רקע
בטין מרגלית אמיר
מעיל הפרווה
בטין מרגלית אמיר
תרגום: אבנר להב (מצרפתית)

 

1    🔗

מגיל שש עשרה, מעיל הפרווה של דודתי צד את עיני. כשלבשה אותו, ליטפתי אותו בעיניי, בידיי, עם כל כך הרבה אהבה, שזה החמיא לדודתי היפה, ובאחד הימים היא הבטיחה לי: “אחרי שתתחתני, הוא יהיה שלך”. “איזה יופי!”, מרוב שמחה, נתליתי על צווארה. “שלא תעזי לספר, זה נשאר ביני לבינך”. “אני מבטיחה”.

היו לה מעילים אחדים: מעיל קטן אפור, מעיל מפרוות מינק, מעיל מאסטרקאן והמעיל המפואר הזה, בצבע חום ממורק, שברקו לא הועם עד היום, גם כחלוף יותר ממאה וחמישים שנה (אלא שהוא נעשה גידם, בגלל האקלים החם, וגם פחות יומרני). לא ידעתי כל כך מה לעשות בו, מלבד ללבוש אותו במהלך נסיעותיי לארצות הקרות. מתחת למעיל גשם, בטנת הפרווה הזאת חיממה אותי ועטפה אותי בבושם של גֶּרְלֶן, שדודתי אהבה אותו מכּל.


 

2    🔗

למעיל הפרווה הזה יש היסטוריה משלו.

היא מתחילה בפאריס, עוברת דרך בֵּירוּת, ונוחתת סוף־סוף בתל אביב, שוב דרך פאריס. חייתי אז בתל אביב, הוריי ודודותיי שהו בלבנון. אחותי כבר הייתה כאן עם משפחתה. אחי למד באוניברסיטה בפאריס והקים שם את משפחתו הקטנה. הייתי נשואה, היו לי שני בנים מקסימים, אך נישואיי ידעו תפנית בלתי צפויה, אהבה גדולה חדשה הופיעה בחיי. גבר אחר.


 

3    🔗

אהבה מטורפת, עם עליות ומורדות, מפגשים בתנאים הגורמים לי היום לגחך… אם אנו סובלים משגרון, הרי זו הסיבה. אספר לכם את אחד מסיפורי המעשה, יהיו אולי סיפורים משעשעים או עצובים יותר, אך זהו המחיר שיש לשלם בעבור אהבה גדולה!

“ואילו נאלצת להתחיל מחדש?”, הייתה שואלת אותי דודה ליזט (שגם לה סיפור משלה).

“כן, דודתי אהובה, הייתי חוזרת על הכול”.


 

4    🔗

במהלך שנות השישים, מעיל הפרווה נעשה הכרחי. הוריי עמדו לעזוב את לבנון: מאז יציאת הצרפתים משם והכרזת מדינת ישראל, חיי היהודים נעשו בלתי נסבלים, הכול השתנה בינתיים, דודי (גם זה סיפור אחר) נפטר. דודותיי נשארו בלבנון עד 1968. אחרי הפצצת נמל התעופה של בירות בידי חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של רפאל איתן, והודות למגעים ולקשרים טובים עם הרשויות הלבנוניות הנוצריות והמוסלמיות (זכר לימים עברו, כשלבנון הייתה ארץ פלורליסטית), דודותיי הצליחו לעזוב את לבנון דרך קפריסין. משך כל אותה תקופה, הוריי שלחו לנו חבילות, דרך קפריסין ואפילו ישירות דרך נקודת הגבול בְּנָקוּרָה. למעשה, המגעים עם הלבנונים מעולם לא פסקו. אשר לי… תמיד התעניינתי בגורל מעיל הפרווה של דודה רבקה. המעיל המפורסם הזה כבר הטריד את אמי המסכנה ואף הוציא אותה מדעתה, כאילו זו אמורה להיות דאגתה היחידה: “מה מלהיב אותך כל כך במעיל הזה, כל כך חם אצלכם, זה כל מה שחסר לך?” זה הפך לתעלומה של ממש: פרווה… בישראל?

אילו ידעה, אמי האהובה, שבִּתה מבלה לילות ללא שינה, שרועה על מרצפות שיש קרות, מנסה להתחמם לאורו של מחמם־רגליים מחניק, כאילו לא די היה בפעימות הלב כדי למות! מִקוֹר או מפחד. אילו יכלה לדעת, הייתה רצה יחפה כדי להציל את בתה מן השערורייה, אך בעיקר מן הקור: אמא יש רק אחת! לבסוף, ב־1961 ולשמחתנו הכללית, הוריי הגיעו לארץ דרך פאריס. הארגז הראשון שפתחה אמי… נכון, מאחר שאני כאן… היה הארגז שכה ציפיתי לו. “הנה מעיל הפרווה שלך, ועכשיו, ספרי”. אני, שמיהרתי לקבל את המעיל: “אמא, אמא, יש לי מאהב, אנחנו ישנים על הרצפה, אך זה לא מה שאת חושבת, זה רציני, אספר לך מאוחר יותר, הוא מחכה לי”.


 

5    🔗

חיבקתי את המעיל על חזי ורצתי להראות אותו לאישי. הוא כבר ידע שהמעיל נמצא בידיים טובות. קראתי אליו: “תפוס מהר, תראה, אמרתי לך, תראה כמה הוא יפה, הערב כבר לא יהיה לנו קר”. “את לא חושבת שיהיה חבל, מעיל כל כך יפה, על הרצפה?”

ב־6 במרס 1969, בנוכחות המשפחה וכמה ידידים, רב משעשע למדי חיתן אותנו “לטוב ולרע”. אישי בחר בפורים כתאריך נישואין, חג המסכות, חג הכובעים והתחפושות, שכל כך הלם אותנו, שהרי היינו די גנדרנים ולרגעים שחקנים טובים מאוד.



ב־28 בפברואר 2006,

הוא, אני ומעיל הפרווה

חבוקים

בברלין הקפוא

צוחקים ושרים


ב־28 בפברואר 2008,

בבית חולים אסף הרופא,

מעיל הפרווה ידע

הוא…

לא יחבק אותי יותר.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות