א. מחדש    🔗

אב גדול וקדוש, אבי כל באי־עולם!

אתה בורא את עולמך־בנך, בניך, – בכל מעוף־עין.

אם כהרף־עין תסיר את חסד יצירתך, והיה הכל אַין ואפס.

אבל אתה מריק על יציריך־בניך צינורי־ברכה בכל רגע ורגע –

ועוד פעם יופיעו כוכבי־שחר ושרוּ שירת־אהבה לפניך –

ועוד פעם יצא שמש בגבורתו ושר שירת־עוז לפניך –

ועוד פעם ישירו מלאכים שירת־קודש לפניך –

ועוד פעם תשרנה נשמות שירת־צמאון לפניך –

ועוד פעם ישירו עשבים שירת־געגועים לפניך –

ועוד פעם תשרנה ציפורים שירת־גיל לפניך –

ועוד פעם ישירו אפרוחים עזובים שירת־יתומים לפניך –

ועוד פעם יתעטפו אילנות כשליחי־ציבור לפניך –

ועוד פעם ילחש מעיין את תפילתו –

ועוד פעם יעטוף עני ושפך את שיחו לפניך –

ועוד פעם נשמתו־תפילתו בוקעת שחקיך בעלותה לפניך –

ועוד פעם פּוֹר יתפּוֹרר גווֹ מאימת כבודך –

ועוד פעם עינו נשואה אליך.

רק קו אחד מאוֹרך והייתי חדוּר־אורה.

רק דבר אחד מדבריך וקמתי לתחיה.

רק תנועה אחת מחיי־ניצחך והייתי רווי־טל־ילדות.

הלא אתה בורא הכל מחדש. ברא־נא, אבי, אותי, ילדך, מחדש!

נשום בי מנשמת־אפיך וחייתי חיים חדשים, חיי ילדוּת חדשה.

 

ב. קדושים¹    🔗

אֵל גדול וקדוש!

אב גדול וקדוש של כל־ישראל!

אנוכי החוטא, הטמא, השפל, השבור והמרוסק, בא להתפלל לפניך, הקדוש מכל־קדוש, הטהור מכל־טהור, הרם מכל־רמים, צוּר־הצוּרים.

בעד־מי אני מתפלל לפניך?

בעד אלה שהתהלכו לפניך כל ימי חייהם, נשמו ונעו רק בך, לא שכחוּך אף רגע, ויצאה נשמתם בקדשם את שמך.

חטאנו הוא, כי הקודשים מתחללים.

חטאנו הוא, כי גם עבדיך אינם מוצאים מנוחה.

חטאנו הוא, כי עצמות קדושים מושלכות מקבריהם.

גוויות, שהיו מישכן לקדושתך, מושלכות החוצה – חולל משכנך.

גוויות, שהיו מיקדש לפניך, טומאו בידי רשעים – ניטמא מיקדשך.

גוויות, שהיו מרכּבה אליך, היו לחרפה ולשנינה, – נופּצה מרכבתך.

הנה אנשים־חזירים באים, משליכים את עצמות קדושיך מקבריהם וקוברים סוסים במקומם –

ואתה תחשה, אלי? ואתה תתאפק? ואתה תסבול? ואתה לא תרעיש שמיים וארץ?

אומנם רבו חטאינו, אבל מה עשו לך אלה הטהורים, היפים, הקדושים?

אם לא למעננו – עשה למענם.

בוא תבוא ישועתך, היגלה ייגלה חסדך, יתגדל ויתקדש שמך –

בהקימך מישכנך, מיקדשך, מרכבתך!

 

ג. שערי דמעות    🔗

יומם ולילה אני צועק לפניך, יומם ולילה אני בוכה לפניך – אין עונה!

צועקים אליך עימקי־המעמקים שלי – אין עונה!

עורגת אליך הנקודה הנעלמה של נישמתי – אין עונה!

אז, בימים מקדם, בבקשי, בבכותי, בשוועי אליך, נדמה נדמה לי מענך;

עתה – חומות גדולות ביני לבינך ושערי־ברזל סגורים על מסגר.

וביד קדושיך מסרת: “כל השערים ננעלים, חוץ משערי דמעות” –

גם שערים אלה סגורים ומסוגרים עתה – אין פותח!

“קוה אל ד', חזק ויאמץ לבך”.

“אם התפללת ולא נענית – חזור והתפלל!”

עד נשימתי האחרונה לא אחדל משפוך שיחי לפניך –

נשימתי האחרונה – רינה ותפילה!

נשימתי האחרונה – נשיקת רוחך!

נשימתי האחרונה – נטף בים, קו בשמש, נשמה בנשמת־עולם.

יוֹנה לבנה עמדה על כרכוב חלוני – תבשר־נא בשורת ישעך!

רוח קל עבר על־פני – תבוא־נא עימו דרישת־שלומך!

נחשול־אור פרץ אל חדרי – ייגלה־נא חזון הנחמה!

 

ד. טהרני    🔗

אתה אמרת על־ידי קדושיך: “הבא לטהר – מסייעים אותו”. מה הרביתי לדפוק על דלתיך, על שערי־טהרתך, – ואין מסייע!

מי־זה יסייע? מי־זה יתמוך?

הנה אוחזים בציציות ראשנו ודוחפים אותנו בחוזקה אל שערי הטומאה – משליכים אבן בנו ומשקיעים אותנו במצולת־החטא, בטיט־היוון, בעימקי־שאול.

היאַמר שם במרום: אין לנו חפץ בך, דבר אין לנו ולטהרתך?

ולמה־זה בראתני? למה־זה תתן לי מתנת חייך? למה־זה הפחת בי מנישמת אפּך?

אם אין לך חפץ בי ובמעשי – למה־זה שלחתני ארצה?

הלא שלוּח אני מאיתך, כאשר שלוּח הוא כל אשר נישמת־עליון באפו – ולמה־זה לא תיתן לי הכוח והעוז להשיג מה שבשבילו שולחתי?

למה לא תתן לי הכוח והעוז להסיר מעל דרכי מפריעי־שליחותך – תאוות־בשרי, קוצר־רוחי, עוצבי, יגוני, כישלוני?

מדוע לא יהיה רצוני כולו קודש אליך? למה־זה תתנני לעשות את אשר לא רצונך הוא?

האין נשימתך מצרפת ומזקקת? האין רוחך נושב מגן־עדן? האין מֵי מעיינך, מקודש־הקודשים?

ומאַין בא פיגול החיים? מאין באים המאווים אשר לא לך הם? מאַין באים הגעגועים אשר לעפר ואפר הם?

