רקע
אליעזר קפלן
שיטת הפעולה המקצועית

הרצאתי מוקדשת לשיטת יחסיה של ההסתדרות כלפי חוץ. כשהכרזנו על נכונותנו ושאיפתנו לכריתת חוזה קולקטיבי – הכרזנו על סיסמה, שבה דוגלת התנועה המקצועית בעולם הרבה עשרות שנים. החוזה הקולקטיבי אינו אלא הסכם בין ארגון פועלים ונותן־עבודה יחיד, או ארגון מעבידים, על קביעת תנאי־עבודה ויחסי־עבודה מסויימים לתקופה מסויימת. הסכם זה קובע למשך אותה תקופה את הזכויות והחובות של שני הצדדים והוא בא לעולם רק לאחר שהמעביד או המעבידים הכירו בארגון העובדים כבצד שני של החוזה. הכרת ארגון העובדים הוא תנאי מוקדם לחוזה.


 

המלחמה על הסכמי עבודה בעולם    🔗

בשנים הראשונות לקיומה של תנועת־הפועלים בעולם, סרבו נותני־העבודה להכיר בארגון הפועלים ולבוא אתו לידי הסכם. הנשק היחיד שהיה אז בידי הפועלים היתה השביתה וזוֹ מילאה את חיי האגודות המקצועיות בשנים אלה. תולדות התנועה המקצועית בתקופה זו הן תולדות שביתותיה. השביתות בתקופה ראשונה זו היו כמעט תמיד ספונטניות, מלוּוֹת מהומות ומצומצמות בשטחן והיקפן.

עם התפתחות התעשייה, חיזוק הקשרים בין מפעל למפעל, עיר ועיר – התרחבה והתעמקה המלחמה, היתה יותר ויותר להיאבקות בין ארגונים משני הצדדים. בראשית המאה הזאת (1906–1910) הסתיימו בגרמניה על־ידי משא־ומתן ישר בין בעל־הקיבולת ופועליו רק 25–30 אחוז מסכסוכי־עבודה מבלי הפסקת עבודה; 10–20 אחוז מהסכסוכים היו מלוּוים הפסקת עבודה, בכל יתר הסכסוכים התנהל המשא־ומתן בהשתתפות או באמצעות באי־כוח הארגונים.

בשנות הארבעים למאה הקודמת נחתמו באנגליה שורה של הסכמים בנוגע לשכר – כתוצאת מלחמות חריפות בין אגודות מקצועיות וארגוני מעבידים: בגרמניה נכרת החוזה הראשון בשנות ה־70 במקצוע הדפוס. התנגדות נותני־העבודה היתה חזקה מאוד. הם ראו בחוזים אלה צמצום שלטונם, חתירה תחת האוטוריטטה שלהם, פגיעה במשמעת העבודה, כבלים השוללים את החופש והגמישות בקביעת מחירי הסחורה. מעל כל הנימוקים האלה עמד אי־הרצון להכיר באגודות המקצועיות והחשש שלרגל החוזים האלה יתגבר ארגון הפועלים. גם בתוך התנועה המקצועית התנהלה מלחמה כבדה מסביב לשאלה זוֹ. שוללי החוזה בתוך ההסתדרות לא חידשו כלום בביקורת ההסכמים, הם חוזרים על נימוקים של המאה האחרונה. המתנגדים אז טענו, שהסכמי־עבודה מחלישים את ההכרח להשתייך לארגון, מַרפים את תלות הפועל בהסתדרות ומטשטשים את ההכרה המעמדית, את הרוח המלחמתית של התנועה המקצועית. רק ב־1899, בקונגרס השלישי של האגודות המקצועיות, קיבלו ברוב מכריע – לאחר חילופי־דעות חריפים – החלטה בזכות החוזים הקולקטיביים.

בשנים הראשונות למאה זוֹ התנהלה בכל הארצות מלחמה מאומצת על כריתת חוזים. לא אחת הגיעו הדברים לידי שביתות. בשנים 1906–1907 נכרתו 30 אחוז מחוזים הקולקטיביים כתוצאת שביתות, בשנות 1908–1909 – 20 אחוז, בשנת 1910 – יותר מ־40 אחוז. ב־1907 הקיפו החוזים האלה בגרמניה יותר ממיליון פועלים, לערך 8 אחוזים ממספר כל הפועלים. בעלי התעשיה הכבדה התמידו עד אחרי המלחמה בהתנגדותם לחוזים. הם לא רצו להכיר באגודות כצד שווה־זכויות. עיכוב גדול להרחבת הסכמי־עבודה היה חוסר חוק הנותן תוקף לחוזים אלה. ההסכמים היו תלויים לגמרי בהכרת אחריוּתם של שני הצדדים, משמעותם וארגונם. הממשלה התייחסה בזמן הראשון בשלילה לתנועה זוֹ, היא ראתה בחוזים כפייה והתערבות בחופש הפרט וזכויות הרכוש. אַט־אַט, תחת לחץ תנועת הפועלים, בא שינוי בעמדת המדינה. משלילה – ליחס של אי־התערבות, יותר נכון: ליחס של ביטול (Ignoriren), ומביטול – להכרה והתחשבות, ולאחר המלחמה כמעט בכל הארצות – לתמיכה ולהתערבות מסייעת, בעזרת חוקים מיוחדים. בקצת ארצות ניתן לחוזה הקולקטיבי תוקף של חוק מדינה.


 

עמדת המדינה    🔗

ההתערבות הזאת פועלת בשלושה שטחים: הראשון – הגנת הפועל מהתעמרות המעביד בו בכוח השלטון הנתון בידו, לשם זה באים חוקי הגנת העובד; השני בא לקבוע תחומים לשלטון הבעל בהנהלת המשק, לכך מכוּוָנים החוקים על ועדי הפועלים; השלישי – ארגון שוק העבודה.

החוק הגרמני מגדיר את תפקיד ועדי הפועלים כלקמן: לתמוך בעצה בהנהלת המפעל ויחד אתה לדאוג לרמת המפעל ולמשקיות, לשמור על האינטרסים של כל העובדים (פועלים ופקידים) כלפי נותן העבודה. לוועדים אלה סַמכוּת רחבה: רק בהשתתפותם מותר לקבוע את חוקת־העבודה הפנימית ואפשר להטיל קנסות, להם זכויות מסויימות במקרה של פיטורים ופיקוח על הוצאה לפועל של חוקי הגנת העובד ותנאי החוזים הקולקטיביים. באוסטריה וגרמניה מחוייב נותן־העבודה להמציא לוועד הפועלים סקירות פריודיות על מצב העסק, מַאָזנים שנתיים וחשבונות ריוַח והפסד. הרשות לוועד לשלוח את בא־כוחו לוועדים המפקחים, אם קיימים כאלה במפעל.

ועדי פועלים ופקידים אלה מוגנים מנקמת ההנהלה על־ידי תקנה, שמותר לפטר חבר הוועד רק בהסכמת ועד הפועלים; ואם אין הסכמה מטעם ועד הפועלים הרשות למעביד לפנות לוועדת הבוררות. עד הוצאת פסק הדין על־ידי הבוררות מחוייב המעביד להעסיק את הפועל במפעל.

עם כל ערכם הרב של החוקים הנ"ל, לא הם אלא שאלות השכר ותנאי־העבודה הן הקובעות את גורל הפועל. שאלות אלה מוכרעות בשוק העבודה. ערך מכריע להתערבות המדינה או החברה בארגון שוק העבודה. מארץ לארץ משתנית עמדה זו בהתאם למשטר הפוליטי והחברתי, לפי יחסי הכוחות השוררים. לשם סקירה כללית אפשר לחלקם לארבעה סוגים:


 

העמדה הליבראלית    🔗

1. בארצות האנגלו־סכסיות, בעיקר אנגליה וארצות־הברית, שורר – נכון יותר: שרר – עד הזמן האחרון גם בחיים הכלכליים והחברתיים ההשקפה הליבראלית. דעת הקהל וגם דעת האגודות המקצועיות עד השנים האחרונות – היתה נגד התערבות יתירה של המדינה בחיים הכלכליים בכלל וביחסי־עבודה בפרט. הודות לארגונו המופתי הרגיש את עצמו הפועל, בייחוד בעל־המקצוע, בארצות אלה חזק למדי במלחמה עם נותני־העבודה; הוא ראה את עצמו, עד המשבר האחרון, כוח שווה לצד השני ולא היה זקוק להתערבות הממשלה. עובדה מעניינת: דווקא בארצות אלה, שהן מופתיות בנידון כריתת חוזים קולקטיביים, אין עד היום חוק שיבסס את קיום החוזים. באנגליה החוק על האיגוד המקצועי מכיר בהסכמים, אולם מדגיש שהמשפט אינו מיופה כוח להכריח שמירת ההסכמים, או להכיר בתביעת פיצויים לרגל אי־מילוי ההסכם. החוזה הוא, הסכם של נאמנות,Gentelmen’s agreement . למעשה יש תוקף רב לחוזים הקולקטיביים, בייחוד באנגליה, והם ביסוד כל חוזה בודד עם בעל הקיבולת.

הצורה העיקרית של בוררות באנגליה היא בוררות חפשית, הנובעת מהחוזים הקולקטיביים וחלה על שני הצדדים, הקשורים בחוזה ובתוקף החוזה. צורה זו מקיפה כ־4 מיליון פועל. אופן הרכב הבוררות שונה במקצועות שונים. לפועלי המכרות קובע החוק ועד ארצי מ־18 חברים (בא־כוח האגודה, המעבידים, ברית־האגודות וארגון בעלי־התעשייה, לשכות המסחר וברית הקואופרטיבים). החלטות הוועד הזה כמוסד רשמי אינן מחייבות את הצדדים, אולם אם הצדדים אינם מקבלים את המסקנות, הוועד רשאי לפרסמן.

מחוץ למוסדות בוררות הנ"ל, שנוצרים לשם חיסול סכסוכים, קיימות בהרבה תעשיות מועצות תעשיתיות משותפות המקיפות שלושה מיליון איש, בהם מספר רב של פועלים לא־מאורגנים. תפקיד המועצות האלה – לברר כל פרובלימות התעשייה ובאופן רשמי לא כלול בתפקידן בירור סכסוכים. למעשה, רוב המועצות פועלות כמוסדות בירור. המועצות האלה תמיד פאריטטיות, יוצאוֹת מהכלל המועצה המשותפת לעניני הרכבות. בה משתתפים, בתוקף החוק, שישה מכל צד, ארבעה באי־כוח הצרכנים ויושב־ראש ממונה על־ידי הממשלה.

רק ביחס לשלושה סוגים של עובדים התערבה הממשלה באנגליה ויצרה מוסדות מחייבים לקביעת שכר העבודה: א. ועדים משותפים לקביעת מינימום שכר העבודה במכרות; ב. ועדים מיוחדיםTrade Boards לקביעת שכר עבודה מינימלי במקצועות שאין קיים בהם ארגון מקצועי והניצול בהם רב. חברי הוועדים האלה ממונים על־ידי הממשלה אחד אחד מבאי־כוח העובדים והמעבידים ושלישי מכריע. החלטות הוועדים מחייבות, אחרי אישורן על־ידי המיניסטר לעבודה; ג. ועדים חקלאיים מקומיים ומרכזיים לקביעת שכר העבודה בחקלאות. יש 24 ועדים מקומיים כאלה המקיפים שלושת־רבעי מיליון פועלים.

החוק הראשון בשאלת הבוררות שיש לו ערך מעשי פורסם באנגליה ב־1896. הסעיף הראשון מחייב לרשום בממשלה כל מוסד לבוררות חפשית. הסעיף השני מוסר למיניסטריום ייפוי־כוח לתווך בסכסוכים, על־ידי הזמנת שני הצדדים למשא־ומתן, או על־ידי מינוי מתווך אחד, קביעת ועדות חקירה, או מינוי – בתנאי של הסכמה משני הצדדים – בורר מכריע.

מוסדות הבוררות הממשלתיים והחפשיים באנגליה מטפלים בעיקר בסכסוכים, הנובעים מתוך חילוקי־הדעות בין הארגונים בזמן כריתת חוזים קולקטיביים או חידושם. סכסוכים אלה גורמים זעזועים קשים בחברה ובכלכלה ומחייבים את הכלל – המדינה – להתערב. תפקיד הבוררות הוא – שמירת השלום במשק.


 

תוקף חוקי לחוזה הקולקטיבי    🔗

2. בארצות מערב וצפון אירופה, צרפת, שוייץ ובארצות הסקנדינביות, שורת מושבות של בריטניה וכו', המדינה אינה מסתפקת בתפקיד של שמירת שלום בלבד. היא מכירה בחוזה הקולקטיבי, נותנת לו תוקף חוקי. יותר מזה: היא מתעניינת לקדם כריתת חוזים, מעודדת את הצדדים, מתווכת במקרים שהם עצמם אינם יכולים להתגבר על חילוקי־הדעות. אולם המדינה מצדה מסתפקת בתיווך ועידוד ומוסרת את ההכרעה בידי הכוחות המאורגנים המעוניינים: האגודות המקצועיות וארגוני המעבידים. חוזה פרטי בודד העומד בניגוד לתקנות החוזה הכללי בטל ולסעיפי המתנגדים לחוזה הכללי אין תוקף משפטי.

בהתאם לזה מציגה לה גם הבוררות בארצות אלה תפקידי תיווך וקידום בכריתת חוזים. גם כאן תוקף הבוררות מיוסד בעיקרו על החוזים הקולקטיביים. אולם בשורה של ארצות קובע החוק חובת בירור לפני כל פעולה של הפסקת העבודה, גם במקום שאין חוזה קולקטיבי המחייב לבוררות, בפרט במפעלים של תועלת ציבורית. מַסקנת הבירור במקרים אלה אינה מחייבת, אולם למבררים נתונה הרשות לפרסם את מסקנותיהם. על־ידי כך דוחים את פרוֹץ הסכסוך ויוצרים לחץ ציבורי חזק על הצד המסרב.

