רקע
אברהם אפשטיין
סופרים עברים באמריקה: גבריאל פרייל

גבריאל פרייל הוא משורר צעיר, רך בשנים ורך ביצירה, ובעצם מוקדם היה על־יסוד תרומתו השירית, הקטנה בערך, למתוח קו ולקבוע את מהותו הפיוטית, אלמלא אותן תכונות בולטות שביצירתו המכריחות אותנו לראות בו משורר די מוגמר בעל פרצוף־פנים משלו. הוא הביא אתו קול חדש, נעימה רעננה, גישה מיוחדת לדברים. אף הנושאים שלו, עצם החומר שממנו הוא אורג את שיריו, הם חדשים לגמרי בשירה העברית־אמריקאית. סגולות אלו, כנראה, הניעו את השופטים של הקרן הספרותית מיסודו של ל. למד לזכות את קובץ שיריו בפרס1.

שיריו של פרייל יש בהם יסוד אמריקאי מובהק, המתבטא לא רק בקליטת הדים מסוימים מחיי המקום ומטבע הנוף של הסביבה, כי אם גם – ובעיקר – בתפיסת הרוח האמריקאי, זה המתגלה ביצירות המופת בשירה ובמחשבה. פרייל בלי ספק מושפע הרבה מהשירה האמריקאית המודרנית, זו של וולט והיטמן, קרל סנדבורג ורובינסון דז’יפרס. ביחוד רבה עליו השפעתו של המשורר האידי המודרניסטי יעקב גלאטשטיין בתקופתו ה“אינזיכאית”. אכן, טבעי הוא הדבר שמשורר צעיר יהא נתון בראשית צעדיו להשפעתם של גדולים ממנו בגיל ובנסיון. אולם אין אדם נעשה משורר על ידי השפעה חיצונית בלבד. דרושה קרקע טבעית – נטיה פנימית, כושר־נפש וקרבת־רוח – כדי לקלוט איזו השפעה ולעשותה קנין עצמי. ואמנם מתוך עיון קל בשיריו של פרייל אתה עומד מיד על נטיתו המיוחדת לנושאים מסויימים ועל האופן המיוחד שלו בקליטת דברים והבעתם. כמעט שאין למצוא אצלו שירים בנוסח הרגיל.

השירה העברית החדשה היא לירית ברובה. יסודותיה העיקריים – רגש, חזון וצבע וריתמיות שבצליל ובתנועה. ברוסיה התבטאה זו על־פי־רוב ברוח של דכאון, בצער־עולם רומאנטי או בחיטוטים של יחיד. כאן באמריקה היא שמרנית, כביכול, היינו – אנושית בתכנה וקלאסית בצורתה, חדורה ברוח התנ"ך ובמדה ידועה – ברוחה של השירה האנגלית הקלאסית. הקו האפייני המציין אותה ביותר הוא: זוך הרגש ובהירות הביטוי. במידה שהסתגלה לסביבה החדשה התבטאה הסתגלות זו בעיקר בזיקה לאפוס האמריקאי (ביחוד לזה ההודי־כושי) ובמידת מה – בקליטת הנוף האמריקאי. אולם בדרך כלל הריהי מתנועעת בחוג האידיאות והערכים שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם של משוררינו הקלאסיים הגדולים – ביאליק־טשרניחובסקי־שניאור, כמובן בתוספת אילו קוים והבדלים אינדיווידואליים. פרייל הוא כמעט היחיד שבעט במסורת הקלאסית בצורה כבתוכן. אין הוא מודה במשקל ובחריזה ואין הוא נותן ערך לכל אותם הסממנים וצירופי־הצורה שאנו מצרפים כרגיל עם המושג שיר.

משהו משותף יש לו עם השירה הארץ־ישראלית. חוץ מנושאים נבואיים־תוכחתיים ולאומיים־פאתיטיים יש בה בשירה זו גם יסוד מהפכני־הרסני, פרי השפעתה של המהפכה הרוסית. אך ביחוד חותרת בה תסיסת חיים רעננה היונקת מתוך הרגשה של הזדווגות בלתי־אמצעית עם האדמה המתעוררת. פרייל קיבל את החדש המהפכני שבצורה ובתוכן, אך הוא חסר את התסיסה, את היסוד הלירי הגלוי. הוא בעיקר אמריקאי בן־כרך, אינטלקטואלי לפי מהותו השירית, אינטרוספקטיבי לפי תפיסתו ודרך ביטויו.