ימינך תנחני – ולמה־זה תורידני? רוחך ישאני – ולמה־זה תשקיעני? ליבי קורא לך – למה־זה תרחיקני?

ואם קרוב אקרב אליך, אתה הולך הלוך ורחוק;

ואם אגש אליך – תגרשני, תרדפני, תדיחני –

הכה גדול חטאי? הכה כבדו פשעי?

ואם גם מאד כבדו פשעי – האתה לא תוכל נשוא אותם, אתה, הנושא את כל העולמים, כל החיים וכל הדורות?

ואם טומאתי – הלא אתה הים המטהר את כל הטומאות.

ואם חשכה נישמתי – הלא אתה הוא השמש החודר לתוך כל הפינות החשכות.

ואם נחלשתי, נרפיתי, נדכיתי – הלא אתה צור־עולמים.

אם נטף מיַמך אני – אפול אל פיהו! אם קו משימשך אני – שוב אשוב אליו!

אור אין־סוף! פותח אני את נקיקי נישמתי לפניך – הקיפם, סובבם, היכנס בהם, חדור בהם!

אור אין־סוף! חיי – חיייך, אוֹרי – אורך, נישמתי – נישמתך.

אור אין־סוף! התאחד בי, הידבק בי, אָגוּרה בשמיך בחיי־אדמתי, אדבק בנישמתך בחיי־גווייתי, אדבק בזיווך בעימקי־מצוּלתי!

 

ה. חצות    🔗

עמקי־ליל. דממה. שינה. ליבי עֵר.

אנוכי עֵר – אתה עֵר. נגוּרה יחד!

אני שופך שיחי לפניך, אתה שופך שיחך לפני. אתה מאזין לקולי; אני מאזין לקולך. הבה נידבק לנצח!

אינני צועק לפניך. אינני מבקש מאומה ממך. אני – עימך, אתה – עימי.

האשיר שירתי לפניך? האריע תרועתי לפניך? האָסוּך נַסך דמעותי לפניך?

שירה ותרועה לא חפצת, דימעה ואנחה לא שאלת.

למה לך דימעותי, למה לך אנחותי? – כולי שלך.

למה לך שאלותי? למה לך בקשותי? – כולי שלך.

למה עריגתי? למה לך תשוקתי? – כולי שלך.

למה לך מילים? למה לך דברים? בוא־נא אֵלי, היכנס־נא בי – בלא־דברים.

 

ו. אני ואתה ואין בילתך²    🔗

ריבון העולמים! הנני בידך כחומר ביד היוצר –

אם אתאמץ בעיצות ובתחבולות וכל יושבי תבל יעמדו לימיני –

אם גם מלאכים ושרפים יחפצו להושיעני ולתמכני –

אם גם כל עולמות־אור, עולמות עליוני־עליונים, יאצילו מרוחם עלי –

מבלעדי עוזך ועזרתך – אין ישועה.

ואם גם כולם יחפצו להרע לי ואתה בחמלתך תשים עינך עלי ותשקיף עלי לטובה ממעון־קודשך –

חבלים נפלו לי בנעימים, ישועתי באה ועזרתי תיגלה.

ומה אני מבקש ממך איפוא? עזרני־נא, ריבון העולמים, להיות עיני פקוחות לראות אמיתות הדבר הזה ואמונתך תהי קבועה בליבי בכל־עת, לבלתי יֵט, לא במחשבה, לא בדיבור, לא במעשה, לעבוד זולתך.

עזרני־נא, עזרני, לבלתי ימושו מרעיוני ומליבי הוד גדולתך וגבורתך והופעת חיותך בכל רגע ורגע וקוטן ערכי בין מעשיך. במה נחשב אני בין יצוריך? כאַין אני נגד ברואיך.

עזרני־נא, עזרני, כי ישמח ליבי בך תמיד, אשר בראתני לכבודך, ואהבתך תיבער בליבי בכל־עת, ומחוכמתך תאציל עלי להיות נגד עיני גדולתך וגבורתך ומיעוט ערכי וחסרון בינתי.

עזרני־נא, עזרני, אבי שבשמיים, כי ינעם לי כל אשר תעשה עימדי ואַל יבלבלני שום עניין מעבודתך האמיתית ואַל תעל קינאת־אדם עלי ולא קינאתי על אחרים ואַל אתאַו לשום דבר זולת רצונך.

הורני־נא דבר חוקיך לעובדך בלב נָבָר וזך ובשימחה וברוח נמוכה ובאהבת ישראל עמך – ויתקדש שמך בי.

 

ז. רחמים    🔗

אל אלוהי ישראל! מי אנוכי, שאתפלל לפניך על בניך?

מי אנוכי, שאזכה להתפלל לפניך על בני אברהם, יצחק ויעקב?

מי אנוכי, שאזכה להתפלל לפניך על עמך הגדול והקדוש, עם ישראל?

מי אנוכי ומה אנוכי? ברייה ענייה, עלובה, כלי מלא בושה וכלימה, חֶרֶשׂ את חרשׂי־אדמה, תולע ככל התולעים הרוחשים.

מי אנוכי, כי אבוא לעורר את חסדך הגדול? מי אנוכי, כי אבוא לעורר את רחמיך על הצאן הנידחות והעזובות?

עם גדול וקדוש, ועַם־זה גם צאן נידחות ועזובות!

גדול הוא עמך – גדול בסבלו את סיבלך, בנשאו נצח את ניסך, בהילחמו על דבר־קודשך, על אמיתות־קודשך.

ועם־זה – צאן נידחות ועזובות, צאן אובדות, צאן פזורות, צאן לטבח יוּבל.

אב גדול וקדוש, רחם על בניך! רועה גדול וקדוש, רחם על צאנך!

אינני כדאי להתפלל עליהם. אבל לא אוכל עוד נשוא עמלם – עמלי. לא אוכל עוד נשוא עוניים – עוניי.

אינני כדאי. בוודאי ובוודאי, שאינני כדאי. עשה־נא הפעם למען מי שאיננו כדאי, למען מי שאיננו שווה מאומה.

הלא לך אוצר גנוז וטמיר, אוצר של מתנות־חינם. חנני־נא, חנני, אבי, מן האוצר ההוא.

קח מעטה־חסד מן האוצר ההוא, מתחהו ופרשהו על ריבואי־ריבבות עמך, על ריבואי־ריבבות בניך.

 

ח. אם לא עכשיו – אימתי?    🔗

אם לא עכשיו, אבי שבשמיים – אימתי?

אם לא עכשיו, בעת אשר העולם כולו מפרפר בין החיים והמוות, – אימתי?

אם לא עכשיו, בעת אשר הארץ תחיל, תיזעק בחבליה כיולדה – אימתי?

