I    🔗

כבר נמנו וגמרו, כי אין לך שפה בתבל, ולוא תעלה על אחיותיה בעושר שרשיה ונטיותיהם, בדקות מבטאיה ובשכלול דקדוקה, שתספיק לנו די מלים להביע בהן בדיוק את כל המושגים, שרכשה לה האנושות הקולטורית. הרעיון, המחשבה והמושגים קודמים למלה, והמה נבראים תמיד חדשים לבקרים לרגל זרם החיים מרובי הגונים, השוטפים במרוצתם ובוראים צרופים חדשים של רעיונות, מחשבות ומושגים, ורק אחרי שנקלטו כבר המושגים החדשים במוחנו, אחרי שכבר הסתמנו ברעיוננו, באה השפה לכסות מערומיהם ולהלבישם איזו מלה. אבל אין דומה כח יצירתה של השפה לכח יצירתם של החיים הזורמים, ואין די כח בה להמציא בעדנו די מלים חדשות ומבטאים חדשים למושגינו המתרבים מיום ליום. הבלשן פאָטט אמר להוכיח, כי מספר השרשים של הלשון האנגלית – העשירה ביותר במספר שרשיה ומליה המסתעפים מהם – אינו מגיע אף לאחד אחוז ממאה ממספר המושגים שרכש לו האנגלי.

אין מן הצורך להרבות בחקירות מדעיות, כדי שנבוא לידי הכרה כזו, שאין ביכלתנו להביע בשפת המלים את כל מחשבותינו, גם כשאנו שולטים בכל מכמני השפה. הננו מרגישים אז צער חוסר המלים, במדה ידועה הוא הצער של האלם, שחסרה לו לגמרי שפת המלים והמוכרח מפני זה לברוא לו שפה אחרת, שפת העויות משונות. הפסיכולוגים קוראים למושגים כאלה: מושגים עירומים, מושגים בלי לבוש, רעיונות דאזלין ערטילאין. ויש שאנו לוקחים איזו מלה ישנה ומלבישים בה את המושג החדש. והננו בוראים על ידי זה כר נרחב לסכסוכים ולמחלוקת, מפני שהחולקים משתמשים במלה הזו באופן שונה, אלה מכסים בה את המושג הישן ואלה את החדש. מחציתן של כל המחלוקות שבעולם היתה בטלה מעצמה, לוא אך רכשנו לכל מושגינו החדשים גם מלים חדשות, מלחמת הדעות, הפלוגתות שבין בעלי השקפות שונות תשארנה לעולם, אבל למלחמת המלים, כלומר לאותה המלחמה המתעוררת לפעמים רק מפני שהמתוכחים לא הושוו בנוגע להוראתה של איזו מלה, לא היה אז כל מקום. ואל נא תהי המלחמה הזאת קלה בעינינו. מלחמת הדעות וההשקפות היא מלחמת מצוה, ומלחמת מלים בין בעלי השקפה אחת אפילו מלחמת מצוה איננה, היא יתרה לגמרה, היא רק מולידה וכוחים לבטלה, שאין להם כל פרי ישוה להם.

לאחת מן המלים האלה, בעלות הוראות שונות המתנגדות אשה לרעותה מן הקצה אל הקצה, יכולה להחשב גם המלה “לאומיות”, שבראשונה הונחה רק להביע בה לא את המושג של התפתחות אישיות העם החפשית, כי אם לסמן על ידה נטית איזה עם לאהבה עצמית גסה על חשבון של אושר העמים האחרים. בשם “לאומיים” קראו אז לאלה שחפצו כי יבּנה עמם מחורבנם של העמים האחרים, לכל אלה הגאיונים, שלא ידעו כל גבול לשאיפותיהם הגסות, כאילו לא נברא כל העולם אלא לשמש את עמם הם. העמים המשועבדים נאנקו תחת ידי מעניהם ה“לאומיים”, וכמובן היתה להם ה“לאומיות”, בתור מלה שיש לה פירוש ידוע, לסמל מפלצת העלולה להחריב עולמות ולהכאיב כל חלקה טובה ביחס שבין העמים השונים. על ה“לאומיים” נחשבו בשעתם ביסמרק וכל כת דילייה, על “הלאומיים” נחשבו בולנג’א וסיעתיה. הראשון הכריע בלאומיותו את הצרפתים, והשני נסמך גם הוא על הרגש הלאומי הזה ויקרא לנקם ושלם. על ה“לאומיים” נחשבים כעת ההקטסטים במדינת פוזנא והסובורונים והגרינגמוטים בשתי ערי הבירות אשר בארץ רוסיה. אלה ואלה אינם יכולים לחבב את ה“לאומיות” על אלה, שהרגש האנושי לא כבה בלבם. אלה ואלה גרמו בשיטתם המסוימה, בקריאותיהם התמידיות, המלאות רעל וקטב, וכל זה בשם ה“לאומיות”, שהמלה הזו תפיל באמת את חתיתה על רבבות הקוראים, ושהאחרונים ינזרו ממנה בגועל נפש. וכן עשו באמת כל בעלי נפש שבין העמים הנאורים. המה הקדישו מלחמה על שיטת ה“לאומיות” בשם אהבתם ל“האנושיות”, כלומר בשם הכרתם את זכותם של כל הלאומים השונים להתפתח על פי נטיות רוחם הם מבלי כל אונס מן החוץ, בשם החופש הלאומי, שאין כל אומה רשאית לשלוט בחברתה בעל כרחה ולשים מכשולים על דרך התפתחותה הטבעית. האנשים האלה קראו להם לעצמם: מתנגדי הלאומיות, וכמובן הקימו תלמידים הרבה הממשיכים את מלחמת רבותיהם.

זהו הצד האחד, ה“לאומיות” במובנה השלילי. הבה ונראה איך התפתח הצד השני שלה. העמים המשועבדים שסבלו תחת יד מעניהם לא חפצו בשום אופן להכנע ולהקריב את אישיותם. תודות להדחק התמידי מצד ה“לאומיים” הנזכרים התעוררו העמים האלה מצדם הם להגן על זכות קיומם הלאומי עד כמה שאפשר. כל שאיפותיהם הגלויות והטמירות היו מכוונות כלפי המטרה הראשית שהציבו להם, והיא – קיום הלאום. נחוץ היה אם כן לברוא מלה חדשה, שבה יתרכזו שאיפותיהם הקדושות. בקשו גם הם ולא מצאו מלה יותר נאה ויותר מתאימה לשאיפותיהם מהמלה “לאומיות”, שאם גם המשתמשים בה נטלו ממנה את זיוה והדרה בכל זאת יש היכולת להחזיר את העטרה ליושנה, להכניס לתוכה את המושג הטהור של קיום הלאום והתפתחותו החפשית מבלי הכנע תחת ידי זרים. מלה אחרת חדשה לא המציאו ולאט לאט החלו גם הם להקרא בשם “לאומיים”. ובכן – ויצא העגל הזה: יש לנו כעת “לאומיים” רודפים, וכנגדם “לאומיים” נרדפים; הראשונים חפצים דוקא לנצח, והאחרונים רוצים רק לבלי היות מנוצחים; הראשונים אומרים לעקור ולנתוש מה שנטעו אחרים, והאחרונים מסתפקים במועט, לבנות ולנטוע על אדמתם הם; אלה טוענים “אני ואפסי עוד” ובכן הבו גודל והכנעו, ואלה עומדים רק על נפשם, ואלה ואלה מרימים את הדגל “הלאומי”, ואלה ואלה מרימים על נס את “לאומיותם”. שאיפות שכנגד משתמשות במלה אחת, ומזה יוצאה לנו ערבוביה נוראה, הגורמת לפעמים, שאין אנו מסוגלים עוד להבין איש את שפת רעהו, ואנו מתוכחים, רבים ודנים בשעה שבאמת חסרה לנו אך מלה אחת חדשה כדי לשים קץ בבת אחת לבלבול המושגים השורר בוכוחינו. לוא היינו מסמנים לכל הפחות את ה“לאומיים” מסוג הראשון במספר א' ואת הלאומיים מסוג השני במספר ב', כי אז היינו יכולים להציב את הגבול הראוי בין הרודפים ובין הנרדפים, אבל כעת אין לנו כל אמצעי להבדיל ביניהם, והקורא הבינוני, הקורא לפי תומו, אינו יודע לפעמים, איך לדרוש את ה“לאומיות” אם לשבח או לגנאי, במקום אחד הוא מחרף אותם ובמקום השני הוא צריך לשבחם ולהעריצם, פה הוא מקלל ופה הוא מברך, ואינו יכול לצאת מן המבוכה, שבראו בעדו “מניחי השפה”, בהשתמשם במלה ישנה תחת לברוא חדשה.

קחו נא איזה גליון מאיזה עתון. על העמוד הראשון תמצאו, למשל, בקורת חריפה על מעשיהם המגונים של בני הכת הלאומית בצרפת, ומיד הנכם מתמלאים חימה גדולה, הנובעת מרגשותיכם האנושיות. הפכו את הדף והנה תמצאו על העמוד השני מיד אחרי הבקורת הנזכרת מסופר ע“ד איזה מאורע מחיי הלאומיים באירלנד או בקפלנד, למשל, ואין אתם יכולים לבלי הביע במחשבתכם את השתתפותכם בעבודתם של הלאומיים האלה, המכוונת לאשרו של עם סובל ונלחם בעד חופשו. אבל “הסופר הנכבד” משתמש כמו במקראה הראשון כן במקרה השני במלה אחת: “לאומיות”, והיה כי ישאלכם מי, אחרי הניחכם את הגליון מידכם, מה דעתכם ע”ד “הלאומיות”, תגמגמו ותפסחו על שתי הסעפים ותשיבו על השאלה באריכות, בפירושים ובביאורים. לא מאי-בהירותם של מושגיכם, כי אם מפני מלה אחת דמשתמעה לתרי אנפין.

רבים אולי חושבים, כי אין בכל הענין הזה אלא איזו דקות פילולוגית, שאינה ראויה כי נשים לה לב ביותר. לא המלה היא העיקר, כי אם המושג, ודיינו אם מבדילים אנו במושגינו בין שני הסוגים של ה“לאומיים”, כי יודעים אנו, שרחוקים הם איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב. לא. הנזק היוצא לנו מזה הוא לא נזק פילולוגי בלבד, כי אם נזק הגורר אחריו התיחסות שלילית בנוגע ללאומיים מוג השני מצד אלה, שלפי השקפותיהם הכלליות היו מחויבים להתיחס אליהם דוקא בחיוב. הן מי שמתנגד ל“הלאומיות מסוג הראשון” – אם אך בעל הגיון ישר הוא, – מחויב להגין על ה“לאומיות” מסוג השני, הסותרת את הראשונה ואויבתה היותר קיצונית, ורק העובדה, כי גם הלאומיים הנרדפים באים בתביעותיהם בשם ה“לאומיות” הסתמית, גורמת, כי הם, הנרדפים, מקבלים לפעמים נזיפה מאת אלה, שהיו מחויבים אך לתמוך בידם. בני האדם בכלל יותר ממה שהם עבדי המושג הם עבדי המלה, הדם שופך עליהם את ממשלתו לא פחות מהתוכן, וקשה להם לשחרר את עצמם משם שנתרוקן מתוכנו, או שקבל לתוכו במרוצת הימים תוכן אחר. מלבד החיים של הסופרים והמלומדים בד' אמות של חדרי עבודתם יש עוד שוק החיים; מלבד הקוראים בעיון והמדקדקים במושגים יש עוד שוק הקוראים שאינם משגיחים אלא בשם, בלבושו של המושג, וכדיוע לא יוותרו לעולם הסופרים והמלומדים על שאיפתם להיות חביבים לא רק בחוגם הצר כי אם גם על בני השוק במובן הרחב של המלה הזו. מפני זה נזהרים הם לדרוש בשבחן של מלים כאלה, שלפי הוראתן בשוק החיים הן נדרשות לגנאי. היו ימים וכל מתקדם מצא לו לחובה לחרף ולגדף את ה“לאומיות”, הוא כיון אמנם ללאומיות הביסמרקית, אבל מבלי משים הכה בחדא מחתא גם את “לאומיותם” של הנרדפים. חכמים, סופרים ומנהיגי המפלגות המתקדמות הכריזו לא פעם ולא שתים בקול רם, כי נלחמים הם ב“הלאומיות”, מפני שמוצאים הם כי בעקבה כרוכה סכנה נוראה בעד ההתפתחות האנושית הכללית, ודבריהם לא ניתנו לשיעורין מצאו להם אזנים קשובות בין בתלמידים הרבים שבאו אחריהם ושתו בצמא את דבריהם. רק במשך הזמן עלתה בידי הלאומיים הנרדפים להוכיח, בדי עמל, כי לא הרי לאומיותם הם כהרי הלאומיות הביסמרקית והלאומיות של הנרדפים אינה מוחרמת עוד. במה דברים אמורים, כשהשאלה נוגעת בעמים האחרים, שחורבן ממשלתם לא משך אחריו גם את יסורי הגלות וכל המכאובים הרבים התלויים בה. אבל במה שנוגע ל“עם הגלות” – עוד החרם הישן בתקפו עומד, עוד לא נתבטלה גזרתם של הסופרים והחכמים, כי אין כל זכות קיום ללאומיות העברית. ודעות כאלה נשמעות גם בזמן האחרון בשעה שהכל שואף לתחיה ולהשתחררות, ודוקא מאת אחדים, הלוחמים בכל עוזם בעד התחיה העתידה, מאת גבורי החירות המשפיעים על דעת הקהל הקולטורי בחום נפשם, בהתלהבותם הטהורה ובמסירותם לרעיונם הקדוש.

