיד חשוב מאוד, אבל אין אתו השתתפות הציבור בכיוון הדרכים ובהנהלת המשק. יש מרכז, חוג מומחים ונאמנים, המוציאים את הכל לפועל. אין לזלזל כמובן גם במעלות של צורה זו. גם כיום הוא המשען של ההסתדרות בעיר: גם קופת־חולים, גם המועצה העירונית מתקיימות הודות לסולל־בונה, המכניס באופן אבטומטי המוני פועלים להסתדרות ומחייבם למשמעתה. הוא חשוב גם כיום בזמן חוסר העבודה, ובכל זאת אני שואל: הזאת הדרך להתפתחות המוסד? ואני עונה: לא זו הדרך! בוויכוח אידיאולוגי אולי לא ברור עוד מה עדיף: מוסד קואופרטיבי או מוסד שהוא נכס כל הציבור. למעשה – אין להסתדרות כוח לנהל משקים באופן מרכזי.

ועוד דבר צריך להיות ברור לנו. בזמן שיש פעולת־כיבוש יש גם לשלם שכר לימוד, ויש גם לדרוש מהציבור ומהעם. אבל כשאין כבר עניין של כיבוש העבודה – אין זכות קיום למשק שאינו נושא את עצמו, ואין לו זכות לתבוע תקציבים, ולא יועיל אם נגייס עתה את הסכומים הדרושים – אם כי צריך לגייסם – כי הלא נצטרך בעוד שנה לגייסם שוב. אי־אפשר לנהל משק אם חבריו אינם מעונינים בו. קיום סולל־בונה דורש קביעות רבה כשם שבמשק החקלאי יש גרעין קבוע מעונין. בסולל־בונה של היום – אני בין מנהליו ואיני מאשים איש – אין כל קשר בין המוציאים לפועל ובין המשק. המשק מוכרח להיות קואופרטיבי. אני מדבר לא על “גיטו סוציאליסטי” בעיר, אלא על תאים עצמיים של הפועלים בעיר.

" המשביר". עלינו לעשות את המוסדות הקיימים לקואופרטיבים. אין לנו כוח לחבוק הכל. הרי המלחמה ביוקר מתחילה בכל מקום על־ידי הקואופרציה. “המשביר” שאינו מוכר סחורה טובה יותר ובמחיר זול מאשר בשוק – צריך להיסגר. עלינו למסור את המוסדות המשקיים האלה והנהלתם למעוניינים בהם, לנושאיהם הטבעיים. עם המחלקה המיוחדת לתוצרת תגדל גם פעולתו של “המשביר”.

אני מצטער מאוד שבוועידת “המשביר” החליטו חברינו ברגע האחרון לקבל עליהם את העול של הנהלת “המשביר”. מתוך נימוקים רבים שמענו גם בוועידה זו תביעה לקואליציה בכל המוסדות המנהלים. דבר זה הכרחי גם להצלת המוסדות המשקיים.

בנק הפועלים הוא כיום הבנק של המוסדות המשקיים הגדולים ועלינו לעשותו לבנק הקואופרטיבים.

תרפ"ז (1926). [בוועידת העשרים של “הפועל הצעיר” בפתח־תקוה).

---

על הרחבת הסוכנות היהודית

מאת

אליעזר קפלן

בשנים מאחרי הכיבוש התבלט יותר ויותר, שאין בכוחה של ההסתדרות הציונית לשלוט במצב בארץ הן בימי הגיאות והן בימי השפל. מתוך הדאגה להתקדמות מפעלנו בארץ נולדו הרעיונות על־דבר משיכת כוחות מחוץ להסתדרות הציונית ועל מילווה לאומי. קיבלנו את הרעיון על אודות הרחבת הסוכנות, במידה שהיא תוכל באמת להוסיף כוח ניכר לפעולתנו בבניין הארץ וככל שיתגלה הרצון מהצד השני לכוון את הבניין ברוח הציונות. ראינו צורך להגדיר את תכנה הציוני של עבודת הסוכנות והצענו לקונגרס הציוני עיקרים מסויימים כתנאים קודמים לארגון הסוכנות. אולם במשך הזמן נבעה פירצה בתוך התנועה הציונית עצמה, רבו חילוקי־הדעות בקרב המחנה וכיום יש מלחמה בחלק מהיסודות הללו בתוך ההסתדרות הציונית גופא. הוכרזה מלחמה לא רק על ה“דיקטטורה” של הפועלים, כי אם גם על היסודות הציוניים, שהם חלק בלתי־נפרד של כל האידיאולוגיה הציונית. יש על כן מקום להנחה, שאת מסקנות ועדת החקירה של הסוכנות היהודית קיבלנו לא מאנשי הסוכנות, כי אם מאת נבחרי ההסתדרות הציונית. הציונים הם הנלחמים בעיקרון של קרקע לאומי; המלחמה המתנהלת זה מזמן מסביב למפרץ חיפה – שלא יפול בידי הקרן־הקיימת היא ראיה חותכת להנחה זו, ומובן שהבלתי־ציוניים לא יילחמו עם הציונים על העיקר של הלאמת הקרקע. אין, איפוא, להיות נפתעים ממסקנות ועדת החקירה.

נצטרך להגיד לאנשים האלה, שאת התנאים שלהם לא נקבל. בישיבת הוועד הפועל הציוני יהיה גם צורך לברר אם אנשי הסוכנות הם באמת הכוח הרוצה להיכנס לפעולה ממשית למען בניין ארץ־ישראל. הדבר הזה עדיין טעון בירור.

מלבד הדברים האלה יש לנו מלחמה בפנים ודרישות כלפי פנים. אין זה נכון להעביר את כובד המלחמה לשטח הגורמים מחוץ להסתדרות הציונית, כי ראשית כל יש להאשים את באי־כוח ההסתדרות הציונית שלא עמדו על מילוי ההחלטות של הקונגרס הציוני.

ביחסנו לעצם הענין של הרחבת הסוכנות לא צריך לחול שינוי. כקודם כן גם עכשיו עלינו לתמוך בנסיון הזה, המכוּוָן ליצירת כוח מוחשי לבניין הארץ.

אולם עלינו לתבוע מאת ההסתדרות הציונית את הגשמת ההחלטות של הקונגרס בנוגע לעיקרים יסודיים, שנתקבלו כתנאי מפורש להרחבת הסוכנות. בנידון זה עלינו להיות קיצוניים. דין ודברים יש לנו כיום עם ההסתדרות הציונית, שחלק ממנה נלחם על ביקורת אידיאולוגית ומעשית של יסודות התנועה הציונית. עם פרסום המסקנות של ועדת החקירה נכנסים אנו לתקופה של מלחמה לא סביב לשאלת ה“קונסולידציה”, כי אם על שמירת היסודות הלאומיים בבניין הארץ. תפקידנו בשעה זו להעמיד בפני כל התנועה הציונית העולמית את הפרובלימות האלו בכל חריפותן.

אחת הסיבות להתפוררות בתוך ההסתדרות הציונית זוהי הריסת המסגרת הארגונית. הוועד הפועל הציוני קיים כאילו כדי למלאות את מקומה של ה“יארעס־קאנפערענץ”, חברי האכסקוטיבה מפוזרים, והכל מתנהל באופן מקרי. דוגמאות בולטות: התזכיר של ההסתדרות הציונית לחבר הלאומים – תעודה שאין בכוחה להוסיף כוח ומשקל מיוחד לציוניות; ב) ענין המילווה באמריקה, שלא יצא לפועל משום שרבו המחליטים בשאלת המילווה ולא היה הכוח מבפנים שיכריע לטובתה. חברי הוועד הפועל הציוני לא קיבלו שום ידיעה מכל הענינים האלה.

התעודה העומדת לפנינו עכשיו היא ההבראה של התנועה הציונית, כי רק בידי הסתדרות ציונית מאורגנת וחזקה, השומרת על יסודות התנועה, המקיימת את החלטות הקונגרס – לשמש ערובה מספיקה נגד הסכנות העלולות לבוא עם הרחבת הסוכנות.

תרפ"ח (1928). [במועצת “הפועל הצעיר”.]

---

שיטת הפעולה המקצועית

מאת

אליעזר קפלן

הרצאתי מוקדשת לשיטת יחסיה של ההסתדרות כלפי חוץ. כשהכרזנו על נכונותנו ושאיפתנו לכריתת חוזה קולקטיבי – הכרזנו על סיסמה, שבה דוגלת התנועה המקצועית בעולם הרבה עשרות שנים. החוזה הקולקטיבי אינו אלא הסכם בין ארגון פועלים ונותן־עבודה יחיד, או ארגון מעבידים, על קביעת תנאי־עבודה ויחסי־עבודה מסויימים לתקופה מסויימת. הסכם זה קובע למשך אותה תקופה את הזכויות והחובות של שני הצדדים והוא בא לעולם רק לאחר שהמעביד או המעבידים הכירו בארגון העובדים כבצד שני של החוזה. הכרת ארגון העובדים הוא תנאי מוקדם לחוזה.

המלחמה על הסכמי עבודה בעולם

בשנים הראשונות לקיומה של תנועת־הפועלים בעולם, סרבו נותני־העבודה להכיר בארגון הפועלים ולבוא אתו לידי הסכם. הנשק היחיד שהיה אז בידי הפועלים היתה השביתה וזוֹ מילאה את חיי האגודות המקצועיות בשנים אלה. תולדות התנועה המקצועית בתקופה זו הן תולדות שביתותיה. השביתות בתקופה ראשונה זו היו כמעט תמיד ספונטניות, מלוּוֹת מהומות ומצומצמות בשטחן והיקפן.

עם התפתחות התעשייה, חיזוק הקשרים בין מפעל למפעל, עיר ועיר – התרחבה והתעמקה המלחמה, היתה יותר ויותר להיאבקות בין ארגונים משני הצדדים. בראשית המאה הזאת (1906–1910) הסתיימו בגרמניה על־ידי משא־ומתן ישר בין בעל־הקיבולת ופועליו רק 25–30 אחוז מסכסוכי־עבודה מבלי הפסקת עבודה; 10–20 אחוז מהסכסוכים היו מלוּוים הפסקת עבודה, בכל יתר הסכסוכים התנהל המשא־ומתן בהשתתפות או באמצעות באי־כוח הארגונים.

בשנות הארבעים למאה הקודמת נחתמו באנגליה שורה של הסכמים בנוגע לשכר – כתוצאת מלחמות חריפות בין אגודות מקצועיות וארגוני מעבידים: בגרמניה נכרת החוזה הראשון בשנות ה־70 במקצוע הדפוס. התנגדות נותני־העבודה היתה חזקה מאוד. הם ראו בחוזים אלה צמצום שלטונם, חתירה תחת האוטוריטטה שלהם, פגיעה במשמעת העבודה, כבלים השוללים את החופש והגמישות בקביעת מחירי הסחורה. מעל כל הנימוקים האלה עמד אי־הרצון להכיר באגודות המקצועיות והחשש שלרגל החוזים האלה יתגבר ארגון הפועלים. גם בתוך התנועה המקצועית התנהלה מלחמה כבדה מסביב לשאלה זוֹ. שוללי החוזה בתוך ההסתדרות לא חידשו כלום בביקורת ההסכמים, הם חוזרים על נימוקים של המאה האחרונה. המתנגדים אז טענו, שהסכמי־עבודה מחלישים את ההכרח להשתייך לארגון, מַרפים את תלות הפועל בהסתדרות ומטשטשים את ההכרה המעמדית, את הרוח המלחמתית של התנועה המקצועית. רק ב־1899, בקונגרס השלישי של האגודות המקצועיות, קיבלו ברוב מכריע – לאחר חילופי־דעות חריפים – החלטה בזכות החוזים הקולקטיביים.

בשנים הראשונות למאה זוֹ התנהלה בכל הארצות מלחמה מאומצת על כריתת חוזים. לא אחת הגיעו הדברים לידי שביתות. בשנים 1906–1907 נכרתו 30 אחוז מחוזים הקולקטיביים כתוצאת שביתות, בשנות 1908–1909 – 20 אחוז, בשנת 1910 – יותר מ־40 אחוז. ב־1907 הקיפו החוזים האלה בגרמניה יותר ממיליון פועלים, לערך 8 אחוזים ממספר כל הפועלים. בעלי התעשיה הכבדה התמידו עד אחרי המלחמה בהתנגדותם לחוזים. הם לא רצו להכיר באגודות כצד שווה־זכויות. עיכוב גדול להרחבת הסכמי־עבודה היה חוסר חוק הנותן תוקף לחוזים אלה. ההסכמים היו תלויים לגמרי בהכרת אחריוּתם של שני הצדדים, משמעותם וארגונם. הממשלה התייחסה בזמן הראשון בשלילה לתנועה זוֹ, היא ראתה בחוזים כפייה והתערבות בחופש הפרט וזכויות הרכוש. אַט־אַט, תחת לחץ תנועת הפועלים, בא שינוי בעמדת המדינה. משלילה – ליחס של אי־התערבות, יותר נכון: ליחס של ביטול (Ignoriren), ומביטול – להכרה והתחשבות, ולאחר המלחמה כמעט בכל הארצות – לתמיכה ולהתערבות מסייעת, בעזרת חוקים מיוחדים. בקצת ארצות ניתן לחוזה הקולקטיבי תוקף של חוק מדינה.

עמדת המדינה

ההתערבות הזאת פועלת בשלושה שטחים: הראשון – הגנת הפועל מהתעמרות המעביד בו בכוח השלטון הנתון בידו, לשם זה באים חוקי הגנת העובד; השני בא לקבוע תחומים לשלטון הבעל בהנהלת המשק, לכך מכוּוָנים החוקים על ועדי הפועלים; השלישי – ארגון שוק העבודה.

החוק הגרמני מגדיר את תפקיד ועדי הפועלים כלקמן: לתמוך בעצה בהנהלת המפעל ויחד אתה לדאוג לרמת המפעל ולמשקיות, לשמור על האינטרסים של כל העובדים (פועלים ופקידים) כלפי נותן העבודה. לוועדים אלה סַמכוּת רחבה: רק בהשתתפותם מותר לקבוע את חוקת־העבודה הפנימית ואפשר להטיל קנסות, להם זכויות מסויימות במקרה של פיטורים ופיקוח על הוצאה לפועל של חוקי הגנת העובד ותנאי החוזים הקולקטיביים. באוסטריה וגרמניה מחוייב נותן־העבודה להמציא לוועד הפועלים סקירות פריודיות על מצב העסק, מַאָזנים שנתיים וחשבונות ריוַח והפסד. הרשות לוועד לשלוח את בא־כוחו לוועדים המפקחים, אם קיימים כאלה במפעל.

ועדי פועלים ופקידים אלה מוגנים מנקמת ההנהלה על־ידי תקנה, שמותר לפטר חבר הוועד רק בהסכמת ועד הפועלים; ואם אין הסכמה מטעם ועד הפועלים הרשות למעביד לפנות לוועדת הבוררות. עד הוצאת פסק הדין על־ידי הבוררות מחוייב המעביד להעסיק את הפועל במפעל.

עם כל ערכם הרב של החוקים הנ"ל, לא הם אלא שאלות השכר ותנאי־העבודה הן הקובעות את גורל הפועל. שאלות אלה מוכרעות בשוק העבודה. ערך מכריע להתערבות המדינה או החברה בארגון שוק העבודה. מארץ לארץ משתנית עמדה זו בהתאם למשטר הפוליטי והחברתי, לפי יחסי הכוחות השוררים. לשם סקירה כללית אפשר לחלקם לארבעה סוגים:

העמדה הליבראלית

1. בארצות האנגלו־סכסיות, בעיקר אנגליה וארצות־הברית, שורר – נכון יותר: שרר – עד הזמן האחרון גם בחיים הכלכליים והחברתיים ההשקפה הליבראלית. דעת הקהל וגם דעת האגודות המקצועיות עד השנים האחרונות – היתה נגד התערבות יתירה של המדינה בחיים הכלכליים בכלל וביחסי־עבודה בפרט. הודות לארגונו המופתי הרגיש את עצמו הפועל, בייחוד בעל־המקצוע, בארצות אלה חזק למדי במלחמה עם נותני־העבודה; הוא ראה את עצמו, עד המשבר האחרון, כוח שווה לצד השני ולא היה זקוק להתערבות הממשלה. עובדה מעניינת: דווקא בארצות אלה, שהן מופתיות בנידון כריתת חוזים קולקטיביים, אין עד היום חוק שיבסס את קיום החוזים. באנגליה החוק על האיגוד המקצועי מכיר בהסכמים, אולם מדגיש שהמשפט אינו מיופה כוח להכריח שמירת ההסכמים, או להכיר בתביעת פיצויים לרגל אי־מילוי ההסכם. החוזה הוא, הסכם של נאמנות,Gentelmen’s agreement . למעשה יש תוקף רב לחוזים הקולקטיביים, בייחוד באנגליה, והם ביסוד כל חוזה בודד עם בעל הקיבולת.

הצורה העיקרית של בוררות באנגליה היא בוררות חפשית, הנובעת מהחוזים הקולקטיביים וחלה על שני הצדדים, הקשורים בחוזה ובתוקף החוזה. צורה זו מקיפה כ־4 מיליון פועל. אופן הרכב הבוררות שונה במקצועות שונים. לפועלי המכרות קובע החוק ועד ארצי מ־18 חברים (בא־כוח האגודה, המעבידים, ברית־האגודות וארגון בעלי־התעשייה, לשכות המסחר וברית הקואופרטיבים). החלטות הוועד הזה כמוסד רשמי אינן מחייבות את הצדדים, אולם אם הצדדים אינם מקבלים את המסקנות, הוועד רשאי לפרסמן.

מחוץ למוסדות בוררות הנ"ל, שנוצרים לשם חיסול סכסוכים, קיימות בהרבה תעשיות מועצות תעשיתיות משותפות המקיפות שלושה מיליון איש, בהם מספר רב של פועלים לא־מאורגנים. תפקיד המועצות האלה – לברר כל פרובלימות התעשייה ובאופן רשמי לא כלול בתפקידן בירור סכסוכים. למעשה, רוב המועצות פועלות כמוסדות בירור. המועצות האלה תמיד פאריטטיות, יוצאוֹת מהכלל המועצה המשותפת לעניני הרכבות. בה משתתפים, בתוקף החוק, שישה מכל צד, ארבעה באי־כוח הצרכנים ויושב־ראש ממונה על־ידי הממשלה.

רק ביחס לשלושה סוגים של עובדים התערבה הממשלה באנגליה ויצרה מוסדות מחייבים לקביעת שכר העבודה: א. ועדים משותפים לקביעת מינימום שכר העבודה במכרות; ב. ועדים מיוחדיםTrade Boards לקביעת שכר עבודה מינימלי במקצועות שאין קיים בהם ארגון מקצועי והניצול בהם רב. חברי הוועדים האלה ממונים על־ידי הממשלה אחד אחד מבאי־כוח העובדים והמעבידים ושלישי מכריע. החלטות הוועדים מחייבות, אחרי אישורן על־ידי המיניסטר לעבודה; ג. ועדים חקלאיים מקומיים ומרכזיים לקביעת שכר העבודה בחקלאות. יש 24 ועדים מקומיים כאלה המקיפים שלושת־רבעי מיליון פועלים.

החוק הראשון בשאלת הבוררות שיש לו ערך מעשי פורסם באנגליה ב־1896. הסעיף הראשון מחייב לרשום בממשלה כל מוסד לבוררות חפשית. הסעיף השני מוסר למיניסטריום ייפוי־כוח לתווך בסכסוכים, על־ידי הזמנת שני הצדדים למשא־ומתן, או על־ידי מינוי מתווך אחד, קביעת ועדות חקירה, או מינוי – בתנאי של הסכמה משני הצדדים – בורר מכריע.

מוסדות הבוררות הממשלתיים והחפשיים באנגליה מטפלים בעיקר בסכסוכים, הנובעים מתוך חילוקי־הדעות בין הארגונים בזמן כריתת חוזים קולקטיביים או חידושם. סכסוכים אלה גורמים זעזועים קשים בחברה ובכלכלה ומחייבים את הכלל – המדינה – להתערב. תפקיד הבוררות הוא – שמירת השלום במשק.

תוקף חוקי לחוזה הקולקטיבי

2. בארצות מערב וצפון אירופה, צרפת, שוייץ ובארצות הסקנדינביות, שורת מושבות של בריטניה וכו', המדינה אינה מסתפקת בתפקיד של שמירת שלום בלבד. היא מכירה בחוזה הקולקטיבי, נותנת לו תוקף חוקי. יותר מזה: היא מתעניינת לקדם כריתת חוזים, מעודדת את הצדדים, מתווכת במקרים שהם עצמם אינם יכולים להתגבר על חילוקי־הדעות. אולם המדינה מצדה מסתפקת בתיווך ועידוד ומוסרת את ההכרעה בידי הכוחות המאורגנים המעוניינים: האגודות המקצועיות וארגוני המעבידים. חוזה פרטי בודד העומד בניגוד לתקנות החוזה הכללי בטל ולסעיפי המתנגדים לחוזה הכללי אין תוקף משפטי.

בהתאם לזה מציגה לה גם הבוררות בארצות אלה תפקידי תיווך וקידום בכריתת חוזים. גם כאן תוקף הבוררות מיוסד בעיקרו על החוזים הקולקטיביים. אולם בשורה של ארצות קובע החוק חובת בירור לפני כל פעולה של הפסקת העבודה, גם במקום שאין חוזה קולקטיבי המחייב לבוררות, בפרט במפעלים של תועלת ציבורית. מַסקנת הבירור במקרים אלה אינה מחייבת, אולם למבררים נתונה הרשות לפרסם את מסקנותיהם. על־ידי כך דוחים את פרוֹץ הסכסוך ויוצרים לחץ ציבורי חזק על הצד המסרב.

בקנדה, למשל, מחייב החוק את כל המפעלים בתחבורה, מכרות, תאורה והסקה, בטחון ציבורי והיגיינה – להודיע לממשלה על כל שינוי בתנאי עבודה הודעה מוקדמת של 30 יום. הממשלה יכולה במקרה זה לקבוע בוררות משני באי־כוח הצדדים ויושב־ראש נייטראלי. הבוררות משתדלת להביא את הצדדים לידי הסכם ובודקת את המצב. אם אינה מצליחה להביא את הצדדים לידי הסכם, היא מוסרת את מסקנותיה לממשלה המרכזית, הרשאית לפרסם את המסקנות. אחרי זה יכולים הצדדים לנקוט אמצעי שביתה או השבתה, אולם רק לעתים רחוקות מגיע לידי כך. ב־90 אחוז מקבלים הצדדים את גזר־הדין. בעד אי־מילוי חובת בירור זו מטיל החוק קנס עד אלף דולר על המעביד ועד 50 דולר על כל עובד.

שלטון המדינה על תנאי העבודה

3. יש ארצות, שבהן מקבלת המדינה למעשה על אחריותה את קביעת תנאי העבודה והתשלום, אם גם לפעמים היא עושה זאת באמצעות חוזה קולקטיבי, עם סוג זה נמנות אוסטרליה, רוסיה ואיטליה. בשתי הארצות האחרונות קיים איסור כללי של הפסקת העבודה, אם גם הפועלים אינם רוצים להשלים עם איסור זה ומזמן לזמן פורצות שביתות בניגוד לחוק. בארצות אלה נהוגה בוררות חובה ולחוזה הקולקטיבי יש תוקף של חוק וכל העובר עליו נענש כעובר על החוק. דבר זה כרוך במשטר הדיקטטורי השורר ברוסיה ואיטליה בכל שטחי החיים הפוליטיים והכלכליים. המדינה מעמידה את עצמה כגורם מכריע ופוסק. הפועלים ונותני־העבודה מאוגדים בקורפורציות של חובה. החוק מכיר רק בקורפורציות האלה ואותן הוא מחייב לכריתת חוזים קולקטיביים. גם באוסטרליה קשורה בוררות חובה בקיום שלטון מדיני, המוכן להתערבות בכל חיי הכלכלה: קביעת מחירים, מכסי מגן וכו'.

4. גרמניה ובמידת־מה גם אוסטריה – הן כעין חוליות־ביניים. בגרמניה מוסר החוק את קביעת תנאי העבודה בדרך כלל לאיגודים החפשיים של נותני־העבודה והעובדים, אולם במקרה שהצדדים אינם מצליחים להגיע לידי הסכם ולסכסוך יש ערך כלכלי רב במשק המדיני יכולה המדינה להתערב ולהכריח. מטרתה העיקרית של הבוררות הממשלתית בגרמניה היא: לעזור לכריתת חוזים קולקטיביים, לשם קידום השלום החברתי ושמירת ענייני הכלל והמדינה בקביעת הפוליטיקה של שכר העבודה ותנאיה. לשם בירור סכסוכים הנובעים מפירושים של חוזה קיים, בירור טענות ותביעות, תלונות על אי־מילו־חוקי הגנת העובד, נוצר בית־משפט מיוחד – בתי־דין עבודה. בתי־משפט אלה רכשו להם מקום חשוב בחיי הפועל. הם לא רק מפרשים חוק אלא גם יוזמים אותו. לא תמיד תנועת־הפועלים שבעת רצון מפירושים אלה, בפרט בזמן האחרון ניכרת השפעת הריאקציה המתגברת גם על בתי־דין אלה. מלחמה קשה לאגודות להגנת כיבושי הפועל. לשם הגנה זו נוצרו על־ידי האגודות מזכירויות משפטיות בכל מרכזי הארץ. למרות כל הכשלונות והמגרעות של בתי־משפט אלה רכשה בהם תנועת־הפועלים כלי יקר במלחמת הפועל בעד זכויותיו.

כן מקנה החוק בגרמניה זכות למיניסטר לתת תוקף כללי מחייב לחוזה קולקטיבי: אם יש לחוזה ערך מכריע בקביעת תנאי עבודה במקצוע מסויים ניתן לו תוקף של חוק מדיני. הוא חל על כל המעבידים והעובדים במלוא היקף המקצוע, גם על אלה שאינם נמנים עם הארגונים שכרתו את החוזה. המטרה – מניעת התחרות לא הוגנת, בכוח ניצול הפועל על־ידי המעביד הלא־מאורגן והרשות לממשלה לנקוט צעד כזה, רק במקרה שאחד או שני הצדדים פונים בדרישה כזאת לממשלה. תקנה דומה קיימת גם באוסטריה.

החוק דואג למנוע ככל האפשר את התערבות המדינה. הוא מבכּר תמיד את התיווך והבוררות החפשית על תיווך ובוררות מדינית וקיים כלל, שהמוסדות הממשלתיים אינם מתערבים במקום שקיימת בוררות על סמך החוזים הקולקטיביים.

הצדדים בחוזה ואפני הבירור

החוק קובע בכל ארץ למי הזכות להיות צד בחתימת חוזים ובוררות. מצד נותני־עבודה יכול להופיע הן בודד והן ארגון, מצד העובדים רק אגודות בעלות היקף מסויים ובתנאי שאין להן שום קשר ארגוני, כספי ואידיאולוגי עם ארגונים “בעלי בתיים”. לפי היקף העניינים אפשר לחלק את ההסכמים לחוזי מסגרת וחוזי שכר. בחוזי מסגרת נקבעים התנאים שאינם ניתנים לשינויים תכופים – שאלת קבלת פועלים ופיטוריהם, חלוקת הפועלים לפי הסוגים, חופש, שעות־עבודה – ככל שהן אינן מוגדרות על־ידי חוק כללי – תנאי עבודה לילדים ולנשים וכו'. לרוב כורתים את החוזים האלה לזמנים ארוכים יותר, את חוזי השכר קובעים לזמן קצר יותר והוא כולל את גובה השכר ואופן תשלומו – יומית, חדשית או בקבלנות, לפעמים גם תנאי ההוספות המשפחתיות, לעתים קרובות קובע החוזה המקיף – המסגרת – את אופן הכנסת שינויים בחוזי השכר וחידושם.

תקנות החוזה הכללי, תנאי העבודה הקבועים בו הם חובה לכל חוזה בודד בין אנשים הנמנים עם הארגונים שחתמו על החוזה הכללי. כל סתירה וכל שינוי שהוא בטלים מראש, ובמקום הסעיפים הסותרים באים באופן אוטומטי סעיפי החוזה הכללי. עם זה מטיל החוק על שני הצדדים חובת מילוי החוזה וחובת שמירת השלום. חובות אלה הן חלק בלתי־נפרד מהחוזה, גם אם לא נזכרו בפירוש בגוף החוזה. חובת השלום אוסרת על הצדדים כל פעולת־מלחמה נגד החוזה במטרה לבטלו או להכניס בו שינויים בתקופת חתימתו. חובת מילוי החוזה מחייבת את הצדדים לנקוט כל האמצעים להשפיע על חבריהם שישמרו על החוזים.

המצב בארץ־ישראל

במובן זה המצב בארץ טוב יותר לאין ערוך. הסתדרות העובדים מקיפה עד 75% מכל פועלי ארץ־ישראל. בתעשיה הבינונית והגדולה מגיע אחוז הפועלים המאורגנים בהסתדרות ל־90. לפי המפקד בבניין בתל־אביב נמנים 61.3% מהפועלים עם ההסתדרות, 13% עם יתר הארגונים יחד, 8% בלתי־מאורגנים, 18% לא ענו. למרות המצב הארגוני הטוב באופן יחסי ולמרות ההחלטה הברורה של ועידת ההסתדרות השלישית, לא עשינו חיל רב בכריתת חוזים קולקטיביים בשנים האלה. ב־16 מפעלים (13%) המעסיקים 692 פועל (22%) היו חוזים בכתב; ב־55% מהמפעלים המקיפים כ־50% מהפועלים היו הסכמים בעל־פה; 14% מהמפעלים המעסיקים כ־20% מהפועלים אין להם שום הסכמים עם ההסתדרות.

עיכוב גדול בכריתת חוזים הוא בחוסר חוקה ממשלתית. אותה התופעה ראינו בחוץ־לארץ לפני המלחמה. חסר לא רק העידוד אלא אפילו התוקף המשפטי ועלינו לסמוך רק על הרצון והמשמעת של שני הצדדים. מהתאחדות בעלי־התעשייה דרשנו, שחבר ההתאחדות אשר לא יקיים את החוזה יוּצא מהארגון. הם מצדם הציעו למנוע מחבר זה עזרת הארגון במקרה של מלחמה עם ההסתדרות. ברור שחוסר תוקף משפטי לחוזה מחליש את המרץ של שני הצדדים. עלינו לדרוש מהממשלה חוק תעריפים כפי שהוא קיים כמעט בכל ארצות אירופה הקונטיננטלית ובחלק גדול ממושבות בריטניה.

אולם יש כר רחב לפעולה גם לפני חקיקת החוק. אני מציע שהוועידה תכריז על פעולה מאומצת ורחבה לכריתת חוזים הן עם נותני־עבודה בודדים, הן עם ארגוני המעבידים בעיר ובכפר. בזמן האחרון החלה פעולה כזאת במקומות אחדים, ויש הישגים חשובים בתל־אביב ובירושלים, בפרט במקצועות הבניין. יש להרחיב את הפעולה וככל האפשר לאחדה ולרכזה. אנו נתקלים בפעולה זו בהתנגדות פסיבית או אקטיבית של חלק גדול מנותני־עבודה. רבים אינם רוצים להכיר בהסתדרות, אחרים מסרבים לקשור את עצמם בשאלות השכר ויתר תנאי העבודה.

קושי נוסף יש במקצועות הפרוצים כגון הבניין. חסר בארץ הקבלן הקבוע. הקבלנים מתחלפים, עולים ויורדים מהבמה. לרגל ההתחרות הפרועה ארגוניהם אינם בני־קימא. חסר הצד השני שאפשר לכרות אתו חוזה לזמן ממושך. אם הם מתאחדים לפעמים – הרי זה רק למלחמה נגד הפועלים. פרובלימות נוספות מכניסות הקבוצות הקבלניות. אומרים, שאין זה תפקידו של הפועל לארגן את השוק, כי “הקפיטליזם סותר את השוק המאורגן”. עלינו להשתחרר מהדוֹגמות המתות. בארץ־ישראל הרבה ענפי עבודה – בבניין ובחרושת – הם בידי בעלי־מלאכה, בעלי־יכולת משקית וארגונית חלשה מאוד. ההתחרות ביניהם וחוסר יכולת להתארגן גורמים רעה להם ולפועלים גם יחד. אם נצליח בענפי מלאכה אלה, על־ידי שיתוף כוחה הארגוני של ההסתדרות, לארגן את המקצוע ולהבריאו – תהיה זאת ברכה גם לפועל.

הכרת חשיבות ההסכמים חסרה לעתים גם בקרב חברי ההסתדרות. יש חברים הרוצים לנצל את הקוניונקטורה, את הגיאות ואינם מוכנים לקשור את עצמם בחוזה. הם מבכרים פעולות בודדות להרמת השכר בלי כל התחייבות על חוזה קבוע. זאת טעות מסוכנת. המעביד סובל מחוסר אפשרות לסדר קלקולציה לזמן ממושך לרגל החשש התמידי להרמת השכר. פי־כמה סובל הפועל מהעדר יציבות בתנאיו. דווקא בשעת הגיאות על הפועל לבצר את כיבושיו ולקיימם לתקופה ממושכת. בהסכמי־עבודה יש לראות לא רק אמצעי במלחמת הפועל לביסוסו, אלא גם דרך לפיתוח האפשרויות הכלכליות של הארץ, להרחבת כוח הקליטה וההתיישבות.

לפני ההסתדרות עומדים שני תפקידים עיקריים הקשורים זה בזה: הדאגה לביסוס הפועל בארץ והדאגה לעלייה. אנו עומדים בראשית בניין משק עברי בארץ. בתנאים אלה מעוניינים כולנו למנוע ככל האפשר זעזועים קשים בחיי הכלכלה. לא הסכמנו ולא נסכים לוותר מראש ולתמיד על זכות השביתה – הנשק האחרון של הפועל בהגנתו על זכויותיו וענייניו. אולם אנו מכירים היטב, כי בנשק זה יש להשתמש רק כאמצעי אחרון ותמיד שאפנו להגיע עם כל נותני־העבודה בעיר ובכפר לידי הסכמי־עבודה.

חוזה קולקטיבי – התחייבות הדדית

חוזה קולקטיבי – פירושו התחייבות הדדית. הוא קובע זכויות, אבל גם מטיל חובות. חלק בלתי־נפרד בכל חוזה – חובת מילויו ושמירת יחסי שלום לתקופה החוזה. עלינו לדרוש מילוי החוזה מצד המעביד, אולם גם אנו מחוייבים לכבד את חתימתו ולשמור על כל ההתחייבויות שקיבלנו עלינו. לא ייתכן לבוא בדרישת שינויים בתקופת החוזה. הנימוק העיקרי המניע את נותני־העבודה לכרות חוזים היא ההבטחה לקביעות בתנאי־העבודה והעדר סכסוכים בתקופת החוזה. בזה יתרון החוזה גם כלפי הפועל. ההסתדרות מחוייבת וגם מוכנה לקבל עליה אחריות בעד שמירת החוזים ומילויים על־ידי הפועלים. נקודת התורפה היא בעיקר בחולשת הצד השני. לארגוני המעבידים אין שלטון מספיק בנדון זה על חבריהם. מכאן דרישתנו לחוק התעריפים. סכסוכים יכולים להתהוות ומתהווים תמיד גם בתקופת החוזה, לרגל חילוקי דעות בפירוש סעיפיו. בחוץ־לארץ נמסרים סכסוכים מסוג זה או לבוררות חפשית או לבתי־דין עבודה. אין בתי־דין כאלה אצלנו ולכן נהגנו למסור סכסוכים כאלה לבוררות, לרוב לבוררות זבל"א.

במשא־ומתן עם התאחדות בעלי־התעשיה ב־1929 באנו לידי הסכם, שבמקרה של ערעורים בקשר לפיטורין וביתר הסכסוכים, לרגל חילוקי־דעות ביחס לפירוש החוזה או אחד מסעיפיו, תהיה לוועדת תיווך הסמכוּת לפעול כוועדת בוררים והחלטתה תחייב את שני הצדדים. בכל יתר הסכסוכים והשאלות שלא פורשו בחוזה או בחוזים הנוספים פועלת הוועדה כוועדת תיווּך. במקרה של אי־הצלחת הוועדה היא זכאית לפרסם את מסקנות בירוריה. אולם אין רשות לצדדים להכריז שביתה או השבתה מבלי למסור תחילה את השאלה לוועדת התיווּך ולפני תום זמן הבירור. ועדות בוררות ותיווּך אלה מורכבות ממספר שווה של באי־כוח שני הצדדים ויושב־ראש מוסכם. זאת היא מסקנה ישירה מחובת שמירת החוזה בתקופת תקפו – וכל אלה הטוענים נגד חובת־בוררות זו ויחד עם זה כאילו לוחמים בעד חוזים קולקטיביים מטעים את עצמם או אחרים. אי־אפשר לקיים חוזה ובאותו זמן לנקוט פעולות מלחמה.

שאלה נוספת היא: איך לפתור חילוקי־דעות בזמן משא־ומתן על כריתת חוזה או על המשך חוזה קיים וחידושו? יש מקום למסור גם בירור חילוקי־דעות אלה לוועדת־תיווּך. על הצדדים תחול במקרה זה לא בוררות־חובה אלא חובת בירור. יש להניח, על סמך הנסיון בארצות־חוץ, שדרך זו של תיווך, ולאו־דווקא כפייה, תביא ברכה רבה. רבים ודאי יערערו על הצעה זו. לאופוזיציה היא רפורמיסטית מדי, לימין – מעמדית. האחרונים דורשים כעת בוררות חובה בכל המקרים. התובעים הקיצוניים לבוררות־חובה סרבו לא אחת להיכנע לכל אוטוריטטה לאומית וכל בית־דין, כאשר הדבר היה בניגוד לאינטרסים שלהם. דוגמאות רבות אפשר להביא מהתאחדות האיכרים, חברי התאחדות בעלי־התעשייה, הקבלנים, ועל כולם – מהמפלגה שהפכה את התביעה הזאת לסיסמה פוליטית, מהצה“ר. ז’בוטינסקי דורש, שהקונגרס הציוני יבחר בית־דין מיוחד – מוסד עליון לבוררות. והנה קיים בית־דין של הקונגרס. הצה”ר הועמד לפני בית־דין זה ולא הופיע והוא מחלל את כבוד המשפט, כאשר הוצא פסק־דין נגדו.

לאלה המתייחסים לתביעה זו בכנות: מה התוקף אשר יהיה בארץ לבוררות־חובה, אם זו לא תהא מיוסדת על הסכם חפשי של שני הצדדים על סמך חוזה הדדי? איך לחייב את הנתבע להופיע לפני הבוררות? איך לתת לבוררות את החומר הדרוש? ומה הבטחון לקיום פסק־הדין? על ההסתדרות אפשר להטיל אחריות מוסרית בעד 80% של פועלי ארץ־ישראל, אך מה בנוגע לנותני־העבודה? רבים אינם נמנים כלל עם ארגוני המעבידים ולארגונים אין די שליטה גם על חבריהם. ומה כלפי נותני־העבודה שאינם מאורגנים ואינם רוצים גם להכיר בארגון ההסתדרותי?

בתנאי הארץ הצעקה הסתמית לבוררות־חובה היא משחק מלים או דמגוגיה פוליטית. עמדתנו נתונה לסיכום ב־4 משפטים: חוזים קולקטיביים, בוררות־חובה בתקופת החוזה, חובת בירור בשעת חידוש החוזה, יד חפשית כלפי המסתלקים מלהכיר בהסתדרות ומסרבים לחתום על חוזים.

בכפר קיימים הסכמים: ברעננה, פרדס־חנה, הדר, גן־חיים, תל־מונד ומגדיאל. שורה של הסכמים נכרתו בזמן האחרון עם קבלני הבניין, ארגוני נגרים וצבעים. הסעיפים העיקריים בחוזים האלה הם: הכרת ההסתדרות וועדי הפועלים במקומות, הגדרת סדרי קבלת פועלים ופיטוריהם, קביעת השכר ושעות העבודה, תשלום מס מקביל לקופת־חולים והבטחת הפועלים במקרי אסון, פיצויים במקרי פיטורים ומסירת סכסוכים וחילוקי־דעות לבוררות. בחוזים רבים הוסכם גם על חופש שנתי ונקבעו תנאי־העבודה של בני הנוער. החוזים החקלאיים קובעים גם את סדר כניסתם והרשמתם של פועלים חדשים במקום.

המספרים של מפקד מפעלי־התעשיה מראים, כי 90.6 אחוז מכל המעבידים הכירו בהסתדרות, 93.7% הכירו בוועדי הפועלים. במפעלים אלה עסוקים 90.8% מכל פועלי החרושת.

משא־ומתן והסכמים בכפר

לאיחוד הפעולה התעריפית נתקרב במידה רבה, אם נדע לעבור מחוזים עם מעבידים בודדים להסכמים כוללים הן בחרושת והן בבניין ובחקלאות. גם נותני־העבודה מעוניינים מאוד בהשוואה זו בתנאי העבודה, כי היא מבטיחה אותם נגד התחרות אי־הוגנת ביניהם. במידת־מה השגנו זאת בהסכמים עם החקלאים הלאומיים במושבות השרון ופרדס־חנה. החוזים האלה מבטיחים תנאי־עבודה שווים לכל העובדים בחקלאות – 48 שעות עבודה בשבוע, תשלום תמורת שעות נוספות, שכר עבודה לפועל ולפועלת בחקלאות 20 גרוש ליום, פיצויים במקרה פיטורים, מס מקביל לקופת־חולים, אופן קבלת הפועלים ופיטוריהם; כל הסכסוכים בתקופת החוזה, גם בדברים שלא הובררו בסעיפי החוזה, נמסרים לבוררות־חובה.

בזמן האחרון נכרתו גם במקצוע הבניין חוזים כלליים ונמשך משא־ומתן בכל הערים והמושבות הגדולות עם ארגוני הקבלנים והנגרים. צעד נוסף לשיווי התנאים עשינו על־ידי הצעת חוזי־מסגרת כלליים לארגוני המעבידים הארציים: התאחדות בעלי־התעשייה והתאחדות האיכרים. חוזי־מסגרת אלה תפקידם – לשמש יסוד שאינו ניתן לשינויים בכל החוזים הפרטיים הנוספים.

בוועידה השלישית של הסתדרות העובדים נתקבלה החלטה על חוזה קולקטיבי בין ההסתדרות ובין נותני־עבודה והתאחדויותיהם. וזה נוסח ההחלטה:

מתוך הכרה יסודית, כי העלייה וההתיישבות והעבודה העברית מחייבות בהחלט פיתוח כל האפשרויות הכלכליות של הארץ והקמת משק פרודוקטיבי נושא את עצמו, רואה הוועידה השלישית של פועלי ארץ־ישראל צורך חיוני בקביעת יחסים מסודרים בין הפועלים ובעלי־התעשייה על יסוד חוזה קולקטיבי שייחתם בין הסתדרות העובדים הכללית ובין נותני־עבודה והתאחדויותיהם.

פעמים אחדות, לפני המאורעות (של תרפ"ט) ואחריהם, פנינו להתאחדות האיכרים בדרישה למשא־ומתן על הסכם כללי. אולם עד היום לא הגענו אפילו לניסוח הצעת חוזה. ההתאחדות מציגה תמיד בראש את שאלת המשמרות, ואנו את שאלת העבודה העברית. היינו מוכנים – בתנאי הבטחת העבודה העברית – להיכנס בבירור כל יתר תנאי העבודה ולקבוע גם את מידות התוצרת וטיבה. לא הגענו לכך. בזמן הזה נעשה נסיון להחרים את פועלי ההסתדרות. אלא התקוות הגדולות שחלק מהאיכרים תלה בבית"ר לאחר ימי כפר־סבא התבדו¹. לפני שנה בערך באנו לידי הסכם לא רשמי עם התאחדות האיכרים להעביר כל סכסוך במקומות לבירור מוקדם בוועדה מורכבת מבאי־כוח שני המרכזים. גם ההסכם הזה לא יצא לפועל בשל שאלת העבודה העברית. בימים האחרונים התחדש המשא־ומתן. היתה פגישה אחת ואין לדעת אם הפעם נגיע לתוצאות מעשיות. מצדנו יש רצון ונכונות לכרות הסכם כללי עם נותני־העבודה במושבות.

בספטמבר 1928 קיבל הוועד הפועל מהתאחדות בעלי־התעשייה הצעת־חוזה שהוכן על ידה. במאי 1929 שלחה ההסתדרות להתאחדות את הצעתה היא, שעובדה לאחר התייעצות עם ועדי הפועלים בתל־אביב, ירושלים וחיפה. היו ארבע ישיבות משותפות. בסעיפים רבים הגיעו הצדדים לניסוח מוסכם. לרגל הנסיעה לקונגרס והמאורעות שבאו לאחריו נפסק המשא־ומתן ולא נתחדש עד היום. אנו פנינו פעמים אחדות בהצעה להביא את הדיון לידי גמר. ההתאחדות הזמינה אותי להרצות לפגי הוועד הפועל שלה על שאלת החוזה. היא הודיעה שהיא דנה כעת על ההצעות השונות ויחדשו את המשא־ומתן בשבועות הקרובים.

הלשכה הכללית

שאלת הלשכה היתה לסיסמה פוליטית ביישוב ובציונות. רבים קוראים לשבור את ה“מונופולין” של ההסתדרות, לשחרר את המעבידים ו“הפועלים הבלתי־מפלגתיים מעול הדיקטאטורה של האגודות הסוציאליסטיות” – להקים לשכות עירוניות נייטראליות. החזית רחבה, היא מקיפה את התאחדות האיכרים, בעלי־התעשייה, הקבלנים, את כל המפלגות האזרחיות. כלום כל אלה דואגים באמת לחלוקה צודקת של עבודה? כלום הם מוכנים לקבל על עצמם מרות שלימה של איזה לשכה שהיא? לנו ברור, שמאחורי כל המלחמה הזאת פועל הרצון לשבור ולהחליש את הארגון ההסתדרותי; הדאגה לסתם יהודי ולזכותו בעבודה היא רק כסות־עינים. מתנגדי ההסתדרות לוחמים במרץ שווה נגד הלשכות ההסתדרותיות ונגד הלשכות המשותפות הקיימות במגדיאל, רעננה ופרדס־חנה, שדוגמתן הצענו גם לבעלי־התעשייה בחוזה הקולקטיבי. כלום גם באלה יש שלטון חד־צדדי?

אולם ידיעת כוונות מתנגדינו אינה פוטרת אותנו מבירור יסודי בעצם השאלה. עלינו להשתחרר בבירור זה מהשמרנות הרואה בכל חידוש נועז התנקשות ביסודות ההסתדרות. ההסתדרות היא גוף חי, גדל ומתפתח, לובש צורות ופושט קליפות. אנו מחוייבים להיות ערים, לבדוק תמיד את דרכי פעולתנו לאור התפקידים המוטלים עלינו – דאגה לפועל ולעולה, לעלייה ולהתיישבות – ולאור השינויים בתנאי המציאות בה אנו פועלים ולוחמים.

בחוץ־לארץ התפתחה לשכת־העבודה של המדינה בעיקר אחרי המלחמה, הודות לקשר שהוקם בינה ובין מתן עזרה למחוסרי־עבודה. הלשכה היתה לארגון מבקר ומוציא לפועל את העזרה. הפועל יודע שמהלשכה הוא יכול לדרוש עבודה או סיוע. כן משמשת הלשכה מוסד מדריך ועוזר בבחירת מקצוע וחילופו. בשנים כתיקנן מצומצם ערך חלוקת העבודה. הרוב המכריע של הפועלים עסוקים בעבודות קבועות. גם תוקף הלשכה מוגבל. דרישות האגודות בארצות שונות לחייב את נותני־העבודה לקבל את הפועלים באמצעות הלשכה לא נתקבלו. בשורה של ארצות באה המדינה לעזרת הלשכות על־ידי מתן זכות למיניסטר העבודה להוציא פקודה המחייבת את נותני־העבודה במקצוע קבוע או במחוז קבוע, להודיע ללשכה על כל מקומות־העבודה הפנויים במפעלים המעסיקים יותר מחמישה אנשים.

הלשכות הן נייטראליות, אינן מתערבות בקביעת תנאי־העבודה. נהוג שהלשכה מסרבת לשלוח פועלים לתנאים שלמטה מהמקובלים במקום, ובמקרה של קיום חוזה קולקטיבי – למטה מתנאי החוזה. אולם אין הלשכה אחראית בעד השכר ויתר תנאי־העבודה. בארצות שונות אין הלשכה שולחת פועלים למקום שביתה או השבתה. באנגליה וגרמניה מתרה הלשכה בפועל. אולם אם למרות האינפורמציה שקיבל הוא דורש ללכת למקום עבודה שיש בו סכסוך – שולחים אותו. הוצאות הלשכה מתכסות בכל הארצות על־ידי הצדדים, העיריות והממשלה. לפועל ניתנת העזרה חינם.

תפקידים אחראים יותר עומדים לפני הלשכה שלנו – עתידנו בעלייה, ועל הלשכה לדאוג לעבודה לפועל בארץ ולחפש אפשרויות חדשות של עבודה לעולה, להכניס את העולה לחיי עבודה ולמקצוע, להדריכו ולאַזרחו בארץ. הלשכה איננה רק זכות אלא גם חובה. היא מטילה אחריות רבה בזמן הגיאות ועוד יותר בזמן השפל. אין לנו ממשלה שתוכל לבוא לעזרתנו בעזרה ובסיוע. במידה מסויימת מילאה את התפקיד הזה בשנים הקודמות ההנהלה הציונית. אין להגיד כיום באיזו מידה תוכל הנהלת הסוכנות היהודית להיענות לצרכים אלה בשנים הקרובות. כל כובד העול לקחנו על עצמנו ושחררנו ממנו למעשה את כל יתר החוגים ביישוב.

הלשכה בעבר היתה, לאין ספק, גורם חיובי בביצור ההסתדרות, שהיתה למעשה איגוד מחפשי־עבודה. מספר הפועלים הקבועים היה קטן. כעת השתנה המצב, רבו התפקידים המוטלים עלינו כלפי הפועל בעבודה, כלפי מחוסרי־העבודה, כלפי העולה. לעתים קרובות העול קשה מנשוא. נדמה, שלפעמים הלשכה העמוסה על ההסתדרות גוזלת הרבה כוחות – והתוצאות אינן שקולות כנגד ההתאמצות. לא מפני שאחרים תובעים זאת מאתנו, כי אם לטובת הפועל, לטובת העולה, לטובת ההסתדרות, אנו מעוניינים לחפש שותפים לעול הלשכה; לא לשחרר את עצמנו – אלא לשתף עוד כוחות בדאגה לעולה ולמחוסר־העבודה, ויפה שעה אחת קודם – דווקא בתקופת הגיאות.

תנאי לשיתוף זה – קיום כוח אחראי שיוכל למלא את התחייבויותיו. כוח כזה ראינו בנותני־העבודה. הם יכולים, הם חייבים לשאת בעול זה. רצינו לשכה משותפת, לשכה מוּסכמת, לא השם מעניין אותנו אלא התוכן. בימים האחרונים שמענו הצעה להקים במושבות לשכות שבראשן יעמדו פקידים ממונים. מה יהיה כוחו של פקיד זה? איר יילחם בעד עבודה עברית, במה ישפיע על האיכרים להכיר בלשכה ולקבל באמצעותה את הפועלים? בלשכה נייטראלית חסר המעוניין, חסר הגוף האחראי. מן ההכרח שבכל מקום יעמדו מאחורי הלשכה כוחות מאורגנים, אשר ביכלתם לקבל על עצמם להילחם בעד עבודה עברית, בעד חלוקת עבודה צודקת.

אין להטיל על הלשכה את הדאגה לתנאי־העבודה. מן ההכרח להבדיל ולהפריד בין תפקידי הלשכה – לכל צורות הרכבה – חיפוש וחלוקת עבודה, לבין תפקידי הארגון – קביעה והגנה על תנאי עבודה. לא ניתן שהלשכה תהיה לנשק במלחמה נגד הפועל, ליצור בתוכה רוב מלאכותי נגדנו. אנו לחמנו ונילחם בעד חלוקת עבודה צודקת. אנו מכירים בזכות כל פועל לעבודה. אנו נכונים לשתף בלשכות העבודה המוסכמות את באי־כוח כל ארגוני הפועלים יחסית, לפי מספר חבריהם. אולם, נציגי הפועלים בלשכה מצביעים כחטיבה אחת, כפי דעת הרוב שבתוכם. וכך גם נותני־העבודה. הלשכה יכולה לעמוד על יסוד איתן רק אם לא יחבלו תחבולות לצרף למחצית המעבידים עוד איזו דעה של בא־כוח ארגון קטן של פועלים, כדי להכריע בשאלה חשובה בניגוד לרוב המכריע של הפועלים. הוא הדין כלפי נותני־העבודה. בכל חטיבה קובע הרוב את עמדתה ושתי החטיבות – של העובדים והמעבידים – מבקשים לבוא לידי הסכם בשאלות היסודיות.

ללשכה אשר תהיה בנויה על יסודות אלה – תתן ההסתדרות את הסכמתה. כל עוד אין לשכה מוסכמת אחראית – נגביר ונרחיב את הלשכה ההסתדרותית. לא נכיר ולא נתחשב בשום לשכה שתיווצר בלי הסכמתנו. לשכה המזיקה לפי הרכבה או סמכותה לעניינים החיוניים של הפועל – נילחם בה. זאת נאמר גם לעיריית תל־אביב. מאלפי פועלים שללו זכות אזרח, זכות בחירה. אל יחשבו, שעיריית קיפוח זו תכריע ברוב דעות של הגוש האזרחי בעניינים החיוניים של הפועל.

בכוונה הוצאתי מחוג פעולת הלשכות המקומיות – הלשכה העירונית או המושבתית – את מפעלי התעשייה. התעשייה בארץ מאורגנת יותר. יש עם מי לנהל משא־ומתן, יש אפשרות לכרות חוזה קולקטיבי – ויש יתרון רב ללשכות המשותפות הנשענות בפעולתן על כתפי גוף מעוניין. לא כן ענפי העבודה כשירות בית, עבודות ציבוריות, הנתונים בקושי לארגון יציב, ומצד שני הן משמשות בסיס לקליטת פועלים במידות חשובות.

העבודה המאורגנת

בדברי על תוכן החוזה הקולקטיבי הדגשתי את דרישתנו לבעלי־התעשייה, שכל פועל הנכנס לעבודה לבית־חרושת יירשם קודם באגודה המקצועית. אנו מכירים בזכות כל פועל לעבודה קבועה, אולם זכותנו לדרוש מהפועל להצטרף לאגודה ולא להפר את הארגון המקיף יותר מ־90% של פועלי התעשייה. הדרישה הזאת נפוצה בהרבה ארצות. זכורה עוד השביתה בארמון המלך באנגליה בשל העסקת פועל בלתי־מאורגן. בארץ חסרים חוקי־עבודה. פה אנו תלויים רק בכוח הארגון, ואותו אנו מחוייבים לשמור שמירה מעולה. כל קבוצה קטנה יכולה בתנאינו אנו להרוס את הארגון המקומי, את ועד הפועלים, להעמיד בסכנה את העניינים של הרוב הגדול, אם לא נבטיח מראש את הארגון ההסתדרותי. הנסיון לימד אותנו כי בלעדי הארגון אין תקומה לעבודה העברית ולפועל העברי בארץ.

לי נדמה שגם נותן־העבודה, אם ידון מנקודת־ראות רחבה, מעוניין בארגון חזק של פועלים. רק עם ארגון חזק אפשר לנהל משא־ומתן. רק הוא יכול להיות צד אחראי בהסכם, להתחייבויותיו יש ערך, בכוחו ללחום, אבל בידו גם למנוע סכסוכים ולהשליט את המשמעת הנחוצה בכל מלוא המקצוע והמפעל.

שאיפתנו היא – איחוד כל הפועלים העברים בארץ, בלי הבדל דעות והשקפות פוליטיות ודתיות, וליכודם בהסתדרות הכללית. אנו מאמינים באפשרות האיחוד הזה, אנו רואים בו הכרח לטובת תנועת־הפועלים, לטובת המפעל הציוני. בטוחים אנו כי בוא יבוא. אולם, כל עוד לא הוכשר הדור, יש נכונות תמיד מצד ההסתדרות להסכם צודק עם כל ארגון פועלים. הפירוד מביא נזק רב לציבור כולו, גם כאשר הארגונים השונים מקיפים רק קבוצות קטנות מהציבור כולו. מתנגדי הפועלים מנצלים את הפירוד לטובתם.

היינו עֵדים לעוּבדה מחפירה של הפרת שביתה פרינציפיונית, לנסיון להקים ארגון מפירי־שביתה פרינציפיוניים, ועמדנו לפני סכנת שבירת החזית במלחמה בעד עבודה עברית על־ידי ארגון פועלים עבריים. בחדשים האחרונים אנו במלחמה קשה עם הבית"ר, שהיה לכלי־שרת בידי איכרים, קבלנים ובעלי תעשייה. אין גבול לסילופים, דיבות ועלילות המכוּונות לנבל את שם ההסתדרות בארץ ובחוץ־לארץ. אין מלחמה קשה כמלחמת־אחים ואין אַכזרית כמלחמת הפועל בפועל. גם בימי מלחמה אלה אנו מוכנים לכרות הסכמי־עבודה עם כל ארגוני הפועלים בשתי שאלות: חלוקת עבודה צודקת ומניעת התחרות, מניעת הורדת תנאי העבודה. ב־1929 כרתנו הסכמים עם התאחדות בעלי־המלאכה, עם “הפועל המזרחי” ועם התאחדות התימנים. לדאבוננו לא נשמרו ההסכמים האלה והיינו עדים גם במשך השנה להתנגשויות עם ארגונים שונים, גם עם “הפועל המזרחי”.

השאלה הקשה תמיד היא שאלת חלוקת העבודה וחלוקת שטחי העבודה. הצענו לא אחת ליצור לשכות־עבודה משותפות להסתדרות ול“הפועל המזרחי”. היינו מוכנים ליצור לשכת־עבודה משותפת עם כל יתר ארגוני הפועלים. הצענו זאת רשמית לארגונים. הם מפחדים להיבטל ברוב, חוששים לעצמיותם. “הפועל המזרחי” הוא כנראה תחת לחץ חלקים מסויימים מ“המזרחי” והציונים הכלליים, שהיו רוצים לאחד את הבית"ר, “הפועל המזרחי” עם הנוער הציוני בהסתדרות לאומית – בניגוד להסתדרות העובדים.

יש לאמור לשבחו של הנוער הציוני שהוא לא נגרר אחרי הצעקה הכללית ההיסטרית: “ההסתדרות עליך ישראל”. כולם נכנסו להסתדרות ורוצים ללחום בפנים בעד דעותיהם. ברוכים יהיו לנו החברים החדשים האלה.

כשיצאו חוצץ קבלנים, רביזיוניסטים והעיריה, הושפע “הפועל המזרחי” ובהכרזותיו הצטרף לא אחת למקהלת התוקפים את ההסתדרות. עם זה הלך אתנו תמיד יחד במלחמה בעד עבודה עברית. צריך לאמור שגם מצדנו לא תמיד היתה ההקפדה הדרושה במקומות על שמירת תנאי ההסכמים. מחובת החזק לדעת לפעמים לא לעמוד על מידת הדין ואפילו לוותר משהו מזכותו לטובת החלש. זאת לא תמיד ידענו, לא תמיד היינו זהירים ביחסים והדבר התנקם בנו. בשבועות האחרונים חודש המשא־ומתן על הסכם ארצי. בסעיפים העיקריים כבר הגענו לניסוח משותף. יש לקוות שבימים הקרובים ייכנס ההסכם לתקפו. גם להבא יהיו חילוקי־דעות, סכסוכים, עלינו להתגבר עליהם בפנים. אַל נחזור לשגיאות העבר, אל נגביר את הפירוד לשמחת מתנגדינו.

בעייה מיוחדת היא שאלת התימנים. פה עומדת לא שאלת הסכמים כתובים אלא איך לקרב את החברים הללו, איך לאַזרח אותם בתוכנו, קודם כל עומדת שאלת עבודה ואחר־כך שאלה חברתית־יישובית ממדרגה ראשונה. עד היום לא ידענו לגשור על התהום הרובצת בין השבט הזה וציבורנו כולו. ההסתדרות לא השכילה עד היום לארגן את עֵדוֹת המזרח, לא מצאה את הדרך אליהן. פה נקודת התורפה של כל פעולתנו המקצועית. המצב החמרי והתרבותי של העדות האלה ירוד מאוד. מסיבה זו הן עלולות תמיד להיות לטרף בידי כל מנצל. לא אשמתן היא, כי אם אשמת כולנו. עלינו לדאוג לתקן את המצב ולא להסיח עוד את הדעת משאלה זו.

עמדת הממשלה

בשנים האחרונות אין כל התקדמות בשאלת התחוקה הסוציאלית. אין השגחה מספקת מצד הממשלה על מילוי חוקי הגנת העובד המעטים הקיימים בארץ ואין כל נסיון להרחיב ולפתח את ההתחלה המצערה שהושגה – לאחר מלחמה ממושכת מצד ההסתדרות – –

התאחדות האיכרים, מנהיגים ערביים וכוחות ריאקציוניים שונים בארץ – גייסו כוחות רבים לשם חתירה תחת הזכויות הקיימות ועומדות להסתדרות כל השנים. נעשים נסיונות לשלול מה שאפשר מהסטאטוס הנוכחי של ההסתדרות, מזכות השביתה של הפועל, מזכות ארגונו במוסדות המדינה. אין כל סימן של רצון להתקדמות במגמת ביטוח הפועל ממחלה, קביעת חובת שכר הוגן ופיקוח ציבורי על מילוי חוקי הגנת העובד. יחסה זה של הממשלה נתגלה באופן בולט עד מאוד גם בעמדת המשטרה בסכסוכי־עבודה, ביחס הממשלה לקופת־חולים וביחס מחלקות אחרות של הממשלה לפעולות ההסתדרות ומוסדותיה בעיר ובכפר.

תרצ"ג (1933). [הרצאה בוועידה הרביעית של הסתדרות העובדים הכללית].

במאבקי בניין ויצירה

מאת

אליעזר קפלן

---

הישגים ותכניות

מאת

אליעזר קפלן

משנכנסה ההנהלה הנוכחית לעבודתה הגיעו ההתחייבויות שלנו, של הסוכנות היהודית ושל קרן־היסוד, לסכום של 570,000 לא“י. מהן צריכים היינו לשלם כבר בשנה הראשונה לפעולתנו, בשנת תרצ”ד, סכום קרוב ל־200,000 לא“י. הקונגרס הציוני הי”ח העריך שנכניס בשנה שעברה במקרה הכי טוב סכום של 175,000 לא“י, ז. א. שהקונגרס חשב שלא יעלה בידינו לגייס אפילו את הסכום הנחוץ לכיסוי ההתחייבויות בשנה הראשונה. למצב האובייקטיבי הקשה הזה נצטרפו התנאים הפנימיים הקשים. אין זה סוד, שמיעוט גדול של ההסתדרות הציונית היה באופוזיציה חריפה להנהלת הסוכנות והוא קיווה בראשית שנת תרצ”ד, שיעלה בידו להפיל את ההנהלה על־ידי בלוקאדה כספית. חלק ממנו השתמש באמצעי של חרם נגד הקרנות, חלק השתמש באמצעי של אי־שיתוף בפעולה למען הקרנות. במצב זה תפקידנו הראשון היה: א. לשמור את ההוצאות במסגרת שקבע הקונגרס; ב. לנקוט אמצעים נמרצים כדי להגביר את ההכנסות.

מה הן התוצאות של השנה הראשונה? הצלחנו להעלות את הכנסות קרן־היסוד ל־195,000 לא“י בערך ולגייס מהרכוש של קרן־היסוד, שנחשב כמעט למת ושהקונגרס העריך את ההכנסה ממנו ב־5,000 לא”י – 22,000 לא“י בערך. על־ידי כך עלה בידינו להקטין את החובות של קרן־היסוד והסוכנות היהודית בשנה הראשונה לפעולתנו בסכום של יותר מ־100,000 לא”י. הדבר היה לא קל ולעתים קרובות היינו מוכרחים לנקוט אמצעים נמרצים, גם בצמצומים בתקציב וגם במלחמה נגד החרם על הקרנות, גם לשם החייאת האקטיבה והרכוש של קרן־היסוד. היתה לנו הכרה ברורה, שאם ניתן למוסדות שלנו ליפול יהיה זה כשלון לא רק של ההנהלה הזאת, אלא פשיטת־רגל של ההסתדרות הציונית כולה.

זה היה השלב הראשון בפעולתנו.

ההישגים של השנה הזאת, הגיאות הכלכלית בארץ ושמה הטוב של ארץ־ישראל היו בעזרתנו בהשגת המטרה השניה, אשר העמדנו לפנינו. אנחנו עומדים כעת בגמר השלב השני. השגנו הלוואה של 500,000 לא"י ל־15 שנה בריבית של 4% – פחות מאשר משלמות בעד הלוואותיהן בחוץ־לארץ ממשלות כאיטליה (המשלמת 6%), יפאן (%¾6), פולין (% ¾7), גרמניה (%½6).

באמצעות ההלוואה הזאת יעלה בידינו, כפי שאני מקווה, לסדר קונברסיה לכל החובות שלנו ולגמור את ביסוס המשקים. נשחרר בתקציב שלנו סכומים עצומים – קודם כל את ההפרש בין 112,000 לא“י, ששילמנו על־חשבון החובות אשתקד, ל־46,000 לא”י – לפעולה כלכלית חדשה. בריבית עצמה נקמץ סכום של 20,000 לא"י ומעלה לשנה. בזה אנחנו פותחים, לפי הכרתנו העמוקה, תקופה חדשה בפעולה הציונית הכלכלית.

על־ידי המלווה סללנו לנו דרך לשוק הכספים הבין־לאומי. זהו המילווה הראשון. אם נדע למלא אחרי ההתחייבויות שקיבלנו על עצמנו, והן פשוטות, לשלם בכל חודש את התשלום המגיע למלווים – ואני בטוח שנדע למלא אחרי ההתחייבות הזו – נמצא שותף שלישי גדול בבניין הארץ. יחד עם ההון הלאומי וההון הפרטי נוכל לשתף בבניין הארץ גם את ההון הבין־לאומי הגדול – בתנאי שאנחנו בעצמנו נהיה חזקים, כי השותף החדש הוא חזק מאוד, ולהיות שותף עם חזק יכול רק חזק ולא חלש.

ביסוס המשקים

עם השגת המילווה השתחררנו מירושת העבר, סידרנו את החובות והתחלנו בביצוע ביסוס המשקים הקיימים. על־ידי כך סללנו לסוכנות היהודית את הדרך לחידוש פעולותיה כגורם מדריך, מכוון ובונה בחיי הכלכלה של ארץ־ישראל. התפקיד הממשי העיקרי העומד כעת לפני קרן־היסוד והנהלת הסוכנות היהודית הוא: סיוע בענפי הכלכלה המשמשים יסוד לתקומתנו בארץ ואשר ההון הפרטי אינו זורם אליהם, היינו: החקלאות ועידוד מפעלי־תעשייה חדשים.

אנו נכנסים עכשיו לשלב שלישי של פעולתנו הכספית־הכלכלית. אפשר היה לחשוב: מה הוא הערך של ההון הלאומי, גם אם יכניס סכומים גדולים יותר, אם הקרן־הקיימת, קרן־היסוד יחד עם המחלקה ליישוב יהודי גרמניה הכניסו בשנה האחרונה סכום של קרוב לחצי מיליון לא“י, ובאותה השנה השקיעו יהודים פרטיים במפעלים כלכליים בארץ־ישראל סכום העולה לפי הערכתי ליותר מעשרה מיליון לא”י? רבים אמרו: תקופת ההון הלאומי עברה. אינני רואה ניגוד בין ההון הלאומי וההון הפרטי, ואני חושב את ההון הפרטי לשותף גדול ועצום בבניין הארץ. אולם דווקא תקופת גיאות זו הבליטה ביתר עוז את התפקידים הגדולים העומדים לפני ההון הלאומי. נכון הדבר, שאחוז היהודים הגרים בכפר היה בשנת 1920 – 20%, בשנת 1931 עלה ל־24%–25% ושוב ירד ל־20%. אבל חלק גדול מהכפר שלנו חדל להיות כפר עברי. לדעתי, רק כ־10% מהיישוב העברי עסוקים בחקלאות. בחקלאות היהודית עסוקים עוד אלפים פועלים אחדים, לא־יהודים. העובדה הזאת, שחלקנו בחקלאות יורד והולך באופן יחסי לאחוז בקרב היישוב היהודי, יש בה לסַכּן את כל עתידנו בארץ.

