כבר לא אחת העבירה יאֶנטל “ספרוּת” מהמרכז אל הסביבה, ותמיד היתה מצליחה בדרכה. מזלה גרם. וחוץ לזה עמד לה המראה שלה; על דעת איש לא היה יכול לעלות כי בחורה גוצה זו היא היא שליחה לפעולות מהפכניות. דקה היתה וגמישה, לחַיים לה כשושנים, אַף פּעוט זקוף למעלה ופה פתוח קצת, ששפתו העליונה היתה מורמה ומגלה שינים קטנות לבנות. ונוסף על כל אלה — עיניה המבריקות שהביטו בעליצות בפני כל. הכל הסתכלו בה בידידוּת וברצון להיכנס עמה בדברי “פלירט” עליז.

המזוודה שלה עם ה“סחורה” היתה לא גדולה, אלא שהנייר בכללו משקלו רב. הטראנספוֹרט שלה הגיע עד לעשרים קילוֹ, אבל יאֶנטל לא לקחה לה סבּל לעזר. לא כדאי שידע זר, כי מזוודתה הקטנה כבדה קצת יותר מאשר אילו נמצאו בתוכה חפצים מן הרגיל. יאֶנטל הכניסה בעצמה את המזוודה לתוך אולם התחנה, ונזהרה שתהא הליכתה עם משאה בקומה ישרה ובצעדים קלים. נדמה לה, שעלה הדבר בידה על צד היותר טוב והיתה מרוצה מעצמה עד מאד. מתוך רגש נעים זה התחיל פורח חיוּך רחב מתחת לשפתה העליונה המוּרמה. נזכרה בדברים שהיתה סבתא שלה רגילה לומר ברגעים של אי-בטחון: לא כלום, השם יתברך ישלח את עזרתו.

אבל השוטר שהיה מטייל באולם בין ההמון תפס בכל זאת בעיניו הבוחנות נטיה חריפה יתירה לצד המזוודה הקטנה בקו גיזרתה של הבחורה. עבר אט על פניה, טובע בה את עיניו בהקפדה מרוּבה. יאֶנטל הרגישה מיד בדבר אלא שלבה לא נפל עליה: תשומת-לב זו אינה מוכיחה עדיין ולא כלום; שוטר מתבונן בפני נערה יפה — אין בכך כלום.

עוברי אורח עם שליחוּת מעין זו שהוּטלה על יאֶנטל, רגשותיהם, דבר המובן מאליו, מתוּחים וערים, תמיד על המשמר לקראת כל המתרחש סביב. ואף-על-פי שהבחוּרה לא נרעשה, לגמרי לא נרעשה, מכל מקום התחילה ומיהרה לעשות חשבון בנפשה: מה טעם יש לשוטר לחשוד בה? תלבשתה לא דלה ולא עשירה, והעיקר — בלי צניעות יתירה. המזוודה — ככל המזוודות. בחוּרות עם מזוודות כאלה באות לעשרות לכל רכבת. וגם היא לא לעתים קרובות כל-כך היא מופיעה בתחנה, עד שהשוטר יכירנה מהנסיעות הקודמות.

אולי סחבה אחריה “מריח” מן העיר, שמסר סימנים לשוטר?

במתינוּת, מבלי לגלות פזיזות ואפילו התענינות יתירה, התחילה בוחנת סביב. אכן, עדיין צעירה היא למדי, אלא שעין מלוּמדה לה דיה להכיר את ה“נפשות” ההן, כאילו אִתה נסיון של שנוֹת זקנה. אין “הללו” נראים פה. ודאי. ההמון אשר מסביב — קהל רגיל בבית-הנתיבות: סבלים נחפזים, קוֹמיסיוֹנרים משוֹטטים, נוסעים עסוּקים ומבוהלים, מלווים משתעממים חבורות-חבורות. אין פה מרגלים.

בינתים עבר השוטר שנית על פניה. ושוב עבר בשלישית. ובכל פעם — אותו מבט עכוּר ומתדבק של עיניו האמוּצות ננעץ בפניה.

יאֶנטל היתה בטוחה, כי למבטו זה של השוטר פניה לא יאדמו ולא יחוורו. ואמנם כן, אלא שהיא נוכחה כבר, שהמצב אינו בטוח מסכנה. לבה נלחץ כמו בצבת.

במוחה חלף מאליו הרעיון על כל התוצאות האפשריות המתרגשות לבוא, ויחד עם הרעיון הזה באה התאמצות כל חושיה לסגת אחור בקפיצה מהירה, כמו מלפני קנה האקדח המכוּון. אף מין בחילה הרגישה מיד מן הלחץ הזה שבלב, אולם כל זה לא נמשך אלא כהרף עין. כשחזר השוטר וכונן את צעדיו בדרך ישרה אליה — וניכר היה לפי הבעת פניו שעמו החלטה ברוּרה — רווחה כבר נשימתה. היא ידעה לאלתר, מה יגיד לה:

— סליחה פּאַני, תואל נא, פּאַני, להגיד, מה יש אתה במזוודה?

והיא לא ידעה עדיין מה תשיב על דבריו. מנגנון המחשבה שלה פעל במהירות אין קץ בחלק אחד ממאה של רגע הספיק דמיונה לתאר לפניה שוּרה ארוכה של שנות משפטים, מאסרים, יסוּרים… תשובות למאות התעופפו דרך מוחה, אלא שאף אחת מהן לא הניחה את דעתה. דרוש היה זמן, כדי ליצור במחשבה עוד מאות תשובות, טובות מהראשונות, אולי תביא אחת מהן ריוח והצלה. ולעת-עתה חייכה בידידוּת¹ אל מְעַנָהּ.

אך לדחות את התשובה הוא מן הנמנע, אסוּר. ותשובה מספיקה, מתאימה, שתמציא רווחה מן המיצר לא נמצאה. ואז התפרץ מאליו מפיה דיבור בלתי מדוּד, בלתי שקוּל, בלתי מחוּשב ומיוּשב:

— אָ, פּאן! שום דבר הראוּי לסקרנות! למה מתענין כבודו לדעת?

תמימוּת שפעה מן הדברים, מן הקול ומכל מראה הבחורה.

השוטר הצטחק, חיוּך זה פירושו אפשר: “נוּ, נוּ, לגבי דידי לא יועיל לחש-שינים”. ואפשר היה לפרשו גם: “אכן, עדיין עגלה טיפשה לגמרי”. יאֶנטל לא ידעה להבחין, אבל היה ברור לה כי מידה זו של תמימות עליה לנקוט עד הסוף וממנה אין לזוז. השוטר הרים קצת את המזוודה לנסות בידו משקלה מה.

— או-הו! — אמר בערמומית.

יאֶנטל הרימה גם היא את המזוודה ואישרה:

— כן, לא קלה. כי רואה אתה, פּאן, ספרים מכורכים הם כבדים כל כך — נורא! כשאני נושאת אותם מן הספריה של האוניברסיטה זרועותי ניתקות עד שאני באה הביתה.

והעמידה פנים של יאוּש.

משמע, סטודנטית אַת, פּאַני? — שאל השוטר.

— וכי לא? — השיבה יאֶנטל בקול כאילו נעלבה, שבעל-דברה לא הבין את הדבר מאליו.

כך — משך השוטר את קולו כשהוא מורט בצפרניו את מקום שפמיו המגוּלחים. — ובכן רק ספרים במזוודה?

— כּיצד “רק ספרים”! — קראה יאֶנטל בצלצול של צחוק — ושמלותי היכן הן? כלום אפשר לנסוע הביתה “כך” — והוסיפה בחיוך של התייפּּות: — סבור אתה, פּאַן, שעלמה לומדת באוניברסיטה אינה עוד פּאַננה?

השוטר השיב בחיוּך של רצון על התהדרות זו. השקיף על המזוודה באלכסון והתחיל עוסק בהוצאות קופסת-פחים לסיגריות ומצית של נחושת מכיסיו. הדליק סיגריה. את כל זה עשה בלי חפזון ומתוך שתיקה. יאֶנטל הרגישה, ששתיקה ארוכה יתר על המידה תוכל להזיק. אסור היה לתת לבעל-כפתורים זה שהוּת לחשוב מחשבות יתירות. וכשבלע הלז את העשן, קראה בקול של ילדה מתפנקת:

— כל הגברים מעשנים את הסיגריות המאוּסות האלה! מה הנאה יש להם מזה? פי!

השוטר הביט עליה ומאום לא ענה. יאֶנטל ראתה, שהוא שוקל איזה רעיון בדעתו ומהסס. אבל היעזוב אותה עתה לנפשה, אם לא — זאת לא הכירה בו. ולבה רתח בקרבה: אח, לוּ תיפטר הימנו… לוּ יהיה סוף… — היתה זו בקשה, מעין תפילה חמה. באיחוּל זה התרכז כל ערך החיים, אבל בפניה נשתמרה כל אותה הנכונות התמימה להמשיך בפטפוט קל.

יש גם בין הסטודנטיות שלנו רבות המעשנות סיגריות — פתחה, בראותה שבעל-דברה מוסיף לשתוק — אבל אני לא אעשן סיגריות לעולם, כל ימי חיי!

השוטר הוציא מפיו את העשן הצדה, לבל יעלה על פניה של הבחורה וענה:

— ודאי, טוב יותר לאכול שוֹקוֹלדה! — וצחק במלוא פיו ל“חכמה” השנוּנה שלו.

צחקה גם יאֶנטל: באמת, יפה! באמת!..

— בכל זאת — אמר השוטר אחר צחקו לשובע — בכל זאת הואילי נא, פּאַני, לפתוח את המזוודה.

חשכו עיניה של יאֶנטל. משמע, שכל המשחק הזה היה לשוא. וגם התנגדוּת לא תועיל, ופתיחת המזוודה הרי היא מפלה ודאית. מה לעשות? הרגישה בחזה זרם קור. אבל כל זה נמשך רגע קטן אחד. תנועת העונג מההלצה המחוּכמה, כביכול, של השוטר לא הספיקה עדיין להיעלם מעל פניה. רק זוית ימנית של פיה זעה ברטט קל, וכבר היתה החלטה מוּכנה אִתה. כי מה לה להפסיד?

— בבקשה! — קראה נכונה למלא את הצו והרימה ביד אחת את התיק שבידה עד לגובה פניה, ובידה השנית התחילה ממששת בתוכו. פּוֹזה זו של שתי הידים המוּרמות, המבליטה את הקוים הרכים של הגיזרה היפה, אצל בחורות צעירות היא מלאת חן. וגם אצל יאֶנטל היתה כך.

ופתאום צווחה בזעקת שבר:

אוי! אין ארנקי עם כספי ושם גם המפתחות! שכחתי בחדרי על השולחן. מה אעשה עתה? כיצד יוצאים לדרך בלי פרוטה בכיס? כלום לרוץ בחזרה העירה?

ברגע זה הביעו פניה מבוכה אמיתית, כל היאוש שבמצבה, אשר היתה מוכרחת לדכּאוֹ בחוּבּה, עתה יכלה לתת לו מוצא. לא היה זה משחק, אלא אמת כנה.

אבל יאֶנטל לא שכחה גם את משחקה.

— פּאַן יקר! זהב! חטפה ביאוּש את שרוולו של השוטר — אמור לי. אתה, פּאַן, יודע: האספיק עוד לרוץ למעוני ולשוב עד צאת הרכבת? אני גרה ברחוב הפרחים בקרן רחוב הגנים…

ופתאום התפרצה בתאניה חדשה, בנחשול חדש של יאוּש:

— על מי אשאיר פה את חפצי?!

בפניו של השוטר עבר “סוּלם” שלם של הבעות: חיוך-לעג על אי-נסיונה של נערה צעירה, רחמנות על מבוּכתה, רגש של “אביר” והכרת חובה של שוטר להושיט עזרה למי שזקוק לה.

— אני אשמור פה את המזוודה, פּאני, — אמר בתנחומים — היי, פּאני, שקטה לגמרי. עד שתצא הרכבת תספיקי להגיע אל מעונך ולחזור עוד פעמַים ושלוש. רוּצי!

— אוי, כמה טוב אתה, פּאַן! מאד-מאד אודה לך! — קראה יאֶנטל בהתרגשות כנה מקרב לב.

פניה נעשוּ ורוּדים מהתפעלות. היא נשאה כבר את רגליה ללכת, אבל השוטר עיכב אותה:

— חכי, פאני, רגע אחד. תני נא לי את הפספורט שלך.

שוב נדמה ליאֶנטל שאין מוצא, והכל אבד. נשארה עומדת נדהמה, כאילו הוּשלכה משמים ארצה. השוטר הביט עליה בחיוּך של עונג. ניכר היה, שנעים לו לראות את פניה הנבוכים, שזרם הדם הולך ומתעלם מהם, כשם שהלך וגבר בהם לפני רגע. מראהו זה נסך תקוה בלב הנערה.

— הן גם תעודותי סגוּרות במזוודה! לחשה בגמגוּם.

וגם הגמגוּם היה אמיתי, לא שחקני — מתוך ספק, והשוטר הניע בידו, כלומר: מה אפשר לעשות לפרי-בוסר שכזה!?

לכי, איפוא, מהר! אמר — ותזכרי את המספר שלי: מאתים עשרים ושנים — שמא אהיה מוּכרח לעזוב את מקומי. זכרי — שלוש פעמים הסיפרה שתים! לכי! רוּצי!

— אני מודה מקרב לב, פּאַן! — קראה יאֶנטל בעינים רטוּבות מדמעות של תודה — אני ארוּץ כשד. להתראות!

דרך סימטאות צדדיות ובסיבוּבים רבים, כדי להעלים את עקבותיה, רצה יאֶנטל ובאה אל בית חברתה, שגרה בקצה השני של העיר. נכנסה החדרה כסוּפה ונפלה על הכסא ביללה. מתוך בכי לא יכלה להוציא מלה מפיה. אחר כך נזכרה, כיצד עומד שם השוטר הלז באוּלם בית-הנתיבות ליד מזוודתה ומחכה לשיבתה — אז הפכה פתאום בכיתה לצחוק פרוּע, שטילטל את גופה בעוז, ושוב נבצר ממנה לדבר דבר. והכל חשבוּ שתקפה אותה היסטאֶריה.