ראשית התהוותה של תנועת צעירי־ציון ברוסיה קשורה, כידוע, באגודות הציוניות “התחיה”.

התקשרתי אל התנועה בשנת 1907, עם הצטרפותי אל “התחיה” אשר במינסק. זו היתה האגודה היחידה, שאליה יכול היה להסתפח צעיר יהודי, המתלבט בבעיות לאומיות וחברתיות ושואף למעשה ציוני ממשי. לא השתתפו ב“התחיה” מחוגי הפרנסים של הקהילה המקומית, אף לא מהחוגים שנחשבו בעיר לאינטליגנציה. היו בה מורים עברים ממורי “החדר המתוקן”, בית־הספר העברי, שקם בתקופה ההיא בערי ישראל, עובדים שונים, כגון עוזרים בחנויות, מנהלי חשבונות וסתם “עמך”. היינו אגודה עממית. מקומה של “התחיה” לא ניכר בהיאבקות הרבה שבין המפלגות ברחוב היהודי – הציונים, ה“בונד”. הסיימיסטים, הס. ס’ים – הטלנו על עצמנו בעיקר את “העבודה השחורה” של ההסתדרות הציונית. עבדנו במסירות למען הקרן־הקיימת, הפיצונו שקלים, ערכנו אסיפות ונשפים בעלי תוכן ציוני, היינו, כפי שקראנו לעצמנו “הידים והרגלים של התנועה הציונית”. “התחיה” השתדלה גם לקיים קשרים עם התנועה בארץ־ישראל. על־ידי האגודה קיבלנו את גליונות “הפועל הצעיר”, אף את אלה שהופיעו עוד בהקטוגרף. ב“התחיה” שררה במידה רבה אווירה ארץ־ישראלית. במסיבותיה שמענו לראשונה את שירי העבודה והחיים בארץ. מחבריה עלו לארץ – אם להשתקע ואם לביקור ארעי.

אלה היו ימי שחרותנו הציונית.

עם המהפכה בתורכיה והכרזתה על משטר קונסטיטוציוני פג והלך מצב הדיכאון והאדישות שהשתררו בציונות לאחר אוגנדה. שוב גברה ההתעוררות הציונית וגדל כוח־המשיכה אל התנועה והארץ בשכבות הנוער היהודי. נתקשרו קשרים מהודקים יותר בכתב ועל־ידי שליחים בין האגודות השונות של הנוער הציוני. הוקמו מרכזים אזוריים אחדים. מכינוסי “צעירי־ציון” בזמן ההוא ראויים לציוּן שנַיִם – מועצת “צעירי־ציון” במינסק ב־1912, אשר העלתה בסדר יומה גם את שאלת ההכשרה והארגון החלוצי כתנאי מוקדם לעלייה, והמועצה שנתכנסה אף היא במינסק, ביוני 1913. במועצה ארצית זו השתתפו עשרות חברים ממקומות קרובים ורחוקים – מהבַּלטיקום עד לקיוב ועד לקווקז. מקיוב השתתף בא־כוחה של קבוצת צעירי־ציון ז. זליקין, שכבר אז הקים סיעה בשם “עת לבנות”. קבוצה זו תמכה יתדותיה בציונות ההרצליסטית וראתה את תפקידה בחינוך משמרת חדשה לשם פעולה ציונית בעם, בלי שהתכוונה להקים תנועת המונים. ברוח זאת עורר זליקין ויכוח במועצה בנוגע לדרכי הפעולה של “צעירי־ציון” והפלטפורמה שלה. לא קיבלנו את הלך־דעותיו של זליקין, כי ראינו את “צעירי־ציון” מתגבשים והולכים לתנועת־עבודה ציונית.

הציר הקווקזי במועצה נחרת בזכרוני לרגל קוריוז מיוחד במינו: ישיבות אחדות של המועצה התכנסו בביתנו. מטעמי זהירות הועמדו חברים על המשמר, שלא תשלוט בנו עינה הרעה של המשטרה הצארית. והנה הוחרדו השומרים למראה איש מוזר בבגדיו בא ונכנס אל החצר ושם את פעמיו ישר אל מדרגות הבית. רק אחרי דקות מספר נתברר, כי היה זה פחד שווא, כי זהו הציר מקווקז, שבא לבוש בגדי צ’רקס.

במועצת “צעירי־ציון” ב־1913 נתקבלו החלטות שונות בענייני ארגון בעלות חשיבות להתפתחותה של התנועה בעתיד, כגון: הקמת לשכה מרכזית, התכוננות לקראת הקונגרס הי"א, שעמד להתכנס בווינה, וכן ההחלטה על כינוס ועידה כל־רוסית של “צעירי־ציון”, שנועדה אף היא לווינה לזמן הקונגרס. נבחרתי כמזכיר המרכז.

בחדשים מועטים אחרי המועצה הוכנסה עֵרוּת לשורות התנועה וגבר פעלה. אורגנה זו הפעם הראשונה מלחמת בחירות לקונגרס ציוני על־ידי אסיפות, חומר בכתב ושליחים למקומות. ביקרתי אז מטעם “צעירי־ציון” בסמַרגון, וילנה, גרודנה, ריגה ועוד. הוצאנו גליונות אחדים של ביוליטין בהקטוגרף, לפני שהוחלט לעשות את ה“שחרית”, שהופיעה בעריכתו של ש. איזנשטט באודיסה, לכלי־המבטא הרשמי של התנועה. בין השאלות שהבאנו לפני התנועה העלינו גם את דבר הפעולה הכלכלית בין ההמונים. אם גם שללנו את העיקרון של מלחמת־מעמדות כמחוייב המציאות בעם ולא ייחדנו לו מקום בפרוגרמה שלנו, הבלטנו את הצורך לדאוג למצבם וצרכיהם הכלכליים של חוגי העובדים ודלת העם. הצבענו על דאגה זו כעל אחד התפקידים העיקריים המוטלים על תנועתנו הצעירה.

עבודתנו הנמרצת לקראת הקונגרס הי“א נשאה פרי. העמדנו לבחירות מספר ניכר של חברי “צעירי־ציון” ו”הפועל הצעיר" והופענו בקונגרס במשלחת בת עשרות צירים. בהשתתפותנו בעבודת הקונגרס התחלנו לסלול דרך לתנועת־העבודה הציונית המאוחדת במוסד העליון של כלל התנועה. ברם, לא קלה היתה מלאכתנו זו. באנו אל הקונגרס מספר צעירים מחוסרי־נסיון־ומסורת ארגונית, נתונים ללחץ מצדדים שונים. חברי “הפועל הצעיר” הופיעו בווינה במשלחת גדולה. ואמנם שררה בינינו קירבה רבה, אבל לא היתה זהות מלאה. חברי “הפועל־הצעיר” העמידו במרכז את הפעולה בארץ ואת ההתכוננות אליה, ועם היות לבּנו נתון להגברת מעמדו של הפועל העברי בארץ ראינו גם הכרח בהרחבת העבודה בגולה, מה שקראו אז “עבודת ההווה”.

מצבנו לא היה נוח גם בתוך ההסתדרות הציונית ברוסיה, שהיינו חלק ממנה; דבּריה התייחסו אלינו מקצת בביטול ומקצת בחרדה. הם חששו להסתלפות דרכנו, ולא אחת התריעו על הנסיון המר, שההתחלות של תנועת־נוער דמוקרטית בציונות, המתבססת על רעיון העבודה, נגמרו בניתוק הקשרים בין הנוער הזה והתנועה הציונות בכלל, בפנותו אל תנועות זרוֹת ומתנגדות. פחד זה הטילו עלינו בייחוד זאב ז’בוטינסקי ויצחק גרינבוים. אולם על אף כל הקשיים והלחץ המוסרי ידענו לכלכל את דרכנו העצמית בתנועה. גם לא נרתענו מהעובדה, שחלק מן האנשים שבאו אל הקונגרס כנוטים אל סיעתנו לא נשארו אתנו עד הסוף.

בווינה הקימונו מסגרת לתנועה ברוסיה ומחוצה לה. בוועידת “צעירי־ציון” נבחר מרכז כלל־רוסי והוטלו עליו תפקידים לחינוך הנוער והכשרתו לעלייה וכן לעבודה ציונית מעשית בשטחים שונים. בהתייעצות מיוחדת עם אנשי “הפועל הצעיר” קבענו את דבר שיתוף הפעולה עם התנועה בארץ, הכיווּן והיחסים. בווינה התכנסה בימים ההם גם ועידה כללית של ציוני רוסיה, וגם בה לקחנו חלק פעיל.

מלאי התעוררות ונכונות להרחבת הגבולין חזרנו לרוסיה. בדרך לווינה ובחזרה משם לרוסיה נאלצו חברים “להבריח” את הגבול מחוסר אפשרות להשיג רשות לנסיעה לגלית. בשובנו נאלצנו להתעכב כשבוע ליד הגבול עד שסודרה העברתנו. שטח הגון עברנו בריצה ממש. בינינו היו אז חברים אחדים מן הארץ. לוַארשה הגעתי כמעט בלי חפצים, כי אבדו בדרך. בכיסי נשאר כסף רק כדי כרטיס רכבת עד וילנה, מקום שם הייתי צריך למסור דין־וחשבון על הכינוסים בווינה. קבענו אז סדר “מהפכני”, שלפיו היו חייבים הצירים למסור דין־וחשבון לבוחרים.

זמן־מה לאחר שוּבנו לרוסיה הועבר מרכז התנועה לוַארשה. הקשרים בין חלקי התנועה התחילו מתרופפים עקב תנאי העבודה הבלתי־לגליים. עלי ועל הברים אחרים, כולנו אז סטודנטים במוסקבה, הוטל לקרב לתנועה הציונית את הנוער הלומד בבתי־הספר הגבוהים, שברובו הגדול היה רחוק ממנה. בשנים ההן היו בתנועתנו רק מעטים שקראו להם “אינטליגנציה”.

במוסקבה היו אגודות שונות, כגון: “בני ציון”, “קדימה” ואגודה ציונית של תלמידי בתי־הספר בשם “יבנה”. במשך השנים רכשה לה “יבנה”, שנוסדה בשנת 1911־1910, עמדת כבוד גם בחוגי התלמידים היהודים במוסקבה וגם בחברה בכלל. מוסקבה היתה אז מרכז ציוני חשוב, אף כי המרכז הרשמי היה בפטרבורג; ישבו בה חברים אחדים מראשי התנועה הציונית, מהם יחיאל צ’לינוב, חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם, או בלשון ימינו – חבר האכסקוטיבה הציונית העולמית.

חברינו ב“יבנה” השתדלו למשוך את האגודה אל “צעירי־ציון”. בחורף 1914־1913 היתה לנו היאבקות רבה בפנים האגודה עם גורמים שונים, עד שלבסוף הכרענו את הכף: חלק גדול של האגודה הצטרף אל תנועתנו והחלק האחר אל הסתדרות הלומדים “החבר”. באנו בקשרים עם אגודות סטודנטים בארצות אחרות. תנועתנו משכה את הלבבות בחוץ־לארץ, ובקיץ 1914 בא אלינו בא־כוח הסטודנטים היהודים באירופה, דובינסקי, לשם משא־ומתן על פעולה משותפת.

בעוד אנו מתכנים תכניות להרחבת הרעיון והפעולה הציונית בקרב הנוער והמתלמדים היהודים – פרצה מלחמת־העולם הראשונה (אוגוסט 1914). הקשרים בין־האגודות נתרופפו. עוד לפני המלחמה היתה העבודה הציונית ברוסיה הצארית כרוכה בקשיים רבים, ולא אחת גרם הקשר בין החברים לחיפושים ומאסרים בחרקוב, במוסקבה וכו' בעיקר בקרב הסטודנטים הציונים. בימי המלחמה נוספו קשיים חדשים. השטחים מרובי האוכלוסין היהודיים בפולין ובליטא – שבהם היו לתנועה מרכזים חשובים – נעשו מראשית המלחמה חזית הקרבות. גם במלחמה ההיא היו היהודים הקרבנות הראשונים – בשטחי הספָר הגדולים גורשו יהודים בהמוניהם. חלקים גדולים של התנועה, שהיו מרוכזים בשטחים אלה, נקרעו מאתנו.

כבר בסוף שנת 1914 ובראשית 1915 הועמדנו לפני בעיית הפליטים, שהחריפה מאוד. היה צורך דחוף בהושטת עזרה סוציאלית רבה. אז הוקמו, כידוע, החברות לעזרת הפליטים – “יבופו” בפטרוגראד ו“יקופו”¹ במוסקבה. הנוער שלנו, במידה שלא גויס לצבא, הצטרף לעבודת העזרה במסירות נלהבת. חברינו השקיעו בעבודה זו מאמצים רבים והשתדלו לשווֹת לעבודת העזרה במקומות ריכוזם של הפליטים, בעיקר בערי רוסיה המרכזית, צורה ותוכן קונסטרוקטיביים.

בסוף 1914 שותקה פעולתם של ארגוני “צעירי־ציון”, ובמידה גדולה גם של ההסתדרות הציונית הכללית. אולם לא עברו חדשים רבים והחלו נסיונות לחדש את הקשרים. ב־1915 היתה במוסקבה ההתייעצות הציונית הראשונה בזמן המלחמה. כינוס זה נתן דחיפה להחייאת התנועה בכללה. גם אנו חידשנו את הדיונים בתוכנו. ביזמת חברי “צעירי־ציון” הוקמו בשנות המלחמה במוסקבה ובערי־השדה אגודות נוער ציוני בקרב המתלמדים. השאיפה לקיים את התנועה הלכה וחזקה בד בבד עם ההתעוררות הציבורית במדינה. בסוף 1916 היו כבר בכל תקפם הוויכוחים בקרב החברים, בייחוד בקרב האגודות של תלמידי בתי־הספר הגבוהים, על בעיות המהפכה, אשר הכל הרגישו כי היא קרבה ובאה. ואכן גברה התסיסה הפוליטית מיום ליום.

במרכז התעניינותנו עמדה בימים ההם שאלת גורלה המדיני של הציונות. הגיעו אלינו שמועות וידיעות על המשא־ומתן המדיני, שהתנהל בלונדון בין האישים הציוניים ובין הממשלה הבריטית על עתידה של ארץ־ישראל לאחר המלחמה. גונבו אלינו גם ידיעות על המאמצים של הממשלה הגרמנית לרכוש את אהדת היהודים והציונים באמריקה על־ידי הבטחות מסויימות לציוני גרמניה בדבר זכויות מיוחדות ליהודים בארץ־ישראל. הידיעות האלו נמסרו לנו בעיקר על־ידי ד"ר צ’לינוב, שהיה נוהג להזמין אליו מספר עסקנים ציונים לפני צאתו ולאחר שובו מישיבות ההנהגה הציונית העולמית, ישיבות שהיו מתכנסות בחוץ־לארץ גם בימי המלחמה. בקשר לעניינים המדיניים הגדולים דנו על הצורך בהתכוננות לפעולה ציונית רחבת־ממדים ונכנסו לוויכוחים סוערים על דרכי בניינה של הארץ. עם זאת התווכחנו, כמובן, על עמדתנו ברוסיה המחודשת, לקראת התמורות שעמדו להתרחש בה.

מהפכת פברואר 1917 בהיקפה ובקצב שלה באה עלינו כהפתעה. עתה, לאחר 28 שנים, קשה לתת מושג על גלי ההתלבטויות שעברו על המדינה כולה ועל היהודים בתוכה עם פרוץ המהפכה, על תקווֹת הזוהר שנצנצו גם בין המוני היהודים בתור הזהב, שנשקף, לכאורה, לכל המעמדות ולכל העמים. התעוררות עצומה ניכרה אז ברחוב היהודי, אולי מפני זה, שבמהפכה הלכו שלובות הסיסמאות לחופש ולדמוקרטיה, הסיסמאות הסוציאליסטיות לשינוי המשטר החברתי, יחד עם הסיסמאות לחופש העמים ולתקומתם. בחדשים הראשונים אחרי פברואר עדיין לא נתגלו הניגודים בין הסיסמאות האלו, ועדיין לא החלה בין המפלגות השונות ההיאבקות הגורלית, שהביאה אחר־כך להתפוררות המדינה ולחילופי־שלטונות. ההתעוררות היהודית קשורה וָדאי גם בעוּבדה, שכבר בשבועות הראשונים לאחר פרוץ המהפכה פיתחו החוגים הציוניים לכל זרמיהם פעולה קדחתנית והופיעו בדגל מוּרם כלפי פנים וכלפי חוץ.

אנחנו “צעירי־ציון” היינו מוכנים במידה מסויימת לקראת המתרחש והולך. כבר במיטינגים הציוניים הראשונים במוסקבה, וכן באסיפות הפומביות של תלמידי בתי־הספר, הופענו בשמנו ובסיסמאות שלנו. הכרזנו על דרכנו בציונות ובציבוריוּת היהודית כתנועה עממית דמוקרטית, הקשורה במהפכת פברואר ושואפת לבנות את עתיד האומה בארץ־ישראל על יסודות סוציאליים צודקים. בקצב מהיר כבשנו עמדות בחיי הציבור כמעט בכל היישובים היהודיים הגדולים. התנועה התפתחה וגדלה ורכשה המוני חברים.

בחודש מַרס 1917 הקימונו לשכה ראשית שתפקידה היה לרכז את חלקי התנועה השונים ואת החברים הבודדים במקומות ולעשות הכנות לוועידה ארצית כל־רוסית. ההסתדרות הציונית הכריזה אז על ועידה ציונית כללית בפטרוגראד בחודש מאי, ואנו החלטנו לכנס זמן קצר לפניה את ועידת “צעירי־ציון” בפטרוגראד. במוסקבה התרכזה קבוצת חברים פעילים, ותיקים וחדשים. בין החדשים שנצטרפו אל תנועתנו בימים הראשונים למהפכה יש לציין את החברים ג. פורטוגלוב וא. ריס (אגב, על פורטוגלוב הטלנו להרצות בוועידה על השאלה הפרוגרמתית). עד הוועידה התנהלה העבודה הארגונית בעיקר על־ידי הלשכה במוסקבה בהשתתפותי המעשית ובהשתתפותו האקטיבית של י. מרמינסקי (מרום), אשר נכנס אז לפעולת הלשכה. לשם רציפות והמשכת המסורת החלטנו לקרוא לוועידתנו בשם “הוועידה השניה של צעירי־ציון”, מכיון שהראשונה היתה לפני המלחמה בווינה.

באותו הזמן נכנסנו במשא־ומתן על איחוד עם הסתדרות הנוער הלומד “החבר”, גם הגענו אתה לידי הסכם זמני, ותוך זמן קצר הופיעו דברי דפוס משותפים בשמנו ובשמה. אולם הצירוף הזה לא האריך ימים. שונים היו החוגים האלה הן בהרכבם והן במגמותיהם. אנו שאפנו להווֹת תנועה עממית, ואלו שאפו לרכז את המשמרת של האינטליגנציה החדשה.

במאי 1917 התכנסה בפטרוגרד הוועידה השניה של צעירי־ציון, אשר מילאה תפקיד עצום בחיי התנועה, כי הוציאה אותה לדרך המלך. לא קל היה לשמור בוועידה על אחדוּת הזרמים השונים, שהתבלטו בה כבר בראשית הבירורים האידיאולוגיים. כל הזמן עמדנו לפני לחץ הן מצד החוגים השמאליים, שקראו להצטרף במפורש אל המפלגות הסוציאליסטיות, בעלוֹת ההשפעה במדינה כולה, והן מצד חוגי ההסתדרות הציונית הרשמית, אשר לא רצו להשלים עם עוּבדת מציאותה וגידולה של מפלגה ראדיקלית בתוכה. זכור היטב נאום הברכה של יצחק גרינבוים, אשר נשא בוועידתנו בשם המרכז של ציוני רוסיה, נאום תוכחה ואזהרה, שלא נלך בדרך התנועות היהודיות, שהביאתן לבגידה במפעל התחייה הלאומית של עם ישראל.

הוויכוחים היו קשים ואף־על־פי־כן הגיעו מייצגי הזרמים השונים להחלטות משותפות. ועידתנו ננעלה שעה קלה לפני פתיחת הוועידה הציונית הכל־רוסית. היה זה מעמד חגיגי כאשר נכנסנו בסך עם דגלינו אל האולם בו נתכנסה הוועידה הציונית. בראש התהלוכה הלכו חברינו, חיילים בצבא הרוסי, והם שהיו גם נושאי הדגל.

הוועידה השניה של “צעירי־ציון” פתחה דף חשוב בתולדות תנועתנו, דף של אקטיביות רבת־מעשים.

לא קל היה מעמדנו בוועידה הכללית השביעית (שש הוועידות שקדמו לה התכנסו עוד בתקופת הצאר) של ציוני רוסיה. עמדנו במערכה כבדה עם גופים ציוניים שונים בשאלות־יסוד אחדות. חסידיו של ז. ז’בוטינסקי, שבאו אל הוועידה בסיסמת הלגיון, ראו את התכניות המעשיות למען ארץ־ישראל ואת תנועת “החלוץ” המתארגנת – כנסיון לדחוק את רגלי הציונות הפוליטית. אנחנו ראינו, כמובן, תפקיד חשוב לעצמנו להקנות למחנה הציוני כולו את הכרת הצורך בחלוץ עובד, עובר לפני המחנה, מוכשר לתעודתו. עמדנו בהיאָבקות גם עם קבוצת י. גרינבוים, שהכריזה על סיסמת הסקוּלאריזציה כעל סיסמה אקטואלית בהקמת הקהילה ובבניינה בזמן המהפכה. מתוך רצון לאַחד את המוני העם בארגון אחד תמכנו בהצעת ההסתדרות הציונית בדבר “קהילה כוללת”, שתרכז בתוכה גם את החוגים הדתיים בעם. נקטנו דרך זו אף־על־פי שהיו מונים אותנו בוותרנות ובמיעוט דמותה של הציונות הפרוגרסיבית, כביכול. רבים בתוכנו לא ראו כל יסוד להצעת הסקוּלאריזציה של התא האוטונומי המקומי, כל עוד לא בוצרו הנדבכים הראשונים של בנין האוטונומיה היהודית, אשר נראתה אז עוד כדבר של ממש.

בוועידה הציונית בפטרוגרד נכנסו חברינו לראשונה למרכז הכללי של ציוני רוסיה כנציגי “הפרקציה העממית צעירי־ציון”.

שני המרכזים של ההסתדרות הציונית ושל “צעירי־ציון” קבעו תחילה את מקום מושבם בפטרוגראד וניסו לנהל ולהדריך משם את התנועה בערי־השדה. אולם מהרה נוכחו לדעת, כי אין לקיים ממרחקים קשרים עם המוני היהודים, בייחוד נוכח המצב הפוליטי שהסתבך יותר ויותר. בזמן ההוא גברו והלכו התנועות הספראטיסטיות במדינה והתבלטו הניגודים הסוציאליים בתוכה. עצם המגע עם החלקים השונים של רוסיה הגדולה נעשה קשה מיום ליום. ההסתדרות הציונית מצאה, איפוא, לנכון להקים בקיוב, מרכז היהדות האוקראינית, לשכה מיוחדת בהנהלת אחדים מחברי ההנהגה הציונית. הייתי בין שליחיה. צרכי התנועה חייבו גם את מרכז “צעירי־ציון” להעביר את עיקר פעולתו לאוקראינה והוטל על י. מרמינסקי ועלי לארגן בקיוב לשכה ראשית של תנועתנו.

באוגוסט 1917 עברנו לקיוב. הלשכה המרכזית של “צעירי־ציון” גילתה יזמה רבה ותוך זמן קצר נעשתה מרכז התנועה כולה. חלומות גדולים חלמנו באותה תקופה. מצאנו באוקראינה קיבוץ יהודי גדול, מלא עֵרוּת יהודית וציונית, בעל יכולת חמרית רבה, נכון לשאת במפעל בניין הארץ. לא ראינו אז כל ניגוד בין השאיפה להחיות את המולדת בארץ־ישראל ובין הדאגה לארגן את החיים היהודיים במקומות, בין השתתפותנו בבניין רוסיה החדשה ובין מעשינו הציוניים. גם בשטח הציוני וגם בשטח היהודי הכללי נעשתה אז על־ידי חברינו עבודה ארגונית ופוליטית רבה. הוּחל גם בגיוס כוחות אדם והון לקראת האפשרויות הציוניות בעתיד².

מסתבר שבמשא־ומתן עם ראשי הציונות לפני הצהרת בלפור ולאחריה הביאו שליטי אנגליה בחשבון לא רק את יהודי אמריקה, אלא גם את יהודי רוסיה, את כוחם הפוליטי והדינמי לשם בניין הארץ. עתה, כמובן, אין להניח הנחות פורחות באויר על ההיקף של מפעלנו, אילו צירפה יהדות רוסיה את מלוא כוחה למעשה ההגשמה והבניין. ברור על כל פנים, שהציונות בכללה הוכתה מכה קשה מחמת התפוררותה של היהדות הרוסית וכריתתה מגוף האומה. אבל בימים ההם, גם הקשים ביותר, לא העלינו אפילו בדמיון מאורע בלהות כזה של הינתקות החטיבה החשובה הזאת מכלל ישראל, והיינו שקועים ראשנו ורובנו במעשה הארגון וההתכוננות לימים יבואו. היינו מלאים תכניות וציפייה לפעולות ממשיות. אבל לא כן רצה הגורל. החלומות הגדולים התנדפו והתכניות לא התגשמו.

בשנים 1918־1917 חלו לא אחת חליפות ותמורות בשלטון האוקראיני. אחרי ממשלת ויניצ’אֶנקו השתלט ההטמן סקוֹרוֹפּאדסקי, שוב נכבשה קיוב על־ידי צבאות פּטליוּרה עד שגורשו על־ידי הבולשביקים בראשית 1919. זו היתה תקופה סוערת בחייה המדיניים של אוקראינה. תנועתנו לא לבד שהיתה אז עֵרה למתרחש סביבה, אלא אף נתבעה מפעם לפעם לקבוע את עמדתה בשאלות פוליטיות שונות. ב“ראדה” האוקראיני היו נציגים גם ל“צעירי־ציון”. בעת הדיון ב“ראדה” על חוזה השלום שהרפובליקה האוקראינית עמדה לכרות עם הגרמנים עוד בימי המלחמה, היינו במבוכה גדולה. לא יכולנו להתעלם מן העובדה, שהעם בהמוניו רצה בשלום, אבל מצד אחר ידענו שחתימת חוזה עם גרמניה יש בה משום הפגנה נגד אומות הברית, וביחוד נגד בריטניה, אשר רק לפני זמן קצר פירסמה את הצהרת בלפור. לא נוח היה מצבנו גם בהזדמנויות אחרות ונאלצנו לחפש אמצעים פרלמנטריים כדי לצאת מן המבוך.

אבל מרכז הכובד של האקטיביות המדינית שלנו היה במלחמה לגורלה של האוטונומיה היהודית ותכנה הלאומי. יחד עם ארגון מוסדות ממשלתיים הקימו השלטונות האוקראיניים מיניסטריון מיוחד לשם ארגון הציבור היהודי וטיפול בצרכיו התרבותיים, הסוציאליים והכלכליים. מפלגות השמאל השתמשו בקשריהן עם התנועות הסוציאליסטיות הלא־יהודיות כדי להשתלט על העם בלי לשאול לדעתו. התחילה היאַבקות מרה על זכות היהודים לאירגון עצמי ולחינוך לאומי. המועצה הלאומית (נאציאנאל־ראט) – כדוגמת הוועד הלאומי בארץ־ישראל – שבה היו כוחות הציונים ומתנגדיהם שקולים, הקדישה ימים ולילות לוויכוחים סוערים על כל החלטה ועל כל מעשה. יחד עם האקטיביות שגילינו בעבודת המועצה הלאומית, שכם אחד עם נציגיה של ההסתדרות הציונית, השקענו כוחות רבים בארגון הבחירות לאסיפה הלאומית ליהודי אוקראינה. אמרנו לשווֹת על ידי כך דמות דמוקרטית לנציגות היהודית הארצית, אשר הוטל עליה לשמש בזמן ההוא גם מרכז עיקרי לכל יהדות רוסיה. בזמן ההוא נתרופפו והלכו הקשרים עם יהודי רוסיה המרכזית וחבלי־הספָר וקיוב עצמה היתה כבר מנותקת ממוסקבה. היהדות האוקראינית שמרה אז עדיין לעצמה מידה מסויימת של חופש ואפשרות הכרעה על ידי מלחמת בחירות³.

מספר הצירים של “צעירי־ציון” בבחירות “לאסיפה הלאומית הזמנית”, אשר נוצרה כהוראת שעה לקראת האסיפה היהודית המכוננת, העיד על ההשפעה שתנועתנו רכשה לה בחיים היהודיים במקומות. היווינו סיעה פעילה ומכוונת באסיפה הלאומית. לא אחת הותקפנו גם על־ידי השמאל וגם על־ידי הימין. בין מפלגות השמאל היה פעיל בייחוד ה“בונד”. עוד לפני שהחלה העבודה המעשית של האסיפה הלאומית היה מומנט קריטי בפתיחתה, כאשר התחיל הפותח, בא־כוח הציונים, את נאומו בעברית. הוא אך הספיק להוציא מפיו מלים אחדות בעברית – קמה באולם המולה גדולה: הבונדאים ו“הסוציאליסטים המאוחדים” ערכו אובסטרוקציה ממושכת ואיימו לעזוב את האסיפה. צריך היה לעשות מאמצים רבים כדי למנוע התפוררותה של האסיפה הלאומית, ועם זאת לשמור על כבודו של ה“פאַרפאַרלאמענט” [טרם־פרלמנט] היהודי, כפי שנקרא אז ביידיש. ומימין תקפו האורתודוכסים (שהתארגנו בשם “אחדות ישראל”) ותבעו לבנות את חיי הקהילה והאוטונומיה בכללה רק על יסודות דתיים. נהגנו בגמישות בשאלה מסובכת זו ודאגנו שלא לדחוק גם את הימין לאופוזיציה. האסיפה הלאומית הצליחה לסיים את עבודתה ולבחור במוסד מוציא לפועל, שקראו לו בעברית “הוועד הפועל הלאומי” וביידיש “נאציאנאלער סעקרעטאריאט”. רק שלושה גופים שלחו את באי־כוחם לוועד הפועל – הציונים, “צעירי־ציון” ו“אחדות ישראל”. מצדנו נבחרו למוסד החדש – יונה גרינפלד ואני.

הוועד הפועל הלאומי נכנס למערכה כבדה על מעמדה של האוטונומיה היהודית בחיי המדינה. עדיין האמנו באפשרות של כינוס האסיפה היהודית המכוננת ועסקנו בהכנת הצעות־חוקים שונות לקראתה, גם ניהלנו בינתיים משא־ומתן שיטתי עם השלטונות האוקראינים החדשים – הדירקטוריה, שהתגברה על שלטון ההטמן – בדבר מתן תוקף חוקי למוסדות הזמניים של האוטונומיה היהודית.

אולם עד מהרה התייצבה לפנינו הדאגה לחייהם של יהודי אוקראינה במובן הפשוט של המלה. בסוף שנת 1918 התחילו פרעות איומות ביהודים. הבאנו כמעט יום־יום את בשורת הפרעות שהגיעה אלינו ממקומות ההריגה לפני השלטונות המרכזיים ודרשנו לנקוט אמצעים כדי להפסיקם. בעיקר עמד לפנינו התפקיד הפנימי לסייע בהקמת ארגונים להגנה עצמית במקומות, כדי לשמור על הנפש והרכוש של יישובי היהודים. כן נעשתה אקטואלית הדאגה לעזרת הפליטים ונגועי הפרעות שהתחילו להתרכז בקיוב ובמרכזים גדולים אחרים. בכל העניינים האלה מילאו חברי תנועתנו תפקיד חשוב ואחראי.

למרות הקשיים השונים, שבהם נתקלה עבודת התנועה – ריבוי גילויי האנטישמיות וסַכּנת הדרכים – לא חדלנו מלקיים את קשרינו עם הסניפים והחברים במקומות. דווקא בימים ההם גדלה התנועה. במועצת קיוב, שנתכנסה בינואר 1919, נפגשנו, באי־כוח סניפים שונים, כדי לעשות חשבון־הנפש, נוכח התמורות והשינויים שהיו צפוּיים למשטר המדינה, ולציין את דרך תנועתנו בעתיד לאור מצבה של היהדות ברוסיה. במועצה היו גם דיונים פרוגרמתיים ממוּשכים בשאלת דרכנו בארץ, החיים בגולה ויחסנו למפלגות הסוציאליסטיות החותרות לשלטון. על אף חילוקי הדעות שהתגלו בתוכנו ידענו לשמור על שלימות התנועה. בדיונים בלטה הדעה, כי ניגודי המעמדות בחברה אינם מונעים סולידאריוּת לאומית, שהיא הקובעת בחיי העם. המועצה החליטה בתוך השאר להכין מרכזי־משנה למקרה של מאסרים בין החברים, לדאוג להקמת ועדים אזוריים, וכן לשלוח שליחים לחוץ־לארץ לשם יצירת קשרים עם חלקים שונים של תנועתנו ועם התנועה הציונית בכללה.

עוד בימי האסיפה הלאומית הזמנית בקיוב נודע לנו כי עומדת להתכנס בלונדון ועידה ציונית עולמית. הגיעה גם אלינו הידיעה, כי על יד ועידת השלום בפאריס יקום “ועד־משלחות” של קיבוצי היהודים בארצות, שמתפקידו לנסח את תביעות העם היהודי להגנת האינטרסים שלו בארצות שונות. האסיפה הלאומית החליטה לשגר משלחת מיוחדת של יהדות אוקראינה אל הכינוסים האלה. זכיתי להיות אחד מהשלושה (יחד עם ד"ר א. זלקינד וא. גולדשטיין) שהוטלה עליהם שליחות זו. בראשית 1919 יצאנו מקיוב לדרך הארוכה אשר היתה לפנינו. לפי התכנית שסימַנו לנו היה מתפקידי לחזור בהקדם אל התנועה ברוסיה, לאחר שנצליח לקשור קשרים עם היהדות והציונות בחוץ־לארץ.

חלק מהשליחות מילאתי. במינסק, בווילנה ובקובנה נערכו פגישות עם אנשי התנועה ונוצר קונטקט, אחר כך הוקם בברלין הקשר בין “צעירי־ציון” ברוסיה ובין “הפועל הצעיר” במערב אירופה. הקשר הזה נתגבש כעבור זמן מה בוועידת פראג בהקמת “ההתאחדות העולמית של הפועל הצעיר וצעירי־ציון”. אבל לא הצלחתי לחזור אל התנועה ברוסיה על אף אי־אלו נסיונות בכיוון זה.

שמתי פעמי לארץ־ישראל.

עם סקירת פעלה של תנועת “צעירי־ציון” ברוסיה, סבורני, שלא תהא הגזמה בהנחה, כי תנועה זו רשמה דפים רבּי־ערך בתולדות הנוער היהודי הציוני. אחדים מרעיונות־היסוד של “צעירי־ציון” נעשו נכסי־צאן־ברזל בתנועת־העבודה בארץ ובציונות בכלל.

תש“ה 1945 [”נפתולי דור" (א')].

הקלדה: רותי לרנר

בעזבונו של א. קפלן יש חמש מחברות של העתקי מכתבים, רובם ברוסית וביידיש ומיעוטם בעברית, שנכתבו בשנים תר“פ–תרפ”ב (סוף 1919–1922), מאז יציאתו מרוסיה ועד לעלייתו לארץ־ישראל.

רובם של המכתבים נכתבו בפאריס, בתקופה ששימש כחבר במשלחת הציונית לוועידת השלום אחרי מלחמת־העולם הראשונה, ומווינה בתקופה שפעל במשרד העולמי של ה“התאחדות”. הנושאים הנדונים במכתבים הם: המצב בציונות, כינוסים ציוניים, ייסוד ה“התאחדות” של “הפועל הצעיר” ו“צעירי־ציון” ופעולתה בשנים הראשונות לקיומה.

ניתנים בזה קטעים מובחרים מאגרות אלה.

א. לחברי צעירי־ציון

פאריס, 20 בדצמבר 1919

ידידים יקרים!

היום תתכנס ישיבת הוועד המוקדשת במיוחד לדיון בשאלת הזמנתו של ה“בּוֹרד אוֹף דפיוטיס”. מחר נוסע [נחום] סוקולוב ללונדון. אנו רוצים לקבל החלטה מתאימה לפני נסיעתו ולבקשו להסדיר שאלה זו בעת שהותו בלונדון. כולנו נשמח מאוד על הצטרפותו של נציג הבּוֹרד לוועד המשלחות¹, אולם באופן אישי נדמה לי שיש לדאוג לכך בלונדון שנוכל לפנות אליהם בהזמנה רשמית רק בתנאי שנהיה בטוחים מראש בתשובה חיובית – – ביחס לוינאבר² מסכימים רוב ה“רוסים”³ להחלטתכם (אני כמובן נשארתי בדעתי הקודמת), שאלה זו תועמד לדיון הוועד.

רושם כבד עשתה על כולנו ההודעה על ה“יאַרעס־קאנפערענץ”⁴. אותי אמנם אינה מדאיגה כל־כך שאלת בואם של האמריקאים כמו זו של הצירים מדרום־רוסיה. פסמניק⁵ דיבר עם מקלקוב⁵ בדבר קבלת אשרת יציאה. מקלקוב הבטיח לשלוח מברק מתאים למפקדה בטגנרוג, אך בעצמו ציין שמברק כזה צריך היה לשלוח לפני חודש וכי הוא מסופק אם יעלה בידם לצאת מרוסיה תוך מועד קצר כזה.

ב. לד"ר אלכסנדר גולדשטיין

פאריס, 27 בדצמבר 1919

אלכסנדר מוסייביץ היקר,

נודע לנו ממכתבים פרטיים ומה־דז’ואיש קרוניקל שהיאהרעס־קאנפערענץ נדחתה. אין ברצוני לעמוד על כך מבחינה ציונית, אולם דחיית הקונפרנציה גרמה לנו סיבוכים בעבודתנו כחברי הוועד. ראינו בה כעין תרופה נגד כל הרעוֹת; קיווינו שתשפיע בעקיפין על עבודת הוועד [המשלחות] ותכניס בה רוח חיים; חשבנו שיחד עם נציגי ארגוני הציבור הבאים לכאן נקבע את עבודתנו להבא ונחלק את כוח־האדם שלנו, איש איש למקומו; לכן דחינו עד לקונפרנציה אי־אלו שאלות כגון: קביעת קשר עם המקומות, קונסטנטינופול, יציאת החברים וכו'. עכשיו נצטרך לדון ולהחליט בלבדנו בכל אותן השאלות.

אתמול היתה התייעצות מיוחדת של ה“רוסים”, מוקדשת לשאלות הנ“ל. מתברר שמצבנו כאן קשה ביותר. הוועד מוכרח להתרענן ולהתחדש באנשים ובמנדטים, אך למעשה הוא מתפזר, – – אני הבטחתי לשבת כאן רק עד היאהרעס־קאנפערענץ ואחר־כך אסע ללונדון לשם דיון בשאלת הוועידה של “הפועל־הצעיר” ו”צעירי־ציון" ולהתווֹת שם תכנית לעבודתי הבאה. ומי יישאר כאן?

– – הועלתה הצעה לשגר בא־כוח לקונסטנטינופול לשם קשירת יחסים עם דרום־רוסיה וכן מישהו גם ל“רוסיה המערבית” – – דבר זה נראה לי חשוב ביותר גם למטרות ציוניות, אבל את מי לשגר? אני אישית מעריך את שאלת קשירת מגעים עם מזרח־אירופה כדבר בר־חשיבות גדולה – – עלינו לגשת להקמת ועד הארצות. עבודה זו מצריכה ארגון מוקדם של היהדות במקומות – אם לא נתחיל עכשיו בעבודה ממושכת זו, יכול להיווצר לאחר חדשים אחדים מצב, שהחברים הנוכחיים יתפזרו וּוַעד חדש לא יהיה.

ג. לישראל מרמינסקי (מרום)

פאריס, 20 בינואר 1920

ישראל היקר,

– – שלשום חזרתי מלונדון לאחר שהות של עשרה ימים. עיקר עבודתי היה הכנת ועידת “צעירי־ציון” ו“הפועל־הצעיר”. ברוב השאלות הגענו לכלל אחדוּת. אתחיל מסדר היום:

הצעות אחדות שהוכנסו על־ידך נתקבלו, כגון: להפריד את שאלות עבודתנו הלאומית־מדינית בגולה משאלות העבודה החברתית־כלכלית – – הוחלט להציע לוועידה שתקבע מרצה נפרד לשאלת יחסנו להסתדרות הציונים הכלליים. הצעותיך בדבר “החלוץ” והשפה לא עוררו אהדה כלשהי – – שאלת “החלוץ” שאלה חשובה עד מאוד. ארגון “החלוץ” ארגון חשוב עד מאוד, אך אין להפוך אותו למפלגה בלתי־מפלגתית. למה לו סניפים משלו בארץ־ישראל? האם תפקידיו אינם נגמרים עם ירידת העולה מן האניה?

– – כן לא ברורה לי התנגדותך לסעיף הפצת השפה העברית בעם – – הן היינו תמימי־דעים בכך שאנו רוצים לחסל בארץ־ישראל את ריבוי הלשונות, רוצים לבנות את חיינו בארץ־ישראל על השפה העברית – –. ועכשיו אני מבחין בסביבתך אי־אלה היסוסים.

ד: פאריס, 21 בינואר 1920

חברים יקרים,

הבטחתי לכתוב כל יום, אך אין הרבה לכתוב על שאלת המנדט. שאלה זו עדיין באוויר. משבר המיניסטרים בצרפת וכשלונו של קלימַנסו⁶ הנחית מכת־מוות לוועידת השלום כולה. יש אומרים שהיא בכלל תוּצא מפאריס ותועבר ללונדון. איך שלא יהיה אחר־כך, לעת־עתה כל דיוני השלום הם במצב של קפאון. קרוב לוודאי שפתרון שאלת המנדט יתעכב.

לעת־עתה ממשיכים וייצמן וסוקולוב לעבוד כאן ושיטת עבודתם כמקודם, ואתם יודעים שאיני חסיד גדול של שיטה זו, שהיא כמשחק בגורל: בונים הכל על השפעות אישיות וסומכים על הבטחות “פריצים” גדולים וקטנים. במה זה ייגמר – קשה לנבא. ייתכן שבחוזה השלום יוכנסו רק הסעיפים הכלכליים ואילו הסעיפים הנספחים, החשובים לנו ביותר לקביעת אפשרויות של עבודה ממשית, יידחו. ייתכן שנזדקק שוב לעזרה אמריקאית. אני בא לכלל מסקנה ישנה: אי־אפשר ואסור לחכות עם העבודה עד לפתרון שאלת המנדט. מסקנה זו מתייחסת גם למועצה שלנו. וייצמן אומר שישיבת הוועד הפועל הציוני תתכנס בלי ספק ב־8 בפברואר. הוא יעמוד על כך משום שבסוף פברואר הוא רוצה לעלות לארץ־ישראל, בין ששאלת המנדט תבוא על פתרונה ובין שלא. על כן עלינו לקבוע את מועד ההתייעצות לא יאוחר מ־25 בפברואר.

ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן⁷ מסר לי שבבסרביה יש הסתדרות “צעירי־ציון” טובה. המצב בפולין אינו משמח. מכתבם האחרון הוא קיצוני. הם מבטלים לגמרי את ה”ראדיקאלים“⁸ ואינם רוצים בשום־אופן התייעצויות משותפות עמהם. הם טוענים, שה”ראדיקאלים" הם כלי־משחק בידי הציונים הכלליים במלחמתם עם “צעירי־ציון” וברצונם לגרום לפילוגם. תכתבו לחברים בברלין שהם מצדם לא יתערבו בעניין זה כי במצב זה דבריהם רק יוסיפו שמן למדורה.

האם כתבתם לארץ־ישראל והודעתם להם על החלטתנו בדבר “אחדות העבודה”?

ה: לחברי היקר ליפמן לוינסון, שלום

פאריס, 22 בינואר 1920

זה זמן רב חפץ אני לכתוב לך, אלא ששאלת הלשון מעכבת. קשה לי לכתוב בעברית ואינני חפץ לכתוב לארץ־ישראל בשפה אחרת. היום החלטתי: אעשה את הנסיון הזה, אם יעלה בידי מה טוב, ואם לא – אגמור את מכתבי ביידיש. אבל סליחה אני צריך לבקש לא ממך אלא מאת השפה העברית על שגיאותי הגסות. מה חטאה שאני כל־כך משבש אותה?

באמת קיוויתי זמן רב, שאתה תתן לי איזו סימנים של חיים, שתכתוב לי על אודות חיי חברינו בדרום־רוסיה – מה נשמע עם כל אחד מחברינו היותר קרובים, אבל תקוותי נשארה שווא.

– – אני פה כבר כמעט כשנה, אלא שעוד בזמן נסיעתי החליטו שצריך לשלוח עוד חבר אחד לחוץ־לארץ. במשך החדשים האלה נקרעתי מעט מחברינו. היטב הרגשתי את הקרע הזה. מה חשקה נפשי לשוב אליכם, בפרט שקראתי על אודות הפרעות, הרדיפות. קשה לשבת פה בטח בזמן שאתה יודע שחבריך נלחמים מלחמה עזה על חייהם ועל כבוד עמם ופעמים רבות חפצתי לעזוב את מלאכתי פה ולשוב הביתה, לחזור אל הרחוב היהודי, אבל בכל פעם גבר הרעיון שאין לי רשות לעזוב את מלאכתי עד שיבואו אחרים שימשיכו אותה.

חפץ אני לכתוב על אודות תנועתנו ועבודתנו ב“צעירי־ציון”. הנך יודע היטב את הצעדים שעשיתי בכדי לבוא ביחסים עם חברינו לדעה בחוץ־לארץ ובארץ־ישראל. אתה יודע גם כן על אודות ועידתנו, של “צעירי ציון” ו“הפועל הצעיר”, שתתכנס בחודש פברואר בפראג. בטוח אני שאתה תבוא לוועידה. – – חוגי הציונים בכל הארצות מתייחסים בענין רב לוועידה הזאת. היא יכולה לתפוס מקום חשוב עד למאוד גם בתנועה הציונית וגם בעבודה הלאומית הכללית. כשאני לעצמי אינני שמח לחשיבות הכי־גדולה שנותנים לוועידתנו ולאחריות הכי־גדולה שאנחנו צריכים לקחת עלינו. אבל אין אנחנו בני־חורין להיפטר מהאחריות הזאת. התאחדות כל הכוחות העממיים באמת, העובדים והפועלים הלאומיים – זהו דבר הכרחי.

הוועידה תוכל למלאות את תפקידה רק אם תשים קץ לבלבול המוחות והדעות ב“צעירי־ציון” וב“הפועל הצעיר”. אם תכריז בלשון ברורה מהי המטרה שלקראתה אנו הולכים ואיזו הדרכים שבהם נלך – אבל לוועידה באים חלקים כל־כך שונים אפילו במהלך־רוחם, שלפעמים אני מתחיל להיות מסופק בתוצאות של הוועידה. האם נוכל ועם מי נוכל ללכת ואיזו יהיו העיקרים המשותפים?

לדאבוני הגדול לא עלה בידי לנסוע לארץ־ישראל וללמוד שם את מצב העניינים – – כאשר אני קורא את הספרות של “הפועל הצעיר” והספרות של “אחדות העבודה”, האחרונים לפעמים קרובים לנפשי יותר. חולק אני עליהם בזה שאינם חפצים להבדיל בין תנועה פוליטית ותנועה כלכלית ובעד יחסם ל“פועלי־ציון”. אבל חוץ מזה אינני רואה שום סיבה להתפרדות העובדים והפועלים בארץ־ישראל. גם פה מרגיש אני עד כמה התפרדות זאת מזיקה למטרתנו. לפי דעתי אנו צריכים להשפיע על שני הצדדים בכדי שיתאחדו.

ועוד דבר אחד: לי נדמה שגם “אחדות־העבודה” יכולה וצריכה לקחת חלק בוועידתנו, ולוּ רק בזכות דעה מייעצת. הדבר יועיל לבירור מצב העניינים בארץ־ישראל, לאיחוד כל הכוחות הקרובים לעיבוד תכנית עבודה משותפת בארץ־ישראל ובעד ארץ־ישראל. זאת היא גם דעת חברינו מפולין, ואפילו “פועלי־ציון” כמו זרובבל⁹ מודים ש“אחדות העבודה” קרובה יותר ל“צעירי־ציון” מל“פועלי ציון”. אני ו[פרופ' ש. ה.] ברגמן הצענו את הדבר הזה פה ושפרינצק צריך היה לכתוב אודות זאת לארץ־ישראל. מבקש אני שתודיע לי את דעתך ותבוא בדברים בנוגע לשאלה זאת עם חברים מ“הפועל הצעיר” וגם עם ב. כצנלסון (מ“אחדות־העבודה”). חושב אני שה“אחדותיים” יסכימו אם רק תעמידו היטב את השאלה.

ו: אל צעירי ציון בחארקוב

פאריס, 1 בפברואר 1920

חברים יקרים,

– – אשתדל למסור סקירה קצרה על עבודתנו. אתחיל ב“צעירי־ציון”. עיקר שאיפתי היא לקשר את החלקים השונים של “צעירי־ציון” ו“הפועל הצעיר”. עוד בדרכי לצרפת ביקרתי את חברינו בבילורוסיה, בליטא ובגרמניה. מצרפת ניסיתי לבוא בקשרים עם ארץ־ישראל. בספטמבר נפגשנו כאן תחילה ואחר־כך בלונדון – החברים שפרינצק כנציג “הפועל הצעיר”, בארץ־ישראל, ברגמן בשם “הפועל הצעיר” במערב אירופה ואני כנציג “צעירי־ציון”, והקימונו את לשכת הארגון של “הפועל הצעיר” ו“צעירי־ציון” על מנת לכנס מועצה עולמית. וַדאי קראתם את כרוז הלשכה. לכתחילה צריכה היתה המועצה להתכנס בבאזל ואחר־כך העבירוה לפראג. אני מקווה שתתכנס בפברואר או בתחילת מארס. הודות ללשכה נתהדקו הקשרים בין שלושת החלקים. לצערי נותקתי מכם, אבל אני עומד בתכתובת סדירה עם פולין, גליציה וליטא. עבודתנו בפולין מתפתחת יפה בהשתתפותו הרבה של ישראל [מרמינסקי־מרום], שוודאי יכתוב לכם על כך בעצמו.

הקשרים עם “הפועל הצעיר” נתהדקו עוד יותר הודות לעלייתו של החבר ליפמן [לוינסון] עם קבוצה שלימה של “צעירי ציון” לארץ־ישראל. התחלפות זו של חברים, לדעתי, הוא האמצעי הטוב ביותר להשגת האיחוד. אך לעת־עתה יש לציין שבין שלושת החלקים יש עדיין חילוקי־דעות גדולים.

חברי “צעירי־ציון” בפולין דוגלים בהחלטות־קיוב¹⁰ מאשתקד. מקצתם אמנם נפרדו וקוראים לעצמם “צעירי־ציון ראדיקאליים” או “סיעה עממית – הפועל הצעיר”. אבל לי נראה שאין כמעט כלום בין קבוצה זו לבינינו. אלה הם הדמוקרטים העממיים שלנו לשעבר.

תנועת “הפועל הצעיר” במערב־אירופה אינטליגנטית יותר וכוללת כמה וכמה גוֹנים. בגרמניה מושפע “הפועל הצעיר” מהסוציאליזם הגרמני המוסרי – מכאן, ומא. ד. גורדון בארץ־ישראל – מכאן. כן יש סימנים בולטים של בּוּבּריזם. באוסטריה מקבל “הפועל הצעיר” לעתים קרובות אופי של תנועת ציונים צעירים. הם מדברים על “הצערת הציונות”.

אשר ל“הפועל הצעיר” בארץ־ישראל – צביונו טרם נקבע, לפי דעתי. הוא מנסה ללכת בעקבות ה“לייבור פארטי”, אך לא “טרייד יוניון פארטי”. כזאת רוצה להיות “אחדות־העבודה”. אינני יודע אם שמעתם עליהם. הם מהווים חלק מהאיגוד העולמי של “פועלי־ציון”, אבל לפי תכניתם ומצב־רוחם הם קרובים אלינו יותר מאשר ל“פועלי־ציון” ואני סבור שהם יכולים וצריכים להיות חברינו בעבודה. בכלל מביאה ההתפלגות בקרב עובדי ארץ־ישראל נזק עצום לעבודה. עלינו “צעירי־ציון” החובה לסייע ככל האפשר לאיחודה של חברת העובדים בארץ־ישראל. על כל פנים יש לארגן ארגונים משותפים. כבר נקטתי צעדים שונים בכיווּן זה וכתבתי על כך לליפמן בארץ־ישראל ואני רוצה גם שנציגי “אחדות־העבודה” ישתתפו בהתייעצות שלנו, ולוּ גם באופן בלתי־רשמי.

החזית המאוחדת נחוצה גם בעבודה המעשית בארץ־ישראל וגם כדי להשפיע על ההסתדרות הציונית. עד היום עדיין לא נפתרה השאלה המדינית. – – מוכרחים להתחיל בעבודת יצירה מיד ולהשיג את פתיחת שערי ארץ־ישראל עוד לפני שיפתרו את השאלות המדיניות. עתה מתחילים לדון בשיטות של בניין ארץ־ישראל וכיצד להשיג את האמצעים הדרושים – במצב זה חשוב במיוחד שנהיה מאוחדים. עד עכשיו לא עלה בידנו לכנס ועידה ציונית עולמית ורק ב־10 בפברואר תתכנס הישיבה המלאה הראשונה של הוועד הפועל הציוני ובה אשתתף גם אני. בעבודה הציונית שלפני־כן לא התערבתי רשמית.

ז: ל“צעירי־ציון” בפולין

פאריס, 16 במארס 1920

יקירי,

לא כתבתי לכם בשבועיים האחרונים. אף לא שלחתי לכם את הדין־וחשבון מישיבת הוועד הפועל הציוני. אני מודה באשמתי, אך לצערי, לא אוכל לתקן את העוול גם עכשיו.

היום אני נוסע לפראג – – אני שולח את ברכותי הלבביות לוועד המאוחד.

ביצעתם עבודה שחשבתי כי תיעשה בפראג ומשום־כך ביקשתיכם להקדים לבוא ימים אחדים. זה יקל על העבודה בפראג, אולם הוועידה בפראג מוכרחה להתקיים. ב־8 במארס הבריקו שפרינצק וברגמן בדחיפות לארץ־ישראל והזמינו את “אחדות־העבודה” בזכות דעה מייעצת. אני סבור שהוועידה לא תיפתח לפני 24–25 במארס בשל המאורעות בגרמניה, אולם לדחותה עד אפריל אי־אפשר. אנו חיים בימים של מהפכות ואי־אפשר לדעת מה ילד יום מחר. מוכרחים לנצל כל שעה. גם המצב בארץ־ישראל אינו מרשה לדחות את הוועידה ואני חושש שאם לא עכשיו – אימתי? אני נוסע היום לפראג ומקווה להתראות עם נציגיכם בעוד ימים אחדים. חברי “הפועל הצעיר” כבר הגיעו כולם ואני מקווה שבמהרה יגיעו גם ה“אחדות’ניקים” אם ועדת “פועלי־ציון” בארץ־ישראל¹¹ לא תעמוד בדרכם.

קראתי על המאורעות האחרונים בארץ־ישראל¹². כאן הם עשו רושם חזק ביותר ובאנגליה חלש ביותר. האנגלים עצמם מתייחסים באדישות גמורה לכל התפרצויותיו של פייזל… עובדה זו מוכיחה עד מה צדקנו בדרישתנו לעבודה ממשית רחבה ובסקפטיות שלנו כלפי הדיפלומטיה הטהורה, – – המאורעות בארץ־ישראל גם הוכיחו כי בשעת חירום עומדים הפועלים על משמר האינטרסים של היישוב כולו. על דמם וזיעתם הוא נבנה והולך.

נפל חלל החבר טרומפלדור. תמיד היה בין הראשונים בכל מקום של סכנה. הלוואי וחייהם ומותם ישמשו לנו דוגמה של בנייה ויצירה.

ח: לישראל מרמינסקי (מרום)

30 במאי 1920

ישראל היקר,

בפראג ישבנו עד יום שני – 12 במאי. עיכבה אותנו שאלת העניינים בגרמניה. חשבנו לנצל אותם הימים לעיבוד ההחלטות ולארגון העבודה, אך לא עלה בידינו לעשות כן. כולנו התעייפנו עד מאוד כאשר החלו מגיעות ידיעות מבהילות מארץ־ישראל ומלונדון. לך בודאי ידועים כבר כל הפרטים. בירושלים התחולל “פוגרום” בסיוע השלטון המקומי¹³ – – צא ולמד: כל העבודה המדינית היתה מכוּונת במשך שנתיים לצד אנגליה ועתה נציגיה בארץ אשמים לכל הפחות בהתעלמות. אני רואה בפרעות הללו לא תופעה מקרית, אלא צעד מחושב ומוּחלט של המסע המתנהל מכיווּנים שונים נגד דרישות הציונים, ודווקא לקראת הישיבה בסן־רמו¹⁴ רצוּ להבליט את רגשי האיבה של האוכלוסיה כלפי טענות הציונים. – – לי נדמה שצעד זה לא הצליח – – אולם האדמיניסטרציה וה“אינטליגנציה” הערבית, כביכול, הראו את פרצופם האמיתי – – ועלינו לזכור את הלקח הזה – –

אני מחשיב את שאלת קיוּם יחסי־ידידות הדדיים עם הערבים כשאלת חיים ומוות, אולם למסור עתה את ארץ־ישראל לידי הערבים – פירושו להקים שם ממלכת קוראן ושלטון אפנדים – – ולהסכים להגבלת העלייה היהודית.

ט: וינה, 31 במאי 1920

ידידים יקרים,

הקימונו בפראג לא מפלגה בעלת תכנית מסויימת ומוגדרת, אלא תנועה המאחדת את היסודות העובדים הסוציאליסטיים העומדים בשתי הרגליים בתוך ההסתדרות הציונית. עשינו בפראג רק את הצעדים הראשונים על־פי עקרונות מוגדרים כלליים על־מנת לעבור מיד לעבודה מעשית למען ארץ־ישראל. קביעת תכנית ועיבודה יהיה מתפקידן של הוועידות הבאות ואני מקווה שבהן יוּשג פתרון לבעיות שנתגלו בוועידות פראג.

ה“התאחדות” מעניקה אמנם אוטונומיה מלאה לקבוצות המאוחדות בה לגבי שאלות השנויות במחלוקת, אבל היא שואפת לאַחד ולקשר את כל הכוחות הנאבקים למען חברת עובדים חפשיים ובלתי־מנוצלים בארץ־ישראל. הרגשת כולנו היא שה“התאחדות” היא דרישת הזמן. חבל רק שתנאי התקשורת קשים ועבודתנו מתקדמת לאט. פתחנו בווינה את הלשכה האירופית והתחלנו בארגון הלשכה הראשית בארץ־ישראל. תנאי הארגון שונים לפי הארצות השונות. עבודתנו מתפתחת בליטא, בילורוסיה וגליציה. בפולין קיימים שני ארגונים “הפועל הצעיר” ו“צעירי־ציון”. אולם מאבק האחים מזיק לשניהם. בווינה פתחנו גם לשכת עתונות מרכזית. כן פתחנו לשכת־עלייה ראשית בווינה וכבר העברנו שמונה־תשע קבוצות עולים מפולין, ליטא, גליציה, צ’כוסלובקיה ומווינה עצמה – בסך הכל 250 איש. אין זה הרבה, אך גם לא מעט נוכח המכשולים הרבים, המחסור הכספי והחיכוכים עם ההסתדרות הציונית הכללית.

י: וינה, 20 באוקטובר 1920

חברים,

אנו שקועים במשבר עמוק ואם ברגע האחרון לא יינקטו צעדים אין למנוע שואה. אני אומר זאת בלב כבד, כי אנו חשים את המשבר על גבנו.

אנו עומדים במרכז העלייה ותנועת החלוצים – – אנו מטפלים בארגון העלייה בגולה ובסידור החברים בארץ־ישראל. כאלפיים איש עברו על־ידינו בארבעת החדשים האחרונים בתנאי עבודה קשים עד מאוד. חברינו סובלים הרבה בנדודיהם הממושכים, אך סבלם קשה עוד יותר בהגיעם לארץ־ישראל עד שהם מסתדרים ומסתגלים לתנאי העבודה הקשים. ואף־על־פי־כן הם נוסעים ועולים. אנו איתנים באמונתנו כי דרך זו של יצירת עובדות בארץ גופה, יצירת ביקוש עבודה על כל צורותיה ואפשרויותיה החדשות, היא הדרך הנכונה ביותר לבניין הארץ.

יא: לאברהם לוינסון

הלואן, 4 בנובמבר 1920

אברהם היקר,

– – קיבלנו בימים האחרונים שורת ידיעות מרוסיה. בחרקוב היתה וועידה של “צעירי־ציון” שבה היה רוב לשמאלנים. נבחר מרכז חדש, הכולל את פוסטן¹⁵ ואותי. החלטותיהם אינן נראות לי איומות ביותר. לפי דעתי ניכרת בהן התרחקות מארץ־ישראל ומאירופה – – החלטות הוועידה הזאת עוררו סערה בפרובינציה. איזור אודיסה הודיע על אי־כניעתו ובספטמבר צריכה היתה להתכנס ועידה מפשרת, אך הצרה היא בזה שבאודיסה נתעוררו חיכוכים בין ה“טרודוביקים” [עמלניים] וה־צ.ס. והיות וה“טרודוביקים” דוגלים ברעיונות “הפועל־הצעיר”, אין פלא שאצל חברי ה־צ.ס. גוברת המשיכה ל“אחדות־העבודה”. עלינו למצוא דרך למגעים בכל מחיר ולהכריחם בעוד מועד לנטוש כל מחלוקת ולהתאחד – –

בהדרגה, צעד אחרי צעד, מתקדמת והולכת עבודתנו באירופה, הצרה היא בכך שבכל מקום שוררת אדישות. אין התרוממות בעם, אין התעוררות ואמונה. איך לבנות את ארץ־ישראל במצב רוח כזה – זוהי עיקר השאלה.

יב: לל. מוצקין

וינה, 4 במארס 1921

ליאו יפימוביץ היקר,

הנה כבר עבר חודש מאז שחזרתי מארץ־ישראל ולא עלה בידי למצוא שעה קלה של פנאי ומנוחה. הספקתי להיות בצ’כוסלובקיה ובעוד שלושה ימים אסע לגרמניה, ליטא ולטביה. עבודה – הרבה, אנשים – אין.