בשנות ה“פראספעריטי” גדל היישוב העברי בארץ־ישראל ב־50%. אנחנו עושים את כל המאמצים למען הגדיל את קצב העלייה. אבל אחוז הקרקע מתחת רגלינו גדל רק ב־6%. מיליונים רבים הושקעו בעסקי קרקע. מעריכים שרק אשתקד נעשו טראנסַקציות בקשר לענייני קרקעות על 6 מיליון לא"י, אולם 90% מהן היו העברוֹת קרקע מידי יהודי אחד לידי יהודי אחר.

אני רוצה לקבוע לאור הגיאות את התפקידים הגדולים העומדים לפני ההון הלאומי, אשר נעשו בולטים עוד יותר הן בשטח הקרקע והן בשטח החקלאות, ובמידה לא מעטה גם בשטח התעשייה. לא נתקדם במידה מספקת אם לא יהיה לנו הון לאומי גדול, אשר יסלול את הדרך בענפים, שהם לפי דעתי המפתח לחיים ממלכתיים בארץ־ישראל – ואנחנו שואפים לחיים ממלכתיים בארץ־ישראל.

ענף המטעים והפועל במושבה

היישוב היהודי גדל בשנת 1934 לפחות ב־50,000 נפש. אם אנחנו שואפים לחיי תרבות, כלכלה ומדיניות בריאים פחות או יותר בעתיד, עלינו לשאוף שלכל־הפחות 20% מכל העולים יהיו קשורים אל הקרקע, אל החקלאות. פירוש הדבר: – התיישבות של שמונה עד עשרת אלפים נפש לשנה. זהו התפקיד העומד לפנינו. עוד לפני שנה־שנתיים היו חושבים את הדבר הזה לחלום ולהזייה, אולם אפשר להגיע להגשמת החלום הזה בפעולה מאומצת, קשה ומסורה. ההון היהודי הפרטי עניינו במטעים. גם אשתקד השקיעו היהודים במטעים כשני מיליון לא"י. לענף המטעים עתיד רב בארץ־ישראל, גם אם תהיינה בו הרבה תמורות וזעזועים. יש צורך לבוא לעזרת האיכר העברי במתן אשראי זול. הפתח שפתחנו להון הבין־לאומי הגדול, יוכל לעזור לנו בפתרון הבעיה ליצירת אשראי חקלאי זול.

לא קלה היא שאלת הפועל העברי במושבה. אתם מכירים את התופעה של בריחה מהמושבה וכל הקשור בה והנסיונות וההתאמצויות הנעשים לשם הכנסת העולה אל המושבה. אולם אין להפנות את הדרישה רק לצד אחד, לבחוּר או לבחורה העולים לארץ. צריך גם לאפשר להם את קיומם כיום במושבה וגם להציג לפניהם אידיאל ליום המחר. כיום יש במושבות מאות ואולי אלפי פועלים שאין להם מקום מגורים, לא בית ולא צריף ולא מיטה. אם אנחנו רוצים להכניס למושבות אלפי פועלים נוספים בשכר עבודה של 20 גרוש ליום, בשעה שאין עבודה מלאה ולא יכולה להיות עבודה מלאה, אי־אפשר שישלמו שכר לירה וחצי וגם שתי לירות לחודש בעד חדר. השנה אנחנו עושים את הצעד הראשון בכדי להקל במידת־מה את בעיית הדירה לפועל במושבה ולהתחיל בפתרון שאלת השיכון. אנו עומדים להקים חברות לבניין בתים לפועלים במושבות. בחברות האלה אנו משתפים את המעוניינים עצמם. את החברה הראשונה לשיכון במושבות יצרנו מתוך שותפות עם הסתדרות העובדים. ההון היסודי שלה הוא 10,000 לא"י. מחציתו השקיעה הסוכנות היהודית ומחציתו ישקיעו מוסדות הסתדרות העובדים הכללית. אישרנו כבר תכניות בניין ב־11 נקודות ומתחילים בביצוען. זאת היא רק התחלת הפעולה.

לפועל במושבה צריך לתת גם אידיאל ליום המחר. זאת היא שאלת ההתיישבות. העברת 20% מהיישוב לכפר ולקרקע מחייבת השקעה שנתית של רבע מיליון לא“י לפחות מצד קרן־היסוד, והשקעה דומה גם מצד הקרן־הקיימת. אנו חושבים להשקיע בשנה הראשונה לחידוש פעולתנו ההתיישבותית, בשנת תרצ”ה, 110,000 לא“י. זהו צעד גדול קדימה, אם רק נדע שזהו רק הצעד הראשון. אפשר יהיה לגייס לעזרת הקרנות סכומים להלוואות להתיישבות ולרכישת קרקע – הון בין־לאומי, בתנאי שגם הקרנות תוכלנה להשקיע מאות אלפים לא”י בכל שנה.

רכישת אדמות החוּלה

הצלחנו להעביר את החוּלה לידי יהודים. בחוּלה אפשר יהיה ליישב כ־2,000 משפחות חקלאיות ועליהן יש להוסיף את המשפחות היכולות להתפרנס שם על יד החקלאות. תנאי מוקדם – ההון הלאומי מוכרח לשלוט בחוּלה. עשינו צעד ראשון. קרן־היסוד והקרן־הקיימת הבטיחו להן דין קדימה על 50% של החוּלה. להגשמת האופציה הזאת נחוצים סכומים גדולים עד מאוד לשתי הקרנות גם יחד.

פעולת ההתיישבות המחוּדשת של הסוכנות היהודית מחייבת אותנו ליצור גם כלי ארגון חדשים שיתאימו להיקף הפעולה הזאת. החלטנו להקים במשך השנה הזאת חברה להתיישבות, אשר הוחלט עליה עוד בקונגרס הי“ג. בדעתנו להקים את המוסד הזה כחברת מניות בעלת הון של 100,000 לא”י. מניותיה תחולקנה למניות יסוד, מניות רגילות ומניות בכורה. מניות הבכורה לא תיתנה לבעליהן זכות הצבעה, אלא רק דין קדימה בקבלת דיבידנדה קבועה, והן תוצענה למכירה. המניות הרגילות ומניות היסוד המקנות זכות הצבעה תישארנה כולן בידי הנהלת הסוכנות. באופן כזה תהיה בידי הסוכנות הנהלת המוסד, אשר ישמש למעשה המכשיר לביצוע תכניות ההתיישבות שלנו. לפי התכנית תעביר הנהלת הסוכנות בכל שנה לרשותו של המוסד הזה את כל הסכומים שייקבעו בתקציב השנתי להלוואות למפעלי ההתיישבות החדשים. בעזרת המוסד הזה נוכל לבנות את ההתיישבות הלאומית על יסודות בריאים יותר ומשקיים יותר ונוכל גם לגייס לשם מטרה זו הון ניכר, ציבורי ופרטי כאחד.

מוטל עלינו למלא תפקיד חשוב גם בענף החרושת, לעודד מפעלי תעשייה חדשים על־ידי בקשת פתרון מסויים לבעיה של אשראי זול ולזמן ארוך יותר מהמקובל בשוק הארץ־ישראלי כיום, ובמקרים מסויימים גם על־ידי השתתפותנו בהון היסודי של מפעלי תעשייה.

שנת תרצ“ד היתה שנת סיום לתקופה ארוכה למדי של שיתוק פעולתה העצמית של הסוכנות היהודית בשטח הכלכלה והבניין. שנה זו שחררה אותנו ממועקת העבר והסירה מעל דרכנו את אבני הנגף שעצרו את התקדמותנו. שנת תרצ”ה תפתח לפנינו תקופה חדשה בסימן של חידוש פעולתנו הקונסטרוקטיבית, התאמת פעולת הקרנות הלאומיות לתקופת הגאולה ולעליית רבבות יהודים למולדתם המחודשת.

תרצ“ה (1935). [הרצאה במסיבת עתונאים, אור ליום כ”ד בשבט].

---

אגרות לאישי התנועה הציונית

מאת

אליעזר קפלן

מר נ. סוקולוב

לכבוד

נשיא הסוכנות היהודית

מר נ. סוקולוב

י“א באלול תרצ”ד (22.8.34)

מר סוקולוב היקר והנכבד,

– – כידוע לך היינו גם אנו וגם קרן־היסוד עמוסים ל־1 באוקטובר חובות עצומים בסכום כולל של 553,000 לא"י. חלק גדול של החובות היו לזמנים קצרים, ועול החובות הביא לידי כך שמזה שנים נפסקה פעולת ההתיישבות, כי דאגתנו היתה מופנית רק לשמירת הקיים. השנה עלה בידינו לשנות במידה ניכרת את המצב הזה.

לפני נסיעתך שוחחתי אתך על התכנית להשגת המילווה הגדול לשם קונסולידציה של החובות. לשם כך נסעתי ללונדון. המשא־ומתן שם הסתיים בהצלחה יחסית. חתמנו על הסכם פרלימינרי עם הבנקים על הלוואה בת 500,000 לא“י ל־15 שנה בריבית של 4%. התחייבתי כי עד סוף ספטמבר אמציא להם את כל התעודות המוכיחות שיש לנו רכוש בהיקף של 900,000 לא”י, חוַת־דעת של אודיטורים על ערך הרכוש הזה וכן חוַת־דעת עורכי־דין, כי יש לנו הרשות למַשכּן את הרכוש הזה. רק לפני עשרה ימים בערך נשלח כל החומר ללונדון. לפי הידיעות שקיבלתי סיפק החומר את דרישות המַלווים, אולם ברגע האחרון הם עוררו את שאלת החוזים בין המתיישבים לבין הקרן־הקיימת. לדאבוני החוזים האלה טרם נחתמו ואני מטפל כעת בהחשת חתימתם. אני מקווה שסוף סוף ההלוואה תסוּדר. במקרה זה נוכל לסַלק את כל החובות, לגמור את ביסוס משקי העמק, לסיים את חשבונות העבר. עלינו יהיה אז לדאוג לתשלום שנתי על חשבון המילווה בסך 46,000 לא"י. מקווה אני שנוכל כבר בשנה הבאה לחדש את פעולת ההתיישבות שלנו.

מעודדות אותנו מאוד תוצאות המגבית של השנה. בקונגרס העריכו את הכנסות קרן־היסוד ב־170,000 לא“י, אולם אנו לא ראינו כל אפשרות לאסוף סכום כזה. רבים הציעו אז להכריז מוֹרטוֹריוּם. לפי הערכתנו הנוכחית המבוססת במידה רבה תעלינה הכנסות קרן־היסוד השנה לסכום של 160,000 לא”י לפחות. עד היום כבר קיבלנו כ־145,000 לא“י, בזה מאפריקה הדרומית סך 25,000 לא”י. קבל נא בהזדמנות זאת את ברכתנו להצלחה הרבה של פעולתך באפריקה. הצלחת המגבית שם תשמש דוגמה מעודדת לפעולת קרן־היסוד ביתר הארצות.

היו לנו זמנים קשים בקשר למצב הפרוע בתוך ההסתדרות הציונית¹. אני רוצה לקווֹת שבמובן זה הגענו כבר לנקודה הגבוהה ביותר וכי הננו עומדים כעת בפני התחלה של הבראה. אני רואה סימני הבראה גם בוועידת “המזרחי”, שם ניצחו המתונים. מפלגת פועלי ארץ־ישראל פנתה בכרוז הקורא לכל החלקים הקונסטרוקטיביים של ההסתדרות הציונית להתאַחד על יסוד תכנית קונסטרוקטיבית.

גם ההנהלה חושבת לפעול בנדון זה ואנו מחכים לשובך כדי לדון יחד על פעולותינו אלו.

בכבוד ובברכה,

א. קפלן

ז. הופיין ול. איסטוריק

לכבוד

ז. הופיין ול. איסטוריק²

לונדון

כ“ט בכסלו תרצ”ה (6.12.34)

ידידי הנכבדים,

שבתי אתמול מאוחר בערב מחיפה ומצאתי את הטלגרמה שלכם. ברכתי החמה לכם. מתחילה תקופה חדשה בעבודתנו. יותר משבעה חדשים נמשך המשא־ומתן המאומץ ובמשא־ומתן זה לקחתם חלק פעיל מאוד וחלקכם רב בהצלחת הדבר. קבלו גם את ברכות ההנהלה ואת ברכות הנהלת קרן־היסוד.

למר זיו³ אני שולח את ברכתנו באופן מיוחד.

1. החל מ־1.12.34 הנהגנו את ההסדר החדש בהתאם לתנאי המילווה. רק את החוזר לארצות עוד לא שלחנו, כי שליחתו מחייבת פרסום המילווה.

2. אנו מחכים לידיעה בנוגע לגמר המשא־ומתן עם ה“דויטשה בנק”. ברור היה גם לי שבמקרה של דחיית הגמר יכולה להיות גם תקווה להרוויח כסף. בארץ, בחוגי הגרמנים, מדברים על אינפלאציה העלולה לבוא בגרמניה לאחר 13 בינואר, לאחר משאל־העם בסאר⁴. אולם לאחר שיקול דעת החלטנו לא לרדוף אחרי אפשרויות ספקולטיביות, כי אם ללכת בדרך היוקר והבטחון ולהשתדל לסלק את החוב הזה בהקדם האפשרי – –

3. נשארתי חייב תשובה בנוגע לכספי מר וַרבורג⁵. קיבלתי אתמול את מכתבך, מר הופין, מ־28.11.34 בנוגע למשא־ומתן עם ה“דויטשה בנק” ובנוגע להודעה של הכסטר⁶. אני מסכים לגמרי לדרך שקבעת. אולם הודעתם של באי־כוח מר וַרבורג הפתיעה אותי מאוד. טילגרפתי לאמריקה ומשם הודיעו לי שבספרי מגבית קרן־היסוד באמריקה רשום שמר ורבורג הבטיח לתת למגבית: בשנת 1931 – 50,000 דולר, בשנת 1932 – 50,000 דולר, בשנת 1933 – 30,000 דולר ובשנת 1934 – למגבית המאוחדת – 50,000 דולר. אינני יודע איך נעשה הדבר השנה, אבל בשלוש השנים הקודמות לא קיבלה קרן־היסוד על חשבון ההבטחות האלה מאומה, כי דוּבּר על זה שהכסף מועבר לגרמניה לתשלום החוב ב“דויטשה בנק”. אינני יודע אם הסכומים שהובטחו הוכנסו בספרים בהסכמתו המפורשת של מר ורבורג, אולם הם גם פורסמו באמריקה, והפתיעה אותי ההודעה שכאילו מר ורבורג הכניס 50,000 דולר במשך כל השנים האלה. ברם, כפי שאמרתי לעיל הריני מצטרף בהחלט לדעתך, שאין אנו צריכים כעת להיכנס בוויכוח בשאלה זו.

יכול להיות שתהיה לי אפשרות לברר את זה עם מר ורבורג בפגישה פנים־אל־פנים. וַדאי ידוע לכם שהלא־ציונים דורשים בכל תוקף כינוס מושב הוועד האדמיניסטרטיבי בניו־יורק בראשית ינואר. אנו פה התנגדנו למושב הזה מכמה וכמה נימוקים. בסוף החודש הזה צריך לבוא לארץ־ישראל מר זיו ואני רוצה בעת נוכחותו בארץ לקבוע באופן מוחלט את הסדרים החדשים בפעולתנו, לגמור את דבר ארגון קרן־היסוד וגם להשתתף בכל הבירורים בקשר למילווה לקרן־הקיימת. היום קיבלתי טלגרמה מלונדון שההנהלה הציונית בלונדון הסכימה לכנס את המושב במועד הזה, ועל סדר יומו תעמודנה שאלות פוליטיות, כספיות והתיישבותיות, והם דורשים שמכאן ישתתפו מר [משה] שרתוק (שרת) ואנוכי. אני מתקשה מאוד בעניין זה. לעת־עתה אני נוטה לדעה לא לעזוב את הארץ אם מר זיו לא ידחה את בואו.

1. אנו עשינו בינתיים הכנות שונות בקשר לתשלום יתר החובות. החלטתי לשלם גם את 23,000 הלא"י לברקליס בנק ולא לבקש מהממשלה שהיא תוותר על השעבוד הראשון שנתנה לבנק זה. אנשי הממשלה שמעו מן הצד על המילווה עוד לפני איזה זמן. ביום ב' נפגשתי עם ג’ונסון⁷ אצל הח' שרתוק. הוא היה הפותח בשיחה אתי על המילווה, אם נכון הדבר שאנו מקבלים מילווה מלוידס־בנק ובריבית של 4%. מובן שאישרתי לו את הדברים. אתמול נמסרו הדברים רשמית לממשלה (אולם לא לעתונות; אנו מחכים לטלגרמה נוספת מכם). בחוגי הממשלה עשתה הידיעה הזאת רושם חזק ואיני רוצה כעת לבקש מהם חסד בקשר להלוואה מברקליס־בנק. בשיחתי עם ג’ונסון הזכרתי לו את תנאי המשא־ומתן אתו מלפני שנה.

2. אני מקוה שליום א' תהיה כבר מוכנה אצלי רשימה מדוייקת של כל חובותינו ל־1.12.34 ולפי הרשימה הזאת נפעל.

3. הכינותי כבר את הצעת החוזה המתוקן עם המתיישבים ומסרתיו להסתדרות הפועלים החקלאיים לחוַת־דעת. אני רוצה לגמור במשך החודש הזה את כל השאלות הקשורות בחוזים ובגמר הביסוס של המשקים. אני רוצה לפַנות את הדרך לפעולת התיישבות חדשה ובה נתחיל, מקווה אני, עוד בראשית שנת 1935.

הנני להביע לכם עוד פעם את תודתי העמוקה בעד עזרתכם הנאמנה.

בברכה חמה, שלכם,

א. קפלן

י. מילטון

למר י. מילטון

לונדון

ירושלים, 1 ביוני 1936

הנדון: מצבות לבני הרצל

בתשובה למכתבך מ־21 באפריל שהראיתיו לחברי האכסקוטיבה: אנו מסכימים שיש לעשות משהו בכדי לסדר את קבריהם של בני הרצל בבורדו במצב נאות⁸.

הגזברות מסכימה להוצאה של כ־500 פראנק. קשה להעריך כיצד אפשר בסכום כזה להקים מצבות על הקברים ולשמור עליהם שמירה נאותה. אינני מכיר את הפרטים שעליהם דוּבּר עם הגזבר לשעבר והייתי רוצה לקבל פרטים יותר, שיאפשרו לי ולאכסקוטיבה להכיר את המצב כהוויתו.

הנאמן לך,

א. קפלן

דויד בן־גוריון

ירושלים, כ' בתשרי תרצ"ו (17.10.35)

בן־גוריון,

קיבלתי את מכתביך בדבר העברת מחלקת הארגון [מלונדון לירושלים] וממשה (שרת) קיבלתי את העתקי דפי יומנך. מהטלגרמה שלך מאתמול ראיתי שתישאר בלונדון לפחות עוד שבוע ימים והנני בא על כן להודיעך דברים אחדים:

1. אני מסכים לדעתך שאנו מוכרחים למצוא מקום בתוך הבניין למחלקת הארגון. אולם דבר זה מחייב או הוצאת הוועד הלאומי מהבית, או הוצאת איזו מהמחלקות שלנו. בכלל נעשתה דירתנו צרה מאוד, בפרט כעת לרגל הוספת מספר עובדים ושאלת סידור העבודה היא שאלה קשה מאוד. – –

2. היו לי ישיבות רבות עם אנשי “המזרחי” ו“הפועל המזרחי” ובכל ישיבה הם היו מעלים על הפרק הסכם זה או אחר שנעשה אתם⁹. בישיבה האחרונה באו בהודעה כי התחייבנו להפריש להם 15% מהתקציב החקלאי. גם את הדיון בשאלה זו דחיתי עד לשובך. משה שפירא¹⁰ יתחיל בינתיים בלימוד פעולות המחלקה וייכנס לתפקיד רק לאחר חלוקת התפקידים בהנהלה.

3. חזר סינטור¹¹ וגם הוא מציג את שאלת התיקים.

4. בימים האחרונים היו ישיבות אחדות בענין החוּלה. חברת הכשרת הישוב רצתה להתחיל במשא־ומתן עם פרטים בדבר מכירת חלקים מהקרקעות. בקושי עלה בידנו להשפיע שתדחה את הדבר עד סוף החודש הזה ותחכה להחלטת יק“א בישיבה שצריכה להתקיים ביום 26.10.35. הכסטר נוסע לישיבה הזאת. אני מפקפק אם גם בישיבה זו תתקבל החלטה סופית. ב־29־28.10.35 צריכה, לפי דרישתנו, להתכנס ישיבת הדירקטוריון של הקרן־הקיימת בשאלה הזאת. אולם ברור לי שאם יק”א והקרן־הקיימת לא תקבלנה החלטות חיוביות ולא תסכמנה לקחת עליהן לכל הפחות חלק מהעול, תקבל תוקף ב־1.11.35 האופציה של הבנק לחקלאות על 25% מהקונצסיה. אינני רואה כל אפשרות ללחוץ יותר על חברת הכשרת הישוב. היא אינה יכולה לשאת בכל אחריות הדבר. היא כבר הפסידה בינתיים, לרגל המשא־ומתן הזה, את האפשרות של הוצאת מניות חדשות, את ההזדמנות להכפיל את הונה, וקשה לדעת מתי תהיה שוב הזדמנות כזאת. המצב בארץ מעמיד גם אותה לפני קשיים רבים והיא מוכרחה לחפש דרך להיחלץ מחלק מהעול.

5. המצב הכלכלי בארץ ממשיך להיות מתוח. נראה הדבר שיצאנו מסכנת המשבר בבנקים, והוצאת הכספים מהבנקים כמעט נפסקה. לבנקים הגדולים גם התחילו זורמים פקדונות מחדש, אולם הבנקים הקטנים וגם הבינוניים סבלו קשה. בנק אשראי איבד יותר מ־60% מפקדונותיו; יתר הבנקים הבינוניים – כ־30%; הבנקים הקטנים – 60%–50 מהפקדונות. הבנקים זהירים מאוד במתן אשראי ומצמצמים את היקפו. זהירים גם הבנקים הגדולים, למרות כל הודעותיהם. השבוע ביום ג' היתה שוב ישיבה עם אפ"ב בשאלות אלה. חיפשנו דרכים איך להניע מחדש את הגלגלים. צמצום האשראי משפיע על התעשייה והמסחר, ועוד יותר על הבניין. הציבור הרחב ממשיך להסס ואנשי ההון מחכים עם השקעותיהם. בימים האחרונים היו סימנים קלים לטובה. כל זה מוסיף דאגה.

6. ביום ג' היתה לי שיחה ארוכה עם ג’ונסון על המצב. רציתי להניע אותו לעזרה בשאלת הרחבת האשראי ובייחוד להביאו לידי איזו שהיא ז’סטה לגבי התעשייה. לדאבוני הצלחתי מעט מאוד. ג’ונסון עזר ומוכן גם להבא לעזור לבנקים, אולם הוא חושב את צמצום האשראי לתופעה בריאה. לדעתו דפלציה היא הכרחית. גם ביחס לתעשייה הסתפק בהכרזות כלליות. הוא הראה לי את התזכיר ששלח לנציב ללונדון. יש בתזכיר הרבה מלים יפות אבל לא ראיתי בו הצעות ממשיות. ההצעה העיקרית שלו היא – הזמנת פקיד מומחה מלונדון אשר יעשה בארץ שנתיים, ילמד את פרובלימות התעשייה כאן, והפקיד הזה יהיה המחווה דעה והנותן עצה בכל שאלות התעשייה. כדאי שהמחלקה המדינית תתעניין באופן דחוף בשאלת האיש ובמידת יכלתה תשתדל להשפיע כי יישלח איש מתאים באמת.

7. שלחתי לכם אתמול טלגרמה ושאלתי: מה תהיינה תוצאות הסנקציות כלפי איטליה לגבי ארץ־ישראל¹²? עוררתי את השאלה הזאת בממשלה. אותי, ואת היישוב כולו, מעניינת קודם כל השאלה של הטרנספורט. ידוע לך היטב כי רוב העולים שלנו באים באניות איטלקיות, וגם חלק גדול של הסחורות, ובפרט של תפוחי־הזהב, נשלח באניות איטלקיות. רוב המשלוחים לארצות הקונטיננטליות מוכרחים לעבור את טריאסט, ומה יהיה גורלנו במקרה של אמברגו ובמקרה של איסור טרנסקציות בין ארץ־ישראל ונתיניה לבין איטליה ונתיניה? הממשלה פה הודיעה שהיא מחכה להוראות מלונדון, אולם דעתה היא שכל האיסורים יחולו גם על ארץ־ישראל, ידיעה כזאת גם נמסרה על־ידה לעתונות, והדבר הגביר את הדאגה בחוגים שונים.

שלך,

א. קפלן

נ. ב. דיבר אתי מלצר בענייני פאלקוֹר¹³. שאלת פאלקוֹר בכלל מדאיגה אותי מאוד. השנה שעברה נגמרה בהעברה גדולה מאוד על התקציב. השנה נצטרך להיות בכל שאלות התקציב קשים יותר וזהירים יותר, כי אנו עלולים לעמוד בפני הפתעות כבדות בשטח התקציב. חשוב היה מאוד כי לפני שובך הנה תברר בלונדון את שאלת תקציב לונדון ואת שאלת תקציב מחלקת הארגון.

דויד בן־גוריון

30 ביולי 1936

בן־גוריון,

ביום האחרון לפני צאתך ללונדון החלטנו על גיוס חברי ההנהלה לשעבר לפעולה בגולה – פעולה מדינית והגשמת המפעל הכספי המיוחד שלנו¹⁴. כינסנו את כל החברים לישיבה מיוחדת. הישיבה היתה בדרך כלל מוצלחת, היה בירור רציני וכמעט כל החברים הביעו את נכונותם להעמיד את עצמם לרשות ההנהלה. אולם לא יכולנו עד עתה לנצל את הנכונות הזאת. מצד אחד הגיעו אלינו ידיעות מאי־אלו ארצות שאין כל אפשרות לארגן שם פעולה מקיפה לפני גמר הקיץ, מהצד השני הפריע הבירור הארוך בדבר מקום כינוס הוועד הפועל הציוני ומועדו. מסקנתנו היתה שפעולת הגיוס צריכה להתחיל מיד לאחר מושב הוועד הפועל, השליחים יסעו למושב ומשם יתפזרו לארצות. לשם כך נחוץ להזמין אותם למושב הוועד הפועל הציוני, ועל כך אני רוצה לקבל את הסכמתך והסכמת חברינו בלונדון.

תכנית הפעולה עדיין לא נקבעה לכל פרטיה, כי זו תלויה במידה רבה בתגובתך אתה. כאן היתה דעה שצריך לכנס בגולה ועידות יוצאות מן הכלל בימי החגים, בין כסה לעשור או בחול־המועד סוכות, ובאי־אלו ארצות יש לשתף בוועידות האלה גם חוגים לא־ציוניים. תפקיד הוועידות צריך להיות: לגייס את דעת הקהל היהודית למלחמתנו המדינית, ועם זה יוכרז מעל במתה על “מפעל הבצרון” המיוחד, ובה תהיה התחלה לארגון המפעל הזה. בואם של השליחים מהארץ כדי להשתתף בוועידות יוסיף להן משקל וחשיבות. בלי הוועידות המיוחדות האלה קשה יהיה ליצור בארצות את מצב־הרוח המתאים למאמץ כספי גדול.

מאותם הטעמים יש ערך רב לוועידה כזאת באמריקה הצפונית. הובעה הדעה שיש לבקש את ד“ר וייצמן ואולי גם את לורד מלצ’ט¹⁵ שיעשו קפיצה לשם לזמן קצר. האם רעיון זה ריאלי הוא לדעתך? מתוך הפרוטוקול אתה רואה שדוּבּר הרבה גם על קול' קיש¹⁶. בהיותי בחיפה בשבוע שעבר נפגשתי אתו והוא מוכן להעמיד את עצמו לרשות ההנהלה, אולם לדבריו מקומו בחדשים הקרובים צריך להיות דווקא בארץ. אין הוא צריך לפעול כבא־כוח רשמי של ההנהלה, כי אם כאדם שעבד הרבה זמן ב”סיביל סרביס" תהיה לו לדעתו אפשרות רחבה יותר לגישה לחברי הוועדה מאשר למישהו אחר. רוצה להקדיש את עצמו כולו לפעולה זו בין אנשי הוועדה המלכותית¹⁷, ולדעתו הכרחי גם לפתח פעולה בקרב הצבא – –

ועתה בעניין מושב הוועד הפועל הציוני. אני מקבל כרגע כעוּבדה קיימת שהמושב יתכנס בחוץ־לארץ, אם כי לא הציבור הארץ־ישראלי בכלל ולא אני איננו יכולים להשלים עם רעיון זה. המצב בארץ לא הוטב כלל מאז צאתך. ההרגשה בחוגים רחבים רעה והולכת והסבל הכלכלי גדל והולך. אני מנסה לבוא לעזרת הפונים במקום זה ובפינה אחרת, אולם אין ביכולת ההנהלה במצבה כיום לעשות פעולה ניכרת בשטח זה. ברם יש ערך רב גם לטיפול בעניינים האלה.

שבעתיים הכרחית נוכחותו של משה [שרתוק־שרת] בארץ. אי־אפשר כלל להעלות על הדעת שבמצב המתוח כיום יצא משה לחוץ־לארץ ולוּ גם לימים ספורים. מצב זה מחייב ששנינו צריכים להישאר בארץ גם אם מושב הוועד הפועל יתקיים בחוץ־לארץ. כדי לאפשר את הישארותי אני כאן הצעתי בישיבת ההנהלה, להסיר מעל סדר היום של מושב הוועד הפועל את הדיון בשאלות התקציב ובשאלות הכלכליות, ולמסור את קביעת התקציב לתרצ"ז להנהלה יחד עם ועדה מורכבת מבאי־כוח המפלגות בארץ. כבר היה תקדים כזה. אם כך יסודר הדבר הוא יאפשר לא רק את הישארותי אני כאן, כי אם גם של חברים אחרים, אשר נסיעתם למושב הוועד הפועל באה בעיקר לרגל השאלות התקציביות והכלכליות. באופן זה תצטמצם ישיבת הוועד הפועל בשאלות הפוליטיות בלבד. כאן אני רואה צורך לשוב ולהזכיר, שצריך לנצל את המושב הזה לשם הכרזת “מפעל הבצרון”, למען תת לו תוקף ומעוּף.

– – הייתי מוכרח בימים האחרונים לפני צאתו של גרינבוים¹⁸ לפולין להקציב 8,000 לא“י למחלקת העבודה, בעיקר לביצור עמדותינו במושבות. חוששני שנצטרך להקציב סכומים נוספים בקשר לעבודות הממשלה. בשבוע שעבר הודענו לממשלה שאנו מקבלים אחריות בעד 5,000 הלא”י – השתתפות המשקים בהוצאות כביש גניגר–נהלל. פעולה זו של הכבישים חשובה לאין־ערוך הן מבחינת הבטחון, הן מבחינת העבודה, וכמובן מבחינת טובת המשקים. המחלקה לעבודות ציבוריות מוכנה לעכב את העבודות אבל הממשלה המרכזית לוחצת ודורשת החשתן. הצלחת הדרישה הזאת של הממשלה תלויה במידה לא קטנה בנו, כי שוב יידרשו מאמצים כספיים נוספים מצדנו.

בברכה רבה, שלך,

א. קפלן

משה שרתוק (שרת)

א' בטבת תרצ"ט (23.12.38)

משה היקר,

בימים האחרונים היו פה ישיבות ושיחות בקשר למשא־ומתן בלונדון¹⁹. בחוגי החברים ובין לא־חברים מתחזקת והולכת העמדה השלילית, ובתוקף נלחם בעדה ברל²⁰ בישיבת המרכז [של מפלגת פועלי ארץ־ישראל] ואחר־כך בישיבת הועד־הפועל [הציוני] המצומצם. בגורלי נפל הפעם לנהל מלחמה בעד עמדת המחלקה המדינית, אם כי אומר לך בגלוי שגם לי יש ספקות גדולים. העמדה שקיבלנו לבסוף היתה, שמוקדם עוד להחליט אם ללכת למשא־ומתן או לא. כפי שציינתי בסיום הוויכוח בוועד הפועל המצומצם, הריני מתאר לי גם אפשרות שלא נלך, גם שנלך ונפסיק את המשא־ומתן וגם השתתפות מלאה מצדנו במשא־ומתן, וצריך למסור את ההכרעה לידי ההנהלה. העמדה הזאת נתקבלה בישיבת הוועד הפועל המצומצם, אם כי מחצית החברים הצביעו בעד המלצה להנהלה לבלי ללכת למשא־ומתן זה. בכל אופן סבורני שאין כל צורך לקבוע כרגע את עמדתנו אם לחיוב ואם לשלילה. יש לחכות להתפתחות העניינים, ובינתיים עלינו להמשיך בפעולתנו ולהרחיבה.

איך להרחיב את פעולתנו? אינני מקבל את תכניתו של בן־גוריון כולה, והצטערתי על מכתבו לוועד הפועל הציוני בו הוא חוזר על כל דבריו בישיבת ההנהלה ובישיבת המרכז. אינני חושב שנחוץ לאמור עתה מה נעשה במקרה של קרע עם אנגליה. קיבלתי מתכניתו את החלק הנוגע לפעולה המיידית – להתחיל מיד בגיוס כוחות העם ובארגון הכינוס באמריקה. מן ההכרח שהפעולה הזאת תתחיל מיד, ומשום כך לא התנגדתי לנסיעתו של בן־גוריון, אם כי נסיעה זו העמידה אותנו במצב מאוד לא נעים בישיבת הוועד הפועל המצומצם. טרם קיבלנו מכם כל ידיעה ואני מבין שבן־גוריון מילא את תכניתו ונסע לאמריקה. הוא חושב להישאר שם רק ימים אחדים, ובכוונתו לחזור ללונדון עוד בראשית ינואר, אולם לאחר שחשבתי הרבה בדבר באתי לידי מסקנה שביקור קצר זה לא יספיק עתה, וחשוב היה לנצל גם את ועידת “יונייטד פאלסטיין אפיל” שצריכה להתכנס ביום 14 בינואר, כשלב לגיוס הכוחות בהיאבקותנו המדינית. כך הנני בא לידי הצעה שהיא אולי נועזת במקצת:

סבורני שטוב היה אילו היה וייצמן נוסע לוועידת “יונייטד פאלסטיין אפיל”, במקרה שהוא יסרב הייתי מציע כי תסע אתה. אני יודע את הנימוקים נגד: מה יהיה על המשא־ומתן ועל ההכנות לו? אבל הן לא ידוע מתי באמת יתחיל המשא־ומתן. אתמול היו בעתונות ידיעות ממצרים כאילו המשא־ומתן נדחה עד לראשית פברואר. ברור, שלא יתחיל לפני שובו של צ’מברליין²¹, ואולי גם לא לפני שובו של האליפאכס²² מהנסיעה לרומא, היינו – לא לפני 18–20 בינואר וזה – אם עד אז ייגמר המיקוח עם הערבים. ועידת “יונייטד פאלסטיין אפיל” היא ב־14 בינואר, והשאלה היא אם לא כדאי היה, לאחר שדחו את המשא־ומתן חדשים בשל המיקוח עם הערבים, שנודיע הפעם אנו כי נוכל להשתתף בו לא לפני סוף ינואר, ויחכו לשובו של וייצמן כשם שמחכים למשתתפים אחרים. אינני רואה אסון בדבר גם אם לא יחכו. וייצמן יוכל לנמק את הדחייה בזה שהוא רוצה להיפגש עם חבריו ועם באי־כוח היהדות באמריקה, ותנהג הממשלה כטוב בעיניה. נראה לי שאילו בא וייצמן למשא־ומתן לאחר ביקור באמריקה היה זה מגביר את משקלנו ובכל אופן יהיה לזה ערך רב כלפי פנים, בייחוד כאשר רבים הספקות בנוגע להשתתפותנו.

אם וייצמן לא יוכל לנסוע הצעתי היא, כאמור, שאתה צריך לנסוע לוועידה באמריקה. אני מבקש מכם לדון בדבר בהתחשב קודם כל בנימוקים המדיניים. אבל אודה ולא אבוש כי עלי משפיעים גם נימוקים ארגוניים וכספיים. בן־גוריון מסר לך על מצב הקופה. בימים האחרונים נעשה מצבנו קשה עוד יותר. למעשה אני מעכב כעת כל תשלום, כי אין במה לשלם. קרן־היסוד קיבלה בכל שלושת החדשים בסך־הכל קרוב ל־60,000 לא“י, במקום 250,000 לא”י שצריכים היינו לקבל לפי תקציב של מיליון, או 120,000 לא“י לפי התקציב המינימלי. אבל מה שמדאיג אותי עוד יותר ממצב הקופה כרגע הוא רגש הדיכאון בציבור שלנו, ובראש וראשונה באמריקה. אני קורא פרוטוקול של ישיבת חברינו באמריקה עם אנשי הג’וינט, ומה מעליבה עמדת חברינו. הם הגנו בכל כוחם על ארץ־ישראל, אבל ניכר כי הם בעצמם אינם בטוחים בעמדתם, בכוחה של ארץ־ישראל לעומת האסון האיום שלנו בארצות. מוכרח לבוא עידוד מן החוץ ועידוד זה מוצדק בהחלט; גם במצב היום תמלא ארץ־ישראל מקום לא קטן בקליטת העולים. בימים אלה עשיתי עם [אליהו] דובקין ועם [משה] שפירא חשבון העולים, ונמצא שגם ה”שדיול" הזה על כל הגבלותיו ואכזריותו יאפשר עלייה של 7,500 קרבנות היטלר, מלבד עולים מארצות אחרות. מספר זה ודאי עוד יגדל. באים ויבואו אלפי אנשים, והם באים בתנאים שעל אודותם ודאי סיפר לך אליהו גולומב²³, מחוסרי־כל ופונים אלינו בדרישת סידור. גם סידור ראשון זה צריך לעלות בהרבה אלפי לירות וידי אינה מגעת לעשות זאת. גם בתנאים הנוכחיים בארץ נוכל לקלוט מספר הגון של פליטים, ברם אם לא נקבל עזרה כספית מתאימה מחוץ־לארץ עלולה הברכה הזאת ליהפך, חלילה, לקללה. אנו יכולים גם עתה להתמודד עם כל מיני חברות גם מבחינת העזרה המיידית לקליטת פליטים. אולם חוששני שהציבור בחוץ־לארץ אינו יודע זאת, ומכאן הקומפלקס של נחיתות המורגש עתה בכל התנועה הציונית.

גורל עבודתנו תלוי קודם כל באמריקה, ואם לא נצליח לשנות את המצב שם אינני יודע איך וכמה זמן אוכל להחזיק מעמד פה. שוחחנו על זה בישיבת הוועד הפועל, ולדאבוני כל השיחות לא נתנו כל פרי. לא קיבלתי עד היום הסכמה מאמריקה לשליחים. יותר מזה, מונטור טלגרף לנו לבל נעיז לשלחם עד לידיעה נוספת. הייתי שולח שליחים למרות האזהרה, אבל דואג אני למצבם של החברים שיבואו לשם, העלול להיות עלוב מאוד. ההשתתפות בוועידה הכרחית גם מבחינת גיוס אמצעים, ובייחוד מבחינת עידוד החברים באמריקה; צריך להגדיל בקרב הציונים שם את ההכרה, שאם נלך למשא־ומתן נעשה זאת מתוך שנישען על כוח תנועתנו ומתוך אמונה בתנועה ובסיכויי הצלחה במלחמתנו. טוב מאוד אילו בא לשם וייצמן, אולם אני חוזר שוב – אם לא יסע וייצמן צריך שאתה תיסע. אני יודע את ההפסד האבנטוּאַלי, אבל בטוחני כי ההפסד יצא בשכר. אפשר יהיה גם לצמצם את זמן הנסיעה לוייצמן. יבוא לאמריקה ימים אחדים לפני הוועידה ויצא ימים אחדים לאחריה, והוא יוכל להיות שוב בלונדון ביום 25 בינואר.

שלך,

א. קפלן

ד"ר חיים וייצמן

17 ביוני 1937

ד"ר וייצמן היקר,

– – בשאלת הלא־ציונים. דבר הקמת הוועד האדמיניסטרטיבי המצומצם [של הסוכנות היהודית] העברנו במושב הוועד הפועל הציוני, ואם כי היתה התנגדות הן לגופו של עניין והן לצורתו – חלק מהחברים דרשו כי הוועד האדמיניסטרטיבי המצומצם יהיה מורכב מחברים או מסגנים של הוועד האדמיניסטרטיבי הגדול, כדוגמת הרכבו של הוועד הפועל הציוני המצומצם – העברנו את ההחלטה ללא כל מגבלות. גם על העוּבדה שהלא־ציונים לא מצאו לאפשר להכניס לוועד האדמיניסטרטיבי המצומצם את סגני חברי הוועד האדמיניסטרטיבי הנמצאים בארץ, את באי־כוח הוועד הלאומי, עברנו לסדר־היום. האשמה לאי־התכנסותו של הוועד האדמיניסטרטיבי המצומצם עד היום, היא בעיקר בלא־ציונים, כי בינם לבין עצמם התנהל משא־ומתן ממושך, שתכנו לא ידוע לנו היטב. רק בשבוע העבר קיבלנו מהם מכתב עם שמות שמונת החברים שהם מציעים – – אני מקווה שהישיבה הראשונה תתכנס בשבוע הבא. כל זה עשינו למען השלום.

אולם אף למען השלום לא יכולנו לקבל גם את הדרישה השניה של הלא־ציונים – את החזרת הפאריטי²⁴. בישיבת הוועד הפועל הציוני נתקלה הדרישה הזאת בהתנגדות מצד כל הסיעות. לשם בירור העניינים בחרה ההנהלה בוועדה המורכבת מד“ר הכסטר, ד”ר סנטור, יצחק גרינבוים וממני. דוּבּר גם על אופן בחירתם של באי־כוח הלא־ציונים, על היותם תלויים בהוראות מבחוץ, באיזו מידה הם נושאים בדאגה לסידור עניינינו. אולם כל השיחות האלו היו ללא תועלת. ד“ר הכסטר הודיע שבלי הסכמה מאמריקה הוא אפילו לא יוכל להיכנס בדיון על איזו הצעה שהיא מחוץ להחזרת הפאריטי. את תוכן המכתב המצורף מסר ד”ר הכסטר בקיצור בטלגרמה למר וַרבורג, ובתשובה לזה נתקבלה ממר וַרבורג תשובה, שהוא רואה בזה הפסקת הקשרים. – – אינני חושב שנחוצים פירושים. הננו במצב של אין־מוצא. לדעתי יהיה זה לא הוגן מצדנו לתת הבטחות והתחייבויות, אשר ספק אם נוכל למלאותן בקונגרס, וגם כאשר אנו יודעים יפה מה רבה חשיבותה של חזית מאוחדת דווקא בשעה זוֹ.

אגב: קיבלתי שורה של ידיעות מאמריקה על שיחותיו של מר ורבורג עם העומדים בראש המגבית המאוחדת בדבר המשא־ומתן על הרכב הסוכנות ובשאלות פוליטיות. מר ורבורג מתנגד באופן חריף לחלוקה²⁵. הוא רואה בה הקמת גיטו בארץ־ישראל, והציע להקים חזית יהודית למלחמה ברעיון הזה.

בעניין פעולתנו פה. המצב הכלכלי הורע מאוד בחדשים האחרונים. הציפיה לדין־וחשבון של הוועדה המלכותית ואי־הבטחון ביום המחר משתקים את האיניציאטיבה של ההון הפרטי. הוקטנה מאוד עליית בעלי ההון. ההשקעות מועטות. מכה נוספת קיבלנו לרגל ההפסדים הקשים של הפרדסנות השנה, ונוסף לתפקידינו הקשים הועמדנו בחדשים האלה לפני צורר דחוף לעזור לפרדסנים, לבעלי־תעשייה, וההכרה למנוע ככל האפשר את התפשטות חוסר העבודה. ההנהלה פיתחה פעולה מאומצת בכל השטחים האלה, נאלצנו להיכנס בהתחייבויות רבות וניצלנו את המוסדות הקרובים לנו, בראש וראשונה את אפ"ב, לגיוס אמצעים חדשים.

– – בשבועות האלה טיפלנו בסידור אי־אלו עבודות ציבוריות בעיר ובכפר, ובהחשת תנועת הבניין, בעיקר הבניין העממי. השתמשנו לשם זה באי־אלה סכומים ממפעל הבטחון והבצרון. כקליינטים מופיעים לפנינו עיריית תל־אביב, ועד הדר הכרמל, המושבות חדרה ורחובות, ואחדים מהיישובים של הסוכנות. לדאבוני המכוֹנה היא כבדה, ההכנות להוצאת העבודות לפועל דורשות זמן רב.

בינתיים לחץ חוסר־העבודה ומחוסרי־הפרנסה גדול. כדי להביא שינוי כלשהו במצב־הרוח וגם כדי ליצור מקור נוסף לעבודה, החלטנו להיכנס שוב לעניין הנמל התל־אביבי. מתכנים אנו תכניות להרחבת מפעל הנמל, הגדלת שטח המעגן, וייבוש ארבעים דונם מהים.

ההנהלה טיפלה הרבה בפרובלימות ההתיישבות, בפרט בהתיישבות החדשה. בישיבת הוועד הפועל הציוני תפסה השאלה הזאת מקום רב, ובחדשים האחרונים עלו, כידוע לך, ארגונים אחדים על הקרקע בעמק הירדן, בבית־שאן ובגליל. אנו עוסקים עתה הרבה בבירור האפשרות לעלייה לנקודה אחת או שתים בקצהו הדרומי של עמק בית־שאן. ההתיישבות הנוספת הזאת גם היא דורשת מאתנו התחייבויות גדולות מאוד. – – מטרתנו היא להחזיק מעמד בתקופת־המעבר, עד שיתבהרו האפקים הפוליטיים. וקשה הציפיה הזאת.

בעצם צריך היה כבר להתחיל בהכנוֹת ליום מחר, לזה שיבוא לאחר הדין־וחשבון, ויוכל היות כי יום זה ידרוש מאתנו התאמצוּת גדולה עוד יותר. אולם קשה מאוד לדון על הכנות כל עוד איננו יודעים מה יביא לנו מחר זה.

מהידיעות שאנו מקבלים מלונדון רואה אני מה קשה כעת עבודתך. שמחתי לשמוע שנחת במידאן. החדשים הקרובים ידרשו הרבה כוחות.

שא ברכה חמה מאשתי וממני. דרישת שלום לגברת וייצמן.

הנאמן לך,

א. קפלן

ד"ר חיים וייצמן

ירושלים, ב' בחשוון תרצ"ח (7.10.37)

ד"ר וייצמן היקר,

ידעתי עד כמה אתה שקוע בפעולה המדינית, וממכתבי שרתוק ובן־גוריון למדתי את כל הטרדות שלך ואת הפעולה הרבה שעשית לאחר הקונגרס – – מתוך ידיעת טרדותיך לא רציתי לכתוב לך על הפעולה הכלכלית שלנו ועל הדאגות והטרדות שלנו בשטח פעולה זה. אולם כעת אנו עומדים לפני פעולה גדולה של גיוס אמצעים בארץ ובגולה ואני מוצא לחובה למסור לך סקירה קצרה על המצב ועל הצעדים שאנו נוקטים בהם.

לאחר הקונגרס מיהרתי לשוב לארץ. מצאתי בארץ דפרסיה רבה בשטח הכלכלי, אולם לדעתי אין להגזים בתיאור המצב ואין לדבר על קטסטרופה ועל משבר. גם כעת יש חוגים המרוויחים די יפה וחוגים רחבים עוד יותר יודעים להחזיק מעמד. היישוב גילה כשרון רב של הסתגלות ועוברים ממקצוע למקצוע, ובתי־חרושת רבים עוברים מסוג תוצרת אחד לסוג תוצרת אחר, שהשיווק שלו בטוח יותר, גם נוסדים מפעלים חדשים ואין להשוות את המצב בארץ כיום למצב ששרר בה בזמן המשבר ב־1926–1927. נוצר גוף כלכלי בעל שרשים עמוקים שיש בו כוח חיוני רב. עם זה יש לראות את הדפרסיה הקשה, המַכּה חוגים רחבים, והיא מתגברת והולכת לרגל מצב אי־הבהירות ואי־הבטחון. כוונתי בעיקר לאי־הבטחון ליום המחרת, מה יהיה גורל היהודים בארץ בעוד שנה ומה יהיה גורל העלייה היהודית. לרגל אי־בטחון זה חוששים מאוד בעלי ההון להשקיע את כספם בארץ. גם כעת יש עוד כסף רב בארץ, כמות הפקדונות כמעט שלא הוקטנה, מחירי ניירות־ערך של הבנק האיפותיקאי, של “ביצור” ואחרים לא ירדו בארץ. אולם המיליונים האלה מונחים ללא תנועה ואַפייני הדבר, שבידי הבנק האיפותיקאי יש כעת כ־400 אלף לא"י במזומנים ואין מי שיבוא ויבקש הלוואה.

חוסר העבודה בארץ אינו גדול באופן יחסי. הממשלה מעריכה את מספר מחוסרי־העבודה ב־10,000, ההסתדרות באופן רשמי ב־4,000–5,000, והאמת היא כנראה באמצע. אולם לאלפים מחוסרי־העבודה יש להוסיף אלפים רבים העובדים רק שלושה ימים בשבוע. הכנסת הפועלים ירדה מאוד ובזה ירד כוח הקנייה בארץ, צומצם השוק הפנימי ודבר זה משפיע על התעשייה וגם על החקלאות המעורבת. אף שבאה הורדה במחירי חלב וירקות מצטמצם השיווק של “תנובה”; מחמת צמצום השוק והתחרות הערבים, שגדלה בחדשים האחרונים, קשה כעת גם מצב החקלאות שלנו, בפרט בשני ענפיו: חלב וירקות. המצב בפרדסנות ידוע לך. בשל סיבות פנימיות וחיצוניות הוכו קשה ענפים רבים וגדולים בכלכלה הארץ־ישראלית והון חדש אינו. כעת נכנסים לארץ כ־300 אלף לא"י לחודש הון פרטי, אבל יש להביא בחשבון שב־1935 נכנס יותר ממיליון לחודש. יש מפעלים שאין אפשרות לעזור להם, אבל ישנם גם מפעלים שנחוצה עזרה למען יוכלו להסתגל למצב החדש, לפנינו התפקיד הגדול של שמירה על העמדות, נוסף לתפקידים הגדולים העומדים לפנינו בשטח הבטחון, ביסוס נקודות הכיבוש שהקימונו אשתקד, ועוד תפקידים חיוּניים.

בשעה קשה פונים הכל אל הנהלת הסוכנות ורוצים לראותה כממשלה היהודית, כשהיא נתבעת לתת, מה שאין כן בהטלת מרוּת. יש גם תכניות כלכליות חשובות מאוד ליצירת עבודה ולהתפתחות הכלכלה בארץ. לדוגמה: תכנית הפיתוח של מר משה סמילנסקי²⁶ בנגב, תכנית הכבישים שהיא חשובה להבראת משק הפרדסים, ואפשר להביא תכניות אחרות, אבל דרוש כסף רב שבשוק הפרטי קשה להשיגו.

המצב הזה דחף אותי עוד בצוריך לדון עם ידידינו על אפשרות של הלוואה. הופיין חזר השבוע לארץ, והוא תולה את הצלחת ההלוואה הזאת בהבהרת המצב הפוליטי. הוא סיפר לי גם על הצעדים שנקט זיו והילל מאוד את פעולתו. הוא אופטימי ביחס להלוואה, אם אפשר יהיה להוכיח ללוידס בנק, שאנו עומדים לפני הקמת מדינה יהודית. הופיין מייחס ערך רב לעזרתך במשא־ומתן עם לוידס בנק. הוא אמר שהלוידס בנק היה רוצה לקבל ממך מכתב ואיזו שהיא ערבות אישית, שאם תקום מדינה יהודית היא תישא בעול ההלוואה הזאת. לך הלא ברור יותר מאשר למישהו אחר אם הבהרה זו במצב הפוליטי תוכל לבוא בשבועות או בחדשים הקרובים. שמחתי שזיו משתדל לא לקשור את המשא־ומתן דווקא עם המצב הפוליטי, והופיין הבטיח לדרוש בכל כוחו השגת המילווה, וגם לתמוך בצעדי זיו.

אינני רוצה לתלות את כל תקוותנו רק בעזרה מבחוץ, ואנו רוצים לעשות את הכל ביכלתנו למען הגביר את כל המגביות הפנימיות. החלטנו להעמיד השנה את מגבית קרן־היסוד על יסודות שונים קצת, לאַחד את הלוזונגים הרגילים של קרן־היסוד עם אלה של בצרון ובטחון. ה' שפרינצק²⁷ העלה את הרעיון לנצל לשם זה את חודש נובמבר, במלאות עשרים שנה להצהרת בלפור. אנו רוצים לקרוא בחודש נובמבר בארצות שונות ועידות רבות־עם של כל ההסתדרויות הציוניות ויתר החוגים שאפשר למשוך אותם לפעולה למען ארץ־ישראל בסיסמה “כינוס עם ישראל לציונות ולבניין הארץ”. אנו רוצים לנצל את שני התאריכים, עשרים שנה להצהרת בלפור וארבעים שנה לקונגרס הראשון, גם למען עידוד הרוחות וגם למען הרחבת המגבית. לוועידות אלה אנו רוצים לשלוח משלחות מיוחדות מארץ־ישראל, להחדיר בהן את רצינות השעה. ניתנת גם האפשרות שהוועידות האלה תהיינה הפגנה ציונית פוליטית.

האכסקוטיבה תצטרך להוציא כרוז בחתימתך ובחתימת יתר חברי ההנהלה. חשוב מאוד שתבוא איזו פנייה ממך אל התנועה כולה.

מכתבי ארך ועלי לבקש סליחה ממך שאני מטריח אותך בשאלות נוספות, אולם הפעולה המדינית והפעולה הכלכלית קשורות עתה קשר אמיץ מאוד. בפעולה הכלכלית יש למצוא לפעמים עידוד לפעולה המדינית.

קבל את ברכתי החמה.

שלך הנאמן

א. קפלן

ד"ר חיים וייצמן

א' בטבת תרצ"ט (23.12.1938)

ד"ר וייצמן היקר,

אני יודע מה רבות טרדותיך ומסיבה זו אני נמנע מלכתוב לך תכופות ומלספר על צרותי אני, אם כי הצרות רבות מאוד, בפרט בשטח הכספים. ההכנסות ירדו במידה מבהילה, ואינני יודע איך ועד מתי אוכל להחזיק מעמד אם לא יבוא שינוי רדיקלי, אבל החלטתי לכתוב לך היום לאו דווקא בקשר לענינים פה, אלא מנקרת במוחי מחשבה אחת, אולי קצת נועזת, ומוכרח אני להביעה בפניך.

מחשבתי היא – אפשרות של נסיעתך המיידית לאמריקה, עוד לפני התחלת המשא־ומתן, על־מנת שתשתתף בוועידת יו.פ.א. (יונייטד פאלסטיין אפיעל) אשר תתחיל ב־14 בינואר. אני יודע את כל הנימוקים²⁸ נגד נסיעה זו, את הכרחיוּת היותך בלונדון, את דבר המשא־ומתן. אבל נראה לי שבמצב כיום כדאי לבדוק שוב את העניין. אתמול הופיעה בעתונים הערביים ידיעה ממצרים כי המשא־ומתן יתחיל בסוף ינואר או בראשית פברואר. ממקור אחר מוסרים כי המשא־ומתן לא יתחיל אלא ימים אחדים לאחר שובו של צ’מברליין ללונדון, הוה אומר – לא לפני 18–20 בינואר. אם תסע לאמריקה תוכל לחזור ללונדון ב־22–25 בינואר.

מתייצבת השאלה אם אין אנו יכולים לדרוש דחיית המשא־ומתן לשבוע־שבועיים במקרה שהדבר נחוץ לנו. אם הוא נדחה חדשים רבים בשל המיקוח עם הערבים, חושבני שזכות מלאה לך ולנו להציג דרישה כזאת, ואם הממשלה לא תקבל זאת, עלינו ללכת לפי הפרוגרמה שאתה תקבע. אתה יודע על הפקפוקים הרבים גם פה בקשר לעצם ההשתתפות במשא־ומתן. פקפוקים יש גם לי, ורק הטלגרמה האחרונה של משה (שרתוק־שרת) על עמדתך גרמה, שבישיבת הוועד הפועל המצומצם דרשתי בתוקף למסור את ההכרעה להנהלה, והדרישה הזאת נתקבלה.

אם גם נשתתף במשא־ומתן נראה לי שיהיה משקל גדול יותר להופעתנו לאחר ביקור באמריקה. אפשר לעשות את הוועידה הזאת של יו.פ.א. להפגנה עצומה של יהדות אמריקה. אם ידעו כי אתה תהיה נוכח בוועידה יבואו אליה אלפי צירים, ומשם תדבר לא רק אל יהדות²⁹ אמריקה אלא אל כל העם האמריקאי וגם אל העם האנגלי.

אני מעריך מאוד את רעיון הכינוס הכלל־יהודי באמריקה. תמכתי בהצעת נסיעתו של דויד בן־גוריון לשם, ושמחתי לשמוע על הודעתך למלקולם מקדונלד על הכינוס הזה. אבל אני מבין שבן־גוריון יישאר באמריקה רק ימים אחדים. הכינוס הגדול יצא לפועל רק לאחר שיתברר גורל המשא־ומתן עם הממשלה האנגלית, ונחוצה לדעתי הפגנה רבתי לפניו. האפשרות היחידה לכך היא הוועידה של יו.פ.א. לדעתי אין צורך שתישאר הפעם באמריקה הרבה זמן. אין בזה גם לשנות את תכניותיך בדבר ביקור שני באמריקה באביב. הערבים נוסעים ללונדון לאחר ועידה של ארצות ערב; לפי השמועה תהיה הוועידה שוב בקהיר. שליחינו אנו צריכים לבוא למשא־ומתן בהישענם על הכוח היחיד שנשאר לנו, על העם העברי, וקודם כל – לאחר מגע ישר עם הקיבוץ היהודי הגדול, עם היהדות באמריקה. היה לא רע אילו מישהו מחברי ההנהלה היה מבקר גם במרכז אירופה ובמזרחה כדי לבוא במגע ישר עם המוני העם הדווּיים והנענים.

אני יודע שהדבר שאני מציע קשה מאוד בשבילך, וכי פירושו מאמץ פיזי ונפשי קשה. אבל אני מבקש ממך מאוד כי תחשוב ותדון על ההצעה, קודם־כל – מנקודת־ראוּת ההיאבקוּת המדינית שלנו. אודה ולא אבוש כי לי גם נימוקים פנימיים וכספיים. רמזתי על המצב הכספי שלנו. אבל לא המצב הזה בלבד מדאיג אותי, אלא מהלך המגביות בכל הארצות. אני רואה בפעולת חברינו בחוץ־לארץ איזו הרגשה של נחיתות, כאילו ארץ־ישראל היתה לדבר הטוב לנוי ולא לתשמיש, ונוכח האסון הגדול להמוני ישראל חוששים חברינו לצאת אל העם היהודי בתוקף ובעוז בשם ארץ־ישראל ולשם ארץ־ישראל. הרגשה זאת אינה מוצדקת לא רק מבחינה אידיאולוגית ותיאורטית, אלא גם מתוך ראיית ההווה. על אף כל הצרות בחיינו כאן והעמדה האכזרית של הממשלה, נענית ארץ־ישראל גם השנה לצרת הפליטים במידה גדולה מאוד. לעת־עתה אינני רואה ארץ אחרת הקולטת עולים יותר מכפי שקולטת ארץ־ישראל. העלייה הזאת שיכולה להיות לברכה, עלולה חלילה ליהפך לקללה באין אמצעים מתאימים. האנשים באים מחוסרי־כל והם זקוקים לעזרה מידית, וידי אינה מגעת לתת את הסכומים הנחוצים אפילו לסידור ראשון. זאת היא פרובלימה מדאיגה, והיא מטרידה אותי מאוד; אבל בכל אופן, כלפי חוץ אנו יכולים להרים בגאון את דגל ארץ־ישראל. את זאת צריך לעשות קודם כל באמריקה, ודווקא בוועידת יו.פ.א. לשם הגברת הפעולה ולעידוד המחנה הציוני. האם צריך אני לאמור לך מה רב היה ערך הופעתך באמריקה בשעה זו לוּ יכולת להשתתף בוועידה? כל התנועה הציונית היתה מוצאת בזה סיפוק רב, גם מחייבי המשא־ומתן וגם שולליו.

אינני רוצה גם עתה לגזול ממך הרבה זמן. אני רק חוזר על הבקשה כי תדון בשאלה זו באופן דחוף. אם תחליט לנסוע לארצות־הברית יהיה הכרח להודיע על כך לחברים שם מיד. סבורני, שהנסיעה תיארך לא יותר מ־18–20 יום.

בברכה,

הנאמן לך,

א. קפלן

ד"ר חיים וייצמן

ו' בטבת ת"ש (18.12.1939)

ד"ר וייצמן היקר,

קיבלתי את מכתבך מפאריס, הפעם אני בא למלא את בקשת משה שרתוק (שרת) וליאו הרמן³⁰ להמציא לך חומר נוסף בקשר לביקורך באמריקה, ולנסות לציין תכנית לפעולה כספית שם. אתה תיטיב לקבוע בעצמך תכנית פעולה במקום, בהתחשב באפשרויות; בכל זאת ארשה לעצמי להטריחך בסקירה נוספת על ההתפתחות בשבועות האחרונים.

לא באו שינויים ניכרים במצב, לטובה או לרעה, וגם כעת איתנה אמונתי כי נתונים אנו רק בתקופת־מעבר קשה, שבה משק השלום נהרס וטרם נוצר משק המותאם לתנאי המלחמה. אני רואה אפשרויות גם לשמור על העמדות הקיימות וגם להרחיב את המשק, ליצור אפשרויות לקליטה נוספת רבה.

אתחיל ממצבה הכספי של הסוכנות ופעולותיה.

התקציב המינימלי שנקבע בקונגרס הוא 720,000 לא“י. וַדאי תזכור שלא יכולנו לסַפק בגבולות התקציב הזה, גם בתנאי שלום, כמה וכמה צרכים חיוניים, ואתה נאלצת להופיע בוועדת הכספים ולהמליץ על חיפוש אמצעים נוספים לשם סיפוק צרכים שונים בשטח התעשייה והפרדסנות. המלחמה הציגה בפנינו תפקידים חדשים רבים. בחדשיים הראשונים לשנת תקציב זו, אוקטובר ונובמבר, קיבלה קרן־היסוד לערך 64,000 לא”י, לעומת זה הוצאנו בחדשיים אלה סכום של 153,000 לא“י. ואם להוסיף את ההתחייבויות שעברו מחשבון השנה שעברה לחשבון שנה זו יצא, שכבר התחייבנו על חשבון השנה הנוכחית על 182,000 לא”י.

יודע אני, שרבים יבקרו כניסתנו להתחייבויות כה קשות בתנאים המסובכים של ימי מלחמה, כשסיכויי ההכנסות אינם ברורים כלל. אולם על המבקרים לדעת כי אנו מרבים לדון ולשקול כל הוצאה והוצאה. אנו מקצצים בתביעות המובאות לפנינו, ולפעמים באכזריות רבה, אבל אין לנו כל יכולת וכל רשות להתנכּר לצרכים המרובים ולסבל רב. כל עוד קופת הסוכנות יכולה לפעול אנו משתדלים לעזור, לעודד ולעורר, מתוך תקווה כי סוף־סוף ייענה העם ומתוך אמונה כי לאחר עבור תקופת־המעבר הקשה, גם המצב בארץ יתגבש יותר ויתרחבו מקורות הפרנסה.

בשלושת חדשי המלחמה, ספטמבר–נובמבר הוצאנו יותר מ־25,000 לא“י לצרכי עזרה. הוועד הלאומי השקיע בשלושת החדשים הנ”ל לצרכי עזרה 16,000–18,000 לא“י, ובסך־הכל הוצא על־ידי המוסדות היהודים לצרכי סיוע בארץ בשלושת החדשים האחרונים קרוב ל־50,000 לא”י. סכום זה הוא מחוץ לכספים שאספו ארגוני הפועלים השונים למתן עזרה לחבריהם. קרן חוסר־העבודה של הסתדרות העובדים הכללית אספה ב־11 חדשי 1939 בין חברי הסתדרות העובדים בלבד כ־50,000 לא"י.

אני מלא דאגה להתרחבות זו של שיטת הסיוע, שכרוכות בה סכנות רבות. כולנו שקועים כעת בתיכון תכניות, איך להקטין את האבטלה על־ידי עבודות. אולם גם אם נרחיב את הפעולה לעבודות־דחק, עוד רב יהיה הצורך בעזרה מקיפה למחוסרי־עבודה ולמחוסרי־פרנסה, והסוכנות תהא נדרשת לתת את חלקה במתן עזרה זו.

כל הזמן אנו משתדלים להכניס את הממשלה לדאגה זו. באוקטובר הצלחנו לקבל מאת הממשלה 5,000 לא“י לצרכי סיוע. לאחר זה באה הפסקה, לרגל הודעת הממשלה כי היא מוכנה להעמיד לרשות הוועד הלאומי לחדשים נובמבר–אפריל רק סכום קצוב של 9,000 לא”י. המוסדות סירבו לקבל את העזרה הפעוטה הזאת. בשבוע העבר נתחדש המשא־ומתן עם הממשלה בדבר עזרתה, הן לסידור עבודות והן למתן סיוע, ולפני שלושה ימים הודיע מר ג’ונסון כי הממשלה אישרה הקצבה של 5,000 לא"י לסיוע למחוסרי־עבודה בחודש זה, וכנראה תמשיך להשתתף בסכום דומה בכל חודש עד האחד באפריל 1940. הממשלה דנה על הרחבת ההשתתפות לאחר האחד באפריל, אם המצב לא יוטב. לא קטן עכשיו מספר הרעבים בארץ.

סכומים גדולים נאלצנו להוציא לעזרה לעולים בכלל ולמעפילים בפרט. בשלושת חדשי המלחמה הוצאנו כ־28,000 לא“י להחזקת האנשים בבתי־העולים, להעברתם למקומות עבודה, לביטוחם בקופות־חולים, לסידור מחנות לקליטת העולים וסכומים מסויימים לסידורם הראשון. ההוצאות למתן העזרה לפליטים עלו בתקופת המלחמה בהרבה על המשוער. הסכום שאנו נותנים לסידור ראשון לכל אחד הוא מצער, רק כשתי לא”י לכל עולה. במקרים רבים יש הכרח בעזרה סוציאלית. אילו היו בידנו סכומים גדולים יותר למטרה זו היינו יכולים במקרים רבים, על־ידי הלוואה של איזו עשרות לא"י למשפחת־עולים, לתת לה בסיס קונסטרוקטיבי לסידורה.

גם שאלת שיכון העולים עומדת לפנינו בצורה חריפה. בתחילה היינו מעבירים עולים מסוג זה למשקים, לקיבוצים וגם למושבים. אולם המשקים קיבלו מספר אנשים העולה על יכלתם לקלוט. גם מצדם באה תביעה לעזור בשיכון העולים, בהלבשתם ובהנעלתם, וגם לעזור להרחבה כלשהי של המשק, למען יוכלו להעסיק את העולים. לפעולה קונסטרוקטיבית יותר, המכוונת לקליטת־ממש את האנשים בחיי הכלכלה של הארץ, נחוצים סכומים גדולים הרבה יותר. שאלה זו של הפליטים הבאים בחוסר כל גורמת לנו דאגות רבות.

בתנאים שנוצרו מחמת המלחמה נתגלה הצורך בפעולה רחבה להבטחת הייצור החקלאי, ובמידת־מה גם להרחבתו. ניתנו הלואות ל־160 יישובים לזרעים, לחמרי־דלק, לזבל חימי. לסעיף זה הוקצב 36,000 לא“י. איפשרנו להגדיל את הייצור החקלאי בשנה זו ב־150,000 לא”י. השטה המעובד הוגדל ב־130,000 דונם. שטח המספוא הוגדל ל־80% מהתצרוכת; את ייצוא תפוחי־האדמה הגדילו ב־70%, את ייצור הקטניות – ב־90% וכו'. מרחוק ייראה אולי דבר זה כפעוט, אבל הוא רב־חשיבות לחקלאות ולמשק בארץ.

ליצירת מקומות עבודה, להסדרת העבודה ולשיכון, הוצאנו בשלושת החדשים האלה כ־27,000 לא"י. בעבודות שנוצרו בעזרתנו עובדים עתה אלפי אנשים.