בקנדה, למשל, מחייב החוק את כל המפעלים בתחבורה, מכרות, תאורה והסקה, בטחון ציבורי והיגיינה – להודיע לממשלה על כל שינוי בתנאי עבודה הודעה מוקדמת של 30 יום. הממשלה יכולה במקרה זה לקבוע בוררות משני באי־כוח הצדדים ויושב־ראש נייטראלי. הבוררות משתדלת להביא את הצדדים לידי הסכם ובודקת את המצב. אם אינה מצליחה להביא את הצדדים לידי הסכם, היא מוסרת את מסקנותיה לממשלה המרכזית, הרשאית לפרסם את המסקנות. אחרי זה יכולים הצדדים לנקוט אמצעי שביתה או השבתה, אולם רק לעתים רחוקות מגיע לידי כך. ב־90 אחוז מקבלים הצדדים את גזר־הדין. בעד אי־מילוי חובת בירור זו מטיל החוק קנס עד אלף דולר על המעביד ועד 50 דולר על כל עובד.


 

שלטון המדינה על תנאי העבודה    🔗

3. יש ארצות, שבהן מקבלת המדינה למעשה על אחריותה את קביעת תנאי העבודה והתשלום, אם גם לפעמים היא עושה זאת באמצעות חוזה קולקטיבי, עם סוג זה נמנות אוסטרליה, רוסיה ואיטליה. בשתי הארצות האחרונות קיים איסור כללי של הפסקת העבודה, אם גם הפועלים אינם רוצים להשלים עם איסור זה ומזמן לזמן פורצות שביתות בניגוד לחוק. בארצות אלה נהוגה בוררות חובה ולחוזה הקולקטיבי יש תוקף של חוק וכל העובר עליו נענש כעובר על החוק. דבר זה כרוך במשטר הדיקטטורי השורר ברוסיה ואיטליה בכל שטחי החיים הפוליטיים והכלכליים. המדינה מעמידה את עצמה כגורם מכריע ופוסק. הפועלים ונותני־העבודה מאוגדים בקורפורציות של חובה. החוק מכיר רק בקורפורציות האלה ואותן הוא מחייב לכריתת חוזים קולקטיביים. גם באוסטרליה קשורה בוררות חובה בקיום שלטון מדיני, המוכן להתערבות בכל חיי הכלכלה: קביעת מחירים, מכסי מגן וכו'.

4. גרמניה ובמידת־מה גם אוסטריה – הן כעין חוליות־ביניים. בגרמניה מוסר החוק את קביעת תנאי העבודה בדרך כלל לאיגודים החפשיים של נותני־העבודה והעובדים, אולם במקרה שהצדדים אינם מצליחים להגיע לידי הסכם ולסכסוך יש ערך כלכלי רב במשק המדיני יכולה המדינה להתערב ולהכריח. מטרתה העיקרית של הבוררות הממשלתית בגרמניה היא: לעזור לכריתת חוזים קולקטיביים, לשם קידום השלום החברתי ושמירת ענייני הכלל והמדינה בקביעת הפוליטיקה של שכר העבודה ותנאיה. לשם בירור סכסוכים הנובעים מפירושים של חוזה קיים, בירור טענות ותביעות, תלונות על אי־מילו־חוקי הגנת העובד, נוצר בית־משפט מיוחד – בתי־דין עבודה. בתי־משפט אלה רכשו להם מקום חשוב בחיי הפועל. הם לא רק מפרשים חוק אלא גם יוזמים אותו. לא תמיד תנועת־הפועלים שבעת רצון מפירושים אלה, בפרט בזמן האחרון ניכרת השפעת הריאקציה המתגברת גם על בתי־דין אלה. מלחמה קשה לאגודות להגנת כיבושי הפועל. לשם הגנה זו נוצרו על־ידי האגודות מזכירויות משפטיות בכל מרכזי הארץ. למרות כל הכשלונות והמגרעות של בתי־משפט אלה רכשה בהם תנועת־הפועלים כלי יקר במלחמת הפועל בעד זכויותיו.

כן מקנה החוק בגרמניה זכות למיניסטר לתת תוקף כללי מחייב לחוזה קולקטיבי: אם יש לחוזה ערך מכריע בקביעת תנאי עבודה במקצוע מסויים ניתן לו תוקף של חוק מדיני. הוא חל על כל המעבידים והעובדים במלוא היקף המקצוע, גם על אלה שאינם נמנים עם הארגונים שכרתו את החוזה. המטרה – מניעת התחרות לא הוגנת, בכוח ניצול הפועל על־ידי המעביד הלא־מאורגן והרשות לממשלה לנקוט צעד כזה, רק במקרה שאחד או שני הצדדים פונים בדרישה כזאת לממשלה. תקנה דומה קיימת גם באוסטריה.

החוק דואג למנוע ככל האפשר את התערבות המדינה. הוא מבכּר תמיד את התיווך והבוררות החפשית על תיווך ובוררות מדינית וקיים כלל, שהמוסדות הממשלתיים אינם מתערבים במקום שקיימת בוררות על סמך החוזים הקולקטיביים.


 

הצדדים בחוזה ואפני הבירור    🔗

החוק קובע בכל ארץ למי הזכות להיות צד בחתימת חוזים ובוררות. מצד נותני־עבודה יכול להופיע הן בודד והן ארגון, מצד העובדים רק אגודות בעלות היקף מסויים ובתנאי שאין להן שום קשר ארגוני, כספי ואידיאולוגי עם ארגונים “בעלי בתיים”. לפי היקף העניינים אפשר לחלק את ההסכמים לחוזי מסגרת וחוזי שכר. בחוזי מסגרת נקבעים התנאים שאינם ניתנים לשינויים תכופים – שאלת קבלת פועלים ופיטוריהם, חלוקת הפועלים לפי הסוגים, חופש, שעות־עבודה – ככל שהן אינן מוגדרות על־ידי חוק כללי – תנאי עבודה לילדים ולנשים וכו'. לרוב כורתים את החוזים האלה לזמנים ארוכים יותר, את חוזי השכר קובעים לזמן קצר יותר והוא כולל את גובה השכר ואופן תשלומו – יומית, חדשית או בקבלנות, לפעמים גם תנאי ההוספות המשפחתיות, לעתים קרובות קובע החוזה המקיף – המסגרת – את אופן הכנסת שינויים בחוזי השכר וחידושם.

תקנות החוזה הכללי, תנאי העבודה הקבועים בו הם חובה לכל חוזה בודד בין אנשים הנמנים עם הארגונים שחתמו על החוזה הכללי. כל סתירה וכל שינוי שהוא בטלים מראש, ובמקום הסעיפים הסותרים באים באופן אוטומטי סעיפי החוזה הכללי. עם זה מטיל החוק על שני הצדדים חובת מילוי החוזה וחובת שמירת השלום. חובות אלה הן חלק בלתי־נפרד מהחוזה, גם אם לא נזכרו בפירוש בגוף החוזה. חובת השלום אוסרת על הצדדים כל פעולת־מלחמה נגד החוזה במטרה לבטלו או להכניס בו שינויים בתקופת חתימתו. חובת מילוי החוזה מחייבת את הצדדים לנקוט כל האמצעים להשפיע על חבריהם שישמרו על החוזים.


 

המצב בארץ־ישראל    🔗

במובן זה המצב בארץ טוב יותר לאין ערוך. הסתדרות העובדים מקיפה עד 75% מכל פועלי ארץ־ישראל. בתעשיה הבינונית והגדולה מגיע אחוז הפועלים המאורגנים בהסתדרות ל־90. לפי המפקד בבניין בתל־אביב נמנים 61.3% מהפועלים עם ההסתדרות, 13% עם יתר הארגונים יחד, 8% בלתי־מאורגנים, 18% לא ענו. למרות המצב הארגוני הטוב באופן יחסי ולמרות ההחלטה הברורה של ועידת ההסתדרות השלישית, לא עשינו חיל רב בכריתת חוזים קולקטיביים בשנים האלה. ב־16 מפעלים (13%) המעסיקים 692 פועל (22%) היו חוזים בכתב; ב־55% מהמפעלים המקיפים כ־50% מהפועלים היו הסכמים בעל־פה; 14% מהמפעלים המעסיקים כ־20% מהפועלים אין להם שום הסכמים עם ההסתדרות.

עיכוב גדול בכריתת חוזים הוא בחוסר חוקה ממשלתית. אותה התופעה ראינו בחוץ־לארץ לפני המלחמה. חסר לא רק העידוד אלא אפילו התוקף המשפטי ועלינו לסמוך רק על הרצון והמשמעת של שני הצדדים. מהתאחדות בעלי־התעשייה דרשנו, שחבר ההתאחדות אשר לא יקיים את החוזה יוּצא מהארגון. הם מצדם הציעו למנוע מחבר זה עזרת הארגון במקרה של מלחמה עם ההסתדרות. ברור שחוסר תוקף משפטי לחוזה מחליש את המרץ של שני הצדדים. עלינו לדרוש מהממשלה חוק תעריפים כפי שהוא קיים כמעט בכל ארצות אירופה הקונטיננטלית ובחלק גדול ממושבות בריטניה.

אולם יש כר רחב לפעולה גם לפני חקיקת החוק. אני מציע שהוועידה תכריז על פעולה מאומצת ורחבה לכריתת חוזים הן עם נותני־עבודה בודדים, הן עם ארגוני המעבידים בעיר ובכפר. בזמן האחרון החלה פעולה כזאת במקומות אחדים, ויש הישגים חשובים בתל־אביב ובירושלים, בפרט במקצועות הבניין. יש להרחיב את הפעולה וככל האפשר לאחדה ולרכזה. אנו נתקלים בפעולה זו בהתנגדות פסיבית או אקטיבית של חלק גדול מנותני־עבודה. רבים אינם רוצים להכיר בהסתדרות, אחרים מסרבים לקשור את עצמם בשאלות השכר ויתר תנאי העבודה.

קושי נוסף יש במקצועות הפרוצים כגון הבניין. חסר בארץ הקבלן הקבוע. הקבלנים מתחלפים, עולים ויורדים מהבמה. לרגל ההתחרות הפרועה ארגוניהם אינם בני־קימא. חסר הצד השני שאפשר לכרות אתו חוזה לזמן ממושך. אם הם מתאחדים לפעמים – הרי זה רק למלחמה נגד הפועלים. פרובלימות נוספות מכניסות הקבוצות הקבלניות. אומרים, שאין זה תפקידו של הפועל לארגן את השוק, כי “הקפיטליזם סותר את השוק המאורגן”. עלינו להשתחרר מהדוֹגמות המתות. בארץ־ישראל הרבה ענפי עבודה – בבניין ובחרושת – הם בידי בעלי־מלאכה, בעלי־יכולת משקית וארגונית חלשה מאוד. ההתחרות ביניהם וחוסר יכולת להתארגן גורמים רעה להם ולפועלים גם יחד. אם נצליח בענפי מלאכה אלה, על־ידי שיתוף כוחה הארגוני של ההסתדרות, לארגן את המקצוע ולהבריאו – תהיה זאת ברכה גם לפועל.

הכרת חשיבות ההסכמים חסרה לעתים גם בקרב חברי ההסתדרות. יש חברים הרוצים לנצל את הקוניונקטורה, את הגיאות ואינם מוכנים לקשור את עצמם בחוזה. הם מבכרים פעולות בודדות להרמת השכר בלי כל התחייבות על חוזה קבוע. זאת טעות מסוכנת. המעביד סובל מחוסר אפשרות לסדר קלקולציה לזמן ממושך לרגל החשש התמידי להרמת השכר. פי־כמה סובל הפועל מהעדר יציבות בתנאיו. דווקא בשעת הגיאות על הפועל לבצר את כיבושיו ולקיימם לתקופה ממושכת. בהסכמי־עבודה יש לראות לא רק אמצעי במלחמת הפועל לביסוסו, אלא גם דרך לפיתוח האפשרויות הכלכליות של הארץ, להרחבת כוח הקליטה וההתיישבות.

לפני ההסתדרות עומדים שני תפקידים עיקריים הקשורים זה בזה: הדאגה לביסוס הפועל בארץ והדאגה לעלייה. אנו עומדים בראשית בניין משק עברי בארץ. בתנאים אלה מעוניינים כולנו למנוע ככל האפשר זעזועים קשים בחיי הכלכלה. לא הסכמנו ולא נסכים לוותר מראש ולתמיד על זכות השביתה – הנשק האחרון של הפועל בהגנתו על זכויותיו וענייניו. אולם אנו מכירים היטב, כי בנשק זה יש להשתמש רק כאמצעי אחרון ותמיד שאפנו להגיע עם כל נותני־העבודה בעיר ובכפר לידי הסכמי־עבודה.


 

חוזה קולקטיבי – התחייבות הדדית    🔗

חוזה קולקטיבי – פירושו התחייבות הדדית. הוא קובע זכויות, אבל גם מטיל חובות. חלק בלתי־נפרד בכל חוזה – חובת מילויו ושמירת יחסי שלום לתקופה החוזה. עלינו לדרוש מילוי החוזה מצד המעביד, אולם גם אנו מחוייבים לכבד את חתימתו ולשמור על כל ההתחייבויות שקיבלנו עלינו. לא ייתכן לבוא בדרישת שינויים בתקופת החוזה. הנימוק העיקרי המניע את נותני־העבודה לכרות חוזים היא ההבטחה לקביעות בתנאי־העבודה והעדר סכסוכים בתקופת החוזה. בזה יתרון החוזה גם כלפי הפועל. ההסתדרות מחוייבת וגם מוכנה לקבל עליה אחריות בעד שמירת החוזים ומילויים על־ידי הפועלים. נקודת התורפה היא בעיקר בחולשת הצד השני. לארגוני המעבידים אין שלטון מספיק בנדון זה על חבריהם. מכאן דרישתנו לחוק התעריפים. סכסוכים יכולים להתהוות ומתהווים תמיד גם בתקופת החוזה, לרגל חילוקי דעות בפירוש סעיפיו. בחוץ־לארץ נמסרים סכסוכים מסוג זה או לבוררות חפשית או לבתי־דין עבודה. אין בתי־דין כאלה אצלנו ולכן נהגנו למסור סכסוכים כאלה לבוררות, לרוב לבוררות זבל"א.

במשא־ומתן עם התאחדות בעלי־התעשיה ב־1929 באנו לידי הסכם, שבמקרה של ערעורים בקשר לפיטורין וביתר הסכסוכים, לרגל חילוקי־דעות ביחס לפירוש החוזה או אחד מסעיפיו, תהיה לוועדת תיווך הסמכוּת לפעול כוועדת בוררים והחלטתה תחייב את שני הצדדים. בכל יתר הסכסוכים והשאלות שלא פורשו בחוזה או בחוזים הנוספים פועלת הוועדה כוועדת תיווּך. במקרה של אי־הצלחת הוועדה היא זכאית לפרסם את מסקנות בירוריה. אולם אין רשות לצדדים להכריז שביתה או השבתה מבלי למסור תחילה את השאלה לוועדת התיווּך ולפני תום זמן הבירור. ועדות בוררות ותיווּך אלה מורכבות ממספר שווה של באי־כוח שני הצדדים ויושב־ראש מוסכם. זאת היא מסקנה ישירה מחובת שמירת החוזה בתקופת תקפו – וכל אלה הטוענים נגד חובת־בוררות זו ויחד עם זה כאילו לוחמים בעד חוזים קולקטיביים מטעים את עצמם או אחרים. אי־אפשר לקיים חוזה ובאותו זמן לנקוט פעולות מלחמה.

שאלה נוספת היא: איך לפתור חילוקי־דעות בזמן משא־ומתן על כריתת חוזה או על המשך חוזה קיים וחידושו? יש מקום למסור גם בירור חילוקי־דעות אלה לוועדת־תיווּך. על הצדדים תחול במקרה זה לא בוררות־חובה אלא חובת בירור. יש להניח, על סמך הנסיון בארצות־חוץ, שדרך זו של תיווך, ולאו־דווקא כפייה, תביא ברכה רבה. רבים ודאי יערערו על הצעה זו. לאופוזיציה היא רפורמיסטית מדי, לימין – מעמדית. האחרונים דורשים כעת בוררות חובה בכל המקרים. התובעים הקיצוניים לבוררות־חובה סרבו לא אחת להיכנע לכל אוטוריטטה לאומית וכל בית־דין, כאשר הדבר היה בניגוד לאינטרסים שלהם. דוגמאות רבות אפשר להביא מהתאחדות האיכרים, חברי התאחדות בעלי־התעשייה, הקבלנים, ועל כולם – מהמפלגה שהפכה את התביעה הזאת לסיסמה פוליטית, מהצה“ר. ז’בוטינסקי דורש, שהקונגרס הציוני יבחר בית־דין מיוחד – מוסד עליון לבוררות. והנה קיים בית־דין של הקונגרס. הצה”ר הועמד לפני בית־דין זה ולא הופיע והוא מחלל את כבוד המשפט, כאשר הוצא פסק־דין נגדו.

לאלה המתייחסים לתביעה זו בכנות: מה התוקף אשר יהיה בארץ לבוררות־חובה, אם זו לא תהא מיוסדת על הסכם חפשי של שני הצדדים על סמך חוזה הדדי? איך לחייב את הנתבע להופיע לפני הבוררות? איך לתת לבוררות את החומר הדרוש? ומה הבטחון לקיום פסק־הדין? על ההסתדרות אפשר להטיל אחריות מוסרית בעד 80% של פועלי ארץ־ישראל, אך מה בנוגע לנותני־העבודה? רבים אינם נמנים כלל עם ארגוני המעבידים ולארגונים אין די שליטה גם על חבריהם. ומה כלפי נותני־העבודה שאינם מאורגנים ואינם רוצים גם להכיר בארגון ההסתדרותי?

בתנאי הארץ הצעקה הסתמית לבוררות־חובה היא משחק מלים או דמגוגיה פוליטית. עמדתנו נתונה לסיכום ב־4 משפטים: חוזים קולקטיביים, בוררות־חובה בתקופת החוזה, חובת בירור בשעת חידוש החוזה, יד חפשית כלפי המסתלקים מלהכיר בהסתדרות ומסרבים לחתום על חוזים.

בכפר קיימים הסכמים: ברעננה, פרדס־חנה, הדר, גן־חיים, תל־מונד ומגדיאל. שורה של הסכמים נכרתו בזמן האחרון עם קבלני הבניין, ארגוני נגרים וצבעים. הסעיפים העיקריים בחוזים האלה הם: הכרת ההסתדרות וועדי הפועלים במקומות, הגדרת סדרי קבלת פועלים ופיטוריהם, קביעת השכר ושעות העבודה, תשלום מס מקביל לקופת־חולים והבטחת הפועלים במקרי אסון, פיצויים במקרי פיטורים ומסירת סכסוכים וחילוקי־דעות לבוררות. בחוזים רבים הוסכם גם על חופש שנתי ונקבעו תנאי־העבודה של בני הנוער. החוזים החקלאיים קובעים גם את סדר כניסתם והרשמתם של פועלים חדשים במקום.

המספרים של מפקד מפעלי־התעשיה מראים, כי 90.6 אחוז מכל המעבידים הכירו בהסתדרות, 93.7% הכירו בוועדי הפועלים. במפעלים אלה עסוקים 90.8% מכל פועלי החרושת.


 

משא־ומתן והסכמים בכפר    🔗

לאיחוד הפעולה התעריפית נתקרב במידה רבה, אם נדע לעבור מחוזים עם מעבידים בודדים להסכמים כוללים הן בחרושת והן בבניין ובחקלאות. גם נותני־העבודה מעוניינים מאוד בהשוואה זו בתנאי העבודה, כי היא מבטיחה אותם נגד התחרות אי־הוגנת ביניהם. במידת־מה השגנו זאת בהסכמים עם החקלאים הלאומיים במושבות השרון ופרדס־חנה. החוזים האלה מבטיחים תנאי־עבודה שווים לכל העובדים בחקלאות – 48 שעות עבודה בשבוע, תשלום תמורת שעות נוספות, שכר עבודה לפועל ולפועלת בחקלאות 20 גרוש ליום, פיצויים במקרה פיטורים, מס מקביל לקופת־חולים, אופן קבלת הפועלים ופיטוריהם; כל הסכסוכים בתקופת החוזה, גם בדברים שלא הובררו בסעיפי החוזה, נמסרים לבוררות־חובה.

בזמן האחרון נכרתו גם במקצוע הבניין חוזים כלליים ונמשך משא־ומתן בכל הערים והמושבות הגדולות עם ארגוני הקבלנים והנגרים. צעד נוסף לשיווי התנאים עשינו על־ידי הצעת חוזי־מסגרת כלליים לארגוני המעבידים הארציים: התאחדות בעלי־התעשייה והתאחדות האיכרים. חוזי־מסגרת אלה תפקידם – לשמש יסוד שאינו ניתן לשינויים בכל החוזים הפרטיים הנוספים.

בוועידה השלישית של הסתדרות העובדים נתקבלה החלטה על חוזה קולקטיבי בין ההסתדרות ובין נותני־עבודה והתאחדויותיהם. וזה נוסח ההחלטה:

מתוך הכרה יסודית, כי העלייה וההתיישבות והעבודה העברית מחייבות בהחלט פיתוח כל האפשרויות הכלכליות של הארץ והקמת משק פרודוקטיבי נושא את עצמו, רואה הוועידה השלישית של פועלי ארץ־ישראל צורך חיוני בקביעת יחסים מסודרים בין הפועלים ובעלי־התעשייה על יסוד חוזה קולקטיבי שייחתם בין הסתדרות העובדים הכללית ובין נותני־עבודה והתאחדויותיהם.

פעמים אחדות, לפני המאורעות (של תרפ"ט) ואחריהם, פנינו להתאחדות האיכרים בדרישה למשא־ומתן על הסכם כללי. אולם עד היום לא הגענו אפילו לניסוח הצעת חוזה. ההתאחדות מציגה תמיד בראש את שאלת המשמרות, ואנו את שאלת העבודה העברית. היינו מוכנים – בתנאי הבטחת העבודה העברית – להיכנס בבירור כל יתר תנאי העבודה ולקבוע גם את מידות התוצרת וטיבה. לא הגענו לכך. בזמן הזה נעשה נסיון להחרים את פועלי ההסתדרות. אלא התקוות הגדולות שחלק מהאיכרים תלה בבית"ר לאחר ימי כפר־סבא התבדו1. לפני שנה בערך באנו לידי הסכם לא רשמי עם התאחדות האיכרים להעביר כל סכסוך במקומות לבירור מוקדם בוועדה מורכבת מבאי־כוח שני המרכזים. גם ההסכם הזה לא יצא לפועל בשל שאלת העבודה העברית. בימים האחרונים התחדש המשא־ומתן. היתה פגישה אחת ואין לדעת אם הפעם נגיע לתוצאות מעשיות. מצדנו יש רצון ונכונות לכרות הסכם כללי עם נותני־העבודה במושבות.

בספטמבר 1928 קיבל הוועד הפועל מהתאחדות בעלי־התעשייה הצעת־חוזה שהוכן על ידה. במאי 1929 שלחה ההסתדרות להתאחדות את הצעתה היא, שעובדה לאחר התייעצות עם ועדי הפועלים בתל־אביב, ירושלים וחיפה. היו ארבע ישיבות משותפות. בסעיפים רבים הגיעו הצדדים לניסוח מוסכם. לרגל הנסיעה לקונגרס והמאורעות שבאו לאחריו נפסק המשא־ומתן ולא נתחדש עד היום. אנו פנינו פעמים אחדות בהצעה להביא את הדיון לידי גמר. ההתאחדות הזמינה אותי להרצות לפגי הוועד הפועל שלה על שאלת החוזה. היא הודיעה שהיא דנה כעת על ההצעות השונות ויחדשו את המשא־ומתן בשבועות הקרובים.


 

הלשכה הכללית    🔗

שאלת הלשכה היתה לסיסמה פוליטית ביישוב ובציונות. רבים קוראים לשבור את ה“מונופולין” של ההסתדרות, לשחרר את המעבידים ו“הפועלים הבלתי־מפלגתיים מעול הדיקטאטורה של האגודות הסוציאליסטיות” – להקים לשכות עירוניות נייטראליות. החזית רחבה, היא מקיפה את התאחדות האיכרים, בעלי־התעשייה, הקבלנים, את כל המפלגות האזרחיות. כלום כל אלה דואגים באמת לחלוקה צודקת של עבודה? כלום הם מוכנים לקבל על עצמם מרות שלימה של איזה לשכה שהיא? לנו ברור, שמאחורי כל המלחמה הזאת פועל הרצון לשבור ולהחליש את הארגון ההסתדרותי; הדאגה לסתם יהודי ולזכותו בעבודה היא רק כסות־עינים. מתנגדי ההסתדרות לוחמים במרץ שווה נגד הלשכות ההסתדרותיות ונגד הלשכות המשותפות הקיימות במגדיאל, רעננה ופרדס־חנה, שדוגמתן הצענו גם לבעלי־התעשייה בחוזה הקולקטיבי. כלום גם באלה יש שלטון חד־צדדי?

אולם ידיעת כוונות מתנגדינו אינה פוטרת אותנו מבירור יסודי בעצם השאלה. עלינו להשתחרר בבירור זה מהשמרנות הרואה בכל חידוש נועז התנקשות ביסודות ההסתדרות. ההסתדרות היא גוף חי, גדל ומתפתח, לובש צורות ופושט קליפות. אנו מחוייבים להיות ערים, לבדוק תמיד את דרכי פעולתנו לאור התפקידים המוטלים עלינו – דאגה לפועל ולעולה, לעלייה ולהתיישבות – ולאור השינויים בתנאי המציאות בה אנו פועלים ולוחמים.

בחוץ־לארץ התפתחה לשכת־העבודה של המדינה בעיקר אחרי המלחמה, הודות לקשר שהוקם בינה ובין מתן עזרה למחוסרי־עבודה. הלשכה היתה לארגון מבקר ומוציא לפועל את העזרה. הפועל יודע שמהלשכה הוא יכול לדרוש עבודה או סיוע. כן משמשת הלשכה מוסד מדריך ועוזר בבחירת מקצוע וחילופו. בשנים כתיקנן מצומצם ערך חלוקת העבודה. הרוב המכריע של הפועלים עסוקים בעבודות קבועות. גם תוקף הלשכה מוגבל. דרישות האגודות בארצות שונות לחייב את נותני־העבודה לקבל את הפועלים באמצעות הלשכה לא נתקבלו. בשורה של ארצות באה המדינה לעזרת הלשכות על־ידי מתן זכות למיניסטר העבודה להוציא פקודה המחייבת את נותני־העבודה במקצוע קבוע או במחוז קבוע, להודיע ללשכה על כל מקומות־העבודה הפנויים במפעלים המעסיקים יותר מחמישה אנשים.

הלשכות הן נייטראליות, אינן מתערבות בקביעת תנאי־העבודה. נהוג שהלשכה מסרבת לשלוח פועלים לתנאים שלמטה מהמקובלים במקום, ובמקרה של קיום חוזה קולקטיבי – למטה מתנאי החוזה. אולם אין הלשכה אחראית בעד השכר ויתר תנאי־העבודה. בארצות שונות אין הלשכה שולחת פועלים למקום שביתה או השבתה. באנגליה וגרמניה מתרה הלשכה בפועל. אולם אם למרות האינפורמציה שקיבל הוא דורש ללכת למקום עבודה שיש בו סכסוך – שולחים אותו. הוצאות הלשכה מתכסות בכל הארצות על־ידי הצדדים, העיריות והממשלה. לפועל ניתנת העזרה חינם.

תפקידים אחראים יותר עומדים לפני הלשכה שלנו – עתידנו בעלייה, ועל הלשכה לדאוג לעבודה לפועל בארץ ולחפש אפשרויות חדשות של עבודה לעולה, להכניס את העולה לחיי עבודה ולמקצוע, להדריכו ולאַזרחו בארץ. הלשכה איננה רק זכות אלא גם חובה. היא מטילה אחריות רבה בזמן הגיאות ועוד יותר בזמן השפל. אין לנו ממשלה שתוכל לבוא לעזרתנו בעזרה ובסיוע. במידה מסויימת מילאה את התפקיד הזה בשנים הקודמות ההנהלה הציונית. אין להגיד כיום באיזו מידה תוכל הנהלת הסוכנות היהודית להיענות לצרכים אלה בשנים הקרובות. כל כובד העול לקחנו על עצמנו ושחררנו ממנו למעשה את כל יתר החוגים ביישוב.

הלשכה בעבר היתה, לאין ספק, גורם חיובי בביצור ההסתדרות, שהיתה למעשה איגוד מחפשי־עבודה. מספר הפועלים הקבועים היה קטן. כעת השתנה המצב, רבו התפקידים המוטלים עלינו כלפי הפועל בעבודה, כלפי מחוסרי־העבודה, כלפי העולה. לעתים קרובות העול קשה מנשוא. נדמה, שלפעמים הלשכה העמוסה על ההסתדרות גוזלת הרבה כוחות – והתוצאות אינן שקולות כנגד ההתאמצות. לא מפני שאחרים תובעים זאת מאתנו, כי אם לטובת הפועל, לטובת העולה, לטובת ההסתדרות, אנו מעוניינים לחפש שותפים לעול הלשכה; לא לשחרר את עצמנו – אלא לשתף עוד כוחות בדאגה לעולה ולמחוסר־העבודה, ויפה שעה אחת קודם – דווקא בתקופת הגיאות.

תנאי לשיתוף זה – קיום כוח אחראי שיוכל למלא את התחייבויותיו. כוח כזה ראינו בנותני־העבודה. הם יכולים, הם חייבים לשאת בעול זה. רצינו לשכה משותפת, לשכה מוּסכמת, לא השם מעניין אותנו אלא התוכן. בימים האחרונים שמענו הצעה להקים במושבות לשכות שבראשן יעמדו פקידים ממונים. מה יהיה כוחו של פקיד זה? איר יילחם בעד עבודה עברית, במה ישפיע על האיכרים להכיר בלשכה ולקבל באמצעותה את הפועלים? בלשכה נייטראלית חסר המעוניין, חסר הגוף האחראי. מן ההכרח שבכל מקום יעמדו מאחורי הלשכה כוחות מאורגנים, אשר ביכלתם לקבל על עצמם להילחם בעד עבודה עברית, בעד חלוקת עבודה צודקת.

אין להטיל על הלשכה את הדאגה לתנאי־העבודה. מן ההכרח להבדיל ולהפריד בין תפקידי הלשכה – לכל צורות הרכבה – חיפוש וחלוקת עבודה, לבין תפקידי הארגון – קביעה והגנה על תנאי עבודה. לא ניתן שהלשכה תהיה לנשק במלחמה נגד הפועל, ליצור בתוכה רוב מלאכותי נגדנו. אנו לחמנו ונילחם בעד חלוקת עבודה צודקת. אנו מכירים בזכות כל פועל לעבודה. אנו נכונים לשתף בלשכות העבודה המוסכמות את באי־כוח כל ארגוני הפועלים יחסית, לפי מספר חבריהם. אולם, נציגי הפועלים בלשכה מצביעים כחטיבה אחת, כפי דעת הרוב שבתוכם. וכך גם נותני־העבודה. הלשכה יכולה לעמוד על יסוד איתן רק אם לא יחבלו תחבולות לצרף למחצית המעבידים עוד איזו דעה של בא־כוח ארגון קטן של פועלים, כדי להכריע בשאלה חשובה בניגוד לרוב המכריע של הפועלים. הוא הדין כלפי נותני־העבודה. בכל חטיבה קובע הרוב את עמדתה ושתי החטיבות – של העובדים והמעבידים – מבקשים לבוא לידי הסכם בשאלות היסודיות.

ללשכה אשר תהיה בנויה על יסודות אלה – תתן ההסתדרות את הסכמתה. כל עוד אין לשכה מוסכמת אחראית – נגביר ונרחיב את הלשכה ההסתדרותית. לא נכיר ולא נתחשב בשום לשכה שתיווצר בלי הסכמתנו. לשכה המזיקה לפי הרכבה או סמכותה לעניינים החיוניים של הפועל – נילחם בה. זאת נאמר גם לעיריית תל־אביב. מאלפי פועלים שללו זכות אזרח, זכות בחירה. אל יחשבו, שעיריית קיפוח זו תכריע ברוב דעות של הגוש האזרחי בעניינים החיוניים של הפועל.

בכוונה הוצאתי מחוג פעולת הלשכות המקומיות – הלשכה העירונית או המושבתית – את מפעלי התעשייה. התעשייה בארץ מאורגנת יותר. יש עם מי לנהל משא־ומתן, יש אפשרות לכרות חוזה קולקטיבי – ויש יתרון רב ללשכות המשותפות הנשענות בפעולתן על כתפי גוף מעוניין. לא כן ענפי העבודה כשירות בית, עבודות ציבוריות, הנתונים בקושי לארגון יציב, ומצד שני הן משמשות בסיס לקליטת פועלים במידות חשובות.


 

העבודה המאורגנת    🔗

בדברי על תוכן החוזה הקולקטיבי הדגשתי את דרישתנו לבעלי־התעשייה, שכל פועל הנכנס לעבודה לבית־חרושת יירשם קודם באגודה המקצועית. אנו מכירים בזכות כל פועל לעבודה קבועה, אולם זכותנו לדרוש מהפועל להצטרף לאגודה ולא להפר את הארגון המקיף יותר מ־90% של פועלי התעשייה. הדרישה הזאת נפוצה בהרבה ארצות. זכורה עוד השביתה בארמון המלך באנגליה בשל העסקת פועל בלתי־מאורגן. בארץ חסרים חוקי־עבודה. פה אנו תלויים רק בכוח הארגון, ואותו אנו מחוייבים לשמור שמירה מעולה. כל קבוצה קטנה יכולה בתנאינו אנו להרוס את הארגון המקומי, את ועד הפועלים, להעמיד בסכנה את העניינים של הרוב הגדול, אם לא נבטיח מראש את הארגון ההסתדרותי. הנסיון לימד אותנו כי בלעדי הארגון אין תקומה לעבודה העברית ולפועל העברי בארץ.

לי נדמה שגם נותן־העבודה, אם ידון מנקודת־ראות רחבה, מעוניין בארגון חזק של פועלים. רק עם ארגון חזק אפשר לנהל משא־ומתן. רק הוא יכול להיות צד אחראי בהסכם, להתחייבויותיו יש ערך, בכוחו ללחום, אבל בידו גם למנוע סכסוכים ולהשליט את המשמעת הנחוצה בכל מלוא המקצוע והמפעל.

שאיפתנו היא – איחוד כל הפועלים העברים בארץ, בלי הבדל דעות והשקפות פוליטיות ודתיות, וליכודם בהסתדרות הכללית. אנו מאמינים באפשרות האיחוד הזה, אנו רואים בו הכרח לטובת תנועת־הפועלים, לטובת המפעל הציוני. בטוחים אנו כי בוא יבוא. אולם, כל עוד לא הוכשר הדור, יש נכונות תמיד מצד ההסתדרות להסכם צודק עם כל ארגון פועלים. הפירוד מביא נזק רב לציבור כולו, גם כאשר הארגונים השונים מקיפים רק קבוצות קטנות מהציבור כולו. מתנגדי הפועלים מנצלים את הפירוד לטובתם.

היינו עֵדים לעוּבדה מחפירה של הפרת שביתה פרינציפיונית, לנסיון להקים ארגון מפירי־שביתה פרינציפיוניים, ועמדנו לפני סכנת שבירת החזית במלחמה בעד עבודה עברית על־ידי ארגון פועלים עבריים. בחדשים האחרונים אנו במלחמה קשה עם הבית"ר, שהיה לכלי־שרת בידי איכרים, קבלנים ובעלי תעשייה. אין גבול לסילופים, דיבות ועלילות המכוּונות לנבל את שם ההסתדרות בארץ ובחוץ־לארץ. אין מלחמה קשה כמלחמת־אחים ואין אַכזרית כמלחמת הפועל בפועל. גם בימי מלחמה אלה אנו מוכנים לכרות הסכמי־עבודה עם כל ארגוני הפועלים בשתי שאלות: חלוקת עבודה צודקת ומניעת התחרות, מניעת הורדת תנאי העבודה. ב־1929 כרתנו הסכמים עם התאחדות בעלי־המלאכה, עם “הפועל המזרחי” ועם התאחדות התימנים. לדאבוננו לא נשמרו ההסכמים האלה והיינו עדים גם במשך השנה להתנגשויות עם ארגונים שונים, גם עם “הפועל המזרחי”.

השאלה הקשה תמיד היא שאלת חלוקת העבודה וחלוקת שטחי העבודה. הצענו לא אחת ליצור לשכות־עבודה משותפות להסתדרות ול“הפועל המזרחי”. היינו מוכנים ליצור לשכת־עבודה משותפת עם כל יתר ארגוני הפועלים. הצענו זאת רשמית לארגונים. הם מפחדים להיבטל ברוב, חוששים לעצמיותם. “הפועל המזרחי” הוא כנראה תחת לחץ חלקים מסויימים מ“המזרחי” והציונים הכלליים, שהיו רוצים לאחד את הבית"ר, “הפועל המזרחי” עם הנוער הציוני בהסתדרות לאומית – בניגוד להסתדרות העובדים.

יש לאמור לשבחו של הנוער הציוני שהוא לא נגרר אחרי הצעקה הכללית ההיסטרית: “ההסתדרות עליך ישראל”. כולם נכנסו להסתדרות ורוצים ללחום בפנים בעד דעותיהם. ברוכים יהיו לנו החברים החדשים האלה.

כשיצאו חוצץ קבלנים, רביזיוניסטים והעיריה, הושפע “הפועל המזרחי” ובהכרזותיו הצטרף לא אחת למקהלת התוקפים את ההסתדרות. עם זה הלך אתנו תמיד יחד במלחמה בעד עבודה עברית. צריך לאמור שגם מצדנו לא תמיד היתה ההקפדה הדרושה במקומות על שמירת תנאי ההסכמים. מחובת החזק לדעת לפעמים לא לעמוד על מידת הדין ואפילו לוותר משהו מזכותו לטובת החלש. זאת לא תמיד ידענו, לא תמיד היינו זהירים ביחסים והדבר התנקם בנו. בשבועות האחרונים חודש המשא־ומתן על הסכם ארצי. בסעיפים העיקריים כבר הגענו לניסוח משותף. יש לקוות שבימים הקרובים ייכנס ההסכם לתקפו. גם להבא יהיו חילוקי־דעות, סכסוכים, עלינו להתגבר עליהם בפנים. אַל נחזור לשגיאות העבר, אל נגביר את הפירוד לשמחת מתנגדינו.

בעייה מיוחדת היא שאלת התימנים. פה עומדת לא שאלת הסכמים כתובים אלא איך לקרב את החברים הללו, איך לאַזרח אותם בתוכנו, קודם כל עומדת שאלת עבודה ואחר־כך שאלה חברתית־יישובית ממדרגה ראשונה. עד היום לא ידענו לגשור על התהום הרובצת בין השבט הזה וציבורנו כולו. ההסתדרות לא השכילה עד היום לארגן את עֵדוֹת המזרח, לא מצאה את הדרך אליהן. פה נקודת התורפה של כל פעולתנו המקצועית. המצב החמרי והתרבותי של העדות האלה ירוד מאוד. מסיבה זו הן עלולות תמיד להיות לטרף בידי כל מנצל. לא אשמתן היא, כי אם אשמת כולנו. עלינו לדאוג לתקן את המצב ולא להסיח עוד את הדעת משאלה זו.


 

עמדת הממשלה    🔗

בשנים האחרונות אין כל התקדמות בשאלת התחוקה הסוציאלית. אין השגחה מספקת מצד הממשלה על מילוי חוקי הגנת העובד המעטים הקיימים בארץ ואין כל נסיון להרחיב ולפתח את ההתחלה המצערה שהושגה – לאחר מלחמה ממושכת מצד ההסתדרות – –

התאחדות האיכרים, מנהיגים ערביים וכוחות ריאקציוניים שונים בארץ – גייסו כוחות רבים לשם חתירה תחת הזכויות הקיימות ועומדות להסתדרות כל השנים. נעשים נסיונות לשלול מה שאפשר מהסטאטוס הנוכחי של ההסתדרות, מזכות השביתה של הפועל, מזכות ארגונו במוסדות המדינה. אין כל סימן של רצון להתקדמות במגמת ביטוח הפועל ממחלה, קביעת חובת שכר הוגן ופיקוח ציבורי על מילוי חוקי הגנת העובד. יחסה זה של הממשלה נתגלה באופן בולט עד מאוד גם בעמדת המשטרה בסכסוכי־עבודה, ביחס הממשלה לקופת־חולים וביחס מחלקות אחרות של הממשלה לפעולות ההסתדרות ומוסדותיה בעיר ובכפר.


תרצ"ג (1933). [הרצאה בוועידה הרביעית של הסתדרות העובדים הכללית].



  1. ב“גן השרון”, משק פרדסים שהיה שייך לקבוצת ציונים מקנדה, נחכר בסתיו 1932 כל הפרי לסוחר ערבי, מבלי שהובטחה אריזה עברית. ציבור הפועלים והתושבים בכפר־סבא אָסרו מלחמה נגד הפירצה הזאת. רק פועלי בית“ר שעבדו במשק לא הצטרפו. פועלי כפר־סבא הפסיקו את הקטיף ב”גן השרון“ ותחת לחץ כל חוגי המושבה הצטרפו גם הבית”רים. הנסיון מצד הנהלת המשק לקטוף בעבודה לא עברית – נכשל.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!