– – באתי לאירופה ל־9–12 חדשים והייתי שמח לחדש את הקשר עם ועד המשלחות. אשתמש בהזדמנות הראשונה על מנת למסור לך פרטים על עבודתנו ותכניותינו. לעת־עתה אציין רק שאנו רוצים לפתח פעילות רחבה. מובן מאליו שבמרכז תעמוד העבודה למען ארץ־ישראל, אולם לכל החברים בארץ־ישראל עצמה הובהר, כי גם מבחינת בניין הארץ אין לצמצם את הציונות לאיסוף אמצעים ולתעמולה ציונית בלבד, אף לא לארגון העלייה בלבד, אלא שהכרחי לארגן את כל העם ולהתחיל עבודה חברתית־לאומית רחבה בתפוצות. החלטנו להוציא לאור כתבי־עת בווינה, קישינוב, לבוב, קובנה וריגה. את החוברת הווינאית “בדרך” אנו שולחים לך. הייתי רוצה להקצות מקום מסויים לפעילות הארגונים המרכזיים שלנו. לכך דרושות לנו ידיעות מלאות ממקור ראשון ולכן אני רוצה לחדש את הקשר עם הוועד.

אני עובר בשתיקה על עניינים ציוניים וארץ־ישראליים רציניים כל־כך שאין להצטמצם במילים ספורות, אך אציין בקצרה שמרכז “הפועל־הצעיר” (ובעקבותיו ילך ארגון העובדים כולו) החליט, למרות המשבר בארץ, לצאת שוב בקריאה “עלו” והוא דורש להעביר לארץ תוך שלושת החדשים הקרובים לא פחות מ־10,000 פועלים. זהו הדבר היחיד שיכול להציל את מעמדנו המדיני בארץ.

יג: לאברהם לוינסון

וינה, 17 באפריל 1921

חביבי,

כבר שבוע שאני שוב בווינה ושוב נרתמתי למשוך את העגלה. התיישבתי לכתוב לך בכוונות הטובות ביותר. רציתי לשלוח לך ברכה לחגים הבאים, לאחל לך כל טוב, להזכיר לך את ה“לחמא עניא” של וינה ולאחר יציאה מעבדות לחרות, אולם משהתחלתי לכתוב נשפך לבי המר. אוי, אברהם, אברהם, מה עמוקה המרירות, ההרגשה שאתה נחנק או טובע. קח למשל את פולין. אם אין הסתדרות יש לבנותה מחדש, אבל איפה לוקחים לפחות מניין אנשים, שיהיו משוגעים לציונות, שיבערו בה! אייגס¹⁶ בא בטענות על ה“התאחדות”, על פראג, מילא, אבל מה נגיד כשעם הטענות בעל־פה קוברים את העבודה עמוק כל־כך, ששני הגליונות הראשונים של “בדרך” נשארים מונחים אצל אייגס – 600 טפסים ולא נמצא מי שיפדה אותם. ואתה, אברהם, לא התעניינת כלל בזה. המבין אתה את עגמת־הנפש שלנו הן מבחינה מפלגתית והן מבחינה כספית? 600 טפסים, זאת אומרת 18,000 קרונות, הולכים לאיבוד בזמן שאנו ממיתים את עצמנו בעד קרונה ובכל ראשון בחודש אין אנו יודעים אם נחיה ונגיע עד סוף החודש.

נו, מספיק להטיף לך מוסר. לו ידעתי לפחות שזה יעזור. הנה קיבלנו אתמול דרישת־שלום מאת אברהם יפה, המודיע לנו מפולין, שארגוני המקום התמוטטו כמעט כליל וכי הקמתו מחדש של ועד־העלייה נתקלת בקשיים גדולים. עכשיו הוא נזכר בוועד־העלייה לאחר שבחוזר הראשון כתבנו בפירוש, שמקום שם קיימים משרדי־עבודה יקימו המרכזים שלנו רק סקציות בלבד, – – ממקומות אחדים נשמעים שוב קולות בדבר כינוס ועידה עולמית של “צעירי־ציון” ובדבר איחוד ה“התאחדות” עם ה“מזרח־פארבאנד”¹⁷.

בליטא הצטרכנו להילחם בעד ה“התאחדות” ולדאוג לחיזוק ענין ארץ־ישראל בעבודת “צעירי־ציון”. עד עכשיו לא עשו כמעט כלום בשטח זה. העבודה למען ארץ־ישראל היתה למונופולין של “החלוץ”. דבר זה מביא להחרפת היחסים ביניהם. “צעירי־ציון” היתה מפלגה “פוליטית” ולא עשתה כמעט כלום. עכשיו קיבלו שורה של החלטות ביחס לעבודה למען ארץ־ישראל בכלל ולקרן־היסוד, בנק הפועלים, קרן־עבודה, ו“החלוץ” בפרט. הם אף יסדו “רסורטים” מיוחדים, הכריזו על חובת עבודה כללית, נטלו על עצמם להפיץ אלף מניות של בנק הפועלים וכן הלאה – נראה באיזה מידה יבוצעו הפעולות.

מצב־הרוח ביחס ל“התאחדות” היה קריר מאוד. זהו סיכום חדלון־העבודה שלנו. נוסף לזה יש להביא בחשבון את מספרם הרב של חברים הבאים מפולין ומווילנה הליטאית. אלה הם לרוב הפעילים ביותר והמשפיעים מה“מזרח־פארבאנד”. הצרה היא לא בכך שהם “שמאלנים”, אלא שה“שמאלנוּת” והשם סוציאליזם הוא “כתב־מחילה” המשחרר אותם ממעשים. מבחינה זו קל יותר ונוח יותר להיות “סוציאליסט” מאשר להיות חבר ה“התאחדות”; ומכיוון ש־99% רחוקים מחיי עובדים אמיתיים, הרדיפה אחרי השם גדולה ביותר. נתקבלה החלטה בעד ה“התאחדות”, אבל אינני מייחס לה מַשמעוּת רבה. הוחלט להתחיל בעבודת הסברה שיטתית. אנשים חסרים ודרושים בכל מקום, והיכן ניקח אותם?

קצת יותר טוב המצב בלטביה. גם “צעירי־ציון” שם הצטרפו עכשיו אלינו, אולם גם שם הצטרכנו לארגן מחדש את העבודה ולהכניס בה יותר רוח של ארץ־ישראל.

גם בגרמניה מוכרחים להתחיל הכל מחדש. בכל מקום חסרה מסירות ולבביות. התעוררות קלה חלה בקשר לוועידה הבאה. לו היתה לנו עתונות טובה, היתה יכולה להועיל הרבה, אך שוב אנו נתקלים בשאלה של אנשים וכסף – – ניסינו להקים בברלין ועדה להכנת הוועידה שלנו. בראשה עומדים בובר וּואֶלטש¹⁸. הוועידה תתכנס כנראה שבעה ימים לפני הקונגרס. גם בארץ־ישראל החלו להתכונן. אנו רוצים לעשות כאן נסיון בהוצאת ז’ורנל ביידיש בשם “הולע קבצן”. אולי תחזור אלינו ונפתור את שאלת העריכה בכי־טוב. מה אתה יושב שם בכלל? מה אתה עושה שם?

טרטקובר¹⁹ השתתף בוועידת ה“התאחדות” בצ’כוסלובקיה ואחרי פסח הוא נוסע לגליציה. את ה“פרייע ווארט”

וַדאי ראית.

קיבלנו שורה של דרישות־שלום מגרוזיה ומרוסיה. מקצת החומר נפרסם ב“בדרך”. מגרוזיה נאלצנו להיפרד בשל הרבנים. בקושטא עובדים דווקא לא רע. סימני חיים החל לגלות פוסטן, אבל נסיעתו לאמריקה נסתיימה ללא תוצאות.

יד: לש. ה. ברגמן – ירושלים²⁰

וינה, ה' ניסן תרפ"א

חבר יקר ונכבד!

הרבה פעמים כתבנו במשך החדשים האחרונים למשרד הראשי של ה“התאחדוּת” ביפו ומקווים אנו, שגם לידיך הגיעוּ מכתבינו והנך יודע מה נעשה בעולמנו.

הפעם אנו פונים אליך בדבר מיוחד. אתה זוכר החלטתנו לקרוא לוועידת ה“התאחדות” בחודש אוגוסט. עכשיו הוברר, שהקונגרס יהיה בסוף הקיץ או בתחילת הסתיו ואז בטח נמלא החלטתנו זו – וכנראה תהי הוועידה שלנו בווינה כעשרה ימים לפני הקונגרס. – אודות כל הדברים הטכניים, הקשורים בוועידה, נחליט בישיבת הוועד הפועל שלנו הפלנרית, שלפי מחשבתנו צריכה להיות יחד עם ישיבת הוועד הפועל הגדול.

עלינו להתחיל תיכף ומיד להתכונן לוועידה. היא לא תצטמצם רק בשאלות הקשורות בקונגרס; רוב תשומת לבנו מוכרחים אנו להקדיש לשאלת קיוּמנוּ להבא. אנחנו כתבנו אחרי ישיבת הוועד־הפועל ביפו, שאנו נכנסים לתקופה חדשה של עבודתנו, אבל באמת יעלה בידינו עד הקונגרס לעשות רק צעדים מעטים.

מוכרחים אנו להודות, שעד עכשיו לא עלה בידינו ליצור מה“התאחדות” גוף מוצק, ושעד היום רחוקים עוד החלקים השונים שלנו וזרים אחד לשני. הוועידה מוכרחה לשים קץ לזה. יוכל היות, שגם היא לא תפתור את כל השאלות, אך להעמידן בסדר־יומה מוכרחים אנו.

בישיבת הוועד הפועל קיבלנו החלטה לעורר את חברינו בכל הארצות לבירור השאלות הפּרוגרמטיות. במשך הזמן האחרון עברו חברינו קפלן ו[חיים] טרטקובר בארצות שונות ונוכחו עוד יותר, שצריך לשים קץ לבלבול הדעות, שצריך לצאת במלים ברורות. ובהתאם עם החלטות הוועד־הפועל ארגנוּ בברלין ועדה להכנת הוועידה; נכנסו אליה גם הח"ח מ. בובר ור. ולטש; בובר הבטיח לקחת חלק אקטיבי בעבודה זו. קשה לשפוט מראש עד כמה תצליח עבודת־הוועדה, אך ברצוננו לפרסם חודש ימים – לכל הפּחות – לפני הוועידה את ראשי־הפרקים של ההרצאות.

על כל חבר וחבר החובה לקחת חלק בעבודת הכנה זו. פונים אנו עכשיו בפרט אליך, חבר ברגמן, בבקשה ובדרישה לשלוח לנו שורת מאמרים, מוקדשים לשאלה זו. בעתונות שלנו בכל הארצות פתחנו מחלקה מיוחדת לשאלות הפּרוגרמה על יסוד הוויכוח החפשי, אך חסרים לנו הכוחות הספרותיים, האינטלקטואליים. טוב היה, לוּ עיבדת את הפּרויקט לפרוגרמה, שכבר התחלת בו, והיית שולח לנו. מוכרחים אנו לתת חומר ספרותי לכל חברינו; זה יעורר מחשבתם ויגביר את עבודתם המעשית.

בימים האחרונים ניגשנו להגשמתה של עוד אחת מהחלטות הוועד־הפועל. באנו בדברים עם “פועלי־ציון” הימניים בדבר הגשמת רעיון “ברית־העבודה”, שכל כך הרבינו לדבר עליו בישיבתנו. נראה מה יצא מזה. גם אצל חלק מחברי “פועלי־ציון” ניכרת הנטייה לדבר זה. הצוּרה לא הובררה עוד – לפי דעתנו צריך להתקיים איזה מוסד משותף קבוע. כתבנו אודות זה לחברים בארץ, שאלנו את פיהם, אך זה שבועות אחדים שאיננו מקבלים מהם שום ידיעות, ואיננו מבינים מה קרה להם.

הדבר מרגיזנו בפרט עכשיו, אחרי שנפוצו ידיעות שונות אודות עבודת ההסתדרות הכללית, המ.פ.ס.ע. יצאוּה, מדברים על דבר חיכוכים בין “הפועל־הצעיר” ו“אחדות העבודה”; חושבים אנו, שמגזימים בדבר, ולכל אחד מהעובדים בגולה ברור, שהסתדרות הפועלים מוכרחה להתקיים ושהיא תהיה באת־כוח הפועלים בארץ. להיפך, פה ישנה עוד שאיפה להקים מוסדות משותפים, שינהלו את העבודה לטובת מוסדות הפועלים בארץ, גם בגולה.

בכליון עינים חיכינו שתצא מהארץ הקריאה בנוגע לבנק הפועלים, לקרן־העבודה, אך כנראה שקוּעה ההסתדרות בארץ כל כך בדברים המקומיים, שלא עלה בידה לפתור גם את השאלות העיקריות.

אנו מבקשים ממך, חבר יקר, שאתה מצדך תכתוב לנו אודות מצב העניינים, ועוד הפעם חוזרים אנו על בקשתנו לשלוח לנו את כל מה שתמצא לנחוץ לשם הכנת הועידה.

קבל בזה ברכתנו החמה לחג הפסח.

זה עכשיו קיבלנו את “הפועל־הצעיר” 22 וראינו שאתה עברת את הארץ. טוב עד למאוד. קיבלנו גם מכתב מאלעזר ב. ו“מכתב לחברים”. החששים שלנו בנוגע להסתדרות מתאשרים. קללת אלהים רובצת עלינו, ריב ומדון תמידי.

שלך אליעזר

תשי“ב [”הפועל הצעיר"]

טו: יוסף בוריסוביץ היקר,

12 במאי 1921

קיבלתי את מכתבך ואענה לך בלי נדר, אך לא עכשיו. אין ביכלתי. כולנו מרוכזים סביב המאורעות בארץ־ישראל²¹ וקשה להתפנות ממשימות היום. עד כה אין לנו תמונה ברורה. אנו מנותקים לגמרי מידידים ואין מגיעים אלינו לא מכתבים, לא מברקים ולא פרסומים; תוך כל הזמן קיבלנו רק ידיעה קצרה, דורשים מאתנו שנמלא את חובתנו. אנו מרוגזים בשל העדר ידיעות.

בעניינים שלנו חל כנראה מפנה רציני, אולם מה שמדאיג ומרגיז אותי ביותר זה איסור העלייה. זוהי מהלומה בוגדנית שתוצאותיה עלולות להיות גורליות. גם בשאלה זו שוררת תסבוכת ואי־בהירות; מי הוציא את האיסור הזה? מה הם הנימוקים? אין יודעים כלום. הדבר המשמח היחיד הוא מצב־רוחם של החברים החלוצים. אלפים מעפילים לעלות לארץ. האם הכינונו כל מה שדרוש כדי שנוכל – לאחר שנתגבר על האיסור – להתחיל את עבודת הבניין בקנה־מידה רחב ולפתח את העלייה בפועל ממש? לא ולא! עכשיו תבין מדוע דיברתי על “מעשה”. קראתי ליצירת כוח פועל ויוצר, אשר יוכל סוף־סוף לעבור מדיבורים למעשים.

טז: לרוברט ואֶלטש

וינה, 16 במאי 1921

חבר יקר ואֶלטש,

היום שבוע לצאתי מברלין. לדאבוננו עוד לא נשתנה המצב לטובה בארץ־ישראל. לא קיבלתי כל מכתבים. אינני יודע אם זה מחמת הצנזורה או בשל שביתת הדואר בטריאסט. גם עתונים אינם מתקבלים, רק מברקים, שלפיהם עשתה הצהרתו של סמואל רושם נורא²². אכן ככל שאני מעיין בה כן גוברת הרגשתי שהתנהגותו הזיקה לנו מאוד. אני רק מתפלא ש“הפועל־הצעיר” בארץ־ישראל מתייחס אליו בפייסנות בלתי מובנת. כבר מוטב היה אילו היה לא־יהודי במקומו.

ממקורות פרטיים נודע לנו שהנצחונות שנחלו הערבים שיכרו אותם ודרישותיהם מאמירות מיום ליום. עם שאני מסכים במידה מסויימת שבכידונים אי־אפשר לבנות ארץ ועם זה שאינני סומך ביותר על מדיניות של “יד חזקה”, ברור לי שבשעה זו מדיניות כזאת הכרחית. משהו מדהים מתרחש בארץ ולעתים קרובות מדבּר ה“קונטרס”²³ אל לבי ושכלי יותר מאשר “הפועל־הצעיר”.

אני מסכים לדעתך שנצטרך לבדוק את יחסנו לערבים ולהתחיל לנהל מדיניות פעילה. אולם אני נוקט כלל ישן: – להתווכח ולהידבר יכולים רק שווים. לעולם לא ישרור שלום בין חזק לבין חלש וכל עוד הערבים יחשבו אותנו לחלשים לא יועילו כל הנסיונות להידבר. אמנם, עלינו לחפש דרכי שלום על־ידי מעשים, אך עם זאת יש לשכנע את הערבים שבאלימוּת לא ישיגו דבר, שעל עופרת נענה בעופרת. בייחוד נכון דבר זה במצב מלחמתי, ולמַרבה הצרה לא הבין או לא יכול להבין זאת סמואל. כתוצאה מכך נתבשרנו היום: ביפו התפרצויות חדשות ושוב הרוגים ופצועים. הבשורה הזאת לא היתה בלתי־צפויה וייתכן מאוד כשתגיע חבורת־העולים הגדולה הראשונה שוב תפרוצנה מהומות בקנה־מידה גדול יותר. הערבים מוּסתים בצורה מבהילה, מאורגנים יפה וצמאים למאבק. לצערנו, שורותינו מפוצלות ומדוכאות. בנסיבות האלה מקבלת שאלת ההגנה מַשמעוּת יוצאת מן הכלל. על השלטון המקומי אי־אפשר לסמוך. עלינו להיות נכונים לעמוד על נפשנו בימים קשים כאלה. המאורעות הוכיחו כי במקום שהחברים היו מזויינים עמד אחד בפני עשרה. אני רוצה שתבין אותי כראוי. אינני רוצה במלחמה כעיקרון וכתופעה תמידית, אבל לאחר שהמלחמה הוכרזה ונכפתה עלינו, אני מסכים עם חברינו בארץ־ישראל שעלינו להילחם ולהתגונן כראוי.

ועד ההגנה של ארץ־ישראל דורש מאתנו עזרה. דרושים אמצעי־כספים גדולים. בימים הקרובים יבוא זמן רובשוב (שזר) לברלין. דעתי היא כי חשוב מאוד שציוני גרמניה יתרמו את שלהם. מובן מאליו שאין לדבר על כך ברבים, אלא לעשות בדרך של מאיש לאיש. סבורני שאתה וקורט בלומנפלד²⁴ תוכלו לעשות רבות. משום כך חשוב גם לחדש את העלייה ככל המוקדם. מן הסתם ידועה לך דעתנו בשאלה זו. בימים הקרובים עומדים לצאת 600–700 עולים. באו פקידים מיוחדים מטעם ממשלת ארץ־ישראל כדי לערוך ביקורת כאן במקום. במה תתבטא לא ידוע עדיין. כל הדבר מוּחזק כסוד חמוּר.

אתמול קיבלתי את הדין־וחשבון המדיני שסיפרת לי עליו. עשה עלי רושם עלוב. לא מצאו מלים אחרות אלא “אֵמוּן” ו“נטיות בולשביסטיות”. תהום מתפערת בין ההנהלה והתנועה. מצב־הרוח בכל מקום רע עד מאוד. יש להקדים את ישיבת הוועד הפועל הציוני ככל האפשר. כל הדאגות האלה מכבידות על המשך עבודתנו התקינה ועל ההכנות לקונגרס ולוועידה שלנו. אין איש יודע מתי יבואו החברים מארץ־ישראל וקשה להתמסר עכשיו לשאלות פוליטיות ופרוגרמתיות כלליות. אבל מוכרחים – – מכל המקומות יבואו לוועידה בדרישות גדולות ושוב תועלה השאלה: סוציאליזם – לא סוציאליזם. לעתים קרובות אני חושב שהם צודקים, ואז הייתי מציע אפילו לשנות את השם ולהיקרא “התאחדות ציונית־סוציאליסטית”, ולפעמים תוקפת אותי הרגשה מרה. עומדות בפנינו כל־כך הרבה שאלות־חיים אקטואליות. 90% מהשאלות החשובות ביותר יכולות לאַחד 90% מעובדי ארץ־ישראל ואת מַרבית העובדים בגולה – והנה באים ומתפלמסים על מלים ועקרונות כביכול. יש ומתחשק לי לזרוק בשאַט־נפש את כל השאלות ה“פרוגרמתיות־אידיאולוגיות־אורגניזציוניות”. לצארי אי־אפשר לעשות הכל כפי שמתחשק. מוכרחים להוסיף למשוך את העגלה, מוכרחים גם לדון בכל השאלות.

כתבתי לחברים בארץ־ישראל שאם 3־2 מהם לא יבואו לכאן מיד, יסַכּנו את התנועה. אני מבין מה קשה להם שם עכשיו, עד מה כל איש נחוץ שם, אבל אני סבור שדווקא עכשיו מוכרחים להימצא בתפוצות חברים אחדים מארץ־ישראל כדי לעורר את העם (הישן עדיין). מוכרחים לפרוס את חזית המאבק על כל העולם, כי עצם אפשרות הבניין היא בסכנה.

יז: לאברהם לוינסון

וינה, 2 באוקטובר 1921

אברהם יקירי,

– – לא הצלחתי להידבר עם החברים הרוסיים, נכון יותר שלא נעשה כל נסיון רציני להידבר אתם. מצד אחד הם באו כמעט עם החלטה מוכנה לייסד את האיגוד הציוני־סוציאליסטי “צעירי־ציון”, מצד שני נטל ממני כשלון הוועידה שלנו²⁵ את האפשרות להתווכח אתם.