לעזרה לפרדסנות הקצבנו כ־7,000 לא“י. הכסף נמסר ברובו לקרנות ערבוּת, כדי לאפשר לפרדסנים לקבל סכומים גדולים יותר מהבנקים. סכום של 20,000 לא”י בערך העמדנו לעזרת בעלי־התעשייה, בעלי־המלאכה ולמסחר זעיר. גם בסכום הזה נעשו פעולות בהיקף רחב הרבה יותר. ניתנו גם הלוואות מקרנות להבראת התעשייה, ואיפשרנו מתן הלוואות קטנות למפעלים חדשים בארץ. השאלה על עידוד תעשיות חדשות עומדת לפנינו בצורה חריפה מאוד; יש כמה וכמה הצעות והתחלות חשובות התובעות את עזרתנו.

לשם הקלת המצב בשוק העבודה עיבדנו תכנית בנין במשקים בהיקף של 55–60 אלף לא“י, על־מנת שאנו נשתתף בה ב־40,000 לא”י. ביצוע תכנית זו יעסיק כאלף פועלים במשך שנה.

בינתיים מצב היישוב ומצב המשק הארץ־ישראלי בהרבה ענפים קשה מאוד. מספר מחוסרי־העבודה לא עלה, אבל גם לא פחת, ומעריכים אותו גם כיום ב־15,000–18,000. התקוות שתלינו בעונת הקטיף לא נתגשמו – כמעט שלא היה עוד קטיף בארץ. שאלת הפרדסנות בכלל קשה ביותר. קיווינו לשווק לפחות את מחצית היבול, אולם התקוות לשיווק של 6–7 מיליון תיבות נחלשו. למרות המשא־ומתן עם הממשלה והבטחותיה וההסכמים עם חברות האניות, לא עלה עד עתה לסדר את ענין המשלוח. מספר ההפלגות היה עד עתה רק כמחצית מכפי שנקבע בתכנית, והפרי הארץ־ישראלי כמעט שלא הספיק להגיע לאנגליה לעונת חג המולד. יש קשיים רבים גם לגבי הסחר עם יתר הארצות. מצב הרוחות מדוכא. אם חלילה תהיה השנה הזאת קשה למשק ההדרים, יהיה בזה לא רק סבל לאנשים, אלא סכנה למשק ההדר כולו, כי הבנקים לא יסכימו לתת שוב מפרעות לעיבוד הפרדסים, וחלק מהם לא יעובדו כלל – – השלטונות כאן מודאגים באמת מהמצב הזה ומתייחסים לדרישות בכובד־ראש, אבל ההכרעה אינה בידם אלא בלונדון.

העניינים הגיעו לידי כך שאנשי התאחדות האיכרים פנו אלי עתה בדבר הצורך בפעולה דחופה לעזרת הפרדסנים, ולא רק לפרדסנות. פירוש הדבר – סיוע לפרדסנים בצורה נסתרת. הקימונו יחד עם התאחדות האיכרים קופת גמילות־חסדים, אשר תתן הלוואות לנזקקים ביותר. חוששני מאוד מפני התפשטות שיטת הסיוע לשכבות השונות.

בשבוע העבר דיברתי עם נציגי הממשלה על פעולות להקלת המצב, ובתוך זה – גיווּן משק הפרדסנים על־ידי הקמת משקי־עזר. הצעתי זאת גם לפרדסנים. אילו השגנו – בעזרת הממשלה או ממקורות אחרים – מאות אלפי לא"י אחדות אפשר היה להקל על מצב הפרדסנות על־ידי קונסולידציה של חובות הפרדסים. חלק מהפרדסים גם צריך היה לפדות. על־ידי כך אפשר היה גם לעזור לפרדסנים וגם להציל את הפרדסים, שימשיכו בעיבודם. פעולה זאת אפשר היה לקשור עם מפעל התיישבות חשוב. מצב הפרדסנים הזעירים שאינם שקועים בחובות, והמעבדים את חלקותיהם בעצמם, טוב בהרבה ממצבם של אלה הזקוקים למנגנון של עובדים להנהלת הפרדסים ועיבודם. אפילו מר משה סמילנסקי מתחיל לחשוב, שבהעברת חלק ניכר מהפרדסים לרשותם של עובדים יכול להיות פתרון, אמנם חלקי, לפרובלימה הכאובה הזאת. אבל לכך נחוצים סכומים גדולים, ואיני רואה תקווה להשיג בארץ את האמצעים לא רק לתכניות כאלו, אלא גם לתכניות בטוחות יותר מבחינה מסחרית.

ממר הופיין שמעת וַדאי על מצב הבנקים בארץ. את הבנק “אשראי” ובנק בני־בנימין לא עלה בידינו להציל. אנו נלחמים לקיומם של יתר הבנקים. אמנם ניכר שינוי לטובה, אבל הוצאת הפקדונות מהבנקים הבינוניים (להבדיל לטובה את בנק הפועלים) נמשכת. אינני רוצה להצדיק את שיטת הבנקים בארץ (אם כי הביקורת נגדם מוגזמת מאוד), אבל אין הניתוח צריך להיעשות בשעה שכל המשק בארץ־ישראל הוא במצב קשה; כל זעזוע עלול להחמיר את המצב עוד יותר – – בינתיים הוכרחו הבנקים, פרט לאפ“ב, לצמצם את היקף האשראי, ואין אפ”ב לבדו יכול לשאת בעול הצורך הרב באשראי בארץ למפעלים חיוניים.

יש תכניות לעבודות בתל־אביב. ביררנו עם הממשלה אם תרשה לעיריית תל־אביב לקבל הלוואה על כך. דובר על 50,000 לא“י, ובעזרת סכום זה אפשר היה להעסיק כ־2,000 איש במשך 4–6 חדשים – – הממשלה מבקשת רשות מלונדון לעזור לעיריית תל־אביב בסכום של 250,000 לא”י כהלוואה לחמש שנים בריבית נמוכה: 150,000 לא“י לקונסולידציה של חובות העיריה ו־100,000 לא”י לעבודות. אם דבר זה יוגשם תבוא הקלה רבה לתל־אביב.

גדולה הדאגה גם לירושלים, לחיפה ולמושבות. המצב קשה ביותר במושבות מחמת הירידה בענף הפרדסנות. הגשמת התכניות הרבות, שהן כולן פרודוקטיביות והכרחיות, עשויה להעסיק 5,000–6,000 איש, דבר שהיה מביא מיד הקלה עצומה לסובלים ומשמש דחיפה להנעת חיי הכלכלה בארץ.

נחוצים אמצעים לתעשייה. בכל יום מביאים לפנינו תכניות חשובות מאוד, הן לסיפוק צרכי הארץ, לסיפוק צרכי הצבא, והן לאכספורט לארצות הסמוכות, שנתאפשר לרגל קשיי הקשרים עתה עם אירופה. לא אחת צוּיין כי הפרובלימה העיקרית בארץ איננה הכסף אלא השוק. סיכמנו בימים אלה את תוצאות סחר־החוץ עם הארצות הסמוכות: סוריה, עיראק, איראן, תורכיה ומצרים, והתברר כי בחמש השנים האחרונות היה המאזן המסחרי הארץ־ישראלי פסיבי בסכום לא קטן, קרוב ל־10 מיליון לא"י; ואילו אותן הארצות קנו בסכומים עצומים סחורות מגרמניה, מצ’כיה וסלובקיה, שמהן אין כיום אימפורט כלל. גם האימפורט מיתר הארצות נעשה קשה יותר. מהארצות הסמוכות שואלים אם נוכל לסַפּק להם מצרכים שונים. אמנם פיתוח תעשייה הוא תהליך איטי, וגם כשיש שווקים אין ההצלחה תלויה בשאלת המימוּן בלבד; אולם נראה לי שאפשר היה עתה לעשות הרבה אילו היה בידינו המימוּן הדרוש. הן יש לנו בשטח זה רכוש גדול – מספר רב של מומחים – – לפניך, שכל כך התעניינת בשאלות פיתוח התעשייה ודיברת על הקמת מרכז לתעשייה, אינני צריך להרחיב את הדיבור בשאלה זו.

בשטח ההתיישבות. בזמנו הגיש לך מר וילקנסקי³¹ תכנית, שהגשמתה דרשה השקעה של למעלה ממיליון לא“י. עתה עוּבּדוּ אצלנו תכניות־ביניים, ומדובר על 150,000 לא”י. השקעה נוספת כזאת היתה מביאה להגדלת הייצור החקלאי ומבטיחה קיום לעוד 2,000 עובד. אקטואלית ביותר היא שאלת כיבוש קרקעות. מאז פרוץ המלחמה עלינו למספר נקודות חדשות, שלוש מהן בצפון; הרחבנו את קרקעותינו על־יד חניתה ונרכשו שם כ־5,000 דונם. אנשינו מעבדים אותם. הוקמה נקודה חדשה בדרום – כפר־וַרבורג. אמנם הכבוד להקמתה הוא לאמיק“א³², אבל גם אנו משתתפים בה על־ידי הלוואה נוספת של 250 לא”י למשפחה. מצב המשקים הקיימים איננו קל. אני מאמין בגיאות שתבוא סוף־סוף לחקלאות המעורבת בארץ, אבל רבים ממשקינו קיבלו מאתנו רק חלק מהציוד שהיה דרוש לביסוסם. בשנים האחרונות נכנסנו להתחייבויות רבות בהתיישבות, אמנם “התחייבויות מוסריות” בלבד – כוונתי ל־54 היישובים שהוקמו מאז תחילת המאורעות, וגם למספר נקודות קודמות לפי התכנית שאושרה בקונגרס הי"ט בשנת 1935 על התיישבות 2,300 משפחה.

הצלחנו עד עתה לקבוע סדרים קבועים עם הצבא בארץ על מסירת הזמנותיו לייצרנים בארץ במידה ההולמת את המצב. הנהגת הצבא בארץ מקבלת הוראות מאת המפקדה העליונה במצרים. משום־מה רוב ההזמנות לצבא בארץ נעשה במצרים. בכל זאת מגיע חלק ההזמנות גם לארץ, למצרכי מזון ולתוצרת תעשייתית, ונראה לי שתגדלנה במספר ובכמות. בימים האחרונים נמסרו גם מכרזים להקמת מחנות לצבא. וַדאי שהממשלה תהיה נאלצת להתעניין יותר ויותר בשאלת הרחבת הייצור והאפשרויות לשיווק. לאחר שהוציאה פקודות שונות בשטח הכלכלי, כגון הגבלת השימוש בדביזים, הרגולציה של האימפורט והאכספורט, יש בידה לעשות הרבה למען סחר־החוץ, גם מבחינת תפקידי השעה בסביבתנו וכן לביצור המשק הכלכלי של הארץ והרחבתו. בעניין האחרון טיפלנו הרבה עם הממשלה.

קשה לדעת מה תהיינה תוצאות המשא־ומתן הזה. יש והאחראיים בממשלה המבינים את חשיבות הקואופרציה אתנו שהיא לטובת כל הצדדים, שואלים: ומה לעשות לגבי הסקטור הערבי? אני כשלעצמי הרגשתי היא, כי אין לקווֹת בארץ לעזרה מהממשלה בצורת השגת כספים וקרדיטים ניכרים לחקלאות ולתעשייה. הכרחי הון ממלכתי. את זאת אנו רואים גם בארצות השכנות, שבהן ניתנו קרדיטים גדולים מאוד. עיני הציבור נשואות אלינו – לסוכנות.

יחד עם הצורך בהקלת האבטלה והרעב ובעזרה מידית לאחדים מענפי המשק עומדת לפנינו שאלת הרחבת המפעל. יכולת הקליטה של הארץ עשוייה להיות עצומה אם ניתן לה את הדרוש לכך. עלינו לגייס כסף. מחוץ לפעולות הקרנות אני רואה לכך עתה שתי דרכים: א. מילווה, ב. גיוס הון פרטי יהודי מחוץ־לארץ.

איני יודע אם באמריקה אפשר למצוא כעת אזנים קשובות להצעה על השקעות פרטיות בארץ־ישראל הקטנה והרחוקה; ואמנם אמריקה היתה יכולה לעזור מלבד בכסף גם בהספקת מכונות ואפילו חמרים גלמיים. אבל בארצות אירופה יש הון עצום בידי פליטים ובידי אלה החוששים שמחר יהיו לפליטים, והון זה אפשר היה על־ידי פעולה מתאימה לכוון לארץ־ישראל. דווקא בשבועות האחרונים גבר הלחץ עלינו מצד בעלי־הון באחדות מארצות אירופה הרואים עתה את מקלטם בארץ־ישראל. באו בקשות למאות. ביקשנו מהמשרדים הארץ־ישראליים להמציא לנו רשימות של בעלי־הון אמיתיים המוכנים לעלות ועד עתה קיבלנו יותר מאלף שמות. בדעתנו לבדוק מי מהם בעלי הון גדול מהרגיל, ומי מהם היו יכולים להקים בארץ מפעלים חדשים, על סמך פעולתם בעבר, או מי מהם מוכן להעמיד חלק גדול מהונם תחת פיקוחה של הסוכנות למען הבטיח שההון הזה לא יברח מהארץ, אלא יושקע במפעלי־תעשייה או בניירות ערך של מפעלים ארץ־ישראליים המאפשרים ביצוע עבודות ציבוריות, או התיישבות חקלאית, וכו'. הבירורים המוקדמים הראו, שיש הון יהודי עצום אשר בעליו חוששים לו והם מוכנים להעמידו לפיתוח הארץ. עתה השאלה כפולה: אם אפשר יהיה להשיג רשיונות עלייה לבעלי־הון אלה, ואם הממשלה תסכים לשיתוף פעולה אתנו בשטח זה ולתת דין קדימה לאנשים המוכנים לפתח מפעלים חדשים, או להעמיד חלק גדול מהונם לרשותנו.

מאנטוורפן קיבלנו בקשה מאת 10 יהודים הרוצים להעביר לארץ את מפעליהם לעיבוד יהלומים. במקצוע זה נעשתה כבר התחלה בארץ ועובדים בו 150 איש. כידוע אין המקצוע תלוי בשוק המקומי והוא יכול להתפתח בארץ כשם שהתפתח באנטוורפן. כן פנתה אלי קבוצה בת 21 אנשים, שהונם מגיע ל־200,000 לא"י, ולפחות את מחציתו הם מוכנים להעמיד לפיקוחנו. הבאנו לפני הממשלה את הפרובלימה הזאת ועמדנו על האפשרויות הנובעות ממתן סרטיפיקטים, לו גם כמפרעה על חשבון השדיול הבא. מי יודע מה תהיה תשובתה הסופית?

עם זה נחוץ לנו הון לאומי. מדובר כעת באנגליה על סידור מגבית גדולה שם. בשבוע העבר קיבלנו טלגרמה מדרום־אפריקה, שהם מוכנים גם הפעם להקדים את התחלת המגבית. אבל רוב מניינה ורוב בניינה של היהדות שנשארה עוד לפעולה יהודית וציונית – הוא בארצות־הברית, וגורל המפעל בארץ תלוי עתה בעיקר בפעולה שם – – אינני יודע מה הם הסיכויים מהמגבית החדשה. לפי הידיעות המקוטעות שהגיעו אלי מפקפק הג’וינט בכלל אם כדאי לו לעשות הסכם אתנו. מרחוק קשה לי להבין עמדה זו. אמנם תפקידו של הג’וינט לתת לחם לרעבים ובגד לערומים, דבר חשוב מאוד נוכח האסון של יהדות אירופה המזרחית והמרכזית, אבל הרי אין כל תכנית קונסטרוקטיבית בידי הג’וינט, ומה ההתרברבות הזאת כלפי ארץ־ישראל? שומע אני כאילו בין חברינו באמריקה שורר דכאון, ולא עלה בידם לעורר את יהדות אמריקה. או שמא הם מחכים לבואך ואינם מעיזים בעצמם להעלות את הפרובלימות של ארץ־ישראל לגובה שלהן הן ראויות בשעה זו, הן מבחינת ההוֹוה והן מבחינת העתיד? אתה בכוחך וכמנהיג האומה אולי תוכל להציג לפני הציונים והבלתי־ציונים את שאלת ארץ־ישראל בכל היקפה. מובן שעיני כולנו נשואות בימים אלה אליך ואנו תולים תקווֹת רבות בפעולתך ונכונים להיענות לדרישותיך.

מחוץ למגבית יש לברר מחדש באמריקה את שאלת המלווה, ואם אפשר להעמידה בהיקף רחב יותר מכפי שדיברנו לפני הקונגרס, כשהסכמת לנסוע לאמריקה לפעולה למען המלווה. דיברנו אז על מיליון לא"י ומחציתו מאמריקה. עתה יש לדעתי לברר את האפשרות לגיוס מילווה של 10 מיליון דולר לפחות, ולשלם בו גם את חובנו ללוידס בנק. כבטחונות למלווה נוכל למַשכן את הכנסות המגבית באמריקה, את הכנסותינו בארצות אחרות, וגם את ההכנסות מרכושנו הקיים ושיווצר בכספי המלווה. אם נחוץ לשתף במלווה את הקרן־הקיימת, הריני מוכן גם לכך. האמת היא כי גם לפני הקרן־הקיימת אפשרויות גדולות מאוד, ורב הצורך לגייס אמצעים גדולים גם בשבילה, אלא שבמובן מסויים מצבה בארץ קל יותר, כי אין לה נגיעה ישרה עם סבל היישוב ועם צרות יום־יום.

אני מקווה שבאמריקה אפשר יהיה לסדר את המלווה בדולרים, וכי לא יהיו קשיים פורמליים גם מצד השלטונות. בכספי המלווה נשתמש ליצירת נכסים שיהוו רכוש חדש. חלקה של יו.פ.א. באמריקה בשנה האחרונה עלה ל־4 מיליון דולר, וגם אם נביא בחשבון רק את השנים הקודמות אפשר יהיה לציין הכנסה נורמלית של 2 מיליון דולר רק באמריקה, אשר ממנה מקבלת קרן־היסוד 56%. אם יהיה מלווה משותף עם הקרן־הקיימת תבואנה בחשבון כבטחונות גם הכנסות הקרן־הקיימת. כדאי שהמלווה יהיה לזמן ארוך – ל־20 שנה. אבל בימי מלחמה אין בודקים ביותר, ואם יחפצו לדבר דווקא על תקופה קצרה יותר כדאי לשמוע גם הצעה כזאת. אבל קשה להאמין שאמנם אין כל אפשרות לעודד את המוני היהודים באמריקה למפעל כביר, שיהא הולם את גודל השעה והתפקידים שלפנינו.

אתך הסליחה אם הלאיתיך במכתבי, שגדל מאוד. קבל נא את ברכתי החמה ואת ברכת כולנו בארץ. ברכה לבבית מרעייתי וממני לרעייתך.

הנאמן לך,

א. קפלן

נ. ב.

ועוד שאלה אחת שצפה בזמן האחרון. הריסת היהדות בארצות אירופה הוציאה ממקומותיהם וממקורות חייהם כמה מוותיקי התנועה הציונית, ומתייצבת לפנינו שאלה חברית מכובדת, של הוצאתם מהתופת והעסקתם במקום אחר. חילקנו שישים סרטיפיקטים לציונים ותיקים, ורבים מהם באים הנה בעירום ובחוסר כל. אי־אפשר לנו לקבל עלינו עול של פנסיה בהיקף כזה, ומאידך גיסא – רבים מהם כוחם אתם לפעול, אם יינתן להם שטח מתאים לפעולה, ואין הם יכולים לשבת באפס מעשה. לרבים מהן אין בארץ־ישראל שטח פעולה מתאים. השאלה היא אם אפשר להוציא מעז מתוק ולהפעיל מספר אנשים מתאימים במרכזים ציוניים שונים. טלגרפתי לד“ר לנדואר³³ ושאלתי אם אמריקה היתה יכולה לקבל מספר אנשים כאלה, כד”ר ש. ואחרים. יודע אני את כל הקשיים. אין האנשים שולטים בשפות הארצות האלו. אבל חושבני שיוכלו להסתגל, ומחובתנו לדאוג להם ולעתידם. אולי בהזדמנות מתאימה תוכל גם לעזור בעניין חברים סובלים אלה? צר לי שהטרדתיך בזה, אולם יש פכים קטנים שאי־אפשר להשאירם.

---

מפעל ההתיישבות בתקופת המלחמה

מאת

אליעזר קפלן

בשאלת ההתיישבות החדשה עלינו לדון מראייתנו אנו ולא בקשר לעמדת אחרים, ותהיה זו טעות אם נקדיש זמן רב לוויכוח על הרצון להרחיב את ההתיישבות. אין בינינו מי שרוצה יותר ומי שרוצה פחות. האמת היא שנתקלנו בקשיים רבים מאוד בהקמת נקודות חדשות ואינני יודע כיצד נוכל להתגבר עליהם מתוך הגישה הרגילה שלנו להתיישבות, הנכונה בזמנים רגילים.

הוויכוח המתנהל כאן על התיישבות או היאחזות איננו ויכוח על הגדרה, כי אם על תוכן. הרצפלד כאילו רוצה לעשות פשרה ומציע לדבר על “היאחזות מתוך רצון להתיישבות”. גם על רצון זה לא יהיה בינינו ויכוח, וגם אני גורס – היאחזות מתוך מגמה או מתוך שאיפה להתיישבות. אבל יש ויכוח, נכון יותר יש התלבטות קשה מאוד. האמת היא, כי ברכישת קרקע אנו נתקלים בקשיים גדולים. קשה לנו עתה לרכוש שטחי קרקע גדולים ורצופים, והרי דרוש מינימום של שטח רצוף כיסוד בריא להתיישבות. נמנה אני עם אלה הסוברים כי בהתישבות הכרחיים יסודות כלכליים בריאים. איני יכול להסתפק בהסברה, שתמיד גדלנו מתוך יצירה, כי יחד עם היצירה גדלים והולכים הקשיים ובאי־אלה מקומות מאיימים קשיים אלה על עצם קיום המפעל. רק לפני זמן קצר נדרשנו לקבוע ועדה לבירור בענייני הקרקע של משקי עמק חפר, באשר התהווה שם מצב הגורם לסיבוכים כלכליים וחברתיים קשים. ואין זה המקום היחיד בו הגענו לידי מצב קשה מאוד לרגל חוסר קרקע, או פיצולו. נכון, אין לפסול שום שטח קרקע, אבל עלינו לדון מתוך נקודת האפשרות להקים על הקרקע נקודות יישוב, שתוכלנה לשאת את עצמן.

האמצעים – מאַין יבואו?

נתקלנו בקשיים גדולים בשטח הכספים. עוד תהיינה לנו הזדמנויות לברר יחד את המצב הכספי של קרן־היסוד והקרן־הקיימת, ואת היקף יכולת פעולתה של הנהלת הסוכנות. עובדה היא, כי אין בידינו אמצעים לסַפּק את הצרכים המינימליים ההכרחיים. אנו מדברים על מפעל חדש, אבל באותו הזמן עוד מתנהל המשא־ומתן על גמר המפעל הקודם, שאנו קוראים לו “מפעל הזכרון”¹. המרכז החקלאי, המשתדל תמיד לצמצם בחישוב ההוצאה להקמת נקודה חדשה, מודיע לנו עתה, כי לפי חשבונו המינימום הנחוץ לגמר מפעל הזכרון הוא 90,000 לא“י. כשהתחלנו להקים את ארבע הנקודות של מפעל הזכרון היה מדובר על 40,000 לא”י, אחר־כך הגדילו ל־60,000 לא“י, וכעת, באים לידי הכרה, שלהקמת גרעינים של יישובים, ולא יישובים שלמים, באותן 4 הנקודות הכרחי לפחות 90,000 לא”י. יש גם מי שטוען כי גם 90,000 לא"י לא יסַפּקו את המינימום הנחוץ להתיישבות בארבע הנקודות.

עלינו לשקול היטב מלכתחילה איך בתנאי הקרקע, במצב הכספים שלנו, בהתייקרות העצומה, נוכל להתקדם. נראה, שאין בתוכנו מושג אחיד על הקמת נקודה חדשה. האם מישהו סבור, שלאחר האקט החגיגי של עלייה על הקרקע אפשר להסתפק במצב התקציב המינימלי הראשון ולהסתלק מדאגה ואחריות לאלה שכבר עלו, על מנת להוסיף ולהקים נקודות חדשות? הבעיות של נקודות שהעלינו עליהן 20–30 המשפחות הראשונות קשות מאוד, אך אם ללכת בדרכים הקודמות, הרי הקמת משק של 20–30 משפחה צריכה לעלות כיום 40,000–50,000 לא"י. אין זה מן הנמנע כי לאחר המלחמה, כשהתנאים יכנסו למסלולם הרגיל מן ההכרח יהיה למחוק חלק גדול מהכסף שיושקע עתה, כי המשק לא יוכל לשאת בימי שלום בעול חובות גדולים כאלה. מאין נשיג עתה את הסכומים העצומים הדרושים? יודעים אנו, כי יש לנו שותף נאמן במאמץ לגייס אמצעים להתיישבות זאת, ואני מעריך מאוד את פעולת ההסתדרות ואת הצעותיה בשטח זה. אבל תאמינו לי כי גם הסוכנות לא תהיה בין האחרונים במאמץ הזה לגייס אמצעים, ואין לומר כי הסוכנות אינה רוצה לקבל כסף.

המחסור בכלים חקלאיים

בצד השאלה בדבר ריכוז סכומי הכסף העצומים לפעולת התיישבות ניצבת שאלה קשה אחרת: באיזו מידה נוכל להשיג את האֶקויוָאלנט לכסף? מלבד זה שהוצאות ההתיישבות גדלו מאוד לרגל ההתייקרות העצומה של חמרי הבנין, כלי העבודה והעבודה עצמה, רבים הם הכלים הנחוצים, שאין להשיגם בשוק, ויש לטכס עצה איך לגייסם להתיישבות החדשה. לפני שבועות אחדים עלה קיבוץ חמדיה. עליית הקיבוץ הזה, במקום ארגון “דרור” שהיה במקום,עוררה ויכוחים רבים מאוד. הודגש אז כי עליית הקיבוץ היא רק לשם “היאחזות”. דיברו על עיבוד הקרקע ועל פעולה כלכלית רק במידה שהיא אפשרית עתה, שתתרחב כשתהיה אפשרות לכך. מובן שכל זה נערך מתוך תקוָה לסיכויים טובים, אבל בלי אשליות, בלי הבטחות ובלי כל התחייבויות. אבל לעליית הקיבוץ לשם עיבוד הקרקע נחוצים היו כלים. שבועות אנו מתלבטים בשאלת השגת הטרקטור. כאשר היה סיכוי לקנות טרקטור משומש התחרו אתנו בקנייה זו 27 משקים. דוגמה אחרת בנוגע לכלים חקלאיים תוכל לשמש “דורות”. התפתחות הנקודה התעכבה לרגל חוסר טרקטור וכאשר הושג, הובא בלי המכשירים הנחוצים לשם שימוש בו.

בשורת הקשיים שאנו נתקלים בהם בבואנו להקים נקודות חדשות נכללת גם שאלת האנשים. אין מאתנו היודע אורך הזמן שנהיה נתונים בתנאים אלה. והשאלה היא: מה לעשות לאור המציאות הזאת, ואם גם בתנאים החדשים האלה נהיה נאמנים לגישות הקיימות, לגישה הכלכלית לגבי ההתיישבות החקלאית, שהיא גישה נכונה מאד ואני מסכים לה, וכן לגישה הפסיכולוגית ולגישה הפוליטית, שגם הן מובנות לכולנו, או שנאמר: הבה נחפש אם אפשריים דרכי פעולה חדשים המותאמים לתנאים ולצרכים? אין לנו תכנית ברורה וקבועה ואין איש האומר: כזה ראה וקדש! כולנו משתדלים למצוא את הדרך, למען נוכל בכל התנאים להרחיב את גבולות מפעלנו בארץ. המדובר הוא לא בעיבוד קרקעות בלבד, כי קרקעות נעבדים גם כעת. הקרן־הקיימת מסרה קרקעות בדרום לעיבוד לגבעת־ברנר ולנקודות אחרות, והן עיבדו אותן. לרגל המצב באספקה לאנשים ולמשק החי יש תביעה לקרקע מצד כל המשקים, הנכונים לעבּד שטחים נוספים. המדובר הוא בנסיון חדש שקראו לו “היאחזות”. לשם היאחזות זו או כיבוש זה נחוץ קודם כל מאמץ מחשבתי כדי לבדוק את הענין בלי דעה קדומה. אין זו הצעה של אמת חדשה, שכוחה לעולם ועד, כי אם חיפוש דרך כיצד לאפשר לאנשים להתקיים על הקרקע בתנאים הנוכחיים. אין גם לראות בזה מפנה במגמת ההתיישבות, אלא חיפוש דרך להגשמת הדברים שכולנו רוצים בהגשמתם.

שאלת ריכוז הקרקעות

הוויכוח בינינו איננו על האנשים שיוכלו להיקלט בנקודות נוסף על אלה שיעבדו את המשק. ודאי יש לנצל את כל האפשרויות של עבודות־חוץ, אבל אנו דנים על הצד החקלאי שבמפעל ולא על הגידול שיכול לבוא בנקודה מתוך גורמים אחרים וסיבות אחרות; אנו רוצים לקבוע, כיצד להתאים את יצירת הנקודה לאפשרויות הקרקע הנובעות מאותו העיבוד הבא בחשבון בתנאים הנתונים. ושוב אחזור לדוגמת השטח בן 3,500 הדונם המפוזרים. הקיבוץ שיעלה למקום יש בו כיום, אם איני טועה, 80 יחידות. שאיפתו לגדול עד 120 יחידות. לקיבוץ הזה נמסרים 3500 דונם קרקע בתנאי עיבוד קשים מאוד, ואיננו יודעים אם ומתי אפשר יהיה לרכז את הקרקעות עבורו ואם ומתי אפשר יהיה לרכוש בסביבה הזאת עוד קרקע. אם אפשר יהיה לתקן את התנאים – מה טוב. האם צריך להשפיע עלינו שנשאף לכך? השאלה היא – מה יהיה אם חלילה לא נוכל לשפר את התנאים בנקודה זו או בנקודה אחרת? מכאן ההכרח שהאנשים העולים על הקרקע יכירו וידעו את המציאות הנכונה, ללא אשליות וללא התחייבויות מוקדמות, אלא מתוך אותה ההכרה האחת וההתחייבות האחת, שכולנו חברים לתנועה השואפת להרחיב את המפעל של בניין הארץ. הקיבוץ יש לו פלוגה למקום הזה. גודל הפלוגה צריך להיות בהתאם לאפשרויות המקום. יוכל להיות שימצאו מים ויהיו גם כספים לסידור השקאה במקום, ואולי יימצא במשך הזמן כסף למספר יחידות גדול יותר. אנו נכונים להיות שותפים בתקוָה ובמאמץ. אבל כיום אין בטחון שכל זה יימצא, וצריך שהדברים יהיו ברורים לחברים העולים למקום, והם צריכים להיות המחליטים אם נכונים ויכולים הם ללכת להיאחזות בתנאים של היום. אנו מדברים עתה רק על סיפוק הצרכים המינימליים, אבל יש להקים בכל מקום בית בטחון, ויש לתת את הסידורים הסניטריים המינימליים. אם תהיה אפשרות להגדיל את מספר הבניינים – מה טוב. כיום בחוסר האמצעים, בחוסר החמרים וביָקרם וכו', אין לראות אפשרות להגדלה כזאת בקרוב. על החברים העומדים לעלות לנקודה זו לדעת את המצב לאמיתו.

התיישבות – חלק ממאמץ המלחמה

עלייה על הקרקע בתנאים אלה ולמקומות אלה היא בעיני חלק ממאמץ המלחמה, חלק מפעולת הגיוס. על כן אין לראות במקרה זה כאקטואלית כלל את שאלת התור להתיישבות, וחשובה רק שאלת התאמת האנשים. מי מהחברים יוכלו לעמוד יותר בתנאים הקשים במקום החדש הזה. יתכן שנצטרך לאמור כי דוקא קיבוצים צעירים או ארגונים צעירים צריכים לעלות על הקרקע בתנאים הנוכחיים, ולא אלה העמוסים משפחות כבדות וילדים רבים. ואם נכון הדבר, שהחברים צריכים ללכת להיאחזות בקרקע זוֹ כאל חלק מפעולת הגיוס – גיוס של גופים שלמים – מחובת התנועה כולה לבוא לעזרתם בכל מיני צורות.

התביעה הראשונה בקשר לפעולת ההיאחזות צריכה להיות הכנה נפשית ובחירה נכונה של הגופים העולים על הקרקע; התביעה השניה – אירגון השגת הכלים, רק לאחר זה באה שאלת הכספים. ביחס לכלים השאלה היא, אם אפשר לקבל את הכלים הדרושים לא רק על־ידי חיפושים בשוק, כי אם בצורת “החכר והשאל”. אין לעמוד בהתחרות של עשרות משקים בשוק על קניית כלים. נעשה מפקד הכלים בהתיישבות הקיימת ונבדוק מה מהם אפשר לגייס לפעולה חדשה. וַדאי יגרום סידור כזה נזק לבעלי הטרקטורים, כי כל טרקטור מכניס כעת הרבה, גם כשהוא עובד במשק ואולי עוד יותר כשהוא עובד מחוץ למשק. נבדוק את גודל הנזק למשק בעל הטרקטור ובאיזו מידה נוכל לשאת בנזק הזה. יש לפנות למשק שיש לו שנים־שלושה טרקטורים שימסור אחד מהם למשק החדש בהבטחה פשוטה מטעם הסוכנות, שכשהיא תוכל לקנות טרקטור, אם בזמן המלחמה או לאחריה, היא תחזיר לו את הטרקטור. זהו פירושי ל“החכר והשאל”. אם הטרקטור עולה למשק בהוצאות רבות תכסה הסוכנות את ההוצאה הזאת.

המשקים הכניסו כ־25,000 לא“י במזומנים על חשבון תשלומיהם לקרן־היסוד בעד השנים תש”ב–תש"ד וסכום כזה באובליגציות של חברת ההתיישבות. אני מעריך מאוד את הקדמת התשלום מצד המשקים, אבל אין בו כדי לשחרר מכל פעולה נוספת בשנים הקרובות. יש בינינו חוזים, ושני הצדדים רשאים ואולי גם מחוייבים לעמוד על הכתוב בחוזה. מבחינת החוזה עשו המשקים מעשה רב.

אני דן כאן במלים פשוטות מאוד בשאלה איך אפשר לבצע את המפעל של עלייה על הקרקע. לחשבון 200,000 הלא“י כקרן למפעל ההיאחזות יש לעת־עתה רק 20,000 לא”י, ונצטרך יחד לחפש דרכים לגייס את מעט הכסף שאפשר לגייס. אני חוזר שוב לתביעת העזרה מהתנועה, עזרה נוספת בכלים, באנשים ואם מצב המשקים ירשה זאת אולי נבוא בתביעה נוספת גם לכספים. לאחר זה באה שאלת הכסף שעל הסוכנות לגייס. ההסתדרות והמרכז החקלאי רוצים לעשות מאמץ נוסף ולהשיג לסוכנות היהודית הלוואות של רבבות לירות, בתנאים לא קלים – לעשר שנים בריבית של 6%. זהו מאמץ לא קל, והסוכנות הודיעה כבר, שהיא תהיה מוכנה לקבל הלוואה כזאת למען הגשים את המפעל שאנו מדברים עליו. הרצפלד הוסיף, ובזה צדק, שאם ההסתדרות תגייס סכומי כסף מסויימים בדרך של תשלומים, או בדרך של הלוואות ממוסדות, צריך שיגויס לפחות סכום מקביל מהמוסדות האחרים ומחוגים אחרים. הדרישה הזאת צודקת. העול שמעמיסה עליה ההסתדרות הוא מחוץ לכל פרופורציה, וכשתוצג הדרישה הזאת כתנאי לסוכנות אומר בהנהלת הסוכנות שהתנאי צודק. אבל נחוץ שיהיה לא רק תנאי כי אם גם כסף. אנו עושים את כל המאמצים האפשריים כדי לגייס את הסכום הדרוש.

מן ההכרח ליצור אותו “מצב־הרוח” בתנועה, שיאפשר למוסדות להגשים את הפעולה. לא התעכבתי על הערכת חשיבותו של המפעל בהווה ולעתיד. בנידון זה אין חילוקי־דעות, וכל אחד מאתנו יכול להסביר זאת יפה מתוך רוח אחידה ובכיווּן אחד. התרכזתי בשאלת הביצוע. לפי עניוּת דעתי ולדעתם של חברים רבים, נוכל להתגבר על הקשיים העצומים בביצוע רק אם יהיה מאמץ קולקטיבי מרחיק־לכת. אם המאמץ הזה ייעשה יינתן גם כל התלוי בנו: עזרת מומחים, עזרת המדע, עזרת המוסדות, שותפות המוסדות, אחריות המוסדות – המפעל יקום!

תש“ג (1942). [הרצאה במועצה החקלאית, “ידיעות המרכז החקלאי”, חשון תשי”ג].

---

מאמצי הצלה בימי מלחמה

מאת

אליעזר קפלן

בנסיעה זו לתורכיה הטלנו על עצמנו: א. בירור המצב בעלייה, איך לנצל במהירות האפשרית את מכסת הרשיונות הקודמת וגם את 29,000 הרשיונות הנוספים; ב. בירור אפשרויות העזרה וקשר עם הארצות; ג. העזרה הדרושה והאפשרית ליהודי תורכיה; ד. בירור עניינים עם אנשי רוסיה, ועוד.

בכדי לתת מושג באיזה תנאים נצטרך להגשים את הדברים רוצה אני להביא קודם כל תיאור קצר של המצב הכללי ושל הלך־הרוחות. בצאתי היתה ההרגשה, שאנו עומדים על סף מאורעות חדשים, המלחמה עלולה לפרוץ בחלק זה של העולם. אולם במידה שיכולנו לעמוד על הדברים משיחות עם עתונאים אמריקאיים, באי־כוח ה“טיימס” הלונדוני והניו־יורקי, באי־כוח חברות־ידיעות אמריקאיות ובאי־כוח העתונות השוייצרית, מפגישות עם תורכים ועם עובדי צירויות שונות – ראינו כי שם הרוחות שקטים יותר, כאילו תקיפה החלטת תורכיה לא להיכנס למלחמה. היא מחזיקה כוח צבאי בן 800,000 איש; ולפי מצבה של תורכיה זה כוח עצום, ושומרים אותו לאחר המלחמה, כי בתורכיה יש פחד מפני רוסיה, מפני רצונה או נטיותיה להשתלט על הדרדנלים. היא משתדלת –עוד תוך המלחמה – להידבר עם שכניה על סידור ענייני הבלקן, ומוכנה לדבר גם עם המדינות שהן לצד הציר, למען התקומם בכוחות משותפים נגד נסיון רוסיה להשתלט על הים האגאי, אף אם לא דרך הדרדנלים אלא דרך בולגריה.

לפי השמועות לא התחייבה תורכיה להיכנס למלחמה, אלא רק במקרה שגרמניה תתקוף אותה, והרגשת האנשים במקום היא שיש יותר זמן לפעולה מכפי שחשבנו פה; עם זאת חוששים שאם גם לא מצד תורכיה, ואולי גם לא בתורכיה עצמה, יהיו בקרוב מאורעות בחלק זה של הים התיכון. לדעתם עלולה המערכה להתלקח בסוף חודש מאי או בהתחלת יוני, ואז ההובלה לארץ וכל הקשרים עם החוץ עלולים להיפסק.

מצב היהודים בארצות אירופה

לאור מצב זה טיפלנו בשאלות העלייה. בארץ סבורים היינו, שתפקידי יהיה בעיקר לברר דרכים ולהיכנס בהתחייבויות כספיות נחוצות להחשת העלייה; שם היה עלי להתראות עם הרבה גורמי־חוץ וכמעט כולם גילו הבנה ורצון טוב. – – הוברר לנו שיש אפשרות לקבל רשיונות־יציאה במידה גדולה מאוד. יותר מזה – יש לחץ מסויים שנוציא את האנשים. הדברים אמורים ברוב ארצות הבלקן: רומניה, הונגריה, בולגריה, סלובקיה, ואותו המעט שנשאר בקרואטיה, זגרב. נראה, שאפשר ליוצאי ארץ אחת לעבור דרך הארץ האחרת. בולגריה מוכנה לתת מעבר ליוצאי רומניה והונגריה; הונגריה מוכנה לתת ליהודי סלובקיה להיכנס אליה כדי לקבל ויזות ולעבור הלאה. בחדשים האחרונים בא כאילו שינוי־מה לטובה, מפני התערערות האמונה בנצחון היטלר. היו רגעים שגבר האמון בנצחון בעלי־הברית, והפרסטיז’ה של הנאצים ירדה מאוד, וחוגים שונים, לפעמים בידיעת הממשלות ובתמיכתן, ולפעמים מתוך אופוזיציה לממשלה, אבל חוגים משפיעים בארצותיהם, התחילו לחפש קשרים עם מדינות הברית. אפשר לקרוא בתורכיה, למשל, הכחשות נמרצות מצד ההונגרים, שהם לא שלחו אנשים למשא־ומתן עם הבריטים והאמריקאים. אבל בתורכיה איש לא האמין בהכחשות אלו.

התנאים הנוחים ביותר עתה הם בהונגריה, שם היהודים מרגישים את עצמם די טוב, ורבים אינם חושבים כלל על עלייה לארץ־ישראל. הונגריה משמשת במידה מסויימת מקום מקלט לכל שטחי הכיבוש הגרמני. מפולין בורחים לשם דרך סלובקיה, והונגריה ממלאת מקום חשוב כארץ־מעבר לארץ־ישראל. דבר זה התבטא עד עתה במאות מקרים ומשמש תקווה לרבים אחרים. יש מקומות שהאנטישמיות היא סחורה מקומית ולא פרי של אימפורט, למשל ברומניה, ושם רוצים להיפטר מהיהודים בדרך של עלייה. יש מקומות שלחץ הגרמנים בהם הוא גדול יותר, אולי בקשר עם נסיבות צבאיות.

בימים האחרונים סיפרו לנו כי 8,000 יהודים, זקנים, נשים וטף, מבולגריה החדשה, מחלקי יוון שצורפו לבולגריה, הועברו אי־שם למחנה ריכוז ואין יודעים מה אתם. חשבו שיעכבו את הגירוש הזה, אבל לבסוף שלחו אותם מזרחה. סבורים היינו, שלא נוכל להוציא אנשים מבולגריה באניות, כי הגרמנים אוסרים על היהודים להימצא בקרבת הנמלים, אבל התברר שהממשלה מתירה, ובימים האחרונים היתה הרגשה שאם נצליח להביא אניות לנמלים יוכלו העולים לצאת.

היתה גם הצעה מטעם ממשלת רומניה להעביר 5,000 ילדים יתומים מטראנסדניסטריה אם נתחייב להוציאם. התחייבנו להעמיד מיד לרשות הילדים 2,000 סרטיפיקטים ואחר־כך לתת סרטיפיקטים נוספים. הממשלה גם הסכימה שהילדים יועברו מטראנסדניסטריה לרומניה הישנה לזמן־מה למען הבריאם קצת, וגם בכדי שברגע האחרון לא תהיינה הפרעות. על סמך ייפוי־הכוח שהיה לנו הודענו שיעבירו מיד את הילדים, ואם יהיה צורך בהשתתפותנו בהחזקת הילדים ניתן אותה.

בצורה שונה יש אפשרות גם לגבי בולגריה. אף באו משם שליחים לא־יהודים שנוציא את היהודים. היו שלוש פקודות גירוש שעוכבו: האחת ברומניה לפני כחודשיים, מספר אנשים היו כבר בקרונות ופתאום באה פקודה להוציאם. אמרו שהשחרור בא לפי דרישת המלכה לאחר התערבות האפיפיור, כי הנוּנציוּס הודיע שיעזוב את רומניה אם הגירוש יבוצע. יש גם שמועה כי ההתערבות באה גם מהאיטלקים; יש קרבת משפחה בין שני בתי המלכות, ולאחר איומי הנוּנציוּס התערבה הממשלה האיטלקית. המקרה האחר היה בבולגריה הישנה. ביום שאסרו את היהודים בשטחים שסוּפחו לבולגריה אסרו גם מאות יהודים בבולגריה עצמה, ולמחרת שחררו אותם. אנשינו מסרו שגם כאן עזרה הרבה התערבות הכנסיה וחצר המלכות. היו ידיעות שיגרשו את היהודים מסלובקיה, אבל גם שם עוּכּב הגירוש.

בבולגריה עוּכּב הגירוש תחת לחץ חוגים שונים. אלינו באה אשה, כאילו שליחה, ומסרה לנו דין־וחשבון על פעולת שני ארגונים בולגריים חשאיים, גברים ונשים, שתפקידם העיקרי הוא הגנה על היהודים. בראש הארגונים האלה עומד איש אשר עד עתה נחשב לסגן ראש הסקופצ’ינה¹. היא נתנה לנו שמות של אנשים בעלי השפעה רבה בבולגריה, שהתערבו בעניין פקודת הגירוש והדבר הגיע עד לידי הפגנות פומביות. עם זה מתחננת עסקנית חשובה זו שיוציאו את היהודים מבולגריה, כי אינה בטוחה שאפשר יהיה לעכב את הפורענות זמן רב.

תחילה חששו יהודי בולגריה לתת לילדים לנסוע באניות, מפני שיבוש הדרכים בים, אולם ערב נסיעתי באה ידיעה, שהם נכונים לשלוח את הילדים גם באניות. כשנשאלתי לדעתי על הסכנה אמרתי כפתגם האנגלי על הברירה בין השטן ובין המים העמוקים, וכי כיום אנו מוכנים לבכר את המים העמוקים על פני השטן. הבולגרים הודיעו לנו כי הם מוכנים לתת כל שבוע מספר קרונות להעביר את האנשים, ילדים ומבוגרים, עד איסטנבול. מרומניה מודיעים שגם שם אפשר להשיג קרונות עד בולגריה, או אפילו עד איסטנבול.

אפשרויות ליציאה

כל הבירורים שלנו הוכיחו, שיש אפשרויות ליציאה ולהגיע עד איסטנבול. הקושי הוא להעביר את האנשים מאיסטנבול הלאה. התורכים אומרים, שהם מוכנים לתת ויזות־מַעבר בה במידה שתהיה לאנשים אפשרות יציאה מתורכיה. הצירות הבריטית הודיעה רשמית למיניסטריון לענייני־החוץ שניתנו 5,000 ו־29,000 רשיונות כניסה לארץ־ישראל. התורכים נבהלו קצת מפני מספרים אלה והציעו לא לדבר על 29,000 כל עוד לא סודרה העלייה של 5,000. דעתם תקיפה, שלא להניח על אדמת תורכיה יותר ממאה פליטים יהודים בערך, וכל עוד נמצאים יהודים פליטים בארצם הם נותנים הוראות לקונסולים לא לתת ויזות־מַעבר. הם דורשים לא רק הבטחה שהאנשים יעזבו את תורכיה, אלא הוכחת האפשרות הריאלית של התחבורה מתורכיה. זוהי כעת השאלה המרכזית והרצינית בשטח העלייה.

מסילת־הברזל בתורכיה עמוסה ואינה פועלת בסדר. צרכי המלחמה המובאים באניות הברית עד אלכסנדריה או מרסינה מגיעים לעתים לתעודתם רק כעבור חדשים אחדים. דרשנו שיתנו לנו חמישה קרונות לשבוע, וסידור זה היה מאפשר לנו להעביר, אמנם לא בנוחות, 300–350 ילד לשבוע. דרישתנו זו לא נתקבלה. הורדנו את דרישתנו ל־3 קרונות, היינו להעברת 200 ילד לשבוע. לא הגענו לתוצאות חיוביות לעת־עתה. מצאנו איפוא שמן ההכרח להשתמש בדרך הים, והצענו כל מיני קומבינציות: אניה נייטרלית מרומניה, אולי עד ארץ־ישראל; אניות תורכיות שתובילינה מבולגריה עד ארץ־ישראל או מרסינה, או מאיסטנבול עד מרסינה או עד ארץ־ישראל. כל קומבינציה אינה ניתנת לביצוע אלא לאחר שהממשלה התורכית תתן הוראות על כך, כי כל הטרנספורט התורכי הוא בידי הממשלה. לאחר קבלת אישור רשמי אפשר יהיה להמריץ ולהחיש את הענין.

התורכים אומרים, שהם מבינים את הדרישה ומוכנים לדון בה מתוך אהדה, אבל הדיון צריך להיות לא אתנו אלא עם האנגלים. אולי רוצים התורכים להשתמש גם בעניין זה כאחד הקלפים שלהם. לפי שעה אין לעשות דבר מלבד העלאת קבוצות בודדות.

ביררנו גם אפשרויות להשגת אניות. הסכמנו גם לאניות־משא. חברות־האניות עצמן משתדלות לעזור, ולאחר שהיתה בידינו רשימה פנינו אל הצירויות. האמריקאים סרבו לסייע בדבר אלא אם תובטח ביקורת מַספקת על האניה מבחינת היותה ראויה לעבור בים. על כך התחייבנו. השגנו הבטחה פרינציפיונית של הצלב האדום הבין־לאומי לקחת את האניות תחת חסותו. הבטחנו גם שלא יהיו קשיים עם הרוסים בים השחור. האמריקאים הבטיחו לבסוף את מלוא עזרתם לבריטים במשא־ומתן שלהם עם התורכים בנדון זה.

נוכחנו ששום דבר לא ייעשה אם הצירות הבריטית לא תושיט את עזרתה באופן אקטיבי. הצירות הודיעה שכל עוד לא קיבלה הוראה מפורשת מלונדון אין היא יכולה לטפל בשאלה זו. עברנו את העניין ללונדון. יצאתי את קושטא ביום ב‘, אליהו אפשטיין (אילת) היה אז באנקרה, ועד יום צאתנו לא היתה תשובה. כאן קיבלנו טלגרמה שבמשרד החדש מבטיחים לטפל בשאלה זו באופן דחוף. אם שאלת התחבורה תיפתר במהרה יהיו עוד קשיים עצומים, כי ייתכן שהאניות תסכמנה להפליג רק עד מרסינה; אבל אז אפשר יהיה לאמור שיש תקווה להביא מספר ניכר של יהודים. נצטרך עוד לטפל בשאלות הטרנספורט, אניות, סירות, מכוניות וכו’.

נסיונות של קשר ועזרה

הקדשנו הרבה תשומת־לב לנסיונות לברר מהו המצב בארצות השונות. בידי רשימות שסודרו לפי דרישתי על־ידי המטפלים בזה כבר חדשים בנוגע לארצות: רומניה, הונגריה, סלובקיה – אבל את האמת כולה לא נדע עתה. קל יותר לדעת את הנעשה ברומניה, הונגריה וסלובקיה והונגריה מאשר בפולין, גרמניה ויוון. משתדלים להגביר את הקשר באמצעות לא־יהודים. מקשרים אלה צריכים לעבור דרך ארוכה מאוד עד שיגיעו לפולין. אין ידיעות מבוססות אבל יודעים שהמצב הוא רע. בקרואטיה נשארו מ־13,000 יהודים במחנות־העבודה רק 1,000. בגליציה עשו מדורות אש והעלו עליהם אנשים חיים. לאחר נפילת המחנה השישי היו רציחות בגליציה. היתה ברית מלאה בין הנאצים והאוקראינים. הגרמנים מצאו להם שליחים נאמנים למעשי האכזריות. בבוקובינה שורר פחד פן ייכנסו לשם האוקראינים. בצ’רנוביץ נשארו מ־90,000 יהודים רק 15,000.

לא נדע את האמת עד תומה, אבל חובתי לאמור שלא הגיעו הנה הדים מַספיקים גם על מעשי הגבורה, על תופעות אנושיות שיכולות לשמש חומר חינוכי לדורות. הבולגרים מסַפרים על עמידתו של רב זקן בסופיה; מספרים מעשי גבורה מצ’רנוביץ: כשניתנה רשות להתהלך ברחובות רק שלוש שעות ליממה מתחכמים לסדר שיעורים על הציונות, מַרצים על הרצל וגורדון. ראיתי את ספרי השירים שהם שרים בזמזום. הכל סוּדר בתאים־תאים של חמישה אנשים. יש מסירות, נאמנות ואחריות.

הנסיון שנעשה על־ידי מספר חברים לשמור על הקשר עם האנשים, הוא לדעתי פעולה חשובה ביותר מבחינה ציונית ואנושית, אם כי זה קשה כקריעת ים־סוף ובלי כל בטחון בהצלחת הדבר. אך מה שאפשר צריך לעשות. הוא הדבר בענייני העזרה.

סיפר לי לדר² שהוא שלח 400 מכתבים ל־70 ערים שונות וקיבל תשובה רק על שנים מהם. זה מייאש אותו, אבל אסור להתייאש וצריך להמשיך. מתרקמת והולכת רשת של קשרים. עלולים להיות כשלונות גם בכספים ובאנשים. יש והמקשרים משרתים שני אדונים, ואין לדעת למי יהיו נאמנים יותר, ואם יבגדו יסַכּנו לא רק את הכסף כי אם גם את האנשים; בכל זאת מן ההכרח להמשיך בפעולה.

יש לנו עתה שני מרכזים – בג’נבה ובקושטא. היו שתי תכניות גדולות על העזרה: האחת על 70,000 מטראנסדניסטריה והאחת על סלובקיה, ושתיהן מוטלות בספק. לדברי אנשים שבאו מרומניה ירדה תכנית טראנסדניסטריה מעל הפרק, גם התכנית השניה כנראה מפוקפקת; עד לצאתי אמרו לי מצד אחד שזה מרמה ושקר. אך יש גם שתלו תקווֹת בתכנית זו והבטיחו לברר ולהודיע לנו. אולם גם אם הדברים קטנים יותר חובתנו לעשות, אם רק יש אפשרות כלשהי לעשות. בבראטיסלבה ובצ’רנוביץ, למשל, היו ששילמו כסף ועל־ידי כך קיבלו ארכה מגירוש מפעם לפעם. קשה לדעת אם זוהי סחיטה או דחייה, אולם חשובה העובדה שהאנשים נשארו במקום.

יש צורך בעזרה גם במובן הפשוט ביותר – לחם. מרחיבים במקצת את פעולת החבילות. אפשרויות הצלב האדום הן כמעט אפסיות, אך יש גם צינורות אחרים. קיבלנו רשיון לשלוח מליסַבון למקומות אחדים, פרט לפולין, חבילות תמרים ושקדים, ונתנו הוראה לשלוח. מובן שהיה טוב יותר אילו יכולנו לשלוח לחם ולא תמרים ושקדים. יש אפשרות לשלוח חבילות אישיות לטרזינשטאט, ונתנו הוראה לשלוח חבילה לפסח לכל אחד.

יש ארגוני נוער – היכן הם אינם? נראה, שרק עם אחרון היהודי אחרון תנועת הנוער שלנו. במקומות אחדים הם החליטו להתגונן בכוח. הם משיגים נשק בדרכים שונות. יש מה שהם קוראים “טיולים”³.

פנינו לנונציוס שהוא יבקש מהאפיפיור למנוע גירושים מסלובקיה, וניצלנו את העובדה שיש לנו סרטיפיקטים בשביל סלובקיה. היה מצדו יחס לבבי ביותר. הוא קיבלנו בלי מזכיר, פיתח לפנינו תיאוריה שהברית החדשה אינה אפשרית בלי הברית הישנה. אחת המטרות של ביקורנו אצלו היתה למצוא אפשרות להעברת אנשים מסלובקיה להונגריה. בנוכחותנו כתב טלגרמה בנדון זה.

יש ארגונים פולניים במחתרת, ושם מתיחסים ליהודים כתמיד. קשה למצוא אוהד ליהודים, מגינים עלינו רק מתוך שנאה לרצח ולרוצח.

הג’וינט עושה אף הוא פעולת עזרה דרך ג’נבה, לפעמים לא בדרכים שבעצמו יצר, אבל הוא משלם את הכספים. בסלובקיה “מס הגירוש” או “מס הישיבה” מתכסה זה חדשים על־ידי הג’וינט, וגם פה נצטרך להתאים את הפעולה, ואולי גם לעשות פעולה משותפת. יש אפשרות לפעולה, אך המכשולים רבים. יש לפעול באופן שיטתי ובמאמצים גדולים. הכרחית קואורדינציה של כל הגורמים בשטח העזרה והקשרים.

המקום העומד בסימן שאלה הוא פולין. אם יתברר שיש אפשרות פעולה לגבי יהודי פולין ישתנה כל המצב.

אם יעבירו 5,000 ילדים מטראנסדניסטריה לרומניה נצטרך גם אנחנו להשתתף בכספים בפעולה זו – אם כי יש כיום ברומניה יהודים המרוויחים יפה והם נותנים. גם בקשר להונגריה ובולגריה נצטרך להשתתף, אם כי רבים הסיפורים על אותו רב זקן בסופיה המכריח את היהודים לבוא לעזרת אחיהם.

את המצב בהולנד, בלגיה וצרפת יש לראות בממוצע בין זה שבפולין וגרמניה ובין זה שבארצות הבּלקן. יש קשרים אתם, יש כתבות. הולנד נותנת ליהודים לצאת, ובמובן זה המצב שם טוב יותר מאשר בפולין, אבל ליוצאים אין מַעבר בארצות האחרות. גרמניה נותנת מעבר רק בדרך של חילופין. גם וישי אינה נותנת לעבור, יש צורך להשפיע על וישי. פנינו בעזרת צד שלישי לציר וישי בתורכיה, אם אני מפענח נכון את הטלגרמה שקיבלתי, הוא יעשה הכל למען אַפשר מַעבר וזכות יציאה ליהודים מצרפת. מדנמרק ביקשו להרשות העברת הילדים לשבדיה וניתנה הסכמה.

בצירות הרוסית דיברנו עם מיכאילוב. לא השתדלנו ביותר להפגש עם וינוגראדוב⁴ כי גם ממנו היינו שומעים: אינטרסנו, וואזשנו, סלושאיים (מעניין, חשוב, שומעים), נעביר את הצעותיכם. לאחר השיחה בעל־פה הגשנו את דרישותינו בכתב, והובטח לנו שתועברנה לשלטונות מרכזיים. ביקשתי מאת מיכאילוב הבטחה לצלב האדום שהרוסים יתנו “מַעבר בטוח” לאניית פליטים שתשוט בחסות הצלב האדום וקיבלתי תשובה חיובית; מסרתי לו על 29,000 רשיונות נוספים לילדים, ודיברתי על רבבות הילדים היהודים הפליטים הנמצאים עוד ברוסיה. בשבילם היתה זו הפתעה. כן דיברתי על עזרה לפליטים ברוסיה. מיכאילוב התעניין בעזרה לרוסיה בכלל.

יחס לבבי מגלים האמריקאים, גם הציר עצמו, הרוצה שאנו נראה בו אמריקאי והוא יתנהג כיהודי. נעים לו שאנחנו דיברנו אתו כעם בא־כוח ארצות הברית. בשיחה אמר ל[חיים] ברלס: אני שמח שאני רואה אותך, לפני שבוע נזקקתי לך, ידעתי שאתה פה, אבל לא יכלו למצוא אותך. אם אתה רוצה שאני אעזור לך, אל תדברו על זה. לאיש אחד הוא אמר אחר השיחה אתנו, שהוא עשה דברים שאין לבקש עוד. הוא אמר לשליחנו: אין אתם יכולים לתאר לכם מה גדול האסון כאשר על כל דבר מצלצלים בעתונות.

יהודי תורכיה

חשבתי תחילה להסתפק בבירור מצבם לאו דווקא על־ידי מגע ישיר אתם, אבל זה היה בלתי־אפשרי, כי הכבוד שחלקו לנו היה בלתי־רגיל. ערכו לנו קבלת־פנים רשמית והשתתפו בה הרבנים הראשיים. הרבנים מרקוס וסבן מדברים עברית, אבל בקבלת־הפנים איש לא העֵז לאמור מלה. אחר־כך באו הרבנים הראשיים אלי למלון ויכולנו לשוחח באופן חפשי. היתה שם חגיגת פורים ובאו כ־200 צעירים וצעירות, שרבים מהם לומדים עברית. הבטחתי לשלוח להם ספרים. החגיגה נפתחה במלים אחדות בעברית: “לכבוד האורחים נפתח את החגיגה בעברית”, ורשות הדיבור נמסרה לדובר צרפתית. פנו אלינו: “האדונים האורחים”. לחגיגה זו באו הרב הראשי ומי שהיה מנהל מקוה־ישראל, ועוד יהודי נשוא פנים אחד. יתר המנהיגים לא באו, כשם שלא באו לרכבת, בכדי שלא יראו אותם אתנו יחד.

אין כל אפשרות לעזור להם. משא־ומתן עם התורכים בענייני יהודי תורכיה היה רק מזיק. הם גם אינם מבקשים התערבות מצדנו. החוק הפוגע ביהודי תורכיה הוא חוק נגד מיעוטים בכלל. החוק פועל נגד גרמנים, איטלקים, ספרדים, אנגלים ואמריקאים, והצירים של הארצות האלה אינם יכולים לעזור. הכל מחזרים אחרי תורכיה, הכל משלמים לה. נראה שלמעשה מנשלים את כל המיעוטים. ברחוב הראשי חנויות סגורות, ואלו הן בעיקר חנויות של יהודים, כי המסחר הגדול היה בידיהם. לשאלתי אם אפשר לקבוע שיש הפלייה לרעה לגבי יהודים בהשוואה ליוונים וארמנים? אמרו לי, שאין הפלייה, אלא שהחוק כשלעצמו הוא פראי. הרבה תורכים אמרו שהם מתביישים בו.

בחודש אוגוסט נוהגים לחדש את רשיונות המסחר, ועתה אומרים פשוט, שלרוב אנשי המיעוטים לא יחדשו את הרשיונות. גם בחידוש רשיון הישיבה (בכל שנתיים צריכים לחדש את זכות הישיבה) וַדאי יהיו קשיים. את המס הטילו באופן משונה. הטילו אותו גם על עניים. במשרדנו עבדה בחורה שמשכורתה היתה 150 לירות תורכיות, היא עומדת לעלות לארץ־ישראל והטילו עליה תשלום של 500 לירות תורכיות. לפני שנותנים רשות יציאה לבודדים חוקרים ובודקים שוב אם לא צריך היה להטיל תשלום גדול יותר. מבחינה זו אין התורכים תומכים ביציאה מארצם. באו גם לחקור את הצעירה אם מישהו השפיע עליה שתעזוב את תורכיה.

הקהילה היהודית נהרסת והולכת. דבר זה מגביר כמובן את הרצון לברוח. אין רצונם לברוח דווקא לארץ־ישראל, אם כי זוהי כתובת, אבל רבים אין רואים את ארץ־ישראל כמקום לישיבת קבע עבורם, ורבים אומרים זאת בגלוי. אחדים שאלו אותי אם אין איסור יציאה מארץ־ישראל למצרים. אין שואלים כלל אם יש רשות כניסה למצרים. באיסטנבול כ־45 אלף יהודים מ־65 אלף בכל תורכיה. יש שם גם אלמנטים טובים, והם עתה רק בסטדיה הראשונה של חינוך לאומי. מארגנים שם קורסים ללימוד עברית. קבענו ועדות לטפל בכל השאלות האלו.

בקשר לענייני האניות נפגשתי עם יהודי אחד, שסיפר לי כי התחיל כנער שהשתכר לירה תורכית לחודש. מוצאו מסלוניקי, ועתה הטילו עליו ועל שותפיו תשלום של 2 מיליונים לירות תורכיות. הוא סיפר לי איך עשה את רכושו ואמר: “אילו באת אלי לפני שלושה חדשים לא הייתי דבר אתך, אז היו כל המיניסטרים ידידי. מי מהם לא נהנה ממני בעשרים השנים האחרונות?” עתה הוא רוצה שנעזור לו להעביר את שני בניו לארץ, כי בזה הוא רואה את רכושו. הוא אחד מאלה הרוצים לתת לנו אניות, וכדי שאאמין לו אמר לי בעברית: “חי ה'”.

עם תורכים כמעט שלא נפגשתי, רק עם שניִם, אחד מהם מנהל מחלקה לענייני הסחר במיניסטריון החוץ. אמרתי לאיש שהנסיון המסחרי הקודם שלנו אתם לא היה מעודד ביותר, ואולי כדאי לדבר על יחסי מסחר לאחר המלחמה. הוא קיבל את הדברים ברצון. הם מעוניינים שנשתתף בתערוכה באיזמיר, והאנגלים מעוניינים בכך עוד יותר, כי הביתן של האימפריה הבריטית הוא ריק, ועלינו כאילו לייצג את האימפריה הבריטית. הבטחתי לתורכים להמציא להם חומר.

[1943. סקירה בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית].

---

על דרכי המאבק

מאת

אליעזר קפלן

א

אין בינינו ויכוח על עצם המאבק ועל רצינותו, כי אם על הדרכים. מטרת המאבק הוא לנצח – ואנו חייבים לבדוק תמיד מה מקרב אותנו לנצחון או להצלחה ומה מקשה על ההתקדמות. נכון שאנחנו בריב קשה באנגליה. לכולנו זה ריב מר וקשה – מר לרגל מה שעבר ועובר על היהודים בגולה, וקשה מפני שקיבלנו מכה זוֹ מידי ממשלת פועלים. לדידי המאבק הזה מקבל משמעוּת רצינית יותר – אני חושב שעמדה זו של ממשלת אנגליה באה לא רק כתוצאה מהשפעת המנגנון, אני רואה בזה נצחון של קו פוליטי מסויים, קו שאני חושב אותו למוטעה גם לאנגלים. זהו נצחון של מערכת אינטרסים חזקים. למרות הערכתי זו ולמרות כל האכזבות שנחלנו אני מצטרף לדעת בן־גוריון, כי לא אפסה תקוָה שנוכל לשנות את עמדת אנגליה. מכאן אני מסיק מסקנות מסויימות. המאבק המר והקשה עם הממשלה באנגליה הוא: א. על הצרכים החיוניים שלנו; ב. למען כבוֹש את דעת העם באנגליה ותמיכתו. לפיכך מטרת ההיאבקות הזאת היא, ללחום נגד המדיניות הנוכחית של אנגליה, אבל לא נגד אנגליה. למרות כל מה שעבר ועובר עלינו אנו מצוּוים לעשות כל אשר לאל ידינו כדי למנוע רוח של שנאה לאנגליה בקרב ציבורנו. עמדתי זו נובעת לא רק מתוך ההרגשה של עם חלש, ולא מתוך חובת נאמנות לאנגליה, כי אם מתוך נאמנות ליהודים ונאמנות לציונות ומתוך שאיפה להגיע למטרה.

יש הבדל יסודי בין תנועת השחרור של העם היהודי ובין תנועת שחרור של כל עם אחר. ביסוד תנועת שחרור כל העמים היושבים על אדמתם היה הרצון להשתחרר משלטון זר, ואילו עלינו מוטל בשורה הראשונה להשיב בנים לגבולם; השאלה שלפנינו היא לא לשחרר את ארץ־ישראל משלטון זר, כי אם שיבת יהודים לארץ־ישראל. זוהי מהוּת הציונות. כיוון שהגשמת הציונות היא שאלה של יציאה מארצות הגולה, כניסה לארץ והשתרשות בה – הרי זוֹ שאלה בין־לאומית. משום כך יותר מכל תנועה אחרת ומכל עם אחר אנו מעוניינים בשלום העולם, באחוַת העמים, משום כך אנו זקוקים לא רק להכרת העמים אלא גם לעזרת עמים, לעזרה בין־לאומית רבה.

ממשלת הפועלים באנגליה הפרה את הבטחותיה הברורות שניתנו לנו על־ידי מפלגת העבודה לפני עלותה לשלטון. לדעתי, מטרת היאבקותנו היא גם היום חידוש הברית. אני מאמין שהדבר ניתן להיעשות, כי אין ניגוד אינטרסים יסודי בינינו לבין הממשלה האנגלית; יותר מזה, ישנו ויכול להיות שיתוף מרחיק לכת באינטרסים ההדדיים. אנחנו ניאבק בתוקף על תביעותינו הצודקות, לא נוותר, אבל בריב שלנו עם אנגליה חייבים אנו לזכור את המטרה ובהתאם לכך עלינו לכוון את ההיאבקות.

בריב המר הזה באנגליה אנו מדגישים כאילו ישנם רק שני צדדים. אל נשכח גם את הצד השלישי – אם כי הוא עומד לעת־עתה כאילו מן הצד ואינו מתערב בהיאבקות – כוונתי לערבים. עובדה זו קובעת מבחינה מסויימת את גבולות הפעולה. אני רוצה להסתפק בנקודה זו בשתי הערות: א. אנו מצווים להיזהר מלהעמיד את עצמנו מול שתי חזיתות; ב. עלינו לחפש תמיד דרך לקשרים עם שכנינו, דרך להסדר ישר אתם, על אף האכזבות שנחלנו גם בשטח זה. הריב הקשה עם שכנינו בארץ הוא כאילו חבוי ואינו בא בשעה זו לידי ביטוי חריף. אני מאמין שגם ריב זה אינו אלא ריב חולף שאין בינינו ניגודי אינטרסים יסודיים. מנקודה מרחיקה־לכת ישנה אפילו שותפות־גורל בין שני העמים.

כאשר מתווכחים בתוכנו על דרכי ההיאבקות ורוצים להסביר את סיבת מצבנו הרע, יש אומרים: הדרך הישנה שלנו לא הספיקה, ויש גם שמוסיפים: נכשלה. הלכנו עד עתה בדרך הקונסטרוקטיבית, בדרך של בניין, של טוהר הבניין. בזמן האחרון חזרה ממשלת הפועלים באנגליה, אם כי בנוסח אחר, על הכלל שקבע איש מיניסטריון של צ’מברליין לפני כשש שנים: “כאשר יש התנגשות בין הצדק ובין התועלת, לא הצדק קובע כי אם התועלת”. יש מסבירים לנו כי המעל הזה נעשה רק לרגל הפחד מפני הערבים. הערבים לא גילו בארץ הזאת כל כוח קונסטרוקטיבי, כי אם כוח להזיק, או מה שהאנגלים קוראים “הערך השלילי”, הערך של ההטרדה, ועל־ידי שימוש בכוח הטרדה או על־ידי איוּם להשתמש בכוח זה הצליחו.

יש פתגם רוסי ידוע: “היו זמנים גרועים יותר, אבל לא היו מנוּוָלים יותר”. זאת היא הגדרה נכונה למה שמתהווה עכשיו בעולם. יש אומרים לנו: אם המצב הוא כזה, שהעולם מתחשב רק באלה שיכולים להטריד, גם עלינו להוכיח את יכלתנו להטריד. יש בדבר הזה מקצת מן האמת. אבל לדעתי, זמן ארוך תהיה ידנו על התחתונה בהתחרות הזאת. בבניין ובהגנה על עלייה והתיישבות, כוחנו יהיה סוף־סוף על העליונה, מה שאין כן בהטרדה.

כוחנו – בגידול מתמיד

אני מסכים להגדרת בן־גוריון, שערכו של היישוב וכוחו הם בזה שהוא רואה את עצמו כחלוץ העם. בתור שכזה הוא פועל, מתוך רצון לגדול, לבנות ולהיבנות, להעלות המוני יהודים. אם הגידול הזה ייפסק חס־וחלילה, אם השאיפה הזאת תחוסל, אורבות לנו סַכּנות פיסיות וסכּנות רוחניות של ניווּן. אבל דווקא למען אַפשר את מלחמתנו בעד שחרורו של העם נחוץ לנו יישוב חזק גובר והולך. לפיכך אסור לנו לסַכּן את היישוב, הוא לנו המשען העיקרי בהיאבקות הזאת.

מאבקנו חייב להתבטא בחתירה מתמדת לתוספת כוח, ובהגנת כוחנו. במלים אחרות: עלייה מתמדת בכל הדרכים, התיישבות בלתי־פוסקת בכפר ובעיר, ביבשה ובים, והגנה על פעולות אלה בכל האמצעים העומדים לרשותנו. אינני חושב שיש בתוכנו השוללים את הדרך הזאת, או שאינם מחשיבים אותה. אבל אני רוצה להדגיש כי לדעתי זוהי הדרך. אפשר שיאמרו לי: אם נלך בדרך זו, האם לא תהיה זאת למעשה כניעה, השלמה, השוללות מאתנו את השאנסה היחידה, או בכל אופן, את השאנסה החשובה בשעה זו? האם בבחירת דרך זו של התגוננות לא נביא, במקום גיוס כוחות העם, לידי יאוש ופירוד בעם? זוהי שאלה רצינית.

חברים משמיעים את הטענה על העבר – ולפעמים מנקרים גם בי אותם המחשבות וההיסוסים – הספר הלבן הוכרז לפני שש שנים וחצי. בשנים אלו תנועתנו כאילו הלכה, בעיקר בשל המלחמה, בדרך שאני ציינתי. שואלים: מהן התוצאות? האם נוכח הליכתנו בדרך הזאת לא קיבלנו מכה כזאת מתנועת־העבודה באנגליה, שהיא אולי אנוּשה וקשה יותר מהספר הלבן? אני מסכים שבהרבה מובנים היא אנוּשה וקשה יותר, אם כי אני רואה פתח רחב יותר למלחמה ולהצלחה בה. כאשר אני מסכם את שש השנים וחצי האלה אני קובע, שמחמת תנאים חיצוניים לא יכולנו לנקוט כל האמצעים האפשריים כדי לקדם את העלייה והבניין והגנה עליהם. לרגל המלחמה לא יכולנו להשתמש בדרכים שאנו משתמשים בהן עכשיו ונשתמש בהן בעתיד. נכון, לא הגענו להכשלת הספר הלבן, אבל הגדלנו לאין ערוך את כוחנו מבפנים וכלפי חוץ, למען נוכל להמשיך במלחמה ארוכה לשבירת משטר הספר הלבן.

בן־גוריון הזכיר את הוויכוח שהיה לנו עם חלקים שונים בתנועה בענין ההתגייסות. היו יהודים שהרחיקו לכת בביקורת והם חוזרים ושואלים עתה: מה פעלתם? הרי נתכוונתם באמצעות הגיוס ומאמץ המלחמה להשיג קלף מדיני ובעזרתו להרוס את המשטר של הספר הלבן – ומה התגמול שגמלו לכם בעד כל מאמץ המלחמה הזה? הביקורת הזאת מרה מאוד ומעוררת בתוכנו רגשות קשים מאוד. יש אכזבה. רבים מאתנו האמינו כי גם בשטח זה יעריכו אחרת את פעולתנו. אבל לא לשם כך הטלנו עלינו את הגיוס. אילו היינו כעת בראשית המלחמה והייתי רואה מראש את תוצאות מאמצנו, הייתי בכל זאת הולך בדרך שהלכנו; הייתי משתדל ללמוד מהשגיאות, אבל הייתי עונה שוב: כן! כי הערך של הגיוס בשטח הצבאי והכלכלי נמדד בהכרתי ובהרגשתי לא רק בהכרה מצד שליטי העולם, אלא בהישגים שהשגנו בארץ ובחוץ־לארץ, קודם כל בין היהודים, אבל גם בין לא־יהודים. למרות המכה שקיבלנו בשטח המדיני ולמרות הקשיים שנתקלנו ונתקלים בהם בשטח הכלכלי ובדרך הגידול הפיסי – גדלנו בשנים אלה בהרגשתנו וביכלתנו ללחום את מלחמת היהודים, חושלנו בשאיפותינו לגאולה ולהתקדם לקראתה.

המאבק על זכות העלייה

המלחמה במשטר הספר הלבן צריכה להימשך ולגבוֹר. ראינו זאת בשבועות האחרונים. ראינו זאת במעמד של יום ראשון ויום שני, בשרון ובעמק־חפר¹. הממשלה פירסמה תחילה שבאו לחפש עולים בנקודות שנתקפו. אחר־כך הודיעו שלגמרי לא התכוונו לחיפוש עולים. זאת היא עובדה מאלפת. העיקר בשבילנו להביא יהודים לארץ, במלוא יכולת קליטתה. אני יודע את כל הקשיים הכרוכים בזה ואני חושב שעלינו ללכת בכל הדרכים, גם באלה שדיברו עליהם וגם באלה שטרם דיברו. בגאון ובגאווה ובראש גלוי יכולנו לומר לשלטון, לעמי העולם ולאלה העומדים בראשם, שלא נשלים עם הגבלות ונעשה כל שביכלתנו כדי לקיים את הזכות האלמנטרית שלנו. עמידה זו תתן לנו הזדמנויות מספיקות להפגנה ולהיאבקות. ככל אחד מכם לא הייתי רוצה שיישפך דם של אף יהודי אחד, של אף אדם אחד. אבל יש דברים שכדאי והכרחי להיהרג עליהם, ואם יהיה צורך – ניהרג ונקרא לאחרים להיות מוכנים להיהרג.

בדרך של בניין והתגוננות אנחנו משיגים שני דברים: גידול כוח ופנייה ישרה לעולם. הפרת הברית מצד אנגליה היתה בעיקר בשני סעיפים שבשבילנו הם העיקר: עלייה וקרקע, אפשרות לגדול בארץ, לבנות ולהיאחז בה. בשטח זה עלינו לרכז את המלחמה. יעשו אותנו לאחראים, יסיקו מזה מסקנות כלפי הנציגים, יבואו אחרים במקומם וימשיכו בהיאבקות הזאת. זו תהיה מלחמה ישירה נגד העוול הגדול שנעשה לנו, ואם נשארו עוד בעולם אנשי מצפוּן – והרי זאת היא מטרת פעולתנו הפוליטית, לעורר את המצפוּן ולרכוש את דעת הקהל – יש בזה הפגנה של אי־השלמה ואפשרות של ריכוז העולם סביבנו. פעולות אלה הן תוספת לפעולת ההסברה שעלינו להגבירה ולהרחיבה והן עשויות להיות גם יסוד להסברה זו.

אני יכול לתאר לי שנצטרך לפעמים לצאת מגדר זה. אבל תמיד עלינו לדעת כי אלה הם מקרים יוצאים מהכלל. אני מאמין עדיין בדעת העולם ובמצפון שאפשר לעורר כשאין ניגודי אינטרסים יסודיים. אני מאמין שיש הרבה לעשות בדרך הזאת; לבנות ולהיאבק, בגאווה ובשיקול דעת, בהעזה ובתבונה, בסיכון מתוך מטרה לגייס ולצבוֹר כוח.

חברים שואלים: אם כך, מדוע אין אתה מביא לנו את התכנית הקונסטרוקטיבית, מה הם המפעלים שיוסיפו לנו ויחלצנו מן המצוקה? נכון, גם בכיוון זה אנחנו מחפשים דרך. זה מחייב פעולה גדולה וקשה וריכוז כוחות רבים בארץ ובעם. יש נקודות תוּרפה רבות במצבנו ובמבננו הכלכלי, העלולות להכשילנו לא במעט בהיאבקות העלולה להיות ארוכה מאוד. אני רואה צורך בתיקונים רבים ומהירים.

דיברתי על עמידתנו ביום שני ועל נכונות האנשים לתת כל מה שיש להם, גם את חייהם, לוּ היו נקראים לעשות זאת. אבל לעתים קרובות קשה יותר לדעת איך לחיות מאשר למסור את החיים. אנו נכנסים לתקופה קשה מאוד. מתוך חתירה מתמדת לגאול יהודים, להציל יהודים ולבנות את הארץ, להגדיל את כוחנו בארץ ולהקים עצמאות יהודים בארץ – לקראת המאבק הזה עלינו לתקן לא רק את כלי המלחמה, אלא אנו זקוקים לשיתוף רחב, למאמצים גדולים, לליכוד, למסירות תוך נאמנות רבה למטרה ולצורך.

הדרך שאני מדבר עליה היא דרך ארוכה יותר, אבל אני מאמין אמונה שלמה שהיא הדרך לגאולה.

תש“ו [”הפועל הצעיר"; דברים במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל].

ב

אין ויתורים בתביעה לעלייה

התנועה חייבת לבדוק את הדרך בה הלכנו בזמן האחרון, את האמצעים בהם נקטנו ואת החינוך בו חינכנו את החברים ואת הציבור. ארכז את דברי בשאלות שיש בהן חילוקי־דעות ולא בשאלות שיש בהן דעה מוסכמת. אקדים דברים אחדים על ישיבות פאריס².

יש המפיצים שמועות, שהנהלת הסוכנות היהודית ויתרה על הדרישה לעלייה מיידית של מאת האלף ושאנחנו היינו צריכים להציג זאת כתנאי להשתתפות במשא־ומתן. בגורלי נפל להיות פעיל דווקא בסעיף זה במשא־ומתן עם גורמי חוץ. מסרתי בשם הנהלת הסוכנות מכתב רשמי לבאי־כוח ממשלת ארצות־הברית, והם העבירוהו לבאי־כוח ממשלת בריטניה. באותו מכתב כתבתי – מתוך תקווה שתבוא עזרה בין־לאומית – שהנהלת הסוכנות מוכנה לקבל עליה את האחריות על ההוצאה לפועל של תכנית עליית מאת האלף, החל מעליית עשרת אלפים איש לחודש שתגדל ותלך.

לאחר משא־ומתן, טכני כאילו, נדמה היה שהאמריקאים קיבלו את הצעתנו. האנגלים הודיעו, שעליית 4,000 לחודש וַדאי אפשרית, אך מתוך ויכוח ביחס לאי־אלו נתונים שאנחנו הבאנו, הם אמרו שצריך לחפש פשרה בין המספר שלי, המתחיל בעשרת אלפים לחודש, ושלהם. אף לרגע לא הזנחנו את התביעה לעלייה רחבה מיידית. אבל האנגלים הודיעו, שאם גם התכנית שלנו נכונה, התנאי להסכמתם הוא סידור קבוע, או לפחות קבוע למחצה של המשטר המדיני בארץ.

בהשתתפותנו בוועדת החקירה האנגלו־אמריקאית רכשנו חבר ידידים נאמנים למדי והצלחנו להפיל את תכנית גריידי־מוריסון³ על ידי שלושה דברים: א. על־ידי כך שהתכנית פורסמה לפני הזמן; ב. על־ידי כך שחברי ועדת החקירה האמריקאיים קבעו ביחס אליה עמדה שלילית מוחלטת; ג. על־ידי הפעולה הישירה בחוגי שלטונות אמריקה. כלפי אמריקה עמדנו בפני מצב, שלאחר שהפילו את התכנית ניתנה – לפי ידיעות מוסמכות שקיבלנו – עצה טובה לנשיא על־ידי המיניסטר לענייני חוץ: או לאשר את תכנית גריידי או להודיע שהוא מסתלק מכל פעולה למען ארץ־ישראל ליהודים. נשיא ארצות הברית יוכל לומר: לחמתי למען עליית יהודים, שלחתי ועדות, עשיתי צעד בלתי־רגיל שביטלתי חתימה של באי־כוחי, אולם יש בעיות בין־לאומיות גדולות ולא אוכל להיכנס בריב עם אנגליה בשל שאלת ארץ־ישראל. העצה שניתנה לנשיא היתה, להסתלק מהמערכה ולומר: אני אמשיך לדרוש עליית מאה אלף יהודים, יותר מזה לא אוכל לעשות.

נוכחתי באסיפה בבית־הנבחרים בלונדון שבה דיבר וייצמן והתבוננתי לתגובת הצירים. וייצמן גלל לפניהם תמונה על הנעשה בארץ. הוא דיבר בצורה חריפה, הכריז שלאחר כל מה שאירע בארץ הרי הוא, שכל ימיו לחם בעד שותפות יהודית־אנגלית, הגיע לידי מסקנה שלא ייתכן שלטון זר בארץ־ישראל על יהודי ארץ־ישראל. האנשים שאלו: אם כן מהו הפתרון? האם הפתרון הוא החלוקה? או לא?

עוד לפני השינוי בממשלה האנגלית, בימי שלטון הקואליציה⁴ היו מונחות לפני הממשלה שתי תכניות לפתרון שאלת ארץ־ישראל: האחת היתה בקוויה הכלליים כזו שהציעו לנו עכשיו, האחרת היתה תכנית לחלוקת הארץ.

הן הפעולה באמריקה, הן הפעולה באנגליה, והן הפעולה ביתר המדינות, שבאופן רשמי או בלתי־רשמי החלו לנהל אתם משא־ומתן בקשר לוועידת או"מ, דרשו בהכרח כי נציע הצעה, שהיא פשרה לרבים, אבל היא יכולה להתקבל על הדעת, על יסוד הפרינציפים הגרועים והטובים השולטים כעת בעולם. הנהלת הסוכנות לקחה עליה, ברוב דעות עצום (הצביעו בעד הצעה זו כל חבריה, פרט לאחד), את האחריות להצעה זו. אל נשתעשע באשליה שאנחנו יכולנו לפתות אחרים, שהם יציעו הצעה זו מצדם. קרוסמן עשה זאת. קרוסמן ופוט⁵ ואחרים פירסמו חוברת (בה הם מדברים טובות גם על ה“הגנה”) לקראת הוויכוח בפרלמנט והציעו הצעה זו. אבל אנחנו קיבלנו עלינו אחריות לא רק לחכות שאחרים יציעו, אלא לתת תשובה לשאלה גלויה כאשר נידרש לכך.

יתכן שיגידו: בזה שהסוכנות היהודית אמרה זאת, ואין זה דבר של מה בכך בעולם הגדול, טרם קיבלתם מדינה יהודית בחלק הגון של ארץ־ישראל, אך בעקיפין נתתם הסכמתכם שחלק מארץ־ישראל יהיה סגור בפנינו. את הטוב אין אתם מקבלים, אבל לרע כבר גרמתם. ראינו את הסַכּנה הגדולה הזאת, אבל ראינו גם סכּנות גדולות מזו. לקחנו עלינו אחריות זו, במלוא ההכרה, לאחר ויכוח ממושך ומקיף.

לא היה בין חברינו, וכמדומני שלא היה אף אחד בין חברי הנהלת הסוכנות, אשר תמך ברעיון הפדרליזם או הקנטוניזציה שבתכנית מורסון־גריידי. הדעה הכללית היתה כי על יסוד זה אין כל אפשרות לנהל משא־ומתן. היתה דעה להודיע כי לאחר שהממשלה דחתה את דרישתנו, המשא־ומתן נפסק. היתה דעה אחרת, שאנחנו נציג כתנאי בל־יעבור את חופש בחירת הנציגים⁶ וכי אנו מוכנים לדון רק על ההצעה להקמת מדינת יהודים בארץ־ישראל; היתה דעה שלישית שנודיע שאנחנו מוכנים ללכת לוועידת לונדון רק בשני תנאים: על יסוד הקמת מדינה עברית וחופש בחירת הנציגים. נתקבלה ברוב דעות ההחלטה שאנחנו נוכל להיכנס למשא־ומתן, אם הממשלה תסכים מראש לנהל את המשא־ומתן על יסוד שתי ההנחות הנ“ל. ברוח זו נשלח מכתב חתום על־ידי ד”ר וייצמן, שבו הוא מודיע לממשלה שלא נוכל להשתתף בהתייעצות כל עוד הממשלה לא קיבלה כמטרה את דרישתנו למדינה. במכתב זה הוא מבאר ומסביר תכנן של הצעות הממשלה ומדוע אין אנחנו יכולים להיכנס בדיון על ההצעות האלו. המכתב מסביר מה גדול הקרבן בהסכמה לנהל משא־ומתן על הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ־ישראל. כן הוא נוגע בשאלת חופש הנציגות וגומר בהודעה, שאנחנו מעוניינים מאוד למצוא פתרון צודק לכל המעוניינים בארץ, תוך מינימום של צדק לעם היהודי. בכל שעה שממשלת הוד מלכותו תמצא לאפשרי ותרצה לבוא אתנו בדברים על יסוד זה – אנחנו ניענה. לוועידה בלונדון איננו שולחים צירים ואיננו מציעים הצעות של צירים.

אם תעלה שאלת החלוקה, בתמיכת אנגליה, על סדר היום, אפשר יהיה לדעתי, לדון גם עם הערבים באופן רציני על פתרון זה. לא עם ערבי ארץ־ישראל, אלא עם שליחי מדינות־ערב המשתתפות בוועידת לונדון.

התסבוכת הבין־לאומית

הייתי באמריקה כאשר היתה שם הוועידה בסַן־פרנציסקו⁷, הייתי בפאריס בזמן ועידת השלום. לפני שנה לא היו באמריקה תקווֹת גדולות לשלום, השנה השלום רחוק עוד יותר מאשר בשנת 1945. העולם האכזרי והמטורף הזה נהפך מחדש למחנות אויבים, העומדים זה מול זה. חשבנו כל הזמן על פעולה מדינית במדינות הקטנות. אבל אחד מבאי־כוח המדינות הקטנות אמר לנו: מה אתם רוצים מאתנו בשעה זו? היתה פעם תקופה בעולם שהיתה לנו אפשרות לכל הפחות להציע דבר־מה, להשמיע דבר־מה. כעת איננו מעיזים לעתים קרובות גם להציע ולהשמיע. במידה שהן מופיעות, כאילו באופן עצמאי, הרי זו בהרבה מקרים עצמאוּת מוּסכּמת מראש. בדרך כלל רוצות המעצמות לרכוש את הידידות של השונאים מאתמול ומתנהלת התחרוּת גדולה מאוד בשטח זה. אין ערך לכבוד אדם ולחיי אדם אם הוא עומד בדרך היאבקות האיתנים.

במצב מיוחד נתון העם היהודי, שהוא תמיד בנקודת־המוקד של ההיסטוריה. השאלה שעמדה לפנינו – והיא שימשה יסוד לוויכוח – האם במצב כזה עלינו לחפש קשר עם אנשי הממשלה האנגלית? כאשר קיבלנו את הטלגרמות מהארץ על מעשה הממשלה, על שליחת האניות ועל החיפושים⁸, התעורר ויכוח אם מותר בכלל לנהל משא־ומתן עם אנגליה. נשמעה דעה, שהגשרים עם אנגליה נשרפו ללא תיקון. חבר אחד, לא מחוגנו, יצר תיאוריה שלימה, הגיונית מאוד, שאפשר לבטאה בפשטות גמורה; ניסינו לשמור על השותפות עם האנגלים – לא הצלחנו לעשות זאת בדרך של בניין, הסברה; ניסינו להגיע לידי שותפות עם אנגליה בדרך של השתתפותנו במלחמה – לא הצלחנו; ניסינו להראות לאנגליה שאנחנו כוח, ועל־ידי כך להכריח אותה לשנות את היחס אלינו – לא הצלחנו. האם זה רק רצון רע של אנשים? לא! סימן שהאינטרס היסודי של אנגליה, האינטרסים האימפריאליסטיים הגדולים שלה הם נגדנו. ואם הם נגדנו, אנחנו חייבים להיות נגדם. מכאן עוד מסקנות. אמריקה מוכרחה להגיע לידי הסכם עם אנגליה. היא יכולה להמליץ לטובתנו, אבל היא אינה יכולה להשתמש באמצעים דרסטיים. במשא־ומתן בין אנגליה ומצרים, התקשרו המצרים עם אמריקה; כפי שמסרו לנו הודיע הציר האמריקאי למצרים: אנו מוכנים לתווך ולסייע שאתם תגיעו לידי הסכם עם אנגליה, אבל אנחנו עומדים מאחורי אנגליה, בהתאם לאינטרסים הגדולים שלנו. אם כן, טוען אותו חבר, אין לסמוך גם על אמריקה, וכיוָן שאנו מוכרחים לעשות איזה דבר, עלינו לחפש שותפים במלחמה נגד האינטרסים האימפריאליסטיים האנגלו־אמריקאיים. אפשר לפתח את התיאוריה הפוליטית הזאת עד לאין קץ. אין ארץ בעולם שאינה יכולה לומר כעת אותו דבר עצמו, פעם נגד רוסיה, פעם נגד אנגליה, ופעם נגד אמריקה, צרפת וכו'.

חובה מוטלת על אלה הרוצים להדריך לתת ביטוי גם להרגשות ולא להסתיר את העובדות המרות. אבל אנו חייבים להעריך את הדברים גם בשכל קר ובחישוב אחראי, אם כי לפעמים עולה הדבר בהתאמצות על־אנושית. כתנועה לוחמת, היודעת מה מוטל על כף המאזנים, עלינו לשקול את הדברים, לא להשתיק ולא להשקיט. אבל בקביעת קו פעולה אנו מצווים לעשות הכל מנקודת השקפה אחת: מה מקרב אותנו למטרה ומה מרחיק אותנו ממנה? לא נרתע מסבל ומקרבנות, אם הקרבנות מביאים למטרה, ואם הסבל מגדיל את כוחנו, או מחליש את מתנגדינו.

אלה הם קווי־הפעולה המדינית והחלטות ההנהלה בפאריס. ידענו שבמצב הטוב ביותר הן לא תתגשמנה בבת אחת ושתהיה בכל אופן תקופת מעבר. הודענו לאנגלים שהננו מתארים לנו תקופת מעבר של שנתיים. בעיני בווין היה זה פחות מדי. אמרנו שהשאלה איננה אם תקופת המעבר תימשך חצי שנה או שנה, אלא שיכירו מיד בזכותנו לעלייה ולהתיישבות ושהמטרה צריכה להיות ברורה ולא תלויה בדעת אחרים.

הפעולה העצמית

מה מתהווה ביהדות אירופה מסביב לתופעה זו של “בריחה”⁹? בינואר הייתי באמריקה. נתפרסמה אז ההודעה המפורסמת של הגנרל מורגאן בקשר ל“בריחה”¹⁰. היא עוררה רעש גדול והיהודים באמריקה הכריזו שכל זה שקר. טענתי שצריך להסביר כי הדברים שאמר מורגאן על המצב בפולין שהוא שפיר ושהיהודים באים משם עם הרבה כסף ומלובשים יפה, שכל זה שקר, אבל אין אנו צריכים להכריז שאין היהודים מארגנים את הבריחה הזאת. היתה לי אפשרות להיפגש אחר־כך עם אנשים רשמיים יותר ואמרתי להם מה שלדעתי עלינו לומר בגלוי: היהודים אינם יכולים להישאר בפולין והם רוצים להציל את עצמם – ייעשה הכל למען עזור להם, למען הדריך אותם, למען כוון אותם ולמען הפנות אותם לאן שנחוץ.

נכון שאנגליה הכריזה בשבועות האחרונים מסע צלב על ה“בריחה”. היא התחילה להשליך שיקוצים עלינו, כל העתונות האנגלית יצאה חוצץ והממשלה האנגלית פנתה לכל מדינות אירופה ולאמריקה שינקטו אמצעים נגד ה“בריחה”. היא פנתה לאמריקה בדרישה שתמנע מהסתדרויות של יהודים את האפשרות לתת כסף לצרכי ה“בריחה”, לאיטליה שלא תקבל את הבורחים, לצ’כוסלובקיה ולצרפת שלא לתת להם מעבר. ואמנם ימים אחדים נסגרו הגבולות, אבל הם נפתחו מחדש. הבריחה נמשכת. למרות כל המאמצים של ממשלת בריטניה, הודיע לה־גוּארדיה¹¹ בשם אונרר“א באופן רשמי, שאין הוא מוכן לקבל את הדעה, שבשעה שיהודים בורחים מפולין תסתלק אונרר”א מלהושיט להם עזרה. משלחת נסעה לגנרל מקנארני, העומד בראש האיזור האמריקאי. הוא כמובן הודיע שאין הוא מעוניין לגמרי להכניס יהודים לאיזור האמריקאי. כשיהודים נכנסים לשם זוהי הטרדה איומה בשבילו – וזה נכון – אבל הוא אמר שיפתח את הגבולות כדי להכניס עוד 100,000 פליטים יהודים.

עצם העובדה שיש מאות אלפים יהודים באיזור האמריקאי היא בעיה בין־לאומית. בשעה שרצו לסגור את אונרר“א בפני הפליטים, היו מוכרחים בכל זאת להחליט, שכיוון שנמצאים עוד מאות אלפי עקורים, צריכה אונרר”א להמשיך במתן העזרה שלה עד האחד ביולי 1947. במשא־ומתן הציע בווין בין השאר: הבה נסדר שולחן נקי, ניצור אווירה כזאת שנוכל לדבר על הדברים הגדולים, אולם בינתיים לא נמרר את החיים זה לזה. הוא העלה את ענין ה“בריחה” כדבר הממרר לו את החיים. הוא אמר: אתם עושים אותנו לצחוק בקנה־מידה בין־לאומי, אתם הופכים אותנו לשוטים שעה שאנחנו מגייסים את כל הכוח של האימפריה הבריטית ואיננו מצליחים. וַדאי שאני שותף לכולכם בהתרגשות ובהתרגזות הזאת נגד גירוש יהודים מהארץ. אבל כרגע איננו דנים בנקודה זו, אלא על קו היאבקותנו המדינית. מנקודה פוליטית בין־לאומית הרי העובדה הזאת ששולחים יהודים לקפריסין, ומי יודע אם לא ישלחו אותם מחר למקום רחוק יותר, אינה פותרת את השאלה לאנגלים כי אם יוצרת להם בעייה נוספת, חמורה מאוד בקנה־מידה בין־לאומי.

צריך להמשיך בהעפלה בכל הדרכים האפשריות. לפי עניות דעתי, זוהי הדרך היכולה ברגע זה לכבוש דעת קהל, לכבוש שותפים במאבקנו המדיני, לכבוש יהודים, להטריד אחרים, לבצר את הבעייה שלנו כבעייה בין־לאומית.

זוהי הדרך ברגע זה, לא יותר. כל המוסיף – גורע, מטשטש ומזיק לענייננו. כל הצעת תגובה יש לבדוק מנקודת־ראייה אחת: אם כדאי או לא, אם זה מביא תועלת או לא. אני דן בעניין על סמך הנסיון של שנים־עשר חודש. אנו מצוּוים להעמיד לפנינו את השאלה לא בלבד מה מעלה את בעייתנו לפני דעת הקהל העולמית, כי אם מה רוכש לנו כוח ומה מוסיף לנו כוח. אין זה ויכוח בעניין יצירת כוח או נחיצות כוח בארץ. בזה אין חילוקי־דעות. אך לא זו היא הבעייה, אלא מתי ואיך משתמשים בכוח.

ברור, שהעולם שם לב לפעולות הנעשות בארץ, לפעמים מתפעלים מפעולות מסויימות ומן העושים, אבל אם בודקים את הרושם המצטבר ושואלים: האם לרגל זה מצבנו בעולם טוב יותר או רע יותר? הרי לפי עניות דעתי אנו חייבים להשיב: רע יותר. אני חולק על הדעה האומרת שהפעולות גרמו לכך שלא יעברו עלינו לסדר היום. פעם רווחה בקרב אחדים מאתנו התיאוריה, שאם יישפך דם יהודי ואם מספר יהודים יפלו חללים – תזדעזע דעת הקהל בעולם ומוכרחים יהיו לשנות את המדיניות. בינתיים התרגלה כבר דעת־הקהל בעולם לשפיכת דם יהודי ואינה מזדעזעת. פיתחו תיאוריה נוספת, שאפשר להוכיח כי יהודים יכולים להווֹת סַכּנה לא פחות מאשר הערבים, ויצטרכו להתחשב בנו, לשקול עוד הפעם את הדברים. אין מספיק הערך החיובי שביצירתנו, אנו מצוּוים לגלות גם את כוחנו בשלילה.

עלי לומר: עלינו להגביר תמיד ובלי הרף את כל מה שיש בו ערך חיובי. בזאת אנו משיגים שתי תוצאות מסויימות: הגדלת כוחנו, יהודים באים לארץ־ישראל, יהודים מתקרבים לארץ־ישראל, מארגנים יהודים למען ארץ־ישראל. בזה יש רווח כשהוא לעצמו. לפעולות אלו מתלווֹת ממילא פעולות הגנה.

עוד לא היה זמן שדעת הקהל האנגלית הלכה במידה כזאת אחרי הממשלה בעניין שלנו. אין זה לא בשל העלייה, לא בשל ההתיישבות והפעולות הכרוכות בהן; בעקבות פעולות “הטרדה” מתרומם גל של שנאה נגדנו. המעשים המביאים לידי כך עלולים לפגוע בנפש התנועה, הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית. גם הבחינה הפנימית חשובה מאוד. כולנו נגד פעולות “הפורשים” ללא סייג, כולנו נגד הטרור, אבל אם הנוער מתחנך על־ידי העובדות האלה ולאורן, יש לחשוש מאוד לעתידו.

אנחנו חייבים להמשיך במאבק המר בכל התנאים ובכל הנסיבות, אבל לא על־ידי אותו שידוד המערכות שרבים מדברים עליו, כי אם על ידי טיהור המערכות ואחדוּת לוחמת בעד אידיאל גדול בדרכים נכונות ובחינוך מתאים, מבלי להרכין ראש.

הדרך שלנו ארוכה ואינה סוגה בשושנים. אנו מצוּוים על צבירת כוח ועל העזה גדולה, עלינו לצאת כעת בתביעה לריכוז הון גדול מאוד למפעלים גדולים.

כששבתי לארץ והתחילו מדברים אתי על עשרים וארבע נקודות חדשות, מפעל המחייב השקעה של 750 אלף לא“י, התחלתי מיד לטפל בדבר, פניתי ל”סולל־בונה" בקשר לעבודה ולחברת “מקורות” בקשר למהנדסי־מיִם, לחבר מומחים בקשר לחקלאות, כי אני חושב שזוהי הדרך. בזה צריך לרכּז את דעת הקהל העולמית, היהודית והלא־יהודית. ניהלתי משא־ומתן על גיוס הון גדול. הבאתי אתי לחוץ־לארץ את התכניות של ועדת התיכוּן אשר הציעה הגדלת המשק החקלאי ב־12 אלף יחידות נוספות, וניסיתי להשיג אמצעים. לא הצלחתי הפעם. אין פירושו של דבר שאי־אפשר להצליח בפעם אחרת. כאשר אמרתי בפאריס ובלונדון ובארץ, שעלינו להתבסס במאבקנו על המשק, ענו לי: בלי סבל ובלי קרבנות לא תיתכן מלחמה. כאשר אני מדבר על המשק אני מביא בחשבון את הסבל של אנשי המשק, ואנחנו חייבים להעריך את היכולת וכושר הסבל, כי זהו הכוח שעליו אנחנו מצוּוים להישען. אין מקום ליאוש ואין מקום ל“מסדה”. יש מקום להיאבקות ויש מקום לבניין.

עם הלוחם על עתידו ועל חירותו דרושה לו אמונה רבה והעזה רבה. נחוץ רצון ברזל ודרושה ידיעה ברורה שהוא הולך לקראת מטרה זו ואינו נתפס להרגשות בלבד. אנו חייבים לקרוא את עצמנו ואת מפלגתנו ואת ציבור הפועלים לדריכוּת ופעולה מתוך העזה ואמונה, משמַעת ואחריוּת.

תש“ז [”לבחינת הדרך", חוברת בהוצאת קבוצת חברים של מפלגת פועלי ארץ־ישראל].

---

מיליון עולים בעשר שנים

מאת

אליעזר קפלן

התפקיד שהוטל עלי הוא לסכם את העדוּת הכלכלית של הסוכנות היהודית ולהשיב לשאלות בדבר הפעולות הכלכליות והכספיות של הסוכנות היהודית, בעניין התכנית הכללית שלנו לפיתוח כלכלי וכן בעניין התכנית למימון הפיתוח הזה.

את הטיעון שלנו ניתן לסכם כלקמן: העלייה היהודית יצרה בארץ־ישראל אפשרויות קליטה חדשות ונתנה דחף עצום לקידומה הכלכלי של הארץ כולה, לטובת כל תושביה; יצרנו ישוּת יהודית כלכלית איתנה המפרנסת את עצמה; עדיין עומדים אנו בראשיתו של תהליך הפיתוח בארץ־ישראל והארץ יכולה לקלוט מיליוני אנשים נוספים; תכניתנו לקליטת מיליון יהודים בעשור הקרוב, כפי שהוגשה לוועדת החקירה האנגלו־אמריקאנית, היא תכנית מעשית ואם נהנה ממידה סבירה של שיתוף פעולה בין־לאומי, אפשר יהיה לגייס את הסכומים הדרושים למימון קליטתם.

היתה לי הזכות להעיד בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית בעיקר בענינים הנוגעים לחקלאות. בעדותי נסיתי לציין בפירוט־מה, כי כמות אוצרות הטבע היסודיים של מים וקרקע בארץ־ישראל, אינה משמשת גורם המגביל את אפשרות קליטתם של עולים רבים וכי אפשר בנקל להכפיל, ויתכן אף לשלש, את היישוב החקלאי בארץ. הדברים הדרושים כדי לאפשר פיתוח חקלאי גדול זה הם – עלייה בקנה־מידה גדול ומדיניות פיתוח רחבת־אפקים שתקבע ותבוצע על־ידי השלטונות האחראים מתוך חזון, באומץ לב, ותוך תחושה של צורך דחוף. התפתחותה של חקלאות מודרנית תלויה בהרחבת השווקים העירוניים ולפיכך רואים אנו את התפתחותה הנוספת של החקלאות בארץ־ישראל כחלק בתהליך התקדמותה הכללי והכולל של הארץ.

האגדה על מחסור בקרקע

אפתח את דברי באגדה הנפוצה, כי ארץ־ישראל היא ארץ בה קיים מחסור בקרקע ועוד יותר מכך במים. התזכיר האחרון של ממשלת ארץ־ישראל על “האדמיניסטרציה של ארץ־ישראל תחת שלטון המנדט”, קובע, בסעיף 26, כי תחת השלטון הבריטי בארץ־ישראל “המכשול העיקרי לתכנון בקנה־מידה גדול היה ונשאר חוסר הוַדאות לגבי מציאת קרקע, לא רק לצרכי התיישבות צפופה של תושבים חקלאים נוספים, אלא אף כדי לקיים בצורה נאותה את האוכלוסיה של היום. המצב לגבי אוצרות המים, אף הוא אינו ברור דיו”. אי־וַדאות ואי־בהירות אלה עדיין שוררים במוחה של הממשלה, וזאת לאחר 27 שנות שלטון בארץ. ייתכן, כי לא היה זה בלתי־סביר לצפות כי בהיותה כה בלתי־בטוחה לגבי אוצרות הקרקע והמים של הארץ, תנצל ממשלת ארץ־ישראל ב־27 השנים האחרונות, את משאביה במידה גדולה יותר מכפי שעשתה זאת, על מנת לבדוק בעיות אלו בדיקה יסודית, תחת להשאיר את הבדיקה הזאת בעיקר לטיפולם של גופים יהודיים – ציבוריים ופרטיים. מאידך גיסא, לא נמנעה הממשלה לעשות את האי־וַדאות הזאת למדיניות המשמשת מכשול בדרך להתקדמות כלכלית. למרות האי־וַדאות שבשיקוליה מלמדת הממשלה זכוּת על “הספר הלבן” בנימוק, כי “באזורים מסויימים לא היה מקום להעברה נוספת של אדמות ערביות לידי יהודים, בעוד שבאזורים אחרים יש להגביל את העברת הקרקע, כדי שהמגדלים הערביים יוכלו לקיים את רמת־חייהם הקיימת וכדי שלא ייוָצר בקרוב מספר רב של תושבים ערביים חסרי־קרקע… למעשה הוכיחה הסקירה על תנאי הצפיפות באזורים כפריים יהודים וערביים שנעשתה ב־1938, כי בכל האיזור הערבי קיימת צפיפות רבה, בעוד שאדמות בבעלוּת יהודית פרנסו מספר משפחות קטן יותר לכל אקר אדמה”.

בעדותי לפני הוועדה האנגלו־אמריקאנית דחיתי את הטענה הזאת לגבי השימוש בקרקע שבבעלות יהודית. אם נביא בחשבון רק את התושבים הכפריים, הרי שהיחס בין היישוב היהודי בארץ־ישראל ליישוב הערבי הוא של 1 ל־5, לעומת היחס של 1 ל־10 לגבי אדמה מעובדת. יתר על כן, לפי הסטטיסטיקה הממשלתית לשנים 1944/45, היה היחס בין השימוש של היהודים והערבים באדמה המעוּבדת לגידול סוגי יבולים עיקריים (פרט להדרים) 1 ל־13, בעוד שהיחס בין ערך היבולים היה 1 ל־½4. היישוב הכפרי היהודי הוא, איפוא, צפוף פי־שנים מאשר היישוב הכפרי הערבי לכל יחידה של אדמה מעוּבדת והתפוקה היהודית גדולה פי־שלושה מאשר התפוקה הערבית לכל יחידה של אדמה מעובדת.

הנני קובע, איפוא, במצפון נקי: האמת היא כי ארץ קטנה זו יש בה קרקע ומים די הצורך לפרנס לא רק את האוכלוסיה של היום, כי אם אף מספר אנשים גדול פי־שניים, או שלושה. הנני קובע זאת על יסוד הנסיון ההתיישבותי שלנו במשך שלושה דורות ועל יסוד המחקר המדעי שעשינו ב־35 השנים האחרונות. כמובן, ארץ־ישראל, כמוה כארצות אחרות, אינה יכולה ואינה צריכה לייצר את הכל, אולם היא מייצרת בשפע כמה וכמה מצרכים שארצות אחרות יקבלום ממנה ברצון, תמורת מוּצרים שהיא זקוקה להם.

אזורי “הספר הלבן”

ה“ספר הלבן” חילק את הארץ לשלושה אזורים לפי עקרון הנוגד את ההסבר הרשמי הניתן לגבי הנימוקים להגבלות על העברת הקרקע: האיזור החפשי המקיף כ־5% משטחה הכללי של ארץ ישראל, כולל את האזורים הצפופים ביותר; האיזור המוגבל – (32%) והאזור האסור – (63%) הם אזורים הכוללים במידה רבה אדמות בלתי־מעוּבדות וכן אדמות שלפי הגדרת הממשלה אינן ניתנות לעיבוּד. מעניין לציין, כי רמת־החיים החקלאית באיזור הצפוף החפשי היא הגבוהה ביותר בקרב כלל היישוב החקלאי בארץ־ישראל. ממשלת ארץ־ישראל הגבילה, או אסרה העברת קרקע ופיתוח, דווקא באותם חלקי הארץ, בהם היה הפיתוח קטן ביותר. על המפגרים להישאר בפיגורם.

השטח הכללי של ארץ־ישראל המערבית הוא 26.4 מיליון דונם. כשליש משטח זה הם מדבריות בלתי־מיושבים שבחלקם הגדול לא נחקרו כלל. מיתר 17 מיליון הדונמים, קרוב ל־9 מיליון דונם הם אדמה מעובדת, אם כי חלק מזה לא בקביעות, וקרוב ל־8 מיליון דונם הם אדמה בלתי־מעובדת, שהממשלה סבורה כי אין היא ניתנת לעיבוד. הוכחנו מתוך נסיון ועל פי היקש סביר, כי שטח האדמה הניתן לעיבוד אפשר להגדילו במיליונים דונמים והם ישמשו מקור פרנסה לעשרות אלפי משפחות בחקלאות.

הכשרת הקרקע בנגב

ביקרתם בנגב וראיתם את הצורה הפרימיטיבית של העיבוד הקיים שם עכשיו, כן ראיתם את ראשית המאמצים שלנו להפוך את המדבר־למחצה לאיזור מפותח ביותר. הדבר מחייב חזון רב, כמובן שאין אנו יכולים לטעון, כי תמיד האירה לנו ההצלחה פנים. לאחר שלמדנו במשך שנים מהנסיון של שלושה יישובים נסיוניים, הקימונו בעשרת החדשים האחרונים גרעינים ל־13 יישובים נוספים. ניסינו ללמוד את תנאי האקלים, את אופן העיבוד הנכון ולהביא למקומות אלה מים. ראיתם את הסכר ואת מאגר המים ברביבים. היה זה נסיון שעלה ממון רב, כשם שכל נסיון חדש עולה ביוקר. אולם מבחינת מפעלי הפיתוח אשר יבוצעו שם בעתיד, מוצדק המחיר הזה הצדקה מלאה. בקרבת באר־שבע, במישור המתנשא ל־300 מטר מעל פני הים אנו מנסים עכשיו להנהיג שיטה אחרת של אספקת מים – שיטת המאגרים התת־קרקעיים. בהקמת מספר סכרים נמוכים אנו מנסים לעצור את הזרם המהיר של מי־השטפונות ולמלא את המאגר התת־קרקעי. הנסיונות הוכיחו, כי בשיטה זו אפשר לצבוֹר מיליונים מטרים־מעוקבים של מים. אנו מנסים להביא מים ממרחקים ואתם ראיתם את העבודה הנעשית בניר־עם ואת צינור המים שלנו, אשר בקרוב יתמשך על־פני מרחק של 164 קילומטרים. מחיר המים העולה על הממוצע מוצדק ביותר באיזור צחיח זה. המים יביאו ברכה לא רק ליישובים היהודיים, אלא לאיזור כולו וכבר עכשיו אנו מספקים מים לשכנינו הערביים.

בביקורים שלכם היתה לכם בלי ספק ההזדמנות לראות את מפעלי־ההכשרה שלנו בחלקים אחרים של הארץ. ראיתם, כי הצלחנו להפוך שטחים גדולים של אדמה גרועה לשטחים פוריים ביותר בארץ. המותר לי להזכיר, כי ממיליון דונם אדמה שנרכשה על־ידי היהודים במשך 25 השנים האחרונות יותר ממחציתם היתה מוחזקת כאדמה בלתי־ניתנת לעיבוד? השטח הכללי שהוכשר על ידינו עולה על 600 אלף דונם ואנו סבורים, כי אפשרויות גדולות יותר עדיין צפויות לנו בארץ זו. יותר ממחציתה של צפון ארץ־ישראל – כ־8 מיליון דונם – היא אדמת גבעות שרק כשני מיליון דונם מהם מעוּבּדים. לפי הסטטיסטיקה הממשלתית השיעור הנמוך הזה של עיבוד קרקע הוא תוצאה של הזנחה במשך מאות שנים; בשל עקירת היערות, מרעה בלתי־מבוקר ועיבוד בלתי־נכון, הפכו שטחים גדולים לאדמת סלעים וטרשים. האדמה עצמה פוריה ביותר. רבים משטחים אלה ניתן להחיותם ואני קובע זאת על יסוד ההישגים בין ביישובי־ההר שלנו ובין במשקים ערביים רבים. והנה כל השטח הזה הוא עכשיו חלק של האיזור האסור. אנו מאמינים אמונה שלמה כי “הספר הלבן” של 1939, על האיסורים וההגבלות של העברת קרקעות הכלולים בו היא מהלומה לא רק ליהודים, אלא שהוא משמש גם מכשול רב בדרך לפיתוחה של הארץ כולה.

האינטנסיפיקציה של החקלאות

עוד יותר משאלת שטח האדמה המעוּבדת חשובה בעיית השימוש הטוב יותר, הכלכלי יותר והאינטנסיבי יותר, באדמה. בעדוּתי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית סיפרתי על הפחתת יחידת הקרקע ביישובים שלנו מ־300 דונם למשפחה לפני שלושה דורות, עד ל־25 דונם אדמת שלָחין במשקים האינטנסיביים שלנו בימינו. הנסיון הראה, כי מבחינה חקלאית שווה דונם אחד אדמת שלָחין בצפון הארץ, בממוצע, ל־5 דונם אדמת בעל. לפי נסיוננו דרושה יחידת־משק לפרנסת משפחה: בעמקים מ־10 עד 12 דונם אדמת שלָחין וגידול פרי הדר, או למשקים שיוקמו בקרבת הערים ויגדלו ירקות לשיווק; 25 דונם אדמה שלָחין או 100 דונם אדמת בעל – למשק מעורב; באיזור ההרים 50 דונם, מהם שלושים אדמה עדית שהוכשרה ונוקזה, לגידול עצי־פרי, מספוא ירוק וירקות ו־20 דונם של אדמה בטיב פחות לגידול חרובים ומרעה מבוקר.

שכנינו הערבים שיפרו והגבירו את ניצול הקרקע, בעיקר, ב־15 השנים האחרונות, בהן חל גידול מהיר של המשק היהודי בארץ. לעתים קרובות בא השיפור הזה כתוצאה ישירה של האמצעים שהועמדו לרשותם בשל רכישת קרקע על־ידי היהודים. גורם מעודד אחר היו השווקים העירוניים של היהודים, אימוץ השיטות החקלאיות של היהודים והעזרה שניתנה להם מכספי משלם המסים היהודי. עובדה ראויה לציון היא, כי בעֵבר־הירדן שהיתה תחת אותו שלטון מנדטורי עצמו, אלא שהתיישבות היהודים שם נאסרה בעקבות החלוקה של 1922, לא הגיע הפלח הערבי להצלחה דומה, אף שהיו שם שטחי קרקע למכביר.

בהתאם למספרים הרשומים, ההכנסה הממוצעת של פלח ערבי גדלה מ־1931 עד 1939 בשיעור של 30% בערך (לא כולל ההכנסה ממשק ההדרים). ב־1945 (בלי להביא בחשבון את עליית המחירים של ימי המלחמה) היתה הכנסתה של משפחת חקלאי ערבי ממוצעת ב־50% גבוהה יותר מאשר ב־1931. תוספת זו היא תוצאה של שיפור באופן ניצולה של הקרקע ובדרכי ניהולו של המשק. הפלח הערבי גיוון את משקו והגדיל בהרבה את הייצור של ירקות, זיתים, פירות, ביצים ומספוא. כן הרוויחה הכלכלה החקלאית של הערבים במידה רבה מהתפתחות נוחה של המחירים בתקופת המלחמה. הייצור החקלאי של הערבים גדל בשנות המלחמה בשיעור של 15% בערך, אולם חלקו של הייצור שהיה מיועד לשיווק גדל עד 30% מכלל הייצור הערבי. המחירים של מוצרי החקלאות המקובלים במשק הערבי עלו בהרבה על שיעור עליית המחירים של המצרכים והסחורות שהחקלאי הערבי נזקק להם. בשל הפרש מחירים זה לטובת הפלח, נוסף לגידול הפריון, היה הפלח הערבי מסוגל להעלות במידה ניכרת את רמת־חייו ולסלק את החלק הגדול ביותר של חובותיו.

ההתפתחות שחלה בשמונה השנים האחרונות בחקלאות היהודית היתה גדולה יותר. גידול התפוקה של החקלאות היהודית (פרט לפרי־הדר) בשנות המלחמה במחירים קבועים, הגיע לשיעור של 110% בערך. גידול זה נמשך בשנתיים לאחר המלחמה והתפוקה עכשיו היא ב־140% גדולה יותר מאשר ב־1939. גידול זה בחקלאות היהודית נגרם על־ידי המשך האינטנסיפיקציה, גידול ניכר של שטחי הקרקע המוּשקים והקמת יישובים חדשים. מאז ראשית המלחמה הקימונו 94 יישובים חדשים, כולל 36 גרעינים של יישובים חדשים, שהקימונו ב־15 החדשים האחרונים.

מאז המלחמה עברו שנתיים והחקלאים היהודים והערבים כאחד, עומדים בפני בעייה קשה של הסתגלות והתאמה לשווקי העולם. הכלכלה החקלאית היהודית מושתתת בעיקר על ייצור מזון מוּגן. מחירי התוצרת הזאת עלו החל מראשית המלחמה ב־360% בערך. בשנה האחרונה חלה ירידה קטנה במחירי התוצרת החקלאית היהודית ובאותו פרק זמן חלה עלייה מסויימת בהוצאות הייצור. החקלאות היהודית המייצרת כ־75%–80% לצרכי שיווק, תלויה מידה רבה במספוא מיוּבא. מחירי המספוא עלו במידה רבה גם בשנה האחרונה. כתוצאה ממדיניוּת הממשלה אנו נאלצים לקנות את המספוא הדרוש לנו בעיקר בארצות המזרח התיכון, שם המחירים גבוהים מאוד. אנו משלמים פי־שלושה מששילמנו לפני המלחמה עבור גרעינים. החקלאות היהודית עומדת בפני בעייה קשה של שכר עבודה גבוה, כתוצאה מיוקר המחייה ומחוֹסר עובדים. הגדלת העלייה תקל על שוק העבודה ובתוספת ייבוא מוגבר של מספוא זול יותר, נוכל, לאחר תקופת מעבר קשה, להתאים עצמנו למחירים הקיימים בשווקי העולם, כשם שעשינו זאת לפני המלחמה.

אולם בעיית שידוד המערכות בחקלאות תהיה קשה לא פחות גם לערבים. מחירי התוצרת הערבית גדלו מאז המלחמה אף בשיעור גדול יותר ממחירי התוצרת היהודית ועלו למעשה ב־460%. המשק הערבי מבוסס במידה גדולה יותר מהיהודי על יבולי גרעינים ובבוא היום כאשר הביקוש יפחת, יצטרכו גם מגדלי התבואה להתאים עצמם למחירי השוק העולמי. לפני המלחמה לא יכלו מגדלי הדגן הערביים לכסות את הוצאותיהם מהכנסות משקיהם והיו נאלצים להיכנס בחובות, או לחפש מקורות הכנסה חדשים בעבודות חוץ. לדעתנו הדרך היחידה הפתוחה בפני הערבים להימנע לאחר המלחמה משקיעה בחובות ובעוני, הוא שיפור שיטות החקלאות, השקייה נוספת והרחבת השווקים העירוניים.

ממשלת ארץ־ישראל מדגישה את המכשולים הרבים בדרך לפיתוח מהיר. אין כל ספק, כי קיימים מכשולים, אך מקורם אינו המחסור במקורות טבעיים, אלא הם נובעים קודם כל מהשיטה הנוכחית של חכירת קרקע, מחוסר חינוך והכשרה ולבסוף מחוסר הון. כל המכשולים האלה מחייבים תכנית פיתוח נועזה. שיטות חכירת הקרקע והפיצול הקיצוני של החלקות מחייבים רפורמה קרקעית כוללת ודחופה. את המחסור בהון אפשר למנוע על־ידי עלייה יהודית נוספת ואשראי חקלאי נוסף: אפשר ליצור אפשרויות שיווק בהעלאת רמת־החיים ובהגברת העליה היהודית. אפשר לסַפּק מי־השקיה תמורת קרקע. על הממשלה להתערב במצב, להדריך ולתכנן. אני מצטער לקבוע, כי הנסיון שלנו במשטר הקיים היה מאכזב מאוד. ממשלת ארץ־ישראל חסרה דמיון, כוח החלטה ועניין בפיתוח כלכלי. מטרת ההתערבות של ממשלת המנדט בעניינים הכלכליים היתה בעיקר בשמירה על ה“איזון”. לא פיתוח, כי אם הגבלות, והנפגעים מכך היו היהודים והערבים גם יחד.

אוסיף הערה אחת לגבי הבעייה החשובה ביותר של חכירת הקרקע. ירשנו את השיטה המפגרת הזאת מהמשטר העותומני. בתורכיה עצמה כבר בוטלה השיטה הזאת, אך בארץ־ישראל היא עדיין בתקפה. הפקיד הממונה על ההתיישבות אינו רשאי להתאים ולחלק מחדש את האדמות כדי לשפר את תנאי החקלאות. הוא רשאי לטפל אך ורק בזכויות הבעלוּת.

אגדת המחסור במים

לפני כ־40 שנה, ב־1908, התחילה ההסתדרות הציונית בפעולת התיישבות בארץ־ישראל. אותם הימים לא היתה כאן אף באֵר מודרנית אחת. כעבור 15 שנה הגיע כלל השטח המוּשקה לכ־30–40 אלף דונם. וכיום ל־450 אלף דונם. פירושו של דבר, כי ב־25 השנים האחרונות הוא גדל יותר מאשר פי עשרה. אולם אנו בטוחים, כי ניתן להגדיל את השטח המוּשקה לפחות פי־שמונה. אנו רק בתחילת הדרך. גילוי־מים הוא לדעתנו התגלית הגדולה ביותר שנעשתה אי־פעם בארץ־ישראל.

בעדותי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית עמדתי באריכות על בעית ההשקייה והסברתי את דרכי העבודה של חברות המים שלנו ואת התכניות שהוכנו על־ידי מומחים מקומיים ואמריקאיים, ובייחוד את התכנית הכוללת שהוכנה על־ידי חברת הייס־סאווג‘. מר הייס הוא מהנדס השקייה ידוע בארצות הברית, בעל נסיון רב ואילו מר סאווג’ אולי יאה לו התואר של מהנדס ההשקייה החשוב ביותר בימינו. שמעתי, כי אחדים מפקידי המים של ממשלת ארץ־ישראל חולקים על אי־אלו פרטים בתכנית הייס־סאווג‘. לפני 15 חדשים הצענו לקרוא לוועידת שולחן עגול, בה ייפגשו המומחים האמריקאים ופקידי המים של ארץ־ישראל, על מנת לברר את חילוקי־הדעות ביניהם. אחדים מחברי הוועדה האנגלו־אמריקאית שמעו את הסבריהם של הא"א הייס וסאווג’. נציגי הממשלה לא הופיעו לאותה פגישה ועד היום נשאר רוב הביקורת של הממשלה בגדר סוד. נראה לי כי השלטון המנדטורי בחר בדרך משונה מאוד לדון בבעייה מדעית וטכנית שהיא בעלת חשיבות עליונה לפיתוח הארץ.

המכון שלנו לחקר החקלאות ברחובות ערך בעקבות התכנית של הייס־סאווג' חישובים מפורטים יותר לגבי הצורך האקטואלי במים, לפי האזורים השונים ולפי סוגי הגידולים. הוא הכין תכניות גידול בהתאם לטיב הקרקע ותנאי האקלים בחלקים השונים של הארץ והגיע למסקנה, כי באותה כמות מים שעליה מדבר מר הייס ניתן להשקות שטח נוסף של כ־800 אלף דונם ועל־ידי כך להביא את כלל השטח הניתן להשקייה ל־3,3 מיליון דונם. בהתאם לתכנית זו יכולים לקום קרוב ל־120 אלף יחידות־משק אינטנסיבי ופירושו של דבר – הכפלת היישוב החקלאי של ארץ־ישראל. אנו מעריכים, כי כיום יש בארץ־ישראל קרוב ל־85 אלף יחידות משק של ערבים וכ־15–16 אלף יחידות של יהודים.

כדי לצמצם את שטח חילוקי־הדעות ולהסביר את אפשרויות הפיתוח הגדולות הטלנו על המכון לחקר החקלאות להכין תכנית נוספת, כחלק מתכניתו הכוללת של מר הייס, שתהא מיוסדת על כמויות המים שאין קיים כל ספק לגבי האפשרות להעמידן לצרכי השקייה ואין כל ערר להשתמש בהן מבחינת המחיר. לאחר בדיקה קפדנית של הקרקעות, השפעת האקלים, כמות המים המצויה, השיטות החקלאיות ודרישות השוק – נבחרו 11 מחוזות חקלאיים המשתרעים על פני איזור פיתוח של ½2 מיליון דונם (שטח שיעוּבּד כולו בהשקייה ובצורה אינטנסיבית). החלק הגדול של השטח (כ־½1 מיליון דונם) נמצא במישור החוף ולשם השקייתו דרושים מיליון מטר־מעוקבים של מים. יתרת איזור הפיתוח כוללת את העמקים בפנים הארץ – עמק החולה, עמק יזרעאל ואחרים. עמקים אלה משתרעים על שטח של כמיליון דונם וכדי להשקותם דרושים כ־600 מיליון מטר מעוקבים מים. התכנית המצומצמת הזאת מבוססת על כ־60% בלבד מאדמות העמקים שאפשר להשקותן ועל כמויות מים שלפי הערכה קפדנית ביותר ניתן לספקן ממקורות המים בארץ.

איזור הפיתוח הנידון בתכנית אחרונה זו כולל כיום 45 אלף יחידות חקלאיות של יהודים וערבים ביחס ממוצע של 1 ל־2. התכנית מביאה בחשבון הקמת 50 אלף משקים חקלאיים נוספים באותו איזור עצמו, ובאופן זה יחיו בו 25–30 אלף משפחות שתעסוקנה בעבודות כפריות אחרות. השוואה של ערך התפוקה החקלאית באיזור הנדון (במחירים שלפני המלחמה) לפני הפיתוח ואחריו, מראה בבהירות את השינוי שיחול באיזור. בעוד שהערך הנוכחי של תפוקת החקלאות באיזור הוא בערך 5 מיליון לירות, הערך המשוער של התפוקה בעתיד יהיה קרוב ל־18 מיליון לירות במחירים קבועים. בסקטור היהודי שואפת תכנית הפיתוח, בעיקר, להגדיל את מספר המשקים, מאחר שעקרונות האינטנסיפיקציה והגיווּן נהוגים בו גם עכשיו.

אנו סבורים, כי יש סכנה בדבר אם בתכנון השיפורים בחקלאות מתעלמים מגורם השיווּק. התכניות שלנו ערות ביותר לבעיות המחיר ומשום כך עלינו להדגיש, כי קיומם של מספר צרכנים חדשים הוא תנאי מוקדם לניצולם המלא של מקורות החקלאות בארץ־ישראל. פיתוח חקלאי מודרני תלוי בפיתוח עירוני, ומשום כך אמרתי בעדותי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית, כי כל הדיון בעניין כמות המים אינו נוגע כלל להצעתה הנוכחית של הסוכנות היהודית בדבר עלייתם של המיליון הראשון של יהודים. אפילו התכנית המצומצמת שנערכה על־ידי תחנת־הנסיון החקלאית מושתתת על שטח נוסף של אדמה מושקה העולה על הדרוש כדי להיענות לצרכים החקלאיים של עלייה יהודית נוספת בשיעור של מיליון נפש. כפי שמראה התזכיר שלנו שהוגש לוועדה האנגלו־אמריקאית, שטח האדמה המושקית הדרוש לאוכלוסיה יהודית נוספת של מיליון עולים, היא בערך מ־650 עד 700 אלף דונם וכמות המים הדרושה היא בערך 450 מיליון מטרים־מעוקבים. כמויות אלו של מים וקרקע הן בלי ספק בנמצא. אין כלל ספק בדבר, כי בארץ־ישראל יש הרבה יותר קרקעות ומים מכפי שדרוש לעלייה יהודית של מיליון נפש.

קליטת מיליון עולים

עמיתי, מר ברנשטיין¹, הסביר לכם את אפשרויות הפיתוח של התעשייה. תעשייה וחקלאות הן שתי אבני־יסוד עליהן השתתנו את תכניתנו לפיתוחה הכלכלי של הארץ ולקליטת מיליון יהודים. ערכנו את התכניות לקליטת מיליון יהודים בעשר שנים על יסוד הנסיון בעבר, מחקר ותכנון. אנו יודעים, כי נסיון החיים יהיה שונה מזה שאנו מביאים בחשבון אפילו בתכניות הזהירות ביותר שלנו, ובהתאם לכך גמיש גם התכנון שלנו.

ממשלת ארץ־ישראל מגלה חוסר כל הבנה בגורמי היסוד של עבודתנו בארץ שעה שהיא מאשימה את השיטה הכלכלית של היהודים בגזענות קיצונית. כן עוסקת היא בהטלת דופי חסרת־יסוד, שעה שהיא קובעת “כי אין זה מתקבל על הדעת, כי חברה תרבותית המורכבת מקבוצה מעודפת מצד אחד, ומחוטבי־עצים ושואבי־מים מצד שני, תקום בכוונה תחילה בהתאם להסכם בין־לאומי”. חברה מפולגת לפי קווים לאומיים לבעלי־זכות עדיפוּת ולמנוצלים היא בדיוק הדבר אותו ניסינו, ואף הצלחנו, למנוע. אנו היהודים חוטבים בעצמנו את עצינו ושואבים בעצמנו את מימנו.

אין להבין את בעיית ארץ־ישראל (ואת הציונות) בלי להבין את תפיסתנו, כי ארץ־ישראל אינה רק מקום מקלט לפליטים, כי אם המקום בו יקום מחדש הלאום היהודי. עלינו לעשות את מלאכת הבנייה הלאומית שלנו במו ידינו. הבית הלאומי שלנו אינו יכול להיבנות על־ידי ניצולו של עם אחר. המדיניוּת של הממשלה נובעת מהנחות מוטעות לחלוטין ועלולה להיכשל שעה שהיא מעלה על הדעת כמטרה סופית ארץ־ישראל אחידה, ולא שיתוף פעולה בין שני עמים שווי־זכויות, שני לאומים – יהודים וערבים. מצדנו לא יחסרו הרצון והמאמצים להגיע לשיתוף פעולה, אולם אך ורק על בסיס של קיום לאום יהודי בארץ־ישראל. המדיניות של הממשלה לא עודדה את ההתפתחות הזאת. לכל היותר שמרה הממשלה עקרונית על נייטרליוּת לגבי המאמצים שלנו, אך למעשה שמה לעתים קרובות מכשולים על דרכנו.

בעדותו הסביר מר [דויד] הורוביץ את הרכב העסוקים של התושבים היהודים בארץ־ישראל. כ־47% עסוקים בתעשיות ראשוניות ומשניות וקרוב ל־53% בעיסוקים מדרגה שלישית. אנו היהודים לא נסינו לחדור לכלכלה הערבית הקיימת. יצרנו מציאות חדשה, דומה פחות או יותר לדוגמת חיי הכלכלה במערב. מבחינה כלכלית אנו כבר, כפי שהגדיר זאת מר שרתוק (שרת), עם בהתהווּתו. תכניות עשר השנים הבאות מבטיחה התפתחות נוספת ומהירה יותר של המגמות הקיימות.

אנו מאמינים, כי היסודות הכלכליים והסוציאליים שהונחו על ידינו איתנים הם. וכי קיימות אפשרויות להתרחבות גדולה, בתנאי שייוָצרו התנאים המתאימים. אנו מתחזקים באמונתנו זו על סמך הנסיון של ההתפתחויות שחלו בארץ לאחר סיום המלחמה. שנתיים בלבד חלפו מאז נסתיימו פעולות האיבה. היה עלינו לעמוד בפני כמה וכמה בעיות קשות. כארצות אחרות שהיו נתונות למאמץ המלחמתי, עמדה גם ארץ־ישראל בפני המשימה הכבירה של העברת כלכלתה מתנאי מלחמה לצרכי השלום. אולם המשימה שעמדנו בפניה לא היתה מוגבלת אך ורק לשמירה על האיזון הכלכלי ולקיום רמת־החיים של עמנו. הכלכלה שלנו היא דינמית ומתפשטת והיא נשלטת על־ידי מטרה ברורה של קליטת עולים חדשים. בשנים 1945/46 נקלטו בארץ בהתאם למכסות העלייה של הממשלה, 36 אלף עולים יהודים ותפקיד זה בוּצע בהצלחה, בנוסף לקליטתם מחדש של כמעט 26 אלף יהודים, גברים ונשים, ששוחררו מהצבא. התאמתה של כלכלת ארץ־ישראל לצרכים אלה חלה בתנאים פוליטיים עוינים, שהדיהם מורגשים גם בחיי הכלכלה של הארץ – הגבלת העלייה, טרור, פעולות עונשין, משפטי מוות, החרם הערבי, העוצר.

יתר על כן, בעוד אשר בארצות אחרות היה השיקום בתקופת המעבר מתפקידה העיקרי של הממשלה וכל מאמציה של הממשלה היו מכוּוָנים לקראת מטרה זו, היתה הממשלה כאן אדישה מאוד לבעייה זו וריכזה את פעולותיה בעיקר במניעת העלייה ובקיום הסטטוס־קווֹ הפוליטי. לא מדיניות סחר־החוץ של ממשלת ארץ־ישראל, אף לא מדיניות מטבע הזר, נוּהלוּ לאור המטרה של קידום הפיתוח הכלכלי של הארץ וביצוע המטרות שלשמן הופקד המנדט בידי הממלכה המאוחדת. שיקולים אחרים לחלוטין קבעו את מדיניוּתה. כתוצאה מכך היה עלינו לפעול בתנאים של הוצאות גבוהות ללא כל צורך. היה עלינו לבצע את התפקידים שלנו לפיתוח כלכלי במסגרת של משק בלתי־מאורגן, בו שררה מידה בלתי־הכרחית לחלוטין של אינפלציה, אשר יצרה מעגל קסם של עליית שכר ומחירים. למרות קשיים אלה, הכרחיים ובלתי־הכרחיים, הצלחנו במידה רבה וניסינו להוכיח את הצלחתנו בתזכיר על “השיקום בארץ־ישראל” שהוגש לכם. הכלכלה שלנו מוסיפה להתפתח, אם כי תוך שינויים מסויימים וזאת הודות להתאמת התעשיות הצבאיות לצרכים של ימי שלום; החקלאות והבנייה שנפגעו קשה על־ידי המלחמה מתפתחות במהירות, החקלאות המעורבת לענפיה השונים מתרחבת והולכת. אפילו בשנים הקשות הללו חיזקנו והרחבנו את עמדתנו הכלכלית ובהתאם לכך גוברת גם אמונתנו בסבירוּתה של תכנית הפיתוח הגדולה שלנו.

שיתוף פעולה בין־לאומי

בעיית השיתוף הבין־לאומי נדונה כתמיד בקשר עם ההצעה לקליטת עולים יהודים. ממשלת ארצות־הברית הבטיחה לתרום את חלקה. בביקורי האחרון בארצות־הברית דנתי שוב באפשרות לקבל מילווה בין־לאומי, בהנחה כי תתקבל החלטה פוליטית רצויה. בביקורי זה התחזקתי בהערכתי את ההשתתפות של הון יהודי פרטי בבניינה של ארץ־ישראל; העניין שיהדות העולם מגלה בארץ־ישראל הוא עצום. אני מצטער לומר, כי תוצאות פעולתנו בענין שילומים היו מוצלחות פחות; לפי שעה הובטחו רק עשרות מיליוני דולרים אחדים לארגונים יהודיים לצורך יישובם ושיקומם של הפליטים היהודים, בעוד שהערכתנו את שווי הרכוש היהודי הנגזל מגיעה לביליונים דולרים.

השנה האחרונה היתה שנת ברכה לקרנות הציוניות. ההוצאה הכללית של הגופים היהודיים העיקריים במשך התקופה מ־1917 עד אוקטובר 1945 הגיעה לסכום של 45 מיליון לא“י. מאוקטובר 1945 עד ספטמבר 1946 הוציאו אותם גופים עצמם בארץ־ישראל 12 מיליון לא”י נוספות וההוצאה הכללית של גופים אלה מגיעה איפוא ל־57 מילין לא“י. מסכום זה הוצאו 21 מיליון לא”י לרכישת קרקע ולהתיישבות חקלאית; יותר מ־10 מיליון לצרכי חינוך ופעולות תרבות; קרוב ל־½5 מיליון לצרכי עלייה; קרוב ל־5 מיליון לצרכיהם של מוסדות לאומיים, דתיים ותרבותיים; קרוב ל־5 מיליון להתיישבות עירונית, לצרכי מסחר ותעשייה והשקעות עירוניות; כ־4,6 מיליון למוסדות בריאות ושירותים סוציאליים; כ־3,25 מיליון לעבודות ציבוריות, לצרכי עבודה ושיכון וקרוב ל־2,6 מיליון להוצאות מינהל ושונות. ההכנסה של הגופים האלה הגיעה לסכום של 53 מיליון לא“י ומסכום זה הכניסה הסוכנות היהודית והמכשיר הכספי שלה – קרן־היסוד – 26,5 מיליון לא”י והוציאה 29 מיליון. הסוכנות היהודית הוציאה סכום של כ־9 מיליון לא"י לצרכי חקלאות בלבד.

בנוסף להון זה, שהובא לארץ על־ידי המוסדות היהודיים העיקריים (קרוב ל־10% מסכום זה נאספו בארץ־ישראל עצמה) הובאו לארץ כ־125 מיליון לא"י על־ידי בעלי־הון יהודים פרטיים וחברות. מסכום זה הובאו קרוב ל־4/5 בתקופה שבין שתי המלחמות.

היתרונות של הערבים

אַטעה את הוועדה אם אגרום לכך כי ייוָצר אצלכם הרושם כי ההון הרב אשר היהודים הביאו לארץ־ישראל בעשרים וחמש השנים האחרונות שרת רק את מטרות היהודים. נהפוך הוא. הזרמנו הון ניכר ליישוב הערבי. בשנת הכספים האחרונה 1946/47 הזרמנו ליישוב הערבי כ־8 מיליון לא"י באמצעות אוצר המדינה בלבד. אם כי בשנים האחרונות גדל במידה ניכרת עשרם של הערבים, הוסיף לעלות חלקם של היהודים בסכום המסים הכללי. ב־1946/47 הגיעה תרומת היהודים להכנסות הממשלה לסכום העולה פי שלושה על זה של הערבים. אפילו הערבים העשירים ביותר אינם משלמים אלא מסים מעטים בלבד. תרומה כספית זו של היהודים היא שאיפשרה לערבי ארץ־ישראל לקבל שירותים סוציאליים (חינוך, בריאות וכו') ברמה גדולה בהרבה מזו שבארץ ערבית כלשהי. אנו מצפים, כי ככל שתתקדם תכנית הפיתוח שלנו, נוסיף להביא טובת הנאה כספית וכלכלית לשכנינו הערבים.

צרכיהם של העולים החדשים

בהודעתה ממליצה הממשלה “על רצון של כל אחד לתרום לפי אמצעיו הוא ולפי צרכיו של הזולת”. אנו מקבלים המלצה זו כעיקרון כללי. אולם יש צורך בהערכה הוגנת של אמצעים וצרכים כדי שנוכל להשתמש בעיקרון זה שימוש צודק. אנו היהודים צריכים תמיד להביא בחשבון לא רק את הצרכים של התושבים הקיימים בארץ־ישראל (וגם בקרב העדה שלנו יש מקופחים רבים), אלא גם את צרכי עמנו בחוץ־לארץ. לפי סטטיסטיקה רשמית, מבין 7851 עולים יהודים שעלו בשנת 1946, רק עשרה אנשים עם שני בני משפחה הביאו עמם כל אחד 1000 לירות או יותר; לפני המלחמה קרוב ל־28% מבין העולים היהודים שהגיעו לארץ היו מהסוג שקוראים לו “בעלי־הון”, ואילו כיום מגיעים 99% של העולים לארץ חסרי כל. אלה הם קרבנות המלחמה ורדיפות הנאצים. עלינו לדאוג לשיקומם האנושי ולקליטתם הכלכלית. הנימוק לאוסף כספים רב בקהילות היהודיות בכל הארצות הוא לאפשר את יישובם של העולים החדשים ולהרחיב את כלכלת הארץ במטרה שיוכלו להיקלט בה עולים נוספים, ולא כדי לתמוך בתושבים המבוססים של ארץ־ישראל. אלה הם הצרכים העומדים לנגד עינינו בראש וראשונה.

אין אני מתעלם מעצמת הבעיה הכספית שאנו עומדים לפניה בשנים הבאות, אולם אין לראות בבניינה של ארץ־ישראל בעייה כלכלית וכספית בלבד. זוהי בעייה אנושית גדולה לכל עמי העולם, ולנו זוהי שאלת תחייתו והישארותו בחיים של העם היהודי, ומיהו המסוגל להעריך את מחיר קיומו של עם מן העמים?

העֵדוּת הכלכלית של הסוכנות היהודית ניסתה להראות לכם את הישגי היהודים בארץ־ישראל ואת האפשרויות הצפונות בארץ זו. זוהי ארץ קטנה, אולם שעה שכל העולם היה קטן מדי בשביל היהודים שנמלטו מרדיפות הנאצים, היתה ארץ־ישראל גדולה די הצורך כדי לשמש להם מקלט ובית. ארץ־ישראל היא ביתנו, ביתנו האחד והיחיד, היהודים זקוקים לארץ־ישראל וארץ־ישראל זקוקה ליהודים.

אני מקווה, כי בביקוריכם בארץ תוכלו לעמוד על רוחם של האנשים שמאחורי ההישגים האלה. היה עלינו להתגבר על קשיים עצומים. רק האמונה בתחייה לאומית ובכלכלה דמוקרטית עמדה לנו להתגבר על הקשיים האלה. אני אבקש רשות לסיים את עדותי באותן המלים בהן השתמשתי בעדותי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית: “השיבו לנו את האֵמון באנושות ובאחריות בין־לאומית. אנו זקוקים לאֵמון זה, כדי לחזק אותנו במאמץ שאין שני לו, להחיות ארץ טובה אבל מוזנחת ואת שארית הפליטה של עם עתיק יומין. הארץ והעם קשורים ודבוקים זו בזה”.

[הרצאה בפני ועדת החקירה של או"ם, 6 ביולי 1947].

בקונגרסים הציוניים

מאת

אליעזר קפלן

---

שנתיים של גידול ותכניות הרחבה

מאת

אליעזר קפלן

השנתיים האחרונות מהווֹת התחלה לתקופה חדשה בחיי העם ובחיי הארץ: תקופת חורבן שלא היתה כמוה ליישובים יהודיים גדולים, ותקופת בניין רחבה בארץ־ישראל. בין שתי התופעות האלה יש קשר אמיץ. מאות, אלפים ומיליונים היהודים נמקים בגולה ואינם רואים לפניהם כל סיכויים. הדרך שהיתה לפני היהודים בימי משברים קשים: ההגירה — נסתמה לפניהם בתקופה זו. בשנים 1933־ 1934 נכנסו לארצות הברית, לקנדה ולאפריקה־הדרומית בסך־הכל 5,800 איש בערך. אפילו האסון הגדול בגרמניה והסימפטיות של עמים אחרים ליהודים הנרדפים שם, לא שינו את המצב הזה, וחיפושי הנציב העליון לעניני הפליטים לא נשאו כל פרי. העולם הגדול נעשה קטן מאוד בפני היהודים.

גידול העלייה והעברת גולים

בתקופה זו רק ארץ־ישראל פתחה במידה רחבה יותר את דלתותיה לפני המוני העם. בשנת 1932 נכנסו לארץ כ־10,000 איש, בשנת 1933 — כ־30,000 איש, בשנת 1934 — כ־42,000 ובשבעת החדשים הראשונים של 1935 — יותר מ־35,000 איש. אולם גם העלייה הזאת אינה מספקת את צרכי העם, והלחץ על שערי הארץ גדל והולך. ארץ־ישראל נעשתה התקוה היחידה של מאות אלפים יהודים והסרטיפקט הועמד במרכז התעניינותם לא רק של הסתדרויות חלוציות, כי אם גם של המוני העם. העלייה מושכת חוגים רחבים יותר ויותר. עוד בשנת 1933 היו העובדים 62.5% מכל מספר העולים; ב־1934 ירד האחוז עד 52; לעומת זה גדל מספר העולים סוג א' (בעלי־הון) מ־23% בשנת 1933 ל־26% בשנת 1934; סוג ד' (קרובים) מ־9% ל־16%. גם בהרכב העובדים בא שינוי; גדל האחוז של בעלי־מלאכה ושל פועלים מקצועיים. בשנתיים האלה הוקמו ארגונים מיוחדים כמו “העובד”, “בעלי־מלאכה ציוניים”, “בעלי־מלאכה דתיים”. הסתדרות “העובד” בלבד מקיפה כיום מ־20,000 עד 25,000 חבר. הסתדרות “החלוץ” והסתדרויות הנוער המרוּכּזות סביבה מונות כ־150,000 חבר, מהם בהכשרה כ־30,000, אנו נכנסים לתקופה של יציאת המונים, ועלינו למלא את התפקיד של העברת גולים — דבר המעמיד אותנו בפני בעיות חמורות חדשות. ברור כי רב ההבדל בין עליה וסידורה ובין יציאה וצרכיה.

היישוב העברי בארץ גדל בשנים האלה מ־171,000 ל־351,000 נפש, והננו מהווים היום 26% ־ 27% מכלל תושבי ארץ־ישראל. אולם לא רק במובן הכמותי גדל היישוב. גדולות נעשו בשנים האחרונות בשטח הכלכלי בארץ. היהודים השקיעו בשנים האלה עשרות מיליונים לא“י. ב־1934 וב־1935 הושקע החלק הגדול בבניין, אולם סכומים גדולים מאוד הושקעו גם בפרדסנות ובתעשייה. שטח הפרדסים היהודים מגיע השנה ל־160,000 דונם, כ־ 70־60 אלף הם כבר נושאי פרי, בתוך השטח הכללי של 280,000 דונם פרדס הנטועים בארץ. היהודים השקיעו בפיתוח משק המטעים עד עתה קרוב ל־ 10־9 מיליון לא”י. מספר הפועלים הדרושים לעבודה במושבות הגיע בשנת 1935 עד ל־ 30,000, והוא יגדל מדי שנה ויגיע ב־ 5־4 השנים הקרובות ל־ 50,000.

בשנת 1920 היו בארץ קרוב ל־300 בתי־מלאכה וחרושת יהודים, אשר הושקעו בהם כחצי מיליון לא“י. בשנת 1933 היה מספר המפעלים 3,400, מספר העובדים בהם 19,610, ההון שהושקע בהם 5,400,000 לא”י, ערך התוצרת 5,350,000 לא“י, שכר העבודה השנתי 1,600,000 לא”י. משנת 1932 גובר והולך הטמפו של גידולנו בארץ וחלקה של התעשייה במשק העברי גדל אף הוא. בשנת 1934 גדלה ההשקעה עד 1,500,000 לא“י — 15% של כל ההון שהושקע באותה שנה. סכום הייבוא של מכונות לתעשייה גדל מ־175,000 בשנת 1932 לקרוב למיליון לא”י בשנת 1934.

את ההון שהושקע בתעשייה בארץ בכלל, על־ידי יהודים ולא־ יהודים, אומדים ב־19 מיליון לא“י, מזה בידי יהודים — 75 אחוזים, הן מההון המושקע והן מערך התצרוכת. את ערך התוצרת היהודית אומדים ב־ 7,000,000 לא”י ואת מספר האנשים העסוקים במפעלי התעשיה ב־ 25־24 אלף איש. שכר העבודה המשתלם לפועלים לשנה מוערך ליותר מ־2 מיליון לא"י. התעשייה העברית מעסיקה כיום כ־ 27־25% מכלל הפועלים היהודים בארץ.

לסיכום: היישוב העברי בארץ־ישראל הגיע ל־ 350,000 נפש, כ־90% מהם מפרנסים את עצמם. שכר העבודה המשתלם במשק העברי בארץ הגיע ל־ 7־6 מיליון לשנה. על סף מלחמת־העולם (הראשונה) היו בארץ־ישראל כ־ 80,000 נפש יהודים, מהם כ־75% חיו על ה“חלוקה”. העלייה היהודית הביאה להתפתחות עצומה בחיי הכלכלה של ארץ־ישראל כולה.

ההתפתחות המהירה של הארץ לא היתה מלווה בגידול מתאים של הכוח הלאומי והמדיני של הסתדרות הציונית. ע םכניסתה של ההנהלה הנוכחית מצאה את ההסתדרות הציונית מפוררת, נחלשת על־ידי ריב פנימי שהגיע לפעמים כמעט עד למלחמת־אחים ואת המשק הכספי של ההסתדרות הציונית — רעוע. הכנסות הקרנות הציוניות היו בשנים האחרונות בקו של ירידה. פעולת ההתיישבות נפסקה בשנת 1928. התפקיד היחיד והעיקרי שעמד לפני ההנהלות בשנים האחרונות היה: לשמור על הקיים. נוצרה תהום בין המציאות היהודית בארץ ובין פעולתה של ההסתדרות הציונית; בניין הארץ היה בקו של עלייה, וההסתדרות הציונית — בקו של ירידה. היו שהשלימו עם המצב הזה, ורבים אף קיבלו את ההתפתחות הזאת כדבר רצוי והכריזו שעבר זמנה של הציונות בבניין הארץ. היו שערערו גם על הסמכות הפוליטית של הנהלת הסוכנות כבאַת־כוח המפעל העברי. החדשים הראשונים של פעולת ההנהלה הזאת היו גם ימי מבחן פוליטי קשים. באוקטובר 1933 פרצו הפגנות הערבים נגד העלייה היהודית, אשר הביאו לידי התנגשויות חמורות עם המשטרה ונפלו גם חללים. נשקפה סכנה לעלייה היהודית. חששנו שמא תחזור ההכרזה הידועה של מאי 1921 (הפסקת העלייה). ההנהלה פיתחה פעולה קדחתנית למען מנוע הפסקת העלייה, אולם גם במלחמתה זו לא נתמכה במידה הראויה על־ידי כל חלקי התנועה. חלקים שונים בהסתדרות הציונית וארגונים חשובים בתנועה הציונית פיתחו פעולה נפרדת בימים מכריעם אלה. לפניית ההנהלה לאיחוד כל הכוחות במאבק על זכויותינו הציגו לה החוגים האלה תנאים ודרשו ממנה לוותר על הסוברניות שלה כשליחת הקונגרס הציוני ובאת־כוח כל האומה העברית.

עוד יותר גדול היה מספר השוללים את תפקידי ההנהלה בשטח הבניין הכלכלי של הארץ. רבים קיוו בתום לבם, שהעליה הסטיכית וההון הפרטי הם לבדם יביאו בעקבותיהם את ההגשמה הציונית. אולם דווקא השנתיים האלה, שנות הגיאות, שנות עליית ההמונים, שנות ההבלטה של כוח הקליטה העצום של הארץ במידה שאנו בעצמנו לא שיערנוה — הבליטו גם את הסכנות הרבות הצפויות למפעל לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים, בעקבות העדר כוח ממלכתי לאומי המכוון את בניין הארץ. השנים האלה הוכיחו לנו את אפשרותה של הגשמת הציונות הגדולה בימינו, ועם זה הבליטו גם את הסכנה העצומה האורבת לנו שבעקבות הבניין הזה תקום גולה חדשה בארץ־ישראל. חיי הכלכלה בארץ מתפתחים בכיוון חד־גוני יותר ויותר. העלייה זורמת כמעט אך ורק לעיר, היישוב שלנו נעשה יותר ויותר עירוני, על כל התוצאות הנובעות מזה. גם המשק העירוני עצמו מתפתח בעיקרו בכיוון חד־צדדי — בניין ומסחר.

דווקא בתקופת הגיאות הזאת לא רק שלא גדל אחוז היהודים העובדים בחקלאות, אלא הוא קטן והולך. אפשר להעריך את מספר החקלאים היהודים ל־13־12% מכלל האוכלוסין היהודים בארץ. התוצרת החקלאית להספקת צרכי היישוב היהודי — חלב, ביצים, ירקות — מגיעה לפי הערכה לכל יותר ל־ 25% (במשק החלב), ולעתים גם יורדת עד 10% (בענף הירקות. מספר הפועלים היהודים השכירים גדל מקיץ 1933 עד קיץ 1934, מ־40,000 ל־ 64,000. אולם מתוך 24,000 הפועלים הנוספים האלה עבדו יותר מ־8,000 בבניין, כ־7,5000 בחרושת, 2,500 בהובלה, כ־2,000 בפקידות, ורק כ־ 1,000 איש בחקלאות המעסיקה פועלים שכירים, ו־ 2,8000 במקצועות אחרים. אמנם לעבודה חקלאית במושבות נכנסו כ־3,000 איש, אולם לעומתם יצאו מהמושבות קרוב ל־2,000 פועלים. מספר הפועלים היהודים במושבות גדל בתקופה זו רק מ־ 4,000 ל־5,000, בזמן שמספר הפועלים הערבים בפרדסנות היהודית עלה במידה גדולה הרבה יותר. הבסיס הכלכלי שעליו הננו בונים את מולדתנו לא רק שלא נתרחב בשנים האלה, אלא נעשה צר יותר ויותר. אנו בונים בניין גבוה, אולם יסודותיו צרים — עץ מעוּנף ששרשיו דלים.

העלייה הגדולה, הגידול המהיר של העיר, והעדר כוח מחנך ומדריך, שינו את פני היישוב, גם מבחינת אורח־חייו וגם מבחינת התרבות. לפנינו בעיות שונות וקשות, סוציאליות ותרבותיות. המצב הזה הבליט לעיני כל גם את הסכנות הרבות הצפויות לציונות ולהמשך העלייה הגדולה, אם לא נדע למנוע אותן. שואפים אנו להעביר לארץ־ישראל חלקים גדולים של העם העברי, והנה הובלט לעיני כל, שההון הפרטי הזורם לארץ־ישראל והיוצר גדולות, מזניח שטחים רבים, אשר בהם ההשקעה אינה בטוחה למדי או שהריוַח בהם אינו גדול, ודווקא שטחים אלה ערכם גדול לאין ערוך מנקודת־ראות המשק הלאומי, מנקודת ־הראוּת של עתידנו. דרושה פעולה בקנה־מידה ממלכתי־לאומי כדי להכשיר את השטחים האלה, לבצר את הבניין שלנו ולאפשר את גידולו.

התביעות לממשלה

יש לנו תביעות לממשלת הארץ־ישראלית בשטחים שונים של חיינו. חלקנו בתקציב החינוך והבריאות איננו בהתאמה, לא רק לחלקנו בהכנסות הממשלה, כי אם גם ליחס המספרי של היישוב העברי בארץ. יש לנו טענות רבות בשטח הכלכלי. הממשלה עושה מעט מאוד למען החקלאות שלנו. כל עול פעולתנו החקלאית רובץ על שכמנו לבד. גם בשטח הפרדסנות, ענף חשוב בכלכלת ארץ־ישראל, המהווה 80% מן הייצוא, לא עלה בידינו לקבל עזרה פעילה מצד הממשלה במלחמה בעד השווקים, ואפילו לא במאמצים להסרת ההגבלות בשוק האנגלי עצמו.

התעשייה העברית מפרנסת כעת 25־20% של כל היישוב העברי בארץ, ולהתפתחותה יש ערך עצום מנקודת־הראות של קליטת העולים בארץ. בארצות אחרות, וגם בארצות השכנות לארץ־ישראל, מקבלת התעשייה עזרה אקטיבית מצד הממשלה. התעשייה שלנו אינה מקבלת גם אותה ההגנה הניתנת לתעשייה בכל ארצות העולם אפילו באנגליה, בארץ ממשלת המנדט, ששם שלטה תמיד התאוריה של חופש המסחר. ארצנו מוּצפת סחורות חוץ, היא סובלת מדומפינג קשה. סחורות רבות של ייבוא נמכרות במחירים נמוכים הרבה יותר לא רק מהמחיר שנדרש בעד אותן הסחורות בארצות ייצורן, אלא נמוכים הרבה מהוצאות הייצור של הסחורות באותן הארצות.

קובלנות קשות יש לנו לממשלה בשאלת הקרקע. ביחסה של הממשלה תלוי הרבה באיזו מידה נוכל לרכוש קרקעות, והקשיים הם רבים. ההנהלה העתידה תצטרך להעמיד את בעיית הקרקע בראש פעולותיה, ונקווה שפעולה שיטתית כלפי הממשלה תתן במשך הזמן את פריה. אך בעיית הקרקע בראש פעלותיה, ונקווה שפעולה שיטתית כלפי הממשלה תתן במשך הזמן את פריה. אך עלינו לדעת ברור, כי בשנים הקרובות, אין לקווֹת שהממשלה תושיט לנו עזרה אקטיבית בבניין ארצנו, אותה העזרה הממלכתית ההכרחית בבניין מולדת. את הקרקע נצטרך לקנות; את המשק עלינו יהיה לבנות.

זכויות וחובות שוות

עלינו ליצור כוח לאומי חזק אשר יוכל לפעול בכל שטחי חיינו לקדם במידת האפשר את התפתחות הארץ בשטח המדיני, התרבותי והכלכלי, מטרה זו העמידה ההנהלה לעצמה עם כניסתה לפעולה ובכיוון זה השתדלה לעבוד בשנתיים האלה. לשם מילוי התפקידים האלה צריכים היינו קודם כל לבצר את ההסתדרות הציונית, לעשותה בעלת כשרון יצירה, מוכנה להשיב מלחמה שערה וגם מוכנה לפעולה. בשנים שעברו נעשתה ההסתדרות הציונית לשדה הפקר, אשר כל הישר בעיניו יעשה. נוצרה אפילו תיאוריה, שאין כלל צורך בקיום הסתדרות ציונית אחת בעלת תוקף ממשלתי, אלא עליה להווֹת פדרציה של מפלגות, ורק במידה שהמפלגות תבואנה ביניהן לידי הסכם, תהיה לה האפשרות לקבל החלטות מסויימות. להלכה תומך בתיאוריה הזאת רק חלק קטן של התנועה, אולם חלקים שונים השתמשו בה בפועל. דבר זה הוּבלט גם בשטח הפוליטי וגם ביחס לקרנות: רבים מצאו לאפשר לשחרר את עצמם מכל פעולה חיובית למען הקרנות, ואפילו ללחום באופן אקטיבי נגדן ולפתח קרנות מקבילות. אנו נתונים בהיאבקות קשה, בשלב מכריע במלחמתנו בעד בניין המולדת. כל שנה וכל חודש שעוברים עלינו מבלי שנגביר באופן ניכר את עמדתנו, אבידה עצומה היא לעם, ואין איש יודע מידת הזמן שניתן לנו לפעולה רחבה בלי מכשולים גדולים. בהיאבקות זו יכול להצליח רק כוח גדול ומאורגן. אנו הסתדרות מתנדבת, אין לנו כוח כפייה; אולם דווקא מסיבה זו גדולה עוד יותר החובה המוטלת על כל אחד מאתנו. הרוצה להשפיע על גורל ההסתדרות הזאת, מוכרח לקבל עליו גם מרוּתה ולהיכנע להחלטותיה. ההסתדרות הציונית בנויה על העיקרון של שיווי־זכויות. הוא ראשון בכל פעולותינו. אבל הרוצה להיות אזרח שווה־זכויות, עליו לשאת גם בחובות.

זהו הקונגרס הראשון שהנהו בא־כוח של מליון שוקלים ושבבחירתו השתתפו באופן אקטיבי קרוב לשבע מאות אלף חבר. אם להביא בחשבון את רוסיה, ועוד ארצות אחדות הקרועות מאתנו לרגל תנאים חיצוניים, אפשר לומר שמ־25 עד 30 אחוז מהאוכלוסים היהודים. בכל העולם, לקחו חלק באופן ישר בקונגרס הזה. בארץ־ישראל, גליציה, ליטא, השתתפו בבחירות הרוב המכריע של התושבים היהודים. לדבר הזה יש תוצאות מוסריות עצומות וערך פוליטי רב. אולם אל לנו להיות שבעי־רצון. אנו יכולים ומוכרחים לקרב לתנועה הציונית חוגים רחבים יותר ויותר. עלינו להקים הסתדרות ציונית פעילה ואחידה ועֵרה גם בכל ימות השנה. הרעיון הארץ־ישראלי הכה שרשים בעם, מעטים מעיזים כיום לצאת בגלוי נגד העבודה בארץ. החיבה לארץ היא כעת משאת־נפש של מיליונים וארץ־ישראל היא פופולרית מאוד בקרב כל שכבות העם. ביחס הזה של העם צפוּנות ברכה רבה לרעיון הציוני ואפשרויות רבות לפעולה הציונית, אם רק נדע לקשור את השאיפה הזאת להצלה עם רעיון הגאולה ועם מפעלנו להקמת מולדת.

לכל יהודי יש חלק בעלייה

בשטח העלייה הועמדנו לפני בעיות חדשות לגמרי. עם גידול העלייה במידה שלא פיללנו לה לפני שנתיים, אי־אפשר שלא להדגיש, שהעלייה העובדת אינה גדלה במידה הדרושה לארץ ולבניינה. אמנם מספר רשיונות העלייה גדל עד ל־8,000 לשנה, במקום 5,500 אבל הגידול הזה אינו מתאים לדרישת הארץ והיישוב לעובדים. הדרישות שלנו היו גדולות הרבה יותר, אך הן נמלאו רק למחצית ופחות מזה. תוצאות הדבר קשות הן לא רק לגולה, שבה מתרבה מספר המצפים לרשיונות עלייה — מתוך מצוקה ועוני ומתוך שאיפה לבנות את הארץ ולהיבנות בה, אלא גם ואולי בייחוד לארץ ולבניינה. מורגש חוסר פועלים בחקלאות ובתעשייה; מחירי העבודה בבניין עולים במידה כזו עד ששטח זה של עבודה מתמלא עובדים על־חשבון יתר השטחים. בחקלאות תופסים את מקומם הפנוי של פועלים יהודים, פועלים זולים לא־יהודים. בתעשייה אין חזיון זה מורגש עדיין, אבל כבר נראו סימניו.

מובן מאליו, שלכל יהודי יש חלק בעלייה ובארץ־ישראל, אם הוא ממלא אחרי הדרישות הניצבות לכל עולה. כן מובן שלציונים המכשירים עצמם לחיי עבודה ובניין בארץ, הנושאים זה שני דורות בעול הכיבוש והיצירה בארץ — זכות בכורה בעלייה. חובתנו לתת מקום בעלייה גם ליהודים העומדים מחוץ לתנועה הציונית אם הם מתאימים, כמובן, לצרכי הארץ והבניין. זוהי שאלה שצריך יהיה לדון בה בכובד־ראש ומתוך הכרת האחריות הרובצת עלינו. צריך יהיה לשקול את האפשרות להגדיל את השפעתנו והשפעת ארץ־ישראל הנבנית על עמנו, על הפעולות של חוגים שונים.

התפקיד הראשון העומד לפנינו הוא הכשרת העולים מכל הסוגים לקראת החיים במולדת, הכשרה בכל המובנים. גם בהקניית העברית דרושה פעולה רחבה. אנו מוצפים בארץ במבול של שפות ונשקפת סכנה, שאיש לא יבין את שפת רעהו. עלינו להכין את העולה להיותו בארץ אזרח בעל זכויות רחבות; עלינו להכינו לקראת התפקידים הקשים העומדים לפניו: תפקידי הכיבוש בארץ כיום הם קשים יותר מאשר בשנים הקודמות. כיבוש העבודה בכל ענפי הכלכלה והיצירה הוא תנאי ראשון לעתידנו בארץ. רק עלייה חלוצית תוכל להרחיב את הבסיס לחיים יהודיים בארץ־ישראל. השם “חלוץ” מטיל חובות כבדים וההסתדרות הציונית חייבת לכוון את העלייה, לדאוג להכשרת החומר האנושי לעלייה, לבחירת האנשים, ולהשקיע בזה לא רק מאמצי ארגון, אלא גם אמצעים כספיים רבים. יחד עם החינוך האידיאולוגי, עם החינוך הרוחני, עלינו להרחיב גם את ההכשרה החקלאית.

תקציב ההתיישבות

בתקציבנו נכלל סכום של שישים אלף לא“י בערך להתיישבות חדשה לפועלים, וחמישה־עשר אלף לא”י ליישוב המעמד הבינוני. לרגל המשא־ומתן עם ההסתדרות הציונית באפריקה־הדרומית על הקמת נקודה חקלאית מיוחדת על שם יוחנן סמאטס,¹ עלה בידינו להגדיל את הסכום המיועד להתיישבות בעוד עשרת אלפים לא“י. אנו קוראים לפעולה זאת בשם התיישבות חדשה, אבל המתיישבים אינם חדשים בארץ ובחקלאות. רוב הכספים הושקעו בהתיישבות בעמק חפר. חלק מהמתיישבים שם עלו על הקרקע עוד לפני 6־5 שנים. אנשי כפר ויתקין עלו עוד בשנת 1929 כדי לכבוש את המקום, לעבדו ולשמרו. בשנים שעברו מאז לא קיבלו המתיישבים כל עזרה, ולמרות הסבל הרב ו”הפרוספריטי" בשנים האחרונות, המבטיחים רווחים גדולים בהרבה בעיר, נשארו האנשים האלה על משמרתם במשקיהם מתוך תקוה שתגיע השעה והתנועה הציונית תחדש את פעולת ההתיישבות הלאומית ותבוא לעזרתם בפיתוח המשק החקלאי שלהם וביסוסו. בהתחשב בזה, שהמשק החקלאי בשטח זה הוא אינטנסיבי ויש תקוה שיוּכל לשאת את עצמו בזמן קצר יותר מאשר החקלאות הכבדה, הכנסנו תיקונים מתאימים בחוזים עם המתיישבים האלה. לגביהם קבענו תקופת התשלום ל־20 שנה ואת גובה הריבית ל־4%. בחידוש פעולת ההתיישבות יש סיפוק רב, אולם נתקלנו גם בקשיים רבים לרגל ההפרש הגדול שבין הסכום שיכולנו להקציב להתיישבות ובין התביעה העצומה להתיישבות והצרכים החיוניים שעמדו לפנינו. במשך חדשים חיפשנו יחד עם באי־כוח המתיישבים את הדרך להשביע בקומץ אשר היה בידינו את הארי, ומובן שלא השבענוהו.

להתיישבות המעמד הבינוני הוצאנו סכום של 11,000 לא“י בערך. החלטנו לא להסתפק בהצעות המובאות לפנינו והתחלנו השנה בפעולה מיוחדת לארגון המעמד הבינוני לשם התיישבות על הקרקע. לשם כך שלחנו שליח מיוחד לחוץ־לארץ, את מר צבי ליברמן (ליבנה) מנהלל. הוא ביקר בארצות אחדות וימשיך בפעולתו בארצות נוספות לאחר הקונגרס. בכל מקום ניסה לארגן חוגים שונים מבני המעמד הבינוני, בעלי־הון של חמש מאות לירות, או אנשים צעירים בעלי־מרץ עם הון של מאה לא”י, לשם התיישבות בארץ. החלטנו לעשות ניסיון ראשון עם מאה משפחות. הבטחנו להם קרקע, עזרה ארגונית, הדרכה, ומקווים שבשעת הצורך נוכל להעמיד לרשותם גם אשראי מיוחד. לעת־עתה נחתמו חוזים עם קבוצת מתיישבים בת 40 משפחה. לאור הנסיון הזה נקבע את דרך פעולתנו זו להבא.

בישיבת הוועד הפועל הציוני דוּבּר על ההכרח להגביר את העזרה לפועל במושבה, למען הרחיב את העבודה העברית בפרדסנות. לרגל הקטנת ההכנסות מאמריקה יכולנו להקציב רק סכום של עשרת אלפים לירות נוספות לבניין בתים במושבות. בסך־הכל השקיעה ההנהלה בהקמת בתים במושבות כשלושים אלף לא"י. התחלה נעשתה גם בהדרכת העולים בעבודה במושבות.

בפעולתנו הכלכלית קבענו לנו כקו — קואופרציה במידה המכסימלית עם חוגי כלכלה שונים. במושב האחרון של הוועד הפועל הציוני הרציתי על הקמת בנק לתעשייה ובנק לחקלאות. החלטנו להקים את המוסדות האלה בשותפות עם בנק אנגלו־פלשתינה ועם החוגים המעוניינים. אנו מקווים שהמוסדות האלה יחלו בפעולתם בראשית השנה הבאה. החקלאים בארץ המעסיקים עבודה עברית קיבלו את הידיעה בדבר הקמת בנק לחקלאות בשמחה רבה, אולם אין הם מסתפקים בהיקף המוּצע והם דורשים הקצבת סכומים גדולים יותר למטרה זאת. אנו רואים גם בזה רק התחלה של פעולה אקטיבית לטובת האיכר הזעיר והבינוני במלחמתו הקשה לקיומו בארץ. המלחמה הזאת היא קשה יותר לנאמנים לעבודה העברית. עם ריבוי מספר המתכחשים לעבודה העברית בקרב הפרדסנים בארץ ישנם הנאמנים לעיקרון זה, והם אינם מועטים. עלינו לבוא לעזרתם על־ידי אפשרות של אשראי זול יותר. האשראי החקלאי יעזור למתיישבים למלא את מצות העבודה העברית.

התפקיד העיקרי של הנהלת הסוכנות והקרנות הוא לסייע לענפי הכלכלה הנחשלים, ובעיקר לפעול בשטח רכישת קרקע ובשטח החקלאות הכבדה. הנסיון הראה, שהמוסדות האלה יכולים לעשות גדולות בשטח זה. לזכות הקרן־הקיימת יש לזקוף רכישה של 40% ־ 50% מהקרקע הנוספת שעברה לידי יהודים בארץ. עובדה זו בלבד מספיקה כדי להוכיח את ערכה של הקרן־הקיימת בפעולתה, לעומת הסכומים שהשקיע ההון הפרטי ברכישת קרקע. קרן־היסוד עזרה עד היום להקמת יותר מ־2,500 משקים חקלאיים, עם אוכלוסיה של כ־11,000 נפש. אולם התנועה הציונית אינה יכולה להסתפק בשום פנים בפעולה בשני השטחים האלה בלבד ומחובתה להרחיב את השפעתה על כל שטחי הכלכלה ולהשתדל להיות גורם מרכזי בבניין הארץ. על־ידי הקמת כלים מתאימים נוכל למשוך סכומים גדולים גם מן החוץ. ראייה בולטת לדבר תשמש פעולת חברת הכשרת הישוב. בהתאם לתפקידים הגדולים העומדים לפנינו בשטח הקרקע החלטנו להגדיל את הון החברה. בחדשים הקרובים עומדת חברת הכשרת הישוב להגדיל את הונה עד ל־ 300,000 לא"י.

ראוי להזכיר גם את הגדלת ההון של בנק אנגלו־פלשתינה. על־ידי הוצאת מניות חדשות על־ידי אפ"ב לא נשתנה דבר ביחס שבין הבנק ובין אוצר ההתיישבות היהודית, שמצבו עודו קשה, אולם גדולה התקוה שעל־ידי פעולה שיטתית ומאומצת גם אוצר התיישבות היהודים ישוב לתחייה. אולם כל הפעולות האלה מצד חברות מיוחדות ומשיכת הון פרטי, יהודי ולא יהודי, הן על־ידי חברות אלה והן על־ידי המילווה, יש להם ערך אם קודם כל יגדל ויתרחב ההון הלאומי, האמצעים שבידי הקרן־הקיימת ובידי קרן־היסוד. רק אם נשען על הון לאומי גדול נוכל לגייס גם אמצעים אחרים, ורק אז לא תהיה סכנה להיכנס בשותפות עם גורמים בין־לאומיים חזקים. גם יחס האֵמון שגילה לוידס בנק לקרן־היסוד היה מיוסד על הכרה בערך הרב של התפקיד, אשר ההון הלאומי צריך למלא בבניין הארץ.

אם נחשוב על עלייה של חמישים אלף נפש לשנה ואם את החלק הרביעי או אפילו החמישי נרצה להעלות על הקרקע, נחוץ ליישב בכל שנה לפחות אלף משפחות. לשם כך יש צורך בתקציב להתיישבות בן 400־350 אלף לא“י לשנה. התפתחות החיים בארץ יצרה גם שוק פנימי למשקים האלה. לשם סיפוק הצרכים הראשוניים ליישוב הקיים בארץ חסרים לנו אלפי משקים חקלאיים. בעמק־חפר וגם ביהודה ובשרון, עלו בשנים האחרונות מאות משפחות על הקרקע. בשנים האלה נעשתה פעולה למתן אשראי למתיישבים אלה על־ידי מספר מוסדות בארץ (“ניר”, בנק הפועלים), ונעשה נסיון ל”התיישבות האלף" על־ידי החברה למטעים שבראשה עומד ד"ר הכסטר. החברות האלה עשו בלי שום ספק דברים חשובים מאוד, אולם דווקא הנסיון של השנים האלה, שנות הגיאות גם למשק החקלאי, הוכיחו בעליל, שעל־ידי הלוואות מסחריות בריבית של 7% ־ 8% ולזמנים קצרים לא יקום משק חקלאי. כבכל העולם כן גם בארץ־ישראל יכול המשק החקלאי לקום רק בעזרת הון ממלכתי או לאומי, שניתן לתקופה ארוכה הרבה יותר ובריבית קטנה מאוד.

הכפלת מספר החקלאים

לאלפיים ומאתיים משפחות מחוגים ומעמדות שונים, היושבות כבר על הקרקע, שכל אחת מהן הספיקה להשקיע בשנים האלה ממאה עד מאתיים לא“י, נחוץ לשם פיתוח משקיהם וביצורם עוד סכום בן חצי מיליון לא”י. מחוץ למשפחות אלה יש רשימה של אלף משפחות מועמדות להתיישבות, המרוכזות בארגונים שונים, שגם הן התחילו לחסוך משכר עבודתן לשם התיישבותן. בדעת הקרן־הקיימת והמחלקה להתיישבות להעלות השנה גושים אחדים של מתיישבים על הקרקע בבית־שאן לשם כיבוש השטח, אשר יוכל לשמש אחר־כך להתיישבות 350 משפחות. שאלת התקציב להתיישבותן חריפה היא ביותר, אולם התיישבותן מַשמעה — הכפלת מספר החקלאים היהודים בארץ. עלינו לגייס את האמצעים הגדולים הנחוצים להגשמת התכנית הזאת בשנים הקרובות.

בקביעת התקציב מחוייבים אנו להתחשב בהכנסות למעשה. עם זאת עלינו לחפש אמצעים נוספים, שותפים נוספים, למען אַפשר הגשמתה של תכנית התיישבות זו. גם בשטח זה החליטה ההנהלה להקים כלים נוספים שיעזרו לה לגיוס האמצעים הדרושים. כידוע הקימונו שלוש חברות מַיִם, שתי חברות בעמק וחברה אחת כללית, בעזרת המחלקה ליישוב יהודי גרמניה. באמצעות שתי החברות בעמק קיבלנו הלוואה מחברת התעשיות החימיות הממלכתיות לשם גמר מפעל ההשקאה בעמק. אנו מנהלים כעת משא־ומתן על קבלת הלוואה נוספת גדולה יותר באמצעות חברת המים השלישית. כן החלטנו להוציא לפועל את החלטת הקונגרס מלפני עשר שנים בדבר הקמת חברה להתיישבות. אנו מבררים כעת את האפשרויות למשיכת אמצעים נוספים לחברה הזאת להרחבת פעולת ההתיישבות.

הציונות היא במבחן והזמן שניתן לנו לפעולה ייתכן שהוא קצר. תפקיד הקונגרס הוא לסלול דרך להסתדרות ציונית חזקה בעלת כוח יצירה. תפקיד ההסתדרות הציונית להיות לכוח לאומי־ממלכתי, המציג לפניו את המטרה להגשים את הציונות הגדולה בימינו אנו. ודבר זה אפשרי.

[הרצאה בקונגרס הציוני הי“ט בלוצרן, תרצ”ה, 1935].

---

מאבקים והישגים בשנות מאורעות

מאת

אליעזר קפלן

ד"ר רופין ואנוכי קיבלנו על עצמנו את התפקיד הקשה להטות את תשומת־לב הקונגרס והתנועה הציונית משמי מרומים של הוויכוח הפוליטי אל מעמקי העבודה היום־יומית¹. ראינו חובה לעצמנו לשתף את התנועה הציונית כולה בדאגותינו הרבות ולדרוש את עזרתה להמשכת עבודתנו השוטפת.

שתי שנות המאורעות, אי־הבטחון והמצב הבלתי־קבוע בארץ־ישראל מעיקים על מצבנו הכלכלי, ודרושה התאַזרות כל הכוחות כדי להתגבר על הסכנות הצפויות לנו בחדשים הקרובים. בקונגרס הי"ט מסרנו על רבבות יהודים שעלו לארץ טעל מליונים לירות שהושקעו בה על־ידי יהודים. כולנו שמחנו לראות את אילן בנייננו צומח וגדל, אבל גידול זה היה רק לרוחב ולגובה ולא הכּה שרשים למדי בעומק. הקונגרס כולו בא לידי הכרה שעלינו להוות גורם בהתפתחותה הכלכלית של הארץ ולעזור לאותם ענפי המשק שההון הפרטי אינו נמשך אליהם, בעוד שערכם רב מבחינת הכלכלה הלאומית. בכל ארץ מוטלת חובה זו על הממשלה, אבל באין לנו שלטון משלנו, הוטלו תפקידים אלה על המוסדות הציוניים ועל הסוכנות היהודית.

הכנסות הקרנות הלאומיות

הקונגרס הי“ט דרש מאתנו להגדיל את הכנסות הקרנות עד לסכום של מיליון לא”י לכל קרן. ההכנסות ברוטו של הקרן־הקיימת הגיעו בשנתיים אלה למעלה מ־800,000 לא“י וההכנסות ניטו של קרן־היסוד, בניכוי ההוצאות בארצות, עלו מחמש מאות אלף לירה בתקופת הקונגרס הקודם ל־750,000 לא”י בשנים תרצ“ו־תרצ”ז. אין לומר שהשגנו כל מה שרצינו. חלק גדול מהכנסותינו בא מארצות מועטות. אילו למדה התנועה הציונית מידידינו באפריקה־הדרומית, שנתנו השנה לקרן־היסוד לירה אחת לכל נפש, ובכלל זה גם הילדים והתינוקות (אם נוסיף לזה את הכספים ששלחו לארץ־ישראל למען הקרן־הקיימת ולמוסדות ציבור אחרים, נגיע למיכסה של לירה וחצי לנפש) — היה מצבנו שונה לגמרי. במקום השני באה גרמניה. למרות מצוקתה הרבה ידעה היהדות הגרמנית להשתתף בעין יפה בבניין הארץ. ארץ־ישראל, שנתנסתה בשנים האחרונות בנסיונות קשים, הגדילה בכל־זאת את הכנסות שתי הקרנות, והיא עומדת היום באחד המקומות הראשונים ברשימת הארצות התורמות לבניין הארץ. ארץ־ישראל הוכיחה עוד דבר אחד: אפשרות שהקרנות הציוניות תהיינה לקרנות עממיות, חינוך רבבות אנשים לתשלום מַס לאומי. בארצות־הברית של אמריקה הצפונית יש בשנים האחרונות התקדמות ניכרת. עוד לפני ארבע שנים תרמה אמריקה לקרן־היסוד רק 40,000 לא“י ולקרן־הקיימת עוד פחות מזה; אשתקד והשנה תכניס המגבית המאוחדת כ־200,000 לא”י לשנה. יש להגיד לחברים מאמריקה: יש לנו הרשות לבוא אליכם בדרישות גדולות הרבה יותר. אתם יישוב בן ארבעה וחצי מיליון יהודים, הציבור היהודי הגדול ביותר והעשיר ביותר בעולם. אין אנחנו מבקשים מכם עזרה מצומצמת וסיוע. אנחנו בארץ־ישראל הננו רק החלוץ של המחנה, הסולל דרך למאות אלפי יהודים המתדפקים על שערי הארץ; אנחנו החלוץ של עם ישראל כולו. אנו רשאים לומר לכם ללא כל מליצה: — הננו בחזית! אנחנו לוחמים בשורות הראשונות, אבל החלוץ יוכל לנצח רק אם תבוא תמיכה מצד המאסף. יש לנו הזכות לדרוש מהציבור היהודי באמריקה שיתארגן ויעזור לנו במלחמתנו במידה גדולה הרבה יותר בעד עתיד העם והמולדת.

המוסדות הכספיים

עשינו פעולה מאומצת למען ביצורם של המוסדות הכספיים שלנו. הונו של הבנק אנגלו־פלשתינה הוכפל ומגיע עכשיו ל־1,100,000 לא“י. הוא עתה אחד הבנקים הגדולים ביותר בארץ; בתקופת הדין־וחשבון החזרנו למוסד, אשר הרצל תלה בו תקוות כה רבות — לאוצר התיישבות היהודים — את כבודו. חברת הכשרת היישוב הגדילה בתקופה זו את הונה מ־100,000 ל־300,000 לא”י.

נעשו על־ידינו צעדים גם להקמת מוסדות חדשים. הוקמה החברה להתיישבות חקלאית ועד סוף השנה הנוכחית יגיע הון־המניות שלה ל־95,000 בערך. החברה עשתה כבר את צעדיה הראשונים לגייס הון נוסף להתיישבות ממקורות פרטיים, ועד עתה הופצו אגרות־חוב שלה בסכום של 80,000 לא“י. יסדנו את הבנק לחקלאות עברית עם הון יסודי של 30,000 לא”י שצוּרף מכספי הבנק אנגלו־פלשתינה וקרן־היסוד, ואנו עומדים להכפיל השנה את הונו של מוסד זה, אשר יעזור לאיכרים המעסיקים פועלים עברים. כן נתגשמה המשאלה שהובעה בקונגרסים אחדים: הון הבנק לתעשייה הוכפל בעזרת הבנק אנגלו־פלשתינה ועלה מ־12,500 ל־25,000 לא"י.

עבודת השנתיים לא היתה לשווא. הסקטור הלאומי במשק הארץ־ישראלי נתחזק וערכו גדול כיום הרבה יותר מאשר לפני שנתיים. אך אין למוֹד את עבודתנו בקנה־מידה זה בלבד; עלינו להעריכה גם לאור התפקידים החדשים שהועמדו לפנינו — והללו רבו מאוד בזמן האחרון.

אך יצאנו מהקונגרס הי"ט באה הבהלה בכל המזרח, לרגל מלחמת איטליה־חבש. היה עלינו לאַמץ את כל כוחותינו כדי למנוע מַשבר, שהיה צפוי לנו עקב בהלה זו. כאן היה גם המבחן הראשון לבנק אנגלו־פלשתינה, כאחד הבנקים הראשיים בארץ. לאחר שהשתלט על המבוכה, עמד לפנינו תפקיד אחר: להניע מחדש את המשק בארץ. דבר זה עלה בידינו בעזרתה של הסתדרות העובדים הכללית, אשר ביצעה מפעל גדול בשם “פדיון העבודה” ובעזרת חברת “ביצור” אשר נוסדה בשותפות על־ידינו, הסתדרות העובדים ובנק אנגלו־פלשתינה —לשם מתן הלוואות לזמנים בינוניים לצרכי עבודות ציבוריות ועבודות בניין. מספר מחוסרי־העבודה ירד ובארץ הורגשה שוב מגמה לעלייה כלכלית.

לפתע פתאום באו עלינו מאורעות 1936. ניסו להטיל עלינו אימים, ניסו להרעיבנו, להפריד בין העיר והכפר; ניסו גם לנתק את הקשרים בינינו לבין לחוץ־לארץ, אשר אתה אנו קשורים בקשרים כלכליים אמיצים. הממשלה לא מילאה את תפקידה. בידי הערבים עלה להטיל אימים על האדמיניסטרציה המקומית, אבל לא עלה בידם להפסיק את עבודת היישוב אף ליום אחד. אף עמדה כלכלית אחת לא הושמטה מידינו עקב המאורעות. להיפך, אם בשטח הפוליטיקה והבטחון הסתפקנו בהגנה על עמדותינו, כבשנו בשטח הכלכלה שורה שלמה של עמדות חדשות.

חדשים רבים עבדה הוועדה המלכותית והארץ חיכתה לתוצאות חקירתה. עד עתה קיים בארץ רגש של אי־בטחון, ששתי פנים לו: אי־בטחון לגבי העתיד הקרוב ואי־בטחון לגבי יום המחרת. לכאורה הארץ כאילו שקטה, אבל אַל לנו להשלות את עצמנו: השקט הוא רק מעל לשטח, ומתחת לו ממשיכה אֵש התופת ליקוד. אש זו מתפרצת מפעם לפעם במעשי־אימים של ערבים נגד ערבים, אבל אין איש בטוח שהיא תתפרץ בבוקר לא־עבות אחד גם נגדנו. לפיכך שומה עלינו לעמוד על המשמר יומם ולילה.

ברגש גאון יכולים אנו להגיד, שלמרות המגרעות במבננו הכלכלי, עמד משקנו במבחן נוכח ההתקפות האלה. מעטים הם הגופים הכלכליים בארצות אשר היו מסוגלים באותם התנאים לעמוד מול התקפות מעין אלה יותר טוב מאשר עמדנו אנו. זוהי גם דעת המומחים הזרים אשר התעניינו בהתפתחותה של ארץ־ישראל. אבל היה זה נס, אילולא השפיעו הזעזועים האלה ואי־הבטחון הכללי השפעה קשה על חיינו. לגורמים הפוליטיים החיצוניים נוספו עוד תופעות קוניונקטורליות. המצב הקשה בפרדסנות שנגרם על־ידי ירידת המחירים בכל העולם, וגם הקשים השונים במשק המעורב.

לא קטן הוא מספרם של הכיבושים אשר כבשנו בשנים האחרונות. רצו לקרוע את הארץ לגזרים, אך עלה בידינו להביא את הממשלה לידי כך — ובמידה מסויימת עשינו זאת באמצעינו אנו — שתתקן ותבנה מחדש את רשת הכבישים בארץ־ישראל, ובייחוד באזורים היהודים. המושבות שלנו הן עכשיו מבחינה זו במצב טוב הרבה יותר מאשר לפני שנה או שנתיים. רצו לנתק אותנו מעל חוץ־לארץ; בנמל יפו הכריזו על שביתה ובנמל חיפה איימו עלינו בשביתה. במשך שבועות רבים היינו עֵדים למצב טראגי־קומי, שבמחסני נמל יפו היו מוטלות סחורות בכמויות עצמות, וממשלת ארץ־ישראל, שמאחוריה כוחה של האימפריה הבריטית, לא יכלה להעביר אותן מיפו לתל־אביב, מרחק של קילומטרים אחדים. תשובתנו אנו על המגמה לקרוע אותנו מהעולם הגדול היתה — התחלת בניינו של נמל תל־אביב.

נמל תל־אביב

ביום 19 במאי 1936 התחלנו את עבודתנו בנמל תל־אביב בנסיון להקים גשר עץ בים, אשר עליו הועלו שקי המלט הראשונים שהובאו לחוף זה. אולם בלילה הבא הרסו הגלים את הגשר. היו בינינו אנשים, אשר לעגו לנסיוננו להקים נמל בתל־אביב בלי המומחיות הדרושה, בלי אמצעים ובלי כל עזרה מהעולם החיצוני. אולם השתמשנו בשני הכוחות שעליהם נשענת בעיקר כל עבודת הבניין שלנו — באמונה ובמסירות. פנינו אל היישוב התל־אביבי, ואחר־כך אל היישוב היהודי בארץ כולה, ותבענו אמצעים להגשמת החלום שלנו. פנינו אל הפועלים, אשר לא היה להם מושג כלשהו על עבודות נמל, ואמרנו: היו פועלי נמל! עברו כחמישה־עשר חודש מאז נעשתה ההתחלה הזאת, אשר בעיני רבים היתה משחק ילדים. כיום פורקים בתל־אביב אלפי טון סחורות. מהיישוב היהודי בארץ בלבד, ובהשתתפותם המועטה לפי ערך של המוסדות הלאומיים ובלי עזרה מצד יהודי הגולה, הושג הסכום של 150,000 לא“י בערך, ועד העונה הבאה נשקיע בנמל למעלה מ־200,000 לא”י. זהו רק השלב הראשון בבנין הנמל. כבר היום מתפרנסים מאות פועלים מעבודתם בנמל תל־אביב. בימים האחרונים הודיעה לנו הממשלה שנמל תל־אביב הגיע כבר לידי דרגה כזו, שמותר לנו לפרוק בו כל מיני סחורות.

עבודתנו הכלכלית בארץ היתה חדורה רעיון יסודי אחד: לאחר הנסיונות המרים שהתנסינו בהם רצינו להגיע לאי־תלות מַכסימלית, גם מבחינת התחבורה שבין נקודותינו, גם מבחינת הבטחון וגם מבחינת האספקה. בשטח הבטחון יידרשו מאתנו ומכל היישוב היהודי בארץ קרבנות עצומים, בנפש ובהון. הגענו למצב כזה, שהממשלה הרשתה להקים בפיקודם של קצינים אנגליים פלוגות הגנה המונות יותר משלושת אלפים איש, אשר תפקידם העיקרי יהיה לשמור על רכושנו וכבודנו בארץ. כבודו של היישוב הוא כבודו של העם היהודי כולו. בחדשים האחרונים עמדנו לפני תפקיד נוסף: הממשלה הודיעה על הסכמתה להכשיר אנשים לא רק להגנת הנקודות שלנו, אלא גם לשמירת הדרכים והכבישים בארץ, בעזרת שוטרים יהודיים מיוחדים.

גם בשטח האספקה הגענו להישגים גדולים בשנים האלה, ובעיקר בשנה האחרונה. הגדלנו את הייצור בענפי חקלאות אחדים. שטח גידול הירקות שבידי היהודים הוגדל פי־שלושה. אולם גם עתה ביכלתנו לסַפּק רק את צרכיו של חלק מהיישוב. לפנינו לא רק שאלת הכספים הדרושים למימון הייצור, אלא גם שאלות ארגון התוצרת והשיווק.

יישובי “חומה ומגדל”

הפעולה החשובה ביותר שנעשתה בחדשים האחרונים, העלייה הכיבושית על הקרקע. הקימונו חמש־עשרה נקודות חדשות, דבר המטיל עלינו אחריות עצומה. רצינו להבטיח את קרקעות הקרן־הקיימת, והקימונו שרשרת של נקודות מהקצה הצפוני־המזרחי, על יד הכנרת ששם עלתה קבוצת עולי גרמניה “בתלם” [כיום: עין גב], עד הקצה הדרומי בסביבות באר־טוביה, ששם עלה ארגון מנחם. הקימונו נקודות במקומות המסוכנים ביותר, רחוק מן היישוב, ללא דרך, ולעתים קרובות גם בתנאים אקלימיים קשים מאוד. די להזכיר את טירת־צבי, במקום שעלה קיבוץ רודגס של הפועל־המזרחי. השטח הוא 235 מטר מתחת לפני הים, והוא נגוע במַלריה ובמחלות טרופיות. כל סוגי התיישבות — הקיבוץ, הקבוצה, המושב; כל חוגי הנוער על מפלגותיו — חברי הסתדרות העובדים, הפועל המזרחי, הנוער הציוני, עולים מארצות שונות — השתתפו בשמחה ובהתלהבות במפעל כיבוש זה. הם ראו זאת לעצמם כזכות גדולה להרחיב את גבולות ארץ־ישראל שלנו לא במליצות נאות, אלא בקרבנות ובמסירות־נפש. הם עשו זאת מתוך חדווה עמוקה. היה זה קו האור היחיד ליישוב, בייחוד לאנשי החקלאות.

נוף ארץ־ישראל נשתנה, בייחוד בגבולותיה המזרחיים. יישוב חדש הוקם ביום אחד, משעה ארבע לפנות בוקר עד שקיעת החמה. הוקמה גדר של חוטי־תיל, מאחוריה קיר מגן, באמצע חצר המשק מגדל עם זרקור, ובפנים הגדרות — תריסרים אחדים של בחורים ובחורות. לאושר נחשב הדבר לעזור בהקמת המגדל בנקודה החדשה. אל נכון עוד ישירו שירים ויספרו אגדות על עלילת הכיבוש הזה בארץ. אבל אנו, הנושאים באחריות ההעפה הזאת, אין אנו רשאים להסתפק בזה שניצלנו את נכונותם והקרבתם העצמית של מאות ואלפי חברינו הצעירים. אין זה מספיק להעלות את הנוער הזה על הקרקע; עלינו גם ליישבם ולהבטיח את קיומם במקום.

השנה הוצאנו להקמת נקודות ההתיישבות החדשות האלה כ־70,000 לא“י. שתי נקודות בעמק־הירדן, “מסדה” ו”עין־הקורא" [כיום: שער־הגולן], הוקמו לזכר מנהיגנו המנוח חיים ארלוזורוב, בהתאם להחלטת הקונגרס הי“ח. בהקמתם של שני היישובים האלה השתתפה גם הסתדרות העובדים, באמצעות חברת “ניר”, בסכום של 12,000 לא”י. 70,000 לא“י האלו הן רק התחלה. מן הצורך יהיה להמציא בשנה הקרובה לבניין הנקודות הללו סכום של 80,000 לא”י. להתיישבות החדשה בעמק בית־שאן ניתנה עזרתה הפעילה של תחנת הנסיון החקלאית הנעשית לאחד המכשירים החשובים ביותר במפעל ההתיישבות שלנו.

סידור פועלים בעבודה

בשנת 1936 התרבה מספר הפועלים היהודים בארץ ב־20,000 איש. החלק הגדול ביותר של הפועלים האלה הועבר לעמדות־כיבוש שונות; עמדות ישנות שהושמטו מידינו נכבשו מחדש; כבשנו גם שורה שלימה של עמדות חדשות. העברנו חלק מהאנשים האלה להגנה, חלק לעבודות הציבוריות הממשלתיות, וחלק גדול מאוד לחקלאות. משק ההדרים עזר לנו השנה להחזיק מעמד ולמנוע חוסר־עבודה. היו ימים שבהם הגיע מספר הפועלים היהודים העסוקים במושבות ל־15,000 והיו זמנים שהמושבות הישנות — אשר בהן היתה שאלת העבודה העברית בוערת ביותר וכרוכה בסכסוכים תכופים — עמדו השנה כמעט על מאה אחוז של עבודה עברית. הסוכנות היהודית צריכה להיות פעילה עוד יותר בפתרון הבעיות החמורות העומדות עכשיו לפני הפרדסנים. בקונגרס הזה קידמנו בברכה את משלחת האיכרים ואני מוסיף ואומר להם: אנו רוצים לראותכם כאן לא רק כאורחים, אלא כחברים נאמנים אשר יעבדו אתנו שכם אחד בפתרון השאלות הקשות שלנו. רק תנאי אחד ויחיד לנו — המשק צריך להיות יהודי! “וחי אחיך עמך!”

כאלף פועלים יהודים עסוקים עכשיו בעבודות הנמל. כאן נפתח לפנינו מקור עבודה חדש, ואני מאמין כי אפשרויות העבודה בים תגדלנה ותלכנה. התוצאות מצדיקות את העמל הרב שהושקע בפעולה זו.

האפשרויות בשנים הקרובות

נסיונות השנתיים האחרונות הגבירו את האופטימיות שלנו בשטח הכלכלה. קבוצת חברים, בהנהלתו של ד“ר רופין, נטלה על עצמה את התפקיד לקבוע, על סמך נסיונותינו, כיצד אפשר להעלות לארץ בשתים־שלוש השנים הבאות 200,000 יהודים ולהשרישם בה מבחינה כלכלית. מתברר שקיימות הרבה אפשריות כלכליות. הם חקרו ענף עבודה אחרי ענף והגיעו לתכנית שלביצועה נדרש סכום של 35,000,000 לא”י. התכנית מבוססת בעיקר על מילוי החלק הגדול של הייבוא (החצי לערך) בתוצרת עצמית. המומחים הביאו בחשבון רק אותם ענפי התעשייה אשר חיוניותם וכושר התפתחותם בארץ הוכחו כבר על יסוד הנסיון. רק על סמך מינימום בטוח בשוק הפנימי אפשר לפתח בהיקף גדול יותר גם את הייצוא, שעד כה נעשה רק מעט למענו. זאת הוכיח הנסיון גם בארצות אחרות שבהן מגינה הממשלה על השוק הפנימי לתוצרת התעשיה והחקלאות. הסכום של 35 מיליון לא"י מתחלק לשלשה חלקים: 15 מיליון הון פרטי, 15 מיליון בערך הון עסקי, כגון הון איפותיקאי המוּצא גם הוא על בסיס מסחרי בלבד, ו־5 מיליון בערך הון לאומי, אשר יאַפשר לנו להסדיר את הכלכלה ולפתחה.

תכנית זו אולי תיראה בעיני רבים מכם כדמיונית, אך היא מַראה על האפשריות הכלכליות הכבירות שבארץ ועל אמונתנו בעתיד. במה דברים אמורים, אם יעלה בידינו לארגן את העם למען ארץ־ישראל. לצערנו אין אנו נמצאים עכשיו בשלב של תיכון תכניות לקראת השנים הקרובות, אלא אנו עמוסים דאגות לימים הקרובים הבאים עלינו.

אני מאמין שאף אחד מאתנו אינו מפקפק בכך, שתהיינה תוצאות המשא־ומתן המדיני אשר תהיינה, ויהא עתידנו המדיני אשר יהיה, העיקרון שעליו הצהירו וייצמן ורופין — שעלינו למלא את המסגרת תוכן חי בעבודתנו הכלכלית — בעינו עומד. צפויה לנו סכנה, שבמלחמה למען העתיד נשכח את המחר. אנו מנהלים עכשיו מלחמה למען מולדתנו ולמען תקוותו האחרונה של עם ישראל. היישוב עומד בחזית המלחמה הזאת ואנו רשאים לדרוש מאת התנועה כולה, שתתן לאנשים המקריבים את חייהם את האמצעים הדרושים לבניין המולדת ולהגנתה.

[הרצאה בקונגרס הציוני הכ' בציריך, תרצ"ז, 1937].

---

במלחמת העולם השניה

מאת

אליעזר קפלן

בשבע השנים שחלפו מאז הקונגרס הכ"א נתחזקנו. היישוב בארץ־ישראל מונה כיום בערך שש מאות ושלושים אלף נפש. מהם: 470 אלף בערים, 160 אלף בכפרים. אנחנו מתפתחים בשטח הכלכלי והכלכלי־לאומי בקצב גובר והולך ליחידה אחת ולחטיבה אחת, אף כי בעלת תפקידים שונים. נמצאים אנו למעשה בתוך תהליך של בניית מדינה בארץ־ישראל. גם פעולתנו הכלכלית והכספית נהיית לבעלת צביון ממלכתי.

התנועה הציונית תחילתה כתנועה תעמולתית וחינוכית; התפתחה לתנועה של עלייה והתיישבות; והיא הולכת הלוך והסתעף למוסדות בוני־מדינה, על תפקידיהם מרוּבּי־הצדדים. בתהליך הבנייה הממלכתית יש להבחין בשני גורמים עיקריים: היישוב וההסתדרות הציונית. ברור שחשיבותו של היישוב גדלה והולכת ומזמן לזמן עלינו לבחון מחדש את חלוקת התפקידים ביניהם. ניסינו פעם לתת לזה את הניסוח דלקמן: הצרכים הסטאטיים, הספקת השירותים – הם עניינו של היישוב; ואילו הצרכים הדינאמיים הם בידיה של התנועה הציונית בתורת באת־כוחו של העם היהודי כולו. לפי העיקרון הזה העברנו בשעתו לידי היישוב קודם את שירותי הבריאות ואחר־כך את ענייני החינוך. היישוב קיבל עליו גם את ענייני הטיפול הסוציאלי. לפי דעתי הגיעה השעה להטיל על היישוב חובות חדשים, למסור בידו תפקידים חדשים בענפים מסויימים.

הרחבת הקרנות הלאומיות

קרן־היסוד קיימת עשרים ושש שנים. רבים מבין צירי הקונגרס השתתפו בייסוּדה אחרי מלחמת־העולם הראשונה. באותה שעה הוכרז על אוסף עשרים־וחמישה מיליון לא“י בחמש שנים. הדבר הזה לא עלה בידינו. ייתכן, שהעם לא הוכשר עדיין לכך; ייתכן שהתנאים בארץ לא הוכשרו עדיין במידה מַספקת. אבל קרן־היסוד יצרה בתקופה זו דברים גדולים וחשובים. היא אספה 18 מיליונים לא”י, ובשנת תש“ו בלבד – למעה משלושה וחצי מיליונים לא”י. היא כלכלה את כל עבודת הבניין שלנו. היא נעשתה מקור־הכספים שלנו.

בשבע השנים של תקופת הדין־וחשבון הוציאה הסוכנות קרוב לשמונה־עשר מיליונים לא"י. את הסכום הכביר הזה הוצאנו: 27% להתיישבות החקלאית; 6% להתיישבות עירונית; 23% לצרכי עלייה והצלה; 18% לצרכי העבודה המדינית ושירותי הבטחון; 9% למלאכה ושיכון; השאר לסעיפים השונים. ביסוֹדה של עבודתנו היו ונשארו הפעולות בשטח העלייה וההתיישבות והבטחת זכותנו לעלייה ולהתיישבות. עובדה זו גם נתנה לנו את הזכות ואת האפשרות לבוא אל העם היהודי ולתבוע ממנו אמצעים חדשים וגדולים – לא לשם סיפוק האינטרסים והצרכים של היישוב הארץ־ישראלי, אלא בראש וראשונה לשם הכנסת יהודים נוספים במספר רב יותר ויותר, להשרישם בארץ ולפתחם כדי ליצור אפשרויות קליטה חדשות.

אני חושב לחובתי להרים בהזדמנות זו על נס את ההישג הגדול של המגבית להתגייסות והצלה בארץ־ישראל. בשנת תש“ו הכניס היישוב באמצעות שלוש הקרנות: המגבית להתגייסות והצלה, קרן־הקיימת וקרן־היסוד, 1,600,000 לא”י.

אני רוצה להדגיש עוד, כי כאשר הכנסותינו עלו בשיעור רב כזה, עלו צרכינו ומחסורינו עוד יותר, והפער בין האמצעים ובין הצרכים מתרחב והולך. לעתים קרובות שומעים תרעומת על זה, שעבודתנו כאילו מושפעת מחישובים מפלגתיים וסוציאליים, וכאילו חוגים מסויימים מועדפים ואחרים מקופחים. כבר דרשתי פעמים אחדות, גם בארץ־ישראל וגם בארצות שונות בגלות, שיביאו הוכחות להאשמה זו. מובן שבני־אדם עלולים לשגוֹת, ואף אמנם נעשו שגיאות; ומסתבר שבמידה שהעבודה נעשית גדולה יותר, בה במידה נעשות השגיאות חמורות יותר. אבל אני מכחיש בהחלט שבעבודתנו היו חישובים של הפלייה איזו־שהיא. השתדלנו לפעול תמיד לפי מיטב ידיעתנו ומצפוננו על יסוד שיקולים ענייניים. עמדנו על הבסיס של יחס שווה לכל אדם, זכויות שוות וחובות שוות. הענקנו עזרה שווה ושירות שווה גם לאלה אשר לא נמנו עם ההסתדרות הציונית – בין שנמנו עם הרביזיוניסטים, עוד לפני שהם קנו את השקל ובין שנמנו עם “אגודת־ישראל”.

אני יכול לקבוע בסיפוק מסויים את ההישגים שהושגו בארצות שונות. איני רשאי לפסוח גם על התופעות של שאיפות צנטריפוגאליות ועל הפיצול באוסף הכספים ובחלוקתם. לעתים קרובות נגרם על־ידי זה נזק לשמה הטוב ולפרסטיג’ה של התנועה הציונית. אני נוטה לחשוב, כי זוהי צרה שנמשכת עוד מתנאי המלחמה. יש להכריז בדברים ברורים וגלויים, שכל הכספים שייאספו למען ארץ־ישראל צריכים להיות למען ארץ־ישראל. שום ארגון מקומי ושום אגודה אינם זכאים לחלק כספים שלא בהסכמתן של האינסטאנציות העליונות. צריך להחזיר לקדמותה את זכות הבכורה של קרנותינו המרכזיות, למצוא דרכים ואמצעים כדי לשים קץ למגביות המרובות השונות, הקטנות והקטנטנות, הנערכות על־ידי מוסדות שונים בזמן שאנחנו עומדים בפני תפקידים כאלה. מטרתנו צריכה להיות: צנטראליזציה וגישתנו צריכה להיות ממלכתית.

קרן־היסוד והקרן־הקיימת הם שני המכשירים הפינאנסיים הגדולים שלנו לבניין הארץ. אבל למעשה נאסף חלק הארי של האמצעים לא רק באמצעותן, אלא באמצעות “המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת” באמריקה. בשנת תש“ו נתקבלו יותר מ־80% מהכנסות קרן־היסוד על־ידי מגביות מאוחדות כאלה. בארצות־הברית נעשתה המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת חלק מאיחוד מקיף עוד יותר – " המגבית היהודית המאוחדת”. על־ידי האיחוד השגנו בשנים האחרונות תוצאות חשובות מאוד. המגביות עלו בשיעור ענקי; ומה שבעיני חשוב לא פחות – יצרנו איחוד גדול יותר ברחוב היהודי והגברנו לאין שיעור את האהדה לתפקידים הציוניים. חדרנו לחוגים אשר היינו מרוחקים מהם. ממציאות חדשה זו יש להסיק מסקנות. עלינו להתאים את המכשירים שלנו לתפקידים הגדולים, שאנחנו עומדים לפניהם. יש צורך בשינוי מרחיק־לכת, בתיכנון מרכזי יותר למען תקציב ציוני מרכזי, בשיתוף פעולה מהודק הרבה יותר בין כל המוסדות הציוניים שלנו.

שבע השנים שעברו לא היו קלות בשבילנו בארץ־ישראל: המלחמה, היחסים אל השכנים ואל הארצות הערביות הסמוכות, והמשטר של ה“ספר הלבן”. בשנות המלחמה התחלפו המצבים. לעתים קרובות היה האויב קרוב לגבולותיה של ארץ־ישראל, ורבים חששו שלא נימלט מסכנת כליון.

בשנות המלחמה ולאחריה היה לנו עניין עם הפיקוחים הממשלתיים השונים. הרוח של “הספר הלבן” השפיעה כל הזמן, ועדיין משפיעה עד היום, באופן חמור על מדיניותה הכלכלית של הממשלה, לרעתה של הארץ; לעתים קרובות בזמן המלחמה, גם אגב פגיעה באינטרסים המלחמתיים עצמם. פחדו להרשות לנו לעשות “יותר מדי”, כדי שכבודנו לא יעלה “יתר על המידה” וכדי שלא נתחזק “יתר על המידה”. כל הזמן היתה מורגשת היד הממיתה של ההגבלות על העלייה ועל מכירת קרקעות, נוסף על המדיניות של השהייה ביורוקרטית, ולעתים קרובות גם חוסר־מוּמחיוּת. תכופות בלט שהפקידים דואגים לא לאינטרסים של הארץ, אלא לאינטרסים הכלכליים הבריטיים.

המעבר מכלכלה מלחמתית לאזרחית

אף־על־פי־כן יכול אני לומר, בוודאות רבה, כי עמדנו בנסיון של שנות המלחמה ושלאחריה, וכן גם בנסיון החרם הערבי, יותר משפיללו רבים מבין ידידינו. היישוב גילה כשרון יוצא מגדר הרגיל להתגבר על מכשולים, ויצר לעתים קרובות יש מאין ממש. נכנסנו לתוך המלחמה באבטלה גדולה, מורשת שלוש וחצי שנות המהומות הערביות. מספר המפרנסים גדל משנת 1939 עד לשנת 1945 ב־53,000. קרוב לוודאי, שבשנת 1946 נתווספו מ־12,000 עד 15,000 בעלי כושר עבודה; אף־על־פי־כן שוררת בארץ תעסוקה מלאה. במקום חוסר עבודה מורגש בה מחסור בעובדים; מחסור זה הוא אחת הסיבות של היקרוּת בארץ. מהתחלת המלחמה נוסדו בארץ יותר מאלף מפעלי תעשייה חדשים. מספר העסוקים בתעשייה ובמלאכה הוכפל; כן הוכפל עד סוף שנת 1945 הייצוא. גדלנו לא רק בכמות אלא גם באיכות. כל הענפים שוכללו ובוצרו וענפים חדשים נוצרו. בשמונה־עשר החדשים האחרונים עמדה התעשייה בשני נסיונות חדשים: המעבר מן הכלכלה המלחמתית לאזרחית והחרם הערבי. בימי התעסוקה המלחמתית הגדולה ביותר, בשנת 1943, היו 16,000 פועלים בתעשיות היהודיות עסוקים בהזמנות מאת כוחות הצבא. היקף ההזמנות הללו עלה לסכום קרוב לארבעים מיליון לא"י. אויבינו ציפו וידידינו פחדו, שעם הפסקת הזמנות המלחמה יפרוץ משבר ומפעלים יהיו נאלצים להיסגר. המציאות לא אישרה את החששות הללו.

אין לומר, כי כבר יצאנו מן הסַכּנות. אדרבה, סבורני שהנסיון החמור ביותר עדיין צפוי לנו, כאשר יפחת המחסור בסחורות בשוק העולמי, וכאשר תבוא נורמַליזציה בשטח ההובלה. אז נעמוד לפני השאלה החמורה של כושר התחרות, גם בשוק הפנימי וגם בשוק הייצוא שלנו. ודאי, חשיבות רבה תהא נודעת אז למדיניוּתה הכלכלית של הממשלה, וקשה לקווֹת, כי במשטר השורר עתה תהיה מדיניות זו נוחה לנו. ארץ־ישראל נאלצת להביא מחוץ־לארץ צרכי מזון, חמרי בניין, חמרי גלם, מכונות, ובהתאם לכך עלינו לפתח את הייצוא שלנו. לפני המלחמה הכיל הייצוא שלנו בעיקרו, עד 75%, סחורת מונופולין אחת: פרי־הדר. בשנות המלחמה התפתח מאוד גם הייצוא של מוּצרי תעשייה. על עמדה זו עלינו לשמור ולשכללה. במידה רבה באים בחשבון שני הגורמים העיקריים: המחיר והאיכות. בנוגע למחירים אנחנו במצב קשה. כל המזרח התיכון הוא כיום איזור של מחירים גבוהים; ויותר ממחציתו של כל הייבוא לארץ־ישראל בא מארצות של מחירים גבוהים. – – במוקדם או במאוחר נעמוד בהכרח שאין להימלט ממנו לפני השאלה של כושר ההתחרות – והכל יצטרכו להסתגל. לא נוכל להסתפק בדרישות מן הממשלה. הארגון הפנימי, דהיינו: ארגון הייבוא והגנה על תוצרת הארץ, הוא עניין חשוב; אבל לא על ידו בלבד נוכל להשתלט על המציאות הכלכלית. עלינו להגיע בכל מחיר להוזלת המחירים. דרוש בהחלט שהרעיון הזה יחדור לכל שכבות האוכלוסיה. מעבידים, פועלים ומתווכים – הכל צריכים ויכולים לשתף פעולה בשטח זה.

בשטח הראציונאליזציה של התהליכים התעשייתיים הושג הרבה בשנה האחרונה. נעשו הזמנות גדולות בחוץ־לארץ למכונות חדשות ומודרניות. הסוכנות העמידה לרשות המזמינים חמרי־גלם, חמרי בניין ומכשירי מלאכה ודולארים שאנו אוספים בארצות־הברית. בדרך זו הוקלה במידה מסויימת המצוקה הנגרמת על־ידי המחסור במטבעות זהב, הנחוצות כל־כך להתפתחותה של הארץ. אבל אין להסתפק בזה בלבד. הראציונאליזציה דורשת מאמצים מצד כולנו. אחת השאלות החשובות ביותר תהא: יעילות העבודה, פריון העבודה ויחסי־העבודה. עלינו לחפש להן פתרון כן לטובת היישוב, דהיינו: של אותם הנמצאים כבר כיום בארץ־ישראל, וכן כדי לאפשר קליטת עלייה גדולה. האפשרות האובייקטיבית לעלייה כזאת קיימת. אך מלבד התנאים המדיניים עלינו ליצור גם את התנאים הכלכליים בשבילה, וזאת נשיג כאשר נארגן מחדש את יצירתנו הכלכלית בארץ־ישראל ונוכל להתאימה יותר ולהבריאה יותר.

החרם הערבי

הנסיון האחר שעמדנו בו הוא: – החרם הערבי. אין זה חרם כלכלי, שההמונים הערביים נושאים בעוּלוֹ ברצונם הטוב, אלא כפייה ממעל, מטעם ממשלות ערב על תושביהן ועל־ידי האמצעי הפשוט של איסור הייבוא על סחורות יהודיות. השנה הוקטן הייבוא מארץ־ישראל אל חמש מדינות ערביות עד כדי 40% לעומת שנת 1945. שוב עלינו לציין את אי־רצונה, או אי־יכלתה של ממשלת ארץ־ישראל למלא את חובתה הטבעית, לנקוט אמצעים נמרצים נגד הפליית תושבי הארץ לרעתם. אילו רצתה בכך הממשלה, אפשר היה להילחם נגד חרם ממשלתי באמצעים ממשלתיים. ארץ־ישראל היא ארץ ייבוא וארץ מעבר חשובה למדינות ערב, וכשם שגורמים קשיים ליהודים הרוצים לעבור דרך מצרים, עיראק והלבנון, ולהביא אליהן סחורות מארץ־ישראל, כך היינו אנחנו יכולים לעשות אותו הדבר בארצנו. עלינו לעמוד על זכויותינו ועל תביעותינו. הצעקה הגדולה על פעולת החרם מוגזמת מאוד. היו בלי ספק ענפים מסויימים, אשר בימי המלחמה פיתחו במיוחד את קשריהם עם הארצות הסמוכות, והם נפגעו עתה במידה מסויימת על־ידי החרם. אבל זהו הפסד שיש לו תמורה בזה שהוקמו מחדש הקשרים עם ארצות אירופה, ונתברר שלרבים מאותם הענפים נפתח שוק דווקא בארצות אירופה המזרחית, שיש בו כדי למלא את החסרונות שנגרמו לנו בארצות הסמוכות ואף יותר מזה. אין לומר כי השוק הערבי לא יוכל להיות בשבילנו בעתיד בעל חשיבות גדולה, אבל לא על הערבים אנו בונים את תכניותינו, והמציאות אישרה את הדבר הזה.

היינו פעילים בשטח התעשייה לא רק על־ידי ניהול משא־ומתן פוליטי, ולא רק על־ידי זה שניסינו לפעמים להתערב ביחסי־העבודה, אלא לעתים קרובות גם על־ידי מתן עזרה ישירה. יצרנו קרנות שונות, אשר הפחיתו למפעלים שונים את הקשיים ואיפשרו להם להזמין סחורות ומכונות. אלף וחמש מאות מפעלי תעשייה ובתי־מלאכה קיבלו הלוואות בערבוּת הסוכנות, ותודות להשתתפותה בהלוואות, אשר הגיעו לסכום כולל של כמעט שלושה מיליון לא“י. הפעולה הזאת נעשתה תוך שיתוף הדוק עם כל החוגים המעוניינים, לרוב באמצעות בנק אנגלו־פלשתינה. יצרנו יחד עם בנק אנגלו־פלשתינה ועם הבנק לתעשייה שורה של קרנות. יחד עם האנגלו־בנק סיפקנו ל”אוצר לתעשייה" אמצעים ואשראי לזמן ארוך. קרוב לשמונה מיליונים דולר העמדנו לרשותן של התעשייה ושל החקלאות; אנחנו עומדים לפני התפקיד לשכלל עזרה זו ולהרחיבה גם בשטח הארגון מחדש והמודרניזציה של הציוד.

הפרדסנות והחקלאות המעורבת

הפרדסנות נפגעה באופן חמוּר בשבע השנים שחלפו, לפי שבמשך חמש־שש שנים נפסק הייצוא לגמרי. הממשלה נתנה ליהודים ולערבים הלוואות בסכום של 4,300,000 לא“י. בשנים האלו הגיעו ההפסדים למיליוני לירות. פרדסים רבים הוזנחו. השטח הנטוע תפוחי־זהב הוקטן ממאה וחמישים עד למאה ועשרים אלף דונם; היבול הממוצע ירד משמונים תיבה לדונם לפני המלחמה ל־25–30 תיבה לדונם. רק השנה, תש”ז, הוחל שוב בשיקומו של ענף ההדרים וסיכוייו נשתפרו. הכרתי היא, שהמשבר הזה הוא תופעה חולפת, וענף ההדרים יתפוס שוב את מקומו המתאים בארץ־ישראל. ניסינו לעזור לפרדסנות, בעיקר על־ידי תיווך ועל־ידי מתן הלוואות קטנות. יצרנו שני מוסדות: “אוצר להתיישבות חקלאית”, שהקימונוהו יחד עם “בנק אנגלו־פלשתינה”, בהון של מאה אלף לירות; “חקל” שהקימונוהו יחד עם הסתדרות העובדים בהון של חמישים אלף לירות.

אחרת לגמרי היתה ההתפתחות של החקלאות המעוּרבת. על אף המחסור בעובדים ובחמרים הגדילה החקלאות המעוּרבת את הייצור יותר מפי שניים, והיא ממלאת תפקיד גדל והולך בהזנת האוכלוסיה בארץ־ישראל. בשנת 1939־1938 הובאו 62% ממצרכי המזון של היישוב מחוץ־לארץ, 8% נקנו מאת הערבים, ו־30% סופקו על־ידי המשקים היהודים. בשנת 1945־1944 הובאו מחוץ־לארץ רק 40%, 8% נקנו מאת ערבים ו־52% באו מן החקלאות היהודית.

ההתפתחות הלכה בשני כיווּנים: השבחה ואינטנסיפיקציה של העיבוד במשקים הקיימים והרחבת השטח של האדמות המעוּבדות תוך הקמת יישובים חדשים. מאז אוקטובר 1939 גדל שטח האדמה שבידי היהודים ביותר מ־270,000 דונם.

התיישבות חדשה

מאז התחלת המלחמה הוקמו שמונים ושלוש נקודות יישוב חדשות: 79 על־ידי קרן־היסוד על אדמת הקרן־הקיימת וארבע על־ידי פיק"א. 170,000 דונם הובאו מחדש לידי עיבוד ולמעלה מ־30,000 דונם קיבלו השקאה. יש לנו כיום בארץ־ישראל 290 נקודות־יישוב חקלאיות, מהן 238, או 80% ובהן יותר מ־85,000 תושבים, נבנו בעזרתן של קרן־היסוד והקרן־הקיימת; 219 נקודות־יישוב של פועלים ו־19 של המעמד הבינוני. בכוונה פיזרנו אותן בצפון ובדרום, במערב ובמזרח. 134 מהן נוצרו בעשר השנים האחרונות, למן התחלת המאורעות בארץ־ישראל, ובמקרים רבים תוך תנאים כספיים וכלכליים קשים עד למאוד. עבודתה של הקרן־הקיימת גדלה לאין שיעור; אבל עוד יותר משגדלו הישגיה גדלו תפקידיה. גם כאן פעוּרה לעתים תהום בין הצרכים ובין האפשרויות; בייחוד כאשר התנאים היו קשים יותר ויותר, בשורה הראשונה מחמת הספר הלבן. הגיאוּת הכלכלית והתופעות של אינפלאציה גורמות לכך, שבעל קרקעות נוטה הרבה פחות מאשר קודם־לכן למכור את אדמתו; על זה יש להוסיף את הלחץ הערבי הלאומני ואת הטרור המתפרץ לעתים נגד מוכרי קרקע ליהודים. אנחנו נדרשים ליישב בהקדם כל שטח שנקנה על ידינו, גם כדי להרחיב את עמדותינו וגם כדי להבטיח לנו את הקרקע, ולעתים – בלא לשים לב במידה מַספקת, אם השטחים העומדים לרשותנו מהווים יסוד מספיק להקמת נקודת־יישוב חקלאית.

בזמן המלחמה עלו הוצאות ההתיישבות בארץ־ישראל בהתאם לעליית־המחירים הכללית, והגיעו לכדי 2,000 לא"י למשפחה. מחירי הקרקע עלו באופן יחסי עוד יותר, ויש מקרים שהוצאות רכישת האדמה שווֹת להוצאות יישוּבה. ההכנסות של קרן־היסוד ושל קרן־הקיימת הן בערך שווֹת. אבל אנחנו יכולים להקדיש לחקלאות רק 25% מן התקציב שלנו, וגם האחוז הזה כולל שורה שלמה של הוצאות אחרות, מלבד ההלואות הישירות למשקים. כדי להמשיך להבא בעבודתנו התחלנו להיזקק להתיישבות חלקית, דהיינו: להקים רק גרעין של נקודת־היישוב העתידה: עשרים, עשרים וחמש עד שלושים יחידות, במקום שישים עד מאה, שהנקודה זקוקה להן לשם קיומה הנורמַלי. הקרן־הקיימת אף החלה להשתתף בהוצאות הכרוכות בהעלאת הגרעינים הללו. בכל העליות על הקרקע מאז פרוץ המלחמה, ובמקצת גם בעליות מאז פרוץ המאורעות, השתתפה הקרן־הקיימת ב־50% של הוצאות הספקת המים וב־37% בערך של הוצאותינו. אולם, כאמור, אין יישוב יכול להתקיים במספר משפחות זעום, שכן במקרה זה עולות הוצאות הבטחון והחינוך והוצאות אחרות לגובה שאין לשאתו בהן. היישוב מוכרח לגדול והדחיפה לגידול התגברה עוד יותר בזמן המלחמה כשגדלה הדרישה להרחבת הייצור החקלאי.

נקודות־היישוב שלנו הן מקומות־קליטה הבטוחים ביותר גם לעליית הנוער וגם למבוגרים. באחד באוקטובר היו במשקים 4,376 עולים צעירים ואלף מבוגרים. עקב ההתייקרות נעשתה הלקיטה מעמסה כבדה על המשקים. מבחינה מוסרית החובה להמציא את האמצעים הדרושים להרחבה על הסוכנות ועל קרן־היסוד, אך הסכומים שאנחנו יכולים להפריש לצרכי התפתחות נוספת קטנים הם בהשוואה לצרכים. היישובים קיבלו הלוואות בשוק הפרטי. בימי המלחמה, כאשר הכסף היה מצוי בשפע, ניתנו ההלוואות בנקל. הם קיבלו הלוואות לזמני־פרעון קצרים לצרכי השקעות: לבניין בתים, לנטיעות, להרחבת הספקת המים וכו'. כל עוד מחירי המזונות עלו בקצב מהיר, יותר מאשר ההתייקרות הכללית, כל עוד נמשכה הגיאות הכלכלית – הסתובב הגלגל בקלות. אולם בשנה ומחצית השנה האחרונה התחיל הזמן פועל לרעת היישובים החקלאיים ואחדים הם במצב כספי דחוק מאוד. שאלת ההבראה הכספית והכלכלית של רבים מבין המשקים – דחופה. – –

אנו עומדים לפני שורה שלמה של שאלות כלכליות וטכניות. גם בשטח החקלאות נדרש לעתים קרובות חידוש הארגון. גם שם קיימת שאלת הוצאות ופריון־העבודה. הרבה יש לנו עוד ללמוד והרבה לתקן; אך כל זה לא צריך להפחית אף כמלוא נימה את ההישגים שהיו לנו בשטח זה ואת האפשרויות הגדולות עוד יותר, אשר גילינו דווקא בשנים האחרונות, עם הגברתה של עבודת המחקר. היישובים אשר התבססו פחות או יותר ממלאים בקביעות את כל התחייבויותיהן לפי החוזים עם קרן־היסוד. יתר על כן: מאות מתיישבים, בייחוד במושבי־העובדים, ראו חובה לעצמם לסַלק את ההלוואות שקיבלו מקרן־היסוד זמן רב לפני תאריך הפרעון; כך היה בנהלל, בכפר־יהושע, בכפר־ויתקין, באלישיב ובמקומות אחרים. החזרת ההלוואות צריכה היתה להימשך עוד עשרות בשנים, והן ניתנו בריבית נמוכה, בשיעור של 2–4 אחוזים, אולם המתיישבים ראו חובת כבוד לעצמם לפרוע אותן בהזדמנות הראשונה, כדי להקל על־ידי זה על הסוכנות להרחיב את ההתיישבות החקלאית.

העליות בנגב

עוד לפני עשרים ושבע שנים היתה לוייצמן תכנית על רכישת מיליון דונם קרקע בנגב. לפני עשרים וחמש שנים הקימונו תחנת־נסיון קטנה בבאר־שבע, אולם חיסלנו אותה מהר והנגב הוסיף להיות בשבילנו “מחוץ לתחום”. הגיחה המעשית אל הנגב נעשתה על־ידי יהושע חנקין ועל־ידי משה סמילנסקי – על אחריותם הפרטית, וזה היה פעלם הגדול. הם חדרו לתוך הנגב ורכשו שטחי אדמה גדולים. רק לפני שלוש שנים, במידה מסויימת ביזמתה של הקרן־הקיימת, הקימונו שלוש נקודות־נסיון: “מצפות”. המחקרים היו בכללם מעודדים, והם איפשרו לנו להתחיל את ההתיישבות בנגב בקנה־מידה גדול יותר. כידוע העלינו לפני חדשים אחדים אחת־עשרה נקודות־יישוב לנגב ביום אחד. נקודות אלו הוקמו מתוך הנחה, שנביא מים ממרחקים, או שננסה לצבור את מי הגשמים בנחלים, או שנביא את המים מהיישובים שלנו במרחק 60–80 ק“מ בערך צפונית־מערבית לבאר־שבע ומן האדמות על חוף־הים. התכנית תעלה לנו בשלב הראשון למעלה מ־600,000 לא”י; מהן 350,000 לא"י בערך הספקת המים. בקרוב נקים שבע נקודות־יישוב נוספות בנגב, ואחר־כך נתחיל בהרחבת הספקת המים.

אדמות הנגב משתרעות על מיליוני דונם וחיים בהן רק אלפים בידואים. הממשלה עשתה רק מעט לפיתוחו. חדירתנו לנגב עשויה לחולל מהפכה בכל האיזור. אנו רוצים לשתף גם את הערבים בהנאה מעבודת־הפיתוח שלנו, ואנו תקווה כי על־ידי כך ייפתחו לפנינו אפקים חדשים. לפי שעה היחסים בינינו ובין שכנינו שם טובים. שלחנו לשם אנשים צעירים מכל החוגים – מעין “קיבוץ גלויות”: “צברים”, חניכים של עליית הנוער, מעפילים, לרוב בגיל 18–19. אין דרכם סוּגה בשושנים; זהו לרוב “מעשה בראשית” – הפיכת ארץ שממה לגן־עדן. המים שם הם הנכס היקר ביותר. אולם כבר עכשיו נשתנה מראה הנוף. בביקורי האחרון שם היתה לי הרגשה נפלאה, כאשר יכולתי לנסוע לבטח מנקודת־יישוב אחת לחברתה.

ארץ־ישראל היא ארץ קטנה, אולם יש בה כל מיני אקלימים וכל סוּגי אדמה; בכולם צפונות אפשרויות גדולות, שיוכל לנצלן רק מי שחדור אהבה לארץ וליצירה והרואה בעבודה הזאת עניין של חיים או מוות. הנכס היקר ביותר שיש לנו בארץ־ישראל הוא: החומר האנושי, הנוער שלנו המסוגל ליצור והמוכן להיאבק.

כל התכניות הללו הן בעצם רק חלק מתכנית מקיפה הרבה יותר: כיצד לנצל באופן ראציונלי את כל אדמות היהודים בארץ־ישראל. תחנת־הנסיון שלנו ברחובות עשתה בדיקה מדוייקת של כל אדמות היהודים והאפשרויות הנפתחות להתיישבות מודרנית על־ידי השקאה ורפארצילאציה ועל־ידי הנהלת שיטות חדישות, מטעים חדשים וזנים חדשים, והיא הגיעה לידי מסקנה, שבעמקים בלבד אפשר ליישב קרוב ל־12,000 משפחות־חקלאים נוספות. היא גם עיבדה תכנית ליישב 6,000 משפחות נוספות בשנתיים או בשלוש השנים הבאות. ביצוע תכנית זו היה מכפיל כמעט את מספר היישובים החקלאיים שלנו. אולם לשם כך דרוש לא רק ממון, ולא רק גישה נכונה, לשם כך דרושים גם יהודים נוספים כמתיישבים וכצרכנים. העלייה היא הכוח המניע העיקרי לחיינו ולעבודתנו בארץ־ישראל.

בעיית “יישוב חיילים משוחררים”, היינו: סידורם מחדש של החיילים המשוחררים בחיים האזרחיים – עמדה לפנינו בכל חריפותה לפני שנה. בחרדה רבה התחלנו לטפל בה. בכל ארצות העולם היה זה תפקידן של הממשלות. גם בארץ־ישראל מוטלות על הממשלה חובות מסויימות. אולם האחריות העיקרית חלה על היישוב ועלינו – החל בטיפול הישיר הראשון באנשים הללו וגמוֹר בסידורם הקבוע. פעלנו תוך שיתוף פעולה הדוק עם מוסדות אחרים: עם העיריות – בשטח השיכון; עם הבנקים – לשם יצירת קרנות למתן הלוואות למפעלים קונסטרוקטיביים; ה“מגבית להתגייסות” עזרה לנו לגייס סכומי כסף גדולים. אין לומר כי השאלה נפתרה כבר. אולם דאגנו לחיילינו, שהיו שליחיו של העם היהודי, לא פחות משדאג כל עם אחר בעולם לחייליו. מתוך למעלה מעשרים אלף חיילים משוחררים ביישוב נשארו כאלף שעלינו עוד לדאוג למצוא להם עבודה, ויש עוד לפתור שאלת השיכון. היישוב והתנועה הציונית עמדו במבחן הקשה ומילאו את התפקיד באופן שהוא כבוד להם וכבוד לחייל המשוחרר.

שיכון ופיתוח

בארץ־ישראל כבארצות אחרות שורר מחסור גדול בדירות. עבודת הבנייה צומצמה מאוד מאז המאורעות, וכיום אנחנו מפגרים כמעט בעשר שנים. לפני זמן קצר ערך ה“מכון לחקר הכלכלה” שלנו מחקר בדבר תנאי השיכון בערים. המחקר הראה כי בממוצע גרות 3.29 נפשות בחדר ולפעמים גם 6–8 נפשות בחדר אחד. יש צורך במאה אלף חדרים נוספים לסידור השיכון לאוכלוסיה היהודית של היום. אולם עבודת הבנייה קשורה גם קשר אמיץ בשאלת העלייה. פתרונה של שאלת השיכון הוא במידה מסויימת תנאי קודם לעלייה רחבת־ממדים. אף כי פעלנו הרבה בשטח זה השגנו פחות מדי בהשוואה לצרכים. המחסור בחמרי־בניין ובעובדים גורם להתייקרות עצומה של הבנייה. אינדכס הבנייה הוא יותר מ־400 בהשוואה למחירים שלפני המלחמה. בשאלת חמרי־הבניין חלה בזמן האחרון הקלה מסויימת. חברים מקנדה עזרו לנו להשיג עצים מקנדה במחיר בין־לאומי. אנחנו מנסים לפתור את הבעייה במידה מסויימת על־ידי הבאת בתים מוכנים מחוץ־לארץ, בייחוד בתי־עץ; אנחנו משתדלים להכשיר פועלים במקצוע הבניין, במסגרת האפשרויות שלנו. תהליך ההכשרה צריך להתחיל בארצות הגולה.

הריני מציע לייסד שתי חברות־אֵם. הון היסוד של כל אחת יהיה 2–2.5 מיליונים לא"י. הסוכנות היהודית תשתתף בחברות הללו ב־25% על־ידי רכישת מניות רגילות. נכון אני להציע לסוכנות, שתבטיח דיבידנדה מינימלית מסויימת למניות הבכורה בתקופת־המעבר, נניח של עשר שנים. תפקידה הראשי של החברה יהיה לא לבנות בעצמה, אלא לעזור לייסוּדן של חברות שיכון מקומיות, תוך שיתוף־פעולה עם העיריות ועם המוסדות הציבוריים.

החברה האחרת – “חברת פיתוח כללית”, שתפקידה יהיה לאפשר השתתפות נאותה של הקרנות התעשייתיות ושל האשראי התעשייתי בחברות המים השונות ובהוצאה לפועל של תכניות מיוחדות לפיתוח חלקים מסויימים של הארץ, כדי לכוון את העלייה אל אותם האזורים של הארץ, אשר פיתוחם חשוב לנו ביותר. במידה מסויימת נוכל להשיג זאת גם על־ידי פעולת השיכון שלנו; אך לרוב אין זה מספיק. עלינו ליצור באותם מקומות מקורות פרנסה חדשים. התחלה צנועה בכיווּן זה עשינו בשני מקומות: הקימונו בשותפות עם הקרן־הקיימת ואחרים חברה לפיתוחה של טבריה, אשר בהונה של 100,000 לא"י אנו משתתפים ב־15 עד 20%. הקימונו גם חברה כזאת לפיתוחה של צפת. תפקיד זה של חלוקה גיאוגרפית מסויימת של האוכלוסיה הוא אחד התפקידים החשובים העומדים לפנינו בזמן הקרוב, כשאנו חודרים לתוך האזורים החדשים. אנו זקוקים בזה לסיוע מצד העולם היהודי. הסוכנות היהודית והקרנות יכולות לקבל על עצמן פעם – את היזמה; פעם – שיתוף פעולה; פעם – את הסיכון, או צורות אחרות של סיוע. אולם יש צורך באמצעים גדולים ממקורות אחרים. דרך פעולתנו היא לרוב שיתוף פעולה עם קבוצות וחברות שונות וחוגים שונים. אנחנו מעוניינים שתהיה לנו הנהלה מרכזית; אולם עלינו להיזהר לבל ניצור מנגנון ביורוקראטי מרכזי המתנהל בכבדות. דרך זו מניחה אפשרות למשוך אל עבודתנו כוחות שונים בארץ־ישראל ומחוץ־לארץ. אפשר לפתוח דרך נוספת לפני ידידינו בחוץ־לארץ להשקיע כספים בארץ־ישראל.

בעבודה, יזמה ומדע – כוחנו

גדולה המצוקה וכבירות האפשרויות. ניסינו לסכם את הדרישות החשובות ביותר והגענו לסכום של 15 מיליונים לא"י. זהו כמעט תקציב של מדינה קטנה. אכן, מדינה אנחנו בונים, ובתנאים קשים, ובלא אמצעים ממלכתיים. הציונים בעולם כולו יכולים לגייס את כל העם היהודי לעזרה, ובשורה הראשונה את חברינו בארצות־הברית. – – אביע את תודתי הלבבית לחברים בארצות־הברית, שאשתקד היה להם אומץ הלב להציע מגבית של מאה מיליון דולר ולהגשימה והשנה להטיל על עצמם עול כבד עוד יותר. בוועידה באטלאנטיק־סיטי הוחלט להטיל על יהדות אמריקה מכסה בת 170 מיליון דולר. החלטה זו היא לא רק בעלת חשיבות כספית – רב גם ערכה המוסרי והמדיני, לעודד את שארית הפליטה ואותנו בארץ־ישראל. זאת היא התחייבות חגיגית. היא מעידה שיהדות אמריקה נאמנה לא רק בדיבור פה, אלא גם במעשים.

במקרה של הגדלה ניכרת בעלייה נעמוד לפני תפקידים חדשים. עיבדנו תכניות מדוייקות לקליטת מאה אלף יהודים בזמן קצר ככל האפשר. תוך תקווה, כי נקבל עזרה פינאנסית בין־לאומית, וגם את ההקלות הדרושות בענייני הובלה וחמרים, היינו נכונים לקבל על עצמנו את האחריות להעלאת עשרת אלפים יהודים בחודש ולסידורם בארץ. מסרנו הצהרה בכתב בעניין זה והגשנו תכניות, המראות כיצד האנשים יסתדרו בכפר ובעיר, ובאילו מקצועות עיקריים. ההוצאות לסידור אדם בארץ־ישראל עולות כיום בערך ל־600–700 לא"י. הסכום עלה פי־שלושה בערך בהשוואה למצב שלפני המלחמה.

– – לפני שלוש שנים הקימה האכסקוטיבה ועדת תיכנון מיוחדת. עבודת התיכנון בארץ־ישראל נעשתה בשטחים אחדים ובמידה מסויימת באופן מקביל גם על־ידי חברינו בארצות־הברית. אני רוצה להדגיש כאן במיוחד את עבודת המחקר החשוב שעשו רוברט נתן אוסקאר גוס וקרמר. כן אני מזכיר את המחקר החשוב בדבר אפשרויותיה הכלכליות של ארץ־ישראל בעשר השנים הבאות ואת עבודת המחקר הנוספת בשאלת המים, שהשתתפו בהן שורה של מהנדסים, מהם נתפרסמו בייחוד שלושה: לאודרמילק, סאוואג' והייס, אשר עיבדו תכנית להשקאת ארץ־ישראל ולהספקת כוח. גם אנחנו בארץ־ישראל עשינו שורה של מחקרים מקבילים. ניסינו לתאם את כל המחקרים הללו. חלק מהם הוצעו אחר־כך לוועדה האנגלו־אמריקנית, אשר ניסינו להראות לה את הדרכים ואת האפשרויות של העלאת מיליון יהודים לארץ־ישראל וסידורם בארץ, ולא על חשבון תושבי הארץ, אלא להנאתם ולטובת העולים החדשים ולטובת הארץ.

דרושים לנו אמצעים כספיים גדולים. כאשר תינתנה לנו האפשרויות המדיניות וכאשר נתארגן היטב מבפנים ונעשה את הראורגניזציה הדרושה, נוכל להשיג את האמצעים ממקורות יהודיים ולא־יהודיים. אשתקד עשינו נסיונות שונים לגייס כספים ממקורות לא־יהודיים. המשא־ומתן עם מוסדות בנקאיים שונים נפסק מחמת המצב הפוליטי בארץ־ישראל ומצב הציונות בכלל. הוא נפסק, אבל לא ניתק. כשישתנה המצב הפוליטי נוכל לחדשו תוך סיכויים להצלחה. הרבו לחשוב על מילווה יהודי פנימי, אולם כל המשא־והמתן שהתנהל עד עכשיו בעניין זה נסתיים בכשלון.

הצגנו גם את דרישותינו בפני העולם בעניין הפיצויים, בדבר הרכוש העצום שנשדד מבני עמנו והרכוש שנעזב בלא יורשים. נעשו התחלות צנועות. כן הוחלט בפאריס בוועידת חמש המעצמות, שמכספי הפיצויים יוקצבו 22,5 מיליון דולרים, בתיווּכם של הסוכנות היהודית ושל הג’וינט לשם מתן עזרה לקרבנותיו של היטלר. על סכום זה צריך היה להוסיף את הרכוש היהודי, שבעליו לא הניחו יורשים. לצערנו לא קיבלנו עד היום את הכסף – ושוב במידה רבה מחמת הקשיים הפוליטיים.

המלאכה קשה והדרך ארוכה. אולם במאמצינו נוכל להגיע לתוצאות חיוביות. מדאיגה לא השאלה כיצד לממן את התכניות הגדולות אלא תקופת המעבר. כאשר ישתנה המצב הפוליטי, במוקדם או במאוחר, לטובתנו, נגלה את כוחנו וכשרוננו לבנות על יסודות בריאים. הישגינו ויצירתנו עד היום מניחים מקום לתקווה גדולה לעתיד. אולם קנה־המידה של עבודתנו גדל כל־כך שמורגש הצורך בארגון חדש ובגישה חדשה. דרוש ניצול מכסימלי של עבודה, יזמה ומדע. המדע יצטרך למלא תפקיד גדול יותר ויותר בפיתוחה של הארץ. במצוקה היהודית ובתקווה היהודית, במיזוג של אמונה ומסירות, בהעפלה תוך שיקול דעת ומשמעת, בעבודה, יזמה ומדע – צפוּן כוחנו.

מאחורינו המצוקה היהודית שאין לתארה במלים, לפנינו התקווה להיות עם חפשי העומד ברשות עצמו. בכוח האמונה, היזמה והמדע – סופנו לנצח!

[הרצאה בקונגרס הציוני הכ“ב בבאזל, חנוכה תש”ז, דצמבר 1946].

עם תקומת המדינה

מצאתי לחובתי, כאדם אשר שנים היה אחראי להנהלת משק הכספים של התנועה הציונית, ובשלוש השנים האחרונות אחראי לאוצר המדינה, לעלות על במה זו ולדבר על נושא פרוזאי – כסף וכלכלה; מה לעשות בכדי לבצע את התכניות הגדולות והיפות ששמענו עליהן פה? מה יכולות לתת האומה היהודית והתנועה הציונית כדי לאפשר את מימוּן הצרכים האלה? יודע אני כי הבעייה אינה רק בעייה כספית גדולה וחשובה בלבד; אבל בלעדי חלק זה של הבעייה, נדמה לי, כי כל דיבורינו לא יהיו הולמים את המציאות, ויש לי הרושם שבוויכוח הנערך בקונגרס זה שרויים אנו באווירה הרחוקה מן המציאות. הכרתי העמוקה היא, כי אחת העילות העיקריות לתופעה שאנו מכנים אותה: משבר בציונות – הוא המרחק בין התפקידים אשר התנועה הציונית נטלה על עצמה – היתה צריכה ליטול אותם על עצמה – ובין האפשרויות הכספיות למימונם.

במושבו בסתיו 1948 קבע הוועד הפועל הציוני את התפקידים אשר ההנהלה הציונית צריכה לקחת על עצמה. כלום הוגשם הדבר? מה היא הסיבה העיקרית לכך, שהדבר לא הוגשם? כלום שכחנו את התורה שבנעורינו לימדנו אותה לזולת, שקונסטיטוציה היא, בעצם, ביטוי של יחסי כוחות ואפשרויות, ולאו דווקא המלה הכתובה על הנייר.

דיברנו כאן על היחסים בין ממשלת ישראל לבין התנועה הציונית, ובעיקר דיברו על כך ידידינו מאמריקה. זמן מסויים מילאתי תפקיד בשטח זה. לא נכון הוא הדבר, כאשר מתחילים את ההיסטוריה הזו מאז ייסוּדה ותקומתה של ממשלת ישראל. עוד בשנת 1945, לפני גמר מלחמת־העולם השנייה, נתבקשתי על־ידי ההנהלה הציונית לצאת לארצות־הברית; העבודה גדלה ורבתה והיה צורך לחפש אמצעים חדשים לצרכים החדשים. מתוך חיפוש אחרי אמצעים חדשים וגדולים הצעתי אז ראורגניזציה של עבודתנו בארצות־הברית: לבטל את הכפילות בגיוס האמצעים; להקים את המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת כמוסד מרכזי עם סניפים במקומות; לפנות לקרנות הצדקה, למשוך מפעיליהן לעבודת המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת; לעשות את הדברים הפשוטים ביותר למען חזק מגבית זו וארגון זה.

כולנו ציונים טובים ומסורים, אבל קיים הבדל בין אלה המבינים את הציונות ובין אלה החיים אותה; אנחנו המרגישים את הצרכים על בשרנו – מלאים חרדה רבה ומרגישים שהאדמה בוערת תחת רגלינו; הארץ הקטנה גילתה אפשרויות גדולות, אך לא קטנות מהאפשרויות הן הסכנות; אנו ניצבים לפני צו הגידול, כאשר המלאך מכה על ראשנו ומצווה: צמח, המשך את עבודת הבנייה! בחרדתנו זו נתקלנו בהתנגדות מתוך רצון השמירה על הצורות הקיימות בתנועה. התעוררו בנו ספקות בדרך שהלכנו ולא יכולנו לשעות למחאות המתנגדים לכל שינוי נועז.

חובת הפרט הציוני

הייתי רוצה שקונגרס זה יהיה חדור חרדה, תקווה ודאגה – לא רק כציבור, אלא כל אחד כפרט; על כל חבר הקונגרס למסור לעצמו דין־וחשבון: הוא ציוני, ממנו לא ביקשו עזרה – עזרה ביקשנו מאחרים! – אותו ביקשנו להשתתף בעבודתנו. כלום הראה הוא דוגמה לאחרים – כיצד עובדים, איך תורמים, אם ואיך חותך כל אחד בבשרו שלו, כדוגמת המעשה של האוכלוסייה היהודית בישראל.

דיברו על עליית מאתיים אלף נפש לשנה. כלום ידוע לכם מה צריכה לעלות קליטת מאתיים אלף יהודים בשנה? אם אתחשב במחירים לאחר פרוץ מלחמת קוריאה, דרושים לכך לפחותֿ 600 מיליונים דולר, 3,000 דולר לנפש. החבר אשכול דיבר על שטח אחד בקליטה, על ההתיישבות החקלאית, והוא דרש 50 מיליון ל"י לשנה. אני מבקש מאת המדברים גבוהה על עלייה גדולה, על התיישבות גדולה, למסור לעצמם דין־וחשבון – מה עשה העם היהודי, באמצעות התנועה הציונית, למילוי הצרכים של העלייה וקליטתה? בשנת 1950 קיבלנו מכל העולם היהודי קרוב ל־50 מיליון דולר; בששת החדשים הראשונים של שנת 1951 קיבלה הממשלה במזומנים, כולל ההלוואות של הממשלה, כ־30 מיליון דולר. אזרחי העם היהודי, חברי הקונגרס הציוני, כולכם אנשים רציניים, כלום אינכם צריכים לחשוב – איך אפשר בסכומים אלה למלא את התפקידים אשר כולנו מדברים עליהם?!

אביא דוגמה מעם אחר. אין אני אומר שעלינו להתחשב בדוגמה זו ולעבוד לפיה, אלא רק כדי להסביר כיצד ניגשים עמים אחרים אל עבודה דומה ומה גדול הוא התפקיד המוטל עלינו. אוסטרליה עיבדה תכנית פיתוח לעשר שנים, להכניס שני מיליון נפש, מאתיים אלף נפש לשנה, לשם הגדלת אוכלוסיית אוסטרליה בערך ב־20%, שני אחוזים לשנה. אוכלוסיית אוסטרליה מונה כעשרה מיליון נפש. היא ארץ גדולה ועשירה. בארבע השנים האחרונות נכנסו לאוסטרליה כ־430,000 נפש, מהן 50% יוצאי אנגליה. הם חושבים שקליטת איש אחד באוסטרליה צריכה לעלות אלף לירות אוסטרליות, כאלפיים ומאתיים דולרים אמריקאיים. לא מזמן היתה ישיבה של באי־כוח ממשלת אוסטרליה עם באי כוח הפארלמנט ועם נציגי האיגודים המקצועיים, ודובר על כך, שאוסטרליה אינה יכולה לשאת בהגירה גדולה כזאת בלי עזרה מבחוץ, בלי אינפלאציה, והם חושבים על האמצעים בהם צריך לנקוט נגד אינפלאציה.

קליטת עלייה ובטחון

מה־1 בינואר 1951 עד ה־1 ביולי של אותה השנה גדלה האוכלוסייה היהודית בישראל במאה ארבעים ושבעה אלף נפש, 12% בערך. יש גם להביא בחשבון את סוג העולים. גם בתקופה שבין שתי המלחמות היו משברים. אבל אז הביאו העולים עמם גם אמצעים וגם ידיעת המקצועות הדרושים לבניין הארץ. בתקופה ההיא היתה השתתפות של הון פרטי מצד עולים שונים בשיעור של 85% מסך־הכל של ההשקעות בארץ, ואלה היו אנשים צעירים ומבוגרים יותר, שהיה להם רצון והחלטה לעבוד כל עבודה חלוצית. הם באו ובנו את הארץ בעזרת ההסתדרות הציונית. העולים של היום זקנים וצעירים, חולים ובריאים, לעתים קרובות שבורים בגוף וברוח, רחוקים מכל עשייה ועבודה וללא הון.

אנו מקבלים בזרועות פתוחות כל יהודי הבא לארץ־ישראל. קיים חוק השבות. כל יהודי – אם הוא רק אינו חולה או פושע כלפי המדינה – יכול לקבל ויזה, לקנות לעצמו כרטיס ולבוא לישראל ולדאוג לסידורו. אבל מאות אלפי יהודים עלינו להביא על חשבוננו ולסדרם על חשבון העם. עלינו לחשוב מה יהיה אתם. אל נדבר גבוהה גבוהה! תאמרו לנו בפשטות – מה אתם ואנו יכולים לעשות.

יש לנו עתה שותף נכבד: הממשלה, מדינת ישראל. הקרנות הלאומיות הכניסו בארבע וחצי שנים שמונים וחמישה מיליון ל“י; עד סוף השנה – יגיע הסכום לתשעים וחמישה מיליון ל”י. כל אלה במשך חמש שנים. אם נביא בחשבון שלוש שנות קיום המדינה, נמצא כי שתי הקרנות הלאומיות אספו יחד מאת העם היהודי כולו כשמונים וחמישה מיליון ל“י. הממשלה ומדינת ישראל הקציבו בתקופת קיומן – רק לשני התפקידים: עלייה והתיישבות – מאה וארבעים מיליון ל”י. אנו הוצאנו עד עתה, באופן ישיר או על־ידי הסוכנות היהודית, סכום של מאה עשרים וחמישה מיליון ל"י, מהן קיבלנו בערך עשרים וחמישה מיליון בהלוואות מחוץ־לארץ ואת השאר גייסנו בארץ. כעשרים אחוז מכל ההכנסות הלאומיות הוצאו לעלייה ולהתיישבות.

בחדשים הראשונים לקיום המדינה היה לי הכבוד להודיע על שלושה תקציבים: התקציב הרגיל, תקציב הבטחון ותקציב הפיתוח. היה זמן שסבורים היינו, כי את התקציב הרגיל נצטרך אנו בעצמנו לכסות, בתקציב הבטחון נשתתף ואת תקציב הפיתוח יקח על עצמו העם היהודי בתפוצות. בחדשים הראשונים לקיומנו היה תקציבנו בערך 600 עד 700 אלף ל"י לחודש. כעת גדל הסכום פי־עשרה. אנו רוצים ליצור מדינה מודרנית, אנו מנסים להכניס לימוד חובה לכל, וכו'. המסים בארץ גבוהים מאוד ואנו מנסים לשכלל יותר ויותר את אופן גבייתם. בשלוש שנים הגדלנו פי עשרה את ההכנסה מהמסים בישראל, ואין הדבר קל. רצינו להיות בלתי־תלויים במובן הכלכלי, להיות עצמאיים ולא לפנות אף לאחד, אפילו לא לידידים הציוניים, בבקשת עזרה לצרכים השוטפים. בגאווה אמרנו לעולם: ראו, תקציבנו הרגיל מאוזן, יש לנו עודף מסויים.

תקציב הבטחון.

עתה מבינים גם עמים ומדינות אחרות – מה פירוש הוצאות בטחון גם ללא מלחמה. אנו גייסנו אנשים וכספים, באופן יחסי יותר מאשר כל עם אחר בעולם, כולל ארצות־הברית. כאשר התחילו להרחיב את הוצאות ההגנה, הגיעו גם הן למסקנה שיש להכניס פיקוח והגבלות במשק. אנו החלטנו ליטול על עצמנו את הוצאות קיום השירותים, ונצטרך להחליט שגם הוצאות הבטחון יכוסו על־ידי מסים. מאוגוסט 1948 איננו מקבלים אף פרוטה אחת מכל העולם למטרת הגנתנו. עמים חזקים יותר קיבלו עזרה ואנו נטלנו עול זה על עצמנו.

העלייה וקליטתה

ארבעים מיליון ל“י הוצאנו לשיכון עולים בלבד. מתלוננים כי העולים גרים באהלים; אולם לעתים קשה לגייס את הכספים גם לרכישת אהלים אלה. נכון, שמאתיים אלף עולים מתגוררים בשיכון זמני, וכי בתים ארעיים אלה לא תמיד מתאימים לתפקידם. אבל, עליכם לזכור, כי הוצאנו ארבעים מיליון ל”י לאיכסון עולים ושיכונם, שלושים מיליון ל“י לתעסוקה, שלושים ואחד מיליון ל”י להתיישבות חקלאית. העמסנו על עצמנו משא כבד מאוד. הלכנו לבחירות לכנסת בסיסמה של עלייה גדולה והדבר מחייב קרבנות גדולים.

לא הבינותי ביותר את דבריו של אחד מידידי בקונגרס זה, כאשר אמר כי הנוער היהודי באמריקה היה רוצה לראות בארץ משטר אחר מזה הקיים בה. הייתי באמריקה ואינני יודע לאיזה משטר הוא מתכוון. חבל שלא הסביר מדוע המשטר הקיים בארץ אינו מתאים לו: היכן? בעיר? בכפר? בעבודה?

הנהגנו פיקוח על המצרכים ההכרחיים. התוצרת החקלאית לא רבתה כי פקדה אותנו השנה בצורת קשה. לא הספקנו במידה מספיקה לפתח גם את הייצור התעשייתי. יש לנו פחות מצרכים לצריכת האוכלוסייה מכפי שנחוץ לנו. נשאלת השאלה: האם לחלק כל מה שיש באופן צודק לכל, או לתת אפשרות למי שהיכולת בידו לקנות הכל ומחוסר־האמצעים יישאר בחוסר־כל? הווה אומר, כי היתה כאן אפשרות לבחור באחת משתי השיטות: או לספק כמות מצרכים מינימלית הכרחית לכל פרט (וגם זה לא כל כך קל), או לתת למי שיש לו לחיות בתנאים הטובים ביותר ואת האחרים להרעיב. אם זהו המשטר הרצוי לנוער היהודי באמריקה – בארץ־ישראל לא נקבל אותו.

כאשר התחיל העומס להכביד באופן חמור ביותר קראנו, לפני שנה, להתייעצות בירושלים. ראש הממשלה הזמין אליה ידידים מאמריקה, ציונים ולא־ציונים, על־מנת לטכס עצה כיצד לקלוט את העלייה. בסוף שנת 1947 השתתפתי בוועידה הגדולה באטלנטיק סיטי שבאמריקה והייתי עד להתלהבות גדולה של המתכנסים. הם החליטו לאסוף רבע ביליון דולר. בסיומה של אותה ועידה ישבנו, קבוצת חברים באמריקה, ושוחחנו בינינו איך נממן את שירותי המדינה והעלייה. האמנו אז כי נוכל להקים את המדינה בדרכי שלום, ניסינו לעבד תכנית לארבע שנים. לא היה לי העוז לדבר על עלייה כל כך גדולה, כפי שבאה אחר־כך, ודיברתי על 400,000 יהודים בארבע שנים. כבר אז הגענו לידי מסקנה, כי יש הכרח לקבל הלוואות מיהודים וממשלות, נוסף למגביות היהודיות. עוד בשנת 1947 הגשתי בעצמי שני תזכירים: האחד לבנק לייבוא וייצוא של ארצות הברית; האחר – למחלקת המדינה של ארצות־הברית, ויחד עם מורגנטאו¹ דנו אז כיצד לארגן מילווה יהודי בסכום של 500 מיליון דולר. כבר אז ידענו שנהייה זקוקים לכספים רבים מאוד. גם ידידי [עמנואל] ניומן דיבר אז על מילווה לאומי בשביל ארץ־ישראל, אבל הוא נקב בסכום של 25 או 50 מיליון דולר.

השנה הראשונה לקיומה של המדינה היתה שנת עמידה בחזיתות המלחמה מול שכנינו, ונוסף לנו עול הוצאות הבטחון. רק לאחר גמר הפעולות הצבאיות התחלנו לדון שוב בבעיות של גיוס אמצעים גדולים ומילווים. בקשר למילווה היהודי התעוררו חששות אם אין נשקפת סכנה למגבית המאוחדת בהכרזה על מילווה לאומי. הכינוס הראשון היה בחודש יולי 1950. האינפלציה בארץ־ישראל הגיעה למצב חמור. אחת הסיבות לכך היתה זו, שלא קיבלנו אמצעים במידה מספקת לקליטת העלייה. ידוע הדבר כי עד אשר העולה מתחיל לעבוד ועד שידיו מוציאות עבודה פרודוקטיבית, עובר זמן ממושך למדי, אבל העולה ובני־ביתו זקוקים למצרכי מזו מייד וכל סידורו עולה בכסף רב. בכינוס ביולי הוחלט לקרוא לוועידה בספטמבר 1950, בהשתתפות באי־כוח יהדות אמריקה וארצות אחרות. 50 נציגים מאמריקה באו לוועידה זו ומספר קטן מארצות אחרות. בוועידה ניסינו לעבד תכנית בת 4 סעיפים ולקבוע מטרה לשלוש השנים הבאות, מטרה אשר רבים חשבוה לדמיונית; לאסוף ביליון ומחצית הביליון דולר בשלוש השנים הקרובות, כדי להעלות חמש מאות, שש מאות אלף עולים באותן שלוש השנים וכדי לבסס את משק הארץ. ישראל הודיעה שהיא מקבלת על עצמה לגייס בתוכה ובארצות אירופה שליש מסכום הכסף הזה. שני שלישים רצינו לאסוף בארצות אמריקה, בעיקר בארצות צפון־אמריקה.

תכנית אגדתית

עיבדנו, כאמור, תכנית בת 4 סעיפים: א. חיזוק המגבית; ב. פנייה לעולם הגדול ולממשלות של המדינות האוהדות לנו בבקשת עזרה; ג. מילווה יהודי; ד. גיוס הון פרטי.

יש ואני שואל את עצמי: האם מילאו חברינו הציונים את תפקידם כלפי המגבית היהודית המאוחדת? האמת היא, שהם עבדו בה, אבל כבודדים בעיקר. הציונים חדורים רגש של גאווה לרגל כל אשר נוצר בארץ־ישראל, אבל – האם היו חדורים תחושה של אי־שקט? הגענו לידי מסקנה, כי המגבית לבדה אינה יכולה לספק את האמצעים ההכרחיים לקליטת העלייה, וממשלת ישראל הודיעה – והכנסת אישרה זאת פה אחד (פרט לקול אחד של קומוניסט) – שישראל תהא מוכנה להטיל על עצמה את המשימה להשיג 500 מיליון דולר בהלוואה, דולר תמורת דולר – וכל זה נוסף לפעולות המגבית. לכל אלה ביקשנו לגייס את עזרת ידידינו שבארצות־הברית.

היתה זאת תכנית אגדתית. אתמול קיבלתי דין־וחשבון מגוף בין־לאומי וקראתי בו, שההשקעות האמריקאיות בעולם כולו, חוץ מאמריקה, הגיעו בשנת 1948 ל־186 מיליון דולר – באירופה, באסיה, באפריקה ובאוסטרליה. ואילו לנו היה העוז לצאת בתביעה ל־500 מיליון דולר מילווה העצמאות. זה היה תפקיד אגדתי. על אירגון המילווה דנו יחד עם ההנהלה העולמית של התנועה הציונית. היו הרבה ציונים שהשקיעו את עצמם בעבודה זאת, ביניהם יושב־ראש ההסתדרות הציונית, מר בראודי, הגב' יהודית אפשטיין, חברים של תנועת־העבודה ושל “המזרחי”. לא אגיד שהציונים אינם מטפלים במילווה, אינם עושים למענו, אבל יתן כל אחד מהיושבים כאן דין־וחשבון לעצמו – אם עשה את כל אשר מוטל עליו. סבורני, שהמסקנה תהיה כי לא הכל כשורה. השקענו בעניין זה הרבה עבודה ועמל, חברי הממשלה נסעו לאמריקה, עברו מעיר לעיר, כינסו אסיפות, עוררו לבבות, הסבירו ליהודים כי אנו נשלם את הסכומים אשר נקבל. וכעת – המילווה הוא עוּבדה.

התקציב הראשון בהנהלה הציונית, אשר קיבלתי לידי, הגיע ל־172 אלף לא"י לתשלום חובות. החובות כולם עלו לסכום פי־שלושה או פי־ארבעה מהתקציב. פנינו אז אל הגויים וביקשנו הלוואות. אי־אלו ציונים לעגו גם אז, אבל קיבלנו מהגויים כסף. עכשיו פנינו ליהודים, לציונים וללא ציונים. האם כל אחד מכם, היושבים כאן, השקיע די באגרות החוב של מדינת ישראל? כלום עשה את אשר הוא יכול לעשות בכדי לשמש דוגמה לאחרים? כלום העליתם דאגה זו בראש דאגותיכם היום־יומיות? הלא הקרקע בוערת תחת רגלינו. אנו זקוקים למטבע זר כאוויר לנשימה. הארץ הקטנה מוכנה להטיל על עצמה כל מה שאפשר לשאת. אני חושש, שנצטרך להעמיס על עצמנו עול גדול הרבה יותר מכפי שהעמסנו עד כה. אולם אין אנו יכולים להרים את המפעל על כתפינו בלבד, בכוחות עצמנו בלבד. לשם כך דרושה תנועה ציונית חזקה. כל ציוני, בין אם עולה לישראל או אינו עולה, צריך לדעת למה מחייבות אותו המשימה הזאת והמעמסה הזאת. בשלוש השנים האחרונות למדנו משהו, ייתכן יותר מאשר במשך שישים־שבעים שנות עבודתנו בארץ. אשכול סיפר לכם על המיים. יבוא יום ונוכל לספר לכם כי מצאנו באדמה גלמים אחרים נוספים למיים, דברים שיש בהם כדי להעשיר את הארץ. אך העולה החדש זקוק לבית ועלינו גם לדאוג לו לעבודה. עלינו להוציא כל חודש 2–2.5 מיליון דולר, רק כדי להביא חיטה לארץ. אנו מוציאים 3–3.5 מיליון דולר כדי להביא דלק לארץ וכו' וכו'.

גיוס הון פרטי

בתכניתנו היה סעיף רביעי – גיוס הון פרטי. החלטנו להשתמש בכל הדרכים בכדי לגייס כסף וידע. לפעמים אני שומע בהשתוממות רבה דברי ידידים בארץ ומחוץ־לארץ, הבאים ללמדנו פרק ביזמה פרטית ועל טיב המשטר הכלכלי בארץ. באווירון שטסתי בו לאמריקה נסע יהודי משיקאגו, ששהה שבועיים בארץ וחזר מאוּכזב. שאלתיו: מדוע אתה מאוכזב? אמר לי, שאינו יכול להקים מפעל בארץ, משום שהממשלה דרשה 50% השתתפות. יש לי הכבוד להיות אחד האחראים למשטר הכלכלי בישראל. שאלתי אותו: את מי מהממשלה ראית? מי דרש ממך את ה־50%? אמר לי: מישהו סיפר לי על כך. הוא לא ביקר אף במשרד ממשלתי אחד, אבל זהו הרושם שקיבל מהארץ. עשרות אנשים עוסקים לא בגיוס הון בשביל ישראל, אלא באמירה שאי־אפשר להשקיע כספים בארץ־ישראל, משום ש“ההסתדרות” או “סולל־בונה” דורשים 51%. לא הועילה לנו שום הכחשה. דרשנו מעל בימת הכנסת שיביאו דוגמה אחת ואנו נחקור את התלונה עד הסוף. לא הביאו. דיברנו על כך גם בוועידה בוַשינגטון. ציונים טובים אינם מרגישים כי חובתם להגיד שזוהי הוצאת דיבת הארץ. טוענים, שאנו שואפים להעביר את המפעלים הפרטיים ל“הסתדרות”. ביקשתי דוגמה – לא הביאו. אלף מפעלים קיבלו תמיכה מאת הממשלה הזאת. במפעלים אלה הושקעו 76 מיליון ל“י בערך, ומהן כ־38 מיליון הון זר, ו־38 מיליון הון מקומי. הממשלה נתנה הלוואות להון מקומי בשיעור של 20% מהיקף ההשקעות, היינו למעלה מ־7 מיליון ל”י, נוסף להלוואה האמריקאית של הבנק לאכספורט ואימפורט. מַרבים לדבר שצריך להביא בחשבון רק את האינטרסים הלאומיים של המדינה ושל המשק – ואין מנסים אפילו להגדיר מה פירושם של אותם העניינים הלאומיים. האם האינטרס הלאומי מחייב ספסרות בקרקע? האם העניינים הלאומיים מחייבים להרשות בזמן חוסר מצרכים ספסרות במצרכים על חשבון המחסור?

מה פירושו של משטר עלייה? כלום אין הכוונה לחיות בגבולות היכולת? האין פירוש הדבר, שאם אין אנו יכולים לתת בית, על העולה לחיות באוהל? האם אין פירושו של משטר עלייה, שכל אחד יוכל לקבל את מנת הלחם, והרי הממשלה מעניקה סובסידיות גדולות כדי שיוכלו לקבל את הלחם בזול יותר? כלום אין פירושו של משטר עלייה, שאם יש מעט מצרכים, שאותו המעט יחולק שווה בשווה? האם אין פירושו, שצריך לגייס את כל הכוחות לעבודה פורייה, כדי להגביר את מקורות המחייה של המדינה?

אין ברצוני להגיד שכל מה שהממשלה עושה – טוב הוא, וכי לא שגינו בפעולתנו; הלוואי יתוקן הכל אשר שגינו וטעינו. וַדאי חסר לנו הרבה בביצוע. אבל אנו עושים, בונים את הארץ. שמענו הערב מידידנו ראדלהיים, שמאתיים טכנאים מוכנים לבוא לארץ־ישראל והוא פונה אלי בבקשה שנעסיקם. עוד לא ראיתי שמותיהם, עוד לא שמעתי מה הכשרתו של כל אחד ואחד אבל אנו מתחננים ומפצירים: תנו לנו רופאים, הם חסרים לנו; תנו לנו אחיות; מהנדסים, אדמיניסטראטורים, מורים, פועלים מקצועיים! חיפשנו בארצות־הברית מנהלי רכבת, אנשים שיעמדו בראש מפעל זה. היינו מוכנים לשלם להם למעלה ממשכורת של שר, למעלה ממשכרתו של ראש הממשלה, ואפילו למעלה ממשכרתו של נשיא מדינת ישראל.

הקמת המדינה נתנה לנו חופש, העניקה לנו זכויות; אבל יותר מאשר זכויות – הטלנו על עצמנו חובות. מיום ליום מרגישים אנו יותר ויותר בחובות אלו, ויש בישראל קבוצות המתחילות להתעייף מנשיאה בעול, ואכן הוא כבד, וצפויה לנו סַכּנה עצומה של הגברת הרגשת עייפות זו. אנו רוצים בשותפות שלכם, אנו זקוקים לשותפות שלכם! דירשו לכם זכויות, אבל זיכרו: לפני הזכויות – חובות! כלום יש עוד דוגמה של מדינה דינאמית כמדינתנו אנו? היו שותפים לנו בשמחה ובדאגה, ואז תשיגו גם זכויות, ונשב שבת אחים גם יחד!

[הרצאה בקונגרס הציוני הכ“ג בירושלים, תשי”א, 1951].

יובל הקרן־הקיימת לישראל

מושב חגיגי זה מציין מאורע יחיד במינו בתולדות עמנו. מעטים הם הרעיונות הגדולים של האנושות אשר זכו לשמור על רעננותם המקורית, מאז הכרזתם ועד הגשמתם. תנאי החיים וצורותיהם, המשתנים חליפות, גוררים אחריהם שינויים גם בתכנם של אותם הרעיונות ואילו הרעיון הגדול של הקרן־הקיימת – הקרקע לרשות העם, חיוניותו וחשיבותו עמדו לו מן אותו היום בו הכריז עליו פרופיסור הרמַן צבי שפירא² בקונגרס הציוני הראשון, ועד תקופתנו אנו, בה נפתחו סיכויים גדולים להגשמת רעיון זה.

נתאספנו בשעה חגיגית זו, כדי להביע את הוקרתנו ונאמנותנו למוסד שעלה בידו להפוך רעיון למציאות ממשית ולשמור על חיוניותו בלב העם כולו. לכל אלה, העומדים זה עשרות בשנים במאבק על בניין הארץ ותחיית העם – שני תפקידים אלה כרוכים ללא הפרד בגאולתה של אדמת ישראל והחזרתה לידי העובד העברי. לבם יתמלא רגש של סיפוק וגאון בראותם כי הרעיון של הקרן־הקיימת הצליח לעורר כוחות רבים, מוסריים וגשמיים כאחד, בתפוצות הגולה ובארצנו, כדי להפעילם למען תחיית העם והארץ. עשרות שנים לפני הקמת המדינה היתה הקרן־הקיימת מעוררת בלב־העם – על כל שכבותיו וזרמיו – את רגש ההתקשרות הרוחנית והמעשית אל מפעל התחייה, והיא שחינכה אותו להשתתף יום־יום בגאולת אדמת ישראל ובהחייאתה משממת דורות. היא ביססה בקרב בני הנוער היהודי את היסודות, שעליהם הוּשתת רעיון החלוציוּת, ונתנה להם את האפשרות להגשים את שאיפותיהם של שיבה לארץ ושיבה לאדמה כאחת.

בשנים הארוכות לפני שהושגה העצמאות היהודית במדינת ישראל, היתה זוֹ הקרן־הקיימת, יחד עם אחותה הצעירה קרן־היסוד, אשר במאבק של מאמץ ועמל מוּל קשיים ומכשולים, חוקיים ומדיניים, בנתה ויצרה את היסודות והגבולות למדינת ישראל העתידה, מני דן ועד באר־שבע.

עם תקומַת המדינה הוּעמדה השאלה של התאמת המכשירים הכספיים של התנועה הציונית לתנאים החדשים ולאפשרויות שהתגלו והותאמו לצרכים העצומים של קיבוץ גלויות ובניין הארץ, שהוצבו לפנינו. המדינה מעוניינת ביותר בשיתוף פעולה הדוק בין המדינה והקרן־הקיימת בקביעת קווי פעולה אחידים ומשותפים בשטח הקרקעות. הרעיון היסודי של הקרן־הקיימת – הקרקע ברשות העם – עומד בתקפו היום ביתר שאֵת. רק בהגשמתו של הרעיון הזה נוכל להעלות יוצאי הגלוּיוֹת השונות על הקרקע ולהשרישם בחקלאות. בלעדיו לא נוכל למַמש את השאיפה לסדר חברתי תקין ואיתן כל צרכו, ולא נוכל ליצור הרכב כלכלי סוציאלי בריא של היישוב העברי בארץ. זוהי משימה עצומה, שתדרוש עוד שנים רבות ומאמץ גדול של התנדבות מהעם כולו. גדלוּ ללא שיעוּר התפקידים של הקרן־הקיימת בהכשרת הקרקע בישראל והחזרת פוריוּתה. תפקידיה של הקרן־הקיימת – להכשיר את ערבוֹת הנגב והרי יהודה והגליל ולהפכם לאדמה פורייה הנותנת תנוּבה ומחייה לעובדיה. גם לשם כך נצטרך להשקיע עבודה קשה, ארוכה ומאוּמצת במשך שנים רבות.

רעיון גדול עיקר כוחו החיוני הוא בכך, שהוא מוכיח במציאות את ברכת פעולותיו לכלל כולו, למדינה. הרמן שפירא חלם על צירוּף מיליונים של פרוטות, שבמרוצת הזמן יגדלו לרכוּש גדול של העם. אנו יכולים לומר, כי חלום זה מתגשם והולך. הקרן־הקיימת התפתחה ונעשתה מכשיר כספי חזק, שידע לרכוש לעצמו אֵמון רב בעולם כולו. מאז תקומַת המדינה השיגה הקרן־הקיימת בארצות־הברית של אמריקה ובארצות אירופה מילווֹת ואשראי, שנתנו ונותנים אפשרות למדינה להשיג ציוּד חיוני בכל השטחים של המשק שלנו. מבחינה זו משמשת הקרן־הקיימת מוסד ראשון במעלה. גם בשעה זו מנהלת הקרן־הקיימת משא־ומתן חשוב לשם השגת אשראי נוסף לצרכים חיוניים.

בחמישים שנות קיומה הוכיחה הקרן־הקיימת את כוחה כמוֹסד להגשמת הרפורמה הקרקעית, כמכשיר לגאולת האדמה מידי השממה, כמוסד כספי איתן וחיוני להתפתחות כלכלתנו, ואחרון אחרון – כגורם מוּסרי וחמרי ראשון במעלה לבניין ארצנו. עמדתה בחיי היישוב איתנה ובלתי־מעוּרערת. היא עניינו של כל בית ישראל. אותו כוח של התמדה וחינוך להתנדבות עלינו לקיים, להרחיב, להגביר ולהאדיר.

יש לי הכבוד הרב והעונג הגדול להביא את ברכותיה הנאמנות של ממשלת ישראל לתנועה הציונית ולקרן־הקיימת – לחג יובלה.

[דברי ברכה בקונגרס הציוני הכ“ג בירושלים, תשי”א, 1951].

במעלות המדינה

מאת

אליעזר קפלן

---

המטבע הישראלי

מאת

אליעזר קפלן

יש לי הכבוד להציע לפני המועצה שתי פקודות: 1. “פקודת שטרי־בנק”, 2. “פקודת המטבע”. לפקודת שטרי־הבנק מצורפת גם האמנה בין ממשלת־ישראל ובין בנק אנגלו־פלשתינה. מפני החשיבות העקרונית והמעשית של הפקודות האלו, אקדים לקריאתן דברי הערכה והסבר.

הפקודות קובעות את אי־תלוּתה של מדינת־ישראל בשטח המטבע – אי־תלוּת ההכרחית לניהול מדיניות כלכלית עצמאית, שבלעדיה לא תיתכן – לפי דעתי־דעתנו – עצמאוּת מדינית. הפקודות מהווֹת אבן־יסוד בבניין מדינתנו ומבססות את ריבונותנו.

המטבע הקיים, המטבע הפלשתינאי, הוא כולו תחת פיקוחה וברשותה של ממשלת בריטניה, באמצעות “פלשתין קוּרנסי בורד”, הממונה על־ידי ממשלת בריטניה. תמורת המטבע נקבעת בלונדון מקום מושבו של ה“בורד”. הכיסוי של המטבע הושקע בניירות ערך אימפריאַליים בריטיים, ואף גרוש אחד מהכסף הרב הזה, שהוא כיום בערך 50 מיליון פונט, לא שירת את ארץ־ישראל בכל תקופת המטבע. הכיסוי האמיתי הוא – התחייבותה של ממשלת בריטניה להחליף לירה פלשתינאית בלירה שטרלינג.

עד ה־22 בפברואר 1948 היינו חלק מגוש־השטרלינג, על כל המעלות והחסרונות שבדבר. באותו תאריך עשתה ממשלת בריטניה צעד, שככל שידוע לי יחיד הוא במינו בתולדות היחסים המוניטאריים בין מדינה למדינה. על־ידי אקט חד־צדדי הוציאה אותנו מגוש־השטרלינג והקפיאה את כל הכסף, הן של מועצת המטבע והן זה שהיה שייך לבנקים ולפרטים ונמצא באנגליה. אותו זמן היוָה זה סכום קרוב ל־90 מיליון פונט, והדבר תלוי ברצונה החפשי של ממשלת אנגליה, אם להרשות לשחרר סכומים מהכסף הזה או לא. למעשה שחררו מפברואר ועד ל־14 במאי קרוב ל־7 מיליון פונט. אך אפילו העברת כסף חדש מאנגליה לארץ־ישראל זקוקה היתה לרשיון, שניתן לעתים רחוקות מאוד. בעצם הכריזה אנגליה במידה מסויימת בלוקאדה כספית על ארץ־ישראל – במידה שהדבר היה ברשותה של האימפריה הבריטית.

בארץ היו רק באי־כוח של ה“קוּרנסי בורד”: אחד – בירושלים, ואחד – בחיפה, ובידיהם היתה רזרבה של מטבע. במידה שהיו נחוצים סכומים נוספים של מטבע, אפשר היה לפנות אליהם ותמורת תשלום בשטרלינגים, אפשר היה לקבל מטבע ארץ־ישראלי בכמויות נוספות למחזור הדרוש בארץ.

עם יציאת ממשלת המנדאט את ארץ־ישראל, ב־14 במאי, עזבו גם נציגי ה“קוּרנסי בורד” את הארץ והוציאו אתם את כל הרזרבות של המטבע הפלשתינאי ושמו אותנו בטבעת־חנק, הן בנוגע למטבע הארץ־ישראלי והן בנוגע לכל מטבע זר, שהוא חיוני לארגון הייבוא לארץ. התלוּת שלנו בכסף שבבריטניה כאילו גדלה עוד יותר, והיה מי שבנה כל מיני בניינים על חשבון התלוּת הזו, לא רק בשטח הכלכלי כי אם גם בשטח המדיני: שעל־ידי כך יכפו עלינו צעדים שלא לפי רצוננו.

צעדים מוקדמים ליצירת מטבע עצמאי

ברור היה לנו מיד, שמצב כזה לא ייתכן וכי חובה עלינו, על ממשלת ישראל, להשתחרר בהקדם מן התלוּת הזאת, במידה שהדבר ניתן להיעשות, וכבר מן הימים הראשונים החלו הדיוּנים על דבר יצירת מטבע עצמאי של ישראל. בעצם החלו הבירורים והדיונים האלה עוד קודם־לכן, מתך דאגה להתפתחות העתידה. אנחנו מצדנו ובנק אנגלו־פלשתינה מצדו ביררנו את הצעדים הנחוצים כדי להשתחרר מן הסַכּנות הנשקפות לנו מן הפוליטיקה הזאת של ממשלת בריטניה, ולרגל התוהו־ובוהו שניסו ליצור גם בשטח המוניטארי. עוד בסתיו 1947 עשינו נסיון להיכנס בדיונים עם ידידים מומחים בארצות־הברית ומחוצה לה, כדי לשמוע את הצעותיהם ודעתם לגבי המטבע העתיד, בדבר אופן השחרור של המטבע, וגם כדי לברר את האפשרויות הטכניות, שכן הוצאת מטבע קשורה בפעולות טכניות מסובכות מאד, הדורשות הכנה במשך חדשים רבים. התקדמנו בשטח הבירורים וההצעות (באותו זמן טיפלה בזה הסוכנות היהודית). לא התקדמנו בשטח הטכני, כי במשא־ומתן שלנו בקשר להתכוננות להדפסת הכסף נתקלנו בעוּבדה פשוטה מאוד, שהרשות להדפסת כסף ניתנת לממשלות או למוסדות מיוחדים בארצות. בשל כך לא יכולנו לעשות את ההכנות הטכניות להוצאת המטבע. אולם מיד עם הכרזת המדינה קבעה הממשלה ועדה מיוחדת, שתיכנס במשא־ומתן עם הבנק בקשר למטבע.

הועמדה לפנינו השאלה: אם לא כדאי לממשלת ישראל ללכת בדרך בה הולכות והלכו ממשלות רבות ומדינות שונות, ולהקים בנק שתפקידו היחיד לשרת את המדינה כבנק ממשלתי מרכזי, שקוראים בלע"ז “סנטראל בנק” או “רזרב בנק” באמריקה, שיוציא את המטבע הישראלי? בבירורים הגענו למסקנה, כי הדרך הזאת היא הנכונה באופן פרינציפיוני הן מבחינת הממשלה והן מבחינת הבנק. אולם תחת לחץ המאורעות ומחוך נימוקים טכניים, מעשיים ומוניטאריים, אין לנו אפשרות ללכת בדרך זו, אם רוצים אנו להוציא את המטבע בהקדם האפשרי. לכן הגענו למסקנה, מתוך רצון להגביר את האֵמון בקרב הציבור בתקופת הקמת המדינה וביסוסה, שעלינו לבקש את בנק אנגלו־פלשתינה, הבנק הציוני הקיים ופועל כבר 50 שנה, שישמש כמוסד להוצאת המטבע הישראלי הראשון. על יסוד זה מוגשת לכם ההצעה והאמנה בינינו ובין בנק אנגלו־פלשתינה.

חדשים רבים לפני הקמת המדינה ולפני שהיה ברור לנו, מתי ובאיזו צורה תקום המדינה, עשה הבנק את ההכנות להדפסת מטבע בצורת שקים של בנק – בנקנוטים במלוא מובן המלה, שישמשו לא כמטבע חדש, אלא כתחליף למטבע הפלשתינאי, במקרה שלא יהיה בידינו מטבע ארץ־ישראלי בפועל. משהתחלנו לנהל משא־ומתן עם הבנק על המטבע הישראלי, היה באפשרותו לא רק להציע את נכונותו, אלא להעמיד לרשות המטבע הארץ־ישראלי את הבנקנוטים שהכין בתנאים אחרים ובצורה אחרת. המטבע שאנחנו מציעים בפועל הוא בעצם בנקנוט הנושא עליו כתובת “לירה ארץ־ישראלית”. ואף־על־פי שהוא מכונה “שטר בנק אנגלו־פלשתינה” הננו מציעים שתכריזו על מתן תוקף של לירה ארץ־ישראלית למטבע זה, כל עוד לא נוכל לשנות את הצורה ואת השם לא רק של הטבע, אלא גם של הבנק כבנק מרכזי. על המטבע, שאנחנו מציעים לכם כיום, יהיה כתוב: שטרי בנק אנגלו־פלשתינה, לירות ארץ־ישראליות. הם יהיו מחולקים לפרוטרוט לפי הנוהג כיום.

האמנה בינינו ובין הבנק היא לשלוש שנים, ולממשלת ישראל ניתנת הזכות לתת אחת לשלושה חדשים הודעה מוקדמת לבנק, אם היא תמצא לנחוץ להכניס שינויים בסידורים הקיימים, או לבטל את האמנה בינינו לבינו. על־ידי כך שומרים אנו את החופש הגמור לאסיפה המכוננת או לממשלה שתבוא אחרינו, אם תמצא לנכון ולטוב, להכניס שינויים בעניין זה. אולם כרגע סבורני, ולא רק מתוך נימוקים טכניים, שהשותפות שבין הבנק והממשלה היא לטובת המטבע ולטובת הארץ ותגביר את האֵמון במטבע החדש.

המטבע הישראלי – המטבע החוקי היחיד בישראל.

אנו מציעים לכם, שמשעה 12 מחצות הלילה יוכנס המטבע הישראלי כמטבע חוקי בישראל. אנו נותנים זמן של חודש ימים לכל מחזיקי הלירה הפלשתינאית להחליפה בלירה ישראלית. אין אנו מכריחים לעשות זאת. הדבר ניתן להכרעתם החפשית של האנשים, והבנק חייב להחליף למי שירצה. לאחר חודש ימים, מ־15 בספטמבר 1948, תהיה הלירה הישראלית המטבע החוקי היחיד בארץ־ישראל, והלירה הפלשתינאית תחדל מהיות מטבע חוקי בארץ. היא תוכרז כמטבע זר. הבנק יהיה מוּדרך על־ידי הממשלה במידה רבה בשאלות עקרוניות, שיש בהן הסכם בין הממשלה ובין הבנק וגם בשאלת החלפת המטבע הפלשתינאי. לאחר חודש יהיה הבנק מוּדרך על־ידי הממשלה, אם ואיך ובאיזו מידה להחליף את המטבע.

כאמור, אין לנו רצון לכפוֹת על מישהו להחליף את הלירה הפלשתינאית בלירה ישראלית. אנו מוצאים לנחוץ רק להזהיר את מחזיקי הלירה הישנה על גורלה ככסף זר כעבור חודש. אני רוצה להזכיר שוב, שהכיסוי היחיד ללירה הפלשתינאית הוא התחייבות הממשלה האנגלית להחליף אותה בלירות שטרלינג או בפונטים שטרלינגים, הקפואים באנגליה. אין אנו מוצאים לנחוץ לתבוע את ההחלפה הזאת – ובזה סימן לאֵמון שלנו במטבע החדש, ואנחנו סבורים שהמטבע החדש לא יהיה בשום אופן גרוע מן הלירה הפלשתינאית, ולא עוד, אלא שאנחנו בטוחים שהמטבע שלנו יהיה טוב מן הלירה הפלשתינאית. אנו בטוחים בזה עד כדי־כך, שהננו מבטיחים לכל מחזיקי הלירה הישראלית, שאם יהיו זקוקים לכסף בגבולות האימפריה הבריטית, הקומונוולט הבריטי, ויקבלו רשות מאת הפיקוח על המטבע הזר להשתמש במטבע זר בגבולות האימפריה הבריטית, ניתן להם תמיד תמורת הלירה הישראלית, או את הלירה הפלשתינאית, או אותה תמורה שאפשר יהיה לקבל בעד הלירה הפלשתינאית בכסף שטרלינג, כל אימַת שירצו כסף לפעולה חוקית באישור, בגבולות האימפריה הבריטית. אנחנו מקבלים על עצמנו לנהל משא־ומתן עם הממשלה הבריטית – כאשר יבוא היום – לשם סידור החשבונות הכספיים בין הממשלה הישראלית ובין הממשלה הבריטית (החשבונות הללו רבים ומסובכים, הן בשטח המטבע, או בשטח הרזרבה של המטבע שהזכרתי קודם, והן בשטח עודפי השטרלינג בכלל), ולהבטיח למחזיקי המטבע הישראלי את האפשרות של שחרור הרזרבה בתמורת הכסף. אנחנו מתחייבים שתמיד ניתן להם לא פחות ממה שיש להם כיום. אני אף סבור, שנוכל לתת יותר.

רבים ישאלו: מה יהיה הכיסוי של המטבע הישראלי שאנחנו מוציאים, ומה יהיה אופן הטיפול, או מי יהיו המוסדות שיטפלו במטבע?

אתחיל בשאלת הכיסוי. אנחנו מתחייבים שלפחות 50% מהיקף המטבע יהיה מכוסה במטבע זר, ובהמשך הזמן אולי יכוסה חלק ממנו גם בזהב. במטבע זר, כוונתי להדגיש – פרט לזהב; וגם בשטח זה עומדים אנו במשא־ומתן עם ממשלות אחדות. אף יש דיונים אם עלינו לרכוש את הזהב, ובאיזו מידה, ככיסוי למטבע. בדין־וחשבון הראשון שיופיע בשם ועדת המטבע, יהיו בכיסוי גם דולרים. לכל הפחות 50% מוכרחים להיות מכוסים במטבעו שהזכרתי. שאר 50% יכולים להיות מכוסים בשטרי המדינה, מה שקוראים בלע"ז “טרז’ורי־בילס”, או בהתחייבות הבנקים שנקבל בצורה של רדיסקונטו. מוסכם בין הבנק ובין האוצר, שהכיסוי במטבע זר צריך להיות גבוה מ־50%. המגמה היא לא לרדת מ־60%. אני מקווה, שהכיסוי יהיה הרבה יותר מ־60%. בהתייעצויות בינינו ובין המומחים בחוץ־לארץ – ובין המומחים היו אנשים, ששמם הולך לפניהם כמומחים בין־לאומיים ממדרגה ראשונה ושלעצתם מקשיבות מדינות גדולות ואדירות – כשהודענו להם את דעתנו בשאלת הכיסוי, יעצו לנו, לאור ההתפתחות בעשרות השנים האחרונות, לא להכניס בחוק שום התחייבות של כיסוי במטבע מזומן. הם אמרו, שזוהי ירושת העבר שאָבד עליה כלח, ושערך המטבע נקבע לא בכיסוי שבסייפים של הבנק המרכזי, אלא בפוליטיקה הכלכלית שהממשלה מנהלת בארץ, ביכלתה של המדיניוּת הכלכלית לאַזן את ההכנסות וההוצאות, בכוח הייצוּא של הארץ, בסחר־החוץ, במידת יכלתה להגיע למאזן או לאיזוּן, אם לא בסחר־החוץ, הרי לכל הפחות בחילופי מטבעות חוץ, כי אלה הם שני מושגים נבדלים.

אנו בכל זאת לא נשמענו לעצת המומחים האלה מתוך נימוק פסיכולוגי, מתוך רצון להרגיל את הציבור למַעבר זה. את הלירה הפלשתינאית התחייבה הממשלה להחליף בלירה שטרלינג. הממשלה הבריטית הבטיחה לתת במקום הלירה שטרלינג – לירה שטרלינג, ולא יותר. החלטנו איפוא, בניגוד להצעת המומחים, להיות קונסרבטיביים הרבה יותר ולקבוע הגבלה חוקית. אבל ראינו כאחד התפקידים של המטבע ושל כל מדיניות קונסרבטיבית וזהירה הראויה למשק כספי ולמשק מטבע – לשבור את טבעת־החנק ששמו עלינו מבחוץ.

הנהלת המטבע תהיה בידי אנגלו־פלשתינה בנק, אבל עם הישארו בנק ציוני, שהוא תחת פיקוח המוסדות הציוניים, יהיה מורכב למעשה מיום קבלת ההחלטה הזאת משתי מחלקות נפרדות, ובמובן האחריות היורידית שלהן – עצמאיות: מחלקה אחת בנקאית, שתנהל את עסקיו הרגילים של הבנק, כפי שניהלה אותם עד עתה. היחסים בין מחלקה זוֹ ובין הממשלה יישארו אותם היחסים שעד הנה. עם זה תקום, בהתאם להחלטתנו, מחלקה שניה – מחלקת המטבע, שבראשה תעמוד ועדת־המטבע. מחלקה זו לא תוכל לנהל שום עסקים אחרים מלבד עסקי המטבע: שמירה על החוקים שקבענו, שמירה על הכיסוי, לפחות על חמישים אחוז ממנו, ומַכּסימום עד 40% בשטרי־חוב של המדינה לזמן קצר, שיתחלקו בין שטרי־חוב של המדינה ובין התחייבויות של בנקים, זאת־אומרת רדיסקונטו של בנקים.

הנהלת ועדת־המטבע תהיה הנהלת הבנק, כפי שנקבעה על־ידי מוסדות הבנק והמוסדות הציוניים, בשיתוף שני באי־כוח הממשלה, שייקבעו על־ידה, לשם שמירה על קשר אמיץ בין הבנק ובין האוצר. שני באי־כוח אלה ישתתפו בוועדת המחלקה הזאת בזכות דעה מייעצת. בכל השאלות, ששני הצדדים יראו אותן כשאלות עקרוניות, צריכה ועדת־המחלקה להיות מודרכת על־ידי החלטת הממשלה המתקבלת לאחר שמיעת דעת הבנק בשאלות אלו. הממשלה תקבע איפוא את המדיניוּת של מחלקה זוֹ בשאלות עקרוניות, כמובן במסגרת האמנה. אין לנו רשות לשנות את האמנה; רק המוסדות הפארלמנטאריים יכולים לשנותה.

במידה שהמטבע יכול להשפיע על כיוון הפעולה הכלכלית בארץ ועל המדיניוּת הכלכלית של הממשלה במלחמה עם יוקר המחייה, בהרחבת האשראי או בצמצומו, בהדרכת האשראי – עמדת הממשלה, החלטתה לאחר התייעצות עם הבנק, היא הקובעת את פעולת המחלקה הזאת להוצאת המטבע.

צעד מכריע וחגיגי

עמדה לפנינו השאלה, אם הלירה הישראלית תהיה שווה ללירה־שטרלינג, ומה צריך להיות היחס בין הלירה הישראלית לדולר? בהחלטה זו על היחס בין הלירה הישראלית ובין הדולר, גדולה התעניינותם של חברינו וידידינו בכל תפוצות הגולה, לא רק של חוגים ציוניים, כי אם גם בנקאים ומומחים בין־לאומיים. מתך החשיבות שבדבר אנו נוקטים דרך של זהירות. לאחר התייעצויות – שלחנו גם שליחים לחוץ־לארץ – החלטנו להשאיר לעת־עתה את השער הרשמי כשער הלירה האנגלית, זאת אומרת, שהשער הרשמי של הלירה הישראלית יהיה 4 דולרים. בכיסוי הדולרים – ואני מקווה במיליוני דולרים, שיהיו כבר בדין־וחשבון הראשון – יהיו מיליוני דולרים אלה רשומים לפי השער שנקבתי לעיל. דבר זה יגביר עוד יותר את ערך הכיסוי.

אחד הדברים העומדים לפנינו הוא סידור המטבע לשרת את המשק ולסלול לנו דרך לפיתוחו. צעד חגיגי זה יסייע בידינו לעודד את ייבוא החוץ וכן את הייצוא של תוצרת ישראל גם לארצות של מטבע “קשה”. גם בגבולות פקודה זו ניתן בּוֹנוּס גם לאלה המכניסים דולרים לארץ על־ידי ייבוא של הון, וגם לאלה המכניסים דולרים על־ידי ייצוא של תוצרת הארץ.

לפי הכרתי העמוקה נעשה היום צעד מכריע בשטח הכלכלה של הארץ, ועל־ידי כך אולי צעד מכריע לגבי גורל הארץ, צעד רב־תוצאות, צעד חגיגי מאוד. אנחנו עושים כיום צעד היסטורי רציני לביסוס עצמאותנו הכלכלית ולסלילת דרך לפיתוח הארץ לקראת הנצחון, לקראת שיבת־ציון.

[בישיבה ט“ו של מועצת־המדינה הזמנית, י”א באב תש"ח, 16.8.1948]

---

תקציב הממשלה הזמנית

מאת

אליעזר קפלן

תקציב המדינה לשישה חדשים אלה (יולי–דצמבר 1948) בנוי בעצם משני תקציבים: א. תקציב הבנוי על הכנסות והוצאות שוטפות; ב. תקציב המלחמה. נדון רק על התקציב השוטף. תקציב המלחמה נמסור גם הפעם – כפי שנהגנו בשלוש ישיבות קודמות – לוועדת הכספים שתאשר אותו על יסוד הצעות הממשלה.

אף כי איחרנו בהגשת התקציב, הוא מוגש גם עכשיו רק בצורת פרי ביכורים, בתורת תקציב נסיוני. רבים הקשיים שאנו נתקלים בהם בעיבוד התקציב: כל המשרדים הם עדיין בתהליך של התהווּת, התהווּת בתנאי מלחמה. הם עצמם עדיין מבררים את דרכם, את תפקידיהם ואת אופן ארגון פעולתם. משרד האוצר עצמו אף הוא עודנו מחפש את דרכו הן ביחס למשרדים השונים והן ביחד להרכב התקציב. משום כך רצוני לבקש שתגלו מידה רבה של יחס סלחני גם לאופן הרכב התקציב וגם לאיחור בהגשת החומר. נשיאות המועצה תקבע את אופן הדיון, אבל אני חייב לבקש, שתתנו לנו רשות לפעול בינתיים לפי תקציב זה עוד לפני הדיון הכללי. אין לנו כוונה להוציא בחודש אוקטובר יותר מאשר החלק השישי של התקציב. זוהי בעיה מסובכת קצת: האם נחוץ לשם כך אישור רשמי של התקציב כולו, או שאפשר לנהוג לפי הנוהג המקובל באי־אלו ארצות, כאשר האוצר מניח על שולחן הבית את התקציב, רשאית הממשלה לפעול בהתאם לתקציב עד לאישורו?

תקציב ההכנסות

אנחנו מעריכים את ההכנסות ב־7 מיליון ו־800 אלף ל"י. בזה איננו מביאים בחשבון את ההכנסות משירותי התחבורה; דואר, טלגרף, נמלים, שירות אווירי. הממשלה וּוַעדת הכספים באו לידי מסקנה שיש לארגן את כל השירותים האלה כמשקים שצריכים לשאת את עצמם. לדאבוני לא יהיה הפעם – לפי הערכתנו – עודף הכנסה אלא גרעון, ומשום כך סעיפים אלה אינם מופיעים בטבלת ההכנסות. הכנסנו רק את הגרעון הכולל ברשימת ההוצאות.

כדי לגייס את ההכנסות נצטרך לעשות מאמץ לא קל, כי בשלושת החדשים הראשונים – יולי־אוגוסט־ספטמבר – היתה ההכנסה בכל חודש בין מיליון למיליון ומאה אלף ל“י, פירוש הדבר שבשלושת החדשים שנשארו נצטרך לגייס בערך מיליון וחמש מאות אלף ל”י לחודש, היינו להגדיל את ההכנסה בהשוואה לזו שהגענו אליה בחמישה אחוז בקירוב. משום כך פנינו אליכם בדרישה ובבקשה להגדיל את המסים. אנחנו מעריכים את מס־ההכנסה בששת החדשים ב־2 מיליון ל"י (ביולי, אוגוסט ו־24 ימים של ספטמבר, הכניס מס־ההכנסה 550,000 ל"י).

אולי כדאי לעושת השוואה עם הכנסותיה של ממשלת המנדט בארץ־ישראל ותשלומי היהודים בשנים האחרונות. הכנסותיה של ממשלת המנדט היו בערך 21 מיליון לא“י ב־1946–1947 ובערך 23 מיליון לא”י ב־1947–1948. אם אנחנו מעריכים שהיהודים שילמו כ־70% מן המסים האלה, הם שילמו בשנת 1947/1946 – כ־14 מיליון לא"י ובשנת 1948/1947 – כ־16 מיליון. אנחנו מעריכים את ההכנסה בששת החדשים האלה, בערך, כמחצית ההכנסה הממוצעת מהשנתיים האחרונות.

בהערכת ההכנסה הלאומית יהוו המסים האלה בשנה זו בערך 15% מההכנסה. בשנים הקודמות היוו כ־18%, זאת אומרת, שבאופן יחסי תקבל הממשלה במחצית השנה הזו אולי פחות קצת, בכל־אופן לא יותר, מכפי ששילם הציבור בישראל לממשלת המנדט. חל רק שינוי אחד, במידה מסויימת, במקורות המס: ממשלת המנדט קיבלה בערך 60% ממכס; בין 12%–15% ממס־ההכנסה; והעודף בין 25%–28% – משאר מיני מסים אחרים. אנחנו חושבים לקבל ממכס אותו האחוז, אבל ממס־ההכנסה נקבל בערך 26%. בזה אנו מגדילים את אחוז המסים הישירים על חשבון כל מיני מסים אחרים.

כאשר דוּבּר על מס־ההכנסה בישיבה קודמת סבור הייתי, שאולי נוכל להקדיש להוצאות המלחמה כרבע מההכנסות השוטפות. לדאבוני הרב לא הצלחנו להגשים זאת והפרשנו להוצאות המלחמה חלק קטן הרבה יותר.

הבעיות הכספיות הן שתיים: מסים נוספים ופעולות כספיות נוספות. בנוגע למסים הבאתי כבר לפני הוועדה הכספית את ההצעה בדבר מס ירושה, את העיקרון בדבר מס על מותרות, ותבוא הצעה בדבר מס מהגדלת ערך הרכוש. יחד עם שלושת המסים האלה נצטרך לדון בשתי פעולות נוספות: א. הרעיון על מילווה; ב. ארגון פעולת חסכון בהיקף רחב יותר.

לא ייתכן, שבזמן מלחמה ובזמן הקמת המדינה נוכל להסתפק בגיוס צרכי המלחמה והמדינה – בחוגים הרחבים – בגודל של 15%–16% בלבד מההכנסה הלאומית. אנגליה העזה בתקופה המלחמה לקחת מ־60 עד 65 אחוז מכל ההכנסה הלאומית לצרכי המלחמה. בארצות־הברית היה האחוז בין 55 ל־60. בהוצאות העצומות האלה שאדירי העולם צריכים היו לגייס במלחמה לקיומם גייסו למעשה למעלה ממחציתו בפנים הארץ ואת העודף קיבלו במענקים או בהלוואות־חוץ, כגון “החכר והשאל” או עודפי שטרלינג.

תקציב ההוצאות

את החלק הראשון בפקודת המס אנחנו קוראים אומדנה, כי אף אחד מאתנו לא יוכל להבטיח אם נקבל את הסכום המלא. כמובן שאנחנו חושבים זאת להערכה מבוססת פחות או יותר. אבל בחלק השני קובעת החלטת המועצה – מה תהיה רשאית הממשלה להוציא, לפי סעיפים שונים שנאשר כאן. תקציב ההוצאה מורכב מ־4 סעיפים עיקריים: א. הסעיף העיקרי, תקציב רגיל, הוא 4,821,000 ל“י, זה בעצם הסכום שאנחנו מציעים להעמיד לרשות כל המשרדים – לפעולה הרחבה והמסונפת של הקמת המדינה. בעצם יכולתי להוריד מתקציב זה 120,000 שיוצאו לבניין הקריה, כך שלתקציב המשרדים ישארו 4,720,000 ל”י; ב. התקציב הבלתי־רגיל – 732,000 ל“י, מורכב משלושה סעיפים: 1. השתתפות המדינה בהוצאות קליטת עולים; 2. הענקות להוזלת המצרכים החיוניים, בייחוד להוזלת מחיר הלחם, הסכום יימסר לרשות המשרד למסחר ותעשייה; 3. ההוצאות למיפקד האוכלוסיה, בקשר להכנות לבחירות, שיעמדו לרשות משרד הפנים. ג. תקציב מיוחד לתקופת המלחמה והוא גם כן מורכב מ־3 סעיפים: 1.200,000 ל”י למשרד הבטחון, 3,650 – למשרד לנפגעי המלחמה, 120,000 למשרד הבריאות לטיפול בפצועי המלחמה. החלק האחרון, רזרבה כללית, הכוללת גם תשלום ריבית שקשה לקבוע מה יהיה היקפה, ואת הסכום הזה – 561,000 ל"י מציעה הוועדה הכספית להשאיר ברשות הממשלה.

התקציב הרגיל הוא בערך המחצית ממה שהמשרדים דרשו מאתנו. אין ספק, שפגענו בהרבה פעולות חיוניות; אבל אנחנו מוכרחים לפעול במסגרת ההכנסות ולהתאים את פעולתנו, קודם כל, לצרכי שעת המלחמה; למען חסוך ככל האפשר יותר כסף למלחמה, עלינו להקטין ככל האפשר את ההוצאות הרגילות. עם זאת התקציב המצומצם הזה כולל הרבה פעולות אשר כהתחלה הן חשובות למדי. למשל בסעיף הבריאות, אף־על־פי שרחוקים הננו מההצעה שהגיש לנו המשרד לבריאות, הגדלנו את התמיכה הניתנת לעיריות ולגופים ציבוריים, לכל מיטה הגדלה לא רבה, בין 170 ל־200 ל"י, ועם זה הרחבנו במידה ניכרת את הגופים הנהנים, אפילו כלפי העיריה. כידוע לא הכירה הממשלה המנדטורית בכל המיטות, כי אם רק בחלק מהן. אנחנו מתחשבים בכל המיטות הנמצאות למעשה.

לסעד הקצבנו 330 אלף ל"י לשישה חדשים – הכפלה לעומת הסכום שהוועד הלאומי יכול היה להעמיד לרשות פעולת הסעד, הן על־ידי השתתפות הממשלה והן מכספי מגבית ההתגייסות. אפשר לומר שהצרכים גדולים יותר. אבל עלינו לדון על כל הפעולות שלנו כעל פעולות של התחלה, הנתונות עוד בתהליך של התהווּת. שני סעיפים אלה, סעד ובריאות, מהווים גם בעולם הגדול בעיה חמורה – בעיית הביטוח הסוציאלי. וַדאי עוד תעמוד שאלה זו לפנינו והאוצר יעלה אותה לדיון בשעה המתאימה. לעומת חמישה־שישה אחוזים שממשלת המַנדט היתה מקציבה לשני סעיפים אלה בתקציב ההוצאות הרגיל, אנחנו מקציבים קרוב לחמישה־עשר אחוז. זוהי הגדלה ניכרת.

לחינוך אנחנו מציעים להקציב 300 אלף ל“י מהכנסות הממשלה, היינו 50 אלף ל”י לחודש, כפשרה בין הצעות שונות. זוהי כמעט הכפלת הסכום שהוועד הלאומי היה מקבל מהממשלה. בשלושה החדשים הראשונים למדינה הלכנו בעקבות ההקצבה הקודמת, בצירוף תוספת קטנה 30–35–40 אלף ל"י לחודש; כך שלגבי שלושת החדשים הבאים יש הגדלה ניכרת עוד יותר. גם פה עודנו רחוקים מלסַפּק את הצרכים. המגמה שודאי משותפת לכולנו היא, להגיע לחינוך עממי חינם. אבל לא טוב תעשה הממשלה אם נוכח הצרכים תדון רק על הרצוי – עליה לבדוק מה יכולים אנו לעשות למעשה ובתנאי־מלחמה כאלה, בכיוון המגמה הזאת.

גם בשטח הפרודוקטיבי ודאי תישמענה תלונות. משרד החקלאות והמשרד למסחר ותעשייה יטענו שהסכומים שהוקצבו אינם מספיקים. יש הבדל יסודי בין ממשלה זו בין הממשלה המַנדטורית. ממשלה זו צריכה להיות ממשלה של פיתוח, עליה לדאוג לא רק לרמת־החיים של תושבי המדינה, כי אם גם לעלייה ולהתיישבות. אף־על־פי כן אבקש לזכור, שאם בתקציב הקודם הוצאנו על שני הסעיפים גם יחד קצת יותר מאחוז אחד, אנו מקציבים במחצית שנה זו 9%. ודאי אין זה מספיק, אבל זה בתחום המגמה ובכיווּן אליה. נעזרנו בשטח זה ומשתדלים להיעזר לא רק בכספי התקציב אלא גם בדרך של הלוואות מהחוץ. ברצוננו להעמיד לרשות המשרד לחקלאות לשם פעולת פיתוח קונסטרוקטיבית עוד סכום של קרוב ל־600 אלף ל"י בעזרת ערבויות לבנקים.

רשויות מקומיות. בתקציב ההוצאות למחצית השנה הזאת אנחנו מעמידים לרשות העיריות סכום של 450 אלף ל“י: מאתיים וחמישים אלף הערכת ההכנסה ממס ואַרקו ומאתיים אלף הערכת יתר סעיפי ההכנסה. אני מקווה שסכום זה יגיע לחמש מאות אלף ל”י. מלבד הקצבת הממשלה עזרנו להשיג סכום של 800 אלף ל"י בערך בתורת הלוואות לעיריות כדי לאפשר להן להתגבר על תקופת מעבר זו.

אני רוצה להדגיש, שלמרות מתן דין קדימה לתקציב הבטחון – השתדלנו כבר כעת לעשות התחלה בשורה של פעולות קונסטרוקטיביות, הן בשטח הסוציאַלי והן בשטח המשקי: באמצעות התקציב הרגיל, תקציבים לא־רגילים והלוואות. עכשיו אנו דנים ברצינות על דבר מימון תכנית של נטיית קו מסילת־הברזל מרחובות לחדרה כדי להקים בהקדם את שירוּת הרכבות. אחד מקרבנות המלחמה הנטושה בארץ היה אותו מומחה אמריקאי, שהזמנו אותו לייעץ לנו בתיכנון התכנית, ולמחרת מסרוֹ את הדין־וחשבון, כשנסע לבקר בירושלים, נהרג על־יד לאטרון.

התקציב ומצב המשק

לא פרטתי את תקציב המלחמה. אך אתם יודעים את היקפו בערך. מובן מאליו, שהמלחמה ותנאי־המלחמה משפיעים מאוד על המשק שלנו. אנחנו נתונים בתנאי משק מלחמה טיפוסי מאוד. הסימנים המובהקים של משק מלחמה, לא באופן תיאורטי, הם ארבעה: א. תעסוקה מלאה; ב. הקטנת הייבוא; ג. יוקר המחייה, שלעתים קרובות קשור באינפלאציה; ד. התערבות גדלה והולכת של המדינה גם בחיי המשק.

תעסוקה מלאה. לפי הסקירות של המינהל לעבודה על מצב חוסר העבודה יהיו בחודש אוגוסט 700 מחוסרי־עבודה. לפי ההגדרה שלנו נחשבו כמחוסרי־עבודה אנשים שלא עבדו 13 יום ומעלה בחודש. יתרם היו נחשבים למחפשי־עבודה, דורשי־עבודה, אך לא מחוסרי־עבודה. מספר זה של 700 מחוסרי־עבודה בלבד הוא, לאחר שמיום הקמת המדינה נכנסו לארץ־ישראל כ־50 אלף איש. הננו מרגישים מחסור בכוח־אדם בכל ענפי העבודה: בצבא, בחקלאות, בתעשייה ובמשרדים. לפעמים קשה לארגן את המשרדים שלנו בשל מחסור באנשים ובשל בעיית היחסים בין המשרדים שלנו ובין המוסדות המטפלים בגיוס לצבא.

קיבלנו את ההודעה, שבשטח העלייה וקליטתה מטפלת הסוכנות היהודית ושהיא מקבלת על עצמה את האחריות. אך הממשלה מצאה להכרחי גם במצבה הכספי הקשה, להשתתף בזה בכל זאת בסכום סמלי כשם שעשתה זאת לגבי פיתוח הארץ בשטח החקלאי. היא הכניסה 500 אלף ל“י בתקציבה לצרכי העלייה. הכוונה היום היא שלא לקחת עלינו אחריות ודאגה למחוסרי־עבודה, כיוון שאנו סובלים ממחסור בעובדים. אבל יש כוונה שהממשלה תשתתף באי־אלו פעולות בשטח זה. למעשה כבר התחייבה המחלקה לבריאות להעמיד לפחות 100 מיטות בתקציב מלא, ומתקציב קליטת העלייה כבר הסכימה ועדת הכספים להעמיד, מבלי לדון על חלוקה נוספת, סכום של 50 אלף ל”י, כדי לאפשר את סידורן של מאה מיטות אלו. בשל מחסור בכוח־אדם המצב הוא קשה וכולל שלוש בעיות גם יחד: עלייה, חלוקה נכונה יותר של כוח־אדם בין ענפים ותפקידים שונים, וניצול יעיל יותר של כוח־אדם בכל מקום – כל מה שנכלל בתפקידי מינהל כוח־אדם במשרדו של בנטוב [משרד העבודה]. מחסור זה מפריע לנו בכל יתר ענפי הפעולה הכלכלית והמדינית.

צמצום הייבוא סיבותיו ארבע: קשיים בתחבורה, קשיי ביטוח, חששות של ההון הפרטי ובעיות המטבע. על קשיי התחבורה התגברנו במידה ניכרת. שברנו את הבלוקאדה הימית על ארץ־ישראל. במידה מסויימת התגברנו גם על בעיות הביטוח. הממשלה הודיעה שהיא מקימה חברה לביטוח ולוקחת עליה את כל האחריות לסיכוני המלחמה ממחסן עד מחסן; על־ידי כך הסירונו קושי זה מדרך הייבוא. נשארו רק שתי הבעיות האחרונות; ההיסוסים של ההון הפרטי ובעיית המטבע. כל הדברים האלה יחד הביאו לידי קיצוץ גדול של הייבוא. השנה היה הייבוא בחדשים יולי־אוגוסט פחות ממחציתו של הייבוא באותם החדשים לפני שנה; אפילו אם נאמר – ויש הערכה כזאת – שהייבוא של היהודים היה 70% ונשווה את הייבוא של השנה ל־70% מן הייבוא אשתקד, נגיע למספר שהייבוא השנה מבחינת המחיר הוא בערך 70% מן הייבוא אשתקד, אבל פחות ממחצית היקפו.

הקשיים בענייני המזון גדולים והבעיה חריפה מאוד. ייבוא המזון היה בכסף – כ־60% מהייבוא של אותם החדשים אשתקד, אך אין לשכוח, שבעצם אין להשוות את המספרים כמספרים מוחלטים, ועלינו להביא בחשבון עוד שני גורמים שאחד מהם הוא גידול היישוב היהודי, אם כי עלינו לדאוג כבר גם לערבים. אשתקד היינו מעריכים את היישוב היהודי בשש מאות וחמישים אלף נפש, כיום – שבע מאות עשרים וחמשת אלפים נפש, כן ירבו; זאת אומרת, שמספר הצרכנים גדל לפחות ב־10%; כן עלינו להוסיף לזה את הצריכה הגדולה של הצבא. בבירורים בין מחלקת האספקה ובין הצבא על חלוקת מצרכים הצענו לצבא, שנחשוב את המנה שהצבא צריך לה כגדולה פי־שניים וחצי מן המנה הממוצעת שהאיש הציבילי צריך לה. מזה תבינו, באיזו מידה משפיע הצבא על התצרוכת.

ההקטנה הממשית של ייבוא המזון, היא גדולה בהרבה והחוסר הוא גדול בהרבה; עקב המלחמה נתמעט הייצור בארץ. חלק גדול של הייצור הופנה לצבא. מחמת פעולות המלחמה יצאו למעלה מחמישים משקים לגמרי מן המעגל של משקים יוצרים; חלק ניכר של משקים, שאף הם סבלו, ממשיכים להוציא את תוצרתם לשוק. גם אשתקד הבאנו בחשבון, שהמשקים צריכים לסַפק פחות ממחצית תצרוכת המזונות, ואת המחצית השניה נשיג בדרך־הייבוא. כעת נתמעט הייצור המקומי, פחת האימפורט וגדלה הצריכה. אנו נוקטים שורת אמצעים לעידוד הייבוא, הן באמצעות הצינורות הקיימים והן על־ידי כלים נוספים.

פניתי בהצעה לבאי־כוח היבואנים ולשכות־המסחר, שאנחנו מוכנים להעמיד את המטבע השייך לישראלים בחוץ־לארץ, לרשות ההגברה של ייבוא המצרכים החיוניים. הצעה זו נובעת לא רק מתוך נימוקים פיסקאליים, אלא מתוך נימוקים כלכליים, שהייבוא לארץ הוא צורך כלכלי, ובלבד שיהא מאורגן ומתוכנן. לפי הערכתנו היה בשלושת החדשים הקודמים ייבוא בערך של מיליון ל“י; המצרכים בסכום זה הגיעו לארץ בלי שהעמדנו דביזים לרשות היבואנים. לפי הערכתנו אפשר לנצל בערך חצי מיליון ל”י לחודש מהכסף הזה לצרכי הייבוא. גם הממשלה עצמה עשתה בחדשים אלה פעולה רבה להגברת הייבוא, הן הממשלה האזרחית והן השלטון הצבאי, כדי למנוע התחרות בין הצבא ובין האזרחים.

התוצרת החקלאית

הממשלה מנהלת משא־ומתן עם באי־כוח החוגים החקלאיים. הם תובעים מאתנו להבטיח שלכל הפחות מחיר המצרכים לא יעלה (כוונתי למזונות). יש לייצב את המחירים, אך לא מתוך כוונה להקפיאם אלא להשתדל להורידם. אנו מקווים, שלפחות בתקופה של שלושה חדשים נוכל להגשים זאת. אנו נעזרים בפעולות שונות וגם בעונת השנה. מתחילה עונת הספקת־הירקות לשוק ודבר זה יכול לסייע בידינו; כן ניעזר על־ידי פעולה של הרחבת הייצוא, במידת־מה בעזרת הממשלה, אולם במידה רבה על־ידי המשקים. הגדלנו את שטח גידול הירקות ותפוחי־האדמה ב־50% לעומת אשתקד, ומדובר על פעולות רבות אחרות להרחבת הייצור. הממשלה דנה עם המעוניינים כיצד להבטיח את הפסקת האמרת המחירים נוכח המצב הבין־לאומי הקיים, שהוא עתה נוח יותר, כשיש ירידה במחירים ושפע תוצרת (דבר חשוב לא פחות מירידת המחירים), וכן לאור המצב בארץ! במשא־ומתן הציגו לפנינו שאלה אחת בלבד – האם מחיר האספקה למשקים לא יוגדל? הממשלה עשתה בחדשים האחרונים פעולה רבה לשם הגדלת האספקה למשקים, ואם נקח עלינו את הסיכון שבהתייקרות האספקה שתובא מחוץ־לארץ, מוּכנים המשקים להבטיח, שהתייקרות התוצרת לא תגדל. אנו רוצים להיכנס לשלב ראשון של ניסון לייצב את המחירים בארץ. השלב השני יהיה נסיון להוריד את המחירים. אך קודם כל צריך להבטיח שלא יגדלו. מובן, שלא תספיק פעולה זו בשטח המזונות בלבד, אם כי הוא החשוב ביותר. נצטרך לטפל גם ביתר המצרכים המהווים את אינדכס המחייה.

הממשלה קבעה ועדת שרים מיוחדת, שתפקידה להכין תכנית והצעות לפעולת המלחמה ביוקר המחייה. פעולה זו מוכרחה להיות מלוּוָה בקביעת מנות קצובות לכל־הפחות במספר ניכר של מצרכים: א. כדי להבטיח לכל התושבים את סיפוקם; ב. כדי לקמץ בתצרכתם.

הכל מדברים על משטר צנע, אך שום דבר אינו מתקדם ואינו מתגשם על־ידי דיבורים בלבד. לשם כך מוכרחים: א. להבטיח את המינימום הדרוש לכל אדם ולקיים מחירים מינימליים; ב. לקבוע במצרכים החיוניים ביותר מנות קצובות. דבר זה יחייב פעולות לא נעימות ביותר לרבים מן התושבים.

אחד האמצעים לתקנת מצבנו הוא הגברת הייצור גם בעיר וגם בכפר. עלי להדגיש במיוחד שתי פעולות שעשה משרד החקלאות: ניצול האדמה הנטושה, שמעריכים את שטחיה ב־300,000 דונם, ומהם לתבואות־חורף – 180 אלף דונם. לשטחים אלה הובטחו אשראי בשיעור של 400 אלף ל"י. משתדלים אנו להציל גם את יבול הזיתים ומקווים שנציל את חלקו הגדול; פעולה זו נעשית תוך שיתוף עם לשכות־העבודה הערביות. גם פעולה זו נצטרך למַמן והיא תעלה כסף לא מעט, אולם ההכנסה תהיה גדולה פי־כמה מההוצאה.

טביעת פרוטרוט

עשינו פעולה אחת, שהמועצה החליטה עליה בקשר להכנסת המטבע הישראלי, והיא הצליחה למעשה יותר משקיוויתי. בעתונים קראתם שנתקבלו בארץ כ־28 מיליון לירות ישראליות. יש עלינו לחץ מחוץ־לארץ, שלא נפסיק עדיין את החלפת המטבע מלירות ארץ־ישראליות ללירות ישראליות; הציבור הוכיח בגרוּת והבנה מדינית וכלכלית ביחס למטבע. היו שבועות אחדים של קשיים בנוגע למצלצלים, למטבעות הקטנות. בימים האחרונים הוציאו האנגלים מהארץ סכום של 460–500 אלף לירות כסף פרוטרוט. כשפנינו לוועדת המטבע בבקשה שתעמיד לרשותנו את הפרוטרוט, ענתה לנו בשלילה. נקטנו אמצעים וגם טבענו לנו פרוטרוט. אין אנו מוציאים אותו עדיין לשוק, כי עצם הידיעה, שיש לנו כסף, ושבכל רגע נוכל להוציאו לשוק, עזרה והמצב אינו מעורר עכשיו קשיים, אך בדרך כלל עבר המיבצע הזה בהצלחה רבה למשק ולמדינה ועוזר לנו במידה רבה מאוד בכל פעולותינו הכלכליות והצבאיות. אך זה אינו פותר את העניין של “המטבע הזר” ואינו נותן לנו מטבע לקניות בחוץ־לארץ. לשם כך נחוץ שיהיו לנו הסכמים עם ארצות־חוץ על שער־חליפין, או שנחוץ לנו מטבע זר. הייבוא תלוי במטבע: במידה שנוכל להשיג מטבע זר ולהעמידו לרשות הייבוא.

יוקר המחייה

באוגוסט אשתקד היה אינדכס יוקר המחייה בארץ־ישראל 271 נקודות. באוגוסט השנה הגיע ל־357! עלייה במשך השנה ב־86 נקודות. בהשוואה למחירים – עלייה ב־36%. זהו אסון לארץ. מאוגוסט עד דצמבר האינדכס כמעט שלא נשתנה (בנובמבר היה האינדכס 273 נקודות). מדצמבר ועד אפריל ועד בכלל, כלומר במשך חמשת החדשים האחרונים לממשלת המנדט, עלה האינדכס ב־55 נקודות מתוך 86. היה זה חלק מאותה המדיניות של תוהו ובואו או תוצאתה. בארבעת החדשים ממאי ועד סוף אוגוסט עלה האינדכס ב־29 נקודות. פירוש הדבר, שהגידול נמשך וּמהווה סַכּנה עבורנו. אך אנחנו משתדלים ובמידה מסויימת גם הצלחנו, להאיט את קצב עליית האינדכס. אנחנו מוכרחים: א. לייצב את האינדכס; ב. להוריד אותו, אחרת התקציבים שלנו אין להם ערך – שכן כל השירותים שלנו מתייקרים והולכים ומצבו של משק המדינה ומשק העיריות נעשה לבלתי־נשוא.

אם רוצים אנו לקבל דולרים או פונטים, אם רוצים אנו לארגן את הייבוא – מן ההכרח שנגביר את הייצור. בחדשים אלה לא רק שאלת הייבוא היא שאלת־חיים בשבילנו – אלא גם שאלת הייצוא. אנו מוכרחים להפסיק את עלייתו של האינדכס ולפתח פעולה שיטתית להורדתו. הדבר מוכרח להיעשות על־ידי הגברת התערבותה של הממשלה, גם על־ידי צמצום המצרכים ושינוי אורח־חיים בארץ בכיווּן זה, ולתבוע מידה רבה של יישוּר בצריכת דברים שהם חיוניים ושאנו מוכרחים להביאם מחוץ־לארץ.

אנו בחדש החמישי להקמת המדינה. בחדשים אלה עשינו הרבה. ודאי שיש לתקן הרבה. יש מקום לקיצוצים ושיפורים גם בשטח הוצאות המדינה ובשטח המנגנון. בראשון בספטמבר הגיע מספר עובדי המדינה ל־3,100 – מלבד עובדי הבטחון, משרד התחבורה והשוטרים. הפעולה שלנו היא פעולה של נסיון – אנו מנסים, שוֹגים ומשתדלים לתקן. אין דרך אחרת. ברור, שאנו עומדים בפני בעיות חמורות, בייחוד במימון צרכי המלחמה, וברור שנעמוד בפני בעיות חמורות מאוד לאחר המלחמה כשתבוא תקופת השיקום והקימום. עשרות אלפי העולים שהגיעו, וחלק מהם הלך לצבא, נצטרך להכניסם לחיים אזרחיים, שעדיין לא טעמו את טעמם בארץ. אנו עומדים לפני בעיות עצומות. אך נדמה לי, שיש לי הרשות המלאה לומר, שגם הנסיון הקצר שלנו בחדשים אלה בשטח הפיסקאלי ובשטח הכלכלי נותן לנו תוקף רב להגיד למתנגדים ולידידים גם יחד, שהמדינה קיימת, שהיא מתכוננת לקליטה גדולה ושהידידים שלנו יכולים בלב שקט לבוא ולהתכונן יחד אתנו לקראת הפעולות הגדולות לאחר המלחמה. אז נמצא גם הון יהודי פרטי, גם הון ציבורי וגם הלוואות בין־לאומיות, שעל סמך העבר – עד להקמת המדינה – ועל סמך הנסיון הקצר של המדינה, אנו יכולים לתת להם במצפון נקי את הבטחונות הדרושים; והם רשאים, הם זכאים – הם חייבים לבוא ולעשות, יחד אתנו, את מדינתנו למדינה של עלייה והתיישבות.

[בישיבה כ“א של מועצת־המדינה הזמנית, כ”ו באלול תש"ח, 30.9.1948].

---

המילווה לתכניות פיתוח

מאת

אליעזר קפלן

יש לי הכבוד להביא לפגי הכנסת הצעת פקודה שתתן ייפוי-כוח לשר-האוצר או לבא-כוחו לחתום הסכמים עם הבנק לייבוא וייצוא בוַאשינגטון, מוסד של ארצות-הברית, על אשראי בסכום כולל שלא יעלה על מאה מיליון דולר, ולחתום על שטרי חובה בקשר לאשראי הזה.

היתה לי הזכות להביא למועצת המדינה את ההודעה על החלטת הבנק לייבוא וייצוא בואשינגטון להקציב מאה מיליון דולר אשראי למדינת-ישראל לתכניות פיתוח ותכניות כלכליות. הממשלה הזמנית הטילה עלי לנסוע לארצות-הברית לשם סיום המשא-ומתן ועשיית ההסכמים הנחוצים בהוצאה לפועל של המילווה. אני מתכבד להודיע לכנסת באופן רשמי: נחתם הסכם ראשון על סכום שלושים וחמישה מיליון דולר לפיתוח החקלאות ולהתיישבות. הוסכם באופן פרינציפיוני על חלוקת העודף של שישים וחמישה מיליון דולר: עשרים מיליון דולר לתעשייה, עשרים וחמישה מיליון דולר לבנייה, עשרים מיליון דולר לפיתוח התחבורה והתעבורה. הגשנו תכניות מפורטות על סכום של עשרים מיליון דולר בערך – נוסף לסכום המוקדש לחקלאות – לפעולות בתעשייה, בתחבורה ובבנייה, והוסכם גם על ההלוואות האלו. בקשר לעודף נצטרך להגיש לבנק הנ"ל תכניות מפורטות.

אני מציע כי הכנסת תבחר ועדה מצומצמת, שבה אפשר יהיה לדון בפרטים, ולכן אסתפק בהערות כלליות. כל האשראי הזה של 100 מיליון דולר ניתן לביצוע תכניות-פיתוח בשטחי כלכלה שונים. את הכסף הזה, לפי הכללים הנהוגים בבנק לייצוא ולייבוא, אנו מחוייבים להוציא בארצות-הברית, לשם קניית המצרכים, החמרים והמכונות, וכן יכולים אנו להשתמש בהלוואה זו לשם כיסוי הוצאות הטרנספורט מארצות-הברית לישראל.

מזה נובע, שסכום המילווה הזה יכול לממן רק חלק מהוצאות תכניות הפיתוח. בדיונים עם הבנק הגשנו את התכניות כולן, שאנו רוצים לבצען מתוך הישענות על המילווה – בצורה כזאת: הסכום של 35 מיליון דולר, המוקדש לחקלאות, יחייב תכנית-פיתוח והתיישבות של 90–100 מיליון דולר. 35 מיליון דולר מהווים, איפוא, רק כשליש מהסכום שנצטרך לגייס.

המטרות העיקריות בסעיף של חקלאות הם: הקמת 6,500 יחידות-משק חדשות, ביצוע שבע תכניות-השקאה אזוריות שיאפשרו הקמת משקים אלה, ואחר-כך התיישבות נוספת; שיקום הפרדסים הן על-ידי מיכון, הן על-ידי הרחבת ההשקאה; במידת-מה – ביסוס החקלאות המעורבת הקיימת.

בשטח התעשייה הצענו לבנק, ובאנו לידי הסכם, כי ההלוואות שאינן עוברות על סכום מסויים יינתנו בארץ באמצעות הבנקים שלנו, על אחריותם ועל אחריות הממשלה. במידה שיהיו הצעות בדבר הרחבת התעשייה או הקמת מפעלים חדשים, שיחייבו הלוואות גדולות יותר, נצטרך – לפי הנוהג המקובל – להביאן לאישור הבנק לייבוא וייצוא.

בשטה התחבורה והתעבורה הכוונה היא קודם כל לשכלול השירותים הממשלתיים: הטלפון והטלגרף בארץ והקשר עם חוץ-לארץ; שיפור הנמלים; התחבורה הימית והאווירית. סכום מסויים – ואני רוצה לקווֹת כי סכום זה יאושר בשבועות הקרובים – יוקצב לשיפור התחבורה המוֹטוֹרית הציבורית בארץ.

בשטח הבנייה הכוונה היא לבניין בתי-דירה, לקניית מכונות לעבודות ציבוריות, לבנייני-ציבור הקשורים בגידול היישוב ובעלייה.

ההלוואה הזאת תינתן לממשלה ועל אחריותה. הממשלה תהיה המוסד, שיצטרך אחר-כך להעביר על אחריותו את ההלוואות לענפים וללוֹוים השונים. הממשלה תהיה אחראית לא רק להחזרת כספי המילווה, כי אם גם לביצוע תכניות הפיתוח המקיפות. הרשות בידי הממשלה להקים מוסד או מוסדות מיוחדים לטיפול בהלוואות האלה, או להשתמש במוסדות כספיים קיימים, או במוסדות יישוב והתיישבות שונים, או לתת את ההלוואות האלה באופן ישיר על-ידי מוסדות ממשלתיים בכל ענף של הכלכלה. משרד הממשלה המתאים יהיה אחראי לאישור התכניות ולפיקוח על הבּיצוע. הריכוז יהיה בידי אוצר-המדינה.

לשם ביצוע המילווה והשמירה על הקשר בינינו ובין הבנק נצטרך להקים בארצות-הברית מוסד לאספקה, או ועדה לאספקה, אשר אליה נעביר את כל ההצעות שנאשר כאן. תפקידי המוסד הזה יהיו בעיקר פיקוח ותיאום ההזמנות. רק במידה מצומצמת, במידה שדבר זה קשור בהזמנות הממשלה, יהיה מוסד-האספקה מוסד במובן הרגיל של המלה. יתר הלוֹוים יהיו חפשיים – בפיקוח של הממשלה – לארגן את הקניות לפי רצונם.

ההלוואה תינתן לתקופה של חמש-עשרה שנה בערך. בשלוש השנים הראשונות מיום חתימת החוזים נצטרך לשלם רק את הריבית. בשנים הבאות נצטרך לשלם את הריבית ואת האמורטיזציה של ההון גם יחד. הריבית היא בשיעור שלושה וחצי אחוזים.

בדרך כלל החוזה שנעשה אתנו הוא חוזה טיפוסי, הן בסעיפיו, הן ביחס למַטרות, כדוגמת חוזים להלוואות שהבנק עושה עם מדינות אחרות. במידה שהוכנסו שינויים בחוזה אתנו, הם נעשו מתוך אֵמוּן במדינתנו וביכלתה לבצע את תכניות הפיתוח, כפי שהוגשו על-ידינו. במובן זה יש שינויים לטובתנו.

הבירורים – באופן רשמי – היו רק עם הנהלת הבנק ועובדיו הראשיים, אבל בישיבות אהדות השתתפו גם באי-כוח מחלקות ממשלת ארצות-הברית. בבירורים האלה נגעו בתכניות הכלכליות שלנו בהיקף רחב מאוד, אבל דנו אך ורק בפעולה הכלכלית של ממשלתנו – בפוליטיקה שלנו בשטח המסים, המכס, הפיקוח על המטבע, ובשאלה באיזו מידה דברים אלה יכולים להשפיע על אפשרות התשלומים, על מאזן סחר-החוץ ועל מאזן התשלומים.

בדיונים האלה, בררנו הבנק ואנחנו את העניין מנקודות-ראות שונות. בררנו את ההצעות שהגשנו לאור היעילות הכלכלית למען הפיתוח וקליטת העלייה, אם הדבר מגדיל את ההכנסה של מטבע זר או מקמץ בהוצאת מטבע זר. התכניות שהוגשו מקיפות את כל ענפי המשק העיקריים וכן שטחים שונים מהצפון ועד הנגב ועד בכלל, במזרח הארץ ובמערבה. על ההלוואות שאנחנו חושבים לתת למוסדות ולפרטים ברצוננו לדון גם-כן מאותן נקודות-הראוּת וקודם כל מנקודת-ראוּת של היעילות הכלכלית.

למילווה הזה יש בעיני ערך חשוב מאוד, כי הוא מאפשר לנו להתחיל בשורה של תכניות-פיתוח בענפים שונים, שקשה לאין ערוך היה לנו להוציאן לפועל בלי המילווה הזה, אם כי אני חוזר ומדגיש כי לשם הגשמת התכניות נצטרך לגייס אמצעים נוספים, לפעמים פי-שניים גדולים יותר, לפעמים פי-שלושה, לפעמים סכום דומה ומקביל. נצטרך לדאוג לגיוס של סכומים גדולים מאוד, של עשרות מיליונים ל"י, לשם כיסוי הוצאות העבודה והחמרים בארץ וכן להזמנות חמרים נוספים מחוץ-לארץ.

אולם אני רואה גם ערך נוסף למילווה הזה, ביטוי של אֵמון ביכולת הכלכלית של המדינה, ביציבוּתו הכלכלית של המשק בארץ. מבחינה זו אני רואה במילווה התחלה לגיוס אמצעים ממשלתיים ואמצעים פרטיים בגולה. הפגנה זו של אֵמון תועיל לנו בהרבה בתפקיד הגדול של גיוס אמצעים עצומים שהם הכרחיים לפיתוח הארץ ולקליטת העלייה.

אני מציע לכנסת לאַשר את הפקודה המעניקה ייפוי-הכוח לאוצר בקשר למילווה. כאשר הכנסת תאשר את החוק הזה ותתן את ייפוי-הכוח, נוכל להשתמש מיד בכסף המילווה להזמנת הסחורות, הכלים והמכונות הנחוצים לנו בחקלאות, בתעשייה ובשטחים אחרים.

[בישיבת הכנסת, ז' באדר תש"ט, 8.3.1949].

---

התקציב השנתי הראשון של מדינת ישראל

מאת

אליעזר קפלן

אני בא להציע בשם הממשלה את חוק התקציב לשנת 1949/50. זוהי הפעם הראשונה שאנו מביאים תקציב לשנה שלימה, והקשיים בסידור התקציב היו גדולים יותר מאשר תארתי לי. עדיין לא התגבש המצב המדיני החיצוני. אנו בראשית המלחמה נגד האינפלאציה. קשה להעריך בדייקנות את הצרכים לתקופה של שנה, ואת האפשרויות לגיוס האמצעים בתקופה זו. חסרה לנו גם הידיעה מהעבר, וגם הנסיון הארגוני. לכן התקציב שאגי מביא הוא נסיוני במידה רבה.

אנגליה, המקדישה כעת תשומת-לב רבה למצב הכלכלי בישראל, מתפארת שהצליחה לאַזן את כל הוצאות המדינה שלה, של הפרט ושל הכלל, בגבולות הכנסות המדינה. אנו במצב אחר לגמרי. לפנינו תפקיד לא של ביסוס המשק הקיים כבאנגליה, אלא תפקידים של כוננות למלחמה ותפקידי פיתוח וקליטה. אך גם אנו מוכרחים לכסות באמצעות המסים לכל-הפחות את ההוצאות השוטפות והוצאות השירותים. בין השירותים הייתי רוצה לכלול גם את שירות-הבטחון בקנה-מידה המתאים לתקופה של שלום. איזוּן זה הכרחי כדי להקים משק מדיני בריא, למען הצלחה יתירה במלחמה נגד האינפלאציה, למען הגברת האשראי למדינה. אשראי זה הכרחי לנו, ליתר ענפי הפעולה של המדינה. אנו עומדים לפני שלושה תקציבים יחד: התקציב השוטף, תקציב שירותי-המדינה, תקציב הבטחון ותקציב הקליטה והפיתוח. לשם דיון מלא, טוב היה להביא בפני הכנסת את כל שלושת התקציבים גם יחד. אך הדבר אינו ניתן להיעשות בשל נימוקי בטחון. לפיכך נצטרך לרכז את הדיון בעיקר בתקציב השוטף ואשתדל לתת סקירה כללית גם על תכנית הפיתוח. אך יש לזכור תמיד את בעיות תקציב הבטחון, שעליו ידונו בפרוטרוט ועדות-הכנסת לפי הצעת החוק. הכנסת מתבקשת למסור גם הפעם לוועדת הכספים ייפוי-כוח לאַשר את תקציב הבטחון.

לתקציב הבטחון ולתקציב הפיתוח הכרחי יהיה להשתמש באשראי. למען הנצחון במלחמה אפשרי והכרחי לשעבד את הדורות הבאים. תקציב הפיתוח נועד להגדיל את המשק, להגדיל את ההכנסה הלאומית, ליצור נכסים שרבים מהם עשויים לשלם בעצמם את הכספים המושקעים בהם. מותר איפוא להשתמש במידה גדולה באשראי למטרות פיתוח. אך אסור לעשות זאת לשם הוצאות שוטפות, וגם אין כל אפשרות לכך, כי שני התקציבים האחרים מנצלים למעשה את כל האפשרויות של אשראי הניתנות להשערה בעתיד הקרוב – –.

הקשר בין המשק הפיסקאלי למצב הכלכלי ברור לכל, ומן ההכרה לקבוע את התקציב בהתחשב בפעולה הכלכלית, בצורך בהרחבת הייצור והפסקת המגמה האינפלאציונית. לפיכך אקדים לסקירתי על ההוצאות וההכנסות הערות אחדות בנוגע למצב הכלכלי, ולגבי הפוליטיקה הכלכלית שלנו.

אינדכס יוקר המחייה הממוצע השנתי בשנת 1946 היה 267; בשנת 1947 – 271; בשנת 1948 – 338; במאי, בחודש הכרזת עצמאותנו – 336. אינני צריך להרבות בדברים כדי לתאר את סכנת האינפלאציה למשק המדינה, ולמשק בכללו, לאפשרות הקליטה, ובמיוחד לשורות הרחבות של העם. יוקר המחייה מגדיל את נטל השירותים לאין נשוא, כי עלינו להעריך את הוצאות השירותים במצב לא-יציב. יוקר המחייה ויוקר הייצור מפחידים את מַשקיעי ההון החוששים שמא לא יוכלו לעמוד בהתחרות עם תוצרת-חוץ, כי אין לסמוך על תעריפי ההגנה בלבד. הארץ תלויה בקיומה בייבוא של מצרכי מזון, חומר גלמי, חמרי-בניין, מכונות, וכדי לאפשר את הייבוא יהיה מן ההכרח לפתח את הייצוא. יש ללמוד לעמוד בהתחרות בשוּקי העולם.

בעולם יש כיום ירידת המחירים. יש בזה ברכה. אך לא בכל המקרים יש בירידה זאת ריווח נקי. בנסיבות אלה מחריפה בעיית ההתחרות. דבר זה לומדים כעת כל עמי אירופה. יוקר הבנייה מפחיד את הבונים. מהאינפלאציה יסבול קודם כל הפועל ושכבות העם הרחבות. הנסיון של כל עמי העולם הראה לנו, שבמירוץ בין המחירים והשכר הנומינאלי והשכר הריאלי, במקרה של אינפלאציה, בסופו-של-דבר ידו של הפועל על התחתונה.

הממשלה העמידה לעצמה כמטרה ראשונה את המלחמה ביוקר המחייה. המגמה הקרובה שלנו היא, להגיע למצב שהיה קיים בזמן הכרזת העצמאות, ז. א., להוריד את האינדכס מ-371 ל-336. אך בהמשך הזמן עלינו להשתדל להחזיר את המצב לכל הפחות לממוצע של 1947, הווה אומר להוריד את הוצאות-המחייה ב-25% בערך. יודע אני שזה תפקיד קשה ביותר. אך אם אנו רוצים לבסס את עצמאותנו הכלכלית והפוליטית גם יחד – ואלה קשורים זה בזה – לפתח את הארץ ולהגשים את תכנית ארבע השנים להכפלת היישוב, אין לגו ברירה אלא להילחם בהיקף הגדל והולך באינפלאציה ויוקר הייצור. כשלב ראשון של ביצוע התכנית הכלכלית שלה הכריזה הממשלה על תכנית הצנע, והתפקיד הנכבד הזה הוטל על חברי ד"ר [דב] יוסף.

תכנית הצנע

מה הן המגמות בתכנית הצנע? קודם כל התפקיד החיובי – הספקת הצרכים החיוניים לכל, במחירים קבועים, בלי שוק שחור. אני מדגיש את המלה לכל. אל נשלה את עצמנו שתפקיד זה קל הוא. לפי תכניתו של ד“ר יוסף נחוץ רק לשם הספקת צרכי-מזון לאדם והספקה למשק החקלאי – ייבוא בגובה של 23 מיליון ל”י בשנה; כדי להבטיח את העבודה בתעשייה, ובייחוד בתעשייה שתעסוק בייצור תוצרת “לכל”, תובע ד“ר יוסף עוד עשרה מיליון ל”י לייבוא של חמרים גלמיים.

קשה יהיה לגייס את הסכומים הדרושים הללו, כי פירוש הדבר הוא, שהיקף הייבוא בכללו יצטרך לעלות אולי עד 60 מיליון ל"י. כדי להבטיח את הייבוא של המצרכים החיוניים, יהיה הכרה לצמצם במידה האפשרית את הייבוא של המצרכים הלא-חיוניים. מן ההכרח להטיל פיקוח חמוּר על הייבוא. לשם הקלת הפרוצדורה הקשורה בקבלת רשיונות-ייבוא וגם לשם התאמת הייבוא לתכניות הכלכליות של הממשלה, חילקנו בעבר את מתן הרשיונות בין המשרדים השונים. מעתה תהיה כתובת אחת, שאליה צריך היבואן לפנות בבקשת רשיונות וממנה יקבלו את התשובה.

התפקיד האחר של תכנית-הצנע הוא הוזלת צרכי הקיום על-ידי הורדת המחירים, שתבוא במידה מסויימת על-ידי הסטאנדרטיזאציה, שברצוננו להכניס בייצור מצרכים רבים והשכלולים בייצור. באנגליה הקיפה תוצרת “תועלת” של מצרכים חיוניים 70% ולפעמים עד 90% מכל היקף הייצור בענפים המתאימים. הורדת המחירים צריכה לבוא על-ידי ביקורת על כל גורמי היוקר. אנו רק התחלנו בפעולה זו, אך נדמה לי שכבר אפשר לציין הצלחות אחדות בשטח זה: ירדו מחיריהם של מצרכים חיוניים אחדים, ירדו המחירים בבתי-מלון ובמסעדות שונים ויורדים מחירי ההובלה; הורדו המחירים של חמרי-בניין, ועומדים להוציא לשוק בגדים ורהיטים לפי שיטת “לכל”. אני מקווה, שהירידה תגבר ותלך גם בחדשים הבאים, אך הדבר לא ייעשה מעצמו. מן ההכרח שהציבור כולו יבין, שלטובתו עליו לשתף פעולה מרצונו עם הממשלה.

כתוצאה מפעולות אלה נוכל ונצטרך להפנות את מַכסימום הכספים המתפנים מן הצריכה, להרחבת הייצור. על הממשלה יהיה לנקוט צעדים הכרחיים, כדי למנוע שהכסף המשתחרר לא יבוזבז בדרכים שונים ולהביא לניצול תועלתו לטובת הפרט והכלל גם יחד. אנו חייבים להעמיד לפנינו בתקופת השנים הקרובות את מגמת החסכון המַכסימלי של אמצעים להשקעה מתוך ההכנסה הלאומית שלנו. כן נהגו כל העמים שעמדו לפני התפקידים הגדולים של רקונסטרוקציה, החל מרוסיה הסובייטית וגמוֹר באנגליה הלייבּוריסטית. אך אין לבנות את ביסוס המשק והרחבתו על אמצעי חוץ בלבד. לעלייה אנו זקוקים לאמצעי-חוץ יותר מאחרים וגם נקבלם, אם נדע להסדיר כהלכה את העניינים בארץ.

תפקיד הצנע הוא שלב ראשון בתכנית הכלכלית. הכרחית גם פעולה קונסטרוקטיבית. הגורם העיקרי לאינפלאציה הוא חוסר שיווי-המשקל בין המצרכים ושירותי הציבור לבין הצרכים ואפשרויות הקנייה של הציבור. חשוב מאוד לחלק במידה צודקת את המצרכים שישנם וככל האפשר שווה לכל. לא פחות חשוב להשתדל להרחיב את היקף השירותים והמצרכים החיוניים.

השנה הראשונה לקיומנו היתה קשה במיוחד. הצרכים גדלו לרגל המלחמה והעלייה גם יחד. הייצור הוקטן בעקבות המלחמה, לעתים על-ידי פגיעה ישרה, ולעתים על-ידי גיוס טוטאלי של כוחות-אדם. קיימת שאלה של הפניית כוח-אדם לענפי המשק החיוניים. אנו עומדים לפני שאלת חוסר עובדים וחוסר עבודה כאחת. עשרות אלפי פועלים, עולים הגרים במחנות וגם חלק מהעולים שכבר נכנסו לדירותיהם, אך עדיין לא הוכנסו למערכת החיים הכלכליים, משמשים בשעה זו גורם אינפלאציוני. הם רק צרכנים. לשם מלחמה באינפלאציה מן ההכרח לעשותם לגורם יוצר.

הגדלת הייצור

מתייצבת לפנינו שאלת הגדלת הייצור והרחבתו. בדרכים שונות עלינו לפעול לשם הרחבה זו: בעזרת ההון הלאומי, הגברת ההשקעות הפרטיות, הרחבת כושר-הייצור של המפעלים הקיימים, בהשתתפות ישירה של הממשלה. מדיניותה של ממשלת ישראל היא לעודד השקעות-הון חדשות: א. לשם פיתוח כושר הייצור של הארץ ולמען קליטת עלייה גדולה; ב. לשם סיוע וחלוקה ראציונלית של האוכלוסיה על פני שטח המדינה וניצול מכסימלי תכניתי של כל אוצרות הארץ ויכלתה הכלכלית; ג. לשם סיוע לאיזוּן מאזן-התשלומים בדרך של הקטנת הייבוא והגדלת הייצוא. העידוד הזה יינתן להשקעות קונסטרוקטיביות למפעלים חדשים בענפי תעשייה, בניין, חקלאות, תחבורה ובשאר ענפי ייצור בעלי חשיבות לאומית-כלכלית, בין אם מקור ההשקעות הוא בארצות-חוץ ובין אם מקורו הוא משקיעי הון בארץ.

פעולת הבניין

א. אנו מציעים לשחרר ממס ואַרקו בניינים חדשים לתקופה של חמש שנים, כולל הבניינים שנבנו אשתקד, היינו לאחר תקומַת המדינה; אך בתנאי אחד – והתנאי הזה חל גם על סעיפים אחרים הנוגעים להקלות – ביטול דמי-מפתח;

ב. הגדלת ניכוי האמורטיזאציה מן ההכנסה החייבת מס-הכנסה. אמורטיזאציה נחשבת כעת בין ½1–4 אחוזים בהתאם לטיב הבניין. אני מוכן להציע, שבחמש השנים הראשונות תוכפל האמורטיזאציה, כדי לאפשר כעבור שנים אחדות הערכה נורמַלית יותר של ערך הבניין;

ג. העמדת קרקע לבנייה עממית בצורת החכרה;

ד. הקטנת המכס על עצים ועל ברזל לשנה זו – לגבות רק מכס סמלי. הדבר יגרום לאוצר הקטנת ההכנסות בסכום של 100,000 ל"י לחודש בערך; כדאי לעשות את הדבר אם על-ידי כך נוזיל את הוצאות הבנייה ונאפשר בנייה רחבה;

ה. ביטול הבלו על המלט. ביטול זה כבר נכנס לתקפו ועזר להקטין את מחיר המלט ב-30%;

ו. אנו מכינים תכנית להקמת קרן ממשלתית לביטוח משכנתאות בגובה של 50% ממחיר הבנייה של דירות עממיות, שמחירן עולה עד מכסימום מסויים. אנו רוצים ללכת בעקבות הממשלה האמריקאית – לאפשר על-ידי כך גיוס הון נוסף בארץ ובחוץ-לארץ למתן משכנתאות;

ז. טיפול בגורמי יוקר וחמרים. הזכרתי את דוגמת המלט שמחירו הוזל. גם הורדת המכס על חמרי-בניין יהיה קשור בביקורת חמורה על המחירים: על מחירי הקנייה, בבירור אפשרות של קנייה זולה יותר, טראנספורט זול יותר, הוצאות הורדה ופריקה בנמל, רווחי היבואנים והמתווכים, והוצאות ההובלה;

ח. הכשרת פועלים: אנו שואפים להוריד את מחירי הבנייה, לזרז את קצב הביצוע ולארגן את העבודה כך, שיאפשר להעסיק אחוז גדול יותר של פועלים לא-מקצועיים. אנו מוכנים לאפשר לקבלני בניין לרכוש לשם שכלול הבנייה מכונות משוכללות יותר באמצעות המילווה האמריקאי.

בניית בתי-מלון. שאלה זו חיונית לעידוד התיירות ולמשק הארץ. בחדשים האחרונים החליפו תיירים בנמלים קרוב לחצי מיליון לירות של מטבע זר בלירה ישראלית בכל חודש, ויחד עם חילופי המטבע של העולים הגיע הסכום ל-700,000 ל"י לחודש. אנו מוכנים להעמיד קרקע לבתי-מלון שייבנו לפי תכנית בחלקים שונים של הארץ.

התעשייה

מתנהל משא-ומתן בינינו ובין בעלי-תעשייה מארצות-חוץ בדבר הקמת מפעלים חדשים. יש מפעלים חשובים שהתחלנו בבנייתם, כמפעל של פלאסטיקה מארצות-הברית, צבעים ועוד. יש גם שורה של הצעות, שעליהן הגענו לידי הסכם בין יוזמיהן ובין הממשלה, אך נכון שרבים גם מתאכזבים. יש סיבות לאכזבה זאת. האחת היא – ההסתה שמתנהלת גם בארץ נגד השקעות חוץ. זוהי האשמה כבדה; אך מי שקרוב יותר לעניינים יודע, שאת דיבת הארץ מוציאים מהארץ. אלה הפונים אלינו לקבל הסברה נוספת, מופתעים לעתים קרובות מן האינפורמַציה שקיבלו קודם. אך יש גם תלונות מוצדקות ויש עיכובים שצריך לבטלם. וַדאי צריך לדאוג לטיפול יתר במשקיעים ולהקטין את התרוצצותם. אנו עומדים להקים מדור מיוחד במשרד למסחר ותעשייה, שיטפל באנשים האלה, ועל ידו תהיה ועדה בין-משרדית, שישתתפו בה גם אנשים מתוך הציבור.

בשטח התעשייה, כבשטח הפרדסנות, עומדת לפנינו שאלת הייצוא. בחדשים יולי-מארס היה הייבוא לישראל 39,336,000 ל“י. הייצוא היה בערך 6,420,000 ל”י. היחס בין הייבוא והייצוא היא 6:1. – –הגרעון בתשעת החדשים האלה היה בערך 33 מיליון ל“י, אך מאזן התשלומים היה טוב יותר. בייבוא היו גם כמויות של ייבוא בלי תשלום. לפי הערכתנו הובאו בשלושת החדשים האחרונים סחורות בלי תשלום בשני מיליון ל”י בערך. דרך אגב, גורם חשוב לייבוא בלי תשלום הם המוסדות הלאומיים. את הגרעון במאזן התשלומים אנו מכסים על-ידי ההון הלאומי, העברת הון פרטי והלוואות. אי-אפשר להמשיך במאזן מסחרי שלילי בלי סוף. אנו חייבים להגדיל את הייצוא. שאלת הייצוא היא לנו שאלת חיים ומוות. אנחנו דנים בשורה של פעולות להגברת הייצוא, על-ידי מתן תנאים נוחים יותר למפעלים המייצרים לייצוא. אנו גם הבטחנו להם, שמכל מטבע זר שהם מכניסים לארץ, נפריש קודם כל את הסכומים הנחוצים להמשך הייצור של מפעלים אלה והרחבתו. יחד עם בנק אנגלו-פלשתינה אנו יוזמים הקמת קרן מיוחדת לאשראי לייצוא, לעידודו וביטוחו, איפשור הרחבתו, והקטנת הסיכון שבו.

אני מקווה, שבשותפות עם כל הגורמים, עם הסתדרות העובדים ועם התאחדות בעלי-התעשייה, נדע לנקוט כל הצעדים, כדי למצוא דרך להורדת מחירי הייצור והרחבתו: ביקורת כל גורמי היוקר וכל הגורמים הקובעים את המחיר, שכלול טכני ומניעת בזבוז, ביקורת על הריווח והגברת פריון-העבודה. הממשלה תקדיש תשומת-לב רבה להצעה להקים ועדים משותפים של פועלי בתי-החרושת ובעלי בתי-החרושת להגברת הייצור והתפוקה.

דעתנו היא, שהממשלה תצטרך לגייס אמצעים רחבים לפיתוחם והגשמתם של עבודות ומפעלים, שאחרים אינם יכולים או אינם מוכנים לעשותם ולהקימם, ולפעולות שאפשר לעשותן בשיתוף עם אחרים, קודם כל בשיתוף עם המוסדות הלאומיים, אך גם בשיתוף עם ההון הפרטי, במקרה שהשיתוף הוא חיוני ומועיל לפיתוח הארץ.

אנו עומדים לחדש את הקופות לחסכונות, שהיו קיימות בממשלה המנדטורית. אך אנו רוצים להציע לכנסת גם לתת הקלות מסויימות לאנשים החוסכים אחוז מסויים מהכנסותיהם ושהחסכון לא יעלה על סכום מסויים. אני רוצה להציע, שאם החסכון יעלה עד מאתיים וחמישים ל“י לשנה, או אולי עד חמש מאות ל”י לשנה, ויהווה אחוז מסויים מן ההכנסה, תינתן לבעל החסכון אפשרות לנכות מחצית מסכום החסכון מההכנסה החייבת במס-הכנסה, בתנאי, שהחסכון יושקע בשטרי-הלוואות ממשלתיים או בבנק לחסכון שאנו רוצים להקים; כסף זה צריך להיות מוקפא לשנים אחדות, אם האיש אינו רוצה להשתמש בו לתפקידים קונסטרוקטיביים שהממשלה תאשר, כגון שיכון, או במקרה של אסון פרטי. בדרך זו אנו רוצים לעודד את תנועת החסכון ולהגדיל את האמצעים שיעמדו לרשות הממשלה למען האשראי הנהוץ למימון תקציב הבטחון וגם להוצאות הפיתוח.

תקציב של 37 מיליון

הגשנו לכם הצעת אומדן של ההכנסה הרגילה בסכום של 34 מיליון ל“י בתוספת ארנונה לביטוח נזקי מלחמה של שלושה מיליון ל”י – יחד 37 מיליון ל“י. בהתאם למשאלות שהובעו בכנסת, שנכלול בהצעת התקציב גם את המפעלים הנושאים את עצמם, כללנו בתקציב את ההכנסות וההוצאות של מפעלי משרד-התחבורה, הדואר, הטלגראף, הנמל והרכבת בסכום של 4,728,000 ל”י. זוהי הגדלה ניכרת מאוד של התקציב. לפי המתכּוֹנת של שלושת החדשים ינואר–מארס 1949, היינו מגיעים לתקציב שנתי של 18 מיליון ו-340 אלף. אנו מציעים עתה להגדיל את התקציב בלי הארנונה ב-86% בערך, ועם הארנונה במאה אחוז.

הממשלה תדון ברצון על כל ההצעות להגדלת ההכנסות, אם לא תחשוב שהן מחטיאות את המטרה, או שיכולות לגרום נזק למשק, לפיתוחו ולהתקדמותו. אני שותף לדברי אחדים מחברי-הכנסת, שהקושי העיקרי שלנו הוא בזה שהיסוד הנושא עליו את בניין המדינה עם כל התפקידים העצומים העומדים לפנינו, אינו רחב למדי. היישוב העברי בארץ מונה קצת למעלה מ-900,000 נפש ומספר המפרנסים הוא למעשה 300,000 בערך, לאחר שמוציאים מן החשבון חיילים, עולים במחנות ומחוסרי-עבודה. אחוז העסוקים בתעשייה או בחקלאות בענפי הייצור העיקריים הוא רק כשליש מזה. במקצועות אלה עסוקים באנגליה קרוב ל-50% מכל המפרנסים.

סבורני, שלא אטעה הרבה אם אומר, שלפי המצב כיום ההכנסה הלאומית היא בין 180 ל-200 מיליון ל“י לשנה. הכנסה זאת תגדל עם שחרור החיילים והחזרתם למשק, עם העסקתם הקונסטרוקטיבית של העולים, פיתוח המשק והרחבתו. על יסוד המשק קשה מאוד לשאת במשימות הגדולות הללו. אנו זקוקים לעזרת חוץ, כדי להרחיב את יסוד בנייננו. אך אנו חייבים לעשות מאמץ עליון ולגייס מכסימום של כוחות מבפנים כדי לסַפּק את הצרכים החיוניים. בנסיבות אלה אני מציע בשם הממשלה מסים חדשים אחדים ושורה של תיקונים במסים הקיימים, שיחד עם שכלול פעולות הגבייה ועם הרחבתה הטבעית יאפשרו לנו להשיג את הסכום של 37 מיליון ל”י.

מס-ירושה מודרג לגבי יורשים ישירים מתחיל מס זה מדרגה של 50% על חלק הירושה, העולה על 10,000 ל“י ומגיע עד 50% לגבי ירושות גדולות שלמעלה מ-250,000 ל”י. לגבי יורשים אחרים מתחיל המס מ-15% לגבי חלק ירושה העולה על 5,000 ל“י ומגיע עד 75%. עוד ממשלת המנדט התכוננה להטיל מס-ירושה והיישוב תמך בהצעה זו. הדבר נתקל בהתנגדות החוגים האמידים בין הערבים שטענו, כי חוק זה הוא בניגוד לקוראן. אף-על-פי שידוע, כי חוק דומה קיים בארצות ערביות אחדות, נרתעה הממשלה המנדאטורית מפני התנגדות זו. אין לנו כל חומר להערכה מתאימה של ההכנסה ממס זה. כללנו בתקציב סכום של חצי מיליון ל”י.

מס עליית ערך המקרקעים. המס הזה מודרג לפי השנים שעברו מרכישת הנכס. בנוגע למקרקעים, שהבעל רכש אותם עוד לפני 1939, אנו מציעים מס של 10% מהעלאת ערך המקרקעים, בשים לב לירידת ערך הכסף. מס זה מגיע עד 60% לאלה שקנו את המקרקעים ב-1948. העלייה בערך המקרקעים נוצרה לא בידי האדם שהוא בעל המקרקעים, לא בייזמתו ומרצו, כי אם על-ידי הפיתוח הכללי של הארץ, על-ידי המדינה והעלייה והכלל רשאי ליהנות מרווח זה. אנו חושבים לגבות מס זה בזמן העברת הנכס מבעל לבעל. המס הזה נהוג בארצות אחדות בעולם, אפילו בארצות-הברית בצורה של מס על “קאפיטאל גיימס”.

ארנונה לנזקי-מלחמה. עוד לפני שנה ויותר, בראשית הפעולות הצבאיות ולפני תקומַת המדינה הוברר לרבים, שנכונים לנו נזקים רבים. כדי לקדם נזקים אלה החלטנו להקים קרן לביטוח; זאת היתה יזמַת המוסדות הלאומיים. קרן-ביטוח זוֹ גייסה למעלה ממיליון ל"י ועשתה פעולה חשובה ביותר. מכיוון שזו היתה קרן-ביטוח ווֹלונטארית סירבו רבים להשתתף בה. הללו סבורים היו, שהם בטוחים מפני הסכנה ולעתים קרובות שילמו ביוקר בעד הזנחה זאת. ברוב ארצות העולם, במדינות חזקות, הבינו המדינאים, שאין הם יכולים לקבל עליהם את האחריות לנזקי המלחמה, כי כדי לכסות נזקים אלה לא יספיקו ההכנסות הרגילות, ולכן קבעו את חובת הביטוח. על-ידי כך ריכזו סכומים עצומים, שבהם השתמשו ומשתמשים לקימום המשק.

אנו כעת במצב של שביתת-נשק ולקהל ישנה הרגשה שסַכּנת המלחמה חלפה. אך אסור לנו לחיות באשליות. אין אנו יודעים מה עלול לבוא עלינו מחר או מחרתיים. הלוַאי שלא נעמוד לפני נסיונות חדשים ונזקים חדשים. אלא שגם אם נזכה למצב של שלום, נעמוד לפני בעיית נזקים רבים ברכוש וגם בגוף שכבר נגרמו. לכן אני מציע לקבוע בחוק את הארנונה הזאת. הקרן תכניס כשלושה מיליון ל"י לשנה.

מס-קליטה. עומדת לפנינו שורה של בעיות בקשר לקליטה, לא רק בשטח ההשקעות, כי אם גם בנוגע לשירותי הקליטה. קיוויתי שבהוצאות הקליטה ישא העם היהודי כולו. התפקיד של הקמת המדינה כבד מנשוא. היישוב נשא עד עכשיו ב-70 אחוז בערך מהוצאות המלחמה, והשתתפות העם היהודי פוחתת והולכת. סבור הייתי, שיהיה צודק ונכון שהעם ישא בעול הקליטה.

הוצאות הסוכנות להחזקת עולים במחנות וסידורם הראשון בלבד והוצאות סידור-ראשון אחרי שהאיש יצא מן המחנה, עולות מיליון ורבע מיליון ל“י לחודש. בתקציב ינואר–מרס קבענו לקליטה 250 אלף ל”י לשלושת החדשים; המצב מכריח אותנו לשאת יותר ויותר גם בהוצאות השירותים. עומדות לפנינו שאלות, כגון: הכשרת עולים, עזרה סוציאלית מיוחדת, עזרה בשירותים מוניציפאליים וכיוצא בהם. החלטנו להציע לכנסת לקבוע מס-קליטה. כהתחלה אנו מציעים, שהמס הזה יוטל על הבתים שנגמרו לפני המלחמה (1939), ומתוך תוספת על שכר הדירה המוּגן. המס ייגבה באמצעות בעל-הבית, אך הוא יהיה רשאי להוסיף את המס הזה לשכר-הדירה של דיירים המשלמים אותו בתוספת של לא יותר מ-25% מן השכר המוּגן.

ההגדלה בהכנסה מן המסים הקיימים חלה לרגל הרחבת פעולת-הגבייה ושכלולה, או לפי תיקונים שאנו מציעים להכניס במסים שונים. אתעכב רק על ארבעה סעיפי הכנסה עיקריים: מס-הכנסה, מכס, בלו ומס-מותרות. בכל הסעיפים האלה חלה הגדלה ניכרת מאוד. לפי ההערכה של התקציב ינואר–מארס צריכה היתה להיות הכנסת האוצר ממס-הכנסה 4,800,000 ל“י לשנה. ההערכה היא כעת תשעה מיליון ל”י לשנה, ז. א. הגדלה של 90% בערך. במכס ובלו חלה הגדלה גם כן בהשוואה לאומדנה השנתית ב-60% בערך; במס-מותרות חלה הגדלה כמעט פי-חמישה. – –

מס-ההכנסה שלנו מתחשב באינטרס של חוגים רחבים יותר מאשר מס-ההכנסה ברוב ארצות העולם. החלטנו להציע להגדיל את אחוז מס-ההכנסה על חברוֹת, המס הרגיל ומס רווחי חברות ביחד עד ל-50 אחוז, במקום 40 אחוז עד עכשיו. שני שיקולים היו בדבר: האחד, שזהו הגדלת ההכנסה; האחר, היינו עֵדים לבריחה לצורה משפטית של חברוֹת; רבים ממשלמי המס בדרגות גבוהות מצאו, שכדאי להם יותר לרשום את העסק כחברה בערבון מוגבל משום שזה פותח פתח להקטנת מס-ההכנסה שהם חייבים בו. יש אנשים המתפרנסים מניצול כל הפתחים האלה, איך להקטין תשלומי מסים שונים המגיעים למדינה ובייחוד מס הכנסה.

החלטנו להקטין את מעמסת המס מעל משפחות גדולות ומן האשה העובדת. אשתקד הגדלנו את הניכויים עד ל-75 ל“י לכל ילד. חברים במועצת המדינה הציעו הדרגתיות. אנחנו מציעים ניכויים – 100 ל”י לילד שני, לילד שלישי 125 ל“י ומהילד הרביעי ומעלה 150 ל”י לילד. אב לשלושה ילדים, שתחת ממשלת המנדאט ניכו לו בעד הילדים 80 לא“י בערך ולפי סידורנו אשתקד 225 ל”י, ינכו לו כעת 300 ל“י. אשתקד הגדלנו את הניכויים לאשה העובדת מ-50 ל-100 ל”י וארגוני נשים באו בהצעות ובתביעות שונות, וביניהן תביעה, לחשב הכנסות האשה לחוד ושל הבעל לחוד. האוצר אינו רואה אפשרות לקבל הצעה זאת, הן מתוך נימוקים אדמיניסטראטיביים והן מתוך נימוקים מאטריאַליים. אך אני מוכן להציע לכנסת, להגדיל את הניכוי לאשה העובדת מ-100 עד 250 ל"י, במקרה שגם האשה וגם הבעל מקבלים משכורת ואינם עובדים במקצועות חפשיים – כי אלה הם המקרים, שעליהם יש לנו ביקורת ואילו במקרים אחרים אין לנו ביקורת. אני מציע ניכויים נוספים לנכי-המלחמה ולעיוורים הזקוקים לעזרה מיוחדת.

יש גם שורה של הצעות להגדלת המס, בייחוד בקשר לגיוס אמצעים לרשות הקליטה: א. להנמיך את נקודת ההקפאה מ-1,200 ל-900 ל“י; ב. להקטין את הסכום החפשי לרווק מ-250 ל-200 ל”י. יש גם הצעה לשנות את הדירוג. קבענו את ההכנסה בסכום של 9 מיליון ל"י על סמך התיקונים שאושרו בממשלה. ההגדלה בהכנסה באה הן לרגל התיקונים והן לרגל מאמצים נוספים להקיף מספר גדול יותר של משלמי המס, וגם על-ידי הערכה נכונה יותר של החייבים במס. הגענו למספר של מאה ושלושים אלף משלמי מס בערך מתוך שלוש מאות אלף מפרנסים.

יש לנו קשיים רבים להגיע להערכה הנכונה, לא רק בקביעת המס לבעלי עסק, כי אם גם בנוגע לחוגים רחבים, שאין להם מקום פרנסה קבוע, ואיננו יכולים לגבות מהם את המס במקום כפי שאנו עושים זאת לגבי פועלי תעשייה ולגבי פקידים. אנו מחפשים דרך להגיע לחוגים אלה שהכנסתם ניכרת למדי. את המס ממקבלי-משכורת-ושכר אנו קובעים כפי הכנסתו הממשית של העובד, מה שקוראים באנגלית Pay as you earn, אך זה איננו קיים לגבי משלמי-מס אחרים ומס-החברוֹת, בהם משמשת השומה של השנה הקודמת, כאשר יש הבדל בין הערכת ההכנסה של השנה הקודמת, ובין זו של השנה. – –

תקציב ההוצאות

בתקציב זה יש התקדמות ניכרת בכל השירותים לגבי השנה הראשונה של המדינה אם גם נביא בחשבון את העלייה, ואין צורך לומר לעומת המצב תחת שלטון המנדאט. אנו מקבלים עלינו לפי התקציב הזה אחריות בתקציב החינוך בעד ½2 מיליון ל“י. אנו רוצים לקבל 800 אלף ל”י מהסוכנות. אך לדאבוני לא הצלחנו בחדשים האחרונים בהשתדלות הזאת. אנו מגדילים השנה את הקצבתנו בחינוך כמעט ב-100% מלבד הרזרבה. רצינו לקבוע כלל, שהמינימום שאנו קובעים להשתתפות בחינוך של הרשויות המקומיות צריך להיות 30%. הגדלה מ-25% ל-30%. בתקציב זה יש הרחבת הפעולה לעזרת גני-הילדים והרחבה ניכרת בפעולת התרבות בקרב העולים.

בתקציב הבריאות אנו מציעים שני מיליון ל“י מתוך ההכנסות הרגילות, ומיליון ו-450 אלף ל”י מתוך כספי הקליטה, כולל הקצבתנו להקמת 600 מיטות. אנו מציעים להפריש מסכום זה רבע מיליון ל“י לקופות-החולים לרגל ההשקעות המיוחדות שלהן בטיפולן בעולים, הקמת מרפאות וציודן. אנו רוצים להגיע להגדלה ניכרת של מספר המיטות ולהגדלת השתתפותנו בהחזקת כל מיטה מ-200 ל-300 ל”י. כבהרבה ענפים אחרים עומדים אנו גם כאן לפני ההכרח של הורדת הוצאות לכל יחידה. אני יודע שזה דבר חמור מאוד, אך אם לא נמצא דרך להוריד הוצאות כאלה, נהיה במצב ללא פתרון.

את התקציב לסעד אנו מציעים להגדיל עד 1,050,000 ל"י, ואנו רוצים גם פה לקבוע את העיקרון, שאת מַכסימום הפעולות צריכים להעביר באמצעות הרשויות המקומיות.

למשרד האספקה וקיצוב קבענו מיליון ורבע מיליון ל“י. מינימום זה הכרחי כדי לאפשר מילוי התפקידים הגדולים שנקבעו לו. יש סיכויים טובים להצלחה בפעולות הצנע וסימנים להבראת המצב. צריך לתת למשרד את האמצעים המינימליים ההכרחיים לשם ביצוע הפעולות. ניצבת לפנינו גם שאלת הסובסידיות, העולות לנו יותר ממאה אלף ל”י לחודש; רובן ככולן מוקצבות ללחם, ואנו מכסים אותן מתשלומי-היתר. ספק, אם ההכנסה תספיק כדי לשמור על גובה המחירים שקבענו; הממשלה החליטה לקבל עליה את האחריות למחיר המצרכים החיוניים.

הגדלנו את תקציב משרד-העבודה ב-50% בערך, לא להגדלת המנגנון, אלא להרחבת היקף העבודות הציבוריות.

בפעם הראשונה כללנו בתקציב סכום גדול להוצאות בטחון. מ-34 מיליון ל“י העמדנו כמעט שליש להוצאות בטחון. עשינו זאת בשני סעיפים: 7,500,000 ל”י להוצאות בטחון ושלושה מיליון ו-600 אלף ל"י לשיקום החיילים. תקציב הבטחון דורש הון רב מבחינת צרכי-הבטחון ההכרחיים, מבחינת המשק והחסכון גם יחד. מותר לכסות באשראי הוצאות מלחמה. אך חובה עלינו לכסות ממסים את ההוצאות השוטפות, אם אנו רוצים לבסס את המשק הכספי ולאפשר את האשראי לצרכי התפקידים המיוחדים.

פעולות כספיות מחוץ לתקציב

קבענו את ההשקעות בסכום של 62 מיליון ל“י ולעומתן הכנסות ממקורות מיוחדים בסכום של 62 מיליון ל”י. המדובר הוא רק בהשקעות-יסוד ובפעולות פיתוח. המילווה האמריקאי הוא כידוע בסכום של 100 מיליון דולר – או 33 מיליון ל“י בקירוב. אני מקווה, שבשנה הנדונה ננצל שני שלישים, היינו 22 מיליון ל”י. אנו רוצים לגייס ממקורות ממשלתיים אחרים 20 מיליון ל“י. סכום זה כולל 1,600,000 ל”י לשיקום הפרדסנות. נוסף להלוואה האמריקאית ונוסף להלוואה מן הבנקים כלולים גם סכומים נוספים על סמך הסכמים לשנים אחדות שעשינו עם סַפּקים שונים בארצות-הברית לאספקה לממשלה ולעיריות בשטח התחבורה ובשטח השירותים העירוניים וכדומה. אנו רוצים להפעיל גם את המקור של שטרי-מקרקעים. אני דן רק באותן ההשקעות, שמתוך טבע הדברים ייעשו בשיתוף ישיר אתנו. השתתפות ההון הלאומי בפעולות הנ“ל היא לפחות 10 מיליון ל”י, מלבד השקעותיו העצמיות, כגון: רכישת קרקע, הרחבת ההתיישבות הקיימת וכדומה.

בתכנית זו אנו קובעים בין ארבע וחצי לחמישה וחצי מיליון ל“י להשקעות בפרדסנות, כולל שיקום הפרדסים הערביים ככל האפשר. הממשלה תתן הלוואות גם לערבים בארץ לשם עיבוד הפרדסים, וגם תצטרך לשמור על הרכוש הנטוש, במידה שאפשר להצילו. סכום של 13 מיליון ל”י אנו – הממשלה, הסוכנות והקרן-הקיימת במשותף – חושבים להשקיע בחקלאות המעורבת. אני מקווה שהסכום הזה עוד יגדל. אנו מקציבים סכום של רבע מיליון ל"י לכפר הערבי לשיפור מצבו של הפלח הערבי.

התיישבות חדשה

בשיתוף פעיל של ממשלת ישראל והקרן-הקיימת הוקמו על-ידי הסוכנות היהודית מאז 15 במאי ועד אתמול 94 נקודות חדשות בישראל, כולל נקודות חקלאיות נטושות. ב-94 נקודות אלה יש כיום 12,500 תושבים יהודים וביניהם 8,000 עולים. דבר ההתיישבות יקר לנו, אלא שאנו רוצים לקשר את פעולת ההתיישבות בפיתוח הארץ, בקליטה ובצרכי-הבטחון. הנקודות החדשות הוקמו באזורי הארץ השונים:

הגליל המזרחי	7	שומרון	5
הגליל המרכזי	10	השרון	3
הגליל המערבי	12	השפלה	7
הגליל התחתון	3	פרוזדור ירושלים	13
העמקים	7	דרום	19
הרי אפרים	2	נגב	6
			–––
			94

נוסף ל-12,500 נפש ביישובים החדשים קלט המשק החקלאי הקיים למעלה מ-6,000 נפש, יחד כ-20 אלף נפש השנה, ומהם כ-14,000 עולים. בקשר לפעולת שיכון אנו מתכננים להעביר השנה לכפר עוד אלפי משפחות, בהשתתפות בסכום כסף לא גדול ביחס. הבטחנו על-ידי המחלקה להתיישבות של הנהלת הסוכנות העברה לכפרים הנטושים למעלה מ-1,000 משפחות מן המחנות במשך חודש ימים. אנו דנים על העברה למשק החקלאי העובד עוד שלושת אלפים משפחות חקלאיות. המשקים הסכימו לקבל את העולים על יסוד הבטחה של 225 עד 300 ל“י למשפחה, תקציב לשיכון. עלינו לתת אמצעים נוספים להרחבת הייצור לכל הפחות עוד 200 ל”י לכל יחידה, והממשלה, עם הסוכנות או בלעדיה, תצטרך להיכנס בעול זה.

העול העיקרי בפעולה זו נפל על הקרן-הקיימת, שהן באופן ישיר, הן באמצעות הממשלה והן באמצעות הסוכנות היהודית, העמידה סכומים עצומים לפעולה זו. ברוכה תהיה! העול הוא קשה, אך ההעזה הזאת לקחת עליה את העול רק תועיל לקרן-הקיימת.

לא הסתפקנו בהקמת נקודות חדשות; רצינו גם להרחיב את הנקודות הקיימות. הפרשנו מן המילווה האמריקאי עד 6 מיליון דולר למשקים הקיימים, לביסוסם ולהרחבת הייצור. לעתים קרובות מאשימים את הממשלה בהפליות. אולי טועים אנו לפעמים, אבל אני חושב שרק מגמה אחת לפנינו – לעשות את כל מה שהארץ דורשת לפיתוחה, ובדרכים היעילות ביותר. פנינו להתאחדות האכרים וביקשנו, שתגיש לנו הצעות להרחבת המשק הקיים במושבות נוסף לפרדסנות, ועדיין לא קיבלנו את ההצעות. הזמן דוחק. אחר-כך יגידו: מדוע נתנו לאחרים? אנו נעזור לכל איש להטות שכם בפעולה הכבירה הזאת!

התעשייה. אנו חושבים להשקיע בפעולות משותפות עם המעוניינים עד שישה מיליונים ל"י נוסף לאשראי שאנו רוצים לתת מכספי אמריקה. אנשי התעשייה יצטרכו לגייס סכומים ניכרים להרחבת מפעליהם. אנו מטפלים כעת בבירור אי-אלו בעיות יסודיות בארץ, הן בכוחות עצמנו והן בהתייעצות עם אנשים בחוץ-לארץ. הייתי מציע לחברים המַרבים כל כך לבוא בתביעות להלאמת האוצרות היסודיים של הארץ, שיזדיינו בסבלנות; יש הרבה דברים, שבכל אופן בתקופה מסויימת השתיקה יפה להם. התפקיד הראשון העומד לפנינו הוא תפקיד הפיתוח, תפקיד הקליטה. יכול להיות שעוד נצטרך לבוא בתכניות נוספות לפיתוח התעשייה, כי הבעיה הזאת היא יסודית, ואנו דנים על הקמת מוסדות לבירור, תיכנון וייעול, גם בארץ וגם בחוץ-לארץ.

התחבורה. ההשקעות לרכבות צריכות לאפשר לנו את בניין הקו חדרה–תל-אביב שהחלטנו עליו, וגם את חידוש הקו בין לוד סביב טול-כרם וחיפה ובין לוד וירושלים. סבורני, שהכנסת תקבל ברצון את ההודעה, שאנו ממריצים את משרד-התחבורה לחדש את קשר הרכבות האלה בהקדם. מיליון ל“י אנו רוצים להלוות להרחבת שירותי האניות ולביסוסו של הצי הישראלי; מיליון ל”י לפיתוח התעופה כדי שנהא בלתי-תלויים גם בנתיבי האוויר; שני מיליון ל"י להרחבת שירותי הדואר, הטלגראף והרדיו. זהו שלב ראשון בתכנית רחבה. בשטח שכלול הדואר, הטלגראף והרדיו נספק את צרכי הארץ.

מפעלי שיכון. אנו רוצים בשותפות פעולה עם “עמידר” וגורמים אחרים. בשבילנו התכנית ל-300,000 היחידות אינה תכנון בלבד. אנו יודעים שניתקל בהרבה שאלות קשות ושמן ההחלטה ועד הביצוע עוברים לפעמים שבועות וחדשים, אך יש לנו הרגשה שאנו מתקדמים.

בניינים ממשלתיים: בתי-ספר,בתי-חולים,מרפאות. אנו נתקלים בבעיה של חוסר בניינים מתאימים והוצאות רבות לשכר-דירה. אין אנו חושבים לבנות את כל הבניינים בעצמנו; בדומה לדברים אחרים לאו-דווקא הממשלה צריכה להיות המוציאה לפועל. אנו שומרים לנו את הדרך לשותפות עם מוסדות, קרנות לביטוח, מוסדות האשראי. אנו שואפים לפעולה משותפת עם הרשויות המקומיות ועם כל הגופים המוכנים לשאת יחד אתנו בעול. אנו חושבים לעשות השנה גם התחלה ניכרת לשיפור תנאי הדיור בשטחים האלה.

הסעיף האחרון בתכנית קשור ברשויות המקומיות. הכוונה להלוואות לרשויות המקומיות לשם השקעות-יסוד. העיריות צריכות להציע לנו את התכנית והפירוטים להשקעות-יסוד שהן חושבות אותן להכרחיות.

פעולתנו בשיכון תעוֹדד שיכון פרטי נוסף; פעולתנו בתעשייה תביא להקמת מפעלים תעשייתיים נוספים; פעולתנו בחקלאות תמשוך כספים נוספים בחקלאות ותקל עלינו את גיוס האמצעים. תנופה רבתי בשטח הכלכלי גורמת לעלייה נוספת. אני רחוק מלהבטיח לכנסת, שתכנית זו תוצא לפועל מחר, והכל יהיה שפיר. נשקפת לנו תקופת-מעבר קשה מאוד. נחוץ מאמץ עליון של כל הכוחות כדי להתגבר על הסכנות החמורות, למנוע משבר ולצאת למרחב. אבל אנו רואים את הנצחון כאפשרי. צריך לדעת את המטרה העומדת לפנינו – הבראת המשק ופיתוחו: הגשמת תכנית הפיתוח והקליטה של ארבע שנים, שבכל אופן רוב הכנסת קיבל אותה כנר לפעולתו והתנהגותו.

[בישיבת הכנסת, י“ז בסיון תש”ט, 14.6.1949].

---

מילווה העצמאות

מאת

אליעזר קפלן

החוק שיש לי הכבוד להציע לכנסת הוא רב-אחריות ועשוי להיות רב-תוצאות ויש בו משום צעד נועז מאוד. במידת-מַה הוא בא להגשים רעיון שחלמו עליו בתנועה הציונית שנים רבות – מילווה לאומי עולמי. הוא פותח תקופה חדשה ביחסים בין הגולה ובין הארץ, בבניינה ובקיבוץ גלויות. הייתי רוצה שבבירור זה יפגינו חברי-הכנסת ככל האפשר קבל אחינו בגולה את האחדות השוררת בינינו במשימות הגדולות, ושמכאן תצא קריאת העידוד, קריאת האמונה וגם הקריאה לשותפות במפעל הגדול ובמיבצע הגדול העומד לפנינו.

החוק בא לתת לאוצר ייפוי-כוח להוציא בארצות-הברית ובארצות אחרות אגרות-חוב על סכום של 500 מיליון דולר. סכום זה נראה לרבים כדמיוני, וכך הוא נראה ברגע הראשון גם בעיני רבים מעסקנינו בגולה. לכתחילה נראה לרבים כל המפעל שלנו כיחיד במינו או כפנטסטי, ובמידה שאנו מגשימים אותו גוברת האמונה בו. כן אני מאמין שבתנופה גדולה נוכל להגשים גם את המיבצע הזה. בביצוע פעולה זו שאנו עומדים לפעול גם בארצות-הברית, אין אנו יכולים ללמוד גזירה שווה מפעולות דומות של אומות אחרות. מדינות גדולות יותר ומבוססות יותר מאתנו נתקלו בקשיים רבים ברצותם לגייס אמצעים בדרכים כאלה. אך לנו יש בארצות-הברית קהל יהודי בן 5 מיליון נפש ואני מאמין באפשרות של הצלחה, כי רבים מבין היהודים בחוץ-לארץ, ציונים ולא ציונים, מבינים שגורלם קשור בגורלנו וגורלנו קשור בגורלם.

אגרות-החוב האלה יהיו משני סוגים: האחד ל-15 שנה ב-3.5%; והאחד הנקרא אגרות-חוב של חסכון – שבהן מצטברת הריבית ורק לאחר 12 שנה ישולמו הקרן והריבית. הריבית המצטברת תגדיל את סכום ההשקעה ב50%, זאת אומרת מי שיקנה אגרות-חוב במאה דולר, יקבל לאחר 12 שנה 150 דולר.

תנאי התשלום דנים רק ברבע מן הקרן בערך. 75% ישתלמו בחלקם על-ידי שתי הנחות שהחוק הזה נותן לחותמים על אגרות הדולר: א. במקרה שהחותם על איגרת נפטר – רשאים היורשים לקבל תוך תקופה של שנתיים את כל המגיע למורישם; ב. כל איש רשאי, אם הוא מוצא לנחוץ, להעביר את אגרותיו לארץ ואז יקבל הוא מיד, עוד לפני מועד הפרעון, במטבע ישראלי את כל המגיע לו, ואת העודף נשלם כתום תקופת המילווה. כן בא החוק הזה לקבוע, שיהודי אשר יעביר את כספו לארץ, יהיה רשאי להשתמש בו שימוש חפשי ולא נטיל על תושבי-חוץ מסים על הכנסתם מאגרות-החוב האלה.

החוק בצורתו הנוכחית הוּכן בהתייעצות עם נציגינו וחברינו, וגם עם היועצים המשפטיים שלהם בארצות-הברית. התייעצנו גם עם בנקים. אנו יוצרים תקדים על-ידי זה שאין אנו מוציאים את המילווה באמצעות בנקים, אלא באמצעות ארגון מיוחד שהקימונו, שיעמוד בקשר ישיר עם הציבור. הבנקים ובראשם אחד הבנקים הגדולים ביותר בעולם, צ’ייס בנק" (Chase Bank) לא ישמשו אלא סוכנים של המילווה. ברור, שהדברים הותאמו לתנאים החוקיים של ארצות-הברית.

על מידת ההתעניינות במילווה יכולה להעיד העובדה, שכבר קיבלנו מאת ראשי הארגון הנ"ל מברק מפורט כתשובה להצעת החוק שנשלחה להם לשם חוַת דעתם. הם מקבלים את החוק ביסודו ומחכים להחלטת הכנסת, כדי להגיש את הבקשה לאישור המילווה לוועדה הנקראת בלעז “סקיוריטי אנד אכסצ’יינז' קומיטי” – המוסד הממשלתי בארצות-הברית, שתפקידו לאַשר או לשלול הוצאת ניירות-ערך בארצות-הברית, מקומיים כזרים. לאחר עשרים יום מיום ההגשה יהיו רשאים להתחיל בפעולות הכנה, ובראשית חודש מאי, כלומר ביום העצמאות, לפנות לציבור הרחב. הם קוראים למילווה זה “אגרות חוב של מדינת ישראל – מילווה העצמאות”. אני מציע גם לכנסת לאַשר את השם הזה.

מאחורי הסעיפים היבשים של החוק עומדת פעולה עצומה של תכנון וגיוס כוחות יהודיים. מובן, שלא נתנגד אם גם לא-יהודים ירצו לרכוש את האגרות וישותפו במפעל קיבוץ גלויות. אחת מתוצאותיה של הוועידה שנתכנסה בחודש אוקטובר 1950 בוַאשיגטון, היתה הגברת פעולת המגבית. באותה ועידה החליטו על הוצאת אגרות החוב של מדינת-ישראל. בוועידה זו דרשנו גיוס 1,500 מיליון דולר, מהם מיליארד דולר בארצות-הברית וחצי מיליארד דולר בישראל או ביתר הארצות מחוץ לארצות-הברית וקנדה. סכום זה כולל 500 מיליון דולר בצורת מילווה.

בתזכיר שהחברה עומדת להגיש לשם קבלת הרשיון להוצאת אגרות-חוב אלה, ניתן קודם כל תיאור כללי על הארץ, התנועה הציונית והתפתחותה, החל מהעלייה הראשונה ועד לתקומת המדינה; על ההישגים במשך שנתיים וחצי של קיום מדינת-ישראל; סקירה על המצב הכספי והכלכלי של המדינה, וכן המאזנים של ההוצאה וההכנסה בתקציבים הרגילים.

הנוהג הוא, שבהגשת בקשות כאלה מצרפים מאזנים לשלוש שנים. כששאלוני אם נוכל להגיש מאזנים לשלוש שנים, הייתי נאלץ לומר שאחד המאזנים יהיה מטבע הדברים מלפני אלפיים שנה, אך ספק הוא אם נשתמרו הספרים מהתקופה ההיא, כדי שנוכל להגיש מאזן כזה. בתזכיר ניתנים תיאור התכנית של שלוש שנים ותכנית השימוש ב-500 מיליון דולר שאנו רוצים לאסוף כל שנה בדרך זו. מודגש, שמדינת ישראל אינה מתחייבת להוציא את הכספים שיגוייסו לפי הסעיפים שסוּמנו, ושאין אנו מתחייבים לשמור על חלוקת הכספים לפי ההצעות שנכללו, אך איננו חפשיים להשתמש בכסף זה לתשלום חובות ולהוצאות שוטפות. ההצעות יבואו מפעם לפעם בתקציב הפיתוח שלנו, ולכנסת תהיה אפשרות לאַשר ולקבוע את אופן השימוש בכספי תקציב הפיתוח. אני מַדגיש את הנקודה הזאת, כי אנו אומרים להם: אין אנו מבקשים מכם כספים לתקציבים שוטפים ואף לא לתקציב הבטחון, אנו מבקשים את הכספים הללו רק לפיתוח וקליטה. לכן תהיה אפשרות לכנסת להחליט מפעם לפעם בגבולות הללו. לפי הצעה זו אנו מכריזים על סכום של 500 מיליון דולר לתקופה של שלוש שנים. מלבד ממשלת ארצות-הברית שום מוסד לא העֵז לסדר מילווה בסכום כזה.

הוקמה חברה מיוחדת להפצת אגרות-חוב אלה, שתחתום חוזה עם ממשלת ישראל לשם ביצוע פעולה זו. כאחראי כלפינו לפעולה זו קבענו את מר הנרי מונטור. הכסף יינתן לממשלת ישראל בדולרים.

ברצוני לומר לכנסת מה הם יסודות התכנית ל-1.5 מיליארד דולר. המגמה היא זירוז הקצב המַכסימלי של פיתוח וגידול משק הארץ, שהוא תנאי הכרחי לקליטה גדולה של המוני עולים. הקווים הכלליים של התכנית הם: 320 מיליון דולר לחקלאות; 300 מיליון דולר לתעשייה וכוח; 70 מיליון דולר לשירותים כלליים; 65 מיליון דולר לטראנספורט – יחד 755 מיליון דולר להשקעות פרודוקטיביות, כ-50% מכל ההשקעה או כפי שהם קוראים לכך: מפעלים כלכליים. אלה הם סכומים הנועדים להגברת הייצור והייצוא הגובר והולך. דבר זה צריך לשפר גם את מצב מאזן התשלומים, ולתת על-ידי השקעות מהכנסות הללו את האפשרות לתשלום המילווה במטבע חוץ. 455 מיליון דולר נועדים לשיכון; 130 מיליון דולר לעבודות ציבוריות. רק 10% מכל המילווה הזה, זאת אומרת כ-150 מיליון דולר, מיועדים להוצאות הטראנספורט והוצאות הטיפול בעולים והכשרת העולים בבואם לארץ.

המגמה היא להגיע לכך, שבשלוש השנים הקרובות תגדל האוכלוסיה ל-2 מיליון נפש בקירוב. עומדת לפנינו שאלה של שיכון ל-750 אלף נפש, הן לעולים שיבואו והן לאלה שלפי שעה לא מצאו שיכון. ברור, שמדובר על שיכון מצומצם, שיכון סטנדארטי, או כפי שאומרים “בתים צומחים”, שיגדלו יחד עם ביסוס האנשים ועם קליטתם בארץ.

החלק החקלאי בנוי על זה, שנגדיל את השטה המעוּבּד בארץ עד 4–5 מיליון דונם, ובתוכם שטחי שלחין עד מיליון דונם. ההשקעה בתעשייה תתחלק כלהלן: 220 מיליון לענפי תעשייה שונים וכ-80 מיליון ליצירת כוח.

בהתאם לדרישות החוק, עלינו להגיש לוועדה פירוט יתר, כיצד עלינו להשתמש ב-500 מיליון דולר שאנו רוצים לקבל כהלוואה, וזוהי אחריות ישירה של הממשלה כלפי מחזיקי אגרות-החוב. אם הכל ילך בהתאם לתכנית – נגיע בסוף 1953, או בהתחלת 1954, לאוכלוסיה של כ-2 מיליון נפש, ובהתאם לכך תגדל ההכנסה הלאומית מ-300 מיליון ל“י ב-1950 לסכום של למעלה מ-500 מיליון ל”י ב-1952, ומספר המפרנסים יגדל מ-435 אלף (שזהו כנראה, המספר כיום) למעלה מ-700 אלף. מספר המפרנסים הוא כ-35% מכלל התושבים. – –

לא אחת ביררנו את דרכי בניינה של הארץ ואת האפשרות לגיוס אמצעים בארץ. נדמה לי, שכל המעמיק בדברים הללו, מוכרח להגיע לידי מסקנה, שמפעל כביר כזה של בניין מדינה, של הגנה ושל קיבוץ גלויות בהיקף כזה, לא ייתכן לבצעו בלא עזרה מבחוץ. בפגישותי באנגליה ניסיתי להסביר שביום העצמאות, בה' באייר (ובחוץ-לארץ מוכרח הייתי לומר: ב-15 במאי) – יהיו מכל שני יהודים בארץ, אחד חדש, כלומר: שבא לארץ או נולד בה לאחר ה-15 במאי 1948. כשאמרתי זאת – התקשו להאמין והתקשו להבין. אנו הגשמנו זאת. זהו המפעל הנועז שלנו. יש קשיים עצומים ויש גם לדון על הבניין. הכרתי המלאה היא, שבלי גיוס אמצעים כבירים לא נוכל להחזיק מעמד. האמצעים הם כבירים ואפילו דמיוניים, כשם שכל המפעל שלנו הוא דמיוני. הם מעל לכוח אדם, כשם שכל המפעל שלנו בארץ הוא מעל לכוח אדם. יהדות אמריקה הסכימה לקבל עליה את המפעל הזה כאחת הדרכים לגיוס האמצעים. זוהי שאלה גורלית בשבילנו ועלינו לעשות כל שביכלתנו כדי לאַפשר זאת.

אני פונה לכנסת, שתיתן לנו את ייפוי-הכוח הזה. אנו לא נסתפק בייפוי-כוח, כי נצטרך לתת גם עזרה מעשית ורחבה מאוד. אך ברגע זה אני מבקש להעביר את החוק הזה לוועדה ולאַשרו. בארצות-הברית מחכים לאישורנו כדי להמשיך שם בפעולות.

[בישיבת הכנסת, י“ג באדר א' תשי”א, 19.2.1951].

---

חזון ומעש - המדיניות הכלכלית

מאת

אליעזר קפלן

הכרח להעלות את התפוקה

מיום הקמת המדינה ועד היום עלו לישראל לערך 440 אלף נפש, מהם 415 אלף עד 1 ביולי. מספר המפרנסים בכוח ב־1 ביולי היה למעלה מ־400 אלף, מספר המפרנסים בפועל – כ־370 אלף. היישוב העברי גדל ב־70% לערך. אם ברצוננו לשמור על רמת־החיים של שנת 1947 בכוחנו אנו, בכוח היצירה שלנו, הכרח להעלות את התפוקה. התפוקה תלויה בציוד, בארגון העבודה, באספקת חמרי הגלם, אבל במידה גדולה מאוד קשורה היא ביחס לעבודה. למען מנוע הורדת רמת־החיים ולהיכון נגד האינפלציה – הכרח להעלות את התפוקה. הממשלה תצטרך לטפל בכל הגורמים שבהם תלויה התפוקה. בשנים האחרונות חידשנו, במאמץ לא קטן, את הציוד; אנו משתדלים גם עתה לשכלל את הציוד ולהרחיבו הן לשם הרחבת הייצוא והן לשם שיפורו. אבל אפשר לעשות גדולות גם על־ידי ניצול הציוד הקיים והכרח לעבור מדיבור למעשה ולהגיע לידי הסדר מקיף בין שלושת הגורמים: נותן־העבודה, מקבל־העבודה והממשלה.

הרחבת הייצור

למען החל בפעולה מאומצת ושיטתית להרחבת הייצור והגדלת התפוקה, יש להקים את ועדי הייצור, ועל הממשלה להקים את המכון המרכזי להדרכה ולפיתוח, ואם יהיה צורך בכך – לנקוט גם אמצעים תחוקתיים. אבל ההצלחה תלויה בעיקר ברצון הפועלים והחרשתנים.

מהוועידה אנו חייבים לפנות בקריאה אל ציבור הפועלים: עשו כל שביכלתכם למען הרחבת הייצור, למען שיפור טיבו ולמען העלאת התפוקה, כי בחיינו הדבר. עיקרון הקשר בין השכר והתפוקה צריך לחול לא רק על הפועל כי אם גם על הפקיד וגם על בעל המקצוע החפשי. המצב הנוכחי אינו מאפשר לא רק הטבת הרמה של תנאי החיים, אלא גם לא שמירת רמת־החיים. עשרה של הארץ אינו רק באוצרות הטבע ובהון הנמצא בארץ, כי אם במידה גדולה בכוח העובד וביכולת לנצל את הכוח העובד. עלינו לדרוש להגביר את מאמץ העבודה, לעבוד יותר, לעבוד יותר טוב ולייצר בזול יותר.

אני פונה גם בקריאה ובתביעה לחרשתנים, שלא יסתפקו בדרך קלה לרווחים, בארץ אשר חסרה בה התחרות. גם עליהם ללמוד הרבה ולדאוג לניצול מלא של הציוד הנמצא ברשותם. יתנו הם יד להקמת ועדי הייצור ונדאג כולנו יחד להגדלת התפוקה ולהרחבת הייצור. גם כלפיהם הגדלת הרווחים יכולה לבוא בחשבון רק על־ידי הרחבת הייצור ובעקבות הוזלתו. נצטרך לטפל גם בשאלה של הקפאת הדיבידנדים (לא לחלק רווחים יותר מדי) ולהפנות את האמצעים המצטברים למשק, לצרכי היצוא.

מפעלי הפיתוח

אשתקד הקצבנו 48 מיליון ל“י למפעלי הפיתוח. בשנת תקציב זו קבענו לפיתוח 65 מיליון ל”י. תקציב פיתוח זה יכול לאפשר לנו להתגבר על הקשיים הכרוכים במטבע הזר. היקף ההשקעות הוא למעלה מ־110 מיליון ל"י. תקציב זה יאפשר לנו הרחבה ניכרת בשטח החקלאות והכפר. יחד עם הסוכנות היהודית מטפלים אנו בהעברת 90־80 אלף איש מהמחנות אל הכפר. ברצונה של הממשלה וברצונה של הסוכנות היהודית להגדיל את האוכלוסיה החקלאית ולהרחיב את הייצור החקלאי. אולי מעניין לציין, שהיהודים שגרו בשנת 1950 בערים ובנקודות עירוניות היו 47 אחוז מכלל האוכלוסיה העברית, ובשנת 1947 הגיעו ל־75 אחוז. בתקופה של שנתיים נכנסו למשקים החקלאיים ולמשקי ההכשרה, כולל עליית הנוער, 20 אחוז, ובשישה החדשים האחרונים היה אחוז ההולכים לכפר ולמשק החקלאי 25 אחוז. על־ידי כך עלה בידינו להגדיל את אחוז התושבים המתקיים על החקלאות מ־12 אחוז ב־1947 ל־14 בשנת 1949.

התקציב התעשייתי צריך לאפשר לנו שורה שלמה של מפעלי יסוד הן בשטח התעשייה הכימית והן בשטח התעשיה המיכאנית.

שלוש דרכים במדיניות הכלכלית

שלוש דרכים במדיניות הכלכלית בעולם: הדרך הליבראלית, במידה שליבראליזם כזה עדיין נשמר בעולם; הדרך – כפי שמכנים אותה – של תיכנון מדוקדק; והדרך של הכוונה, מה שקוראים בלע"ז “גייד אקונומי” או “דייראקטט אקונומי”. הדרך הראשונה אפשרית רק בתנאי שפע, כאשר הייצור הרחב והעושר באוצרות הטבע נותנים מקום להרחבת הייצור מעל לפיקוח, וההתחרות היא השומרת על רמת החיים הגבוהה. בארצות אלה מתערבת המדינה יותר ויותר בחיי הכלכלה לשם הגנה על תנאי קיומם של ההמונים, ובייחוד במקרים של חירום. דוגמה טיפוסית לכך כיום היא ארצות־הברית. רק לפני ימים אחדים מסר הקונגרס האמריקאי ייפוי־כוח לנשיא להטיל פיקוח וקיצוב. הדרך השניה מחייבת משטר פוליטי מסויים, משטר של דיקטאטורה, וגם היא אפשרית רק בתנאים כאשר בארץ יש אוצרות טבע גדולים המאפשרים לה להיות בלתי־תלויה בקיומה ובהתפתחותה בעולם כולו. גם הם חייבים להטיל עול כבד על האוכלוסיה. היא תיתכן רק בארצות אשר שם האוכלוסיה קבועה פחות או יותר וגדלה והולכת רק על־ידי הריבוי הטבעי.

לפנינו עומדות שלוש המשימות גם יחד: הקמת המדינה, בטחונה וקליטת העלייה. אנחנו תלויים, הן בהבאת עולים והן בייבוא הון, בחוץ־לארץ. אנחנו תלויים בסחר חוץ גדל והולך. על כן אנו נאלצים ללכת בדרך השלישית, הדרך של הכוונה. אנו גם רוצים ללכת בדרך זו, כי היא היחידה, לפי הכרתי האמיתית, המתאימה לתנועת פועלים חפשית. למרות המאמצים של הממשלה והעול אשר הטלנו על היישוב לא היה ביכלתנו לספק את הצרכים החיוניים בשטח השיכון ולא יכולנו לנצל את האפשרויות של הרחבת הייצור, הן לרגל חוסר הון והן לרגל המחסור במטבע. אם כן, מוטלת החובה לנצל באופן היעיל ביותר והצודק ביותר, מנקודת הראות של פיתוח המדינה, את הרזרבה של האמצעים הנמצאת בידינו.

ייצור התעשייה

מספרים אחדים על חלוקת הוצאות ברוטו של ייצור התעשייה בארץ. לפי הערכתנו הייצור ברוטו עולה בשנת 1950 ל־160 מיליון ל"י, סכום זה כולל גם מקרים של כפילות וחשבון חמרי־הגלם וחמרי־עזר העוברים שלבי ייצור שונים עד לשלב של ייצור סופי, מטעמים אלה מופיע בסעיף חמרי גלם מספר גדול הרבה יותר מהשוֹוי הריאלי. הוצאות ברוטו אלה, שהן מעניינות מאוד, מתחלקות: חמרי גלם או עזר, חמרי אריזה – 55 אחוז מהיקף כל הייצור ברוטו, כולל שכר העבודה וכל התשלומים של הפועלים והפקידים גם יחד; 30 אחוז הוצאות אחרות ורווחים 15 אחוז.

אשתקד הערכנו את התעשיה ב־55 מיליון ל"י, לפי חשבון זה יוגדל השנה הערך הנוסף ב־25 אחוז. הבעיה המרכזית והקודמת לכל התכניות האלו היא בעיית המימון ובעיית גיוס האמצעים הנחוצים, לפי היקף הפיתוח וגם לפי היקף העלייה.

תכנית להרחבה

הגשמת התכנית להרחבת התעשייה והחקלאות מחייבת גיוס של 600 מיליון ל“י, ומהן 300 מיליון ל”י הון זר ומטבע חוץ. לא ברור לי אם נוכל לגייס בארץ את כל ההון הנחוץ לנו במטבע ישראלי. אחשוב זאת להצלחה גדולה אם יעלה בידינו לגייס בארץ שליש, ושני שלישים של ההון נצטרך לחפש בחוץ־לארץ. גם דבר זה יחייב פעולות שונות למען הגבר את הכנסות המדינה והחסכונות של הפרט והכלל. שוב אנו עומדים בפני ההכרח להתאים את רמת־החיים, לכל הפחות בתקופת המעבר, לצרכי העתיד ולמשימות הגדולות העומדות לפנינו. מוכרחים להעביר מכסימום אמצעים מצריכה לייצוא. משום כך קבענו הנחות להשקעות הון קונסטרוקטיביות. הסכמנו לתת הקלות רבות ופרמיות להגדלת התפוקה, הנחות לייצוא, לחסכונות ובמס ההכנסה. את החסכון העממי אנחנו משחררים למעשה לגמרי ממס ההכנסה, אבל הקלות ניכרות אלה ניתן גם ליתר סוגי החסכונות. אנו עומדים לפתוח בנק, או סניפי־חסכון, במשרדי הדואר למען הגברת החסכון העממי. לפנינו הצעה על חסכון חובה וכן מילווה חובה, אבל נדמה לי שכל עוד לא מיצינו את דרך ההסברה ואת דרך העידוד אין להשתמש בדרכי כפייה. לפעמים קשה להחליט מה עדיף, בייחוד בהתחשב בצורך של משיכת הון עצום מחוץ לארץ. הכרזנו עתה על שני מילווים בסך כולל של 17 מיליון ל"י, לסיפוק הצרכים התקציביים שכבר אושרו. אני מקווה שהמילווה העממי הזה יצליח בארץ ואולי גם בחוץ לארץ.

אנו מטפלים בהצעות נוספות לגיוס אמצעים בארץ ובחיפוש דרך להביא את תושבי הארץ, שיעמידו בשעה קשה זו, את האמצעים במטבע חוץ הנמצאים ברשות רבים לרשות המדינה. אם יהיה הכרח, נשתמש באמצעי כפייה. אבל ברור לי שגם אם נגביר את גיוס האמצעים בארץ, את “שאיבת” האמצעים בארץ – אין כל אפשרות לגייס את הסכומים העצומים הנחוצים לנו למילוי כל שלוש המשימות – לא בדרך של הכנסות ממסים, לא בדרך של חסכונות ואשראי ולא בדרך של אשראי פנימי. יש תלונות רבות נגדנו שאיחרנו להשתמש באמצעי זה של אשראי פנימי וגיוס אמצעים על־ידי שטרי האוצר ועל־ידי שטרי מקרקעין. אני חושב שמותר להשתמש באמצעים האלה, בייחוד בשטחי מקרקעין, אם על־ידי כך אנו מגדילים את היקף הייצור ואנחנו נותנים לציבור מצרכים לעומת אותם האמצעים ואותן שטרי המקרקעין שאנחנו נותנים לציבור.

תרוסן האינפלציה!

אני יודע את סכנת האינפלציה, השתדלנו – ובמידה מסויימת עלה הדבר בידינו – לרסנה. הצלחנו להעלות את ערך המטבע בארץ ב־15 אחוז בתקופת פעולתה של הממשלה הזאת. לדאבוני הרב לא עלה בידינו להחדיר בלבות הציבור את האמונה במטבע הזה. אני רוצה לקרוא לציבור הפועלים וליישוב כולו! לא להיגרר אחרי הפאניקה ואחרי הספקולציה השפלה, הנעשית בארץ ובחוץ־לארץ על חשבון המטבע הישראלי; לא להיגרר אחרי בהלת הקניות, שהיא הוצאת כסף לריק וחבלה בפעולת המדינה; זהו אקט של בגידה. אנחנו נוקטים אמצעים ללחום בזה ומחפשים דרכים להגביר את האֵמון במטבע הישראלי. אך קודם כל תלוי הדבר ביחסו של הציבור. תמיד ניצלנו את כל אפשרויות המונופוליזציה של האוצר במדינה לעומת המונופול במדינות רבות. אומרים כי יש הבדל לרגל הכיסוי למטבע, כי יש ארצות רבות שבהן הכיסוי למטבע במידה ניכרת הוא כיסוי של דבר שאין לו הופכין: זהב, אשר רבים חושבים שיש בו כוח מאגי. אבל באנגליה אחוז הכיסוי של המטבע האנגלי בזהב או במטבעות חוץ הוא פחות מאחוז אחד של כל מחזור המטבע. 99 אחוז של המטבע האנגלי מכוסה רק על־ידי אֵמון התושבים למדינה, לכוח הייצור של המדינה, למדיניות הממשלה, לרצונם לפתח את הארץ ולהוציא אותה מהמצוקה שבה היא נמצאת מאז גמר המלחמה, במאמצה להקים את הריסותיה.

לא אחת שמענו על משברים קשים וגדולים בעולם הגדול לרגל העדר מטבע חוץ. אבל המדינות הגישו להם עזרה. יכולנו לכסות על־ידי הייצוא חלק קטן בלבד מהייבוא. קיבלנו עזרה מהעם וכי אשתקד נתנו לנו העם והמוסדות הציבוריים מטבע חוץ ב־28־25% מכל היקף המטבע הנחוץ לנו. לדאבוננו הרב פחתה הרבה ההשתתפות השנה. האם גייסו העמים האחרים בעצמם את המטבע הנחוץ להם? שני שלישים של הייבוא מארצות־הברית לאנגליה כּוּסוּ על־ידי כסף שקיבלו מתמיכת ארצות־הברית; כמעט חצי הייבוא של צרפת כּוּסה על־ידי עזרה שקיבלו מארצות אחרות. גם במזרח־אירופה, לאחר כל העול והחובות המוטלים על הציבור – שם הכל התנהל בצורת חובה: מיכסת־עבודה, שעות־עבודה, תנאי־עבודה, מקום־עבודה, החופש לעבור ממקום למקום – ולאחר כל המאמץ הגדול והקשה, למען נצל את כל יכולת הייצור בארץ לטובת העתיד – יש גם שם עזרה רבה, ומובן שמשלמים בעד זה מחיר. מדינה שלפניה בעיות של מהפכה סוציאלית, ועל אחת כמה וכמה מדינה הנתונה במהפכה כזאת שבה נתונה מדינתנו, אינה יכולה בכוחותיה היא להרים את כל המשא. על כן אין לנו להתבייש כאשר אנו פונים לעם ודורשים את שיתופו. לא נדבות אנו דורשים מהיישוב, כי אם שותפות בקליטה ובפיתוח.

מוכנים היינו לקבל את הכספים ואת העזרה לא רק על־ידי מגביות, כי אם גם על־ידי הלוואות מממשלות ומפרטים. יש המפחיד אותנו, כי גם דרך זו יכולה להביא לשיעבוד, אבל הדבר תלוי במקבל, במידת כוחו העצמאי ועמידתו העצמאית.

המילווה האמריקאי של 100 מיליון דולר, שלעת עתה ניצלנו רק את חלקו – כבר נתן אותותיו, קודם כל בחקלאות, בפרדסנות, בתעשייה ובבניין. בעוד שבועות מספר תתכנס בארץ מועצה, בה ישתתפו מספר ניכר של חברים מארצות־הברית מחוגים שונים. אנחנו רוצים לדון ולהתייעץ אתם על דרכי הפעולה בחוץ־לארץ, וביחוד בארצות־הברית להגברת הכנסות הקרנות ועל עניני המילווה. מדינה זאת מוכנה לקבל עליה התחייבויות במכסימום יכלתה, אלו הן התחייבויות שהדור העתיד יצטרך לשלמן, וישראל תיטיב לשלם ממדינה אחרת בעולם. היא שילמה תמיד. יש הכרח בגיוס מכסימלי של אמצעים מחוץ לארץ. בגיוס זה תלויים היקף העלייה והיקף הפיתוח.

נקטנו באמצעים אכזריים למדי כדי לאפשר את היציאה של העולים מהמחנות. הכנסנו לאהלים בהרים משפחות עם ילדים, ואנחנו חולמים כעת על גיוס מאות אלפי לירות, שיאפשרו לנו את הכשרת האהלים לקראת החורף. היקף הפעולה יהיה תלוי בנו וביכלתנו לגייס הלוואות מהחוץ.

לשם גיוס העם וגיוס כוחות חוץ ועזרת ממשלות חוץ – עלינו קודם כל לחשל ולחזק את כוחנו אנו, והאחריות הגדולה נופלת קודם כל עלינו.

אלול תש"י (1950). [מתוך הרצאה בוועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל].