פעולתו הספרותית של מנחם ריבולוב הרבה פנים לה: הוא סופר ועתונאי, עורך ועסקן ספרותי, נואם ומרצה. ובכל פעולותיו אלה הוא משקיע מרץ מרובה ושקדנות מתמידה, ואף מדה לא קטנה של התלהבות והתפעלות רומאנטית, סגולות אלו שהן אצלו תכונות שבנפש.

פיזור־כוחות זה – אם מחמת הכרח שבטיב עבודתו ואם משום עודף מרץ – אף שלא קיפח את תנובתו הספרותית בכלל, ודאי גרם במדת־מה לצמצום דמות בחלקה הקרוב ללבו ביותר, בעצם יצירת נפשו, שכל השאר אינו אלא טפל לגביה, והיא – הבקורת. אלמלא אותו פיזור היה ודאי נותן יותר ממה שנתן (אף כי נתן לא מעט – ארבעה קובצי מסות והערכות), והעיקר – ביתר ריכוז וביתר שלימות, מדות שהן טבועות בכשרונו, כפי שהוכיח בכמה ממסותיו המצוינות (על שופמאן, עגנון, גרינברג ודומיהם). כי ריבולוב, עם כל פעילותו המנומרת, הוא בעצם “בעל מלאכה אחת”. את מרכז עולמו ואת ייעודו הספרותי הוא רואה רק בבקורת. הבקורת אינה לו צורת ביטוי או כלי ספרותי בלבד – היא מתת־גורל ותעודת־חיים. בה, בבקורת הטביע את מיטב רוחו ואת שירת נפשו. בכל מסה משלו ובכל מאמר בקורת יש הרבה ממשא הלב, משמחת היצירה ומן ההתרוממות הפנימית של רומאנטיקן מובהק. הוא פתח, כידוע, בשירה ומשהו משל זו נמזג גם לתוך הרצאתו הבקורתית: רוממות רוח, לשון חגיגית וציוריות גדושה. מה שנמסר לקורא ראשונה מתוך רושם דבריו הוא – שתי סגולותיו הטובות: האהבה הגדולה לספרותנו ולכל דבר יצירה בכלל, והאמונה הרבה בכוחם של אלו לכלכל נשמת עם ולגאול את נפש היחיד ואת נפש האומה גם בשעת טירוף ומשבר.

בקורתו של ריבולוב אינה זו הארעית הנזקקת באקראי לחזיון ספרות זה או אחר. זוהי בקורת מתמידה, בת־לווי נאמנה לשירתנו החדשה בדרך גידולה, מאמציה וכיבושיה. מהיר קליטה ותגובה הוא נענה מיד לכל הישג אמנותי, לכל גילוי יצירי חדש. כצופה ער וקשוב הוא עומד על המשמר, מכריז על כל תופעה ספרותית ומביאה אל הקורא כשהיא מוטעמת ומוסברת, מקושטת פרחי לשון וציורי נוי ועטופה ארג של רגש ומחשבה מפרי רוחו שלו – של המבקר. כי הבקורת, לדעתו של ריבולוב, אינה ענין לפרשנות והסברה לבד, או לתיווך ומסירת תוכן לבד: אף זו בסוד היצירה חלקה. אין היא טפלה לגבי השירה, בחינת כינור שני ושלישי בתזמורת – היא עצמה דבר שבשירה. ואין זה גנאי לה שאינה יונקת ישר מצינורות המציאות, שכל עצמה אינה אלא פרי דברים שבכתב. אדרבה, הוא שבחה והיא מעלתה שאינה מטפלת בגולמי חיים, אלא בבבואתם הנאצלה, במציאות שהפכה אגדה. “תעודת הבקורת האמתית היא לא להיות כלי־שרת למישהו אחר, ליוצר במקצוע הספרות היפה, למשל, כי אם מטרה לעצמה. היא אמנם תומכת יסודותיה בספרות ובסופרים, אך עיקר תעודתה הוא, כתעודת כל יוצר, לגלות אמת ויופי, להצית אש בלב הקורא, למלאו רטט של צפיה ואמונה בטוב ובנעלה, לרוממו, לעדנו, לעשותו שותף ליצירה” (סופרים ואישים, עמוד ז').

המבקר, אמנם, אינו יוצר במחובר. הוא כאילו זוכה מן ההפקר וסמוך על שולחן אחרים. אך יש שאף הוא זוכה ליהנות משולחן גבוה. אף הוא, דוגמת היוצר, מצרף צירופים וצר צורות; אף הוא מעלה לפנינו דמויות ואישים – של סופרים ומשוררים. וכאן נפגשים שניהם. היוצר והמבקר: שניהם עומדים ברטט יצירה בפני חידת פלאים – האחד בפני חידת החיים והשני בפני חידת האדם היוצר. וכשם שהיוצר כובש את יצירתו וזו נשמעת לו ונכנעת לאמת שבנפשו, שהיא גם אמת החיים וזו של האמנות – אף המבקר כך. הוא רוקם את דמותו של המשורר או את זו של היצירה לפי צו לבו, כפי הציור האידיאלי שנארג בנפשו:

"המבקר – – יש והוא מתרפק על יצירותיו האהובות וממזג את שירת־בקורתו עם שירת־נפשו של משוררו־מבוקרו, אך יש והוא מתקומם נגדה ואינו מקבלה. יש והוא נכנס למשורר ומתחיל מתנבא בלשונו, אך יש והוא מתגבר עליו ומכניס לדבריו פירוש אחר, משלו, ומעלה אותם לספירה אחרת (מדבריו על ש. מקסימון, סופרים ואישים, קפ"ט).

ריבולוב, בדרך־כלל, הוא מסוג המבקרים המחייבים, וראייתו, על־פי רוב, היא ראיית חסד. אין הוא מתעכב הרבה על הפגימות והליקויים שבאיזו יצירה, אם הללו ארעיים הם ואין בהם משום סתירה לקוי האופי שביסוד. ואף זאת: על־פי רוב לא רקמת היצירה כשלעצמה, על השתי והערב שבה, עומדת במרכז ענינו, אלא בעיקר רקמת נפשו של היוצר, הנוף הרוחני שלו המתגלה מתוכה. במסה על יעקב פיכמן הוא אומר בין השאר:

“מבקר אמת אינו מתענין בכשלונותיו ובחולשותיו של הסופר… אין לו ענין להיות שומר צעדיו ושופט מעשיו, להתנפל בשמחת הריסה על כל דבר ולדקרו באזמלו… למבקר יש תעודה אחרת בחייו. תעודה זו היא – לגלות את נקודת היצירה, את מקור רוח הקודש באדם היוצר ולתתו מתן חדש מואר ומוסבר, מובן ומורגש לעצמו ולזולתו… הוא מבקש את פלא ההתגלות, את נס החזון שאין לו חזרה, את חסד “השעה הטובה” – את רחמי אלהים שנשפכו על אחד מבחירי בניו. ומי שמבקש את אלה, אין לו פנאי לעסוק בדברים קטנים ובחיפוש עוונות”. (ספר השנה, כרך ששי, תש"ב).

בקורת כזאת ודאי סובייקטיבית היא. אך כלום השירה אינה כך? תנו גם למבקר להיות קצת סובייקטיבי. וכבר האריך בזה דויד פרישמן באחד ממכתביו. זוהי בקורת אמנותית. זאת אומרת – היא חותרת ליסוד האמת, אמת החזון, שביצירה. גורמים חיצוניים, תנאי זמן וסביבה – אין חשיבות מיוחדת מתייחסת להם ואין הם תופסים בה מקום ניכר. כי ריבולוב בכלל אינו גורס ספרות הנשמעת לצו הרגע או לכפיית הציבור. “בדברי הבקורת האמנותית, היוצרת, כבדברי שירה מנצח תמיד היחיד… היסוד הסוציאלי, אם הוא עולה בהם, לא תמיד הוא מצליח, כי לא הוא העיקר” (שם). ומטעם זה הוא דן ברותחים את השירה הפובליציסטית־מוכיחה־מרדנית מסוגם של אורי צבי גרינברג וחבריו שבת־קולה של המהפכה הרוסית וסירוסיה־סילופיה של זו בצורה ובתוכן מהדדים ביצירתם ובדרכי ביטוים. ומשום כך אין הוא גורס גם את שירת המחשבה הנזקקת לשאלות של חברה או לפרובלימות פילוסופיות של דת ומוסר, לפי שזו נעקרת על־פי רוב ממקור חיותה־הלב ונוטה ל“שכליות מופשטת המאפילה על הראייה השירית ומעממת את צלילות הביטוי”, או שהיא יוצקת “אש קרה” על הדברים, או ש“דבר השירה יכנף תחת כנפי הרעיון” (“השירה העברית באמריקה”).

כזאת היא דרכו של ריבולוב בבקורת ואלה הם יסודות משנתו האסתיטית. אך אין לך סופר שיהא תמיד נאמן ל“אני־מאמין” הספרותי שלו וישמור על התביעות שהוא תובע מעצמו ומאחרים. ובפרט סופר שמסיבות מצבו וקצבה המהיר של עבודתו אינם מניחים לו להשהות את דבריו בבית־השימור עד שייצרפו מן הרגעי ומן התוסס. יש אצל ריבולוב דברים שניכרים בהם סימנים של חפזון, אם משום שנכתבו מתוך דרישת השעה – “בקשר” או “לרגל” (“יהודה הלוי המשורר”, “האב והאם בשירתו של ביאליק”, “שירי בראשית של ביאליק”, ועוד), או משום שנעשה בהם נסיון לתפוס את המרובה ולתת, למשל, חשבונה של תקופה במאמר אחד, לא בצורה כוללת של ציון זרמים ומגמות והישגים, אלא – בדרך של הערכות בודדות המצטרפות למחרוזת (למשל מאמרו על הספרות העברית באמריקה במאסף “אחיספר”). מפני רוחב ההיקף יצאו ההערכות מקופחות, ובקצה מהן יש גם טשטוש דמות ולפעמים גם פגיעה שלא בצדק (בדבריו על רגלסון). על־פי רוב הוא נאחז בהן באיזה קו בודד, המזדקר בבליטותו, והוא אורג על גבו את הדמות האישית והיצירית של המשורר או של המספר. כך הוא מוצא אצל הלל בבלי את “נעימת הדורות”, בש. האלקין – את “בקשת האלהים”; שמעון גינצבורג הוא משורר “הגזעיות” המשפחתית וישראל אפרת – “המנגן” בשירה; בשירתו של פיינשטיין הוא מציין את השלגיות, ובזו של רגלסון – את ה“גלמיות”. כל זה אמנם מעיד על כשרון של תפיסה מהירה, קולעת ותמציתית ועל יכולת של חדירה וזינוק אל התוך ואל הנקודה העיקרית. ויש גם מעלה יתירה במידה זו של תפיסת הקו היסודי, שהיא מעמידה מיד את הקורא על מהות המשורר ושירתו, והיא משמשת לו מעין אותה “פקעת של גמי” למצוא את דרכו בשבילי היצירה המסובכים. אך יש בזה גם מצמצום הדמות. החומר מתרכז מסביב לנקודה אחת, ושאר תכונות הנפש של המשורר וגילויי היופי שביצירה נשארים בצל. ואף זאת: לא תמיד הקו טיפוסי והנקודה מכריעה.

אולם יש שהוא נוטה לצד אחר והוא מרחיב את הדברים ומטעימם הטעמה יתירה. יש שאופיה של ההרצאה ועושר לשונה מכבידים על התוכן וגדלים על חשבונו. ויש שמתוך התעוררות רגשנית ושטף של כתיבה משתרבבים אצלו אגב גררא רעיונות והרהורים שהם בחינת “מענין לענין באותו ענין”, והדברים מקבלים צורה של שיחת־לב בינו לבין הקורא. כך במסה על מגילת איכה הוא נאחז בדברי הפסוק “אין לה מנחם” ומוסיף הערת־אגב: “אין לה מנחם!.. בימי רעה מתגעגע הלב על ידיד שיבוא וישתתף בצער, על מנחם שיבוא ויקל את משא הכאב והיגון..” ובמאמר על ר' יהודה הלוי, בצד תיאור פרידתו של זה מקרובי נפשו בא הרהור נוגה ש“אין כפרידה רגש קשה לאוהבים ואין כנדוד עונש כבד לאהובים. כי ברגעי הפרידה נפרדים הדבקים בגוף והאהבה נעשית רוחנית יותר וצורבת יותר”.

דברי התבוננות אלה (ועוד כיוצא בהם) טובים ונכוחים הם לעצמם, אלא שהם “סרח עודף” לגבי גופו של ענין ומסיחים את הדעת מן העיקר.

בכמה מדבריו (על ברדיטשבסקי, פרידלאנד, טורוב ועל “שירי בראשית” של ביאליק ועוד) נטפל ריבולוב גם לפרשנות מפורטת מתוך צירוף קו לקו ובירורם המלא. יסוד הפרשנות הכרח הוא בבקורת אפילו לדעתו של מבקר אסתיטי כריבולוב. כי דברי שירה הם סוף־סוף מממד אחר, והקורא של ימינו, החי בעולם בהול מסובך ומסוכסך, “אינו מחונן בשלוות־נפש ואינו מוכשר להסתכלות מעמיקה”. ומן הראוי, איפוא, לסייעו בכך. ובפרט בשירים כבדי לשון ותוכן או בשירי סמל מעורפלים. במקרים כאלה הערכה כללית אינה מספיקה. דרושה הליכה איטית בעקבות המשורר מתוך הסברת דברים רחבה, כדי להוציא מסלע הניב את יינו המשומר, או לחשוף את הגרעין הרעיוני הטמון בסמל.

מבחינה זו כדאי לציין את שתי המסות הגדולות על מתתיהו שוהם ועל ש. שלום¹, שבהן הצליח ריבולוב להעלות את הפרשנות למדרגת יצירה ואת מסירת התוכן לארג של יופי פיוטי. את עולמו של שוהם הוא בונה מתוך הבלטת יסוד הקדומים המכריע ביצירתו הלירית והדראמאטית. שוהם כבר חש בשעתו בניוון המוסרי של תרבות אירופה, בגרעיני ההרס והרקבון שבשירה ובפילוסופיה שלה, ששימשו זמן רב דוגמה ומקור השפעה לספרותנו. התחיל לבקש דרך־תשובה אל עצמו ואל מקורו הגזעי. הוא חתר לשרשי בראשית של ההוויה הישראלית והעלה את מאבק־האיתנים הקדום שבין תרבות הכוח האלילית ובין תרבות הרוח הישראלית, כאילו מתוך כוונה לרמז על הייעוד והמגמה ההיסטורית שבגורל עמנו. הוא ניחש את הבאות: האפוקאליפסה של ימינו שרשיה נעוצים בעבר, באותו המאבק הקדום. אברהם ניצח את גוג (“אלהי ברזל”), משה הכריע את בלעם (“בלעם”) ואליהו את איזבל (“צור וירושלים”). האין זאת עדות נאמנה שתרבות ישראל עתידה להכריע את תרבות הברזל של עולם הגויים האלילי של ימינו? ריבולוב מציין גם את ערכו הספרותי של שוהם, את כוח התנופה שלו שבו הוא מעלה מתהום הנשייה גושים מאובנים ונופח בהם רוח חיים, את מקוריות לשונו המוצקה, הברזלית, הרצופה מלים וניבים ארכאיים, שחצב אותם מתוך רובדי הלשון העמוקים ביותר, כדי להתאימם לחומר הסיפורי ולנוף המזרחי העתיק.

זיקתו של ריבולוב לשירת הסמל של ש. שלום (“האני השירי של ש. שלום”) נראית לי אף היא כאחת “הסטיות” שלו. כי ריבולוב בעצם הוא איש־הנגלה והוא נזקק תמיד לסופרים מסויימי־הדמות ובהירי הניב, בעלי התפיסה הריאליסטית וההבעה הקלאסית. אין זאת כי יד הזמן היתה גם בו. החיים הטרופים והמעורבלים של ימינו שוב אינם מתיישבים במסגרת ההבעה המקובלת והם מזקיקים צורות ביטוי אחרות – של מיתוס, של מסתורין קבלי, או של משל ואליגוריה. והמבקר שהוא בן־הדור ושמתעודתו לעקוב את גילויי החיים וגילויי הספרות החדשים ולארגם במסכת הירושה, על־כרחו נעשה פרשן לשירת הסוד המודירנית. ואולי היסוד הלירי־הנפשי והצליליות המוסיקאלית שבשירתו של שלום הן שמשכו את לבו של ריבולוב. על כל פנים, הפירוש, נוסח ריבולוב, יפה הוא כשלעצמו וממצה למדי ויש בו משום אחיזה לקורא הרוצה להתעמק בשירה זו ולגלות בה גילויים משלו. והרי זוהי, בעצם, תכליתה של הבקורת.

הפגימות שרמזתי עליהן למעלה והסטיות מן ה“אני־מאמין” הבקורתי שלו אין בהן, כמובן, כדי לטשטש את הדמות הבהירה של כלל יצירתו, שהיא מהווה חטיבה מבהיקה בספרות הבקורת שלנו. דבריו תמיד מעוררים ומגרים ומסותיו הטובות יכולות לשמש דוגמה יפה של בקורת יוצרת ומאלפת. מתוך כלל דבריו מצטרפת דמות של סופר חי ופעיל, פורה ותוסס, שחוש ער לו גם לגבי המתרחש ברשויות אחרות. יחסו אל הספרות ויוצריה הוא יחס של אהבה והערצה. לא אהבה עוורת שאינה מרגישה בקל ובתפל, אלא זו “המכסה על פשעים” אך אינה מתעלמת מהם בשעת הצורך. וכדאי להביא בכאן את השורות הבאות, המגלות את יחסו הפנימי לעבודתו של סופר: “כל אדם, וביחוד סופר וחוקר, יש לו שעות של זחיחות דעת, והוא מתאווה אז להאמין בלבו שהוא מרכז היצירה, שבשבילו קיים העולם, וביחוד העולם שיצר בדבריו הוא. ורק גבורי רוח, שמעטים כמותם, יודעים את סוד הכניעה למשהו נעלה יותר ואדיר יותר. והם מתהלכים בדממה ונכנסים בחרדת קודש להיכל השירה והחקירה, לא לכהן פאר, כי אם לשרת בקודש”.

המבקר שבריבולוב יודע רגעים כאלה של “שירות בקודש”.