עוֹבר־אוֹרח בּא לעת המנחה אל בּיתוֹ של פלח בּפאת הכּפר. היוּ שלהי הקיץ, כּחוֹדש ימים לפני היוֹרה. השמש מצהיבה ברקיע והרוּח מגלגל את אבק הדרך, וחמה וצינה משמשוֹת בּכפר בּערבּוביה. נכנס האיש וּמצא את הפלח ואשתוֹ יוֹשבים בּנחת לפני המוֹקד.
הרכּין האוֹרח ראשוֹ ואמר בנעימוּת:
– שלוֹם ערבכם!
החזירוּ לוֹ קוֹל אחד:
– בּרוּך בּוֹאך!
והראוּ לוֹ מקוֹם לצדם. נתקרב בּנימוּס וישב עמהם לפני המוֹקד. הביאה לוֹ האשה פלח אבטיח מתוֹק ואכל בּתיאבוֹן. בּערב אכל עמהם סעוּדת־הערב, אחר הניח ראשוֹ על המחצלת שבּאיצטבּה ונתנמנם. לבוֹקר אכל ממה שנמצא בבית, בּצהרים סעד עמהם סעוּדה של כּבוֹד, למנחה פיצח זרעוֹנים ולעט אבטיח, וּבערב אכל שוּב ארוּחת־הערב – לא חסר דבר מן הדברים המהנים נפשוֹ של אדם.
ישב עמהם שלוֹשה ימים ולא ידעוּ מאין בּא ולאן הוּא הוֹלך.
אמר הפלח לאשתוֹ:
– מרתי בת־אנשים! רוֹאה אני באדם זה שהוּא קר־המזג ואינוֹ מרגיש מה שלבּנוּ רוֹצה. זה שלוֹשת ימים שהוּא דר עמנוּ ולא זז מן המחצלת. אמרי לוֹ: “רצוֹני לכבּד את האיצטבּה” – אפשר יקוּם ויסתלק מבּיתנוּ וניפּטר מן הצרה.
נטלה האשה את המטאטא, עמדה על האוֹרח ואמרה:
– יא אחי, יא דוֹדי, הזז עצמך, רצוֹני לטאטא את האיצטבּה!
קם האיש בּכבדוּת ויצא לחצר, שכב על לוּח־הדיש ונתנמנם.
עברוּ שבוּעיים ויוֹתר ועדיין זה אוֹכל ושוֹתה וישן על הלוּח תחת כּיפּת השמים.
נעשׂה היקוּם מעוּנן. נשב רוּח. נטפי גשם קרים נזרקוּ ממרוֹם וניפּצוּ את האבק. היוֹרה בישׂר בּוֹאוֹ.
ישב האיש על־גבּי הלוּח, נתן אצבּעוֹ בבית צוארוֹ, חיכּך שם וּבכה בדמעוֹת, ולא פסק מבּכיה עד שבּא בעל הבּית ושאלו:
– מה לך בּוֹכה? הלעיבוּ בך, נתגרוּ בך?
אמר האוֹרח:
– תבוֹרך, איש נדיב, תבוֹרך, מיטיבי! בּוֹכה אני על מה שצפוּי לי.
שאל:
– מה רע צפוּי לך?
אמר, וּפניו חרד ודוֹאג:
– מתירא אני, מחר, לאחר קציר, אתה בא וּמוֹציא מתחתי את הלוּח לדוּש את התבוּאה – ואני המסכּן כּנעל אנה אני בא? מי יאסוֹף את היתוֹם? מי יתן לוֹ מקוֹם להניח ראשוֹ?
לפני השינה אמר הפלח לאשתוֹ:
– בּרי לי, פּלוֹני יאריך ימים בּביתנוּ. הוּא דוֹאג לימים שלאחר הקציר. הרחמנוּת – חצי היוֹשר. הגיעה השעה לחשוֹב על החצי השני. עוּצי עצה מה נעשׂה לוֹ.
לא ידעה האשה עצה. שכבוּ ונמוּ שנתם, אפשר יאיר החלוֹם את לבּם.
כּשהיה הבּוֹקר – ינעם בּוֹקרכם, השוֹמעים! – אמר הפלח לזוּגתוֹ:
ראי זה מצאתי: הריני נעדר מן הבּית עד שקיעת החמה. כּשאחזוֹר מיד אני מתגוֹלל עליך וּמחרף וּמגדף אוֹתך, ואת בּוֹכה וּמבכּה את ייחוּסך. אפשר יראה שאין כּאן שלוֹם בּית ויטלטל עצמוֹ למקוֹם אחר.
אמרה:
– בּרוּך טעמך. יפה יעצת.
הלך האיש ונעדר מן הבּית כּל אוֹתוֹ היוֹם עד חשיכה. והאשה עשׂתה את מלאכת יוֹמה: הביאה מים מן העין, כיבּדה את הבּית, לשה את העיסה, אפתה וכיבּסה ושיטחה גללים על התּבּוּן (תנור החוֹמר שבּחוּץ).
כּשהחשיך חזר הפלח לביתוֹ.
– מזוּהמת שכּמוֹתך, מרוּשלת, מנאפת! כּך את נוֹהגת כּשהבּעל נעדר מן הבּית? אין יאה לך אלא המקל!…
והיא שוֹמעת עלבּוֹנה ושוֹתקת, מזדרזת בּמלאכתה ושוֹתקת, והדמעוֹת תלוּיוֹת בּריסי עיניה.
כּשהשליח בּה כל קללוֹתיו אמר:
– בּוֹאי ונתדיין לפני האוֹרח מכוּבּדנוּ, מי משנינוּ זכּאי וּמי חייב. אמרה האשה:
– בּוֹא האוֹרח, בּחיי היוֹם המבוֹרך שאתה הוֹלך מעמנוּ, העידה נא בפני אלהים ואנשים: כּלוּם לא הבאתי היוֹם שלוֹשה כדים מים מן העין? לא לשתי את העיסה? לא אפיתי את הפּת? לא שיטחתי את הגללים על גבּי התּבּוּן? לא כיבּסתי גל כּזה של לבנים?
היה שם בּחצרם כּבשׂ־מרבּק עוֹמד מוּכן לחג הפיטר (החג שבּסיוּם הרמדאן). הכּבשׂ אסוּר בּחבל אל אוֹפן העגלה וליחך קוֹמץ של חציר ירוֹק.
הציץ האוֹרח בּכבשׂ מתוֹך עוֹנג ואמר:
– בּחיי בשׂרוֹ של זה, שאוֹכל עמכם, אם ירצה השם, בּחג הפיטר: אין בּך מוּם, אשה כשרה, עשׂית את מלאכתך בּאמוּנה. ירבּוּ כמוֹתך! ואתה הבּעל…
לא יכוֹל עוֹד הפלח לכבּוֹש את חוֹם לבּוֹ ונתן עליו בקוֹלוֹ:
– אמוֹר מיד, בּן־אדם, מי אתה? מאין בּאת? מי ילדך?
חייך האיש והשיב בּנחת:
– אינך יוֹדע מי אני? הרי אני בן אחוֹת אללה.
– אם כּן, – קרא הפלח בּזעם – בּוֹא ואראך דירתוֹ של דוֹדך…
החזיק בּוֹ, הרימוֹ בזרוֹעוֹתיו עד שהביאוֹ אל המסגד, הטילוֹ לתוֹך המסגד וחזר לביתו בלב קל.
עם בּעל־הנפש הארך רוּחך, ואת המנוּול הרחק מבּיתך!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.