אם לא עכשיו, בעת אשר האדם מתבוסס בדמו, שותה דם ושוקע בדם – אימתי?

אם גם־עתה לא יבוא חסדך – אימתי? אם גם־עתה לא תבוא עזרתך – אימתי? אם גם־עתה לא יאיר אורך – מתי יופיע?

המעטים לך המזבחות, אשר אנחנו בני־ישראל ערכנו לפניך בדמינו?

המעטים לך ריבואי־ריבבות הקורבנות, שהקרבנו לפניך?

המעטות לך קהילות־הקודש, שנחרבו בידי עריצים־רוצחים?

המעטים לך בניך, שמסרו נפשם על קדושת שמך?

המעטה לך צעקת הילדים, אשר דוקרו לעיני אבותיהם?

המעט לך הכאב הגדול, הממלא עתה לב כל איש־ישראל, אף כי יתאמץ להרגיעו, להשקיטו, להטביעהו במצולת־תאווה?

האם לא תיגדל אלפי פעמים הצעקה אשר בלי־דברים, מן הצעקה אשר בדברים?

והאם לא כזאת היא הצעקה אשר יצעק עתה כל לב?

והעולם כולו? האם לא אליך הוא צועק?

האם לא אליך הוא קורא בתוך עוצמת חטאיו? האם לא אליך הוא קורא ברטט־פירכוסיו? האם לא אליך הוא קורא בעוצמת שגיאותיו־זדונותיו?

אומנם רחקו, רחקו ממך בני־האדם. אינם יכולים להגיע עדיך. שכחו את הדרך המובילה אליך. שכחו את שמך.

אבל בבקשם את האושר – האם לא אותך הם מבקשים?

ובבקשם את תוכן החיים – האם לא אותך הם מבקשים?

ובבקשם את אמיתות החיים – האם לא אותך הם מבקשים?

אם יקדימו ואם יאחרו – הלא בוא יבואו אליך.

למה תעזבם לתעות בדרך רחוקה? למה תעזבם לימים רבים בידי משובתם. למה תעזבם לימים רבים בעבודותיהם הזרות ובתהומות טומאתם?

עד־מתי תסתיר את פניך? עד־מתי תשים מסווה לקרני־זיוך? גלה פניך, הסר המסווה, היגלה לבניך. אמור להם: הנני מי שביקשתם ולא מצאתם!

היגלה־נא לכל באי־עולם בדברך:

הנני מי שבידו גם חייכם, גם אושרכם, גם אמיתכם. בואו אֵלָי!

 

ט³. אנו ובני־נינוה    🔗

אתה אמרת לעבדך יונה בן־אמיתי:

"אתה חסת על הקקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן־לילה היה ובן־לילה אבד –

ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש־בה הרבה משתים־עשרה רבּוֹ אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה".

האומנם, אנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, איננו כבני־נינוה אלה?

אם גם גדלו וכבדו חטאותינו – האיננו קוראים אליך, כבני־נינוה, בחוזקה?

ואם איננו קורעים את בגדינו – האין אנו קורעים את ליבותינו?

ועל מי ועל מה אנו נהרגים ונטבחים? האם לא עליך ועל קדושת־שמך?

אתה חסת “על נינוה העיר הגדולה”, על “הרבה משתים־עשרה רבּוֹ אדם”, ומדוע לא תחוס עלינו, בניך, – על ריבואי־ריבבות אדם?

גם אנחנו איננו יודעים בין ימיננו לשמאלנו –

איננו מבקשים ישועה לא מ’ימין' ולא מ’שמאל', ורק בך ישועתנו.

רואים אנחנו את עזרתנו־ישועתנו רק בכוחך, בממשלתך, בחסדך, באמיתך, בניצחך אשר בו קשורה ניצחיוּתנו.

התעזבנו, אבינו?

 

י. עבדים היינו⁴    🔗

“כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם” – ומתי נצא אנו לחופשי?

אמרת עוד: “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו”. ומתי תקרא דרור לנו? מתי תשיבנו אל אחוזתנו?

ראה מה־רבים הם היובלות, אשר בהם אנו שקועים בחושך, בדלות, בעלבון, בעינויים – מתי נשתחרר? מתי ניגאל? מתי יופיע אורך עלינו?

אמרת עוד: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה – לחפשי ישלחנו תחת עינו;

ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל – לחפשי ישלחנו תחת שנו" –

ואנו, עבדיך, אשר מחצת ורצצת את כל אברינו בגלות חשיכה ונוראה – מתי תשלחנו לחופשי?

התדרוש מאת בני־האדם את הצדק, אשר אתה תרמסנו ברגליים?

התדרוש, כי ישחרר איש את עבדו, ואתה תכלאַנו בכלא אַפל אלפי שנה?

שני אלפי שנה אתה שופך את חמתך עלינו – המעט הוא?

שני אלפי שנה אין לנו אף רגע של מנוחה – המעט הוא?

שני אלפי שנה אנחנו יוצאים מכבלים לכבלים, מאסורים לאסורים – המעט הוא?

אמרת עוד: “ואם אָמר יאמר העבד אהבתי את אדני, את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי – והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם” –

האם אנו כעבד הנרצע ההוא? האמרנו גם־אנו: “אהבנו את אדנינו, לא נצא חפשי”?

האיננו שואפים אל הדרור? האיננו מתפרצים לצאת מבור־הכלא, בור־הגלות?

האיננו מתפרצים לנתק את כבלי־העבדות אשר בהם אסרתנו מיום גלינו מארצנו?

 

יא. קול שופר    🔗

"מעי, מעי אוחילה, קירות לבי, הומה־לי לבי, לא אחריש, כי קול שופר שמעת, נפשי, תרועת מלחמה –

שבר על־שבר נקרא, כי שדדה כל־הארץ, פתאם שדדו אהלי, רגע – יריעותי: עד־מתי אראה נס, אשמעה קול שופר".

פרעות על פרעות. שחיטות על שחיטות. חיינו הפקר, רכושנו הפקר, שמנו לחרפה ולקלסה, כבודנו מירמס לכל־רגל. בכייה בלי־הפוגות, אנחות בכל אשר ניפנה. ידיים רפות, ברכיים כושלות, רוחות שחות.

עד־מתי תחיל, תיזעק הארץ ולא תלד?

עד־מתי ניראה נס של מלחמות וקול שופר של מלחמות?

מתי ניראה נס אחר – נס לגויים?…

מתי נישמע קול שופר אחר – שופרו של משיח?

 

יב. “הקדוש־ברוך־הוא מצלי”    🔗

ריבונו של עולם, התפלל אתה על בניך. הייה־נא אתה דַבָּרֵנו. הייה־נא אתה מליצנו.

“אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף”. אם אין מלאך מליץ עלינו – מי כמוך אתה מליץ טוב?

מי כמוך יודע את עונינו, את עלבוננו, את חרפתנו?

"הקדוש־ברוך־הוא מצַלי.

אם “ספו ותמו יודעי פגיעה” – מי־זה בלעדיך יפגיע בעדנו?

היה היה לנו איש, אשר ידע להתנפל לפניך ארבעים יום וארבעים לילה – איהו?…

יגענו. עיפנו. אין דבר בלשוננו. יבש מקור הדימעה. כאילמים אנחנו עומדים לפניך.

“הקדוש־ברוך־הוא ליבם של ישראל” –

אתה – ליבנו. אתה – שאיפתנו. אתה – אחרית תקוותנו. עימך⁵ הננו – הכל; בלעדיך – אין ואפס.

 

יג. חסדי־אבות וגואל לבני בנים⁶    🔗

ריבונו של עולם! אייה סופר, אייה מונה שמות המוני־ישראל המנוסים על ייחוד כבוד־שמך?

איך יוכל מזבחך העליון להכיל את רוב העולות־הנשמות? איך לא ייחתף התפוח אשר על מזבחך מאפר השרופים על קידוש־שמך?

היש עוד מקום בפורפירה שלך מדם בניך המפרפרים בין החיים והמוות?

מדוע לא יובא דמם אל הקודש לכלות פשע ולהתם חטאת?

הייטיב לצדק משפטיך, כי דם פרים וכבשים יירצה, ודם זבחיך יישפך ולא יירצה?

ומה זו סמיכה, אלוהי האלוהים, אשר תסמוך ידיים שופכות דם נקיים וידיים עסקניות לעשוק עוסקי־תורתך ולהאביד צאן־קדושים?

ומה זו שתיקה, אשר תשתוק לעמים־ניאצו־שמך, בנאצם שם בניך ההרוגים והטבוחים על ייחודך?

למה יתן עוזך כוח לחוֹח ולא לחיטה, ומחלפת השיטה, – הקדישה היא בעיניים, והקדושה למירמס־רגליים?

איך טלאיך הענוגים והרכּים כמתי־עולם במחשכים?

איך היו אשכולותיך הנאהבים והנעימים – צנומים, דקים, שדופי־קדים?

עד־אנה תצית שלהבת־חרונך?

הכלו המים מתעלת חסדיך? התמו הנהרים משלוש־עשרה מידות רחמיך?

הבט משמיים עֵדה תמה שטוחה באסקופת היכלך וליבה קורעת, ענייה סוערה הומיה היא באין־השקט. הסכּת ושמע תחנוני שאלתה ובקשתה. הלא מיצער הוא לגודל חסדך.

ואם עוונותינו ענו בנו ועיננו ענן בינינו לבינך – שלח רוחך הטוב לפזרם ושמש־צידקתך להמס אותם; העז עוזך המופלא, כוח אין־סוף, לחשוף את לובן חסדיך, צחצחות חיוור עתיק, ותלבין בזוהרם זהורית אודם־דיניך.

יגלו הרחמים העליונים על מידותיך וישתלשלו בסלסולים עד יגיעו ויגיהו בנוגה רב אגן־הסהר ותעלה למעלה־ראש עטרת זכות אבותינו.

עוּרו, ישני חברון, מקיברותיכם, ועלו אל מול הדרת כיסא־הרחמים לעורר על שארית מיטב־הצאן הנמצאת ביד שונאיה, צריה, חומסיה.

שוד ושוֹט שות שתו לענותה ועונשים אנוּשים לאנסה, “ודפקום יום אחד ומתו כל־הצאן”.

קום, אברהם האהוב, עמוד לפי ד', הזכר לפניו ברית בין־הבתרים ואמור־נא לאמור:

אל תיתן את בני הנאהבים ביד אריות וזאבים. ואם חטאו, עווּ ופשעו בני ונתחייבו שריפה – זכור־נא את אשר מסרתי נפשי לכיבשן־האש להישרף על כבוד־שמך וקידשתי שמך בעולם – תצא שריפתי לשריפת בני!

קום, יצחק העקוּד, ושפוך שיחתך ודימעותיך לפני אבינו, אב הרחמן, ואמור־נא לאמור:

אם חטאו, עווּ ופשעו בני ונתחייבו הרג, זכור־נא את אשר פשטתי צווארי אל השלח להישחט על כבוד־שמך. תצא־נא הריגתי להריגת בני!

קום־נא, יעקב השלם, ופגע פני תפארת־ישראל, שומע־תפילות, על בני הצאן, צאנך, הנאנחים והנאנקים בעוניים ובשביים, בדחקם ובדלותם ובשפלותם ביד עשו, ואמור־נא לאמור:

עד־מתי, ד', תיטוש ותעזוב את בני, אשר מסרתי נפשי עליהם, מטמעים ומגואלים בידי עשו וישמעאל צרי ואויבי.

“ירא אנכי אותם, פן יבואו והכוּני אם על בנים” –

חמול על שה פזורה ישראל, בני אברהם אהובך, בני יצחק עקודך, ו“הילדים אשר חננת את עבדך” –

ואם עווּ ופשעו בני ונתחייבו גלות החל הזה – זכור־נא עוניי וגלותי בצאתי מבית אבי, “הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה”, ותידוד שנתי מעיני. תצא־נא גלותי לגלויות אשר נתחייבו בני.

קום־נא, משה הרועה הנאמן, ורעה בני־צאנך הרועים עתה בארץ מאפליה, לא יוכלו שאת השוד והשבר ומישברי יום־יום, והיה אור ישראל לחושך, מוכים ומעונים ומטרה לחיצי־לעג השאננים.

אנא, אביר־הרועים, אשר כאב היית לישראל, כשחטאו במדבר, ובעת־צרתם עמדת בפרץ להשיב חמת האל מהשחית, הייה־נא לצור־מעוז לנו בארץ־שביינו והתחנן לפני ד' אלוהינו לאמור:

אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגודלך –

זכור אשר רצת עליהם כסוס במדבר לבלתי יכם צר ואויב, ואיך תאבדם עתה בשבייתם, בין אריות רבצו, ועיניים רואות וכלות?

“הבט משמים וראה ופקד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך”.

קום־נא, המלך המשיח, וראה עד ד' נתונה־נתונה בידי אויביה אין־מספר. על־מי נטשת מעט הצאן? העירה והקיצה משפטך לפני אב אביך קונך, לאמור:

אנוכי היום “איש מכאובות וידוע חלי, נגוע, מכה אלהים ומענה, כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה” – “הכח אבנים כחי ואם בשרי נחוש כי תכתוב עלי מרורות”, ובני הינם בארצות אויביהם, ומה הועלתי בתקנתי, במכאובות וחוליים לכפר פניך, לכפר על בני, והם עודם אסורים באזיקים?