טיפוסי מבחינה זו הוא אופן התרשמותו מחיי הכרך, שהוא שונה לגמרי מזה של שאר המשוררים המהגרים. הכרך הענקי אינו מעורר אצלו רגשי פחד וחוסר־ישע. הוא חש בכוחו העצום והמשעבד של זה, הוא רואה את הניגודים החברתיים, את הטראגיות שבחיי היחיד. אבל לידי התפרצות לירית או לידי מחאה לא יבואו הדברים. הוא נוטה יותר להסתכלות ולהתבוננות. הנה אחד משירי ניו־יורק שלו –


קוּמִי וּצְאִי, אֵם חֵרְשָׁה־אִלֶּמֶת

וְנַהֲלִי יַלְדֵּךְ בְּיָד אוֹהֶבֶת

עַל מַרְצְפוֹת כְּרָךְ שׁוֹאֵן־אָדִישֹ.

אוּלַי יִכָּמְרוּ רַחֲמֵי אֲנָשִׁים

עַל שְׂפָתַיִךְ הַחֲתוּמוֹת לָעַד.

מֶה הָיוּ מְסַפְּרוֹת לְעוֹלָם אֲכוּל־דְּבָרִים

עַל דּוּמִיַּת הַלֵּילוֹת רַק אַתּ יְכוֹלָה לְהָכִיל?

מֶה הָיוּ מְסַפְּרוֹת עַל אוֹרוֹת מַשְׁכִּימִם וְאֵינָם נִגְרָעִים

יַעַן אֵין אַתְּ מְאַבֶּדֶת הֲבָרָה אֶחָת?

(>>האם ברחוב ארבעים ושנים<<)


הרי שיש כאן הרגשת הבדידות, אדישות הכרך ואולי גם מחאה סוציאלית אלמת – יסודות ליריים בעצם. אך הכל ניתן כאן בצמצום, בקימוץ צבעים ובלי אותו מטען רגש הרגיל בשירים מסוג זה.

באותה סדרה ניו־יורקית יש שיר המתפרש כסאטירה חריפה כלפי המהגרים לשעבר שנשתקעו במשך הזמן במשטר הקיים, נעשו כבדים ומיושבים בדעתם ופג אצלם חשק ההיאבקות של ימי העלומים. שינוי זה בחיי המהגרים מסומל על ידי – אנדרטת וואשינגטון! לפנים היו באים הללו לאחר עמל יום קשה להינפש ליד ה“איסט־ריוור” והיו רואים אז באנדרטת וואשינגטון את הגבור הגדול בכתפיתו היהירה, והרגישו בעיניו “בטחון שנקפא”. עכשיו נזדקנו – ונזדקן גם וואשינגטון. תפארת עלומיו נראית אוילית ביותר. “לא יהין שוב לרכב בלילות” – הוא אוהב את בטחון הימים. לפנים היה מלווה את אביבם הצעיר של בחורי ישראל והורה להם דרך חירות; ברם עכשיו – “סתיו מכמש מטפס על המדרגות ופעמיו טבועות יין־חמד שנידף” (“וואשינגטון מעלה זכרונות”).

פרייל אינו הוגה חיבה יתירה לכרך. הוא מרגיש את עצמו בו זר ומרוחק. הוא רואה את פרצופו המגושם, את הריאליזם הגס השולט בו. הלב שוב אינו “צבי מרטט בלהבות ליל”. נשאר רק חלום אחד, יחיד ואין שני – לחם (“חלום לחם”). אולם המשורר יוצר מסביב לעצמו עולם משלו. הוא – עולם לעצמו. הוא – “אי בתוך כרך מאפל”, אי חולם “תכלת מחכימה”. אשר עליו “ירדה זהב־דבש ויונים תהמינה משובך, ענוגות־צבע, מתונות־דעת” (“אי”).

יש לו לפרייל עין חדה ובוחנת – חדה אולי קצת יותר מדי. היסוד השכלתני מכריע תכופות בשיריו ויש בהם לפעמים דבר־מה צונן המכביד על הניגון הפנימי. לא לחנם נעשו לו הכפור והקרח סמלים חביבים ביותר. אף את עצמו היה רוצה לראות כאבן קרה, אשר ממגעה היתה השמש הופכת קרח (“שבח לאבן”). פעמים שהוא עושה עלינו רושם של אדם העומד מן הצד ומסתכל בחיים בסקרנות חודרת. ואולם קרירות זו חיצונית היא בעצם, יותר נכון – מאניירה מדעת, פרי־ירושה מאת האסכולה האינטרוספקטיבית־אינזיכאית. הוא עצמו מרמז על כך בקצת משיריו. בשיר הראשון “לשיר”, למשל, המשמש כעין מוטו לקובץ כולו, הוא מתאר את גישתו אל השירה בערך כך: ראשיתו תתקפהו כסער ואחר – “קריר־דעת בה יסתכל” לדעת מה גנוז בשיר –

הַצְלִיל לְךָ כְּכֶסֶף, אִם כָּבְדְּךָ בַּרְזֶל,

אוּלַי אַתָּה שְׂדֵה־דָגָן צָנוּעַ,

אוּלַי חִטָּה פְּרוּצָה, גַּאַוְתָנִית?


“קרירות־דעת” זו, הבאה לאחר “התקפת הסער”, אין בכוחה להעלים מאתנו את רטט לבו החם ואת אהבתו הגדולה לחיים – לכל ניד־חיים שהוא. בשיר הנזכר למעלה – “שבח לאבן”, הוא מבקש מאת אלהים שיתננו קשה וקר־המזג כאבן – אולי יוכל אז לפתור “חלומות האנקור והרש, עת חורף מלבין את דמם ההולך וקופא ומכבה תקוותיהם הדלות אחת אחת כנרות השעוה הזולות”. כשאדם מבקש לספוג חלומותיהם של קטני־יצורים, או כפי דבריו שם – “שאת את סבל האהבה הגוזרת כפלד הערום והאכזר והרחמנית כגשם מבשר פדות”, – איש כזה וודאי איננו “קר”. פרייל בעצם נושא בסתר לבו חמימות רבה והמון אהבה וצער המתגלים אצלו לפרקים במין רוך עדין הנוגע עד הלב. כך, למשל בשירו “לעשב” אחד מן היפים ביותר שבקובץ –


עֵשֶׂב רַחֲמָן, רָז יָרֹק וְחוֹזֵר,

עָלֶיךָ אֶצְנַח, לְךָ דָבָר אֲגַל:

בִּשְׁעַת מִסְתּוֹרִין חַד־פַּעֲמִית לִי נִתְּנָה בָּעוֹלָם

יְדוֹבְבוּ חַיִּים כֻּלָּם וְיִשְׂגֶּה כָּל מָוֶת.

אוּלָם לֹא אֵדַע אֵיךְ אָכִיל כָּל דִּמְעָה נִשְׁפְּכָה

מִיּוֹם בָּאָה לָאָדָם, – טַל־נֶחָמָה בְּאֶבְלוֹ,

פְּנִינַת־יְקָר בְּשִׁמְמוֹנוֹ כָּבֵד…


המשורר רואה את עצמו כעשב זה הזוכר “חלפם של דורות אלף”, שהוא מעין הקרנה של חדות־ילדות שהשתובבה עליו פעם או הד לצעדי זקן שביקש תרומת־צל בקרבתו, ואחר – נרדמו שניהם תחתיו, הזקן והילד יחד… אף הוא, המשורר, הוא השומר הנאמן של דורות – של הצער והכאב האנושי, של חיים ומות, של ארג החלומות ועצב הבדידות. הוא נושא בחובו את השמחה ששקעה ואת “הדמעה־הפנינה”, שניחמה בשעת יגון, את הצחוק התמים תחת אילן וגם את “הצחוק הנקשה בין חומות”. הוא – השומר על החלוף שבאדם ועל הנצחי שבו.

האדם, האנושי בכלל – מהותם תמיד אחת. משתנים זמנים וצורות, אך לא גורל האדם הנקלע במעגל קבוע מראש. השקפה פאטאליסטית זו על החיים, שהובעה בחריפות בשירו “ללא תמורה האדם”, חותרת בכמה משיריו, שהנעימה הפסימית בולטת בהם ביותר (“האדם בשבי”, “ליד הבית הישן”, “אגרת מאדם לזמן”, ועוד). ביחוד מורגשת זו בשיריו האחרונים שנשמעים בהם הדים ממצוקות הזמן והם חדורים יגון לאומי (“צפרי־ברזל”, “תפלה חדשה לאנשי ענות”, “אזלו מלים”, “במזל יאוש והתנקשות” וכו'). בכלל משמש לו האדם נושא ראשי להסתכלות. אף הטבע נראה לו אנושי במהותו: הוא משיגו ומתארו באמצעות האדם. לא לחנם הוא מציין את תיאורי הטבע שלו בשם “הגות־נופים”. בקבוצת השירים “וורמונט” ניתן תיאור של סתיו – אותו סתיו וורמונטי ה“חכים” והיפה “שלבו נגה בדלח ושלהבת” וזהבו פזרני. כמלך יעמוד בין צפון ודרום ויבדיל בין עונות. ואילו האכרים, ששערם קש ומקטרותיהם אומרות ישוב־דעת, אינם חוששים לאורח זריז זה. מנוסים הם: יודעים שיכבה בן־לילה והם יירשו את טובו. לכן יאכלו פת במתינות וישתו יין־תפוחים בנחת. שינה להם ללא־חלומות ויקיצה – ללא־אכזבה. אכן חגים בהתנהגותו הוא אכר בוורמונט! (“תכונת סתיו ומנהגי אכרים”). ובשיר “לניו־המפשיר אגרת” מקבלת התמונה את תיקונה על־ידי הופעתה של נערה “קרה ושלוה כחורף הראשון”, “כזהר מפציע הקרח”. טבע ואדם מתמזגים זה בזה ומזדהרים זה מתוך זה. וכך ברוב שיריו.

שיר אמריקאי טיפוסי (והוא גם מן המוצלחים ביותר) הוא “נאנסי לינקולן חולמת”. בקוים מספר שורטטה כאן, יותר נכון – נפלחה קרקע פרימיטיבית זו של קנטוקי החלוצית. מורגשת השאיפה להזדווג עמה, לכבוש אדמה זו המשתרעת למרחקים גדולים ו“הכמהה למרי הזעה הנוטפת, למתק הדם, לשריר הנמתח כמיתר, לניגון חריקת אופנים, ליד מיובלת תחפון פול לבן מתבכר, מערמת זהב תירס אפיל”. אנו חשים בנשימת “הערבים הטובים”, שכאילו קפצו מתוך כתבי הקודש “להמריץ ולברך את תומאס המקמץ בלהג ומומחה בניכוש ועידור”.

זוהי אמריקה הראשונית, הכובשת והרצינית, השלמה עם עצמה ונאמנה עם הטבע ועם “הביבל”. נאנסי, האם והאשה שסבלה ביותר מתנאי המשטר החמור, חולמת על שינויים: הנשר של ארצות הברית יפרוש את כנפיו על מרחבי הערבות, ובנה "אֵבּ לא ישב כאביו, ריקא זה, בצריף עשוי קורות שרצפתו עפר. הוא יהיה לבלר בכפר, ואולי, ברצות השם, עורך־דין חבוש מגבעת גבוהה “כמעשנה קודרת”. הוא ירכיב רגל על רגל, יקשיב רב־קשב לדורשי עצתו, ואחר ישמיע את דבריו “מחושבים־מבודחים”.

מסוג זה הוא גם השיר “סבא דז’ין במעגל” ואחרים. יש כאן הסתכלות דקה, חומר נאה ופשטות פקחית – סגולות אפייניות בשירתו של פרייל. על אף המאניירה האינזיכאית שלו לערום ציורים על גבי ציורים, סמלים על גבי סמלים המתרבים ומתענפים ומשתרגים לסבך של אסוציאציות רחוקות ובלתי־צפויות, עד שקשה לפעמים להגיע לשרשם ולהכיר את מקורם, – הרי מצטיינים שיריו בפשטות יוצאת מגדר הרגיל, פשטות של לשון ורעיון המגיעה לפעמים לכדי פרוזה. גם נושאי שירתו פשוטים הם על־פי רוב – יצורים קטנים ועולמם הפנימי. ואילו מבעד לקליפת הפשוט הוא רואה את היופי הגנוז, את המשמעות התוכית. הו חושף את המופלא והאגדי שבכל תופעת־חיים.

באחד משיריו הוא מספר איך גילה את מיתוס החיים אי־שם על שפת הים, בכפר שבו התנוסס שלט: "סטורי־ראו. נתיב אגדה. ואלה הם דבריו:

וַדַּאי בְּבָתִּים צְנוּעִים בְּהִירֵי־גַג אֵלֶּה,

עִם טוּרֵי אֶשְׁנַבִּים מְצִיצִים בְּפִכָּחוֹן,

מִקְלַט־הַשַּׁלְוָה הַחֲלוּמָה;

וַדַּאי הֲוָיָה שְׁכִיחָה – פֶּלֶא נוֹבֵעַ בְּלִי חָשָׂךְ,

כְּלִי־אֲצִילוּת לָאָדָם בְּחֶלְקוֹ שָׂמֵחַ וּלְתֻמוֹ חָי

(>>נתיב אנדה<<)


“נתיב אגדה” זה – בקשת מהותם התוכית של דברים, השאיפה להעלות את המצוי והפשוט ולהאירם מבפנים – הוא נתיבו של גבריאל פרייל בשירה העברית.


תש"ד


  1. “נוף שמש וכפור”, הוצאת “אוהל”, ניו־יורק, תש"ה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37267 יצירות מאת 1930 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!