נבקר נא את השקפותיהם של אחדים מהסופרים האלה.

II    🔗

מיד אחרי הקונגרס הציוני הראשון, אחרי שנבראה הבמה העברית ונשמעו ממנה בפעם הראשונה בקול רם תביעות העם העברי ושאיפותיו הלאומיות, קם איזה שאון במחנה הסופרים הרוסים החפשים בדעותיהם. הננו אומרים איזה שאון, אבל יותר נכון לאמור – איזה תמהון. הסופרים האלה לא ידעו מעולם את נפש העברי העממית, לא עמלו לחדור לתוכה ולהתחקות על השאיפות המתרקמות בסתרה, לא התבוננו אל נטיותיה הדקות ואל צערה העמוק, לא הבינו, כי היא מתגלגלת תחת שואה, מתקפלת ומצטמצמת מעקת הגלות, ובכל זאת מתאמצת היא לקרוע מעליה את הקרום שהונח עליה בידי אחרים והעוצר בעד התפתחותה – את כל זאת לא הבינו הסופרים הרוסים, מלבד יחידי סגולה היוצאים מן הכלל. המה ראו את הרופא העברי ושמעו את תלונותיו, שאינו עומד במדרגה אחת עם יתר בני אומנותו, וכי קשה לו למצוא משרה או לעלות במעלות על סולם המשרות הניתנות ביד רחבה לחבריו מאת הממשלה; תלונות מעין אלה שמעו גם מאת יתר מכיריהם היהודים, שנתנו להם בקושי להגיע למדרגת השכלה גבוהה וכעת שוללים מהם את הזכות ליהנות מפירותיה. המה ראו לפעמים גם את החנוני העברי, את החייט ואת הרצען, ושמעו מפיהם תלונות מתלונות שונות על חוסר הפרנסה, על הלחץ ועל הדחק שבתחום המושב, הגורמים כי איש את בשר רעהו יאכלו – אבל מעולם לא התבוננו אל צרת האומה העברית, לא התבוננו ולא ידעו אותה. מתוך הספרים המתים לא למדו לדעת אותה, והאנשים החיים שבאו עמהם במגע לא היו מוכשרים לפקוח את עיני אלה ולהראותם את המכאובים המסותרים, את יסורי הנפש של עם שלם, השואפת לא רק לקבלת זכויות מידי אחרים, החפצה להשתחרר גם מאת אפוטרופסותם של האדונים הבלתי קשים, הממאסת בכלל את האדנות עליה, תהיה איזו שתהיה, ורוצה להיות אדונית לעצמה, מבלי הרכיב אלופים לראשה. הסופרים האלה, מהיותם ליברלים גמורים, היו מושבעים ועומדים לצדד גם בזכותם של היהודים עשוקי המשפט ולדרוש גם בעדם את הזכויות האזרחיות, מפני שגם היהודים אזרחים המה, ויש להם הרשות ליהנות מהן, והאמינו באמונה תמימה, כי יותר מזכויות אזרחיות לא יבקשו להם גם היהודים בעצמם. ומה גדל תמהונם של הסופרים הללו, כי שמעו בפעם הראשונה קול מוזר להם, כמו עולה הוא מעמק רפאים, תביעות חדשות וטענות משונות: העברים יוצאים מחוריהם ואומרים להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורנית, הם מדברים ע“ד איזה עבר נשכח, ע”ד איזו קולטורה מתה, ע“ד איזה רגש חנוט וע”ד איזה עתיד שלעולם לא יבוא לעולם, והנם רוצים לאחד ולקשר את העבר עם העתיד המדומה, שאינו אלא פרי התלהבות בלתי בריאה. זה היה הרושם, שפעל הקונגרס הציוני הראשון על הסופרים הרוסים, העובדים הראשיים בירחונים ובעתונים המוקדשים לליברליות. העתון המוסקבאי " Русскія ђдомости [S1] " הקדיש לביאור ערכו של הקונגרס דברים אחדים כלאחר יד בסוף הגליון בין יתר הידיעות המקוטעות, הבאות בעתונים לפעמים, למשל, ע“ד אספת בעלי הדו-אופן, ע”ד בקיעת האפרוחים מביצי צפרים על ידי חום מלאכותי וכדומה, והלא לעתון הזה דוקא יש שיטה מסוימת והשקפות מדויקות בנוגע לכל שאלות החיים, ורבים מקוראיו העברים חכו לגזר דינו, בידעם כי השפעתו גדולה על חוג קוראיו.

העתונים האחרים אמנם מצאו להם לנכון לתת דין וחשבון מפורט ע“ד התנועה הציונית החדשה, אלה מהם בשנאה גלויה ואלה בסימני חבה מסותרת, אבל גם המה לא ירדו לעומקה של התנועה הזו ולא התבוננו אליה מצדה העממי. אז יצא ראש המדברים בשאלות כאלה, הסופר יוז’קוב בכבודו ובעצמו, במאמרו החריף נגד התנועה החדשה. כולנו זוכרים עוד את השפעתו של “המאמר” הזה שנדפס בירחון הליברלי " [S2] Русское богатство " ושהטיל בשעתו סער גדול במחנה הציונים. יוז’קוב היה נחשב גם אז לאחד מזקני החבורה, וכל הגה היוצא מפיו מצא לו רבבות אזנים קשובות, והסופר הזה שהטיף כל ימיו לחופש ולחירות בקש לעקור במאמר אחד לא רק את העתיד העברי, כי אם גם את העבר של העם הזה. הוא בקש ומצא, כי אין לעם העברי לא שפה לאומית ולא ספרות לאומית. ובכן אין לו המשפט לדבר ע”ד עתיד לאומי. השפה העברית, – כך גזר הסופר יוז’קוב, – כבר עברה ובטלה מן העולם, הספרות של ימי הבינים יש לה אך ערך דתי ולא יותר. השפה היהודית לא הגיעה בכלל לכלל שפה, ואי אפשר להביט עליה כעל אחד מהסימנים שהלאום ניכר בו. בדברים אחדים – הסופר המובהק הרוסי לא מצא לו לחובה לעיין היטב בשאלה שהוא דן עליה וירשה לעצמו לדבר כמומחה וכבקי, בעוד שכל מאמרו הנזכר מראשו ועד סופו מעיד כמאה עדים נאמנים על עניות דעתו הגמורה של בעל המאמר בכל השאלות הנוגעות לחיי היהודים והיהדות הן בעבר והן בהוה. הסופר המובהק הרוסי ידע או אך שמע כי הציונים מתאגדים בשם ה“לאומיות” זעומת נפשו, ובכן חשב לו למצוה להתנפל עליהם, לבטל את כל שאיפותיהם המקבלות את יניקתן ממקור בלתי טהור, ולשים לאַל את כל תקוותיהם, שאינן נסמכות על ביטול הלאומיות בעתיד. ה“לאומיות” מביאה לידי התבודדות והתפרדות מאת יתר העמים, – כך כתב במאמרו, – ומפני זה היא מתנגדת להתחברותם הקולטורית של העמים השונים ומעכבת את התפתחותם החפשית, ומפני זה הזהיר את הצעירים העברים, כי לא יתפתו חלילה ללכת אחרי האליל החדש, שהקימו להם ה“נסוגים לאחור” בסוף המאה התשע עשרה. ורבים מהצעירים שפסחו על שתי הסעפּים אמנם גברו על יצרם ולא התפתו. גדולה היתה השפעתו של מאמר אחד בירחון הרוסי על צעירינו מהשפעתם של רבים מטובי סופרינו הלאומיים, ובמשך שנים אחדות היינו יכולים לשמוע בכל תשובותיהם של מתנגדי תנועתנו הלאומית הד קולו של מאמר יוז’קוב הנזכר.

ובשעה שהלאומיים הנרדפים בני העמים האחרים אינם פוגשים כל התנגדות על דרכם מצד הסופרים הליברלים, נברא בעד לאומיינו אנו, שגם המה אינם אלא לאומיים נרדפים, מצב משונה כזה, המכריח אותם לערוך את המלחמה מפנים ומאחור, מצד אחד מלחמה להם בלאומיים הרודפים ומצד השני צריכים הם להלחם עם הסופרים הליברלים. פה הנם נצבים פנים בפנים עם אויבם הגלוי, החפץ להמיתם בחניקה, ופה עליהם לעמוד על המשמר מפני אוהבם החפץ להמיתם בנשיקה. האויב לוטש את עיניו וקורא: השמד, והאוהב שולח מבטי חמלה וצער על הצעירים, שאינם חפצים להתבולל ונמשכים אחרי דעות נפסדות, שסופן מפח נפש. ובין כה וכה והמלחמה עם האוהבים בלעה את האנרגיה של לאומיינו לא פחות מהמלחמה עם האויבים. הלאומיים שלנו היו מחויבים להוכיח באותות ובמופתים, כי גם להם יש רשות לדבר בשם עם חי, שאך ע“פ טעותם של אוהבינו נמחק מספר החיים ונרשם בפנקס המתים. והנה במה שנוגע לעמים האחרים נוהגים כל הסופרים ע”פ הכלל הידוע “המוציא מחברו עליו הראיה”, ואם יקום איזה סופר, למשל, לשלול מאת העם היותר קטן את זכות קיומו הלאומי, צריך יהיה להוציא את כל כלי אשפתו ואת כל הוכחותיו להראות על ידן את צדקת משפטו, ובנוגע ללאומיים שלנו מהפכין את הסדר: ממנו רוצים להוציא את נשמתנו הלאומית, ועלינו להביא ראיה, כי עוד יש בנו רגש חיים, וכי מרגישים אנו כאב נורא בשעה שאומרים ליטול ממנו את נשמתנו.

והיחס הזה בכללו של הסופרים הליברלים אל התנועה הלאומית העברית לא שונה לטובה גם במשך השנים האחרונות, אף כי היה די עת לסופרים הרוסים הליברלים, המשמיעים לפעמים את דעתם ברמה ע"ד שאלת היהודים, להתבונן אל תנועתנו הלאומית ולדעת אנה פניה מועדות, ולא לערב אותה עם הלאומיות של הרודפים, כמו שהיו עושים עד כה. החברה הרוסית התעוררה כעת לתחיה ומביעה את תביעותיה בקול רם ובדברים ברורים, ובשעה כזו מוצאים להם לנכון אחדים מהמשתתפים בתנועה הצבורית, שהקיפה את החלק היותר הגון של יושבי המדינה, להוציא את משפטם הקשה על עתידותיה של התנועה הלאומית העברית. התנועה הלאומית העברית – כך מוצא הסופר נוביקוב, ששמו נתפרסם בזמן האחרון – תבטל מאליה, כשתעביר הממשלה את רוע הגזרות מעל האזרחים העברים, מפני שהתנועה הזאת נבראה אך לרגל האנטישמיות, לרגל החוקים המעיקים והעדר הזכויות, וממילא, כשתעבור הסבה הראשונה שהולידה אותה, לא תוכל גם היא להחזיק עוד מעמד בחיים. בודאי לא ירשה לו גם איש מפורסם ומכובד כנוביקוב למתוח דין קשה כזה על התנועה הלאומית של העמים האחרים. אדרבה, סופרים כנוביקוב וכדומה משתתפים בצערם של הלאומים הנרדפים, וחשים להם עתידות טובות, לכשישונה המצב הכללי לטובה. יוצאת מן הכלל היא הלאומיות העברית: היא היתה נרדפת, נרדפת היא כיום הזה ותהי נרדפת גם לעתיד. גם כשימחקו מספר החוקים את המלים “חוץ מהיהודים” ישארו עוד בעצם תקפן בחיים. גבולי תחום המושב יתרחקו או יבטלו לגמרי, אבל בתוך השקפות החברה יקציעו תמיד מקום מיוחד בעד בני “הלאום המוזר”, העומד בין הלאומים האחרים בתור חזיון בודד ואין דוגמא לו.

והרבה סייעו להשתרשותן של השקפות כאלה על הלאומיות העברית בין ראשי החברה המקפת אותנו אלה משלנו, המשתתפים בספרות הרוסית הכללית. גם המה מצאו להם לחובה להודיע גלוי, כי מתנגדים הם לתנועה הלאומית העברית, מפני שהם מתנגדי ה“לאומיות” בכלל, גם המה לא הבדילו בין לאומיות הרודפים ובין לאומיות הנרדפים, ומבלי נטילת רשות מבעלי הבית, כלומר מעמם, דברו לפעמים בשם העם כמו היו באמת שלוחי הצבור העברי, ומפני זה היתה הודאתם כהודאת בעל דין, שאי אפשר להרהר אחריה. הלא צריכים אנו להודות, כי גם בין בני העמים האחרים ישנם בעלי השקפות רחבות וחפשיות, ובכל זאת לא פגשנו עוד כי יקומו הסופרים החפשים בדעותיהם האלה ויטיפו להתבוללות גמורה. סופרים כאלה היו נחשבים בודאי בעיני בני עמם כבוגדים, ולוא היו גם בעלי כשרון מפורסמים, כי גם אז לא היו חולקים להם כבוד, והעם היה מואס בדובשם, כמו שהוא מואס בעוקצם. ואנחנו גידלנו בנים כאלה, גידלנו ומגדלים אותם, ולא רק מגדלים כי אם גם מנשאים אותם ומתימרים בכבודם, אם אך רואים אנו, כי שי להם מהלכים בשדרות הספרותיות העליונות. עוד גם זאת. ינסו נא סופרינו המתבוללים לפנות בלקחם לבני העמים האחרים הנרדפים והשואפים לתחיה לאומית, ינסו נא לפקוח את עיני העורים האלו ולהוכיח להם, כי בשאפם לתחיה לאומית הם מתנגדים לחוקי ההתקדמות. לא, כזאת לא יעשו. להפך, המה יהיו נזהרים ומדקדקים בדבריהם לבלי נגוע חלילה בכבודו של עם שלם, ורק בנוגע לעמם הם המה מרשים לעצמם לשלח רסן מפיהם ולדבר בשם עם, שלא שלחם מעולם, שלא מלא את ידם לדבר בשמו. גם הם חונכו ב“תחום המושב” שבעולם ההשקפות, גם הם השלימו כבר עם החוק המגביל: “חוץ מהיהודים”, ומבלי משים הם נגררים אחריו.

אמנם מה טוב חלקנו ומה יפה גורלנו! בני העמים האחרים הנלחמים על “לאומיותם” יודעים כי יש להם צר ואויב אחד: הלאומיים הרודפים, ועלינו להלחם עם הלאומיים הרודפים, שהם מכירים את לאומיותנו ורוצים מפני זה לחבלה, עם הליברלים, מתנגדי הלאומיות הרודפת, ואחרי כל אלה – עם חלק גדול ממשכילינו אנו, בני חורין בנוגע לאחרים ועבדים נרצעים לחוק הישן: “חוץ מהיהודים”.

עלינו להלחם כעת עם כל מתנגדינו ולהביע את תביעותינו לא בשפה רפה ובלחש. עלינו למסור מודעה קבל עם, כי אם מותרת השאיפה הלאומית לכל העמים הנרדפים מותרת היא גם לנו, עלינו לעקור את המלים: “חוץ מהיהודים”, לא רק מתעודות-המסע שלנו, כי אם גם מהשקפותיהם המוטעות של אוהבינו, החפצים להנות גם אותנו בשיווי זכויות. כן, הננו שואפים לשיווי זכויות, אבל יהי נא לא רק בעד הפרט כי אם גם בעד הכלל, לא רק בעד אישי העם, כי אם גם בעד העם במובנו הלאומי.