פרק ראשון

א

אביב בערבוֹת הנרחבוֹת של הים השחוֹר. אוֹר וחוֹם ורוּחות צחים נושבים מעבר הים. המושבה היהודית “תקוה” טובעת במצוּלות פרחי לילך, המתחרים בזוהר צבעם עם תכלת השמים. הבתים שסוּידו מחדש לכבוֹד הפסח, נשקפים עדיין מתוֹך הירק והפּרחים בהדרת חג. עשב עליז מרפד את האדמה השחורה משני צדי הרחוב מי יאמר ועל לב מי יעלה הרעיון, כי ביום מזהיר זה על אדמה ברוּכה זו אסונות אורבים לארץ ולדרים עליה?

כמו אי מאושר בקצה עולם השתרעה קבוצת המושבות היהודיות על שדותיהן ואפריהן הדשנים, הרחק מן הסערות והזוועות שהתגעשו בקצות הערבות ובערים אשר על חופי הים והדניאֶפּר. מאודיסה ועד יאֶקאטרינוסלאב ובכל פודוליה, ווֹלין ונפות קיוב התהלכו כנופיות מרצחים וערכו ביהוּדים את הטבח הגדול האוקראַיני. עיירות יהודיות שלמות נשמוּ, לא נשאר אדם בהן. ואל המקום הזה לא הגיעו גדודי המרצחים. פה חיו בני-אדם את חייהם הרגילים, שׂידדו וזרעוּ את האדמה, רעו והשקו את הצאן ואת הבקר, שקדו לבנות את בתיהם על יסודות חזקים, חלמו על אושר ועתיד.

שמא תאמרו: לא ידעו פה את הנעשה במקומות אשר מסביב? — לא. הזוועות היו נוראות כל כך, עד שלא נשארה פינה בארץ, אשר הדן לא הגיע שמה. ידעו גם בביתו של האכר שמואל-דויד, שהכנוּפיות כבר מצאוּ עת הדרך למושבות היהוּדיות אשר בין מאַריוּפול ובין גוּלאַי-פּוֹליה שבמושבת ה“וילנאים” הפילו חמשה-עשר חללים, ובזלאטוֹפּוֹליה — עשרים. ידעו שבמקומות קרובים יותר, בתחנת זנאַמאֶנקה, מוציאים את היהודים מקרונות הרכבת והורגים אותם בחורשה — יש שם חורשה כזאת מאחרי התחנה. אפס, מה בכך שיודעים? וכי מחמת ידיעה זו של הנעשה שם, יכולים הם פה להפסיק את חייהם, לבלי עבוֹד בשדה, ברפת ובמטבח? לחדול מאכול ומשתות ומגדל בנים? לשכוח דאגה ושמחה?

וציפה, אשת שמואל-דויד, אינה יכולה להתגבר על השמחה הנובעת בשפע מאיזה מקור עשיר שבחוּבה: ביום אביב מזהיר זה נערכים “תנאים” לבת יחידה שלה, חיה’לה, עם הבחור זלמן, יליד המושבה גם הוא. נדמה לה שהיא מחוּייבת להצטדק, לבקש סליחה על כך: ומה לעשות? — חושבת היא — מה לעשות? כלוּם אפשר לי לא לחוג את ה“תנאים” של הבת-יחידה שלי? ואם זכיתי להשיא את בתי, ולא אזמין קרובים וידידים לשמחה? ומה יש לו לבן- אדם בעולמו עוד, אם לא מקצת נחת זו מבנים?

והיא הזמינה קרובים וידידים מחצית האוֹכלוֹסין של המושבה, והכיריים במטבחה קלוּיים ככבשן וגדוּד של מחבוֹת ומחתות, קדרות גדולות וקטנות, רותחות, הומות ושורקות על האש — כיבוד לקרוּאים. והיא — פניה כלפידים, עומדת ומצביאה את כל החיל הזה. בפינה אחת קטנה שבלבה מכרסמות הדאגה והאימה, ובכל רחבו ועמקו — תרועת חג ומצהלות ששון: “תנאים” של חיה’לה, למזל טוב ולחיים ארוּכים. אוי, אל רחום שלי! שלח ברכתך על הזוג הצעיר!

ב

אותה שעה הכלה חיה’לה מפארת את החדר הקדמי הגדול שבבית לכבוד החגיגה. בת תשע-עשרה היא כיום, חסונה, ורוּדה, עם שתי צמות שחורות התלויות לה עד מתניה. היא מקשטת בפרחים את מסגרות הפוֹטוֹגראַפיות שעל הקיר. הרצפה שטוּפה כבר מאז עלה השחר, והנערה פורשת עליה שקים נקיים בהירים, ותולה וילונות צחוֹרים על החלונות. מזמן לזמן היא מעיפה עין על החדר כוּלו — הוא נראה לה חגיגי מאד, והיא שבעת רצון. הנה עוד תעטיר את המנורה התלויה מאמצע הסיפון פרחים, אלה המוכנים אתה בסל — והיה יפי החדר שלם לגמרי. וכאילו אין מאומה חסר לה ברגע זה, זולת השלימוּת הגמוּרה של יפי החדר, וגיהוּץ החוּלצה הלבנה המתיבשת בחצר על החבל המתוּח, אשר אותה תלבש הערב בשעת ה“תנאים”. אבא ואמא אתה, האח מיכל — בבית, והחתן שלה — פה במושבה, והוא הביא לה עולם מלא של אהבה, שאיפות ותקוות. הוא, זלמן שלה, הנהו המנהיג של הציונים הצעירים אשר במושבה. הוא אומר לנסוע עמה לארץ-ישראל, כדי לבנות שם מולדת חדשה ליהודים. וגם זה נחמד ונעים. אמנם, יש שהיא תועה במרחבים הגדולים אשר פתח לפניה. כאילו צר לה לפעמים לעזוב את הבית הלבן הזה במושבה היפה, ויש אשר גם כל ענין העליה לארץ-ישראל לא לגמרי מובן לה. אבל כתף בכתף עמוֹ, עם זלמן, אין שום מורא ללכת גם אל קצוי ארץ, וכשכפה נתוּנה בכפו, הכל מובן, הכל טוב, הכל יפה, וכל יום — חג.

היא יודעת את כל הנעשה שם, במקומות הרחוקים. במקום נסתר שבלבה נימה רועדת ומכבידה. אבל אפשר שהנה לא תגיע הרעה. והעיקר שזלמן אינו מפחד כלל, ואינה יראה גם היא. וזוהר עיניה אינו עוֹמם, וחגה מלא תרועה. הנה תגמור את הסידור בבית, והכינה מגהץ לגהץ את החוּלצה החביבה עליה יותר מכל מלבושיה.

מיכל אחיה נכנס לחדר. הוּא היה לבוש עוד חולצה צבאית בעלת כפתורי מתכת, שהביא מן הגדוּד, וכובע צבאי ישן וממועך היה חבוש עוד לראשו. הוציא מכיסו קופסת פח ונייר והתחיל מגולל סיגריה בין אצבעוֹתיו.

אכן — אמר כשהוא מתבונן סביב — באמת ארמוֹן ולא חדר.

—נכון? — פרצה השמחה מלבה של חיה’לה, שעמלה לפאר את הבית לא היה לשוא. — יפה? אבל כל-כך עבודה הרבה מוטלת עוד עלי. אילו היית אח טוב והיית עוזר לי.

—מה עזרה אני יכול לעזור לך? — אמר מיכל מתוך פּקפּוּק.

תוכל לקשור את הפרחים למנורה — אמרה חיה’לה — לא קשה לעזור, ובלבד שיהא רצון לכך.

מיכל לקק בלשונו את קצות הנייר של הסיגריה, ואמר בלעג על עצמו:

אילו הייתי נדרש לתלות על המנורה זוג תותחים, והיה הדבר מתאים לי. אבל פרחים… — הטיל אש במצית והדליק את הסיגריה. אחרי ארבע שנות מלחמה בחפירות, הרי הפרחים בשבילי מלאכה נקיה יותר מדי.

אמנם ארבע שנים התגולל מיכל בחפירות אשר בחזיתות השונות של המלחמה הגדולה — מאחרי הנהר סאַן לרגלי הקאַרפּאַטים, ומעל הרי אררט בסביבות אֶרזאָרוּם, וּבביצות אַבגוסטוֹב בגבול פּרוּסיה המזרחית. שלוש פעמים נפצע, ושלושה צלבי ברזל של גיאורג הקדוש ענדוּ את חזהו ביום אשר המהפכה הגדולה הגיעה לחזית, והחיילים החלו לקרוע מעל קציניהם את ציוני הזהב אשר בכתפיהם. מיכל התמסר אז בכל חוּמוֹ לעניני המהפכה, עמד בראש הפלוּגה אשר אסרה את מפקד הדיביזיה שלו, גנראל ישיש בעל זקן לבן כשלג. הוא נבחר למועצת אנשי הצבא, ונשלח ציר לכינוס הגדול של באי-כוח המחנות הלוחמים, שנתכנס בפּאֶטרוֹגראד. כל השנה הראשונה למהפכה הסתובב בפּאֶטרוֹגראַד ובמוסקבה עד שנשלח חבר למשלחת מועצת חיילים לרוֹסטוֹב, לנהל שם את הפּעוּלה בין הקוֹזאקים שעל הדון. שם נשם את אויר הערבות אשר ליד הים האַזוֹבי, ובלבו התעוררוּ געגוּעים לערבות מולדתו במושבה היהודית אשר באזור הים השחור והחליט לחזור לביתו.

במשך כל הזמן שהתגולל ברפש החפירות ולכלוך הקרונות של הרכבות במסעי גדוּדו לא חדל מהתגעגע על בית אביו, הנקי, המצוּחצח והשטוּף אורה, אשר בשדות רחבי האפקים. אולם במשך הזמן נהפכה המציאוּת של בית-אבא לזכרון שהלך וניטשטש מיום ליום, עד שנדמה לחלום, אשר רק החבילות שהיה מקבל מזמן לזמן מן הבית העידו על הריאַליות שבו. ובשעות של בטלה היו הזכרונות מוסכים רק עצב קל, כמיהה לא ברוּרה בתוך הנפש. אך המגע הממשי עם הנוף הדרומי, השדות המרווחים, אשר נשקפו מבעד לחלונותיהם של קרונות הרכבת עם הבתים הקטנים המסוידים בין גני הדוּבדבנים והתפּוּחים, — הוסיפו אש לגעגועים. כעין צרבת התלקחוּ בתוך לבו והכריעוּ את כף המאזנים. בראשית השנה השניה למהפכה עזב את כל תפקידיו בתוך הגדוּד, לקח את נשקו, עלה על גג קרון שהלך מערבה וחזר לביתו.

אולם נחל אכזבה רבה. הבית אשר מצא במושבת מולדתו לא היה עוד אותו בית-אבא מן הזכרונות — קטן נראה ודל, צר ואפל. אף הוא עצמו לא ראה עוד את עצמו אותו בן לבית אביו כבטרם נתגייס למערכה. עבודה פעוּטה זו, טרחנית, בשדה, בבית, בחצר, ברפת נראתה משעממת, לא משכה את הלב. שנות המלחמה שינו אותו, כנראה, מעיקרו. כזר הרגיש את עצמו בבית ובמושבה. יִסר את עצמו על כך, השתדל להסתגל, להתרגל שוב לעבודת המשק, לתנאי החיים לאנשים, לענינים, — ולא עלה הדבר בידו. ציפה שהיתה מאוּשרה בחזירתו לא שמה לב לכך, שהוא מתרפה בעבודה וּמפהק מתוך שממון. אבל שמוּאל-דויד הביע בגלוּי את אי-רצונו. אף עתה, כשישב מיכל עם האחות, הכניס שמוּאל-דויד את ראשו ואת זקנו הפרוע דרך החלון הפתוח החדרה, התבונן ושאל:

—פה אתה יושב, מיכל?

מיכל מיהר וקם כאשם.

—פה, אבא! — השיב — וכי אני דרוש לך?

שמוּאל-דויד הצטחק צחוֹק אירוני:

—לי אתה דרוּש? לא לי —למשק. איה הסוּסה?

מיכל הזדרז להשיב:

—במרעה, כאשר ציוית.

—ובשביל העגלה הכינות בליל סוּבין? — שאל הזקן עוד.

—אמא הכינה — השיב מיכל.

שמואל-דויד שתק רגע ואחר כך אמר:

—והנה כבר תמה כל עבודה בבית? אין עוד מה לעשות בלתי אם לשבת בחיבוּק ידים ולמוץ עשן ציגארקה? הרי לך בעל-בית!

אמר — ונעלם.

מיכל חזר וישב על הכסא, התחיל מעשן במרץ ומפיץ סביביו תימרות עשן.

—אבא אינו מרוּצה ממני — אמר — אבל אין אני יודע, כיצד אשביע אותו רצון. אני מתאמץ — ולשוא. אין בי חשק לכל הדברים האלה.

ואמת נכון הדבר. ההליכה אחרי המחרשה בשדה, פינוּי הזבל מן הרפת והאוּרווה, ומה גם המלאכות הפעוּטות סביב הבית, הממלאות את יומו של האיכר בעל המשק, בלי השאֵר רגע לנוח ולהתבדר — כל הדברים האלה, אשר אביו שוקע בהם למעלה ראשו, ואשר הוא עצמו מצא בהם עונג וענין רב לפנים, רק ההכרח אילץ אותו לעשותם וקשה היה לפעול תמיד תחת שוט ההכרח. פעמים עלה בידו להתגבר על עצמו, ופעמים חסר היה הכוח להכריע את אדישותו. והעיקר, שלא היה יכול לעשות דבר בלי הוראת אביו. נפשו לא היתה נתונה לעבודה, ומשום כך לא היתה בו יזמה עצמית. על זאת חרה אפּו של שמוּאל-דויד יותר מכל. אוּלם דוקא בנקודה זו לא היה יכול מיכל לעשות כלום. יכול היה להכריח את שריריו לעבודה, אבל לגמרי מן הנמנע היה בשבילו לאנוס את רוּחו, לחשוב ולהרהר וליצור במה שלא מצא סיפוק בו.

יודעת את — אמר לאחות — אפשר שהחייל אשר המלחמה יצרה בי, כבש את כולי. לא נותר בי מקום בשביל איש האדמה.

וכי יחיד אתה? — שאלה חיה’לה — גם מוטיה גם זלמן, ורבים אחרים היוּ בחזית כמוך.

— איני יודע — השיב מיכל אחרי דומיה קצרה — שמא מעשה כביר, בעל היקף רב, אשר סכנה רבה כרוּכה בו ותוצאות גדולות נשקפות לו — אולי עבודה ממין זה היתה מוציאה אותי ממצב של אדישות ומחדשת בי את המרץ לפעוּלה…

ומדוּע עזבת את ענין המהפכה? — שאלה חיה’לה.

— השד יודע — ענה— נחלש הרצון, כנראה.

חיה’לה הסתכלה בפניו ואמרה בצחוק של ערמה:

— ושמא היית נוסע לארץ-ישראל? — שם מעשים גדולים עתידים להיעשות.

מיכל זרק את הסיגריה שלו ארצה בכוח.

— ארץ-ישׂראל, מהפכה — אמר ברוגז. — אבל אני התגעגעתי לבית — מבינה אַת? התוכלי לשער לך, כיצד מתגעגעים בחפירות לבית? והנה, את ביתי, את הפינה אשר עליה חלמתי מתוך קדחת בחפירות, אני מבקש. לעזאזל. מצב שכזה: יושב אני בבית עם אבא, אמא, עם האחות — ומתגעגע על ביתו….

פתאום הפסיק והתחיל מקשיב. נדמה לו תקתוּק רחוק של מכונת-יריה.

— מה אתה מקשיב? — שאלה חיה’לה. היא לא שמעה מאוּמה.

— ככה — ענה מיכל — נדמה לי.

מאז החזית נשאר ראשו מלא רעם תותחים ורובים, אשר הֵדם היה מתחַדש בו לעתים. והוא סבר, שזהו הקול העולה באזניו.

אכן, בלבו של מיכל לא נמצאה אף פינה צרה אחת בשביל פּחד. הוא היה כולו תפוּש דאגה אחרת:

— תוכלי לשער לך חיה’לה — כאילו לא בעולמי אני תועה.

ג

בינתיים עמדה ציפה ליד הכיריים משוּלהבת מן האש הבוערת, ולב מלא חוֹם של תפילה והודיה לאלוהים, אשר זיכה אותה ליום ה“תנאים” של בתה. ביד רחבה יצקה שמן על המחבת, וכאילו הצטדקה בפני עצמה על בזבזנוּת זו, דיברה לעצמה:

— הבנות הרבות אשר לי? הן יחידה היא לי. כל הוני, כל עשרי.

מתוך החדר הגדול הגיעו לאזניה קולותיהם של החתן זלמן ויינשטיין ושל חברו מוֹטיה. “לא יכול להתאפק עד הערב”, חשבה ציפה, מלאת גאון, שהוא, החתן, אוהב את חיה’לה אהבה עזה כל-כך. רגע אינו יכול לחיות בלעדיה. בבת-עינו היא. ומה הפלא? — לא רבות כמוה. “ידי-זהב” כמוה?

אח, אל רחום, הלוואי שיהא מזלה טוב ויפה כמוה!

ובחדר הגדול עמדה חיה’לה על השולחן וקישטה את חוטי הברזל, אשר מנורת הנפט היתה תלויה בהם, בפרחים של נייר צבעוני, וזלמן עזר על ידה וסיפר — מדוע באמת לא יכול להתאפק והקדים לבוא בבוקר השכם?

— יראת שמא יכתבו את “התנאים” בלעדיך! — צחקה חיה’לה.

ויינשטיין צחק גם הוּא:

— אכן, גם מטעם זה. אבל יש עוד טעם, רציני יותר: נתקבלו ידיעות מאודיסה, ולא יכולתי להבליג על רצוני למסור לך מיד. מבינה אַת? — ספינות מהלכות בין אודיסה לבין קושטא. הדרך לארץ-ישׂראל פנוּיה. ונוער ציוני מוכן לעלות… מבינה אַת?

ודאי שהיא מבינה, ובקשתה שיגיש לה במחילה את החוּטים. זלמן הגיש לה את החוּטים והמשיך:

— במקומות שונים נוסדו אגוּדות מתכשרות לעליה. יש שכבר הפליגו באניות ורבים נמצאים בדרך לאודיסה. קשה יותר להגיע עד אודיסה, מאשר מאודיסה עד יפו וחיפה. האפקים מתרחבים, מה שנראה חזיון נעשה מציאוּת. הגיע השעה שכל אחד ואחד, יידרש לשאול את השאלה ולקבל החלטה.

מוֹטיה ששתק עד הנה קם בתנוּעה אמיצה מן הכסא אשר ישב עליו ואמר:

— ואני כּבר החלטתי!

חיה’לה קפצה מעל השוּלחן מרוב התרגשוּת.

— כבר החלטת? — קראה נדהמה. כאילו כל החלומות אשר חלמה עד הנה על ארץ-ישראל יחד עם זלמן היוּ סתם חלומות שאין מעשים מחוּייבים לבוא אחריהם.

— החלטתי — ענה מוֹטיה — אין לי מה לשבת פה בגולה האפלה, כשהמולדת פתחה את זרועותיה לקבלני שוּב.

זלמן שמע בבת-צחוק את הנוסח הפּאתטי הזה, שהיה מוֹטיה רגיל בו. צחק, אבל לא לעג, שהן הוא היה שותף לרעיון שהלז ביטא אותו על דרכו.

— שומעת אַת, חיה’לה — צריך להיכּוֹן לדרך גם אנוּ…

ברגע זה נכנס שמואל-דויד החדרה לקחת פטיש מן הארון אשר בפינת החדר. שמע את דברי זלמן האחרונים ושאל:

— לאיזה דרך? לאן רצונכם לנסוע?

הצעירים שתקוּ. הם ידעוּ, כי שמואל-דויד אינו אוהד את דיבוּריהם על ארץ ישׂראל, וכי הוּא מתרגז מן הדברים על עליה לארץ-ישׂראל, ולא רצו להרגיזו. אולם הוא לא הרפה מהם וחזר על שאלתו:

— לאיזה דרך תתכוננוּ?

וקמטי מצחו התחילו כבר מתקבצים יחדיו ופניו השעירים נעשו זועפים:

— וכי סוד הוּא, מה?

מיכל שישב שעה זו, מעשן, ולא התערב בשיחה, ירא שמא יתכעס הזקן, מיהר לענות לו:

— הם מדברים על ארץ-ישׂראל, אבא. אלה הם רק דיבוּרים על נסיעה, ולא נסיעה ממש.

מוֹטיה הפסיק את שתיקתו מתוך רוגז מפני שראה עצמו נעלב על ידי דבריו של מיכל:

— דיבוּרים על נסיעה שאכן תתגשם בקרוב.

שמוּאל-דויד העביר את עיניו מזה אל זה, כאילו התכוון לרדת לעמקי נשמתם. אחר כך פנה אל זלמן:

— ואתה מתכונן לנסוע לארץ-ישׂראל נסיעה של ממש?

זלמן לא מצא טוב לפניו אלא להפוך את השיחה לבדיחה וענה לשמוּאל-דויד:

— תוּכל להירגע, ר' שמוּאל-דויד, כשנסע, נקח גם אותך אתנוּ.

— ואם לא ארצה? — שאל שמואל דויד.

מוֹטיה התערב בשיחה:

— אם לא תרצה לנסוע עמנוּ, תבוא לאחר שעה אחרינו. צריך להינצל מן העבדוּת הזאת. ואין דרך אחרת. כולנו נעלה לארצנו.

— כולנוּ? — חזר שמוּאל-דויד על הדבר, ולפי מראה פניו אפשר היה לשפוט, שנכון הוּא לירוק מלוא פיו בפני הבחור, אבל התגבר על עצמו, חטף את הפטיש ויצא מן החדר.

שתיקה השתלטה בחדר עם צאתו. הפסיקהּ זלמן; הוּא ראה צער בפניה של חיה’לה ורצה לנחמה:

— הירגעי, הירגעי — החליק את כף-ידה — תמיד ובכל מקום היו ניגודים בין האבות והבנים. לא אנחנו הראשונים. סוף סוף מתפייסים ולא כלום.

אבל מיכל לא יכול היה לסלוח למוֹטיה, שכאילו התגרה בזקן.

— גם אתה — ענה מוטיה. — כי גם לך אין מה לעשות פה, גם אתה אדם בטל אתה פה.

התחמם הבחוּר מדברי עצמו, וכל תמצית נשמתו עלתה על קצה לשונו משהתחיל לדבר על הענינים הנוגעים בעיקר נשמתו. פניו נתאדמו והוא הניף את כף ידו הגדולה.

— ארבע שנים ניצבנו פנים אל פנים עם המות בכל המערכות ושפכנו את דמינו בכל הקרבות. עכשיו משנגמרה המלחמה ומחלקים את השלל וכל אומה זוכה בחלקה, כדי לבנות את ביתה ואת עתידה — אנו היהודים נשאר פה זרים, אורחים לא רצוּיים? לא. גם לנו השאירו אבותינו ירושה. עתה השעה לכבוש אותה, להתבצר בה. אין רשוּת אף לאחד מאתנו להישאר פה, שם מקומנו!

אבל גם מיכל לא היה מאלה, אשר דמיהם נוזלים בשקט בעורקיהם, ועל רעש ענה בסער:

— ואתה סבור, שעל כן שפכתי את דמי ארבע שנים, כדי שעכשיו, כשכל אחד בא על שכרוֹ, אעזוב את מקומי ואהיה נודד לארץ אשר לא ידעתיה? מה לי ארץ-ישראל? איני יודע אותה. פה גדלתי — בערבות האלה, פה מולדתי, ופה אני רוצה לקבל את החלק המגיע לי.

זלמן הקשיב לויכוח מתוך בת-צחוק עצוּרה. לא חדשים היו הדברים בשבילו, ולא רצה לקחת חלק בהם, אולם דבריו של מיכל עוררו בו רעיון, שנראה לו חדש.

— יודעים אתם — אמר — חוּש המולדת הוא כחוּש האהבה, או היופי, או אפילוּ כחוּש האמוּנה. לא כל אדם חונן בו מאת הטבע…

אבל בטרם הספיק עוֹד לפתח את רעיונו, נשמע תקתוּק חזק של מכונת-יריה. זלמן נרעד, גם מיכל נזדעזע, כאילו אגרוף נסתר הכה אותו מתחת לסנטרו. מה ששמע הפעם לא היה עוד הד קלוּש ומפוּקפּק, אלא יריות ברוּרות, מאלו אשר נתקעו עמוק-עמוק במוחו שם בחזית. לא היה ספק: מכוֹנת-יריה פועלת בקרבת מקום.

— אוֹהוֹהוֹ! — קרא מוטל ונעשה מצוּנן, כאילו יצקוּ עליו פתאום מים קרים.

ציפה התפרצה אל החדר מן המטבח חיורת וכף המבשלים בידה רועדת:

— אח, אל רחום, הרי יורים!

היריה חדלה בינתים, והצעירים כולם הרגיעו בכוחות מאוחדים את ציפה. הבטיחו לה ששמחתה לא תוּפר, ושבכלל אין היריה סימן רע כלל, ושלחוּה למטבח נרגעת.

אולם כאשר יצאה ציפה מן החדר, והצעירים נשארו לבדם, סר הצחוק מעל פניהם.

— אצא ואראה מה שם — אמר מיכל.

— צא גם אתה מוטיה, וחזור מיד, אם משהו רציני אירע…

— ושמא צריך להחזיר את הסוּס מן המרעה — אמר מיכל.

— טוב. שם נראה — אמר מוטיה.

שניהם יצאוּ.

ד

כשנשארה חיה’לה בחדר לבדה עם זלמן, הרגישה שהפחד חותר ועולה מכל פינות לבה הנשכחות ומגיע עד גרונה ושם לו מחנק. היא נשענה על חזהו של זלמן ושאלה בשפתים רועדות:

— זלמן, האומנם אפשר שכנוּפיה היא?

וזלמן היה דוקא מאלה שקלט את ענין הכנופיות בכל עומק מוראן, אלא שהוא לא נכנע למורא; הפחד לא הכריע אותו.

—ּאַל תיראי, חיה’לה, — אמר — גם אם כנוּפיה היא, אין לירוֹא מפניה. במשך ימי קיומנו כבר הספקנו להתגבר גם על כנוּפיות. תמיד היינו תקוּעים בין כנוּפיות. נוסעי הצלב היו כנוּפיות, אנשי האינקביזיציה — כנוּפיות, בוגדן חמאֶלניצקי — כנוּפיה, ז’אֶלאֶזניאַק — כנוּפיה, “ברית העם הרוּסי” — כנוּפיות. אלוּ וכדומות להן היו הכנוּפיות הכבירות, האותות הגדולים אשר סימנו את דרכנו, וביניהן — חוּליות בתוך אותה שרשרת עצמה, כנוּפיות קטנות מהן. התביני? שרשרת אחת של כנוּפיות. ובכל זאת היינו תמיד אוכלים ושותים, עורכים חתוּנות ויולדים בנים ובנות — חיים. יש בספרי המוּסר שלנו משל לחיי אדם על האדמה: חיות טרף רודפים אותו מאחריו, ותהום רבה רובצת לפניו, ועל שפת התהום גדלים שיחים אשר שרשיהם דקים וענפיהם רכים. והנה מחזיק האדם בענפים האלה ונתלה עליהם ובוצר את הגרגרים הצומחים עליהם ומניח לתוך פיו ואוכל, תלוּי בין השמים ובין שאול תחתיות. אבל לא חיי כל האדם כך, אלא חיינוּ אנו, חיי היהודים אשר בגולה.

— אבל הן נורא הדבר! — אמרה חיה’לה.

— לא, חיה’לה — מחה זלמן — בשבילנו, בשביל דורנו, לא עוד נורא. אנו הקימוֹנוּ מרד נגד פי תהומות וחיות טורפות.. לא בוצרי גרגרים על פי תהום אנו. אנחנו תלינו גשר על פני תהומות.

— ואתה שקט? — שאלה חיה’לה.

— אני שקט לגמרי — הבטיח לה זלמן.

נרגעה קצת גם רוחה של הנערה. אולם היא רצתה לצאת בין הבריות, כדי להודע מה קרה. גם זלמן רצה לדעת מאין באו היריות. סידרה חיה’לה את לבוּשה, הוציאה בחפזה מַפה ממגירת השידה ופרשׂה על השוּלחן, זה היה גמר קישוּט הבית.

— אמא! — קראה — אנחנו יוצאים!

ציפה נחפזה מן המטבח.

— אתם יוצאים? רק אַל נא תרחיקוּ, ילדים, יראה אני.

עמדה ליד החלון והשקיפה החוּצה. זלמן וחיה’לה עברו על פני החלון זה בצד זה, שניהם צעירים, שניהם זקוּפים, שניהם מלאי חיים. ציפה הביטה ונדה בראשה:

— טפוּ, טפוּ, טפוּ! בל תשלוט בהם עין-הרע. זוּג אלוֹנים צעירים שכאלה. אח, אל רחוּם, לוּ בזכוּתם תחדל כבר רעה מן העולם!

בביתו של שמואל-דויד לא היה ניכר כלום. אולם כל מה שהתקרבו זלמן וחיה’לה למרכזה של המושבה, כן נסתמנו יותר אותות של אי –מנוּחה, שהשתלטה על האנשים. הנשים אספוּ את הילדים שהיוּ מפוּזרים על פני הרחוב אל החצרות והבתים. ליד בית-הפקידוּת עמדה חבוּרה של כמה איכרים מגוּדלי זקן מותיקי המושבה ודנוּ מתוך התעוררוּת על היריות ועל סיבתן. צירפו יחד את היריות הראשונות אשר באו ממרחק רב עם היריות בפעם השניה, אשר נשמעו מקרוב, והסיקוּ, שהיורים, אשר נמצאו קודם בריחוּק מקום, התקרבו, והרי זה סימן שמלחמה מתקרבת למקום, והשאלה היא — מי שם? ומה שם? וכיצד להיזהר לבל תאונה רעה למושבה?

שני איכרים, זליג ושמחה, עברו בחפזון, כמעט דרך מרוצה.

— לאן? — שאלם זלמן.

לא היה להם פנאי לענות אלא במשיכת כתפים, ועברוּ.

הנוער אץ אל המרעה להחזיר את הבהמה הביתה — על כל צרה שלא תבוא.

השמש יצקה גלי אור בהיר. הלילך פרח, ומצע הדשא שבצדי הרחוב הוריק ירק עדין ורך. אבל נדמה לחיה ולזלמן כאילו אור זה פגום, כאילו בעד זכוכית מפוחמה הוא נשקף, והפרחים והעשבים כאילו שקוּעים בשכחה. כן ייראה האור וכן ייראו הפרחים באש דליקה בלילה ובשעת ליקוי חמה ביום.

ליד פתח בית-כנסת נראה רבּה של המושבה עומד. כף ידו השמאלית היתה נתוּנה בשרווּל ימין וכף ידו הימנית בשרווּל שמאל. שתיהן לחוּצות אל חזהו. פניו — בתוך המסגרת השחורה של זקנו הקצר בעל שתי הפאות — היו חיורים. עיניו מיצמצו בדאגה והוא קרא לעוברים-ושבים הנחפזים והנבוכים:

— יהוּדים, אַל תשכחו את בית-המדרש שלכם! יהודים, זכרו את ספרי התורה הקדוֹשים שלכם! יהודים!

ה

שמואל-דויד השלים את תיקוּן הידית של המחרשה בחצר הפנימית, אשר בין האוסם ובין המחסן הקטן, אסף למקום אחד את השבבים שנתפזרו — לשם הסקה, החזיר את הגרזן למקומו במחסן, הוריד מעל המסמר שבקיר האוסם את הסמלוֹן, שהיה טעוּן בדק ונשא אותו הביתה.

היה בדעתו של האיכר לצאת בבוקר יום המחרת אל השדה לחרישה, ושקד לעשות את ההכנות הדרושות — צריך היה לתקן גם את הסמלון. השנה רצה לזרוע שבולת-שועל בחלקת הטריז אשר בין הגשר והחורשה.

שמואל-דויד נכמס הביתה בדיוק כשציפה נדה בראשה אחרי חיה’לה וחתנה. לא איכפת לו מה שהאשה בטלה מעבודה. הוא ידע כי ציפה שלו אינה מהעצלות, ואת אשר עליה לעשות היום לא תדחה ל מחרת. אפשר שהיה עובר בשתיקה גם על נודה בראשה, אף-על-פי שמאד לא אהב מידה זו של נשים לנוד בראשן. אולם רוגז ריטש את לבו — תרעומת על מיכל, שהתחמק ונעלם ואיננו, ועל זלמן, הרוצה להעלותו לארץ-ישראל, לקצה-תבל, ולהוליך לשם את חיה’לה. ומחמת שהיה נרגז, לא יכול להתגבר על עצמו וקרא:

— ראו נא, הנה היא כבר נדה בראשה!

ציפה, שלא הרגישה בכניסתו, נרעדה מקולו. הפנתה מיד את פּניה אליו והתחילה מכחישה את הדבר מעיקרו:

— היכן ראית אותי נדה בראשי? ראיתם בן-אדם? כלל איני נדה בראשי. חיה’לה יצאה עם החתן, והריני מביטה.

שמואל-דויד הרגיש צורך לעקוץ, כדי לשפוך את חמתו, ואחת היתה לו, את מי — אחרים או את עצמו. אמר:

— כבר? יצאו? לארץ-ישראל?

ציפה התרעמה: למה הוא מפר את השמחה בבית.

— מה אתה רוצה, חסר-דעה? — גערה — היא הלכה להזמין את חברותיה ל“תנאים”, והוא מלוה אותה. השמעתם מימיכם? אדם משיא את עצמו: ארץ-ישראל!

בינתים צעד שמואל-דויד במקום אחד סביב השולחן. רצה להניח עליו את הסמלון, כדי להתחיל בתיקונים, ולא העז מחמת המפּה הנקיה שהיתה פרוּשה עליו. צעד נבוך אילך ואילך כרוקד על מקום אחד, ולסוף פרץ בכעס:

— הנה! שבת שלום! כבר עשו חג, וחסל. אין עוד מקום גם לתיקון סמלון על השוּלחן.

הדברים האלה העלו את חמתה של ציפה:

— וכי לא “תנאים” הערב אצל הבת-יחידה שלך? צריך לפרוֹשׂ מפה על השוּלחן או לא צריך?

— ואת הסמלון צריך לתקן אם לא? — חיקה אותה שמואל-דויד.

אבל בשוּלחן לא נגע. שם את הסמלון על הספה, הוציא מרצע וחוּטים מן הארון וישב לעבוד. ציפה התבוננה בינתים אל המפה אשר על השוּלחן ונזדעזעה:

— ראו נא את המפה אשר בחרה! אח, אל רחום שלי. תינוקת נשארת לעולם תינוקת. לא יכלה למצוא את החדשה.

הוציאה את המפה החדשה מן השידה ושׂמה אותה על השוּלחן במקום הישנה.

— הבנות הרבות אשר לי — דיברה לעצמה תוך עבודה — בת אחת יחידה, כל הוני, זה הכל, והכל הן בשבילה.

שמואל-דויד רתח עוד בנפשו פנימה, ולא רצה לסבול את דבריה. אמר:

— סבור אני, שאין לבת-היחידה שלך צורך כלל במפותיך מכיון שהיא נוסעת עם הבחור הזה לארץ-ישראל.

ציפה התלקחה. הרגע היקר הזה של “תנאי” הבת — שתי עשרות שנים יִחלה ליום הזה, וזה בא והורס אותו. התיצבה מולו, כאילו להלחם על אָשרה.

— קליפה נכנסה בך! — קראה — מה אתה רוצה מארץ-ישראל? משוּגע!

אבל שמואל-דויד לא ביקש כלל להסיח דעתו מן הצער המפכּה בקרבו, והוא כעס על האשה, שהיא מפריעה אותו מהשיח את צערו.

— שומעים אתם? — קרא בלעג — גם הנערה וגם החתן שניהם אומרים שהם נוסעים לארץ-ישראל, וזו רוצה שלא אשים לב לדבריהם. לכי שאלי אותם ותשמעי: הם כבר מתכוננים לדרך. מבינה אַת? באזני שמעתי מפיו של הבחור היום הזה!

כל עוז לבה של ציפה היה לאַל, כל האש אשר בקרבה דעכה. הם מתכוננים? עד הנה היו רק עוסקים בישיבות ובאסיפות, ובדברים סתם. וציפה ראתה את מעשיהם ואת כל הדברים האלה כשעשועי ילדים. ועתה הם מתכוננים לנסיעה? ידיה נתלו כשני ענפים כרוּתים, רפות בלי אונים, וראשה התחיל נד מטה ומעלה, מעלה ומטה. ושמואל-דויד רצע במרצע בכוח מאוּמץ, כאילו נתכוון להוציא את חמתו ברציעה זו. וגם לא איכפת לו, שציפה נדה בראשה, כי הבין את פירוּשה של תנועה זו לאמיתה: צער כצערוֹ. נתחלף לו כעסו ברגש של קרבת-רוח והמשיך בדבריו כשופך את שיחו ואת מר לבו בחיק נפש שהיא שותפת לו בצערו:

— מבינה את? הם יצאו לארץ-ישראל. ומיכל, רואה אני, שואף גם הוא אל מחוץ לבית. וסוף, איפוא, לכל. אין בן, אין בת, אין חתן — אין איש. רק שנינו לבדנו נשארים…

החריש רגע והוסיף:

— הייתי חושב לפנים: הילדים יגדלו, כוחות צעירים יתווספוּ במשק. נעבוד. על מיכל איני מדבר. בחור שכזה — גיבור. מילא ארבע השנים שאבדו לו בחזית — הרי זה היה אסון. אבל הנה חזר, תודה לאל, בריא ושלם. הרי לך כוח אחד. וחתן לבת הביתה — הרי לך שני. ואני — הן גם אני איני עוד עובר בטל. יכול אני לעבוד לא פחות מהצעירים. מבינה אַת? שלושה זוגות ידים של גברים! הן המלחמה נגמרה, ומה שנעשה עכשיו — המהומות וכדומה — גם זה ייתם. שוב יהיו חיים, ואפשר יהיה איפוא לכונן בית…

דבריו של שמוּאל-דויד נכנסו לתוך לבה של ציפה כדברי זמר מתוך שירה נעימה ומתוּקה אשר יִשנה אותה בעריסה. ונדמה לה, כי לא בחזון נאמרים הדברים. שהרי כל זה קיים במציאות. הנה הוא הזקן הנוקשה והגרמי, החסון. והנה מיכל הגיבור, והנה חיה’לה והחתן זלמן. כולם בבית. והעבודה רבה, והבית מלא, והאורווה והרפת. ונדמה לה, כי רק פרט אחד חסר לשלמוּת התמונה המקסימה — איפה יתגוררו הצעירים, חיה’לה וזלמן, לאחר החתוּנה, אם ירצה השם.

— קודם כל — התפרצו הדברים מפיה — קודם כל צריך יהיה לבנות עליה על גג הבית.

שמואל-דויד כאילו נדהם:

— עליה דרוּשה לך?

— וכי מה — קראה ציפה — לא דרושה עליה? תאכסן את הזוג הצעיר באורווה?

שמואל-דויד העיף בה המבט של ביטול:

— הללו מתכוננים לצאת לדרך, והיא מדברת על עלית גג בשבילם!

אבל החזיון שהעלה שמואל-דויד לעיניה היה מקסים משתוכל לוותר עליו בלי הגנה:

— כבר הם מתכוננים לדרך!? — זקן שוטה. לשום דרך אינם מתכוננים. אני אומרת לך. וכי למה יעזבוּ אותנו, את הבית? כלום רע להם פה אתנו? כלום צריכים הם לבקש טובה יתרה מאשר יש להם פה?

היא כבר האמינה באמונה שלמה, שהכל ייגמר בכי טוב. הוכחותיה שיכנעו את עצמה.

ושמואל-דויד גם לא רצה להשיב על דבריה. הוא ראה שאין היא מבינה מאום. “טוב יותר מאשר טוֹב להם פה” — היא אומרת. וכי איפה טוב ליהודים, כשם שטוב להם פה? הן גנראלים הם פה לגבי כל היהודים שבעולם. איפה יש ליהודים אדמה? ולהם פה יש. שדות, אפרים, יערות, גני פרי, עדרי בקר וצאן. אף מיכל זה — כלום בחזית היה טוב לוֹ יותר? בתוך החפירות, תחת כדורי המות, ברעב, בקור. ופה כשהוא אדון בביתו —רע לו?

וציפה דיברה והגנה על חלומה. את שתיקתו של הבעל קיבלה כסימן שדעתו אינה תקיפה, והיא הוציאה מבית גנזיה את ההוכחה החזקה ביותר, שצריכה היתה לשכנע את הזקן לגמרי:

— והלא ילדים הם, תינוקות. בעצמם אינם יודעים מה הם סחים. מישחק הוא להם. ילדים מפטפטים. ידברו קצת ויחדלו.

אבל הדברים האחרונים פגעו בלבו של שמואל-דויד. הוּא נעץ בה מבט חודר, כאילו לא ידע אותה מעולם ורק זו הפעם הראשונה הוא רואה אותה. מה היא מקשקשת? הם — תינוקות? הם מפטפטים? עיקשים הם, ולא תינוקות. אלה נוסעים לארץ-ישראל, וזה שואף לעזוב את הבית גם הוא. והיא אומרת — פטפוט ילדים.

—.לכי, לכי לך אל הקנישות שלך — קרא — שמא תישרפנה שם!

ציפה נעלבה:

— הרבה פעמים שרפתי לך קנישוֹת?

אבל הדברים הזכירו לה, שאכן הגיעה השעה לשים עין על המחבות שבמטבח, זרקה מבט זעם על הבעל ויצאה בחפזון.

ומשנשאר שמואל-דויד לבדו בחדר, רצע ותפר בשקידה. מן העבודה ומבדידותו כשלא היה מי שיחלוק עליו ויתנגד לו, נרגעה רוחו קצת. העיף מבט סביבו, ראה את המפה החדשה המבהיקה שעל השוּלחן, את הפרחים שבכוס על השידה, את הוילאות הצחורים שעל החלונות. ראה את פטורי הציצים של הנייר המגוון על חוט-הברזל, שהמנורה תלויה עליו. ממנה הוריד את עיניו אל הרצפה השטופה ועל השקים המכובסים אשר רופדו לארכה ולרחבה. וכל זה עורר בו רגש של רצון. הוא קם, נגע באצבעותיו המיובלות והיבשות כענפים הללו שעל העצים הזקנים, בבד הדק של היריעות. הבד היה דק כל כך ועדין. כך היו רכות ועדינות כותנותיה ושלמותיה של חיה’לה בעודה קטנה והוא נושא אותה על זרועו. עתה היא כלה. נערה גדולה. על זרוע לא תינשא… בת-צחוק הופיעה בין שפמיו ובין זקנו, אשר חוטי שיבה זוֹרקוּ בּוֹ פה ושם. מין געגועים הרגיש לזמן אשר אפשר היה לשאת את חיה’לה על הזרוע ולחוש את זרועה הרך על הצואר… בת-הצחוק התרחבה יותר. עקומה קצת היתה, לא בטוּחה, רועדת, צוחקה ולא צוחקה. לא היו הפנים האלה רגילים כל-כך לצחוק. לא היה לו פנאי לצחוק הרבה.

הוא חזר לתיקוּן הסמלון מעודד, וללבו קל יותר. אולי אין כל זה ולא כלום. אולי רק נדמה לו. אולי הצדק עם ציפה. פעמים רבות בחייו נדמה לו, כי הנה בא הקץ. והעיקר — לא להרפות ידים, לא להיכנע — ולעבוד. גם כשמת אביו והשאיר לו משק רעוע וחרב — חורבות ומפולת במקום בית, ואמא זקנה חולה תחת עזרה בעבודה, לא נכנע. הוא עבד, עבד.

וגם עכשיו עבד. רצע רציעות חזקות ועמוּקות בתוך העור. כל מעייניו השקיע בתוך הרציעות האלה. אכן, גם בלבו לא נמצא מקום פחד מפני הזוועות שבארץ. המשק, המשפחה והעבודה תפסו את כל שטח לבו. וגם כשיריה חזקה נשמעה פתאום, כאילו נזרקה מן השמים, לא נמצא בלבו מקום לפחד. הדקים של רוֹבים קישקשו ושיקשקו, וטרטוּר של מכונת-ירויה הרעים רעמים קצרים מקוּטעים ומרוּסקים כאילו פה מאחרי החלון.

ציפה התפרצה מן המטבח כמטורפה:

— שמואל-דויד! שוב יורים!

הוא השקיף עליה בלי הפסק את מלאכתו ובלי הוציא הגה.

— אח, אל רחום! — ספקה ציפה כפיה — שם יורים, והוא רוצע לו במרצע!

הדברים האלה הרגיזו את שמואל-דויד עד יסוד נפשו. הניח את הסמלון ואת המרצע והתיצב נגד האשה:

— ומה עלי לעשות? לא צריך לתקן את הריתמה? לא צריך לצאת מחר לחרישה?

אבל ציפה לא הספיקה להשיב על דבריו. היריות נעשו חזקות יותר. נדמה, כאילו עולם מלא של כלבים זקנים נובחים נביחות צרוּדות, קטוּעות, ומטר אבני חצץ ניתך על הרעפים של גג הבית. ומעל לכל הקולות האלה נישא טרטוּר של מכונת-יריה — שלוש-שלוש, חמש-חמש יריות בפעם אחת וריוח קצר ביניהן. ציפה קפצה אל החלון הפתוח וצעקה:

— מה קרה? אוי לי, מה קרה? אח, אל רחום שלי! אין איש עונה!

אנשים ונשים רצו מבוהלים בחוץ, כל אחד לעברו, ואיש לא שעה לצעקותיה של ציפה.

— הילדים שלי! — נזכרה מיד — איה הילדים? חיה’לה, מיכל. איה ילדי! אני רצה לחפש את ילדי.

חטפה ותיקנה את קצות מטפּחתה והתחילה רצה אל הדלת. שמחה וזליג קפצו לקראתה דרך הפתח דחוּפים ומבוֹהלים.

— כנוּפיה! — קרא שמחה.

וזליג ענה אחריה כהד:

— כנופיה!

שמואל-דויד כאילו נתאבן עם המרצע ביד.

— כנוּפיה?!. — זאת אומרת — כנוּפיה?

ו

במושבה לא ידעו מהיכן באה פתאום כנוּפיה זו. ידעו רק, שהיא באה מעבר תחנת הרכבת הקרובה. ושוב היה קשה: הרי בתחנה חוֹנה פלוגה של הצבא האדום לשמירה, וכיצד עברה הכנופיה על פניה? כלום נסוגה הפלוגה מפני הכנוּפיה? כל כך מהר? כמעט בלי קרב? זאת אומרת, שהכנוּפיה חזקה מאד? או שפתאום הסתערה על התחנה, חרש התגנבה והתקיפה והדהימה את הצבא?

איך שיהיה, אבל עוּבדה היא, שהכנוּפיה כבשה את התחנה ועתה פניה מוּעדוֹת לקראת המושבה אם עדיין לא הגיעה, הרי יש לחכות כל רגע שתגיע וצריך לברוח בחפזה.