לכשלון גרמו ההכנה הגרועה והקונגרס, ש“אכל” את הוועידה שהיתה לוועידה מוקדמת לקונגרס. כל זה רק חצי צרה. גרוע מזה הוא ששוב התרחש מעשה פראג. נכון שעכשיו היו היחסים האישיים לא רעים, אבל שוב חסרה השפה המשותפת בשעת דיון בשאלה: מה טיבה של ה“התאחדות” ומה אנו מבקשים ממנה? נשמעו דעות שונות ומנוגדות ביותר, ולא היה בהן להרשים כראוי את החברים הרוסיים. עלי להודות שאני גופי הרגשתי את עצמי לעיתים קרובות זר בהתייעצויות עד כדי כך שרציתי להסתלק ולהיעלם.

ה“התאחדות” היתה בקונגרס סיעה גדולה, השניה לפי גדלה, אבל מה שהרווחנו בכמות הפסדנו באיכות – – ימים קשים היו לי ימי קארלסבאד. עד היום מקנן בי הספק אם היטבתי לעשות, אם לא הצטרכתי להודות כי טעיתי ולחזור אל החברים הרוסיים. הבלגתי והחלטתי להאריך את הנסיון לעוד שישה חדשים, לעוד שנה. הכריח אותי להחלטה זו המצב הציוני הכללי. לאור ההתפוררות הכללית והתוקפנות של “המזרחי” הרינו הכוח היחיד המסוגל להקים את האופוזיציה האחראית האמיתית. את תפקיד האופוזיציה מילאנו בקונגרס גם כששפרינצק הצטרף להנהלה.

באופן כזה יצאנו מקארלסבאד במשא־של־אחריות מופלגת ומורת־רוח פנימית – – לזאת יש תרופה אחת – להתחיל מיד בעבודה מאומצת. עלינו לגייס את כל כוחותינו ולעשות את הנסיון החדש, ובשבילי אולי האחרון. אל תחשוב, אברהם, שאני מדוּכּא או פסימי. אני רק מעריך את המצב ורואה שהוא קשה מאוד. עם זאת אני מרגיש שמוכרח היה להיווצר כוח כזה כמו ה“התאחדות” וכל יום אני רואה יותר משימות היסטוריות העומדות לפניה. נקווה שנצליח.

“יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין”.

יח: לסניפי ה“התאחדות”

וינה, 7 באפריל 1922

חברים יקרים,

ישיבת הוועד הפועל הציוני היתה הפעם שלֵיוָה יותר מהקודמת. גם ההנהלה גילתה יחס חברי יותר ושאיפה להזיז בכוחות משותפים את העגלה ממקומה והעגלה באמת שקועה מאוד. המצב הפוליטי אינו מזהיר. וייצמן אמנם האמין באמונה שלימה שב־25 בפברואר יאושר המנדט, אבל אנחנו פקפקנו בזה מאוד. מלבד זאת, מה תועיל לנו הפוליטיקה הגבוהה אם בחיים מקפחים את זכויותינו על כל צעד ושעל, בייחוד בשאלה העלייה?

שמעתי שבימים האחרונים הוצאו גזירות חדשות, ואם תישמרנה בכל חומר הדין יוכלו לעלות לארץ־ישראל רק בעלי־הון. כל שיש לו 500 פונט יכול להיכנס לארץ באופן חפשי. דעתנו היא שיש להעלות את שאלת העלייה החפשית כמרכז־הכובד של פעילותנו המדינית ולהעביר את המאבק מחדרי הדיפלומטיה הסגורים אל הציבוריוּת הרחבה במערב אירופה ובאמריקה, שבכוחה להשפיע בענייננו. בכלל יש להקדיש תשומת־לב מרובה לכך שדעת־הקהל תהיה לצדנו. יש לקבוע את העובדה שעד עכשיו לא הצליחו התקפותיהם הקשות של הערבים ושל הלורדים האנגליים לשנות את עמדת הממשלה האנגלית כלפי הצהרת־בלפור, אבל כן הצליחו לרכוש חלק גדול מכל שכבות הציבור. כאן אורבת לנו סַכּנה גדולה. זאת הבינה גם ההנהלה. בזה יש מִפנה לטובה מאז הישיבה הקודמת של הוועד הפועל הציוני. הכל מסכימים שיש לקבוע את עקרונות מדיניותנו, לחפש הבנה עם הערבים לא רק במלים, אלא להתחשב בעובדה שבארץ יושבים שבע מאות אלף מוסלמים ונוצרים.

בוויכוח המדיני הועלתה השאלה בדבר הקונגרס היהודי העולמי. לא נתקבלה כל החלטה, אבל כמעט הכל בדעה שכינוס הקונגרס הכרחי. לדאבוננו, זוהי שאלה הדורשת זמן.

מובן מאליו שנגענו גם בשאלת ה“אופוזיציה”, שעוררה התמרמרות כללית בשל שיטות המאבק שלה. בשגגה ואולי גם בזדון הם גורמים נזק רב לעניין הציוני. הם שופכים מים על טחנות שונאינו. לכן תמכנו גם אנו מתוך מצפון נקי בהחלטת הגינוי של הוועד הפועל לאנשי האופוזיציה. אולם בעת ובעונה אחת העלינו את ההצעה, שתיבחר ועדת־חסכון על־מנת לבדוק את תקציבם והוצאותיהם של כל המוסדות הציונים ותגיש את תוצאותיה לישיבה הקרובה. ביקורת כזאת דרושה לא כל־כך בשל הצעקות על בזבוז, אלא משום הנחיצות לבנות את התקציב הציוני כולו על יסודות חדשים.

הקונגרס הציוני אישר שני תקציבים – האחד גדול יותר והאחד מצומצם. בשל מחסור בכספים לא בוצע גם התקציב המצומצם ונוצר מצב, שההכנסות אינן מכסות את ההוצאות השוטפות ולא־כל־שכן שאין אמצעים לפעולות חדשות. כדוגמה יכול לשמש עניין מושב־העובדים. הקונגרס החליט על התחלת פעולות־התיישבות בעמק יזרעאל, אולם קיצץ בתקציב. בכל זאת התחילו החברים בעבודה, אך גם התקציב המקוצץ אינו ניתן להם. תחילה הפחיתו אותו לחמישים אחוז ועתה עומדים להקטינו ל־30%. כתוצאה מכך רב סבלם של המתיישבים ומשפחותיהם וכל המפעל נתון בסַכּנה. אין אפשרות לבצע בזמן את העבודות ההכרחיות ודבר זה גורם גרעונות ובסופו־של־דבר תחול האַשמה על המתיישבים.

עם זאת אנו מאמינים שיחולו שינויים וכבר נראים אותות לטובה. לאחר תהיוֹת רבות עלתה פעולת קרן־היסוד על הדרך הנכונה. פסקו החלומות על תשלום “מעשר”²⁶ והתחילו בשיטה של מס־עממי.

בברלין כינסנו את הפלינום של ה“התאחדות”. השתתפו חברים מליטא, פולין, רומניה וקושטא. מאמריקה נתקבל תזכיר. הובעה שביעוּת־רצון להתפתחות הפעולה באמריקה, ברוסיה ובקושטא. המצב קשה ברומניה ובגרמניה. בקרוב יבקרו חברי המשרד הראשי בארצות שונות. הוחלט על כינוס ועידה עולמית שתדון בעיקר בשאלת הפרוגרמה של ה“התאחדות”.

המליאה שמעה דין־וחשבון מפורט מאת נציגינו בוועד הפועל הציוני ואישרה את עמדתם. בקשר לזה דיברו רבות על עבודתנו למען קרן־היסוד. יש להכפיל את העבודה. כל החברים היוצאים בשליחות מטעם המשרד הראשי ימלאו את המשימה לעורר את חברינו לעבודה מאומצת למען קרן־היסוד (ובנק הפועלים) ולדאוג להגשמת הצעתנו בדבר המחלקה לבעלי־מלאכה ולעובדים.

הפלינום החליט על כינוס מיוחד בשאלת פעולת התרבות²⁷. הכוונה לא לשאלת־השפות, כי אם לשאלת־התוכן. ועידת פראג כבר הטילה עלינו את החובה לנהל עבודה רחבה בעברית. למעשה נשענת תנועת בית־הספר העברי כולה על חברינו. מאות בתי־ספר קיימים בפולין, בסרביה וליטא. אפילו ברוסיה ממשיכים באופן בלתי־חוקי לקיים את השיעורים לעברית. אולם רק בשנים הראשונות יכולנו להסתפק במאבק למען השפה בלבד. במרוצת הזמן גוברת והולכת ההרגשה שבית־הספר החדש צריך להיבנות לפי תכנו על יסודות חדשים, בהתאם להשקפת־העולם שלנו. לאחרונה היו לנו ישיבות המוקדשות לשאלה זו.

ביקורו הראשון של א. קפלן בארץ־ישראל חל בשנת תרפ“א (סוף 1920). הוא נכח בוועידת־היסוד של הסתדרות העובדים הכללית בחיפה; ביקר בערי הארץ, במושבותיה וביישובי־העובדים המעטים שהיו אז; התעניין במצבם של העולים החדשים, החלוצים שטיפל בעלייתם לארץ; השתתף בישיבות ובמועצות של מפלגת “הפועל הצעיר” ומוסדות ה”התאחדות".

את רשמיו מהמצב בארץ מסר במכתבים לחבריו במשרד־העולמי של ה“התאחדות” בווינה. אחדים מהמכתבים פורסמו בבטאון ה“התאחדות” “בדרך”, שהופיע באותה שנה בווינה. הוא חתום עליהם פ. (האות השניה של קפלן).

ניתנים בזה ארבעה מכתבים שנתפרסמו ב“בדרך” וקטעים ממכתב שנכתב “בדרך לירושלים”.

ועידת היסוד של הסתדרות העובדים

דבר ועידת הפועלים בחיפה ותוצאותיה ודאי הגיע כבר גם אליכם. הוועידה הצליחה ותוצאותיה משביעות אותנו רצון. סוף־סוף הוקם בניין העובדים. הסתדרות הפועלים הכללית המקיפה את כל ציבור הפועלים בלי יוצא מן הכלל. הצלחת הוועידה הזאת הנה בלי ספק תוצאה ישרה מפעולתנו המפלגתית בשנתיים האחרונות. במשך כל הזמן הזה גילינו יכולת רבה בסעיפי פעולה ממשית שונים. הראינו בחיי העבודה אקטיביות רבה, סללנו את הדרך להתחלת העלייה ולא פחותה מזאת היתה פעולתנו החברתית והציונית מזמן הפירוד בפתח־תקוה. את הערכתה הנכונה של פעולתנו ראינו בעת הבחירות לוועידת הפועלים הכללית.

העבודה המעשית, סידור האנשים בעבודה, הטיפול בעולים שמספרם הגיע לאלפים אחדים, וכל יתר הפעולות הציבוריות – גרמו להזנחה רבה של הפעולה המפלגתית־ההסתדרותית. לא הספיק הזמן וחסרו עובדים שחלק מהם הם כל הזמן בעבודתנו בחוץ־לארץ. אולם למרות פעולת ההסתדרות החלשה, ההכנות הבלתי־מספיקות מצדנו לקראת הוועידה בחיפה, הוכיחו הבחירות את יחס ציבור הפועלים לעמדת “הפועל הצעיר” בשאלת הצורה והאפנים ליצירת חזית עבודה מאוחדת בארץ. 1350 עובדים במושבה ובעיר הצביעו בעד עמדת “הפועל הצעיר”, לעומת 250 שהיו אתנו בוועידת פתח־תקוה. נוסף ל־27 צירים, שנבחרו באופן ישיר על־ידי 1350 בוחרים, היו לנו בוועידה עוד שלושה צירים, חברי “הפועל הצעיר” שנבחרו ברשימת “העולים החדשים”.

בוועידת חיפה התאמתה ההנחה שהנחנו כל הזמן, כי רק על־ידי התגברות והתחזקות פעולת המפלגה בארץ ופעולת ה“התאחדות” בגולה – נגיע להקמת חזית העבודה המשותפת והמבוקשת.

תוקף הרגשתנו העצמית שנבע מתוך הרגשת יכלתנו בעבודה, נוכחות קבוצה כמותית ומשפיעה של צירים – שמו קץ לתביעת ה“איחוד הגמור” וביטול המפלגות האוטופיסטית. לולא תוקף עמדתנו וההכרה שרכשה לעצמה בקרב חלק גדול מהעולים, היתה גם בחיפה מתלקחת התאווה הקנאית לזַכּוֹת את נשמת “הפועל הצעיר” ויתר חלקי ציבור הפועלים ב“גאולת” האיחוד הגמור באותה נוסחה שזרעה שנאה, רעל והתפוררות בקרב מחנה העבודה בארץ. במקום “הרעיון” של איחוד גמור, שגרם לייסורים רבים בחיי העבודה והביא לידי פעולה נפרדת, ניצח המעשה המאחד, שהביא שוב את משפחת העובדים לשלימות הסתדרותית ובפעולות מסויימות לשיתוף וסולידריות.

בחיפה הוקמה ההסתדרות הכללית של הפועלים בארץ, שתקיף את הפעולה הכלכלית־יישובית המעשית, ולפי החלטות הוועידה תעסוק גם בעבודת התרבות, באותה המידה שהיא משותפת לכל ציבור הפועלים. לפי התכנית שנתקבלה בחיפה תוכל ההסתדרות לכלול בתוכה את כל הפועלים העברים בארץ בלי יוצא מן הכלל, החל מהתימני העובד הדתי ועד הפועל הנמנה עם “פועלי־ציון” הקומוניסטיים. התכנית שנקבלה בחיפה הנה, בהפחתות והוספות בלתי־עיקריות, התכנית שהוצעה על־ידי “הפועל הצעיר” ושאותה הצענו גם בפתח־תקוה ושהרוב אז לא רצה לקבלה והכריח אותנו לקבוע לעצמנו מדור מיוחד גם לפעולה המעשית.

כאמור, הכריעה בהרבה עמדתנו המפלגתית לנצחון המעשה המאחד. להשגת המטרה הזאת היינו מוכנים לכל דבר. כידוע, עסקו שתי המפלגות בעבודות שונות בשטח סידור הפועלים בחקלאות ובעבודות בעיר. כל העבודות האלו יוצאות מעתה מרשות המפלגות ועוברות לרשות ההסתדרות הכללית. אולם חוץ לעבודות האלה, שאין בהן כל חידוש ושהיו גם לפני הפירוד בפתח־תקוה, היו ל“הפועל הצעיר” סעיפי פעולה ומוסדות מיוחדים לו, שנתחדשו בעבודתנו במשך ימי הפעולה הנפרדת. בהתאמצות שלנו להקמת ההסתדרות הכללית העברנו לרשותה את סידור ענייני העלייה בארץ ובגולה. ככה מסרנו להסתדרות גם את “השדה”, הבמה החקלאית של העובדים שנוצרה על־ידינו. ברצון גלוי ובכוונה מראש עשינו את זאת, כי היינו מוכנים כל הזמן להבטיח בכל מחיר לעצמנו ולכל חלקי ציבור העובדים במה וארגון הסתדרותי בלתי־מפלגתי שווה לכל נפש עובדת בארצנו ושיסודו בעבודה ממשית וצרכי העובדים המשותפים.

בחיפה הושם איפוא קץ לפולמוס האיחוד והונח יסוד לפעולה המאַחדת המעשית של ציבור הפועלים. מחוץ לעבודה ממשית זו שתיעשה בכוחות מאוחדים תימשך הפעולה המחנכת החברתית והציונית של המפלגות בארץ.

התרכזותה של העבודה המעשית בידי ההסתדרות הכללית משחררת אותנו במידה רבה מהדאגות לספק צרכי יום־יום בעבודה של החברים ושל העולים החדשים ולהתמסר לעבודת המפלגה. מונים אנו כעת בארץ קרוב ל־5 אלפים עובדים במקצועות שונים. בזמנים שונים עד המלחמה היו לא יותר מאלף עובדים, שהיווּ את היסוד הקבוע של תנועת־העבודה. בעבודתו ובדרכי־חייו עלה בידי הקיבוץ הקטן הזה ליצור ערכים ומוסדות תרבות וחברה חשובים; ממנו יצאה להתחלות ודרכים חדשות בחיינו הלאומיים. בדרך של התפתחות עצמית ספוגת רעיון התחדשות בעבודה, רגש אחריות לאומית והתאמצות רבה הגיע הפועל העברי בארץ־ישראל להגשמה עצמית של אידיאלי העבודה.

עכשיו גדל ציבור הפועלים פי־כמה, אולם הגידול הזה אינו מביא עדיין את ההתחזקות המתאימה ואינו מבטיח עדיין כוח ועצמאוּת איכותית נוספת לתנועת־העבודה בארץ־ישראל. על במת העובדים, בייחוד בחיפה, הופיעו עכשיו זרמים וטיפוסים חדשים. מלבד החלוצים הביאה אתה העלייה גם את ה“פועל־ ציון” הקומוניסטי מבית־הספר הרוסי עם ה“יידיש” הדמונסטרטיבית בפיו, גם את “צעירי־ציון” מסוג מסויים, בעל הפבריקציה הפרוגרמתית הקלושה, ואלמנטים חדשים מ“השומר הצעיר”. אלה האחרונים הנם אמנם כוחות בעלי מסירות ובעלי סגנון לאומי מובהק, אולם עם זאת הם מלאי תסיסה ומאוויים נפשיים רבים השכיחים בתקופת המעבר שבין גיל הנעורים לגיל הבגרות ואת תוצאותיה החיוביות של התסיסה הזאת קשה עדיין לראות. נוסף לכל אלה זורם הנה גם אלמנט שעלייתו לארץ־ישראל מקרית היא לחלוטין ושהנהו חומר היולי במובן החברתי.

מזרמים סותרים, מכוחות בלתי־מבוגרים והלך־נפש שונה מורכב ציבור הפועלים כיום בארץ. העלייה נמשכת בינתיים וצריכה להימשך ומוסיפה כהנה וכהנה לתוך חיי הציבור המגוּוַן.

בתנאים הקשים הקיימים כיום בחיים בארץ, במשבר שבה נתונות הציונות והעבודה היישובית, אין מקום רב למעשי יצירה מבוססים. במצב דברים זה עלולים הכוחות השונים להכניס ערבוביה רבה במהלך תנועת־העבודה, להביאה למשבר וטשטוש ואת נושאיה לחולשה וכשלון.

במצב זה צריכה להופיע המפלגה בפעולתה המחנכת והמכוּונת. על “הפועל הצעיר” להגביר עכשיו את פעולתו המפלגתית כלפי פנים. כשם שהצליח בשנים שעברו להשליט מרוחו ומעיקריו על הכוחות השונים שמהם הצטרף אז ציבור העובדים, ככה מכירים אנו שעלינו להשקיע עכשיו את מרצנו בעבודה חינוכית מפלגתית הצריכה להביא את כל אלפי העובדים החדשים למדרגה של נושאי תנועת־עבודה מתמידה של הציונות בעבודה עצמית ויצירה משחררת בלתי־פוסקת.

“בדרך” ג־ד, שבט תרפ"א, ינואר 1921.

בין העולים החדשים

השאלה הראשונה המעסיקה את כל הבא לארץ היא: איך מסתדרים החלוצים בעבודה? כידוע עובדים על הכבישים כ־1,200 איש; רוב מניינם ורוב בניינם הם חלוצים שבאו מקרוב. הרושם הכללי הוא טוב הרבה יותר מאשר אפשר לקווֹת. בַּדאים הם האומרים, שאנשים למאות מתהלכים בטל ביפו ומבקשים עבודה, כי מאבדים את עצמם לדעת מחוֹסר עבודה, כי נשים מוכרות את עצמן ובדותות כאלה וכאלה. המצב באמת קשה. בכל שבוע נכנסים אל הארץ עולים חדשים למאות. הם מוכרחים לפעמים לחכות 10–14 יום, בקושי גדול אפשר לסדר בשבילם עבודות חדשות – אבל העובד גופו מרגיש אך מעט מכל הצרות הללו. הוא דווקא אופטימי, אולי יותר מן הצורך.

את רוב העולים מוכרחים לסדר רק בעבודות הציבוריות, לעת־עתה בכבישים. עבודה כזו יש במידה מַספקת. בארץ עובדים כעת כעשרת אלפים פועלים מצריים. הממשלה היתה מסכימה להעסיק במקומם יהודים. הדבר כשהוא לעצמו יש לו חשיבות גדולה, אך טובתו הכלכלית מוטלת עדיין בספק.

הממשלה משלמת לפועל כביש 17 וחצי גרוש ליום. פועלים יהודים אינם יכולים בשום אופן לעבוד בשכר זה. לוּ הסכימה למסור ליהודים את העבודה בקבלנות (מה שלא תמיד בגדר האפשרות) כי אז היו יכולים החלוצים לעמוד בהתחרות הודות לפרודוקטיביות הכפולה של עבודתם. הבעיה היא – איכות העבודה. נראה שדווקא בעבודות הפשוטות מסוגל הפועל העברי לעמוד בהתחרות עם הפועל הנכרי כשרק אינו עובד כשכיר יום. בכל הכבישים עברו משיטת העבודה היומית לשיטת הקבלנות, ז.א. קבלנות של הפועלים עצמם בלי תיווכו של קבלן שאינו פועל. בשבועות הראשונים יד החלוצים על התחתונה וקבוצותיהם עובדות בדפיציטים, אך אט־אט הם מתמַחים בעבודה, ובחודש השני או השלישי הם כבר מתחילים להשתכר. השכר הוא 30–35 גרוש ליום. הוצאות המחייה (כלכלה וכדומה) עולות ל־18–25 גרוש; באופן זה מצב־הרוח של חברינו, לאחר שהתגברו על הקושי של השבועות הראשונים, הולך וטוב.

צריך גם לשים לב לקושי מצד הסידורי שבדבר. לפנינו נסיון חדש. איש מאתנו לא ידע כיצד מסדרים מחנות של 100–500 איש בעבודה. מלבד זה היה מורגש העדר כסף וגם מחסור במכשירי־עבודה. לכן עוברים שבועות עד שמסדרים את המטבחים, עד שמשיגים אהלים. עד היום ישנים עדיין הרבה חלוצים על מחצלות שעל הרצפה.

הרבה מאוד סובלים מהמחלות השונות: קדחת, דיזנטריה, הצטננות. העזרה הרפואית אינה מסודרת כהלכה. המחנות הם לפעמים במרחק רב מן היישובים, במקומות שרבות בהם הבּצות, שאין בהם מים טובים וכו' וכו'. לוּ היה די כסף להכין כל מה שנחוץ, לולא עמדו מאחורינו מחנות החדשים, היושבים ביפו ומחכים לעבודה, לוּ היו לנו הסדרנים והנסיון הדרושים – אפשר היה לחסוך הרבה בריאות, דמים וכסף. אלא מזלנו הרע גרם, שכל צעד עולה לנו בקרבנות. כיום יש כ־15% חולים בין העובדים, ועתה עם התחלת הגשמים הסכנה גדולה עוד יותר.

ככל שהדבר תלוי בכוחותינו העצמיים, נעשים בכל יום תיקונים; משלמים אמנם הרבה דמי לימוד, אבל אנו מוסיפים ללמוד ולהשתלם. את זאת מרגישים החברים העובדים ומסיבה זו גם מצב־רוחם טוב. נוסף לזה עוזבים הגרועים שבפועלים אט־אט את העבודה, כי העבודה גופה הנה נפה מצויינת המנפה את הבר מהפסולת. יש הרבה ללמוד ממנה בנוגע לעלייה הבאה. אין ספק בדבר כי בירור החומר האנושי הכרחי, צריך אפילו להגבירו. יש להפנות את תשומת־הלב לגיל העולים, להכשרתם הטכנית ולבריאותם.

דוגמאות אחדות: בין עולים יש כ־15–17 אחוז צעירות. המטבחים אין ביכלתם להעסיק מספר עולות כזה, לא נעשו כל הכנות מתאימות לנערות לא בשדה ולא בעיר, והן מוכרחות ללכת לעבוד בכביש. אך העבודה הזו איננה לפי כוחותיהן. אמנם יש פועלות מצויינות שאינן נופלות בערך עבודתן מן הפועלים. אבל בכלל הן סובלות וגם העבודה סובלת. התוצרת שלהן אינה גדולה למדי, הן עובדות בדפיציט, ובמקום שיש חברות רבות מתחילים להתייחס אליהן כאל משא מיותר. עוד פחות רצויה היא התאמצותן בעבודה למעלה מכוחותיהן. הלא אלה הן העתידות להיות אמהות והעבודה הקשה משפיעה לרעה על בריאותן. שאלת הפועלות שהיתה תמיד קשה מאוד נסתבכה עוד יותר.

שאלת המחר היא פה שאלה כואבת. כל העולים באו מלאי תקוה להיאחז בקרקע, לעבוד בחקלאות. אבל אחד מעשרה מוצא עבודה בכפר, יתרם עובדים בעבודות הציבוריות או נשארים בעיר. עבודת העיר זקוקה למומחים: בעלי־מקצוע מנוסים – נגרים, סתתים, חוצבי־אבן, גודרים, מסגרים, נהגים – יכולים למצוא עבודה ארעית ובמשך הזמן להסתדר באופן קבוע, לפרנס את עצמם ואפילו את משפחותיהם. בעבודות הציבוריות אין זה לפי שעה אלא חלום. השכר איננו מספיק למחיית המשפחה. לכן אסור שיבואו לארץ אנשים בני 20–22 ומעלה, שאינם בעלי־מלאכה ובלי מומחיות מקצועית. לגבי אנשים בני 25–30 שנים מקבלת שאלת העתיד צורה קשה וטרגית.

אבל כל הפרובלימות הקשות האלה, ובכללן שאלת הסתגלות העולה החדש לכל צורות העבודה היוצרת בארץ, תמצאנה את פתרונן לא בתיאוריה כי אם בסבלות החיים ובמלחמה שיילחמו העובדים בטבע הרגלם ובתנאי המקום והאקלים.

הדרך לגאולה מובילה אך ורק דרך סבכי העבודה; הדרך הזאת ארוכה.

“בדרך” ג־ד, שבט תרפ"א, ינואר 1921.

“הפועל הצעיר” וה“התאחדות”

בשנה האחרונה הקדיש “הפועל הצעיר” בארץ את כל כוחו ומרצו מצד אחד לעבודה מעשית, ארגון העלייה וסידור הפועלים והעולים בעבודה ובארץ; ומצד שני – למלחמה בעד קיומו. בוועידת פתח־תקוה הציע “הפועל הצעיר” להתאחד על יסוד פעולה מעשית, וכאשר נפלה צורת־איחוד זו המשיך כדרכו בעבודתו וקיבל על עצמו את דבר ארגון העלייה באירופה וסידורה בארץ. ועידת חיפה¹ הכניסה שינויים גדולים בעבודת המפלגה.

בחיי המפלגות התחילה תקופה חדשה, נתגלו פרספקטיבות חדשות, בייחוד בשטח העבודה הפוליטית והחינוכית, הן בארץ־ישראל והן בגולה. המצב בארץ והמשבר בהסתדרות דרשו במפגיע לחזק עבודה זו. זאת הרגישו כל החברים, אבל לא ברורים היו דרכי העבודה ותוכן פעולת המפלגה, שהורגלה במשך שנים רבות לראות את תפקידה בעבודה מעשית. באותו הזמן נתהוו שינויים גם בחיי ה“התאחדות” העולמית, אשר בעשרת החדשים מיום היווסדה בפראג טיפלה גם היא בעיקר בפעולה מעשית, בעלייה.

במשך הזמן הזה עלו כארבעת אלפים חלוצים, שהיו לגורם בונה, מניע ובלתי־פוסק. ה“התאחדות” מילאה את תפקידה. עכשיו נמסר דבר ארגון העלייה וסידורה להסתדרות הכללית בארץ ולמחלקות העבודה, שבהן משתתפים באי־כוח כל מפלגות העובדים. ה“התאחדות” הספיקה להתבסס, להקים סניפים ולהתקשר עם הסתדרויות אחיוֹת ברוב ארצות אירופה, ועומדת עכשיו לפני תקופה חדשה של עבודה פוליטית רחבה. שני הדברים האלה: היחס ל“התאחדות” ותפקיד “הפועל הצעיר” בארץ היו הסעיפים העיקריים בסדר היום של המועצה שנתכנסה ביפו בימים כ“ח בטבת־א’בשבט תרפ”א. המועצה לא הכזיבה את התקוות שהחברים בארץ ובחוץ־לארץ תלו בה. היחס אל ה“התאחדות” מצד כל חברי “הפועל הצעיר” היה חיובי. הכל הרגישו, שמוכרחים לצאת אל הגולה, לחדש את ההסתדרות הציונית, לדבּר אל העם, לפנות אל העובד העברי בגולה, ליצור כוח פוליטי בתנועה, וב“התאחדות” ראו את הכוח המכריע בציונות, אשר יכוון את דרכי העבודה הציונית לקראת המטרה של יצירת עם עברי עובד בארץ־ישראל.

במועצה הקדישו הרבה זמן לשאלות הפרוגרמה, קביעת דרכנו בבניין הארץ ובירור יחס “הפועל הצעיר” אל הסוציאליוּת² ותנועת העובדים העולמית. היו חברים שהרבו לדבר לא על עיקרי הפרוגרמה, כי אם על נחיצות ואפשרות קביעתם. הובעו דעות, שבחיי הארץ המתהווים ומתגבשים אין עדיין צורך כלל וכלל, וכנראה שרק בגולה הדבר הכרחי. נשמעו הרבה דעות מעניינות וחשובות. בעצם נפגשו שתי דעות, האחת – השלטת בתוך חוגי “צעירי ציון” בגולה, הרואה ב“התאחדות” תנועה פוליטית, הדורשת ארגון ההמונים ופעולתם האקטיבית והנלחמת בעיקר בעד שינוי תנאי חיי החברה. בדרך זו המובילה משחרור הכלל אל גאולת היחיד הם חושבים ליצור חברה עובדת חפשית; הדעה האחרת – זו של “הפועל הצעיר” – הרואה את הדרך העיקרית לשחרור החברה בהגשמת הפרט והמעמיד את הגשמת האידיאל בחיי בפרט כעיקר ותנאי הכרחי בעבודתו ובפעולתו. הוא מרחיב ומעמיק את המושג המקובל הזה, ומדבר לא על יצירת חברה עובדת, כי אם עם עובד, עם־אדם. הרבה מן האמת הסוציאלית והמוסרית יש בשתי הדעות הקיצוניות הללו, אך ברי הוא כי הדרך אל תנועת־העבודה העברית מובילה בין שתי הקצוות הללו, ואת הסינתיזה הזאת עלינו למצוא. בהדגישם את עיקר החלוציות ככוח מוסרי מניע בעבודת הכלל והפרט, ראו בה את הדרך העיקרית, אך לא היחידה, והכירו את החשיבות הגדולה של פעולת המונים. בהתאם להשקפותיה היסודיות ציינה המועצה, שדרכנו בבניין הארץ היא דרך בניין חיובי, קונסטרוקטיבי, שתיעשה בעיקרה מתוך התמסרות חלוצית.

בקשר לאופי ה“התאחדות” עמדה השאלה על עבודתה בגולה. דעה כללית היתה שאי־אפשר לצמצם את העבודה בגולה בקיבוץ כספים, או אפילו רק בארגון העלייה. עבודת בניין הארץ היא עבודה לדורות וברורה היתה ההכרה, כי העבודה הזאת תצליח רק אם העם, ככוח מארגן, משתתף בה. ה“התאחדות” מוכרחה להתחיל בארגון העם וחינוכו ודבר זה דורש עבודת־הווה רחבה. מובן, החברים שללו כקודם את הגלות. אך הפעם הביעו באופן ברור כי בשללם את הגולה, הם מחייבים את עבודת הגולה בכל היקפה. הם רק דרשו, כי עיקר החלוציות במובנו הרחב הוא שיחייב ויכוון את דרכי ה“התאחדות” ותכסיסיה בחינוך ובארגון הכוחות העובדים והשואפים לעבודה, ביחסיה להסתדרות הציונית ובעבודתה הלאומית, המדינית והחברתית. בתשובה לדרישה שיבררו את הפרוגרמה ויתנו ביטוי לעמדתם הדגישו, שהחברים בגולה מוכרחים לעבדה מתוך עבודתם הם ולהציעה לפני ה“התאחדות” כולה. אין פרוגרמה נוצרת אלא במקום העבודה וכסיכום של עבודה, ולא מתוך יצירה חפשית ואבסטרקטית וצירופי אותיות מתות. נתברר, שלא הגיעה עדיין השעה לרכז ולנהל בארץ את כל העבודה. מן ההכרח שבגולה יהיה מרכז מפלגתי ושהמשרד הראשי לאירופה יהיה לא רק מרכז מעשי, כי אם גם אידיאולוגי־פוליטי.

בכובד ראש רב דנו בסעיף השני, תפקיד “הפועל הצעיר” בארץ. מצד כל החברים הובעה הדרישה לחזק את התעמולה והעבודה התרבותית־חינוכית, בפרט בין העולים החדשים. לארץ נכנסו אלפי חברים מארצות שונות, המדברים בשפות שונות. ברגעי המעבר המדכאים מחיי הגולה לתנאי עבודה קשים מרגישים החברים את עצמם בודדים ללא עזרה רוחנית וערנות מצד החברים והם באים בדרישות: מדוע עוזבים אותם לנפשם ואין דואגים לצרכיהם הרוחניים. במצב הקשה של אי־בניין וחוסר־עבודה משתמשים אנשי מ.פ.ס.ע. להטפה לתכסיס רבולוציוני כביכול והם מכניסים ארס והרס לחוגי הפועלים.

לפני “הפועל הצעיר” בארץ עומדת השאלה על עבודה שיטתית בקרב ציבור הפועלים והדרך העיקרית לזה הם החינוך והתעמולה הטבועים בחותם מיוחד של הגשמת דרישותיו העצמיות בעבודת כל פרט. אַפייני הוא הדבר, שמכל ההחלטות נתקבלה רק אחת פה אחד, הדורשת כי המפלגה תסייע לחברים במושבה ובפרט בעיר, שיתאימו את צורת חייהם ועבודתם לתביעות היסודיות של “הפועל הצעיר”.

חברי “הפועל הצעיר” עם כל הבדלי הדעות וההשקפות מאוחדים ברוח־חלוציות, בסבלי חיפוש הדרך המשותפים במשך שנים רבות. ביסודו של “הפועל הצעיר” תוססת הרגשה מוסרית חזקה, השאיפה לגשם את האידיאלים בחיי כל פרט. במובן זה דומה לפעמים “הפועל הצעיר” לא למפלגה פוליטית במובן האירופי, כי אם לחוג אנשים אחים הקשורים איש לרעהו בנימים אינטימיים, בעבודה משותפת ובחיפוש דרכים וצורות של חיים קיבוציים.

זמן רב הקדישה המועצה לשאלת המשבר בציונות ובארץ. כבבירור כל השאלות כן גם ביחס לשאלה זו הרבתה המועצה בביקורת עצמית. יחד עם ה“נחפשה דרכינו” ליוותה את המועצה גם דרישת “ונחקורה”, זה סוד כוחו של “הפועל הצעיר”. ואמנם הובלטה הנחיצות לבקר את מעשינו אנו ואת הדרך שאנו הולכים בה. במובן זה הוטל על המפלגה להתחיל בבירור צורות העבודה הקיימות, לסכמן ולהתוות את דרכי השלמתן, ולהשתדל כי החברים למקומותיהם יתלכדו לקבוצות ויכשירו את עצמם להתחלה של צורות עבודה חדשות. עם זה הוחלט שהמפלגה תתחיל באקטיביות יוצאת מן הכלל ובתעמולה והסברת המצב והתפקידים האמיתיים של הציונות. המועצה תבעה מאת האורגנים המנהלים של המפלגה בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ לארגן פעולה תכופה ונמרצת בשני שטחים: מצד אחד מלחמה כנגד הפוליטיקה של ההסתדרות הציונית עם מגמותיה הקפיטליסטיות ודרכי עבודתה המוטעות והמסוכנות, ומצד שני – חינוך המוני העם, זירוזם להתנדבות לאומית כבירה והכנתם לעבודת הבניין של המולדת.

בנוגע להסתדרות הפועלים הכללית הדגישו החברים את קשיי מצבה ותכנית עבודתה, הביעו את נכונותם להשקיע את מרצם בעבודתה וחייבו את החברים למקומותיהם להשתתף אקטיבית ביצירתם וביסוסם של מוסדותיה השונים. על עבודת הוועד הלאומי נמסר דין־וחשבון קצר, שעשה רושם קשה. הוועד הלאומי איננו תּופס בחיים את המקום הראוי לו כמוסד הלאומי העליון בארץ. הוכרה הנחיצות להגביר את השתתפות המפלגה האקטיבית בביסוס עמדתו ביישוב. נחוץ שפועלי הארץ אשר במסירותם וכוחותיהם נוצר הוועד הלאומי, יקדישו לו גם להבא את שימת־לבּם הראויה. במועצה הודגש הצורך להרחיב את ההוצאות הספרותיות (ביסוס הירחון “מעברות”, הוצאת “לעם”, הוצאת “הארץ והעבודה” ועוד). את החלק הכי גדול של סבל ההוצאות נוטלים חברינו בארץ על עצמם, אבל מן ההכרח, שגם מן הגולה יבואו לעזרתם. מתקופת העבודה הקודמת יצאה המפלגה בדפיציט גדול. ארגון העליה וסידור העולים בעבודה דרשו סכומים גדולים. צורת העזרה היחידה שחברינו דורשים מאתנו היא – הפצת הספרות בגולה. לו עלה בידינו להפיץ בגולה 500 אכסמפלרים של “הפועל הצעיר” ו“מעברות”, היינו מבטיחים בזה את קיומם.

התפקיד החשוב ביותר העומד עכשיו לפנינו הוא – יצירת קשר בין הארץ והגולה על־ידי חברים וספרות. חברינו בארץ עשו את כל אשר בכוחותיהם, עכשיו – על הגלות לגלות את כוחה.

“בדרך” ה־ו, אדר א' תרפ"א, פברואר 1921.

מועצת פועלי הכבישים

אפשר היה לנבא מראש, כי אחרי ועידת חיפה והעברת ענייני העלייה, העבודה החקלאית וכו' לרשותה של ההסתדרות הכללית, תתרכז הפעולה המפלגתית שלנו כלפי פנים, כלפי העבודה החינוכית, התרבותית וההסתדרותית. למרות המצב החמרי הקשה ולמרות העובדה שאחדים מטובי כוחותינו מתמסרים להסתדרות, התחילה הפעולה הפנימית לאורך כל החזית. גדל כבר דור צעיר בין העולים הנושא את מסורת “הפועל הצעיר” בדאגת התנועה והמוכן למשוך בעול כל העניינים.

לפנינו חזיון באמת נפלא: אף שכל הזמן האחרון היו חברינו עסוקים בעלייה ובחוץ־לארץ, גדל מחננו וחונך מעצמו הדור הצעיר הזה. זהו אותו ה“פרוצס הסטיכי” הדוחף אל “הפועל הצעיר” יסוד מסויים של צעירים, מסורים לעבודה ולתנועה, אותו הטיפוס של ה“חלוץ” במובנה הטוב של המלה, שבנה את המפלגה והשתתף ביצירת חיי הארץ גם לפני המלחמה. כמעט שאפשר כבר להכיר בפני כל אחד, ביחסו החיובי לכל שאלות העבודה, את העולה הזה, אשר סופו להיות חבר פעיל ב“הפועל־הצעיר”…

לפני זמן־מה היתה בחיפה מועצת פועלי הכבישים, שבה השתתפו כבאי־כוח של אלפיים פועלים כעשרים ושנים צירים. פתאום נתגלה שמהם 11 הם חברי “הפועל־הצעיר”, שמונה של “אחדות העבודה” ואחדים ממ.פ.ס.ע. גם פה היו דווקא לא הפועלים הוותיקים, אלא אותם הצעירים החדשים המלאים רעננות ושאיפה ליצירה ולחיי עבודה. בדרך כלל עשתה מועצת פועלי הכבישים בחיפה רושם טוב מאוד. כידוע לא היו אבות־אבותינו ואבות־אבותיהם של פועלי כבישים אלה מומחים לעבודת הכביש. כל צעד ושעל לכיבוש ענף העבודה הזה עלה לנו בהרבה נסיונות, שגיאות ועמל. מובן, שבהרבה מקומות התהווה מצב קשה אשר גרם להתמרמרות רבה, לאי־שביעות רצון ולמרירות גלויה. בכל זאת – היתה המועצה רחוקה מכל האטמוספירה המורעלת, אשר היתה יכולה להיווצר בתנאים קשים כאלה. היא היתה רחוקה מפראזיאולוגיה, בכלל מכל רעש ולא היתה שקועה בעבר המר. בכל כוחותיה הפנתה את מבטה לעתיד, בשקט ומתוך הבנת העניינים החלה בדיון על סידור העבודה להבא.

בכל השאלות הראו הצירים יחס חיובי שקול והוכיחו על־ידי הבנתם והתעניינותם כי באמת ענף עבודה חשוב, וענף לא מן הקלים, עומד להיכבש על־ידי העבודה העברית החלוצית. למרות כל ההשתדלויות וההתאמצויות אשר נעשו עוד קודם ביפו על־ידי מ.פ.ס. להפוך את חלוצי הכבישים לאיזו תנועה פרופסיונלית של “שווארצע ארבייטער” [פועלים שחורים] שמרה המועצה על אַפיה המעשי וגם הדגישה את כוונתה ואת דרכה הדגשה ברורה וסימפטית על־ידי היספחה כמחלקה מיוחדת להסתדרות החקלאית הכללית, שהיתה לצירים ולאלפים הצעירים השוכנים באהליהם והעובדים בחצץ, לסמל שאיפותיהם, לשוב בזמן מן הזמנים, כשהתנאים ירשו, לאדמה ולעבודה היוצרת עליה. במובן זה היתה גם מועצת פועלי הכבישים נצחון רעיוננו. גם בה התבלט היסוד האנושי הבריא והרענן שלנו. באופן כזה מתרקמים מחדש ועל בסיס רחב הרבה יותר חיי המפלגה בארץ.

הרבה רוחות חדשות מנשבות בתוך המחנה אשר עוד לא הגיעו לידי ביטוי, הרבה שאיפות צעירות אשר טרם באו לידי הבלטת הכוחות במציאות. העתיד הקרוב יצטרך להביא לידי התמזגות אורגנית של כל הכוחות, הרוחות והשאיפות ועל־ידי זה לחידוש כל התנועה. באותה המידה שהצעירים החדשים יכניסו “רוח אביב” ורעננות – כדברי אחד העולים – אל תוך המחנה, ישאו החברים הוותיקים את מסורת “הפועל־הצעיר”. הסינתיזה הזאת תמלא אל חיי “הפועל הצעיר” המחודש על־ידי כניסת העולה החדש.

“בדרך” ז־ח, אדר ב' תרפ"א, מארס 1921.

מכתב מירושלים

בדרך לירושלים, 22 בדצמבר 1920

יקירי,

אני כותב לכם מקרון הרכבת המסיעה אותי מיפו לירושלים לישיבת הוועד הלאומי, המוסד העליון המייצג את היישוב היהודי. במכתבי הקודם ציירתי לכם תמונה כללית של החיים כאן. לא ברור לי בדיוק איזו ועידה אתם מכנסים ואיזו ארצות תהיינה מיוצגות. אך בדיעבד אני מרוצה. מן הראוי עכשיו להקדיש את עיקר תשומת־הלב לחיזוק הארגון. הברקנו לכם היום על־כך וציינו שאנו מצפים שוועידה זו תהיה מעין כנס־בינתיים. מיד עם בואם של ליפמן [לוינסון] ו[רוברט] ואֶלטש תוערכנה כאן שתי ועידות של חברי המקום: האחת של “הפועל הצעיר” והאחרת של חברי “צעירי־ציון” הנמנים עם ה“התאחדות” ורק מקצתם הצטרפו ל“הפועל הצעיר”. כל ההתייעצויות הללו של וינה ושל ארץ־ישראל יבהירו לנו היכן אנו עומדים בעולם, ויאפשרו לוועד־הפועל לקבל לא החלטות סתם, אלא גם ליצור משהו. ישיבת הוועד הפועל יכולה להיות המכריעה ביותר בתנועתנו הצעירה. חבל שחברים מועטים כל כך מחוץ־לארץ ישתתפו בה. הישיבה תראה לנו מה שעשינו ומה אפשר לעשות. היא צריכה למעשה להניח יסוד לעבודה שיטתית של ה“התאחדות”. לעת־עתה ה“התאחדות” כארגון עולמי היא יותר משאלה מאשר עוּבדה מדינית ממש. את העובדה צריכים להשיג ואת המשאלה להגשים, קודם כל בארץ־ישראל גופה.

נכון, שלחברים בארץ־ישראל מושג מצומצם מאוד על ה“התאחדות” ועל עבודתה. רבים חושבים אותה למין מוסד־עלייה. מעריכים רק את עבודתה למען העלייה, אבל מתייחסים אליה באי־אמון כארגון פוליטי. רעיון ה“התאחדות” קרוב רק ל“מנהיגים”, ביחוד לאותם החברים שהיו בחוץ־לארץ. אולם החברים האלה עסוקים למעלה ראש בעניינים מקומיים ואין זה פלא שעד היום לא הוקם המשרד הראשי. – – מתקבלים כאן מכתבים רבים מאת איגודים ארציים שונים. בזמן האחרון החלו לענות בדייקנות לשולחי המכתבים, אלא שזה נעשה מטעם המרכז של “הפועל־הצעיר”. – – קשיים עצומים חוסמים את דרך התפתחותה של ה“התאחדות”. אינני מתפעל ממה שראיתי בשטח זה בארץ־ישראל, ואף־על־פי־כן התחזקתי עוד יותר באמונתי, שדרכה של פראג וההתחלה שנעשתה שם זוהי דרכה הנכונה של תנועת־העבודה. אולם אין לעמוד בתחילת הדרך, יש להמשיך ללכת, וזה דבר לא קל

* * *

כפי שכבר כתבתי לכם, ניסיתי להביא את “הפועל־הצעיר” ו“אחדות־העבודה” לידי שיתוף פעולה ביניהן כמפלגות פוליטיות בארץ ומחוצה לה, אך לעת־עתה ללא הצלחה. מנהיגי “אחדות־העבודה” עמם דברתי על כך, מגלים הסתייגות.

– – הרושם הכללי מישיבת הוועד הלאומי הוא טוב למדי. רוב חבריו יודעים מה שהם רוצים והם מכירים את המצב. כולם מאוחדים ברצון לבנות את הארץ, ותודעת המטרה הכללית מיישרת את ההדורים בין הקבוצות השונות. הכל מחפשים את “שביל הזהב” המשותף, אולם כוחו הממשי של הוועד הלאומי קטן ביותר. הוא חסר כוח משפטי ומקורות כספיים. כוחו יפה רק בהשפעה מוסרית וכזה הוא מופיע לאמיתו של דבר ולא כמוסד מחוקק מדיני.

בכלל לא שמח, – – יש לזכור ששכנינו אינם ישנים. הנה נפתרה שאלת הגבולות ולא לטובתנו. לו היה לנו כסף ואנשים היינו צריכים להתחיל מיד בפעולת התיישבות גדולה בעבר הירדן. אך מאין נשיג את האמצעים? – – מכל הצדדים באים אל הוועד הלאומי שיקבל לידיו עבודות בו בזמן שלא הצליח להשיג את האמצעים הדרושים לקיומו ולציוד משרדו. שוב מעלים את השאלה בדבר משלחת לארצות העשירות – – אילו יכולנו להשיג אמצעים אפשר היה להשיג עבודה לעולים חדשים רבים. בארץ חסרים עובדים. דרוש רק כסף כדי לארגן את העבודה.

– – בכל מקום רבה הערבוביה. העתון “זעמליא אי טרוד” עשה עלי רושם מעציב. ביסודו של דבר הרי בחורי חרבין חברים טובים, ציונים טובים ויהודים טובים. אבל “תחי המהפכה הסוציאלית”, “נשמעים פעמי הפרולטריון הבין־לאומי המהפכני המנצח” וכו' וכו'. הגליון כולו רצוף אהבה לבולשביקים, אם כי אין בו עמדה ברורה לקומוניזם, אלא החלטה בלבד: היות ולא ידוע להם אם פעילותה של הקרן־הקיימת תואמת את האינטרסים של העובדים או לא, הריהם מחזירים את נציגיהם מוועדת הקרן־הקיימת ומניחים לכל חבר לנהוג כיחיד על אחריותו. אם אנגליה אימפריאליסטית וסן־רימו סתם רמאות, אין מה לדבר. אם לשפוט לפי העתון, הרי אנו ו“הפועל הצעיר” וגם “אחדות העבודה” ריאקציונרים שבריאקציונרים. אבל סבורני שהשד לא כל־כך נורא. כשישתחררו מלחצם הפסיכולוגי והפיסי של הבולשביקים יראו שיש עולם גדול מחוץ לברית־המועצות; דרכי בנייה וכוחות־שחרור אחרים מלבד הבולשביסטיים; יכירו את המציאות כהוויתה ואת מציאות ארץ־ישראל בפרט – יחזרו להיות חברים טובים כמקודם. לכן רובצת עלינו החובה לא להיסחף במערבולת של מלים, כי אם להישאר נאמנים לרוח ארגוננו ולהביא לחברים את המלה הנכונה ואת הידע הנכון. ייתכן שזמן־מה נישאר מיעוט, אך מזה לא פחדנו מעולם.

אולם כדי למלא את משימתנו, עלינו להבהיר לעצמנו את הדבר שאנו רוצים ולחדול לפחד להגיד את האמת המלאה, לפי אמונתנו. בהירות זו דורשים מאתנו גם החברים באמריקה. ודאי כבר קראתם ב“דאס אידישע פאלק”³ את החלטות הוועידה ברוטשסטר⁴. רוב־רובן של ההחלטות הן ברוח ההחלטות של פראג. הארגון החדש שהוקם יש בו מן המעלות והחסרונות שלנו. הוא עדיין בתהליך התהווּת וחיפוש דרכים. חזקות בו עדיין התסיסות הפנימיות. אני סבור שהארגון החדש יכול וצריך למלא תפקיד חשוב ביותר בהמשך התפתחותה של הציונות באמריקה ובתנועה הציונית כולה. על כל פנים, כפי הנראה יש עכשיו באמריקה מקום לתנועת־עבודה ציונית עממית פעילה.

הארגון החדש החליט לבוא בקשרים עם ה“התאחדות” וגם עם “אחדות העבודה”. מנקודת השקפתם הם צודקים: שבע פעמים לשקול ופעם אחת להחליט. לאחר שיחקרו את המצב בארץ־ישראל ובאירופה, יקבעו את דעתם. לכן יש לאפשר להם להכיר את דעותינו, ולשם כך עלינו לשלוח אליהם חברים שיבהירו להם מה בדיוק אנו רוצים. ישיבת הוועד הפועל תצטרך לדון בשאלה זו. המצב בארץ־ישראל עושה את השאלה בדבר “משלחת” לאמריקה לדחופה. בייחוד עומדים על כך חברי “הפועל הצעיר”. הציעו גם אותי בין אחרים כמועמד למשלחת, אך סרבתי מסיבות אישיות. הנסיעה עשוייה לפתוח אפשרויות לפעילות עצמאית מסויימת וזהו צורך השעה. גם הסתדרות העובדים שהוקמה מקרוב תצטרך לשגר אנשים.

גוברת השאיפה לאחד את כל היסודות הסוציאליסטיים “באמת” של “פועלי־ציון”. דבר זה מכביד עלינו לנהל משא־ומתן עם “פועלי־ציון” הימניים ומאלץ את “אחדות־העבודה” לעמוד בכל תוקף על המלה “סוציאליסטיים”. מצב זה מביא גם לידי כך שאין עקביות לטקטיקה של “אחדות־העבודה”, המתחבטת בין שני הצדדים. הדבר ניכר במיוחד עכשיו כאשר שמאלני “פועלי־ציון” (מ.פ.ס.) מתגרים בהם על כל צעד. לעתים קרובות אפשר לשמוע כיצד חברי “מ.פ.ס.” מקדמים את העולים החדשים: “משוגעים, לאן אתם נוסעים? כאן גוועים מרעב וממחלות, לכו ושובו למקומכם”. אכן שורותיה של “מ.פ.ס.” נתמלאו בעיקר מפסולת העלייה, ז.א. מיסודות שלא יכלו או לא רצו להסתגל לתנאי העבודה הקשים. זוהי קבוצה אנטי־ציונית ואנטי־לאומית באמת.

בעת ובעונה אחת נוסדה כאן קבוצה איניציאטיבית של “פועלי־ציון” אמיתיים בראשותו של רבוצקי⁵, שמַרבית חבריה היו חברי “אחדות־העבודה” שנתפלגו אחרי וינה⁶ ואליהם נצטרפה קבוצת עולים חדשים מפולין. לכתחילה היתה זו קבוצה סוציאליסטית סתם, שהיתה מקבלת כחברים יהודים ובלתי־יהודים כאחד. אבל עכשיו הכריזה על עצמה כעל קבוצה יהודית ועשתה ויתורים גדולים לרעיון הלאומי והציוני. זה הביא לאיחוד “מ.פ.ס.” והקבוצה האיניציאטיבית במפלגת פועלים סוציאליסטים עבריים – “פועלי־ציון”. עכשיו כבר אי־אפשר להתייחס ל“מ.פ.ס.ע.” באדישות או בזלזול. מוכרחים להתחשב בה ולהתחיל נגדה מאבק שיטתי.

הופעתה הראשונה היתה ב־7 באוקטובר [חג המהפכה הבולשביסטית]. היא הוציאה כרוזים מיוחדים לכבוד ה“חג”, בהם גם בערבית, ועוררה את הערבים נגד “אנגליה האימפריאליסטית” וגם נגד “מוליכי־השולל הציוניים”. ניסו גם לערוך הפגנות בנאומים ובדגלים אדומים שהשתתפו בהן 30–40 איש והכריזו שביתת אהדה כללית וניסו להוריד בכוח פועלים מן העבודה. השביתה אמנם לא הצליחה והרושם הכללי היה חלש ביותר. אולם המעשה כשלעצמו חולל בציבור היהודי המולה רבה.

אנשי “מ.פ.ס.ע.” ניצלו יפה לצרכיהם גם את ועידת הפועלים בחיפה. הם באו לוועידה כנציגי 300 עובדים והשתמשו בה כבמה להשמעת דעותיהם. הם הצהירו על רצונם לקחת חלק פעיל בבניין הארץ. על־ידי כך רכשו לעצמם רחשי־אהדה מסויימים והשקיעו את כל מרצם במלחמה בעד מדיניות מעמדית סוציאליסטית פרולטרית מהפכנית, בעד קומוניזם, ונגד כל מיני פשרות. בייחוד לחמו נגד “אחדות העבודה”. על כל פנים מהוועידה יצאה “מ.פ.ס.ע.” כמפלגה שות־זכויות. דבר זה עושה את שאלת המלחמה בה אקטואלית יותר.

בארץ־ישראל הוכרזו בשבועות האחרונים שביתות אחדות. בירושלים היתה לפני שבוע שביתה בקואופרטיב “בצלאל”. העובדים שבתו נגד ועד הפועלים. ביפו פרצה שביתה עוד לפני חדשיים במאפיית־קונדיטוריה של לבנשטין־שולמן, שעובדים בה בסך־הכל 16 איש, מחציתם ילדים, והשביתה היתה כלכלית גרידא. בכל־זאת הפכו את הסכסוך ל“מאבק־כוחות בין מעמדות העובדים והבורגנות”. את השביתה ניהלה לכתחילה “אחדות־העבודה”, ואנשי “מ.פ.ס.ע.” שחיכו להזדמנות כזאת הכריזו על שביתת־סולידריות כללית ועל הפגנת־עובדים כדי להניע את הממשלה שתישאר נייטראלית ולא תתערב בסכסוך. הדברים הגיעו לידי התנגשות בין העובדים לבין כוחות המשטרה והיו פצועים אחדים משני הצדדים וכעשרה פועלים נעצרו. בעיר קמה מהומה רבה. “אחדות־העבודה” איבדה עשתונותיה, עד שהתערבה ההסתדרות, הרגיעה את הקהל, פקדה על העובדים לחזור לעבודתם, וקיבלה על עצמה את ניהול המשך השביתה במאפיית לבנשטיין. לאחר ששיחררו את העצורים רוצים לטשטש את כל העניין, אולם גם הערבים התערבו בדבר: הם מוחים ודורשים שיינקטו אמצעים נגד ה“בולשביקים”. במשייה מן הבוץ לקח חלק גדול החבר שפרינצק. בכלל גדולה השפעתו של “הפועל הצעיר” בהסתדרות והיחסים ההדדיים בה טובים עד מאוד.

בינתיים היתה שאלת השביתות לשאלת־היום הבוערת ונצטרך לקבוע עמדה מסויימת בשאלה. כאן יובהר לכם מדוע אני חושב לנחוץ להילחם בפסיכולוגיה של תומכי מלחמת־המעמדות. אצלם מצטיירת ומתפרשת כל שביתה כמכשיר לניהול “מדיניות פרולטרית מהפכנית”. שאלה זו ודאי תועלה גם בישיבת המועצה של ההסתדרות.

א

חברים רבים רגילים לומר: “עלינו לקבוע את השקפת עולמנו, את ‘האידיאולוגיה’ שלנו”. סבורני, שכאן מערבבים שני דברים שונים: פילוסופיה ופוליטיקה. קודם כל חייב כל אחד לברר לעצמו, כי במצב הקיים של התנועה החברתית אין תנועה פוליטית יכולה להטיל על החברים חובת אידיאולוגיה אחת, השקפת עולם אחת.

היה זמן, שבו היו מתחילים בתעמולה סוציאליסטית לא רק בתורה החמרנית, אלא היו פותחים אפילו בדארוויניזם, היו ימים שחשבו את הסוציאליזם למדע. בשעה שהתנועה הסוציאליסטית בעולם עשתה את פסיעותיה הראשונות (ואצלנו גם התנועה הלאומית) היתה שרויה בשלב של הכנת כוחות, היה עיקר התפקיד: לעורר את הכרת ההמונים ולארגנם. טבעי היה, שאותה שעה תפסה הסיסמה, המלה, את המקום הראשי, האמונה ב“פרוצס הסטיכי” יכלה לתת אומץ־לב לאותה קבוצה חלשה וקטנה של התנועה הסוציאליסטית להתחיל במלחמה כנגד האויב החזק: העולם הקפיטאליסטי. הסוציאליזם “המדעי”, המרכּסיזם, היה אז האמונה הטבעית של התנועה הסוציאליטית המתעוררת, וכך מסתבר, במידת־מה, שלטונו באינטרנציונאל הישן. (מעניין הדבר, שאותה שעה ניסו גם אצלנו לבסס את התנועה הלאומית ביסוס מרכסיסטי).

בעשרות השנים האחרונות, בייחוד בשנות המלחמה, אירעו שינויים ראדיקליים. חלקים גדולים של התורה המרכסיסטית נהרסו על־ידי החיים, חסידיו הנשארים יותר משהם קשורים לתוכו של המרכסיזם קשורים לשמו: כל מרכסיסט מפרש את המרכסיזם באופן אחר, סברותיו של האחד הן היפוכו של האחר. מי יעיז עוד היום להפיע כשתורת “הפרוצס הסטיכי” בפיו? הוברר שהמדע יכול לתת לנו רק את חוקי העבר ולציין את מגמות העתיד בכללותן. הוא יכול להבהיר לנו את תמונת ההוייה הקיימת, אך לאל ידו לקבוע לנו כללים מוצקים בדבר מעשה אשר עלינו לעשות וכיצד להתנהג. מפני שתכנית פעולות נקבעת בשורה האחרונה על־ידי המטרה, שאנו רוצים להשיג ואילו המטרה אינה נקבעת על־ידי המדע. ידיעת ה“החוקים”, חוקי המציאות, נחוצה לנו כדרך שנחוצה לאדריכל ידיעת חמרי הבניין ותנאי הקרקע. שעליה הוא בונה.

באותה תקופה עצמה גדלה התנועה הסוציאליסטית ונעשתה כוח, שאינו זקוק עוד למשען ה“אמונה”. היא נכנסה לתקופה של תעמולה, של בניין. פקע כוח שלטונו המוחלט של ה“תיאוריה”. האידיאולוגיה גופה איבדה במידה מסויימת את ערכה. מצד אחד הוברר שבני־אדם עשויים לבוא מתוך השקפות עולם פילוסופיות שונות לידי אותה מטרה עצמה ולידי אותם המעשים עצמם, מצד שני נתגלה, שחסידי אותה אידיאולוגיה עשויים להגיע לידי מעשים שונים.

בשעה זו נוצרה מפלגה מדינית לא על־ידי אחדותה של אידיאולוגיה, תהי מה שתהיה (זהו עניינם של תיאורטיקנים יחידים), אלא על־ידי אחדות המטרה ומעשים משותפים המוליכים אל המטרה. היא איננה קיבוץ של אנשים המאמינים בעניין אחד, אלא הנלחמים בשורה אחת לאותה מטרה עצמה.

גם אנחנו, אם ברצוננו שוועידתנו¹ תביא תוצאות מעשיות, עלינו לסלק הצדה את שאלת ה“אידיאולוגיה”, או השקפת עולם פילוסופית, במקום זה עלינו לנסח בבהירות במדוייק את מטרתנו, את הדרכים המוליכות אליה ואת הכוחות שאנו רוצים ויכולים להישען עליהם. הכרח הוא לקבוע את קווי ההדרכה של פעולתנו, אם אין אנו רוצים לתעות בתוך המבוך של עבודת יום־יום.

הנה כי כן, שלוש קבוצות אלו של שאלות: מטרה, הדרכים והכוחות להם עלינו להקדיש את כל תשומת לבנו, וביחס אליהן אסור לנו להסתפק בשאלות ובסיסמאות סטראוטיפיות, שבּלו מרוב שימוש ואיבדו את תכנן הממשי. כדי לברר את האמור לעיל, אעמוד על שלושה מושגי יסוד: ציונות, סוציאליזם ואינטרנציונליזם.

הסיסמה ציונות צריכה היתה לכאורה להיות ברורה בהחלט. הלא היא מגודרת במסגרת העם המשמש לה נושא, ובמסגרת הארץ, שהיא מטרתה, הציונות הכריזה על תחיית העם והארץ. אולם הסיסמה לא הכילה, ולא יכלה להכיל, ניסוח ברור של המטרה, של מהוּת תחיית העם והארץ ופחות מזה יכלה להראות במדוייק את הדרכים להשגת המטרה. אנו רואים, איפוא, שבשל הניסוח הבלתי־ברור של המטרה והדרכים מתגברת הדיפרנציאציה בקרב התנועה הציונית. ככל שההסתדרות הציונית תתחזק, ככל שתקיף שכבות רחבות, ככל שיעברו מדיבור למעשה, כן יתבלטו ההבדלים. תמימות היא להתאונן על כך ולקרוא לאחדות סתמית. אמנם, המצב של הציונות איננו מעודד. הקשיים גדולים ויש צורך בשיתוף כל הכוחות בתחומים רבים, אולם שיתוף פעולה זה אין פירושו: לפורר את הקבוצות השונות ולטשטש את חילוקי הדעות ולגעור באלה החושבים אחרת כאילו הם בוגדים. פירושו: לאחד כל מה שניתן לאיחוד, מתוך מתן אפשרות לקבוצות הבודדות להוסיף ולהיאבק למען רעיונותיהן. אולם שתי תביעות צריך להציג לכל הקבוצות: א. מעשים. כל מי שיש לו דרך, חייב להראותה בדיבור ובמעשה; ב. שלא להפוך את תהליך הדיפרנציאציה להתפלגות קפריזיוזיות של כוחות, שלא לקרוע את הקשר המאחד את כל העם.

יותר מזה נתערפל במרוצת הימים המושג “סוציאליזם”. הואיל ומקורותיו שונים והוא נפוץ בקרב עמים רבים, לא היה סוציאליזם גם עד המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] תנועה אחידה. ביסודו של דבר היה לכל עם סוציאליזם שלו, ואפשר היה להבדיל היטב בין טיפוס הסוציאליזם האנגלי ובין הצרפתי, הגרמני והרוסי. אולם בעשרות השנים האחרונות היו המרכסיסטים הגרמנים המושלים בכיפה. האינטרנציונל היה נתון להשפעתו המכרעת של כיווּן זה. השפעתו היתה ברוב הארצות בלתי־מוגבלת ואף ברחוב היהודי פרש את שלטונו. הסוציאליזם המרכסיסטי היה, כאמור, מותאם לאותו שלב של התפתחות, שעליו עמדה התנועה הסוציאליסטית בין הפועלים הפרוליטאריים, וכאשר מישהו כינה את עצמו בשם סוציאליסט, היה ברור מהו רוצה ומה עליו לעשות.

העבודה היתה, כאמור, עבודת תעמולה, ארגון, הפחת רוח מהפכנית בהמונים ומלחמה להטבת מצבם של הפועלים. עצם הגשמת הסוציאליזם נדחה לימות המשיח. התחילה להשתלט התיאוריה שהתנועה היא עיקר ולא המטרה. על המטרה לא דיברו כלל. בזכות צורות אלו של פעולה יכלה תנועה סוציאליסטית לשמור על אחידותה.

אולם, ההבדלים גדלו והלכו עם חסנה של התנועה, עם גידול מסגרת עבודתה. המלחמה הביאה את הדברים עד כדי משבר גלוי. מעשה ילדותי או דמגוגי הוא להאשים עסקן פלוני או אלמוני במשבר זה. הסיבות עמוקות יותר, ואחת מן העיקריות שבהן היא, שהתנועה הסוציאליסטית עלתה בארצות רבות מדרגת כוח כזה, שלא יכלה עוד להסתפק בעמדת אופוזיציה, אלא אנוסה היתה ליטול עליה אחריות לגורל העם והארץ ולעבור למעשי יצירה. כאן נתגלה שהחלקים השונים של התנועה, שהיתה עד כה אחידה כל כך, מבינים לעתים קרובות את המטרות והדרכים הבנה שונה מאוד.

לא שאלות האידיאולוגיה, תפיסת העולם החמרנית או האידיאליסטית, לא האדוקים במרכסיזם ולא מרכסיסטים רביזיוניסטים פילגו את האינטרנציונל ואת המפלגות השונות לארצותיהן, אלא הבעיות המדיניות האקטואליות, הקשורות לעניין המטרה ותכנית הפעולה, כגון דמוקרטיה או דיקטטורה, מהפכה חברתית או אבולוציה, הגנה לאומית וכיוצא באלו השאלות. חסידי תיאוריה אחת, שנקראו בשם אחד, נעשו אויבים בנפש זה לזה ובמלחמתם ההדדית לא נרתעו מפני שום אמצעים, אף לא מפני תליות ויריות הדדיות.

אין מקום לסברה (כדעתם של סוציאליסטים רבים במערב אירופה, ביחוד חסידי האיטרנציונל הווינאי), שכל אלה אינם אלא חילוקי־דעות שבטכסיס, שוני בהערכת המצב, אם כבר הגיעה “השעה” או לא. לאט־אט מתברר גם לאלה, שבעצמם לא טעמו את טעם הגן־עדן הרוסי, שיש כאן חילוקים עקרוניים הן בטקטיקה, והטקטיקה בימינו תפקיד עיקרי לה, והן בהבנת המטרה של התנועה הסוציאליסטית. הטקטיקה של האינטרנציונל השלישי היא במידה רבה תוצאה של תפיסת המטרה הקומוניסטית. רק המומנטים השליליים, שלילת הקפיטליזם, מאחדים את כל הכיווּנים הסוציאליסטיים. המינימום של דעות משותפות היה מספיק בתקופה הקודמת, אבל עכשיו עם הבנייה, הרי זה מעט. כל כיווּן סוציאליסטי, אם הוא רציני וכן, מוכרח להשיב תשובה ברורה על השאלות האלו של מטרה ודרכים. ההכרזה התמידית: “אנו סוציאליסטים, סוציאליסטים כשרים, סוציאליסטים שלימים”, מתוך התחמקות מתשובה ברורה על השאלה: "ובכן? – לא תשכנע שום איש ולא תיצור תנועה בריאה. בימינו מעריכים תנועה לא לפי שמה, אלא לפי תכנית פעולתה, לא לפי האני־מאמין הרשמי שלה, אלא בעיקר לפי הדין־וחשבון של מעשיה. מבחינה זו מעניינת הדוגמה של תנועת הפועלים האנגלית, זו מפלגת הפועלים האדירה ביותר בעולם: אין היא מוכתרת בתואר מפלגה סוציאליסטית, ואף־על־פי־כן הקשיב על העולם לכל דיבור שנשמע במועצתה בברייטון, ואפילו הקומוניסטים נכספו להיכנס תחת כנפי “המפלגה הריאקציונית”, שהיא משען האינטרנציונל השני. בו בזמן פועלת באנגליה המפלגה שנקראה קודם לכן הסוציאליסטית (עכשיו הקומוניסטית), וומי מתחשב בה?

אל יבינוני שלא כהלכה: אינני מזלזל בערך המלה והשם. אולם נלעג בעיני הפחד מפני השם והמלה והרדיפה אחרי השם גרידא. אלה הם שני חזיונות של “מחלת מלים” אחת.

יכול שיהא למלה כוח תעמולתי וערך חינוכי עצום והיא צריכה להיאמר. אולם כוחה יפה רק כשהיא איננה תחילה וראש לפרוגרמה מוגדרת בבהירות, אלא כשהיא תוצאה של פרוגרמה כזאת, כשהיא מבטאת הבנת המטרה, הדרכים שבהן הולכים והכוחות שעליהם נשענים.

אולם ההכרח שבהגדרה ברורה נראה ביותר בשעה שמתבוננים בבעיית האינטרנציונליזם והאינטרנציונל. העמדה אליה צריכה להיקבע כתוצאה של פרוגרמה עצמית. עד למלחמה, כשתפקידי האינטרנציונל היו בעיקר הפגנתיים, אפשר היה להסתפק בהכרת העקרון האינטרנציונליזם. עכשיו שוב אין הצהרות על סולידאריוּת ואחווה מוסיפות ולא כלום, וההכרזה על חלק “אורגני” או בלתי־אורגני של הפרולטריון העולמי שוב איננה עושם רושם. כל אחד משלושת האינטרנציונלים מייצג שיטה מדינית, שבהשפעתה קובע כל אחד את כיווּן פעולותיו הן מבחינה בין־לאומית והן מבחינה ארצית ולאומית. אם אנו רוצים לקבוע את יחסנו לאינטרנציונל, עלינו לראות תחילה אם יש התאמה בין שיטתנו ובין השיטה הכללית.

ב

ברצותנו להשיב על שאלת מטרתה של ה“התאחדות”, אנו נתקלים קודם כל בשאלה אחרת: הכוללת ה“התאחדות” בתכניתה בחוג פעולתה גם את עבודת ההווה? מבחינה עקרונית נתנה הוועידה בפראג תשובה חיובית ברורה. בצד המטרה להקים את חברת העבודה בארץ־ישראל הובלט התפקיד “לשנות את מבנה החיים של העם היהודי גם בגולה על יסודות של עבודה עצמית”. על כן מופרכות כל הטענות כנגד ה“התאחדות” הרוצה, כביכול, להגביל את עבודת ההוֹוה בארגון “יציאת מצרים” חדשה, כי היא רואה את הגולה רק כמקור לכוחות בשביל ארץ־ישראל, או שהיא מתנגדת בכלל לעבודת ההוֹוה. יסודן של טענות אלו הוא באי־הבנה או בסילוף זדוני. האמת היא, שבפראג הסתפקו בהכרזה בלבד. בלי לומר במפורש, שהעבודה בארץ־ישראל והעבודה בגולה הן בשבילנו שני חלקים בלתי־נפרדים של שאיפה אחת: שחרור העם היהודי. ההחלטה בפראג בדבר עבודת ההווה באה כפשרה בין שני כיווֹנים: האחד, שרצה לצמצם את פעולת ה“התאחדות” רק בארץ־ישראל, והאחד, שביקש להרחיבה על פני כל תחומי חיי היהודים. כאשר קיבלו בתורת פשרה את ההחלטה העקרונית, הניחו להסתדרויות הארציות אבטונומיה גמורה בתחום ההגשמה. אולם כיצד אפשר להגשים שאיפה זוֹ ואילו חובות של פעולות מדיניות וכלכליות היא מטילה, באילו יחסים אנו נכנסים אגב הגשמה זו עם העמים מסביב ועם תנועות הפועלים שבתוכם? – על כל השאלות הללו לא ניסתה פראג אפילו לתת תשובה. היחיד, שאמר בענין זה משהו, היה א.ד. גורדון, שהעמיד במרכז פעולתנו המדינית את המלחמה לזכוּת על אדמה, במרכז פעולתנו הכלכלית – את, העברת העם לחקלאות בארץ־ישראל ובגולה. אולם כמעט ששכחו, שבגולה אין אנו יכולים לבנות באופן עצמאי את חיינו הכלכליים והחברתיים, שאנחנו בגולה רק חלק קטן מן החיים הסובבים אותנו, שאנו מוכרחים ממילא להסתגל לסביבה במעט או ברוב, ולפיכך, אין השינוי הראדיקלי של חיינו בגולה, במידה שהוא בגדר אפשר בכלל, יכול להתחולל אלא עם השינוי המתאים של הסביבה. זוהי הסיבה, שההחלטה בדבר עבודת ההוֹוה נשארה למעשה בלתי־פוריה.

הוועידה השניה תצטרך לעיין בבעיות אלו. עלינו להכיר בכך, שארץ־ישראל לא תיבנה כל עוד העם בגולה הוא מפורד ובלתי מאורגן, וציבור הפועלים בארץ־ישראל יהא תלוי בחסדם של אחרים כל עוד תנועת־העבודה הציונית בגולה תהא חלשה.

הוועידה השניה תצטרך גם להשלים את ההחלטה, שנתקבלה בפראג, בדבר “יצירת חברה עובדת חפשית בארץ־ישראל בלי מנצלים ומנוצלים”. החלטה זו היא יסוד עקרוני של ה“התאחדות”. היא מנסחת את מטרתנו הראשית, ולפיכך היא צריכה להיות מורה־דרך בפעולתנו. אולם היא סכמתית יתר על המידה בניסוחה, מכאן ההתקפות שנערכו עליה מכל צד. מחד גיסא אומרים, שההחלטה איננה מדגישה את המטרה המדינית של הציונות, ששאיפתה איננה ליצור בארץ־ישראל חברה יהודית, אלא לעשות את ארץ־ישראל ליישוב יהודי ולהווֹת בו רוב יהודי ומרכז מדיני; אולם מאידך גיסא מאשימים את ה“התאחדות” ב“זעיר בורגנות” ובטשטוש המומנט הסוציאליסטי. נוסף לכך מתנגד א.ד. גורדון בחריפות יתירה להכנסת עצם המושג “חברה” לתוך מטרתנו. גורדון רואה רק את האומה כמשהו אורגני. המושג “חברה, הוא בעיניו ענין מכני, חיצוני, המציין רק את צורות החיים, בעוד שגורדון מבקש ליצור בעיקר לא את הצורה אלא את עצם החיים, אדם חדש, עם חדש. על כן מציע גורדון במקום “חברה עובדת” – “עם עובד”. בזה הוא רוצה גם להדגיש את האופי הלאומי של רעיוננו בניגוד ל”אופי המעמדי" של הניסוח הראשון. לדעתו, המושג חברה “עובדת” הוא תולדה של האידיאולוגיה הסוציאליסטית, והסוציאליזם, טוען הוא, איננו שואף ליצור אדם חדש, לשחרר את כל העם על־ידי שיבה אל הטבע ולעבודה חפשית שאין עמה ניצול, אלא מניח את פילוג העם ומסתפק בשינוי חלוקת־הכוחות בעם ורוצה להשליט את מעמד הפועלים במקומה של הבורגנות.

יפה הוא הלך־דעותיו של גורדון, המוצא את ביטויו במונחים “עם עובד”, “עם אדם”. בשעה שגורדון רוצה להדגיש את ההבדל בין תנועת השחרור שלנו ובין הסביבה הסוציאליסטית, הצדק אתו במידה רבה. מצבם של אומות־העולם הוא שהעם וארצו, המשק והפועל הם עוּבדות קיימות. בעיית הסוציאליזם היא רק בארגון המשק והעבודה ובשחרור נושאם מכל ניצול. זאת היא במידה רבה שאלת השלטון. אפשר לנסח את מטרת המלחמה הסוציאליסטית כמלחמה לזכות על כל תוצרת העבודה. מה שאין כן מצבם של היהודים. לפנינו הבעיה המופלאה של תחיית העם והארץ, קיבוץ נדחי ישראל והחזרתם לעבודה ולקרקע. על כן מטרת תנועת השיחרור שלנו – זוהי מהות הציונות והסוציאליזם שלנו – השגת אפשרות לעבודה יוצרת וזכות על כל פירותיה. על כן המלחמה לסוציאליזם של העמים האחרים היא במידה גדולה כל כך מלחמה חיצונית למען שלטון מדיני. ואילו בעיית השחרור שלנו היא בעייה של “יצירה”.

אולם אם בנוגע לענין הנ“ל צדק א.ד. גורדון, הריהו בלתי־צודק לגמרי בהעמידו את הלאומיות כנגד הסוציאליזם. זהו במידה רבה משחק במלים. הסוציאליזם, ביחוד הסוציאליזם העממי, איננו שואף כדעת א.ד. גורדון, לשנות רק את חלוקת השלטון, לשחרר מעמד זה או זה ובמקום שכבה שליטה זו להעמיד שכבה אחרת; הסוציאליזם רוצה לבטל אי־שוויון ואת עצם החלוקה למעמדות ולשחרר את כל העם, רק אם מלחמה זו נתמכת על־ידי הרוב המכריע של העם, על־ידי כל העם העובד, רק אז עשוי הוא להצליח. לפיכך השתמשו ה”נארודניקים" הרוסיים² בצדק גמור כמושג “עם עובד”. אין כל סתירה בינו לבין חברה עובדת.

אמנם, המושג “חברה” הוא חיצוני יותר ומציין בעיקר צורת החיים. אולם עלינו לזכור, שתפקידה של מפלגה פוליטית היא בעיקר מלחמה לצורות אלו או אחרות של החיים. בהתאם לייחודה של מטרתנו בהתאם לערכו המיוחד של מומנט היצירה בתנועתנו, קיבלנו את התביעה לחלוּציוּת וניסינו ליצור מזיגה של תנועת־המונים והיחיד. אולם תהא חשיבותם של החלוּציוּת וחינוך היחיד אשר תהיה, ברור, שגם עלינו להעמיד במרכז פעולתנו את המלחמה לצורות־חיים מתאימות ולא רק את יצירת האדם החדש, אם אנו רוצים לשמור על אפיה ההמוני של המפלגה ולא להיות לכת או למיסדר. למפלגה פוליטית הושם גבול. אין היא יכולה ואין היא צריכה ליטול על עצמה לפתור את כל הבעיות של חיי אנוש. הסוציאליזם איננו אידיאל מוחלט של אושר מושלם, של מלכות שדי עלי אדמות, אלא שלב נוסף בדחיפת ההתקדמות הנצחית. כל כמה שחשוב להגשמת החברה החדשה שתהא רמה מוסרית ורוחנית גבוהה לחבריה, הריני סבור, שתפקידנו, כתפקידה של כל תנועה סוציאלית ומדינית, ליצור את הצורות החברתיות והמדיניות שיאפשרו את התהווּתו של האדם החדש, ולא לנסות קודם לעצב את דמות האדם החדש.

פחות רצינית היא הביקורת מ“שמאל”. זו כמעט שנלחמת למלים בלבד ולא לתוכן. הייתכן, אומרת היא, שהמלה “סוציאליזם” חסרה בהחלטת פראג? באותה החלטה מדובר על “חברה עובדת חופשית על יסוד של עבודה עצמית בלי מנצלים ומנוצלים” ולא על “חברה סוציאליסטית” – בזה רואים המתנגדים כוונה להצניע את הסוציאליזם. האשמה זו היא, לדעתי, מחוסרת יסוד. אנו מדברים כאן על מטרת תנועתנו. ניסוח המטרה צריך להוכיח על שום מה אנו מתקראים סוציאליסטים, והשימוש במלים “חברה סוציאליסטית” לא היה מפרש הרבה.

לדעתי אין החלטת פראג שלימה. היא כללית מדי ויש צורך לצרף לה תוספות. אולם היא מדגישה את המומנטים, שהם תמצית הסוציאליזם כתנועת שחרור, כלומר, היא מעמידה את העבודה כיסוד החברה החדשה ושחרור מעבודה מכל ניצול ולחץ, חיסול אי־השוויון החברתי וביטול חלוקת החברה למשעבדים־מנצלים ומנוצלים־משוּעבדים. אולם, טוענים המבקרים, הלא אתם מתעלמים מן החשיבות הנודעת של הצברת (סוציאליזציה) המשק, הכלולה במלה “סוציאליסטי”. אחרים מונים אותנו כמפלגה “זעיר בורגנית”. אם מלת גנאי זו צריכה לומר, שה“התאחדות” איננה מפלגה פרולטרית, הצדק אתם. אנו מדברים על כל שכבות העובדים. שכן לא זו בלבד שאנו רואים בהן את הכוח שיכול להגשים את המשטר החדש, אלא אנו רואים גם את כל האלמנטים הפרודוקטיביים העובדים ברשות עצמם, כנושאי החברה החדשה ויוצריה. נכון הדבר שהסוציאליזם המרכסיסטי הכיר בסוציאליזציה של המשק כעקרון ראשי של הסוציאליזם ורואה משום כך רק את הפרולטרים, ביתר דיוק: רק את הפרולטריון של התעשייה הכבדה כנושא ממשי של הסוציאליזם. השקפה זו קשורה לכל התיאוריה המרכסיסטית בדבר התרכזות מפעלי המשק בעיר ובכפר, בדבר התחסלות של יחידות־משק קטנות ועצמאיות (בכוחם של חוקי ברזל כלכליים). אולם תיאוריה זו נתגלתה ברוּבה כמוטעית, ומאוחר במקצת לצאת עכשיו בסיסמאות אלו. מבקרינו שוכחים שני מומנטים: א. הצברת אמצעי הייצור, בייחוד אמצעי הייצור העיקריים, הנחוצים למען ביטול שלטון אדם באדם; ב. הצברת הכלכלה עצמה, הצברת תהליך הייצור.

ברור, שכדי לסלק את הכאוֹס הכלכלי השליט בעולם הקפיטליסטי, יהא צורך להסדיר במשטר הסוציאליסטי את כל הכלכלה, בייחוד את עניין התיווך וחלוקת המוּצרים. אולם עדיין צריך עיון, אם ועד כמה עצם הייצור ירוכז ויסודר ובאיזו מידה ינצח “המפעל הגדול” ועד כמה ישמור היצרן, בייחוד בכפר, על עצמאותו. שאלה זו מתייצבת בזעיר אנפין כבר כיום בארץ־ישראל בשעה שמדברים על מושב־עובדים וקבוצות.

הוויכוח בין הקבוצה והמושב עדיין לא נתיישב ובדחותנו את הסוציאליזם המרכסיסטי הרכזני “הממלכתי”, אנו יכולים להכיר בשתי צורות המשק כמתאימות לאידיאל שלנו בדבר החברה החדשה. פירושו של דבר, שאמצעי הייצור שייכים לחברה ואילו המשק יכול להיות שונה, על כן השתמשנו במושג עבודה עצמית, שהוא נרחב.

לא רק אנחנו הבינונו ככה את הסוציאליזם. סיסמת משק הפועלים מקורה בנארודניקים הרוסים: פועלי צרפת מנסחים את מלחמתם כמלחמה נגד ה“פאטרונאט” ואת מטרתם כמגמה של “חברה ללא בעלי־בתים ופועלים שכירים”, כיוצא בזה.

שחרור מעבודה מכל ניצול ומכל לחץ – זוהי תעודתה של תנועת החירות החברתית.

תרפ“א (1921). [”אונזער רוף"].