אנא, ד', זכור לחסדי דוד עבדך, לכבלי, לעינויי, לצרותי.

הצילה־נא אציליך, הצוללים בתהום רבה ואשר בין הגויים מטומעים. הוציאם מאפילתם, הביאם לנחלתם ותקנם במלכות־שדי אחוזתם.

תעל לפניך זכות כל הצדיקים והחסידים והנהרגים והנשרפים והנחנקים על ייחוד קדושת־שמך וזכות משיחך הקדוש.

“מגננו ראה, אלהים, והבט פני משיחך” –

מלך ביופיו תחזינה עינינו, מוכתר בכתרי־כתרים ומעוטר בעטרות זיו־שכינה.

 

יד. קומה והושיענו⁷    🔗

אתה האב, אשר הוצאת את עמך מעבדות מצריים ותביאהו לארץ הקדושה –

השיבנו לארץ־הורתנו!

למען גואלנו, משיח־צידקנו, אשר יקים ישיני־עפר מקבריהם –

השב־נא לתחייה את ארץ־הורתנו.

למען אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, אשר עונו, לומדו ופוקדו בה –

השיבנו לארץ־הורתנו!

מיכאל השר הגדול, שר אומתנו, עמוד בתפילה ובתחנונים בעדנו.

אליהו, מלאך־הברית, הבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, בוא־נא להשכין שלום בקירבנו.

הנער האדמוני ויפה־העיניים, אשר הרחיב והגדיל לפנים את ממלכתנו, הוא יילחם עוד פעם את מלחמתנו!

דוד מלך־ישראל החי והקיים, הקיצה־נא משנתך, נחה עמך ופקדהו בגבורתך!

אל אלוהי אבות! גבורת שמשון, גדעון ויפתח הכנס בקירבנו!

עוז החשמונאים, בר־כוכבא ורבי עקיבא הכנס בקירבנו!

רוח יוחנן מגוש־חלב ויתר מגיני יהודה הכנס בקירבנו!

קדושת רבי שמעון בר־יוחאי, חוכמת רבי מאיר וחסידות רבי יהודה הכנס בקירבנו!

למען המעונים והטבוחים על־ידי נבוזראדן ונבוכדנאצר – קומה והושיענו!

למען המעונים והטבוחים על־ידי אנטיוכוס – קומה והושיענו!

למען המעונים והטבוחים על־ידי אספסינוס וטיטוס – קומה והושיענו!

למען המעונים והטבוחים בימי השמד, בימי אדרינוס – קומה והושיענו!

למען המעונים והטבוחים באלפי שנות־הגלות – קומה והושיענו!

למען המושלכים לתוך מדורות האוטו־דה־פה, למען המעונים והמרוסקים במערות האינקוויזיציה – קומה והושיענו!

למען הנחבאים לעבוד את אלוהיהם מאימת שרי־טבח של האינקוויזיציה – קומה והשיענו!

למען כל קדושינו, קדושי ישראל, המעונים בידי נוסעי־הצלב – קומה והושיענו!

למען כל קדושינו, קדושי ישראל, המעונים בידי כל החמלניצקים, הגונטות, הפטלורות, המכנות והבלחוביצ’ים – קומה והושיענו!

למען ריבואי־ריבבות הקדושים הנהרגים, הטבוחים, המעונים והנאנסים באוקראינה – קומה והושיענו!

משיח־בן־דוד, משיח־צידקנו, הסר־נא בחוזקה את הכבלים אשר על ידיך, אזור־נא חלציך, קרא־נא בשם אלוהיך – קומה והושיענו!

 

טו. מעקת לב⁸    🔗

מעימקי מצוקותינו אנחנו קוראים אליך, אלוהים!

ככיבשה בעת ששודדים ממנה את ולָדה – אנחנו קוראים אליך, אלוהים!

כיונה בפי העייט – אנחנו קוראים אליך, אלוהים!

כאיילה בציפורני הנמר – אנחנו קוראים אליך, אלוהים!

כשור בידי חיתו־טרף – אנחנו קוראים אליך, אלוהים!

כציפור פצועה, מכלב נרדפה –קוראים אנחנו אליך, אלוהים!

כדרור עייפה בנופלה אל תוך הים והיא מתלבטת בגלים – קוראים אנחנו אליך, אלוהים!

כנודדים התועים במידבר חרב בלי מים – אנו קוראים אליך, אלוהים!

כמלחים המושלכים אל חוף אי שמם בהישבר אנייתם – אנו קוראים אליך, אלוהים!

כמי שרואה בלילה מחזה נורא בבית־הקברות – אנו קוראים אליך, אלוהים!

כאב אשר שדדו ממנו את הלחם בעד ילדיו הרעבים – אנו קוראים אליך, אלוהים!

כצדיק תמים המושלך בידי רשעים עריצים אל כלא אפל – אנו קוראים אליך, אלוהים!

כעבדים מתחת שבט אדוניהם – אנו קוראים אליך, אלוהים!

כנקי מפשע בעת העינויים – אנו קוראים אליך, אלוהים!

כבני יעקב בעת אשר השליך מלך מצריים את ילדיהם היאורה – אנו קוראים אליך, אלוהים!

כשנים־עשר שבטי ישראל במצריים בעת אשר הוסיפו מיום ליום על עבודתם והפחיתו את לחמם – אנו קוראים אליך, אלוהים!

ככל משפחות האדמה בטרם יעלה עמוד־השחר של חירותן – אנו קוראים אליך, אלוהים!

 

טז. צרתי לפניך אגיד⁹    🔗

אבי, אבי!

צר לי מאד. כבד מאד משא יגוני. לא אוכל שאתו. אין לי אל מי לפנות. אין עוזר, אין תומך. אתה מחשה. אתה עוזר לשונאינו. אתה מכלה את בניך. עד־אנה? עד־מתי?

רצים אנחנו אל ביתנו. רצים אנחנו אל אימנו. רצים אנחנו אל ארץ־קודשנו.

אמרנו: אימנו תנחמנו. אמרנו: היא תמחה דימעה מעל פנינו.

באנו אל ביתנו, באנו אל אימנו, וגם שם מצאונו אויבינו. הולכים אנחנו משחיטה לשחיטה – ואיה הצלתנו? איה ישועתנו?

מארץ־השחיטה, מאוקראינה, רצו בנינו אליך, אל ארץ־קודשך. בזיעת אפיהם ביקשו להרווֹתה, ואתה הרווית בדמם את צמאון־הרציחה של אויבינו העריצים.

האביע לפניך את עוניי וצערי? מאין אקח לי דברים להביע כל זאת?

אבל למה לך דברי? מה אביע את אשר לא תדע מבלעדי ביטויי?

אתה יודע הכל, אבל אנחנו איננו יודעים מאומה. איננו יודעים למה אתה מניח למאות־אלפי־בניך לנפול תחת סכיני בני־לגיונות בגלות, ולאלה הנסים אליך – לנפול גם הם תחת סכיני ערבים בארץ־קודשך.

וגם הוא… הוא, שביקש אותך בייסורים נוראים כל־כך ולא יכול להגיע עדיך, – יען רק את עינויי אחיו ראה ואת חסדך לא ראה; הוא, שהתהלך באמת כל־כך גדולה לפניך, אף כי מעוצמת ייאושו־מכאובו יש אשר לא זכר

את שמך וגם נלחום נילחם – בשגותו ובתעותו – במזכירים את שמך; הוא, שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תמיד תוגתם־צרתם של בניך, האיש יוסף־חיים, שכל־כך

הירבה לאהוב וכל־כך הירבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? מדוע נתת לחיות־יער לטרוף אותו? למה נתת לפראים האכזרים לכבות את נרו?

למה נופצה הגולגולת ההיא, שהיתה כל־כך מלאה אורה?

לא! לא אוכל עוד נשוא כל זאת! אין עוד רטייה לפצעי!

“דברי קודשך” – אבל מה ינחמוני דברי קודשך?

אמור יאמרו: אין לידה בלי דם… מדוע שפוך יישפך רק הדם הנקי, והדם המגואל, דם הרוצחים, ימשול דורי־דורות?

אל גדול! אל קדוש! לו דבר חדש יישמע מפיך!

אור חדש לו יפז את ראשי ההרים בציון!

לו פתאום תיגלה… פתאום תיראה… פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אותו אנחנו מבקשים…

לו פתאום יבריק הברק הגדול בעולם… פתאום יבוא גשם־הברכה לעבדיך הכמהים והצמאים…

שעה אחת, רגע אחד – ופתאום –

יתגדל ויתקדש שמך בעולם!

 

יז. הרחוק־הקרוב    🔗

אתה אמרת על־ידי נעים־זמירותיך: קרוב ד' לכל־קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.

האינני קורא אליך באמת? האין כל דמי זועק אליך? האין כל נישמתי זועקת אליך?

ומה היא האמת אשר תדרשנה? האקרא לך באמת שלך, באמת של האין־סוף?

הלא יצירך אני וקרא אני לך בכל האמת אשר ליציר. האקרא לך באותה האמת אשר לך, היוצר?

ואם גם אני, יצירך, אהיה ליוצר, הלא רק בכוחך אני יוצר – ומאין לי האמת אשר ליוצר כל־היצורים?

קורא אני אליך בכל הכוח אשר נתת בליבי, בכל הכאב, בכל הסערה, בכל האש, בכל הרצון, בכל היכולת, בכל החוכמה, בכל הבינה ובכל הדעת אשר בנישמתי – ומאין אקח לי אמת גדולה מזו?

ואם לא לאמת זו אתה קרוב – מה היא האמת אשר תדרוש מאת האדם, אשר רק בהיותו קורא אליך בה – אתה קרוב לו?…

ואם דרוש תידרוש מאת האדם אשר יהיה לאין ולאפס נגדך – מי כמוך יודע כי אין ואפס הוא בלעדיך?

לא יפה אמיתי בעיניך, על־כן אינך קרוב לי בקראי אליך – התדרוש ממני אמת גדולה מזו שיש לי?

מאַין אקח לי את האמת ההיא, אם אתה לא נתתה לי?

נותן אני לך את כל גופי, את כל נישמתי, את כל מאוויי־נישמתי – לא אוכל לתת לך יותר ממה שיש לי.

ואם מעט הוא בעיניך – גדל את נישמתי, העשירה, הרחב את גבולה, למען תוכל לתת יותר.

הגדל, הרחב והעמק את כלי נישמתי, למען תוכל לקלוט ולספוג יותר.

הגדל והעצם את האמת אשר בלבבי – ובאמת חדשה אשיר לפניך.

 

יח. בין האִשים¹⁰    🔗

אבי, אבי!

אתה ידעת, כי לבבי בוער ברישפי־אש־שלהבת. אתה ראית את המדורה אשר בלבבי.

אתה יודע, כי לפעמים לבבי יוקד אליך ורק אליך. אבל לפעמים…

לפעמים בוער ליבי אל תאוות העולם הזה.

עובר אנוכי מאש לאש: מאש גבוהה לאש של בשר ודם.

עובר אנוכי מאש־קודשך אל אש־הגיהינום.

ונמלט אני מאש־הגיהינום ורץ בכל־כוח אל אש־אמיתך –

והולך ותועה אני בן האִשים – אנה אברח מפניהן?

"ירא אנכי פן תאכלני האש הגדולה "…

גם אש אהבתי אליך, גם אש תאווֹת־בשרי – גדולות מן המידה; גופי לא יכילן, ליבי לא יִשאן.

הולך אני נע ונד בארץ נשמה ואין לי נוחה.

הנני כספינה המטורפת בלב ימים.

עולה אני שמיים, יורד תהומות, עולה ויורד, יורד ועולה.

נדחף אני מתהום לתהום, מגל לגל, ועימקי־הגלים לא יכבו את אש רוחי.

ממצולת־ים אקרא לך: הושיעה־נא!

שלח רוחך, רוח־הקודש, רוח־מנוחות.

תרחף־נא רוח האלוהים על לבבי, למען ישקוט ויירגע.

תרחף־נא רוח האלוהים על לבבי, למען יכיל גם את אשר־השמיים במידה.

למען לא תשרוף האש את הכלי אשר היא נתונה בתוכו.

 

יט. חסד, חסד…¹¹    🔗

אנא, ד', תן לי עצה, תן לי חנינה, תן לי ישועה שלימה.

עשה עימי פלא לחיים, לבלתי אהיה כמת בחיי.

עשה עימי חסד־חינם, לא כמעשי המגונים ודעותי המעורבבות.

חוס וחמול־נא על נפשי האומללה מאד.

יהמו־נא רחמיך על נקודת־הטוב, לבלתי תצלול במעמקי הרע.

יהמו־נא רחמיך על ניצוץ אשר מאורך־אישך בא אֵלָי.

אבי שבשמיים!

