רקע
הלל צייטלין

1

(הסתכלות)

השכינה היא אֵם הבריאה כולה, אימו של העולם התחתון ביחוד, אמם של בני־ישראל, אימו של כל יחיד, אֵם אוהבת, מרחמת־מנחמת,

ובשפת המקובלים: אימא עילאה – בינה, אמא תתאה – מלכות, כנסת ישראל, מטרוניטא, עולמתּא שפּירתא, אילת־השחר, רחל, בת, ארץ עליונה, חוכמת שלמה, אמירה, דיבור, והרבה כיוצא באלו.

ואנו, אחרוני־אחרונים, יַתמי דיַתמי, בני הצער אשר כמוהו לא היה, בני הצרות אשר כמוהן לא ראה עד היום גם העם המלומד בצרות, אוּדים מוצלים מן השחיטות ומן הפוגרומים, אנו הצמאים וכמהים לגאולה ורק לגאולה, – מניחים אנו את ה’בינה' ואת ‘חוכמת שלמה’ ואת ה’דיבור' ואת ה’הנהגה', ועינינו תועות ומבקשות את האֵם, את רחל המבכה על בניה, את אילת־השחר, אותה ‘עולמתא שפירתא’ המתחננת בעדנו ובעד העולם כולו, המביאה גאולה לנו ולכל המדוכאים.


א.    🔗

כתוב בתורה: “ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם”.

באו אחרים וסירסו את המקרא: “ויברא האדם את האלהים בצלמו, בצלם האדם ברא אותו”.

ואנו, מה נענה אחריהם?

שני עומקים אלה נפגשים בנקודה אחת, שני תהומות אלה מתאחדים, לכשנסתכל בשורשם של דברים: “תא ואחוי לך היכי דנשקי שמיא וארעא אהדדי”…

האדם ברא את האלהים?

אבל איזה אדם בורא? – אדם האצילות בורא, מי שנברא בצלם אלוהים. ומתי הוא בורא? – בשעת נשיקת האלוהים.

בוא תבוא רעדת־פתאום (והנה אימה חשכה גדולה" וגו'), בהלה נוראה (“ורוח על פני יחלוף, תסמר שערת בשרי”), פעולה נמרצה של אחד החושים וביטול שאר החושים (“נופל וגלוי עינים”). הרוח ישא את האדם ולא ידע מאין ולאן (“בחזקת היד”). יברק ברק האלוהים, תזרח בינת האלוה הטמיר, הכמוס, המופלא; האדם יראה ברגע אחד מה שלא ישיג במדע של אלף שנים. ובוא יבוא אחרי־כן עונג היצירה, עונג לא מעלמא הדין, עונג הנצח, ביטול והסתכלות במקור־החיים, בחיי־החיים, באור אין־סוף.

ואולם גם אז האדם – אדם הינהו. ההארה האלוהית, גילוי־השכינה, שערי שמיים אשר ייפתחו, מראות אלוהים אשר ייראו, כל אלה יתכללו, יתאחדו ויתמזגו עם נפשו של אדם, ליבו ובשרו (“מבשרי אחזה אלוה” – לפי פירושם של חסידים), מיזגו, טיבעו, תכונתו.

והרי אז נברא אדם בצלם־אלוהים ועם זה גם בורא. עליונים ותחתונים מזדווגים; אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא.

הנבואה – טבועים בה שלושה חותמות: א) חותמת האלוה, הנצח; ב) חותם האדם הכללי (“ועל הכסא דמות כמראה אדם”, “כחם של נביאים שמדמים צורה ליוצרה”); ג) חותם האדם הפרטי, הנביא, החוזה.

ולפיכך שתי ההשקפות בעולם הנ"ל, הצוררות ואויבות זו את זו מאז ומעולם, שתיהן אמת הן ביסודן: האלוהים בורא את האדם ואת רוח האדם, והאדם לוקח את מתנת־האלוהים ובורא בצלמו הוא ובטיבעו הוא, בצלם האדם ובטבע האדם.

האדם הבורא, בגעת בו הרוח ממרומים, רואה באלוהות את יסוד האיש ואת יסוד האשה, היא השכינה.

ב.    🔗

יבואו התיאולוגים ויתרצו את הפליאה (“ה' אחד” – קודשא בריך הוא ושכינתיה…); יאמרו אחדים, שהשכינה היא כבוד נברא, כבוד נאצל (כוזרי); יאמרו אחרים, ששכינה היא משל לכוח אלוהי השולט בעולם; יאמרו המקובלים ששכינה משל למידה אחרונה, מלכות, וכדומה; בין הרים אלה אין אני מכניס כאן את ראשי.

רואה אני, שכל מקום שבעלי־האגדה פוסקים מלדרוש והמקובלים פוסקים מלחקור במופלא, אלא אלה ואלה נעשים חוזים. הם שוכחים את כל התמיהות ורואים את השכינה כראות הנשיות העולמית, היופי, העדן, הרוך, האהבה, החמלה, הצניעות, געגועי־נצח, המיית־נפש, עריגה שאינה פוסקת.

אשה עולמית זו – אהבתה וחמלתה מתגברות לבלי־קץ, יסוריה רבים לבלי־נשוא, לפי שהיא גם אימם של ישראל, לפי שהיא נודדת עימהם, לפי שרואה היא את צרותיהם, שומעת את חרפתם, את אנחותיהם, את בכייתם, נדה להם, מנחמתם, פורשת כפיה, בוכה, מתחננת. היא בשבייה ובניה בידי צרים, דוויים וסחופים, קרועים לרבבות קרעים, פזורים לכל רוחות השמיים, מירמס לכל חזיר מיער וכל שיקוץ משומם.


ג.    🔗

נקשיב נא בראשונה לסוד־שיח האגדה:

מקום יש להקדוש־ברוך־הוא ומסתרים שמו, ושם הוא בוכה.

הקדוש־ברוך־הוא מוריד שתי דמעות לים הגדול…

בת קול מנהמת כיונה ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין האומות.

מי שכל דיירי ארעא לא חשיבין לגבו, מסתתר בחביון־עוזו ובוכה על צרותיהם של ישראל, מוריד דמעות לים הגדול, והארץ רועדת.

ושכינתו גולה עם בני־ישראל, נודדת כציפור ולא תדע מנוח:

“גלו למצרים – שכינה עמהם; גלו לבבל – שכינה עמהם; גלו לאדום – שכינה עמהם”

וככל אשר היא גולה עם כל ישראל, עם העם כולו, היא גולה במיוחד עם החכמים, עם הראשים, עם פני־העדה:

“עשר מסעות נסעה שכינה…”

בכל מקום שתלמידי חכמים נמצאים, שם גם מישכן השכינה:

“שנים שיושבים ועוסקין בתורה – שכינה שרויה ביניהם”…

ובכל מקום שייעשה דבר טוב, דבר־מצווה, דבר־אמת, שם היא.

איש ואשתו חיים בשלום – שכינה שרויה ביניהם. בכל מקום טוב היא מופיעה ומשרה את הברכה במעשי ידי אדם.

ובבוא עת צרה ומצוקה, היא באה לנחם, להקל, להביא ישע ומרפא.

“שכינה למעלה ממטתו של חולה”.

וקרוב אל ליבה כל איש, כל אדם חוטא, והיא מצטערת בצערו.

“בזמן שהאדם שרוי בצער – שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי”…

והיא מַמלצת על עמה, מתחננת לפני אלוהיה, מתפללת בעד שארית בניה, לבל יתמו בגולה.

והיא רואה את קינה החרב, את ביתה ההרוס, את הכותל המערבי, ושבה לתעות, לנדוד, לבקש.


ד.    🔗

נטייל־נא בפרדס הקבלה, נשמע שם שיחת האילנות ושיחת הרוחות, ונבקש שם בין השיחים, בין הענפים, את אימנו, את שכינתנו.

נלכה־נא בעקבות רבי אברהם הלוי (גלגולו של ירמיהו הנביא – לפי האר"י) ונשמע את המיית שכינתו הוא:

“ובא (רבי אברהם) לפני הכותל המערבי בתפילה ובתחנונים ובבכיה גדולה, ואחר־כך ראה לפני הכותל צורת דוגמת אשה מלובשת שחורים, ותיכף מרוב פחד נפל ארצה, והיה צועק ובוכה בכי גדול ואומר: ‘אוי, אוי לי שראיתיך בכך; אוי, אהה על נפשי!’ והיה מאריך בבכיות ובזעקות והיה ממרט שערות ראשו עד שנתעלף ונרדם ואז ראה בחלום, שבא אליו רוח־הקודש בבגדים נאים ואמר: ‘התנחם, בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם’.”

זהו מיסודם של המקובלים. שבתאים – נוסח מיוחד להם:

“אז ראה שהשכינה לקחה את ראשו בין ברכיה וקינחה את דמעות עיניו ואמרה לו: אברהם בני, התנחם, כי יש תקוה לאחריתך”.

אחד השבתאים היה מעורר את הבריות בפסוק זה: “וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה”. השכינה, יפת־התואר, היא בשבייה; וחשקת בה – ואהבת אותה, ובכוח החשק – בכוח האהבה – תיגאלנה, תיפדנה מן השבייה, מן הגלות, מן הצרות.

המשורר האלוהי2 הביע את כל סערת רוחו, את כל אש־אהבתו ל“עולמתא שפירתא”, לשכינה הנודדת –

וישר על העין:

למה־זה דמע תזלי

עין בה לבבתני?

ועוד:

הסבי עיניך מנגדי,

אשר כברק ינהר.

או:

רצתה נפשי הוד דמותך,

תזרח אור כמו סהר,

ותפארת רום קומתך

דמתה לברוש ותדהר.

ובדומה לכך:

איומה, מראך הראיני,

תדמי אל פרח שושן,

אשר יביט אל תוך יפיך

לא ינום ולא יישן.

ועל סער האהבה:

דם אורבים חיצי עיניך,

בם מלחמה תתגרי –

חיכך מה־מתוק מדבש

וחשקך עז מארי.

ובשירה אחרת אנו שומעים את הד שיר השירים, קול געגועי היופי, כיסופי הגאולה וחמדת האביב גם יחד:

עת דודים, כלה, בואי לגני,

פרח הגפן, הנץ רמוני,

חלף הגשם, הסתו עבר,

קומי, רעיתי, החשק גבר,

נצא השדה, נלין במדבר,

שם אתן דודי לך, מחמד עיני.


ה.    🔗

נוסיף נהלך בגן־עדן־אלוהים לרוח היום, נשמע קול דממה, נקשיב ללחש בני־הגן, נטה אוזן לאשר יסופר שם על הדוד ועל הרעיה…

מספרים:

בגן־עדן התחתון יש מקום אחד מופלא ומוצנע, ובו גנוזים אלף היכלי־חמד, ואין איש אשר יכּנס בו מלבד משיח. משיח עומד בגן־העדן וסביב לו מרכבות־הוד של הצדיקים, חילות ומחנות של נשמות־קודש. ובל חודש ובכל מועד ובכל שבת הולך משיח להשתעשע בהיכלי־פנים אלה. לפני ולפנים יש מקום אחד נעלם מכל נברא, ומשיח סובב־סובב את המקום הנעלם ההוא, עד שניגלה לו מקום אחד הנקרא קן ציפור…

נכנס משיח בהיכל קן ציפור, נושא עין ורואה את האבות נכנסים בבית־המקדש החרב, רואה את רחל אימנו עומדת ובוכה על בניה והקדוש־ברוך־הוא מנחם אותה והיא ממאנת לקבל תנחומים. אז ירים משיח את קולו בבכי וכל גן־העדן מזדעזע וכל הצדיקים גועים ובוכים עמו. ונשמע קול בכי בפעם השנית ומזדעזע הרקיע שעל פני הגן, עד שמתפלצת המרכבה העליונה…

ומספרים על היום, שבו גלתה הרעיה מדודה:

באותו יום שנחרב בית־המקדש למטה ובני־ישראל הלכו בגולה, ריחיים על צווארם וידיהם אסורות, יצאה כנסת־ישראל מבית־המלך ותאמר ללכת אחריהם. בשעה שירדה אמרה: אלכה נא בראשונה ואבכה על בית־מעוני, על אישי ועל בני. ראתה את מעונה החרב והוא מלא דם החסידים שנשפך, והרימה קולה. נרעשו ונבהלו העליונים והתחתונים, עד שהגיע הקול אל מעון המלך ויחפוץ להחזיר את העולם לתוהו־בוהו…

ירדו חילות ומחנות של האלוהים לנחמה ולא קיבלה תנחומים.

ובכל זמן הגלות, אף־על־פי שהיא, הרעיה, כבושה בגולה, נסתרת, נעלמת, היא שולחת מבטי־אהבה אל דודה והוא אף הוא רואה את דמעתה, את אהבתה, ולבו הומה.

וממַשלים המושלים:

יש אשה אהובה, יפת־תואר ויפת־מראה, והיא נסתרת, נעלמת בחדרי־החדרים של היכלה; יש לאשה אוהב יחיד, שאין איש יודעו. האוהב, באש אהבתו סובב הולך על שער היכלה. מה היא עושה? פותחת לאוהבה פתח קטן במקום־סיתרה, מגלה פניה וחוזרת ונסתרת. אין איש רואה, אין איש מרגיש, מלבד האוהב, אשר מעיו יהמו, לבו דווי ונפשו כלה אליה.

והוא, האוהב, צופה ומבקש: מי הוא זה אשר יעשה חסד עם אהובת־נפשו, מי הוא אשר יבין לצערה־תקוותה – ואין איש.

“בשעה שיבוא הקדוש־ברוך־הוא לפקוד את האַילה שלו, יסתכל בכל אלה אשר הלכו עימה, יסתכל בהם ובמעשיהם, יביט ללב כל־יחיד־ויחיד, ולא ימצא זכאי”.

היה היו משיחים, בכל אחד ואחד בער הניצוץ האלוהי, ליבו של כל אחד היה מלא געגועי השכינה, ואולם כל אלה היו אך ניצוצות, אך התחלות. חסרו להם השלימות, המיפעל, הכוח והעוז.


ו. שבתי־צבי עינו הטעתו, ראה ולא ידע מה ראה, ניבא ולא ידע מה ניבא. ראה את געגועי השכינה, שמע את המיית הלב, וחשב שכבר באה הגאולה, שכבר מצאה השכינה מנוח.

הוא לא ביקש עוד להקים את השכינה מעפרה, כי חשב שכבר הרים אותה, שכבר הגיעה עת־דודים, שכבר נתעלה, צורף וזוקק העולם: הכל קדושים, הכל טהורים, הכל מותר.

גורי האר"י הראוהו:

“ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקשוטין אזלא” ו“מדאני אסא לארוס וארוסה”… כסבור היה שבתי צבי, שכבר באה שימחת־הנפש שאינה פוסקת, חתונת העולם, הגאולה השלימה ושעשועי גן־עדן, ולא ידע החולם הטראגי, שעוד העולם מלא זוהמה, רע וחטאים, יסורים ונבלה, שימי הגאולה רחוקים־רחוקים הם, שעדיין העולם לחוקים הוא צריך, לתורה, לגדר, שעדיין לא הכל מותר, לפי שעוד לא הכל טהור.

ושבתי צבי חדל לראות את השכינה ההומיה, את האם המבקשת בניה, את השכינה הבוכה ומבכה ועימה מלאכי־השרת וכוכבים ומזלות. הוא ראה את הכלה השמחה, העליזה, היוצאת לקראת דודה, וישר את שירו:

"במסקי לעילא לטורא רמתא,

זכאי הוינא, ארי חזית יתה.

חזית אנא יתה, עראית ברתא,

ברתא דמלכא, כד נחתי לתתא;

חזינא האי שופרא דאזלא ערטילאה,

עולמתא כד אתית במיא לאסחאה,

שפירתא כד סלקא מבי־מסותא,

כד אזלא בתוקפא, בחנא ורבותא".

וישר על שפתיים – אלמוגים, על עיניים – אש, על הבשר – לבן כשלג, על העדן, על הזיו.

“מן הנשגב אל הנקלה רק צעד אחד” – וצעד אחד גם מן היופי אל הכיעור. קיר דק מאד מבדיל בין הקודש ובין הטומאה.

בנשמותיהם של שבתי צבי, נתן העזתי, נחמיה חיון, חיים מלאך, חי אל גואל, אך מכיוון שלא מצאו די כוח בליבם לעובדו וללחום את מלחמתו, התחילו שוקעים ויורדים, נכשלים ונופלים.

בא ההמון אחריהם והפך את החשק, ואת הסער, ואת הגעגועים, ואת הכאב, ו’אהבת עולם' ו’אהבה רבה' – לתאוות־בהמה ולהנאה גסה.

ירדו השבתאים, קילקלו את מעשיהם, מיעטו את הדמות, הפכו “הוד לדוה”. הקניטו את שכינתם, הורידוה לבאר־טיט, שיקצוה, ניבּלוה, טימאוה.

והיא אמולָה, נידחה, ליבה אל דודה, ומבקשת את מושיעה־גואלה.


ז.    🔗

קם מצרף ומטהר – הופיע הבּעל־שם־טוב.

נתגלה הבעל־שם וכל קדושיו עימו. אלה לא התאַמרו להיות משיחים. הם באו ליישר דרך למלך המשיח.

עד ימיהם ניסו לגאול את השכינה בחומר ולבינים של בעלי ההלכה (“בחומר – זה קל וחומר, לבינים – ליבונה של הלכה” – זוהר), ברוך ובנועם של בעלי־האגדה, בנזירות ופרישות של בעלי־מוסר, בהסתכלותם של בעלי־קבלה.

באו החסידים, הכניסו בכל אלה את השימחה הפנימית, הנפשית, האלוהית, אותה השימחה, אשר בתוך־תוכה, בשורש השורשים שלה, היא גם תוגה אלוהית, כליון־הנפש, געגועים על מה שלא כאן, מה שאין לו כל שם, מה שהוא גם מעל לעולמות העליונים.

אותה השימחה באלוהים, שהיא־היא גם התוגה היותר עמוקה (מתוך שתוכנה געגועים על מה שלא ייראה לא בעיני בשר, לא בעיני השכל, אף לא בחזיון ומראה, כי אם בנקודת הנפש, בצמאון הנשמה האלוהית), כשהיא נעשית פועלת, תמידית, חיונית, היא־היא גם האהבה.

“כשאדם מתעורר יום אחר יום בבכייה, אז אחר הבכייה באה שמחה, כי שערי דמעות לא נשלבים, ובא מכוח זה לעבוד בשמחה. כמו שגידוּל הלחם הוא על־ידי שחותר את הארץ וזורע ויורד עליה מטר ואחר־כך גדלה וצומחת השיבולת, כמו כן כשנתבקע הגוף – זיבחי אלוהים רוח נשברה – ועיניו זולגות דמעות, בא אחר כך על־ידי־זה לשעשועים של שמחה”.

“השמחה מורה, שאוהב את הדבר הרבה וזו מדרגה יותר גדולה מבכייה, כי הבכייה פותחת את השער, והשמחה משברת את המחיצה”.

“כמו שני אנשים מתאבקים זה עם זה, (כדי) להפיל זה את זה, הנה אם אחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ליפול, אף שהוא גבור מחברו. ככה ממש בנצחון היצר אי־אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכת מעצלות, כי אם בזריזות הנמשכת מן השמחה וטהורה מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם”.

“מן העביוּת שבזה העולם, המסתיר אור אין־סוף ב”ה, כשמשבּר (האדם) מחיצות ומסכים, נעשה מרכבה אליו, ית‘… אך באיזה אופן יכול לסתור מחיצות־העביות? – על־ידי תשוקה שיש לכל אחד ואחד מבני ישראל מטבעו וממולדתו להבורא ית’, וזאת הבחינה נקראת אליהו".

“עיקר השמחה הוא בלב, ואי אפשר ללב לשמוח עד שיסיר (האדם) עקמומיות שבלבו, שיהא לו ישרות־לב, ועקמומיות שבלב מפשיטין ע”י רעמים, שהם בבחינת תפלה, בכח וביראה ואהבה וכונה גדולה".

“צריך האדם להתגבר ולהתחזק ולהיות בשמחה תמיד בין בעליה ובין בירידה, ומי שאינו יכול לחזק עצמו בשמחה גם בעת הירידה, אזי נכון והגון מאוד שירד ממעלתו, מאחר שאינו יכול לחזק את עצמו בשמחה בשעת הירידה”.

“כל החסרונות, שבאים לאדם, באים מן הניצוצות שנפלו, בבחינת שבירת־כלים, והתיקון על־ידי מה שמשמח האדם את עצמו באלהיו, בבחינת שוֹש־אשיש־בד'. על ידי זה נשלמים כל החסרונות מהשבירה ומתעלין כל ניצוצות הקדושה”.

“עיקר השגת הנשמה, שהיא משגת רוחניות העליונה, היא בחינת החשק, שיש בדבר העשייה. וכל חשק עיקרו מכח הטעם, וכל טעם הוא בלתי מושג, וכל דבר שהוא בלתי־מושג הוא חלק ממש מהקדוש־ברוך־הוא”.

“אם יהיה זמן, שיהיה חשק גדול לבני אדם לידע את ד' ולדבוק בו, אז יירצה החשק הזה כעולָה וככל הכונות, ואז תבוא הגאולה”.

“ענין יחוד קודשא־בריך־הוא ושכינתיה – כי אוריתא וקודשא־בריך־הוא חַד, וכשאדם משים חיוּת בהדבור או במצוה אז מתדבק חלק אלוה, ששוכן בקרבו, בהקדוש ברוך הוא”.

“שכינה נקראת האלהות השוכנת בכל הנבראים ונותנת בהם כוח וחיות להיות בעולם והיא בחינת המלכות, ובחינת המלכות, שמתלבשת בבחינות התחתונות בדברים גשמיים, נקראת שכינתא תתאה; ובחינת מלכות, שמתלבשת בתורה ובתפלה ובמצות, נקראת – שכינה עילאה”.

“כל מה שחסר לאדם, הן ברוחני והן בגשמי, החסרון הוא בהשכינה כביכול. אך כשידע האדם את זאת, שהחסרון הוא למעלה ולמטה, בודאי יהיה לו צער גדול ועצבות ולא יוכל לעבוד את ד' בשמחה. לכן הוא צריך להשיב לעצמו: וכי מה אני ומה חיי, שהמלך בעצמו, כביכול, מספר לי החסרון שלו? וכי יש כבוד גדול מזה? ומתוך כך בא לשמחה גדולה ומתחדשים המוחין שלו”.

מאחר שכל עיקרה של שימחה זו הוא החשק, הגעגועים, רצון וכיסופין דקדושה, הרי עולה היא בד בבד עם הרגשת החסרון הניצחי, כי הגעגועים הם רק על מה שחסר.

ולפיכך, אף־על־פי שהשימחה והעצבות הן שני הפכים, הנה השימחה והתוגה הפנימית, התמידית, העמוקה (בלשון בעלי־חב"ד: השיפלות והשימחה), מתאַחדות ומתלכדות בשורש אחד של הנשמה.

“דבר זה שמעתי בפירוש מאבי ז”ל, – מספר האדמו“ר בן הרב מלאדי, – שלא יוכל אדם לקבל אמתת רזין דאוריתא והשגות עמוקות באור אין־סוף, שיקבעו בנפשו ממש, בלתי אם יש בו המרה השחורה הטבעית והעצמית, שמושרשת בו מנעוריו דוקא, ודוקא בבחינת ההיולי שבה, הכללי, עד שמואס בחייו בתמידות, בכל שעה ושעה”.

‘מרה שחורה’ זאת פירושה: געגועים עולמיים על מה שצריך להיות – וַאַין צער־עולם פנימי, המיית־נפש אשר לא תדע מנוח. בעת ישמח וירחב לבך, עינך תדמע דמוֹע, תערוג ותכסוף ולא תדע מה.

תכונה זו מושרשת עמוק־עמוק בנפש היהודי ביחוד (החסידים מרמזים: “והנה נער בוכה – ותאמר מילדי העברים הוא זה…”). תכונה זו מתעמקת על־ידי הצרה העולמית והצער הניצחי של עם נע ונד, הרוס וקרוע, שנפשו מלאה געגועים על ימים טובים מאלה.

“במזרח חמה זורחת ובמערב שוקעת, כי שכינה במערב והשכינה בוכה ומיללת כביכול על צרת ישראל המפוזרים בגולה ואינם על מקומם”…

“רחל מבכה על בניה – זו בחינת עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, כי רחל היתה יפת תואר ויפת מראה (ועל כן עיקר ההולדה של הצדיק – שהוא בחינת יוסף שהיה יפה תואר ויפה מראה, הפאר והיופי של העולם – הוא רק מרחל), אבל עכשיו בגלות, אחר החורבן, היא בבחינת מבכּה על בניה, ועל כן היא בחינת עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, כי מאור עינים נסתלק על־ידי הבכייה…”

“כשאדם מפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, אזי השכינה כנגדו מפרשת לפניו (לפני האדם) את שיחתה וצערה, והיא מנחמת אותו שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים”.

“אב ואם אוהבים את הבן בשוה, ואם הבן איננו מתנהג בדרך הישר, האב, אעפ”י שהוא אוהב את הבן, איננו מראה לו אהבתו ומיסר אותו, והאם מרחמתו ומנשקתו ומקרבתו אל אביו. כך עתה בגלות: מדות הקב“ה אינן מגולות, רק מדת השכינה מגולה”.


ח.    🔗

החסידים צירפו וזיקקו את המושגים, ואולם מתוך צירוף וזיקוק באו, לרוב, לידי הפשטות ועשו את השכינה בחינה ומידה (“שכינה נקראת החיוּת ששוכנת בעולמות” וכדומה). אבל יש והם מדברים על האם, על רחל, על צער האם, על געגועי־אם, רחמיה, אהבתה, תקוותה.

הצירוף והזיקוק, ההתעמקות וההפשטה, באו כניגוד טבעי לגסות ולעביות, שהכניסו השבתאים בציור שכינה, ובזה יישרו החסידים את הדרך לציורים יותר טהורים, יותר עולמיים.

ואולם מעלה יתירה יש לסיגנונם של חסידים, שגם ההפשטה שלהם היא מלאה חיים, והרי אתה יכול לעזוב בכל עת ובכל שעה את ההפשטה עצמה ולשים לב אל הגעגועים הפנימיים, אל החשק הפנימי, אל השימחה באלוהים, שהיא היא, כאמור למעלה, גם התוגה הפנימית.

כשאתה שם לב לאלה, כלומר, לעניינים הפנימיים, לאותו סגנון של התלהבות, געגועים ותוגה גם יחד, הרי אתה מבין, שאף־על־פי שהחסידים (ביחוד: בעלי חב"ד) חוקרים ומתעמקים בהפשטות, הנה נקודת־הלב שלהם מבקשת שכינה מיסטית־חזיונית: סמל אהבת־עולם, רחמי־עולם, תוגת־עולם, נשיות עולמית, חן־עולמים ויפי־עולמים.

“יופי של אשה – הם אומרים – הוא ציון וסימן ליופי של מעלה, ששורה עליה ניצוץ של יופי מעולם התפארת, ואין אדם רשאי לדבוק ביופי זה התחתון, אלא יש לו לדבוק על־ידי זה ליופי־של־מעלה”.

ביחוד אתה רואה מגמה פנימית זו, געגועי־אלוֹה אלה וגעגועי־יופי אלה, אצל החסידים בשעה שהם מספרים.

אנחנו נביא בזה מתורה־של־אֵש זו רק מגילות מגילות:

“הצדיק מברדיטשוב בא לעיר דיקלא בעשרים בעומר ובא לשם באישון לילה ואפלה ולא היה מי שיאסוף אותו לביתו, עד שבא בורסקי אחד והכניס אותו לביתו; רצה להתפלל מעריב ולספור ספירת העומר ולא יכול שם, והלך לבית־המדרש יחידי להתפלל וספר עד חצות לילה, והבין מזה צער השכינה בעמדה בשוק של בורסקי, ובכה הרבה בכיות מתוך עמק הלב על צער השכינה, ומרוב צער ובכיה נתעלף ונרדם וראה במראה אור וזיו וזוהר גדול, שהיה מכהה גלגל חמה, בדמות אשה מקושטת בעשרים וארבעה קישוטין, וכל קישוט היה מזהיר בזיו שלא יכילנו הרעיון הגשמי, ואמרה: חזק, בני, חזק”.

“רבי יעקב שמשון (משיפטיווקא), כשהיה בארץ הקדושה, ראה את השכינה בדמות אשה בוכה ומצטערת על בעל־נעוריה, שהיה לה בעל ומת, והקיץ משנתו ואמר לחבריו: אין בעולם כעת מי שיהיה בעלה דמטרוניתא (בחינת חיה דאצילות), אלא הקדוש רבי פנחס (מקריץ), ובודאי נסתלק בלילה ההוא. ובכה הרבה בכיות”.

ומתוך אגרת הבעש"ט:

“עליתי (בשעת עלית־נשמה) מדרגה אחר מדרגה, עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה מאד ואיני יודע לשמחה זו מה עושה… ושאלתי את פי משיח: אימתי אַתי מר? והשיב: בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות יחודים ועליות כמוך, אז יִכלו כל הקליפות ותהיה שעת רצון וישועה”.

ואחד מן היִחוּדים הוא מגלה שם:

“בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתיחדים זו עם זה ואחר כך מתקשרות ומתיחדות האותיות וכו', ומתיחדים העולמות כאחד ועולים ונעשה שמח ותענוג גדול לאין שעור. בהבינך שמחת חתן וכלה בקטנות וגַשמות, כּל־שכּן במעלה עליונה כזאת”.

וממעשה של ר' נחמן באבידת בת־מלך, שהלך ‘השני למלך’ לבקשה במידברות ומצאה בארמון־זרים והתחבא באחת הפינות וראה שהיא, בת־המלך, מובאה למלך הזר בתופים ובמחולות ומעטרים אותה עטרות ומשוררים ומזמרים לפניה.

“המלכה הציצה וראתה אחד שיושב בזוית והכירה אותו ועמדה מכסאה והלכה ונגעה בו ושאלה אותו: מכיר אתה אותי? והשיב לה: הן אַת בת־המלך שנאבדה, איך אני יכול להוציא אותך? אמרה לו: אי־אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת וכל השנה תתגעגע להוציא אותי, וביום האחרון של השנה תהיה מתענה מעת־לעת ולא תישן כל המעת־לעת”.

בן־המלך עשה כן, ודווקא ברגע האחרון ראה אילן־תפוחים גדול ועמד ואכל ממנו ותיכף שאכל את התפוח נפל וחטפתו שינה, ובין כך וכך עברה העת. בא עוד פעם אל בת־המלך וציוותה, שביום האחרון לא יישן ולא ישתה, כדי שלא יישן.

“ביום האחרון היה הולך לשם וראה מעין הולך ומראהו אַדום והריח של יין. שאל את המשרת: הראית שזה מעין, וראוי שיהיו בו מים? אבל המראה אדמומי והריח של יין. והלך וטעם מן המעין ונפל וישן עד שבעים שנה. והיו הולכים חילות רבים, אחר־כך הלכו מרכבה ועגלות־צב, ושם ישנה בת המלך. ועמדה שם אצלו וירדה וישבה אצלו והכירה אותו, והיתה מנערת אותו מאד, ולא ננער… והיתה בוכה מאד על זה. אחר כך לקחה מטפחתה וכתבה עליה בדמעות שלה והניחה אצלו…”

“אחר כך הקיץ ושאל את המשרת: היכן אני בעולם? וספר לו כל המעשה. בתוך כך הציץ וראה שהמטפחת מונחת אצלו, ושאל: מאין זה? והשיב לו, שהיא כתבה עליה בדמעות. ולקחָה והרים אותה כנגד השמש והתחיל לראות האותיות וקרא מה שכתוב שם, כל קוּבלנתה וצעקתה, ושכּעת איננה במבצר, אלא שיבקשו הר־של־זהב ומבצר־של־מרגליות, ושם ימצאוה…”

וכך נמשך המעשה: בן־המלך – מבקש עוד כיום את הר־הזהב ואת מיבצר־המרגליות ואת בת־המלך. ותמיד ברגע האחרון, בשעה שהוא מדמה כי זמן־הגאולה קרוב, הכל גז ונעלם. הוא מתגעגע ומבקש, היא “כותבת בדמעות שלה”, וטרם ימצאנה, טרם יגאלנה.

וממעשה ב“ז' בטלערס”:

“יש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן יוצא מעין, וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב, וזה הלב של העולם הוא קומה שלימה עם פנים וידים ורגלים וכו'. אבל הצפורן של הרגל של אותו הלב היא מלובּבת יותר מלב של אחר, וההר והאבן והמעין הנ”ל עומדים בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק תמיד מאד־מאד לבוא אל אותו המעין, צועק לבוא אל המעין, וגם זה המעין משתוקק אליו."

“ומאחר שהוא מתגעגע אליו כל־כך, מפני מה איננו הולך אל המעין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אינו רואה את השפוע ואינו יכול להסתכל במעין; ואם לא יסתכל במעין, תצא נפשו. כשעומד כנגד ההר, הוא רואה ראש השפוע של ההר, ששם עומד המעין, אבל תיכף, כשילך ויתקרב אל ההר, אזי נעלם ממנו ראש השפוע”…

“זה המעין אין לו זמן, כי איננו בתוך הזמן כלל, אך עיקר הזמן של המעין הוא רק מה שהלב נותן לו במתנה יום אחד…”

“וסמוך לגמר היום מגיעה שעתם לפרוש זה מזה ולהסתלק; והלב הומה אל המעין ומעין אל הלב, והם משוררים זה לזה שירים נפלאים באהבה רבה וגעגועים עצומים מאד־מאד”.

ואז בא המושיע, הגואל, בעל חסד־של־אמת:

“האיש בעל חסד־של־אמת יש לו השגחה על זה, וכשמגיע היום, בסופו ממש, להיות נגמר ונפסק, אזי האיש בעל חסד של אמת נותן במתנה יום אחד למעין, והלב נותן היום להמעין, ואז שוב יש לו זמן למעין”.

וכך כיבשונו־של־עולם: לב העולם, השכינה שבעולם, השכינה שבאדם, עורגת, כמיהה, צמאה. ליבה אל המעין – אל האין־סוף (בשפת הגנוֹסטיקים: אין־שֵם), אל מה שלמעלה (או מבעד…) לכל זמן, לכל עולם ולכל אדם. האדם, אדם דאצילות, החוזה, היוצר, נותן לשכינתו את הזמן, את הדמות, את התמונה, והשכינה נותנת לָאֵין־סוף, לָׂאֵין־זמן, לאין־שם.




  1. נכתב בתרס"ה.  ↩

  2. רבי ישראל נג'ארה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות