בשעה שאנו שואפים אל איזו מטרה והננו רואים, כי קרובה היא אלינו, כי מיום ליום יקטן המרחק המבדיל בינינו ובינה ועוד מעט ונשיגנה – בשעה כזאת אין אנו מרבים בחקירות ובשאלות, אין אנו מודדים את כחותינו לדעת מראש על פי חשבון מדויק, היהיו דים לנצח בבת אחת את המכשולים והמעצורים המונחים על דרכנו, כי אם חוגרים אנו שארית כחנו, – לפעמים גם במדה יותר מרובה מכפי הדרוש – פוסעים פסיעה גסה ומדלגים על מכשולים רבים, שבחיינו התמידיים לא היינו יכולים לדלג עליהם, ולפי יקרת המטרה לכשהיא לעצמה, כלומר, לפי גודל נחיצותה והכרחיותה בעד קיומנו במובנו המלא, כן יגדל כח שאיפתנו להשגת המטרה, וכן תגדל התגברות כחותינו. בשעה כזו יש שנעורר תמהון לא רק בעיני האנשים המביטים מן הצד ושידעו אותנו מעולם לאנשים בינונים, בעלי כחות בינונים ופסיעה בינונית, כי אם גם בעינינו אנו, ושואלים אנו את עצמנו: מי ילד לנו את כל הכחות האלה, והלא מעודנו לא הרגשנו אותם בנפשנו? אבל באמת אין כאן כל פלא, אין פה כח טמיר ונעלם או דבר היוצא מגדל טבענו. על סכום כחותינו התמידים לא נתוסף כל כח מן החוץ, אלא שבשעה שאנו מוכרחים לעמוד על נפשנו, מתרכזים כחותינו התמידים, ותחת אשר עבדו עד כה עבודתם במתינות, יוצאים הם בשעה כזו לפעול פעולתם בזריזות יתרה, בתעצומות ועוז, וכחות רבים נפרדים מתחברים לכח אחד.

את המחזה הזה, מחזה התרכזות הכחות, יכולים אנו לראות בחיי כל היקום, בחיי האדם הפרטי ובחיי העמים, וביחוד בשעת הסכנה, בשעה שעל החי להגן על קיומו, או בשעה שהוא שואף להשגת איזו מטרה, שבה הוא תולה את קיומו. אז גם החלש יאמר “גבור אני” ועם קטן ודל יהפך פתאום לעם שכולו גבורים. אמת, שגבורים כאלה אך גבורים לשעה המה, אבל “יש שקונים עולמם בשעה אחת”, ושלולא קנו אותו בשעה הזאת, לא היו יכולים עוד לקנותו גם בעמל ימים ושנים. לפעמים נמצאים אנו במצב כזה, שאלפי פסיעות בינוניות אינן מצטרפות לחשבון גדול של פסיעה אחת גסה, בתור אמצעי להשגת המטרה. ואם כי ההנחה הזאת מתנגדת היא לכאורה לחוקי החשבון הפשוט, אבל יש מצב ויש שעה היוצאים מגבול כל חשבון.

אמנם, שעות כאלה הן אך יוצאות מן הכלל ואינן יכולות לבוא תכופות זו אחר זו ולהשנות בחיי איש אחד או בחיי עם אחד פעמים אין ספורות. אחרי כל שעה של תגבורת באה שעה של עיפות וליאות, והשעה השניה נמשכת הרבה יותר מן הראשונה, בה במדה שתגבורת הכחות עלתה על עבודתן התמידית של הכחות. ולפעמים גוררת אחריה שעה אחת קלה של תגבורת הכחות ימים ושנים של מנוחה ושביתה, כדי למלאות את ההפסד, כלומר כדי שישובו הכחות לאיתנם הראשון הקבוע והתמידי.

ולדבר הזה צריכים לשים לבם ביחוד אלה העומדים בראש איזו תנועה “עממית”, הבאים להורות לעם שלם לא רק את הדרך אשר ילך בה, כי אם גם את המעשה אשר יעשה. הם, העומדים בראש, מחויבים לדעת, שאע"פ שלא בהם בלבד תלוי גורל התנועה, אם אך עממית היא באמת, אבל על כל פנים יכולים הם להשתמש בהרבה אמצעים, לפעמים מלאכותיים, לקרב על ידם שעת תגבורת הכחות של העם, והשאלה אם כן מתעוררת מאליה: אם יש רשות לאלה העומדים בראש להשתמש באמצעים “חריפים” כאלה, כלומר, אם באמת כל כך קרובה היא המטרה הקיצונית ולהשגתה לא חסר ולא כלום, כי אם פסיעה אחת גדולה, עד שאין להקפיד, אם יבוא אחר הפסיעה הזאת מצב העיפות והליאות?

ומנקודת-הראות הזו הנני בא לדון הפעם על העבודה הציונית בכלל, ובפרט על הקונגרס הציוני הרביעי שהיה בלונדון.

מיד כשנתפשטה השמועה על דבר העתקת מקום הקונגרס מבזל ללונדון החלו רבים מקלי האמונה שבציונים לדרוש על השנוי הזה תלי תלים של סברות והשערות. הן זאת העיר בזל, אחרי כל התהלות והתשבחות שפזרו לכבודה ביד נדיבה, במשך שלש השנים האחרונות, גם אחרי שיצא שמעה בכל תפוצות ישראל, והציונים יגעו ועמלו לחבב אותה על כל בני הגולה ולקשר את שמה עם שם ציון “הבכירה”, גם אחרי שנכתבו המאמרים “ציון בבזל”, “בזל וציון” ועוד ועוד – הן סוף סוף זאת העיר בזל עיר קטנה היא, מונחת בקרן זוית של אירופּה, ואינה מסוגלת שיתפתח בתוכה מרכז של תנועה עממית הבאה “להרעיש עולמות”. זאת העיר בזל היתה מוכשרת אך לשעתה, כשהציוניות אך זה יצאה מחיתוליה, ולגידולה היה נחוץ אויר זך ונקי, אויר שלא התעפש עוד מהמון הבצילים הממלאים חללה של אירופה… ומכיון שמנהיגי הציונות החליטו להעתיק מקום הקונגרס ללונדון, אות הוא, כי כבר עבר על הציוניות זמן הרוך והפינוק, זמן הילדות, וכי מעתה רב כח לה לנסוע ממדינה למדינה, ולא רק במסלת הברזל, כי אם גם לעבור ארחות ימים, כי משברי הים משחק לה והמון גליו לא יבעתנה, כי מעתה נכונה היא לפנות, ביום שידובר בה, לא רק לעם השויצים, הקטן בין העמים, כי אם אל עם האנגלים בכבודו ובעצמו, עם התקיף שבתקיפים, שקולו הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו…

ובכן?… ובכן כתבו מנהיגי הציוניות מכתבים ושלחו אותם אל כל המקומות שהציונים נחתים שם, ובמכתבים האלה מרבים הם להבטיח, שגדול יהי כבוד הקונגרס הרביעי מכבוד הקונגרסים הקודמים לו, רק בתנאי שימלאו הציונים די בכל אתר ואתר את החובה הקדושה המוטלת עליהם לעת כזאת: להרבות בנבחרים…

וכה הודו מנהיגי הציוניות בעצמם, אם גם לא בפה מלא, שכבוד הקונגרס הבא יהיה תלוי במספר החברים, ומספר החברים יהיה תלוי בעבודת הציונים לפני הקונגרס, כלומר, שהציונים צריכים להשתדל מצדם הם למלאות את אולם הקונגרס במספר אנשים ידוע, כדי שלא יהיה שם מקום פנוי, ואם יעלה בידם לאסוף מספר אנשים כזה, שיקטן האולם מהכילם – מה טוב ומה נעים. אם כן ידעו מנהיגי הציוניות מראש, שמספר חברי הקונגרס לא יהיה כתולדה הכרחית של התפתחות הציוניות בשנה האחרונה, כי אם כתולדת רצונם של המנהיגים להופיע ברב עם.

וברוכים יהיו נא עושי מלאכת הציוניות באמונה, כי ה“קול-קורא” של מנהיג הציוניות והד הקול הזה היוצא מבירת בסרביה¹ לא היו הפעם כקול קורא במדבר, והציונים חגרו עוד הפעם שארית כחותיהם ויעברו חלוצים מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להגדיל את מספר הנבחרים.

ובשעה כזו, שמשפט הבכורה ניתן לה“כמות” על ה“איכות”, ראו הבוחרים ראשית למו לבלי לדקדק יותר מדי, לבלי חקור ולדרוש אחרי השקפות העומדים על הבחירה, גם לא חפצו להעמיס את הטורח על עצמם ולשאול, אם יש לאנשים האלה איזו השקפה בכלל. רחוקים אנחנו מללמד קטגוריה על כל הבוחרים, אחרי שרבים מהם נמצאים בבחינת “שאינו יודע לשאול” ולא במזיד חלילה השתמטו משאלת ההשקפות. אלו המה הבוחרים “לפי תומם”, בוחרים שבמקרה לקחו מהם ולא מאחרים את השקל, ושאין בינם ובין האחרים הבלתי רשומים בפנקסי הציונים, כי אם תשלום של ארבעים פרוטות לשנה. אך גם אלה, שיש להם איזו שיטה בציוניותם, גם המה מצאו הפעם לנחוץ לותר על שיטתם ולבחור מכל הבא בידם, אין זאת כי אם באו לידי הכרה, שהשקפות שונות נבראו אך בעד בטלנים ידועים, העושים את העיון עיקר ואת המעשה טפל, וכי אין להשגיח בהשקפות ובדברים של מה בכך בשעה שהיא הרת מעשים רבים, שמהם תוצאות להתפתחות הציוניות ולהתפשטותה בכל קצוי ארץ. אמנם אי-אפשר לכחד, שאחדים מיחידי סגולה לא האמינו בגדולות ובנצורות שעתיד הקונגרס לחולל, ובעת שהיה לבם מלא התמרמרות פנימית, הראו פנים שוחקות, אך בשביל שלא לחבל את כל הענין, כדי שלא יאמרו עליהם, שהמה הביאו את היאוש לעולם הציוניות, ויכנעו גם המה לפני ההנהגה הראשית, שכפתה עליהם הר כגיגית…

“הבחירות נעשו שלא כהוגן, וכפי הנראה תבטל אותן הרשות ותצוה, שיקרבו בקרוב לבחירות חדשות” – הפתגם הזה כבר קנה לו זכות אזרח לא רק בספרותנו היומית, לא רק ב“מכתבים מערי השדה” הממלאים כל חללה של ספרותנו זאת, כי אם גם בחיינו התמידים והפשוטים עצמם, עד כי רבים מאמינים באמונה שלמה, שהבחירות נבראו בעצם וראשונה, אך כדי שתיעשינה שלא כהוגן, כדי שתסערנה הרוחות ויתלהבו הלבבות, ויהי ניכר רגש של חיים במחנה היהודים. אבל אוי לנו אם כזו תהיה השקפתנו על הבחירות בבואנו לבחור את צירינו, שמהם צריך להבנות “בית הנבחרים” שלנו, שבידם הננו מפקידים, לכה"פּ במדה ידועה, את גורל הרעיון היותר יקר, היותר חביב והיותר קדוש לכולנו. “בית הנבחרים” שלנו אמנם אינו יכול לבלי לשאת עליו חותם תכניתם של חיינו ההוים, – ומטעם זה הוא מעתיק גם את דירתו ממקום למקום, – אך בעיקרו הן נוסד על תקותנו בעתיד, וצריך הוא אם כן להראות לכל בני הגולה, אם גם בבחינת “זעיר אנפין”, את סמל חיינו העתידים; בית-הנבחרים שלנו צריך להגשים את שאיפותינו היותר קדושות לנו ולשחרר אותנו מעבטיט העבדות שהכאיבה בחיינו כל חלקה טובה – ואחרי כל אלה הנה באה קריאה גדולה מאת המנהיגים הראשים: “להוי ידוע שסכום ידוע של צירים דרוש לקונגרס הציוני וכל המרבה בנבחרים הרי זה משובח”…

כה נעשה הצעד הראשון, ההכנה הראשונה לקונגרס הרביעי, ומכיון שנעשה, היה ל“מעוּות לא יוכל לתקון”, וכתולדה הכרחית יצאו ממנו תוצאות רבות מעציבות, שאי אפשר לעבור עליהן בשתיקה.

ריב הבחירות ואופן צאתן לפעולה הגיעה כבר, כפי הנראה, עד בירת אנגליה עוד טרם שבאו הצירים, והממונים על הפגישה והמנצחים על הסדר לא חפצו אל נכון לבייש את הבוחרים, וכשם שהבוחרים לא היו זהירים בבחירתם, כך לא נזהרו יותר מדי הממונים על הפגישה בפגישתם. והלא דברים קל וחומר: ומה הציוניות, שתורה היא וללמוד אותה אנו צריכים, בכל זאת נבחרו רבים, שאינם יודעים בתורה הזאת בין ימינם לשמאלם, להמנות בין צירי הקונגרס, לדבר בשם הציוניות ולהגן עליה, לא כל שכן שנבחרים כאלה ימצאו בית, מזון ומקום ללון גם מבלי לדעת את השפה האנגלית וגם מבלי כל עזר וסיוע מצד הממונים על הפגישה! – אך ספק גדול הוא אם ירדו הצירים לסוף דעתם של הממונים על הפגישה, אם הבינו היטב את כונתם הרצויה, בעת אשר שוטטו בחוצות לונדון ממש “כאלם לא יפתח פיו” והיו אנוסים לדבר ברמיזות, כפי אשר הורם ההכרח.

או אולי קבלו הממונים על הפגישה פקודה מגבוה לבלי להיות לעזר לצירים, כדי שהאחרונים יהיו נעזבים לנפשם ויתרגלו מתוך כך ללמוד את השפה האנגלית על פי “השיטה הטבעית” למען יהיו נכונים בזמן היותר קצר “לדבר נגידים” על הציוניות עם האנגלים, כאשר ישפוך הקונגרס את רוחו עליהם… ואולי מטעם זה דברו רק אנגלית (ומעט מן המעט אשכנזית), ואסור היה לדבר בשפה שהנבחרים שומעים אותה, גם בעת שעשו “נשף של פגישה” לכבוד הצירים במוצאי שבת שלפני הקונגרס, בעת שגם ששת אלפי היהודים גרי לונדון שמלאו את עליות האולם ואת מעקותיו, היו בלי שום ספק מבכרים את השפה היהודית על האנגלית, הנחשבה גם להם לשפה זרה, ושמבינים הם אותה אך בקושי גדול…

בודאי הכונה רצויה היא לכשהיא לעצמה, אך כמה משונה הוא מצב כזה: מודעות אמריקניות, הן במראן החיצוני והן בסגנונן, נדבקות בכל חוצות העיר, ודוקא בלשון יהודית, ובמודעות כתוב לאמר, כי בשעה פלונית ובמקום פלוני יתאספו לקבל פני צירי הקונגרס הציוני, שבאו למאות מארבע כנפות הארץ, וכי כל איש אשר אהבת עמו נגעה בלבו בל יחמיץ את המצוה הבאה לידו לשאול בשלום בחירי עמנו – ובחירי עמנו אלה, הנבחרים בעצמם, שכל הנשף הזה לא נברא אלא בשבילם, נידונו לשתיקה גמורה, והם יושבים בראש ועושים אזנם כאפרכסת וקולטים לתוכה קולות זרים, הברות זרות, ואינם יודעים אם לרגוז או לשמוח, לתת אות רצון והסכמה או אות שלילה ומחאה. חפצים אנו להאמין, כי כל מה שדברו המדברים לא דברו אלא בשבח הציוניות ובכבוד האורחים, כי לא הוציאו מפיהם אף הגה קל שיוכל להשפיל את ערך הציוניות, או לגלות בה פנים שלא כהלכה. אבל מי ערב בדבר, כי לוא גם הבינו הצירים כל מה שדברו שם במשך שעות אחדות רצופות, לא היו גם אז מרגישים כל צחרך להוסיף איזה דבר משלהם גם הם?

ובאמת יש ויש להוסיף על דברי אחינו המערבים, מדי בואם לבסס את שיטתם ולהראות על המקור, שממנו נובעת תורת הציוניות, כאשר נוָכח עד מהרה, כשנעזוב את הפּרוזדור ונכנס לטרקלין.

ואמנם הפגישה הראשונה ו“קבלת הפנים” אינן נוגעות בעיקרן לעצם הקונגרס ולעבודתו הפנימית, וכדברים שיש להם אך ערך צדדי לא היו ראויים שנשים אליהם לב, לולא ראינו גם בדברים האלה מעין “בבואה” של השקפת מנהיגינו על-דבר מטרתו הראשית של הקונגרס, לולא ראינו כבר בנשף שלפני הקונגרס, אָנה פני מנהיגינו המערבים מועדות, באיזו נקודה ימצא מרכז הכובד של הקונגרס בעצמו: כי אך לחנם נבקש את הנקודה הזאת באולם הצירים, שלוחי הצבור הציוני, בעת שהיא מהאולם הזה והלאה; כי לא העבודה המשותפת של הצירים תהי העיקר, כי אם, ראשית כל, פרסומה של העבודה הזאת.

אין אני בא לחלוק על הפרסום, לאמר כי אך למותר הוא, וגם רחוק אני מהקטין את ערכו, אבל אי-אפשר להסכים, שיש לפרסום כזה ערך גדול כל כך, עד שכדאי לתת לו את המקום הראשון בתנועתנו, ושגם העבודה הפנימית תהי משועבדת לו. אי-אפשר להסכים להשקפה כזאת בשום אופן, מפני שכל פרסום כזה, כל דימונסטרציה גדולה וכבירה דורשת התגברות הכחות, והיא באה על חשבונה של העבודה הפנימית, והעבודה הזאת הפנימית נחוצה לעת-עתה לציוניות במדה יותר מרובה מכפי שחושבים רבים מהציונים קצרי הראות, הנתעים בשוא להאמין, כי אותו החלק מעמנו המסוגל להבין כל שפלות העבדות שבחיינו ולשאוף לחיים אחרים, חיים של חירות – כי חלק זה של עמנו מבין כבר את מושגי העבדות והחירות כפי שנובעים הם מתורת הציוניות. בעולמנו הציוני שורר עוד בלבול המושגים בכל תקפו. מה שמנהיג זה חושב לרשות, חושב מנהיג אחר לחובה, מה שזה מתיר בשם הציוניות אוסר השני בשם אותה הציוניות עצמה, והציוניות בעצמה היא עוד לכת-עתה כתורה פרוצה אין חומה, שכל אחד בא ומכניס לתוכה את השקפותיו הפרטיות, ולכל אחד יש לתלות את עצמו באילן גדול, כל אחד מוצא אסמכתא או גם ראיה מפורשת להשקפותיו בדברי אחד המנהיגים, שאין להרהר אחר הבנתם את תורת הציוניות לעומקה, ובמקום ציוניות אחת, מובררת מכל צדדיה, יש לנו הרבה שיטות ציוניות נפרדות אשה מאחותה לא אך בענפיהן, כי אם גם בגזען.

"מדוע נהפכנו לציונים? האם מתשוקתנו המיסטית לציון (עטוואַ אויס מיסטישעס פערלאַנגען נאַך ציון)? הרוב הגדול שבנו חפשי הוא מתשוקה כזאת (מחיאת כפים). אנחנו היינו לציונים, מפני שצרת עמנו נוגעת עד לבנו, מפני שברוח נעכרת מכירים אנחנו את טבע הענינים המחייב, שהצרה הזאת תלך הלוך וגבור במהירות יתירה, ששואות פתאומיות לא תאחרנה מבוא עלינו, מפני שאחרי כל מה שחשבנו בעמל וצער מצאנו רק דרך אחד לצאת מן המצר: לרכוש במשפט גלוי מקום מקלט בטוח בעד אלף אלפי היהודים הנרדפים (מחיאת כפים מתחדשת לרגעים ברעש).

הדברים האלה נשמעו מעל הבמה היהודית מפי אחד ממנהיגינו הראשיים, מפיו של הד"ר מקס נורדוי בעצמו.

דרשתו על-דבר מצבנו הכללי בהוה היתה כל-כך מצוינת ונפלאה, התמונה שנתגלתה לפני השומעים היתה כל כך נוראה ואיומה, הרושם שעשתה על השומעים היה כל-כך אדיר וחזק, עד שבלעו השומעים, הלומי הרושם, גם את הדברים האלה בנעימה מרה. אבל – עלינו לזכור, כי הרושם נמשך שעות או ימים, והדברים שנאמרו ונדפסו נשארים לשנים ולשמיטות…

נורדוי נסמך על “טבע הענינים המחייב”, ובעצמו הוא חוטא נגד חוקי ההגיון, המחייבים גם הם, שכל תשובה תהי מעין השאלה. טבע הענינים אמנם מחייב אותנו שנבקש איזה מוצא מן המצר, אבל הלחץ, הדחק והרדיפות אינם מחייבים אותנו, שנשאף רק לציון ולא למדינה אחרת. אמת, כי בתשובה הנזכרת אין זכר לשם ציון, לא נאמר בה “לרכוש במשפט גלוי מקום מקלט בטוח בארץ אבותינו”, כי אם “מקום מקלט בטוח” סתם, אבל אם כן הדרא קושיא לדוכתא: מדוע נהפּכנו לציונים ולא לארגנטיניים ולא לקפריסיים? מפני מה כתבנו על דגלנו את השם “ציון” ולא “מדינה” סתם? האם אך מפּני נועם הצלצול שבשם ציון, מפּני היופי הפּיוטי שבו?

ונועם הצלצול והיופי הפּיוטי מאין מוצאם: מעולם החשבון היבש והצנום, או מעולם אחר?

מאמין אני באמונה שלמה, שהד"ר נורדוי, היודע לתאר בלשון חוזים את צרת עמנו המוסרית, המוצא כי הצרה הזאת הפּנימית והדקה מכאיבה נפשנו יותר מכל צרות הגוף הנגלות והמוחשיות (דרשתו של נורדוי בקונגרס הראשון); הוא, היודע לדבר רמות ונשגבות על האידיאל הקדוש והנעלה שבשאיפה לציון והחבוי גם בהגשמת השאיפה הזאת (מאמרו של נורדוי ב“הצבי” תרנ"ח); מאמין אני באמונה שלמה, שהמנהיג הנכבד הזה לא רצה כלל להעמיד את הציוניות על אחת: על הצרות, הרדיפות והגירושים, אלא שבשעה שעמד על הבמה והרגיש שכל האולם מתחת והעליות והמעקות ממעל רובצים תחת משא הרושם האיום שעשתה על אלפי השומעים קריאת הקינות החדשות על חרבן עמנו שברומיניה – בזה הרגע נולד הרעיון במוחו של הדורש: מה לנו לעסוק בנסתרות, והצרה הנגלית דיה להקיץ נרדמים, מדת הרחמים תתגלגל, לב אבן יהפך ללב בשר, ומה לנו עוד?… ובשעה שהתחמם לבו בקרבו אף הוא התמלטו מפּיו הדברים האלה.

ואמנם לוא יכלו לאסוף את כל עם היהודים אל אולם הקונגרס בשעה שנשא נורדוי את משאו, ולוא היתה השגת הטשארטר תלויה בנדבת לבם או בנדבת ידם של הנאספים באותה שעה – אולי היינו יכולים אז גם אנו “לקנות את עולמנו בשעה אחת”, בשעת התגברות הכחות, ולא היינו מקפּידים על מה שמקפּידים אנחנו כעת, בעוד שהדרך רב לפנינו, ובעוד שציונינו ניזונים מן קונגרס אחד ועד הקונגרס השני בנאומיהם של מנהיגינו הראשיים.

ומזון חסר לנו, וחסרונו מורגש בכל פּינות שאנו פונים. ספרותנו עניה ודלה והתנועה הציונית לא העשירה עוד אותה באיזה ספר, שיהיה ערכו קים לדורות. דרכי החנוך אבלות מאין בתי ספר טובים ומתוקנים (מלבד החדרים המתוקנים האחדים שזכו לגדולה שיכריזו עליהם מעל במת הקונגרס, וביניהם גם חדר אחד שהיה אז “עומד להפתח” באיזה כפר) ומאין ספרי למוד המתאימים לרוח היום. אך אם מזון רוחני חסר לנו, לא חסרו לנו כלל הוכוחים על-דבר המזון הזה, שבהם כלכלו אותנו בקונגרס הרביעי במשך שני ימים רצופים, ואולי עוד יותר. הלא המה הוכוחים המפורסמים על-דבר ה“קולטורא”, שהיו כבר לזרא לכל קוראי ספרותנו היומית, ומבקש אני סליחה ומחילה מאת הקורא האיסטניס, אם מוכרח אני לנגוע גם אני בשאלה ה“ארורה” הזאת.

שאלת הקולטורה, לפי צורתה שקבלה בקונגרס השני, מוטב היה לה שלא נבראה משנבראה, ועכשיו שנבראה אין טוב כי אם למחקה לגמרי מהפּרוגרמה הציונית. לא כדי לעשות קורת רוח לאחדים מהרבנים העומדים וצווחים ככרוכיא: “קולטורא עליך ישראל!”, כי אם למען העבודה הקולטורית בעצמה. הן כל זמן שלא תהא העבודה הקולטורית מסומנת בגבוליה, כל זמן שלא תהא לה פרוגרמה מפורטת ומדויקת וכל זמן שנדבר אך על קולטורה סתמית, נהיה אנוסים להסתפק אך בוכוחים בעלמא ובפרזות ריקות, ואוצרנו הרוחני לא יתעשר מזה אף במשהו. ופרוגרמה מיוחדת ומדויקת, שנמצא בה תשובה ברורה ומספקת על כל שאלות-החיים הקולטוריות, אין אנו יכולים לברוא, מפּני שהציונים אינם בני מפלגה אחת, שלכל אישיה יש מבט אחד – כמובן, לכל-הפּחות בעיקרו – על כל שאלות החיים. לכל הציונים, השונים והרחוקים לפעמים בהשקפותיהם איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב, יש אך שאיפה אחת משותפת לכולם, והיא השאיפה לציון, אבל מחוץ לשאיפה הזאת נשארים הם כמקודם: בני מפלגות שונות ובעלי השקפות שונות. נשאר אך הדרך האחד: לקבל פּרוגרמה קולטורית על צד הפּשרה, כלומר לחייב את הציונים אך בעבודה קולטורית כזאת, שהכל מסכימים עליה, בדבר “השוה לכל נפש מישראל”, לפי רוח הרבנים מצד אחד ולפי רוח ה“צעירים” מצד השני, ותצא לך קולטורה למחצה, לשליש ולרביע, אבל לא קולטורה שלמה שתהא נאה לשמה ושיהא שמה נאה לה. רבים יראים, פּן יאמרו שהציוניות מכחישה בנחיצות הקולטורה, ומפּני זה דורשים הם בחזקה שישאר לכל-הפּחות השם קולטורה בהפּרוגרמה הציונית הכללית. אבל רב לנו להסתפק בשמות ריקים. הקולטורה לא תתבטל גם אם לא יכניסו אותה לתוך הפּרוגרמה הציונית דוקא, כשם שהחלטת הקונגרס בפני עצמה, להכיר את העבודה הקולטורית לחוב מוטל על הציונים, לא תועיל ולא כלום להפרחת העבודה הזאת, מפני שהקונגרס יכול לקבל החלטות ידועות בדבר העבודה הקולטורית אך רק בתור עצה טובה, לשם “יגדיל תורה ויאדיר”, אבל לא להלכה למעשה. לאורגניזציה הציונית הכללית יש הכנסה, – וגם היא אינה בטוחה באחריות – בערך ששים אלף רו"כ לשנה, וצריכים אנו להסכים, שהסכום הזה מצער הוא כל כך, עד שאי אפשר לא רק להלך בגדולות ובנפלאות במה שנוגע לעבודה קולטורית, כי אם גם אין ביכלתה של ההנהגה הראשית לפעול אף דבר מה בהמקצוע הזה, והדבר תלוי אך בעבודתן הפּרטית של החברות השונות.

הכל מודים, כי גם לעבודה קולטורית נחוצה אורגניזציה, רק שלא הקונגרס הציוני, חבור מפלגות שונות, יכול לברוא אותה. היא צריכה להברא על-ידי מפלגה אחת, שהשקפותיה על החיים, הספרות והחנוך אינן מתנגדות זו לזו. העבודה הקולטורית הזאת אינה צריכה כלל לשאת עליה דוקא חותמה של הציוניות ה“רשמית”, והעבודה הזאת לא תסוף גם אז, לכשתגיע הציוניות למטרתה הקיצונית, וגם אז לא תהיה עבודה כללית, כי אם עבודת מפלגות שונות, מפני שחילוקי הדעות בדברים הנוגעים לשאלות קולטוריות לא יתמו לעולם.

מנהיג הציונים הראשי, הד“ר הרצל, כידוע, התנגד לכתחילה להכנסת שאלת הקולטורה להפּרוגרמה הציונית, וטוב עשה לוא עמד בהתנגדותו זאת עד היום, אז לא היו מלעיטים אותנו לא בקונגרסים ולא בספרותנו התקופית והיומית בוכוחים שאין להם כל ערך ממשי, שאינם מפיצים אור חדש על השאלה, כי אם מכסים אותה בערפל. אז אולי היה עומד כבר רוַח והצלה לפתרון השאלה הזאת ממקום אחר, אז אולי כבר היתה לנו אורגניזציה לשם העבודה הזאת. אכן, כפי הנראה, גם הד”ר הרצל חושב למשוך ונמצא נמשך.

לד“ר הרצל יש רצון גבורים, ובכחו למשוך רבים אחריו. זאת הראה למדי מיום קרא את הקריאה הגדולה לפני הקונגרס הבזילאי הראשון ועד היום, ומי שאינו מאמין בכחו וגבורתו של הרצל יבוא נא ויראה, איך שליט הוא על הקונגרסים, איך משביח הוא את הסערות המתחוללות באולם הקונגרס בין הנבחרים, איך יודע הוא להרגיע את הלבבות ולעמוד על השקפתו ולהביאה לידי מסקנא, גם אם בשלה התחולל הסער. הד”ר הרצל יודע אמנם גם כן לפעמים לכפות הר כגיגית בשעה שהענינים מגיעים עד המשבר. אבל זו מדת כל בעל רצון עז, ובשעור ידוע נחוצה המדה הזאת לכל עומד בראש איזו תנועה. “אַל תהי רך כקנה ואל תהי קשה כארז” – זו היא מדה בינונית, מדה נכונה לאנשים בינונים, ואי אפשר לאחוז במדה כזאת לאנשים כהרצל.

אבל גם הד“ר הרצל, למרות רצונו העז ועמידתו על דעתו, הולך הוא ומתקרב אל האידיאל הציוני היותר טהור. כחו של האידיאל חזק הוא מרצונו של איש, ולוא גם יהי רצונו של הרצל, מחבר “מדינת היהודים” הסתמית היה למנהיג הציונים, השואפים לא רק למדינה של יהודים, כי אם למדינה יהודית. הד”ר הרצל מדבר מעל במת הקונגרס על התשוקה העזה שנשרשה עמוק בלב עם ישראל לארץ אבותיו, על הקשר האמיץ המאחד את העם עתיק-היומין עם ארץ מולדתו ההיסטורית, שהיא גם ארץ מולדתם של האידיאלים האנושיים היותר נשגבים ורמים, על “העבר הגדול”, על דברי החוזים ועל הגאולה העתידה.

שמחים אנחנו בודאי על התקדמותו של מנהיג הציונים, אבל מצטערים אנו, שהרעיון הציוני כשהוא לעצמו מתפּשט בשנים האחרונות במהירות נפלאה לרחבו ולא לעמקו, יורד הוא לאט לאט מן הקודש אל החול ונהפּך לאידיאל מצוי ושכיח. וזאת באה על-ידי שאיפת המנהיגים לעשות את הרעיון הציוני לקנינו של כל העם בזמן קצר, במשך שנים אחדות. מפּני זה אינם משתדלים לרומם את העם עד האידיאל הצפון בציוניות, כי אם מורידים הם את הרעיון הציוני עד “תכלית הפּשיטות”. החפץ לקנות את לב העם להרעיון הציוני ולהסבירו לפי בינת העם – החפץ הזה לא ימצא מערערים עליו, רק שנחוץ לתכן מראש את רוח העם וכח בינתו, ולוא עשו כזאת מנהיגי הציוניות, כי אז נוכחו לדעת, שרוח עמנו בכללו וכח בינתו אינם פשוטים כל כך, כמו שהם נראים לפעמים לפי המבט הראשון; אז נוכחו לדעת עוד יותר מזה: שעמנו, למרות מצבו השפל והיותו שקוע מסבות הכרחיות בתגרנות ובעסקים, מסוגל הוא עוד להתרוממות הרוח ולהבנת הרעיון הציוני בעצם טהרו; שמעולם התנגד עמנו לכל שאיפה לבאר את הרעיון אשר טפח ורבה במשך חייו ההיסטוריים על דרך הפשט הפשוט ולהפשיטו את מעיל קדושתו…

וזאת אינם יודעים ואינם מבינים רבים מהציונים העוסקים בהרחבת הרעיון הציוני ובהתפשטותו, ובחשבם שכחו של הרעיון נמצא לא בגבהו או בעמקו, כי אם בהיקפו, מכניסים הם אל הפּרוגרמה הציונית, כדי להרחיב אותה, שאלות שונות שאי-אפשר לכחש בחשיבותן מצד עצמן, אלא שאינן ענין לציוניות בבחינת אידיאה.

כן העמידו על הפּרק הקונגרס הרביעי את השאלה האיקונומית, איך להיטיב את מצבו החומרי של עמנו באשר הוא שם. המנהיגים הואילו בטובם להגן על השאלה הזאת ועל גודל נחיצות פתרונה דוקא מעל במת הקונגרס, ומהיום והלאה יהיה הדבר לחוק להתפּלסף ולהתוכח בהתאסף נבחרי הציונים על הקונגרסים בעניני הפּרנסה והכלכלה.

“עמך ישראל צריכים פּרנסה” – זה דבר ישן נושן, וכי הפּרנסה נחוצה להפרחת כל רעיון והרעיון הציוני בכלל – גם זה ידוע. כי כל אחד מאתנו מחויב לדאוג להטבת מצבו החומרי של עמנו, ולא רק לדאוג, אלא גם להועיל להטבת המצב הזה עד כמה שכחותיו מגיעים – מי יכחיש זאת? אבל העבודה הזאת עבודה כללית היא, ומחויבים להשתתף בה לא רק הציונים בלבד, ומדוע נבקש שגם עבודתנו זאת תשא עליה את חותמה של הציונות? ולא זו בלבד, אלא שגם בנוגע לעבודה האיקונומית שוררים חילוקי דעות ומפלגות שונות וזרמים שונים, ואיך נבקש שהקונגרס הציוני, שהוא אך ציוני ולא יותר, יעסוק בפתרון שאלות כאלה, שאולי יש להן איזה יחס לציוניות, אבל אינן נובעות מתוכה?

רבים אומרים, כי על-ידי עבודתנו האיקונומית בתור ציונים יעלה בידנו על נקלה למשוך אחרי הציוניות את ההמון הגדול של עמנו, ואם כן מביטים הם על העבודה הזאת כעל אמצעי להשגת מטרה אחרת. אמנם שאלה היא ותהי לשאלה, אם יעלה בידי הציונים לשעבד את השאלה האיקונומית לציוניות. יותר קרוב להאמין, שהעבודה האיקונומית תשפּיע על הציוניות להורידה עוד מדרגה אחת מטה ולעשותה לטפל, לדבר שכדאי לטפּל בו בשעת הפּנאי, בשעה שאינה לא יום ולא לילה.

עלינו החובה ללחום בדעה המשובשת, שהציוניות מוכשרת להתפּשט אך במקומות כאלה שהמצב האיקונומי של אחינו ברע הוא. נחוץ לצאת במחאה גלויה נגד אלה הבאים להשמיע מעל במת הקונגרס שאסור לציונים לשאוף להטבת המצב החומרי של עמנו, מפני שנרחיק בזה את שעת המשבר. אלה בעלי השיטה: “אסור לרחם”, מפני שרגש הרחמנות נחוץ לציוניות, דולים את ציוניותם ממעין נרפּש ומבססים אותה על יסוד רעוע. “רגש הרחמנות” מעורר לפעמים את עשירי העם לנדבות, אבל מזיק הוא אלפי פעמים יותר לאלה הצריכים לעורר רחמים. לא ברחמנות יוָשע עם, ולא על הרגש הזה יבנה את עתידותיו. הוא אשר אמרתי, כי הציוניות בתור תורה שלמה אינה משוכללת עוד כל צרכה ונותנת מקום לדבר בשמה דברים החותרים תחתיה חתירה עמוקה.

אך אם נחוצה אורגניזציה גם לעבודה האיקונומית, יבראו נא אותה המצדדים בזכותה מחוץ לקונגרס, והציונים ילכו בעבודתם זאת למפלגותיהם ולא לציוניותם. אמנם רואה אני, שגם גורל השאלה האיקונומית יהיה כגורל אחותה הבכירה, שאלת הקולטורה, היא תוליד וכוחים ופּלפּולים הרבה, אבל בשום אופן לא תמצא לה פתרונים בקונגרסים הציונים.

לשם העבודה הקולטורית והאיקונומית יבראו אל נכון במשך העת מרכזים מיוחדים, מרכזים טבעיים. לברוא מרכז ולגשת אחר-כך אל העבודה, הוא דבר המתנגד לחוקי ההיסטוריה. צריך לעבוד, והמרכז נברא ומתברר מאליו. במשך העת הזאת צריכים הציונים לדאוג להתפתחות הציוניות בתור אידיאה, שתתאים אל החיים ושתוכל לשפּוך מרוחה על רוח עמנו. כחזיון הזה הננו רואים בהתפּתחות כל האידיאות השליטות. והיה אם תקח לה גם הציוניות את התפּתחות האידיאות האחרות לעינים, אם לא תשאף להיות יוצאת מן הכלל, תכבוש לה סוף סוף את עולמנו. אז נזכה לשמוע בקונגרסים הציונים לא רק דרשות ופלפולים של דברים, כי אם חשבונות של מעשה ועבודה.

הציוניות אינה יכולה ואינה רשאית להשען בהתפּתחותה על שעות בודדות של התלהבות, מאספה רבתי לאספה רבתי ומקונגרס לקונגרס, כי אם על עבודה פנימית, עבודה בלי הרף, בלי שאון והמולה ובהדרגה מן הקל אל הכבד. ההתלהבות היתירה מושכת אחריה באופן מלאכותי תגבורת הכחות ואחר-כך בא מצב העיפות, ועבודה תמידית מחזקת את הגוף ומאמצת את הרוח. שעת תגבורת הכחות עשירה בהבטחות, ואך עבודה מתונה עשירה בפעולות.

יבואו נא מנהיגי הציונים להקהיל את הנבחרים לקונגרס החמישי לא ללונדון וגם לא לבזל, כי אם לאחת מהערים היותר מועטות באוכלוסין, במקום שאין אולמים בנויים לתלפיות ואין עליות בעד אלפי אורחים. אמת כי מספּר הנבחרים אולי ירד מן ארבע מאות עד מאתים, אך בטוח אני שיהיו שקולים כנגד שתי פעמים ארבע מאות. הפּרסום והברק החיצוני לא ירעישו עולמות, אך הפסדם יצא בשכר העבודה הפּנימית. השליטים על הקונגרס יהיו הנבחרים בעצמם ולא אלפי האורחים הבאים להתענג על “מחזה נפלא במינו”. מחיאת הכפּים תהיה על חשבון הדברים שנאמרו ולא על חשבונם של בגדי המשי והפּאות המסולסלות.

אם יסכימו לציונות כל מלכי מזרח ומערב יהיה בידנו אך הסכם הממלכות, בלשון הציוניות: המשפט הגלוי. ורק אם יתנער באמת עם ישראל לתחיה, ימצא לו מקום מקלט בטוח בארץ אבותיו.