אתה החומל דלים, השומע אנקת אביונים –

אתה הרואה בעלבון־עלובים, שומע ומאזין צעקה מעימקי שאול־תחתיות ומתחתיה –

היש מקום אשר לא תשמע ממנו קול אנחה ואנקה?

הלא תשמע את קול אנחתי־אנקתי מעימקי בוֹרי?

חמול־נא על עלוב־נפש כמוני, על נכא־להה כמוני, על חסר־לב כמוני, על חלוש־כוח כמוני!

הטוב שבי כבוש הוא בבית־הסוהר של העולם והזמן.

אלפי־אלפים מחיצות, חומות־ברזל ומסגר על מסגר סובבים אותי.

אלפי־אלפים שומרים ואורבים עומדים עלי ולא יתנוני השב רוחי.

אוי לי, אוי, ומר לי מר.

אוי לימים ולשנים הכּלים במאַמצים לשבּר המחיצות והן על עומדן תעמודנה…

אליך זעקתי ושוועתי, מלא־רחמים.

הטה אלי אוזנך ושמע, פקח עיניך וראה שוֹממוֹתי!

 

כ. המיית הנפש¹²    🔗

אימרי־נא, נפשי, לאלוהים:

הלא בתך אני, בת־מלך.

למה גרשתני מחצר־המלכות ללקט בשדה ולבקש טרף בזיעת־אפּיים?

למה שלחתני מכוכבי־נשף לחבק אשפה? זכור אזכור את משפחתי ואת בית־אבי ולא אדע, מי הביאני הלום.

למה הכלמתני, אבי, למען אתכּסה בצעיף ואתעלף?

מה־זאת עשית לי להעתיק אוהלי מזבולך ולגור בין נוכרים אשר לא ידעתי?

למה שלחת לעזאזל איילת־שחקים, אשר לא ניסתה הצג כף־רגלה על הארץ?

צורי מכרני, עושי הכעיסני, וישת עפר לחמי ורגבים הטעימני למען הרעימני.

אבי ירק בפני, למען אבוש ואכלם.

גנוב גונבתי ממקום שלימות וכבוד, ופה לא עשיתי מאומה להשלים חסרוני.

מה לי פה, ענייה סוערת, גולה וסוּרה, כי נטמאתי וכי שׂטיתי מאחרי אלופי ואלך אחרי הרע ובעבותות־בושתו נמשכתי?

אנא פנה זיוי? אנה פנה הדרי? מה־חשך משחור תוארי?

למה אצא וידי על ראשי, לבושה שחורים ועטופה שחורים, וכל רואי ידדו ממני?

למה קלעתני בתוך כף־הקלע תחת היותי צרוּרה בצרור החיים?

ממקור־בינה קורצתי, ממעיין־חוכמה לוקחתי, ממקום קדוש הוּבאתי ומעיר־גיבורים הוּצאתי –

למה שלחתני לרעות אֵפר, לשקוֹע בתהומות, לערוג אליך ולהימס בדמעות?

 

כא. נכסוף נכספתי¹³    🔗

חפץ אני לידבק בך בכל־ליבי, ואז לא אדע מחסור ויגון.

חיי יהיו מלאים טובך, כי כשאתה ממלא את הנפש הנך מקל את משאה.

עוד נאבקות בי השמחות הישנות, אשר ראויות הן לדמעות, והאבל החדש, אשר בו אני שמח, ואינני יודע מי ינצח.

אויה לי! רחם־נא עלי, אלוהי!

אויה לי! הנה את פצעי לא כסיתי –

אתה הרופא, ואני החולה; אתה רחום וחנון, ואני עני ואומלל.

מה הם חיי האדם, אם לא נסיונות, מבלי מנוחת יום אחד?

כשאני שרוי בצער, אני נכסף אל השימחה, וכשאני מלא שימחה, אני מפחד מפני הצער.

היש בין הכוסף והפחד איזו מנוחה, איזו שימחה, שבה יהיו חיי האדם חופשים מנסיון?

אוי ואובוי על שימחת העולם בפחדה הנימהר ובתענוגיה המורעלים.

אוי ואבוי על צער העולם בחפצו הריק לאושר ובקושיו הכבד, השובר את הסבלנות החלושה.

הלא כל תקוותי תלויה רק ברחמיך הרבים.

תן לי למלאות רצונך, ושים את רצונך בי.

עוד תועה אני בחושך, אבל כבר חדר אלי קולך הנעים, הקורא אותי לשוב לביתי.

הריני כעולה לרגל, אשר עוד נסיעה ארוכה לפניו והריהו נכסף אל מחוז־חפצו ומטרת־נסיעתו.

הלוך אלך!

שומע אני לקול הקורא אלי…

נכסוף נכספתי אל מעון־קודשך –

קבלני־נא, אבי, אל תוך ארמונותיך, כי יציר־ידך הנני.

 

כב. דביקות¹⁴    🔗

בוא־נא אלַי, אתה, אשר נפשי חשקה וחושקת בך.

בוא־נא, הבודד, אל הבודד, כי לבדי אני, כאשר תחזינה עיניך.

בוא־נא אלי, אתה, אשר שמתני יחיד, נעלב ונעזב בעולמך.

בוא־נא אלי, אתה, אשר היית לחפצי האחד בחיים ואשר הגדלת את שאיפתי אליך, מבלי אשר ידמה לה דבר.

בוא־נא אלי, נשימתי, חייתי. בוא־נא, מנחם נישמתי, בוא־נא, החדווה וההדר והמשוש האחד שבחיים!

מודה אני לך על אשר בלי כל גלגולים, חליפות ותמורות היית עימי לרוח אחד, ובהיותך אֵל עליון על־כל, היית לי הכל – בכל.

אודך, אלוהי, על כי היית לי יום־בלי־לילה ושמש־בלי־שקיעה.

אין לך מקום להיסתר בו, כי שכינת־הודך ממלאה את העולמות כולם.

אין לך מקום להיסתר בו, כי איזה הוא המקום אשר יכילך?

אבל את אשר לא יכילו ריבואי־ריבבות העולמות, יש אשר יכיל לבב אנוש.

יהי־נא ליבי המקום לך; יהי־נא ליבי – היכל לקדושתך.

בוא־נא אל היכלך, בוא־נא אל לבבי, שכן בי, ואני אשכון בך.

אל־נא תיפרד ממני אף לרגע מימי־חיי, ובבוא יום מותי ונמצאתי בך, חיי־החיים ומושל בכל.

אל־נא תעזבני לרגע, פן ימצאוני שונאַי בהיותי רחוק ממך והתנפלו על נפשי לבלעה.

הייה־נא מחסי־עוז בשומך משכנך בי תמיד והייתי שבע־אושר גם בעוניי ורווה־חיים גם במותי.

שים־נא משכנך בי ועליתי וגברתי על כל מלך, כי אתה לחמי ומיימי, ובהתעטפי בך אחוש שעות־אושר, אשר שפת־אנוש לא תביען.

אין מילה בלשוני, כי את אשר ייעשה בי חזה יחזה הרוח, אבל לא יוכל לבארו.

הבן יבין את הדברים, אף ינסה להביעם, אבל הביטוי ממנו והלאה.

חזה יחזה את אשר לא ייראה, את אשר אין לו תמונה, את אשר אין לו הרכבה, את הפשוט, את גודל האין־סוף.

חזה יחזה הרוח את אשר אין לו תחילה, אין לו סוף ואין לו אמצע, ולא יידע איך להביע את הדבר.

אתה האש אשר ממנה ידליקו את כל המאורות מן העולם ועד־העולם והאש לא תחסר.

הנה הוא המאור האחד הקדמון אשר לא ייחלק והנה הם המאורות הרבים אשר ייחלקו, אורו וכוחו בם ולאורו ילכו.

הנה הוא המאור הגדול הקדמון אשר תפוס ייתפס בתוך לבבי העני ולא אדע אכנהו.

בחרתי לי את הדומיה, אבל הפלא הנורא־הוד צווה יצווה לפי ולעטי: דבּר וּכתוֹב!

הנהו במעוני, הנהו בי, הנהו בהיכלוֹ, הנהו בלבבי, – מי שהוא בכל העולמות כולם.

יושב אני על מיטתי, ובהיות הוא בי הנני גם־אני מחוץ לעולמות.

לוֹ, אשר לוֹ הכל והנצח לו, אני מעז לאמור: אהבתיך, יען כי גם־הוא יאהבני.

שבוע אשבּע בציפיה, אתעטף ואתכסה בה, ובהתאחדי בו אדאה מעל שמיים.

ידוע אדע נאמנה, כי כן הוא הדבר, אבל פליאה דעת ממני, אנה הלך גווי אז?

יודע אנוכי, כי חזה אחזה אז מה שלא יראה כל־בשר.

יודע אנוכי, כי מי שנעלה ונשגב מעל כל־יציר יכללני בו, בצל ידו יחביאני, והנני מחוץ לעולמות כולם.

אני, בן־החלוף, רואה בי אז את אבי הנצח, את החיים אשר לנצח לא יתעו.

הדבר חי אז גם בליבי, גם בשמיים: האור אחד הוא גם פה גם שם.

 

כג. על מיפתן היום השישי¹⁵    🔗

חמישה ימים חייתי לפניך, חמישה ימים משבוע־חיי, חמישה עשׂוֹרים משיבעים ימי שנות האדם.

על מיפתן היום השישי אני דורך לפניך – מיפתן העשׂוֹר השישי, מיפתן ערב־השבת של ימי־חיי.

תן לי הכוח לרוץ לפניך בערב־שבתי למען אעמוד לפניך בשבּתי.

תן לי צעירות־החיים, עוז האופי וקדושת הרצון לתקן בערב־שבתי את אשר העוויתי בימי־החול.

כי אומנם פגמתי בשורש נישמתי, קילקלתי הצינורות, סתמתי את הבארות וסילקתי את השפע.

כי אומנם מבלי־דעת נגעתי בעולמות קדושים עליונים וקצצתי בנטיעות־נצח.

כי אומנם רחקתי מפניך ככל עוברי עמק־הבכא עתה.

כי אומנם רחקתי מעליך, ואתה לא רחקת ממני –

אנוכי תעיתי, ואתה ביקשתני תמיד –

אנוכי תעיתי כשה אוֹבד, ואתה קראת לי פתאום ואשמע.

קראתני ואַט אליך ואלך אחריך.

הלכתי אחריך, אבל בירכי כשלו מרוב תעות בשדות זרים.

כי אומנם הלכתי אחריך בתעותי בימי־עלומי ובימי־אילוּתי –

כי אומנם יגעתי בעמל־חיי, ואתה טרם תראני טובך, טרם תודיעני דרכיך –

ואני הולך אלך אחריך, נכשל וקם, נכשל וקם.

מתי תקימני, אבי, לבלתי אכשל עוד?

מתי תאזרני חיל, למען לא אחדל מרוץ אחריך אף־רגע?

כי הנה מצאתיך – ולמה־זה אתה מתחמק מפני?

כי הנה מצאתיך – ואני, אויה לי, אני נוֹטש אותך פתאום.

כי הנה מצאתיך – ולמה לא זוקק בשרי באש־קודשך?

כי הנה מצאתיך – ולמה עוד חיות בקירבי תאווֹת ותשוקות אשר לא לך הן?

מי לי בשמיים ובארץ מבלעדיך – ולמה עודני מבקש ותועה?

בנוסי מפניך, – אתה ביקשתני, ועתה, בבקשי אותך – האם תהיה כנס מפני?

והאומנם נסתי מפניך לפנים? דימיתי, כי נס אני מפניך, – הינוס אדם מפני אלוהים?

הינוּס מנישמת־נישמתו, מחיי־חייו?

אבל אתה שמת סתר לך – ואדמה, כי רחקת מעלי וכי רחקתי מפניך.

ואתה מנית כל ריגעי־חיי ותועידני אל מה שהועדתני.

ואתה נתתני לנפול בשאול־ייאוש, למען אצא ואוציא אחרים משם.

ואתה נתתני לטעום טעם מיתה, טעם ספיקות בלי־קץ, למען לחיות ולהחיות אחרים.

ואתה נתתני לנפול בעימקי־מצולה, למען יגדל כאבי, למען תחזק צעקתי, למען תאמץ עריגתי אליך.

אתה נתתני לנפול בבורות־טומאה, למען אדע להיזהר ולהזהיר את אחי.

ואם ככה עשית לי – למה עזבתני עתה לנפשי?

אתה היודע שיבתי וקומי, – הטרם תדע, כי עוד רגלי מוּעדות לנפול לפעמים?

כי הברק אשר יבריק לעיני מאורך יש אשר יגוז פתאום –

ואני נשאר לבדי בחושך רב, עד אשר ארבה לצעוק אליך מתוך חושכי.

אם ככה עשית לי, אם הדחתני שאולה, למען אַעלה ואעלה רבים עימי –

אם רצונך אני ממלא ודברך אני עושה –

שפוך עלי אורך, מלא בו את כל תוֹכי!

תנני עתה, בהיכנסי ליום הטורח הגדול, לעשות את המעשה אשר בשבילו קראתני מעימקי־שאול.

רוחך ינחני. עצתך תחכמני. יהי רצונך רצוני.