מהוּמה ומבוּסה קמו במושבה, בכי וצעקה ורעש אופנים. מי שהיה לו סוסו באוּרווה, מיהר לאסור אותו לעגלה, הושיב בה את הנשים ואת הטף, שם בה צידה מהנמצא בבית, ומיהר לברוח בדהרה. אבל רוב הסוּסים נמצאו במרעה, הרחק מהמושבה, ודוקא בצד תחנת הרכבת, שהדרך אליה היתה כבר מנוּתקת. מיכל, מוֹטיה ושאר הנוער, אשר הקדימו לצאת אל המרעה לאסוף את הסוּסים הביתה, כבר לא יכלוּ להגיע אליהם. הם חזרו והיו הראשונים, שהביאו אל המושבה את הידיעה על בוא הכנוּפיה.

לא נמצאו סוסים לכל בני המושבה. ברגל צריך היה להימלט. אנשי הכנופיות דרכם לנסוע בעגלות. התספיק השעה לברוח? האם לא ידביקוּ את הנמלטים? צריך למהר, למהר. אין פנאי להימלך לאן לפנות, מה לקחת לדרך. אין שהוּת לארוז חבילות, את הטף צריך לשאת על השכם, את הנפשות צריך להציל. ואת הבתים — לעזוב כמוֹת שהם, על כל הכלים על כל הרכוש, עם הסירים שעל האש הבוערת — ולברוח. אפילו לא להחליף בגד. מבלי הביט לאחור. אם רעב, ואם חולה — לברוח. כל האימים אשר נשמעו על ה“וילנאים” ועל זלאַטוֹפּוֹליה, על יאֶליסדאַואֶטגראד ועל זנאַמאֶמנקה, כל אלפי ההרוּגים בכל רחבי אוקראינה, אשר נדמה שהם רחוקים כל-כך, כמעט אגדה, כמעט סיוט לילה חולף, — כל אלה עלו וקמוּ פה כמו חיים, מוּחשים. הנה החרב הממורטה, הנה המות הכורת. להימלט!

שוּרה ארוּכה של בורחים, אנשים ונשים, זקנים וטף, נמשכה לאורך הרחוב ונהרה אל מחוץ למושבה, מזרחה. עגלות נישאו כרוחות לפני ביתו של שמואל-דויד, ושמואל-דויד ניצב כאן ליד שער חצרו, מביט ומחריש.

מיכל חזר, גם חיה’לה חזרה. יחד עם ציפה אספה חפצים נחוּצים לדרך, ומיכל הוציא את הרובה אשר הביא עמו מן הצבא, ממסתרו תחת גל החציר, חטף אותו ויצא החוצה.

רץ אל השכנים, אשר טרם עזבו את בתיהם, וקרא: מי שיש לו רובה — יקח! סכינים קחוּ! גרזנים!מזמרות! כל נשק שתמצאו.

מוֹטיה וזלמן ואחדים מחבריהם באו לקראתו ושני רובים להם.

— זה הכל? — שאל מיכל באכזבה.

— הכל, אין יותר — היתה התשובה.

— אַח, לוּ ניתנו לי חמישים כידונים! לוּ רק חמישים כידונים!

— חמישים? — לעג מוֹטיה — ופלוגה מאומנת של ותיקים? צבא כהלכה? אבל בשביל צבא, יקירי, דרושה ארץ, מולדת, מבין אתה עכשיו?

— כלום איני מבין! — קרא מיכל בכעס — ועכשיו — פחות מקודם.

אבל הוא הבין שבמספר הרובים החלוּדים אשר ברשוּתו לא ייתכן להילחם נגד הכנוּפיה, אשר מכונות-יריה לה. אוי, החזית! החזית! אילוּ נזדמנה לו כנוּפיה זו שם בחזית. ועכשיו מה יש לעשות? לברוח? לעזוב את הבית? לצאת מבית-אבא, מבית מולדתו, להימלט כגנב, ככלב שוטה נרדף? כל דמיו רתחו בו כמו בקלחת. הוא רץ לבקש עוד נשק.

וזלמן לא רץ. התבונן אל המבוּכה וחשב: הנה צריך לעמוד גם בנסיון זה, צריך למוץ את כל כוס התרעלה הזאת, כדי שתגמול בלב השנאה האמיתית לחיי הגלות, כדי שתהא השאיפה לבית נאמן למולדת אמיתית, הכרח ראשוֹני.

ראה את חיה’לה עומדת עגוּמה עם חבילה קטנה בידה, ולבו נתכווץ בקרבו. זוהי חווית יום ארושיה. זוהי שמחת כלולותיה של בת-ישראל. נגע בידה ואמר לה:

— רק שקטה תהיי לי… נתגבר גם על זה… לא כלום.

היא ענתה בחיוּך עלוב:

— למה עומדים? מדוע אין הולכים?

לא הלכוּ, משום ששמואל-דויד לא זז ממקומו. הוא עמד כהלוּם רעם. השואה הפתאומית הקרישה את מוחו. רגליו לא יכלו לזוּז כדי לעזוב את ביתו. סביביו רעשו, המו, יִסרו אותו, עודדו אותו. זליג עמד על גבו ועורר אותו:

— רבי שמואל-דויד! כלום חייך לא יקרים לך? נלך.

וציפה פירכה כפות ידיה:

— אח, אל רחוּם! בינתו אָבדה! כבוּל עץ הוא עומד.

— צריך להוליך אותו בחזקה! — קרא שמחה — הן צריך להיחפז!

לאורך הרחוב הלך והתקרב בן-אדם גוּץ, לבוּש כותונת לבנה ארוּכה, אשר כנפותיה ירדו על המכנסים הלבנים עד הברכים. חגורה אדוּמה אזרה את מתניו. פניו היו צנוּמים שזוּפים, קטנים, מגולחים, ושפמיו הארוּכים דקים, של צבע דהה, שקשה היה לקבוע את גוונו, ספק לבן, ספק צהוב. ואף את גילו היה קשה לקבוע — אפשר בן חמשים ואפשר בן שמונים. מטה ארוך בידו והוא נשען עליו עם כל צעד וצעד. זה היה קוֹרקוֹ, בעל החוה הקטנה אשר בסביבה, באמצע הערבה השוממה. לאט-לאט התקרב, ניגש אל החבוּרה אשר ליד השער ובירך בשלום.

— זמנים רעים, מה? — פתח בשיחה אטית — כי כל פרחח שצריך לנקות לו עוד את החוטם, היה במלחמה לגיבור וכל רועה רוּח חזר הביתה עם שני רובים מזה ומזה, וכל כותנתו מלאה כדורים. אוֹ.

הנמיך את קולו והתחיל כלוחש סוֹד:

— לא טובים הם האנשים ההם, אלה המתקרבים הנה. מזוּיינים עד למעלה משיניהם. הלכתי לאוֹסטאַפוֹבוֹ, לסדר שם ענין אצל חתני, וראיתי אותם ליד התחנה — שדים, לא בני-אדם, מגיחים עליך ברוביהם ישר לתוך הפרצוף. הפכתי את שכמי וחזרתי. יודעים אתם — בימים אלה לא כדאי להיפגש עם שכמותם…. כך. מוטב שתלכו מזה…

אותו רגע הגיע הרב עם קבוצת אנשים מעטים. הרב החזיק בזרועוֹ הימנית ספר-תורה כרוך בפרוֹכת של קטיפה אדוּמה. ליד ביתו של שמואל-דויד נתעכב.

— מדוע לא תלכו, יהודים? — שאל — למה אתם עומדים?

זליג ענה:

— יצוה הרבי על ר' שמואל-דויד שילך. הוא אינו רוצה לזוז.

אולם טרם הספיק הרב לומר מלה, נשמעו קולות:

— הם עוברים את הגשר! כבר עברו!

אלה היו קולותיהם של הבחורים אשר התבוננו מעל הגג בתנועות הכנוּפיה המתקרבת. התחילה מהוּמה בחבורה אשר ברחוב למטה. הכנוּפיה עברה את הגשר — זאת אומרת, היא פרצה כבר אל תחום המושבה. עוד מעט ותיכנס לרחוב, לתוך הבתים. אימה נפלה על האנשים. רגליהם נישאו ללכת מאליהן, לפי צו נסתר וטמוּן בתוך עצמם. והם זזו. וגם את שמואל-דויד הזיזו. הוא בטל ברוּבה של החבוּרה, נדחף ברצונה. מיכל ומוטיה הלכו אחרונים.

— בורחים איפוא — ביטא מיכל במרירות.

— כשהם מצווים ללכת. הם אדוני הארץ, — ענה מוֹטיה.

עד מהרה נתרוקן המקום, לא היה איש, זולתי פאַנאַסיוּק, מבני הכפר האוקראיני הקרוב, איש שהיה מסתובב תמיד בחצרות האיכרים היהודים. מן הערים הגדולות חזר — שיכור ואכוּל חליים רעים. הוא הביט אחרי הנמלטים ואמר:

— ברחו לכם! רוּצוּ, ז’ידים! בין כה וכה לא תימלטו. האחים המצוּלבים ישיגוּכם, בהחלט!

פרק שני

א

אנשי המוֹשבה התפזרו זה בכה וזה בכה. אלה שנסעו בעגלות הרחיקו לברוח אל העיירות, ואלה שהלכו ברגל, ביקשו להם מפלט במקומות קרובים יותר. החבוּרה, אשר רב המושבה ומשפחתו של שמואל-דויד היו בה, הגיעה בצהרים לביתו של קוֹרקוֹ, אשר עמד בודד בערבה בין הערוּצים שנכרו במי הגשמים והשלגים בשטפם בסתיו ובאביב. קוֹרקוֹ מסר לרב ולאשתו את החדר הנקי, חדר-האורחים שבביתו, ואת שאר האנשים איכסן על מצע תבן בבנין הגורן המרוּוח. בחצר הקטנה המרובעת, שבין הגורן מזה, ובין שני בניני מזוה קטנים מזה, ובין גדר נמוּכה של הגן, אשר דובדבניות רבות עמדו בו צפופות, עטויות פרחים לבנים אדמדמים מזהירים, היו מוּטלות קורות עץ קצרות, וליד קיר המזוה הקטן — גל של בדים וענפים יבשים. הפליטים העייפים ישבו על הקורות, נחו מן הדרך והשיבו רוח אחרי השואה אשר באה אליהם.

קוֹרקוֹ קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות. דאג לנוֹחוּתם, תיקן מיד ספסלים למושב מקרשים ארוּכים שהניח על יתדות עץ עבות תקועות באדמה. ולא נחה דעתו, עד שתקע עוד מוטות באדמה ליד הספסלים. הסיר דלת מאחד המחסנים והניח אותה על ראשי המוטות, שתשמש שוּלחן לפליטים. תוך עבודה בגרזן ובפטיש לא סגר את פיו והרבה דברים, כדי לעודד את האומללים ולהפיג את צערם:

— כך תמיד, יקירי — לאחר מלחמה, כשמלאך-המות עייף ויגע כבר מקצירו, באות לעולם שריפות, מגיפות וחליים. ומאידך — אילולי היו מלחמות, מגיפות וחליים קשים, אנה היו בני-האדם באים? שהרי הם פרים ורבים כעכברים, יותר משאמא-אדמה יש בכוחה להוציא מקרבה בוּלבוּסין בשבילם. אוֹ. ולאחרי המלחמה נעשית רווחה יותר, וקל יותר לחיות על הארץ, מי שנספה — זכרו יהיה לברכה. ומי שנשאר בחיים — יודה לאלוהים על החסד, אשר עשה לו. האל הטוב ודאי יודע, למה סידר את עולמו כך ולא אחרת. הוא יודע כל. ועתה, יקירי, שבו לכם אל שולחן, כדרך בני-אדם, אכלוּ או עשו מה שתעשו, ואני אסוּר הביתה לראות מה עושה שם הראַבּין שלכם.

התקרב אל האנשים קצת יותר והתחיל מדבר בשיח סוד:

— איש קדוש הוא הראַבּין שלכם. כל הזמן הוא יושב ומתפלל ומתפלל. בן-אדם רוחני, אוֹ. אי-אפשר היה להכניסו לאוסם. על כן השכנתיו בבית, בחדר הנקי. יתפלל לו שם. איש קדוש הוא. הנה אתם כולכם הבאתם צרורות בידיכם, מי — ככר לחם, מי תרמיל גריסין, ומי שם — אילו סחבות. והוא — את כלי הקודש שלכם, מעוּטף בכותונת ובסדין. לחץ אותו אל לבו כל הדרך כמו ילד שעשוּעים, אוֹ…

רגש של יראת-שמים מילא אותו לזכר הדבר הזה. נאנח אנחה עמוּקה והתחיל אוסף את כלי מלאכתו:

— עכשיו, אנשים יקרים, יעמוד השוּלחן שלכם הכן, שום שד לא יזיז אותו ממקומו וטוב יהיה, תוכלו לשבת בטוּחים ושאננים. רק אל יפול לבבכם, ידידים. צרה חולפת ועוברת, ואושר בא תחתיה. תמיד כך. לא כלום, האל הטוב יעזור לכם.

הפליטים שמעו את דבריו שותקים, כאילו מסגרי לסתותיהם קפאו ונחלדו, ולא יכלו להסתובב על ציריהם. נדהמים היו, עוד רוחם לא שבה אליהם, עדיין לא תיכנו ולא מדדו את האסון אשר הגיעם. עוד מלאה ריאתם אויר בתיהם, עוד לא פגו מלבותם הדאגות לבתיהם, עוד מלאו אזניהם געית הצאן והבקר וצפצוּף העופות אשר שם ברפתים ובלולים, ועוד לא הגיעה לנפשם כל עצמת הכאב. הכרת האסון גמלה במוחם לאט-לאט, ומרגע לרגע ביתר בהירוּת וחריפוּת, ולא נמצאו עוד בפיהם דברים להביעה. על כן ישב כל אחד שקוּע ומכוּנס בתוך נפשו פנימה. ציפה היתה הראשונה, אשר הפסיקה את השתיקה. התנודדה כאילו לנעֵר מעל עצמה את החלוּדה השחורה והתאנחה:

— אח, אל רחום!..

פצע זב היה לבה. כל רעיון, אשר עלה במוחה היה חץ שנון, כל זכר — רעל, והעיקר — השמחה שלה אשר הוּפרה. עשרים שנה נשאה בלבה את תקוות הרגע הזה של ארוסי הבת היחידה, והנה כהרף-עין, פתאום, כרעם ביום שמש, נתערער הכל, אבד הכל — גם הבית, גם השדה, גם החצר, החיה והעוף וגם אושר הבת. דלה, ללא קרן זוית, ללא קורת גג מעל לראש, מושלכה לאמצע תבל. כיצד נעשה הדבר, כיצד אפשר להתקיים כך?

וכיצד מתקיים שם הבית בלעדיה? כנפש חיה יקרה נדמה לה הבית הזה, שעזבה אותו שם למשיסה לשודדים, — מה שם? כיצד שם? אוי ואבוי, היא אף לא פיזרה גרעינים לתרנגולות לפני צאתה. את הדלתות והחלונות האם סגרה לפני צאתה, אם לא? אינה זוכרת?

— חיה’לה! — את החלונות סגרת בבית?

אשתו של שמחה, אשר ישבה על גזע מנגד, אמרה בתרעומת:

— רק זה חסרה — שיהיו החלונות סגורים.

— אח אח אח, — נענתה ציפה — הכל אני חסרה, הכל אבד לי, גם לבי, גם נשמתי.

— ואני — אמרה אשתו של זליג — בשמלתי זו היחידה נמלטתי, בנפשי ניצלתי..

— ומי יערוב, כי את נפשנו כבר הצלנוּ? — אמרה אשתו של שמחה.

ושמחה, שישב על הספסל נשען במרפקו הימני אל השוּלחן אשר עשה קוֹרקוֹ, אמר בקול צרוּד:

—כלום לא נכון הדבר?

זליג שישב על ידו דומם התנועע פנים ואחור, כמנער ומביא לידי תנועה את כלי המבטא שלו, הסכים:

— מה יש לדבר!

ושוב השתקעו כולם בשתיקה. נדמה, משק כנפי מלאך-המות נשמע מעל לחצר הירוקה.

ושמואל-דויד התרוצץ, התרוצץ, לא נמצא לו מנוּחה. אותו מצב ההתאבנוּת שתקפהו עם התחלת המאורע ליד שער ביתו ולא עזבהו כל הדרך, סר ממנו. מיד בהתעכבם בחצרו של קוֹרקוֹ, כאשר ישב על אחד הגזעים בחצר והתבונן במקום אשר נמצא בו, בגורן הזרה ובמזוות הזרים, והבין שהוא ניתק מביתו, בנכר, בגולה, — החל קוצר רוח לענות אותו. לא יכול לשבת במקום אחד, קפץ והתחיל מתרוצץ בחצר ובדרך אשר משני עברי החצר. פעם היה מתרחק מרחק רב בשדה, ופעם היה שם, מביט וחוזר לתעות בסביבה. איזה רעיון קשה התחמק ממנו, רעיון חשוּב, אשר בו תלוי הרבה, והוא רץ אחריו להשיגוֹ. ברוּר נמצא בו רק הרגש, שמיכל חסר לו. נדמה לו, שאם ימצא את מיכל, מיד תבוא הרווחה. חיפש את מיכל מסביב ולא מצא אותו. בא במרוצה אל ציפה:

— היכן מיכל? יודעת אַת היכן מיכל?

ולא המתין לתשובה, אלא פנה לאחור בתנועה נמרצה והסתלק בצעדים מהירים.

ב

גם מיכל לא ידע מנוּחה. מיד לאחר בואו אל החוה חזר עם אחד מחבריו אל הדרך. במרחק כמה קילומטרים מהחוה שכבוּ בערוּץ יבש לארוב משם לתנועת העוברים-והשבים. מטרתו היתה לחקור את הנוסעים מצד תחנת הרכבת ואיזור המושבה על הנעשה במחנה הכנוּפיה.

אפשר ההיה לדמות, שהוא עושה את הדבר מתוך דאגה לרכוש אשר נשאר במושבה. אבל באמת לא זה עניין אותו. עושר בית-אבא לא משך את לבו מאז חזר מן הצבא. העוּבדה גופה, שהוא גוֹרש מביתו ושאנשי הכנופיה מעיזים לעשות ברכוּשו ובו בעצמו כאשר יעלה על לבם, מלאה אותו מחאה עד לטירוף הדעת. לעמוד על נפשו לא יכול. לא ידע גם מה עליו לעשות, כדי לתת מוצא למחאתו. בינתים הרגיש הכרח לראות את הדברים בעיניו, לדעת כל פרט ופרט מהנעשה שם בביתו. נדמה לו, שבראותוֹ את האויב בעיניו, בעמדוֹ במגע עמו, אין ההכרעה עדיין על צדו של הלז, ואין עדיין גירוּשוֹ גירוּש, אלא נסיגה, ואין הנסיגה עדיין מפלה, אלא שלב בשלבי המלחמה.

העלבון הזה של ההכרח לנּס מביתו היה ככאב צורב בתוך נשמתו.

— מבין אתה — דיבר לחברו, כששפתיו רועדות מקצף עצור, — ארבע שנים הייתי מתגולל בבוֹץ וברפש בתוך החפירות; שלוש פעמים נפצעתי, וכל רגע ראיתי את המות נגדי. שנה וחצי עבדתי את המהפכה. ועכשיו בני חם אלה באים ומגרשים אותי מביתי. הם אדוני הארץ, ואני אין לי הזכוּת לשבת בה. נידון למיתה אני על ידם. אני שפכתי את דמי, והחופש אשר נקנה במחירו — להם הוא ולא לי!

אבל מה לעשות נגד העוול הזה? כיצד מכריחים את בני חם אלה לכבד את זכוּיותיו אשר קנה בדמו השפוך? — זאת לא ידע. לבו היה מלא רק תרעוֹמת סוערת, ומה שביקשה נפשו, הרי זו נקמה. ושוב ועוד פעם חזר אל הרעיון:

— אילו היה לו גדוד, ולוּ גם קטן, מאלה אשר שם בחזית. חמשים כידונים לוּ ניתנו לו פה!

אבל מהיכן יקח גדוּד שכזה? — איננו. וקצרה ידו מעשות משהו. הכוח בידי הכנוּפיה. והיא שלטת במושבה ופה עמו קומץ אנשים ונשים ותינוקות. גם בנשק אין הם שולטים. גם נשק אין. ספר-תורה יש.

הוא חרק שינים מתוֹך קצף אין-אונים.

אותה שעה פרשו גם זלמן ומוֹטיה עם חברי אגוּדתם לחורשה הקטנה אשר מאחורי גן הדובדבנים. חיה’לה לא נלוותה עליהם. לא יכלה לעזוב את ציפה לבדה ונשארה על ידה.

זלמן היה נסער מן השוֹאה הפתאומית אף על פי שעצם ענין הכנוּפיה לא הפתיע אותו. הוא לא כאב על מה שהשאיר במושבה, אבל לבו נעשה מעין רוֹתח של רחמים לאנשים ובעיקר לנשים, אשר נעקרו מקנם כדי לברוח מנוסת מות. הדם הציף את לבו בראותו אותם מתנהלים בכבדוּת, יגעים ולחוּמי שמש בוערת, על פני כפים, בורות ואבני נגף שבדרך, ואימת המות הדולקת אחריהם מונעת אותם גם מחניה קצרה להחליף כוח. “פן תדבקני הרעה” — צילצל באזניו פסוק מן החוּמש. "יוצאי גולה,… כל יום — גוֹלה חדשה; בכל דור ודור בתולת בת יהודה מכתתת רגליה הענוּגות באבנים, ללא דרך, מפני החרב המשכלת. אין בזה שום חידוש. הלב מתפקע מצער, אבל כך היה וכך הווה. וכך גם יהיה עד בוא הגאוּלה. צריך להחיש את הגאולה — זה עיקר. והיא קרובה. פעמוניה כבר השמיעו צלצול ראשון. הכרוז כבר יצא: שובו בנים!…

תמיד היה חש ומכיר בצרת הגולה ובצורך הדחוף לפעול נגדה. מאז ילדותו, בהיותו קורא בספרים על הנסיונות אשר נתנסו היהודים בארצות מושבותיהם לסיום גלוֹתם מעל אדמתם, היה חש מן קוצר רוח בחכותו כל יום למשיח שיבוא והתמהמה ולא בא. אחר כך, כשגדל והאמונה במשיח נתחלפה לו באמונה בתנועת התחיה, נשאר בו אותו רגש של קוֹצר רוח לגבי הפעוּלה הציונית. הוא הבין, כי יותר מהנעשה לא ניתן להיעשות. ודאי יש מעצורים, ודאי לא הוכשר הקרקע, לא גמלו עוד התנאים. הבין, שעבודת השחרור של אומה בת מיליונים פזורים בכל ארצות תבל דורשת זמן. אבל הוא עצמו לא יכול לדחות את הגאולה לזמן ארוך. הוא חש את הרעבון לגאולה תחושה פיסית, כשם שחשים רעבון ללחם. אולם בדרך מן המושבה לחוותו של קוֹרקוֹ הבין מין הבנה חדשה, עמוּקה יותר, את ההכרח למהר ולהחיש את הקץ למצב הזה. הוא הביט על הנמלטים הכושלים וראה בעליל, כי כליון נכוֹן פה ליהודים. נדמה לו, שהוא שומע את משק כנפי מלאך-המות המרחף עליהם. צריך לברוח מכאן, צריך להציל את כל הניתן להציל, ובעוד מועד, לא לאחר.

ובצעדוֹ מאחרי חבוּרת הנמלטים עלה מבין המחשבות אשר הצטופפו במוחו, רעיון חדש, נועז, אשר הוא עצמו נרעש ממנו לכתחילה. הוא עמד מלכת והעיף את עיניו בנמלטים המתנהלים לפניו, כאילו ביקש לבחוֹן על פי מהלכם הכושל מה תוקף יש ברעיונו. האפשר הדבר? ומוחו התחיל לעבוד בקדחנות. ולבו הלם בקרבו: אפשר, אפשר. וכשהגיע לחוות קוֹרקוֹ לא נשאר בו עוד ספק באפשרוּת הדבר ובתכליתיותו. אסף את החברים בגן הדובדבים ואמר להם: — חברים! בין כך וכך היתה העליה לארץ-ישראל קץ מטרתנו. כולנו החלטתנו איתנה לעלוֹת במוּקדם או במאוחר. שאלת הזמן היא. ושמא היה מוֹעד צאתנו נדחה מחמת טעמים שונים. עכשיו משנאלצנו לעזוב את מקומנו בעל כרחנו, אני מציע לראות את היצאה הזאת מן המושבה כצעד ראשון בדרך עליתנו.

החברים לטשו עינים תמהות. והוא הוסיף:

— חברים! אי-אפשר לחיות כך מגירוש לגירוש, מכנוּפיה לכנוּפיה, מעקידה לעקידה. לא חיים אלה, או חיי לא-אדם הם. בתוך חיים כאלה אי-אפשר לא להתנוון. הדורות הקודמים אולי יכלו לחיות כך. דורנו עתה — יגווע עד מהרה. צריך להימלט, כמו שנמלטים מן התבערה — כל היכול להציל יציל את נפשו ואת נפשות קרוביו. אני לעצמי החלטתי: לא אחזוֹר עוד למושבה, ואפילוּ אם תהיה האפשרוּת לכך. אני מקוה שחיה’לה תסכים. ואתם — החליטו.

החברים שהיו רתוּקים למושבה באלפי נימין וכבלים הרגישו כאילו הר כפוי עליהם. הם אמנם ראו את עצמם מועמדים לעליה, אבל עזיבה פתאומית זו את המקום ואת הארץ, בלי התכוננות ובלי הכשרה רוחנית, דמתה למהלומה מדהימה. הם ביקשו זמן להתישב בדבר, להתרגל לרעיון. אולם זלמן הודיע:

אם אנחנו עולים ישר מהחוה הזאת, עלינו להתחיל בהכנות מיד. בהחלטה זו תלוי הדבר, מה אנו עושים למן הרגע הזה. וצריך שתמצאו אומץ בלבכם לגרש ספקות מן הלב עכשיו, ברגע זה. נסיון הוא. ולא אשׂים אשם בכם, אם לא תעמדו בנסיון.

— קשה היה להחליט מיד. החלומות הישנים על הארץ הכסוּפה נעשו פתאום קרובים כל כך למציאות, עד שקשה היה להם להאמין. אבל הנשמות היו פצועות ונפחדות לעומת המושבה השדוּדה אשר שם בידי הכנוּפיה. לא אחד מן הבחורים נפשו בכתה במסתרים.

הראשון שהחליט היה, מובן מאליו, מוֹטיה.

— מה לי המושבה! — אמר — ומה לי נחלת אבות פה? ביתי — לא שלי הוא. על אדמת זרים נבנה. על חול נוסד. וכל יום יתר שאני נשאר בגלות כמטמון אבוד הוא לי. אני עולה מיד.

אחריו החליטו גם השאר.

אילו נתקבלה החלטה כזאת לא במקום הזה ולא בשעה הזאת, מה רבה היתה השמחה וההתרוממות. אבלים ישבו בחורים ועיבדו תכנית למעשים הדחוּפים. פה אחד החליטו, כי פה, בחצרו של קוֹרקוֹ, אסור להישאר. המקום קרוב יתר על המידה אל הכנוּפיה, ואין בטחון מפני התנפלוּת אויב. צריך לשכור עגלות מיד כדי להביא את האנשים והנשים למקום בטוח באחת העיירות הסמוּכות. שנים מן החברים נשלחו מיד אל הכפר הקרוב לשכור עגלות.

זלמן היה מרוּצה. אבל שמחה לא היתה בלבו. הוא בדק בנפשו, הטוב עשה, שהוא עוקר את החברים מסביבתם להוביל אותם לארץ לא ידועה; האומנם עתה היא השעה הכשרה לעזוב פה את האחים הכורעים לטבח. נתחים-נתחים עקר מבשרו ומלבו, אבל המסקנה האחרונה היתה:

— כך צריך. כך רצה הגורל. אין דרך אחרת…

ג

השמש כבר התחילה פונה לצד מערב, כששב שמואל-דויד מתעייתו אל האנשים אשר בחצר. ניגש, עמד ליד השולחן והכה באגרוף על הדף:

— אני שואל אתכם — קרא — למה לכל שדי-שחת עזבנו את המושבה? למה ברחנוּ? למה אילצתם גם אותי לברוח?

האנשים נחרדו. קם שאון. החלו להתאסף סביבו:

— מה הוא סח? מה הוא סח?

שמחה התאמץ להבין את זעמו של שמוּאל-דויד ולא יכול.

—היאך, איפוא? — קרא— צריך היה להישאר שם, שהכנופיה תשחט אותנו אחד-אחד כפרגיות הללו?

וזליג החזיק:

— צריך היה לתת להם קרבנות-אדם, כשם שנתנו שם, בנאַדיוז’נה ובזלאַטוֹפּוֹליה? מה יש לדבּר!

אבל שמוּאל-דויד הוסיף “להרביץ” בשוּלחן:

— צריך היה! צריך!

הוא מצא את ראשית הרעיון, אשר החיפוש אחריו עינה אותו כל היום, ולא שמע מה שדיברוּ שמחה וזליג. הוא הקשיב לנפשו, אשר נתגלה בה, נקודה אחר נקודה, קו אחר קו, הרעיון שהיה מתעלם ממנו, ואת אשר ראה מסר לסובבים אותו ברעש ובחרון:

למה לא נשארנו שם? למה לא עמדנו על נפשותינו ועל בתינו? למה הבאתם אותי הלום? למה הוצאתם אותי מביתי? אני שואל אתכם: למה!?

והתחיל מחפש סביבו:

— איפה מיכל? מיכל איהו? —

כאילו מיכל יכול להשיב על שאלותיו.

ומיכל נכנס ברגע זה אל החצר ועמו פּאַנאַסיוּק. פּניו של מיכל הפיקו גאוה והנאה. הוא נשאר עומד' מרחוק בראותו את האנשים.

מצאתי אותו בדרך — אמר מיכל — שמעוּ מה שהוא מספּר.

שפתיו רעדו בדברו.

ופאַנאַסיוּק התחיל שורק בשפתיו:

— פיוּ, פיוּ, פיוּ! פה הנם. כן. זדראַסטיה, יהוּדוֹנים. למה אתם צוֹעקים.? עסקים אתם עוֹשים? סחר-מכר? הוֹהוֹהוֹ. נוּ, הבאתי לכם דרישת שלום מאת האחים, שם במושבה שלכם. אֶ-אָח, חביבי! מה אומר לכם? — הרי אלה מעשים. רחמנוּת בלבי עליכם. אין עוד מושבה — פיו! חוּרבה יש, מפולת, גל אשפה.

פני האנשים נתכרכמוּ, נשימתם נעצרה. רק שמחה לבדו מצא אונים להוציא קול צרוּד מגרונו, אשר יבש מחמת התרגשוּת:

— הציתוּ?

פאַנאַסיוּק הוציא לפנים את רגלו הימנית, תמך יד שמאלית במתניו, ובאצבע ימינו סילסל את שפמיו:

— הציתו, אוֹפּראֶדאֶליוֹנוֹ — את הבּתים, את המחסנים. גם את בית-התפילה שלכם — קאַק ז’אֶ. הלהבה עלתה עד השמים.

זליג כיעכע, כדי לנקות את גרונו שנסתתם:

— והבהמה? — שאל.

— גם הבהמה, — הודיע פאַנאַסיוּק. — אספוּ את הסוּסים כל כמה שהיו, את הפּרות, את הכבשים חלק שחטוּ בשביל הקדירה. בני-אדם, נפש חיה, מוּבן. זקוּקים ל מאכל.

— נוּ, שמוּאל-דויד? — פנתה ציפה אל בעלה רועדת כמו בקדחת ופניה מלאים דם מחרון.

שמוּאל-דויד עמד כנציב אבן. לא הוציא הגה. רק את מבטו נעץ בפניו של פאַנאַסיוּק ולא הסירוֹ ממנו אף לרגע. ופאַנאַסיוּק התבונן סביב כמנצח. עיכב את מבטו על חיה’לה והתחיל מחייך אליה:

— א, יפהפיה, מה שלומך? כיצד הם החיים פה בקייטנה אצל קוֹרקוֹ? הוֹהוֹהוֹ.

הפנה את פניו כלפי שמוּאל-דויד והמשיך:

— אין אתה יודע, שמוּלא, איזו בתוּלה יש לך — אוצר, אני אומר לך, סוּכריה. בכל הסביבה אין דומה לה. תנה אותה לי, שמוּלא.

לא הספיק איש להגיב על חציפוּת זוֹ, כי קוֹרקוֹ קפץ אליו — לא נראה כיצד ומהיכן ואימתי הגיע הנה. נשף ונשם בקושי מחמת ריצה מבוהלה, וחטף את פּאַנאַסיוּק בשרווּלו:

— מה יש? מה לך פה, יקירי?

פאַנאַסיוּק הרים אצבע אל צדעו לשם כבוד:

—זדראַסטיה סבא! מן המושבה היהוּדית באתי, והנה אנו מלבטים קצת שפתים, מעשה ידידים. אל שמוּלא אני מדבר. יתן לי את הבּתולה שלו. אני אהיה לה חתן טוב יותר מיהודי, הוֹהוֹהוֹ, מזה אשר יש לה. הוֹהוֹהוֹ!

תנוּעה קמה. האנשים התחילו חשים חמימוּת בלב. קוֹרקוֹ חש בדבר ומשך את פאַנאַסיוּק:

בוֹא, ידידי, בוא. אין לך מה לעשות פה. בוא אלי, בבית אכבד אותך כראוי לאורח.

פאַנאַסיוּק לא זז. צחק מטוּב לב ודיבר אל שמוּאל-דויד:

— למה? התתן לי את חיהצ’קה? הרי בין כה וכה האחים הנוצרים אשר שם במושבה יעשו לכם חִיק חִיק…

העביר את כף ידו על צוארו הנה ושוב, סימן לשחיטה.

— ואצלי — המשיך — תישאר שלמה. היה בטוח. בהחלט.

קוֹרקוֹ קצף. משך את פאַנאַסיוּק בחזקה והרים קול:

— אל תפטפט הבלים, לכל השדים! בוא, צרה צרורה לראש אמך!

פאַנאַסיוּק נגרר אחרי קוֹרקוֹ שמשך אותו, ופניו מופנים לשמואל-דויד.

— בלי תרעומת, שמוּלא! עצה טובה אני מיעץ אותך, ואם לא תרצה להישאר אצלי, אחזירנה לך — שלמה כשהיתה, רק משהו, משהו מקוּלקלה, הוֹהוֹהוֹ!

קוֹרקוֹ הדף אותו בגבו.

— לך, חלירע!

וסחב אותו אל מאחרי המחסן.

האנשים עמדוּ כנטוּעים במסמרים. השפילו עיניהם, כאילו לא העיזו להביט איש בפני רעהו, כאילו התבוששו. גם שמואל-דויד לא הניע אבר, כאילו נקרשו דמיו בעורקיו. ציפה היתה היחידה שהראתה אותות חיים. ראשה רעד כתפוח בראש אמיר מפני סערה.

— נוּ, שמואל-דויד? — חזרה שוב על אותה קריאה. יותר לא מצאה מלים.

אבל דבריה עוררוּ את שמוּאל-דויד מן הקפאון. הוא התנודד בתנועה פזיזה וקרא:

— מיכל! היכן אתה, מיכל!

מיכל צעד צעד לעוּמתו.

— אנחנוּ שבים הביתה, מיכל! — צעק כאילו מישהו מתנגד לדבריו, והוא גוער בו — השמעת, מיכל!

מיכל הביט ישר בלי הבעת התנגדוּת כלשהי, אבל לשמוּאל-דויד נדמה שפניו של מיכל אינם מביעים הסכמה כל צרכה.

— מה אתה עומד כגולם? — הרים את קולו יותר — וכי אינך מבין מה שמדברים אליך? אני אומר לך: אנחנוּ חוזרים! המקום אשר שם ביתי הוּא מקומי. על אדמתי אני צריך להיות. אין לי מה לעשות פה. הביתה.

ציפה הכתה באגרופיה על ראשה משני צדיה וצעקה:

— הביתה! ולוּ המות ימצאני — בביתי! בביתי!

— והרי אני מוכן — אמר מיכל.

— בזה הרגע! — צעק שמוּאל-דויד.

— בזה הרגע! — השיב מיכל.— נלך, איפוא, — זרק שמוּאל-דויד ונשא את רגליו ללכת.

ומיכל — אחריו.

— ואני? ואני? — התחילה ציפה צועקת.

— אַת? עמד שמוּאל-דויד והביט בה.

אבל לא הספיק לומר לה עוד מלה: הרב וקוֹרקוֹ הפסיקוּ.

ד

הרב וקוֹרקוֹ באו במרוצה.

— יהוּדים — קרא הרב בקול — יהוּדים, אל תקימו שאון, ואַל ירע לבבכם! צורר-ישראל הוא פאַנאַסיוּק. הוּא התכוון לצער אתכם, וגיבב שקרים, אל תאמינו לו. שקר וכזב — כל אשר סיפר לכם!

וקוֹרקוֹ שהבין את דברי הרב החזיק על ידו:

— אַהאַ, ידוּע הדבר — אותו פאַנאסיוּק, חוּליגאן בכל הערים הגדוֹלוֹת התגלגל, בכל בתי-הכלא ישב.

שמחה וזליג — כאילו חיים הוצקו לתוֹכם. מבוכת נפשם סרה מיד. כוח המחשבה והדיוּן שב אליהם.

— הרי באמת שיקר אותו רשע! — קרא שמחה — אילו היתה שם דליקה ולא היינו רואים את תימרות העשן?

וזליג החזיק:

— שיקר וכיזב — מה יש לדבּר. רשע מרוּשע.

וגם מה שסיפּר על הבהמה — שקר. כי כיצד ראה והוּא הן מיד אחרינו בא — הוכיח שמחה.

— ודאי, — אישר זליג — בעקבותינו הלך.

אבל שמואל-דויד הניע בידו על כל הדברים האלה בביטול.

— היינו הך לי, אין מה לעשות פה, ואנחנו הולכים לביתנוּ.

תחילה לא הבין הרב את הדברים “אנחנוּ הוליכם לביתנוּ”, אבל כשהסבירו לו שמחה וזליג מה שמוּאל-דויד עומד לעשות, נתמלא חרדה.

— ר' שמוּאל-דויד! — קרא — בעזרת השם ניצלנו מידי הרשעים. צריכים אנו להודות ולשבח לשם יתברך על החסד אשר עשה עמנוּ. התבונן נא, ר' שמוּאל-דויד, איזו אחריוּת קשה אתה לוקח על עצמך. הן איש נבון אתה, ר' שמוּאל-דויד!

שמוּאל-דויד התאמץ להבליג על רוּחו ולהשיב לרב בשקט.

רבי! איני לוקח שום אחריות. איני דורש משום איש, ללכת אחרי. אני הולך לבדי עם מיכל שלי.

אולם מבטו נפל על הספסל והשולחן, אשר ערך קוֹרקוֹ בחצר, וכאילו ראה אותם בפעם הראשונה, על קצפּו וסיים את דבריו בחרון-אף:

— שולחנות הקימו! רהיטים! לחיות פּה לאורך ימים. הישארו לכם פה כולכם. אני אין לי מה לעשות פה.

שמחה וזליג — כאילו פגיון תקע שמואל-דויד בחזם. מה זאת אומרת “לו” אין מה לעשות פה? והם יש להם פה עסקים? להם נוח להישאר פּה? שם משקים הולכים לאיבוּד! רכוּש כלה! מושבה נמחית מן הארץ! קם שאון. צעקו הגברים, התיפחו הנשים. הרב נבהל. נדמה לו כי כל האנשים האלה זזים מיד לחזור אל המושבה.

—יהודים! — התחל מתחנן — הירגעו-נא, יהודים! בלי רצונו של הקדוש-ברוך-הוא לא תפול אף שערה מראשינו ארצה. הקדוש-ברוך-הוא ימלא את חסרונכם. אל תנסו אותו. רבי שמוּאל-דויד! המות אורב לנו במושבה. אם נחתך גזר-דין עלינו למות על קידוש השם, נקבל כולנו את הדין בשמחה, אבל אין דורש זאת מאתנוּ. אל תשוב, ר שמוּאל-דויד. חילוּל-השם.

שמוּאל-דויד הניע ראש בשלילה. יהוּדי פשוט הוא. את הכתוב בספרים אינו יודע. אפשר יש בזה משוּם חילול-השם; ודאי יש — הרב יודע מה הוּא סח. אבל מה הוא, שמוּאל-דויד, עושה פה אצל קוֹרקוֹ? האם לא השליכו אותו מביתו? לא גירשוהו עם משפחתו כעכברים? לא זרקו אותו כאבן על אם הדרך? לבו התחמץ בקרבו:

— רבי! — קרא — איה מקומי בעולם? אמור לי — איה?

הרב נאנח.

— אוֹי וַי לנוּ. בעוונותינוּ הרבים אבד ליהוּדים כוח הסבל. אבותינו נשאו בעוֹל שנים למאות באורך-רוח, בהכנעה. אי, אי, אי. יהוּדים! יום אחד עבר עלינו בנדוּדים, ואיננו רוצים לסבול עוד. חוטאים אנחנוּ. קטני אמנה. אבל אסור להתיאש מן הרחמים. נלך אל אחינו בערי הסביבה, נלך לערים הרחוקות. לא פה נישאר. שם יקרבונו, יחוסו עלינו. ישראל רחמנים בני רחמנים הם.

בשעה שהרב דיבר את דבריו אלה נכנסו לחצר זלמן ומוֹטיה. לאחר ששילחו את החברים לשכור עגלות בכפר הקרוב, באו להודיע לחיה’לה על החלטתם. חיה’לה מסרה להם בדברים קצרים על הנעשה פה.

זלמן התיחס תמיד בכבוד רב להוריה של בחירתו. הוא היה מהרהר תמיד — מה טוב היה, אילו הסכימו גם הם לנסוע עמו ועם חיה’לה לארץ-ישׂראל. אנשי עבודה מצויינים כאלה דרושים שם. הוּא היה מתכן תכניות, כי לאחר שתעלה חיה’לה יימשכו הזקנים אחריה, שהרי יחידה היא להם ואוהבים הם אותה כנפשם. עם חיה’לה היה מדבר על כך, אבל עם שמואל-דויד אסוּר היה לדבר על ארץ-ישׂראל בכלל.

אולם עתה הרגיש זלמן שהגיעה השעה לדבר גם עם שמואל-דויד. ידע, כי אפשר והתשּובה על דבריו תהיה לעג ואוּלי חרון. אבל ידע גם כי הצדק אתו, כי זוהי הדרך הנכונה היחידה. ושמא יבינו זאת כולם, כל הנמלטים, כל האוּמללים האלה אחרי הלקח של היום הזה. ההחלטה שנתקבלה זה עתה בגן הדובדבנים היתה כה מקסימה, ומצב הרוח שהשרתה כה מלא עוז ובטחון. זלמן חש את כל הקסם שבהפיכת הגירוש לעליה. ולבו היה אמיץ בו. לא היסס. נדמה לו שימצא גם את המלים המשכנעות.

— רבי שמואל-דויד — ניגש בעוז — צודקים דבריך: אין לנו מה לעשות פה. וצדק גם הרב באמרוֹ, שסבלנוּתנו פקעה. אין לנו לבטוח לא בחסדיו של קוֹרקוֹ ולא ברחמיהם של בני-ישראל. צריך לצאת מן הגלוּת!

העומדים סביב פערו פיהם מתמהון ושמואל-דויד נהם:

— מה? מה אתה סח?

— ר' שמוּאל-דויד! — הוסיף זלמן בעוז — אני וחברי החלטנו לנסוע ישר מכאן לאודיסה. מכיוון שכבר זזנוּ מן המקום, לא נחזור עוד. עולים אנו לארצנו. שם נבנה בית חדש, נטע גנים, נזרע שדות. סע אתנוּ, ר' שמוּאל-דויד. יחדיו נעלה. עלוּ כולכם אתנוּ, יהוּדים. נהפוך את המנוּסה לשחרוּר, את השעבוד לחירוּת, את הגירוש לגאוּלה. נבנה שם חיים שלנו. אדונים נהיה לגורלנוּ. לכוּ אתנו. פה אתם מיוּתרים, בנים חורגים. נרדפים. שם תהיו רצויים, יקרים. שם מחכים לכם ולשכמותכם. פה לא תוכלו להגן על עצמכם. שם נוכל להילחם. ר' שמוּאל-דויד, לך אתנוּ!

שמואל-דויד הביט עליו כל השעה בעינים תמהות. מתוכן הדברים לא הבין אף מלה. גם לא התאמץ להבין, כל כך חסר טעם ודעת היה מה ששמע. הוא יסע לארץ-ישׂראל? וכי בתים מוּכנים לו שם? שדות וכרמים? אוֹהוֹ, אין אדמה מתגוללת בחוצות בשוּם מקום. דבר אחר עניין אותו:

— וחיה’לה? — שאל בקול צרוד — גם חיה’לה הולכת עמכם מיד לאודיסה? לארץ-ישׂראל?

— תלך — השיב זלמן.

— תלכי? — שאל שמואל-דויד

היא לא ענתה. דמעות פרצו מעיניה והחביאה את פניה מאחורי גבה של ציפה.

— טוב — אמר שמואל-דויד כאילו בשקט — תסע חיה’לה עמך לאודיסה. ואַת — פנה אל ציפה — את תלכי עם הרב אל היהוּדים שבעיירות. בוא, מיכל! אנו הולכים.

פנה והלך. זלמן חטף את מיכל בידו ועצר אותו:

— מיכל, שים לבך למה שאתה עומד לעשות. חייב תהיה בנפשו של אבא.

מיכל הוציא את ידו בחזקה:

— אני לא אַרשה שישליכוּני מביתי כפגר מת!

צעד וחזר:

— השגח על אמא וחיה’לה — אמר ועקר רגליו.

זלמן הביט אחריו. כמו סער עבר בנפשו, סיכסך ועירבב את רגשותיו ומחשבותיו.

— חיה’לה, — אמר — זו לא דרכי; אני יודע. דרכי אחרת. אבל מוכרח אני. מוטיה יביא אותך העירה. עמו תצאי — לאודיסה. הכסף והכתבות בידו.

מוטיה נדהם.

— מה זאת אומרת? מה אתה עומד לעשות?

—הן לא אעזוב את שמואל-דויד ואת מיכל לנפשם — אמר זלמן. — מבין אתה?

שלום! להתראות באודיסה. שם תחכו לי.

אמר והלך להדביק את מיכל. השאר הלכו אחריו כמו להלוית המת. הרב נשאר לבדו.

אח, אח אח, — התחיל פוכר אצבעותיו — רבונו-של-עולם! כמה עינויי נפש ועינויי גוף סובלים יהודיך בעולם הזה! אח, אח. לו יכולתי להיות כפרתם…

התבונן סביב מתוך צער: כולם הלכו. לא יהיה גם “מנין” להתפלל מנחה בציבוּר…

ה

הבחורים שהלכו לכפר לשכור עגלות שבו בידים ריקות. האיכרים לא רצו לצאת לדרך לקראת הלילה. מכיון שכנוּפיות נתגלוּ במקום, מוּטב לשבת בית בלילה, ולא לנוע בדרכים, ומה גם להוביל יהודים. הבטיחו לבוא בבוקר. הפליטים הסתדרוּ באוסם ללינה. הבחוּרים עמדו על המשמר סביב החוה — על כל צרה שלא תבוא. הרב ישב בחדר הנקי שפינה לו קוֹרקוֹ ולמד בעל-פה, כשלבו נשבר בקרבו על שלא לקח עמו ספרים — לוּ רק ספר אחד…. הן לא כבד כל כך המשא.

בינתים התעבה החושך בערבה. כוכבים רבים נוצצו בשמים הרמים ממעל לחוה הבודדה. אבל על הארץ מתחת היתה אפלה, ובמרחק צעדים מספר אי-אפשר היה להכיר אדם. היתה דממה מטוֹענה משא כבד מעיק. לא נשמע קול, כאילו גוע כל היקום סביב.

שמחה וזליג היו היחידים, שנשארו יושבים על הספסל אשר בחצר. לא משכם לבם לשכב, כשהשינה נדדה מהם. לא משכם לבם גם לעמוד על המשמר עם הבחוּרים. מין אַפּאַטיה תקפה את שמחה לאחר שפרש שמוּאל-דוד והלך, תמהון גדול וחרדה, וישיבתו הוא פה נראתה לו חסרת-טעם. עתה שאל הוא את עצמו: “למה אני יושב פה? אי מקומי?” ויחד עם זאת הפילה עליו השממה אשר מסביב פּחד. נדמה לו, כאילו בתוך החושך תחת מעטה הצללים העבים והדממה הקפוּאה, מתעלם משהו נורא, אורב איזה כוח איום, וכל רגע אפשר ויגיח משהו בלתי צפוּי משחית ומכלה.

— כמו בקבר — לחש חרש — מעולם לא ידעתי שהערבה שלנו נוראה כך…

— תהום, בור שחת — ענה זליג — מה יש לדבּר…

— נדמה לי — הוסיף שמחה — כי נחשים וכל חית טרף שם.

זליג ענה:

—נדמה לך משום שאתה מפחד.

—ואתה אינך מפחד? — שאל שמחה.

— גם אני, מה יש לדבּר — ענה זליג.

ולחישתם נשמעה לאזניהם כקול תוּפים, מחמת הפחד אשר עלה בנפשם וסביבותם ועטה אותם מעטה רפיון.

פתאוֹם נפסקה הדוּמיה. נבחת כלבים נשמעה מעבר בית קוֹרקוֹ אשר מאחרי המחסנים — נביחה עזה, אשר הלכה הלוך וגבֹור, עד שהשתפכה בחימה והיתה לילל שאינו פוסק. כברק חלפה הנביחה מן החצר ונישאה למרחק שמאחריה. ומדי פעם התרחקה הלאה והלאה לתוך מרחבי הערבה.

שמחה נרעד.

— שומע אתה? — לא קם בו רוח — על מי זה?

זליג הקשיב ולא ענה.

— ודאי יש שם משהו — הוסיף שמחה — לולא זאת לא היוּ רצים כך, כאילו נשתטוּ.

— ודאי — ענה זליג.

— אולי כלב זר תועה שם? מה? — ביקש שמחה פתרונים לנביחת הכלבים, שריטשה את הדממה והגדילה את האימה.

אבל הספק כירסם עוד את לבו.

— כלום היו מתרגזים כך בשל כלב זר?

זליג לא ענה. ולפתע הפסיק אחד הכלבים את נביחתו ונשתתק, כאילו הוּתזה במאכלת, ומיד נשתתק גם השני. דממה השתלטה שוב, כבדה יותר משהיתה.

קוֹלוֹ של קוֹרקוֹ נשמע עצוּר וחרישי:

— מוּרזה! ראַבצ’יק! טיוּ טיוּ טיוּ!…

נשתתק ושוב קרע את הדממה:

— נאַ, מוּרזה! נאַ, נאַ, נאַ! ראַבצ’יק, נאַ!

לא נשמע קול עוד.

אינם נענים — לחש שמחה באימה.

כי נורא היה הדבר שהכלבים אינם נענים. עכשיו ודאי שהערבה מעלימה שם משהו סודי בחשכתה ובמרחביה. ומה שם? פּתאום הגיה רעיון מוחו של שמחה. כברק חלף בו וצירב אותו והדליק בו אור. הוא קפץ ממקומו.

ואוּלי שלנו הם? — שמוּאל-דוד ואשר עמו? הם חזרוּ, והכלבים הכירוּ אותם, ועל כן נשתתקו?

הוא נתלהב. לבו נתמלא בטחון פתאום, שאמנם כן הוּא. אושר הציף אותו, כאילו עם חזירתו של שמוּאל-דוד הוחזר לו מה שאבל לו היום.

— אני אומר לך! — קרא בקול רם ובלי פחד — הם- הם! חזרוּ. כי מה יעשו שם? מתוך חום של קדחת רצוּ, אבל לאחר שטיילו קצת בדרך נתקררה התלהבותם. חכה. הנה אנסה.

רץ ועמד בצל הדרך שבין הגן והחצר והתחיל צועק:

— א—הוּ— וּ!..

הד עמום ענה ממרחקי הערבה השוממה, גוע ושוב השתלטה דומיה. אבל שמחה לא אמר נואש. הוא האמין, כי שמואל-דויד בא וכל קרביו הרגישו בחריפות את הצורך, ששמוּאל-דויד יבוא. לא יכול להתאפק ולהמתין עד שיגיע. דרוש היה לו, שמיד ולאלתר יהיה פה, שבלי דיחוּי יבוא במגע עם החוֹזרים, יחוּש את ישוּתם על ידו. וכשלא נענה על הקריאה הראשונה, מיהר לשלוח קריאה חדשה אל חלל הלילה, ברוּרה יותר, עקשית יותר. עשה כף ידו כעין שפופרת וצעק לתוכה:

— א — הו — ו! רבי שמואל-ד — וי — ד!

הקול ביתר את השתיקה כברק וכמו הציג ערומה את כל הערבה על כל סתריה הנוראים. הד הזדעזע במרחק. משני עברים נשמעו צעדים. מצד הדרך בא מוֹטיה ומצד הבית — קוֹרקוֹ.

— חביבי! — התחיל קוֹרקוֹ בלחש ובתחינה — עשוּ עמדי חסד. לא צריך לצעוק, לעורר את הישנים. כשבן-אדם ישן, אין הוא יודע רעה. בשעת חירום טובה השינה. הזמן חולף מהרה. או. וחוץ לזה אין בכלל צורך לעורר את הערבה. בזמנים האלה אלפי רוחות מסתתרים בה, והרי מוטב לעזוב את הערבה ואת אשר בה למנוּחה.

שמחה ביאר, ואף נחוץ היה לו לקבל אישור להשערתו:

— אני סבוּר: שלנוּ חוזרים — שמוּאל-דויד והשאר…

קוֹרקוֹ לא אישר ולא הכחיש:

— היינו הך — אמר — שלנו, או זרים. כיצד אפשר לדעת מה הערבה מסתירה באפלה? מי שצריך לבוא הנה, יבוא ממילא. ומי שלא צריך, מוּטב שלא ידע, מה פה אתנוּ.

זליג הצטדק:

— אבל הכלבים נשתתקו פּתאוֹם וחשבנוּ…

קוֹרקוֹ הפסיק אותו:

— מי יודע למה נשתתקו הכלבים. אינם — וחסל. ואם ישובו, גם אז לא יספרו כלוּם. לשונות אילמות. או. מוטב שתשכבו לישון.

קוֹרקוֹ הלך. שמחה נתכּווץ כילד קטן:

— כאילו יחידי אני באמצע הערבה… באלפי עינים מביטה היא עלי. מכל צד היא מושיטה צפרנים, ואיני יודע מאיזה צד ומתי תנעץ אחת מהן בבשרי…

— אילו נמצאת בחזית — אמר מוֹטיה — עם הרובה על השכם מול תותחי האויב, לא היית מתירא כאן…

ובלבו חשב: בכאלה אין צורך גם בארץ-ישׂראל… ורגש של בוז ליוה את מחשבתו.

— לכו, לישון, לישון! — האיץ בזליג ובשמחה — בבוקר תבואנה העגלות ונצא לעיירה. צריך לנוח.

הוּא עזב אותם רק לאחר שנעלמו מאחרי הדלתיים הרחבות של האוסם. בחזירתו לשמירה חשב, שמקרה הכלבים ודאי חשוד הוא, וצריך להיות ער. רק שני רובים יש לבחורים, ובמקרה של צורך, מן ההכרח יהיה להשתמש במוטות אשר ליד קיר האוסם.

ו

גם שנתה של חיה’לה נדדה. היא שכבה ועצמותיה רחפו. היתה כולה קשב. התאמצה לצוּד כל איושה קלה. דמיה זרמו באון ולבה דפק בחזקה, ונדמה לה כי כל החלל סביבה מלא רעש. עכבר שהתחיל לכרסם בתוך התבן ונשמעו לה רעמים מדרדרים מן השמים.

אולם לא היה זה פחד. שום מחשבות אימה לא היו בה. היא רק הקשיבה, ועצביה היו דרוּכים. החליפוֹת שבאו במהירות הבזק זו אחר זו במשך היום הזה, משמחת כלוּלות למנוסת חרב, מחוֹם קן בבית-אבא לנדידה, מאוירת משפּחה ליתמוּת ואלמנוּת לאחר שהלכו שמוּאל-דויד עם מיכל וזלמן — כל אלה ריטשו את חייה, אשר מסלולם עד הנה היה ישר כל כך. נדמה לה שהיא אובדת בתוך מערבולת. שום מורא מיוחד לא ראתה עוד לפניה. לא היתה שהוּת בידה להתבונן ולראות, להעריך ולסכּם. היא רק הרגישה, כי זלמן איננו, אביה ומיכל אינם, ובכל נימי נפשה נמשכה אליהם: יבואוּ, יבואוּ, יבואוּ..

ובחוץ נמשכה הדוּמיה לא הרבה. פתאום נשמע מבין בניני החצר קולו של קוֹרקוֹ:

— מי בּא?!

החוֹחוֹל הזקן אף הוא לא עצם את עיניו בלילה הזה. היעלמם של הכלבים עורר דאגה בלבו. שמא… מי יודע מה שם בערבה? שדים ורוּחות — אין מחסור בהם בתוך החריצים והנקיקים בשדות. כל חולי וכל צרה מסתתרים שם להתנכל ולהתנקש בבני-אדם ישרים. וכנוּפיה זו שכבשה היום את התחנה ואת הכפר היהודי… מחבלים, קדחת באמם. אילו ידע, לא היה מניח את הפליטים האלה בחצרו. היה משלח אותם, ולוּ גם היה מוכרח לאסור לשם כך את סוּסיו. למה לו הצרה הזאת. שדים כמותם — למה לו למשוך את תשומת לבם אליו. מוּטב היה לעמוד מן הצד. הנה הכלבים כבר אבדוּ. יקרים לו מבן ומבת. שומריו הנאמנים, אזניה ועיניה של חיה. ומי עשה לו זאת? מי? גם הוא עמד על המשמר.

— מי שם? — קרא.

תנועה ורשרוש ענפים הגיעו לאזניו. צעדים זהירים. קוֹרקוֹ מיהר אל המקום, אשר משם הגיע הקול. בין הערוגות שבגן נראתה לו דמוּת אדם מתקרבת אל הגדר.

— מי זה? — קרא קוֹרקוֹ — מי מקלקל לי את הירק שלי?

קולו של פאַנאַסיוּק נשמע:

— לא מקלקל, סבא, בתלמים אני עובר.

— מי אתה? — קרא קוֹרקוֹ שוּב.

— מאחינוּ, סבא! — ענה פאַנאַסיוּק וקפץ על הגדר. קוֹרקוֹ הסתכּל בוֹ:

— " מאחינוּ! כל גנב בלילה יגיד לך “מאחינו”, ובלבד שיוּכל לחדור לתוך ביתך.

פאַנאַסיוּק עמד נגדו מחייך לכל רוחב פרצוּפו.

— אין זאת, כי נתעוורת, זקן. הרי אני הוּא, פאַנאַסיוּק. ערב טוב, דיאֶד. אינך מכיר אותי?

— ומה לך פה, חביבי? הוסיף קוֹרקוֹ לחקור אותו — מה אתה מבקש בגני בלילה? לא אתה פגשת שם את כלבי?

— אילוּ כלבים, זקן! — נתעלב פאַנאַסיוּק — איני יודע את כלביך. עברתי לפני חצרך ונכנסתי לבקר אותך, דרך ידידוּת. יותר לא כלום.

איזו ידידות. אין לי שום עסק עמך, ולך אין עסק עמי. איני זקוק לביקוריך בלילות. לך לך לשלום.

פאַנאַסיוּק נתן קולו בצחוק:

— הוהוהו, דיאֶדקוֹ! שומר נאמן אתה ליהוּדוֹנים. ידעו הללו במי לבטוח. בהחלט איה הם? ישנים בגורן?

קוֹרקוֹ נתמלא חרון:

— אין לך פה יהוּדוֹנים, ואל יכאב ראשך בשל אחרים. לך לך לדרכך. לך נא.

וכשלא זז פאַנאַסיוּק ממקומו, התחיל הודף אותו בידיו.

— לך, לך, חביבי. לך מכאן.

— לא צריך להדוף, זקן — צחק פאַנאַסיוּק — מוּטב שנשוחח קצת כדרך שכנים טובים. מה נשמע? היהודים הלכו אל המחנה האדום? כולם? להילחם נגד הכנופיה? הוהוהו. ואותך השאירו לבדך עם הנשים? שומר מצוּין! הבה, זקן, נשמור יחדיו. אתה — מבחוץ, ואני — מבפנים. הוהוההו!

קוֹרקוֹ נתרגז עד לעומק נפשו. חטף מוט מן הגל והתנפל על פאַנאַסיוּק.

— צרה רבה לראש אמך הכלבתא! — צעק — אני אלמד אותך, כיצד חודרים לתוך חצרות של זרים בחצות הלילה! בל יישאר פה ריח רע שלך! שיכור! חוּליגאן!

פאַנאַסיוּק נסוג לאַט, והזקן התקיף אותו.

— לך ושבור את מפרקתך, נבל!

פאַנאַסיוּק ברח בדרך אשר בה הא. הזקן רדף אחריו.

בתוך האוסם נשמעו הדברים יפה-יפה. הנשים שישנו הקיצו, אבל יראו לקום. חיה’לה התכווצה, כאילו אמרה להיהפך לאפס. בפעם הראשונה במשך כל היום הרעיש הפחד את לבה. כל גופה רעד. ציפה התחילה מחליקה אותה:

— אלה הם ה"תנאים "שלך, יום שׂמחתך. אוי, צפורי…

שמחה וזליג ישבו על משכבם והקשיבו. כשהשתלטה הדממה מחדש, קפץ שמחה ויצא. זליג מיהר אחריו.

— לאן אתה, שמחה? מה אתה אומר לעשות.

הרגיש זליג, ששמחה כאילו יוצא מדעתו. ושמחה נפל על הספסל והוריד ראשו על השוּלחן בלי כוח.

— לא — דיבר בשפתים יבשות — לא חינם נבחו הכלבים, לא שוא בא זה בחצות הלילה.

זליג הניע ראשו לאות הסכמה. ושמחה המשיך:

— הן שגעון היה זה! שמואל-דויד הזקן הלך, מיכל — הלך, זלמן הלך. ומדוע נשארתי אני?

— והנשים? — שאל זליג — כלום צריך היה להשאיר אותן לבדן?

שמחה חטף את ראשו בשתי ידיו. הרעיון על הגורל הצפוּי לנשים הוא שהעביר אותו על דעתו. אימת הרעיון הזה היתה רבה כל כך, עד שירא להעלותו על שפתיו בדמיונו נצטיירו תמונות, כיצד הנשים מעוּנוּת בידי הכנוּפיה.

— במה אוכל לעזור להן? — קרא — מה יכול אני לעשות? מאוּמה איני יכול, מאוּמה…

— אמנם, איננו יכולים — אישר זליג — אינני יכולים מאומה…

שמחה הוריד פתאום את ראשו על כפות ידיו:

— לא. טוב מזה למוּת בתגרה עם הכנוּפיה. ואם לא הלכתי אחרי שמוּאל-דויד, גם פה לא היה צריך להישאר…

—צריך היה לברוח לקצה העולם — אמר זליג — אל כל אשר תשאנה הרגלים. צריך היה לשקוע באדמה.

שמחה קפץ ממקומו:

— אני לא אשאר פה עם הנשים! בל תראינה עיני! אני…

והוּא נשא את רגליו והלך בצעדים מהירים לעבר הדרך אשר מאחורי האוסם.

— איני יודע… איני יכול… — דיבר לעצמו — לקצוי-ארץ… לכל הרוחות…

זליג נגרר אחריו:

—מטוֹרף! בחשכת לילה! לאן?

שמחה לא שעה לדבריו. הוא נחפז, כאילו ידע את המקום אשר בו יסתתר עם לבו. אוּלם בצאתו מתחום החצר, ניצב לפניו אחד מבחורי המשמר ועצר אותו:

— לאן? חזוֹר בך!

—הנח! קרא— שמחה כמוכן להילחם על נפשו —הנח לי!

אולם באותו רגע פילחה יריה את האויר. הפך את פניו חיש והתחיל רץ לצד שכנגד, ושם נתקל בקוֹרקוֹ ובהרב.

— יהוּדים — דיבר הרב בקול חרישי רועד — אל תלכו לשם, אנשים מתקרבים מצד זה.

שמחה נשאר כהלוּם רעם:

מכל צד… אין מפלט… בתוך מלכודת…

נדמה לו, כי ידיו ורגליו שוּתקו. בקושי נגרר אחרי הרב אל חצר האוסם.

ובחצר לפני האוסם כבר עמדוּ הנשים, אשר פרצו החוצה לקול היריה. ציפה עמדה כאובדת. שיניה נקשוּ ורק מלה אחת דובבה וחזרה עליה:

— חיה’לה, חיה’לה שלי…

הרב דיבר:

— יהודים, עתה הגיעה שעת הנסיון האמיתי. התחזקו, יהוּדים! השליכו את יהבכם עליו יתברך. על סף הקבר יכול הוא לשלוח את עזרתו. ואם ניטל עלינו לקדש שם שמים, נקיים את המצוה בשמחה. בשיר והודיה נפגוש את גורלנוּ.

מוֹטיה בא במרוּצה.

— נשים, אל האוסם! — קרא בקול עצוּר.

שמחה הוציא מוט מן הגל אשר ליד הקיר.

— לא, — דיבר כאילו הוא רב עם מישהו — לא אתן להם. קודם יקחו את נפשי…

והרב עמד בעינים עצומות והטיף מתוך התלהבות:

— נאמץ את לבותינו, נתחזק בתשובה על עוונותינו. הנסיון בא. גדול הוא. ובשבילכן, בנות ישראל, גדול כפליים. מכן נדרשת גבוּרה יותר מן הגברים. אולם גם שכרכן בעולם הבא יהיה גדול משל הגברים. נקיות וטהורות תתיצבנה נשמותיכן לפני כסא הכבוד. נתפלל יהודים, אמרו אחרי: “אדוני, מה רבו צרי, רבים קמים עלי”.

קוֹרקוֹ קפץ אליו:

— אדון ראבּין! האוֹסמה הכנס! וגם שם אל תתפלל בקול!

הרב לא שמע את דבריו. הוא כבר לא חי עלי אדמות, במרומים ריחפה נפשו. הוא כבר מסר אותה על קידוש השם. בקול אַמיץ, כאילו במצהלות תרוּעה דובבו שפתיו פסוקי תהלים. קוֹרקוֹ התקצף. הראבּין הקדוש הזה מקלקל לו את כל הענין. צריך שקול לא יישמע ונפש חיה לא תיראה, לבלי משוך את תשומת לבם של האנשים ההולכים בדרכים, אפשר יעברו ולא יתעכבו.

— לך, אדון ראבין! — קרא — לך, אומרים לך. אסון אתה ממיט עלי ועל כולנו!

וכשלא שמע הרב גם הפעם, התחיל סוחב אותו מתוך קצף:

— את ביתי יחריבו! אַל תקרא בקול! התחבא מהר, מטוֹרף.

מוֹטיה עזר לו. יחדיו אחזו בו בשתי זרועותיו והכניסו אותו לתוך האוסם וסגרו את השער.

מבפנים שימו מיתרס! — קרא קוֹרקוֹ — שם עגלה וארגזים. תמכו בהן את השער.

החצר נתרוקנה. הגברים עם מוטות בידיהם התחבאו מאחרי קרנות הבנינים. רק קוֹרקוֹ לבדו התרוֹצץ עוֹד פּה ושם וקילל וגידף חרש.

פּתאוֹם נראו מאחרי זוית האוסם פניו של פאַנאַסיוּק. קוֹרקוֹ התנפל עליו בחימה.

— שוּב אתה פה, נבל?

פאַנאַסיוּק ניגש אליו ולחש לו סוד:

— התחבאו היהוּדוֹנים?

קוֹרקוֹ הרים את אגרוֹפו עליו.

— אתה, מנוּול, הבאת הנה את הכנוּפיה?

פאַנאַסיוּק צחק, וקוֹרקוֹ קצף ניתז מפיו:

— אתה עשית זאת, חוּליגאַן?

—מאי איכפת לך, זקן? — צחק פאַנאַסיוּק — ייהנוּ האחים הנוצרים…. בת שמוּלא איה היא?

קוֹרקוֹ ירק מתוך פה מלא ישר לתוך פניו.

— טפוּ עליך נבלה!

ז

בכפר נוֹבה, במרחק כעשרים קילומטר מן המושבה היהודית, אשר נכבשה על ידי הכּנופיה, ישבו באוסם רחב-ידים, מוּאר בעששית נפט קטנה תלוּיה על הקיר, חיילים אחדים מן הפּלוגה, אשר נסוגה מן התחנה, ומן המקום הזה נלחמה בכנוּפיה. מיכל ישב ביניהם. אור כהה היה פה. אחד החיילים פרט על באַלאַלייקה וזימר “הוי, תפוחי”. בחבורה מן הצד ישב סמידוֹב — זה שעל כתפות מעילו ניכרוּ עוד סימני הציוּן של הפּוליטכניקוּם, אשר הוּסר עם ביטול כל הציוּנים והסמלים, והמקום אשר תחתיו נשאר בהיר וחדש, כשמסביב לו הארג דהה ונטוּל צבעו. סמידוֹב הרביץ תורה, ובעיקר למיכל:

— המהפכה, חברים, אינה סמרטוטר, המטיל לך טלאי חדש על גבי מגף ישן, ולא איכפת לוֹ, אם יבלות תעלינה ברגליך, לכל הרוחות. המהפכה אינה חובבת טלאים וקרעים. כל ישן ובלה — לתוך תיבת האשפה, לעזאזל. צריך לפנות את הקרקע מכל חלאה, כשולחן הזה אשר ישופשף וירוחץ לכבוד יום-טוב, ומפה חדשה טהורה יכוסה. ורק אז קום ובנה הכל מחדש, מהמסד ועד הטפחות, מעצם ראשיתו. הנה אתה, חבר, מספרּ, שבחזית אסרת את הגנראלים הצאריים בכבלים?

מיכל התעורר. נדמה לו, כי סמידוב מטיל ספק בדבר.

— וכי לא תאמין לי? — קרא.

— מדוּע לא אאמין? — אמר סמידוב — מעשים בכל יוֹם היוּ אלה לאחר המהפכה הפברוארית. רבים עשו כך. אבל אתה לא נשארת להמשיך בפעוּלה. אלא מה עשית? — ברחת לביתך, נבהלת, מה?

— האני אפחד? — קרא מיכל. הוּא גם לא נעלב מן השאלה הזאת, כל כך משוּנה היה הדבר וחסר טעם.

— אכן — המשיך סמידוב — ידעתי, כי בן-חיל אתה. אבל אתה התגעגעת אל בית-אבא שלך, ומה הוא אבא שלך? אמנם הוא לוחם עתה בתוך שורותינו כהלכה, אבל בעל-גוף כפרי הוא. יסוד מזיק. מבתי איכרים כאלה באות הכנופיות הללו הנלחמות נגדנו. המהפכה, חבר, אינה סובלת בית כזה. אין לה צורך בו. בית חדש היא צריכה, כולו חדש, על יסוד חדש ועם גג חדש, ועם רהיטים חדשים. מבין אתה? — עם אבא-אמא חדשים, עם אחים ואחיות חדשים. צריך לעשות ניקוּי גנראלי בתוך הנשמה, ולא להוציא את הרובה מן היד עד הנצחון הסופי.

מיכל ספג אל קרבו את דבריו של סמידוב כספוג הזה. נדמה לו, שהם מפרשים לו את הסתוּם בקרב נפשו. מבררים ומלבּנים את רגשותיו, ומורים לו את הדרך אשר ילך בה. העיקר, שהבית הזה, אשר שם במושבה — לא בית הוּא. בית אחר דרוּש לו. בית, אשר שום כנוּפיה נבזה לא תהין לגרש אותו ממנו. בית, אשר הוא יהיה אדון לו. בית כזה צריך לבנות מחדש. המהפכה תבנה אותו, ומי שרוצה בו, עליו ללכת עם המהפכה. והוּא, מיכל, לא ידע, עזב את המהפכה, בגד בה.

בו ביום שעזבו שמואל-דויד ומיכל וזלמן את חצר חוות קוֹרקוֹ, הם נתחברוּ אל הפלוגה האדומה לעזור לה בחיסול הכנופיה אשר במושבה. שמואל-דויד אף הוא לא ראה דרך אחרת לגרש את השודדים. היה משוטט בקרבת המושבה, רואה מרחוק את ביתו, מבקר את שדותיו — אלה שהשתרעו על גבול המושבה. פעם אחת חדר לתוך המושבה גופה ועלה בידו לסחוב מעלית גג ביתו תרמיל מלא שעועית. היה ממציא ידיעות מדויקות וחשובות על תנועות הכנופיה לפקידות הפלוגה האדומה, וההכרה שהוּא נלחם על ביתו השקיטה את סערת רוחו.

ומיכל מצא פה יותר מזה. נדמה לו, שהוא מצא את עצמו ואת הדרך הנכונה אשר ילך בה. בשעה מאוחרת בערב, אחרי שיחה ארוכה עם סמידוב על המהפכה ועל דרכיה, חזר אל המזוה אשר בו גר עם שמואל-דויד — זלמן נפצע ושכב בבית-חולים בעיירה רחוקה — ובלבו החלטה לבלי שוב עוד לבית אבא. רק יחזיר את אבא ואמא לביתם אחרי גירוש הכנופיה מן הכפר, יעזור להם להסתדר — הכנופיה עשתה שמות בבית — וישוּב העירה.

צער רב עורר בו הרעיון שגם חיה וזלמן לא יחזרוּ עוד הביתה, זאת אומרת, שהזקנים נשארים בודדים, שכולים. אולם מה לעשות? עד נצחון המהפכה צריך לסבול, ואחר כך — נראה איך יפול הדבר.

הוא מצא את דלת המזוה פתוחה. רגש אי-רצון התעורר בקרבו: שוב הלך הזקן לשוטט בסביבת המושבה. מנוחה לא ידע, פחד לא ידע. סוף סוף יפול ברע. צריך לרסן אותו, לנקוט באמצעים. הוא נכנס לתוך המזוה ונרתע: בחושך נראו שתי דמויות אפלות יושבות על משכב הקרשים. אחת מהן קמה לקראתו בחפזון:

— מיכל? — נשמע קולה של ציפה.

— אמא?! חיה’לה?! — קרא מתוך אפתעה. חרדה מילאה את לבו. — מה אתן עושות פה? כיצד הגעתן הלום?

ציפה לא השיבה על שאלותיו. בכיה חרישית עמוקה מלב מורתח ורטוש, כבכי תינוק חולה אנוש בחשכת הלילה, התחילה ניגרת בתוך האפלה. זרם קור עבר בלבו של מיכל.

— מה קרה? — אמרי! — צעק.

אבל ציפה לא ענתה גם הפעם. לא יכלה לענות. הבכי שם מחנק לגרונה. גם לא היו לה דברים לענות. מה תאמר לו? אין מלים, אשר תבענה את צרתה.

מיכל השקיף על חיה. באצבעות רועדות הדליק את העששית הקטנה. פניה של חיה’לה לא נראו גם עתה: ראשה על פניה היה חבוש מטפחת גדולה. ישבה ישיבה משוּנה ומחרידה, נצטנפה, נתקמצה, כאילו פחתה קומתה. לא הוציאה קול, לא התנועעה. כסחבה סחוטה היתה. לא דרך מחשבה, אלא ברגש שבלב הגיע מיכל לידי פתרון החידה.

— עוד גם זאת… — צרבה אש את לבו ואת ראשו.

רגע אחד רפוּ אבריו, ונדמה לו, שהוּא נופל. אבל רגע משנהו התלקח בו חרון-אף וכל חושיו נתבלבלו. רצון עז עברוֹ להתנפל, לשבּר, למגר, להחריב, להכות. אולם הרגש הזה היה כהתאמצות להרים הר גבוה, ונמצא — שלפוחית של אויר. לא היה על מי לשפוך את החרון הלוהט. מי אשם? איה האשם? כיצד להשיגוֹ? הרעיון הראשון שעלה במוחו היה:

— ואיפה היה מוֹטיה? — מבין שיניים קפוּצות יצאו המלים, כאילו מוטיה הוא-הוא האשם בכל האסון.

ציפה ענתה הפעם:

— ומה יכול היה לעשות מוטיה? אַח, אל רחום. הוא הן התאבק עם הרוצחים. אוּלי היה כבר מוטל אז פּצוּע.

ציפה בכתה:

שמחה נלחם. מוט היה בידו. קת של רובה הלמה את ראשו. כרע ולא קם.

— ומדוע לא ברחתן? מדוע?! — התגעש מיכל.

ציפה התפרצה בזעם:

— כיצד אפשר היה לברוח? הן הרשע החזיק בה…

לזכרו של אותו רשע תקף טירוף-דעת את מיכל. בדמיונו ראה את חיה’לה בידיו, והוּא מתעלל בה. בינתו אבדה. לא ידע מה הוּא מדבר.

— ואַת לא יכולת להתגונן? — פנה אל חיה’לה, ועיניו יצאו מחוריהן, ואגרופיו קפוּצים כנכונים להתנפל ולהכות חרם — צריך היה לנשוך, לקרוע, לעקור. לשבר, ל… ל…

— שתוק! — התפרצה חיה’לה כמשׁוגעה והפסיקה אותו. — שתוק! אל תעיז!

ציפה התנפלה בינו ובין חיה’לה:

— הנח לה! מה אתה מבקש ממנה?

הדפה אותו והניחה את ראשה על שכם הבת.

— ציפּורי, אפרוחי השחוּט… יונתי הרטוּשה…

מיכל הבין למרות כל הטירוף שאין לדבר. הרגיש, שחטא הוּא לדבּר. התאמץ להשתתק. התחיל מתהלך במזוה הנה והנה בצעדי און, כחית-פרא בתוך הכלוב.

— אוף כמה עוּנינו עד שמצאנו את מקומכם. כוחנו אפס. נוחי, בתי, שכבי קצת. ואבא היכן הוא, מיכל?

מיכל אף לא הקשיב לדבריה. מוחו היה מלא קטעי מחשבות. כל אחד צרב כמו אש, וכולם יחדיו נצטרפו ללהבה אחת גדולה: הבית הארוּר הזה! אַח, לשדים, לשדים. לא רק קירותיו רקוּבים — כולו רקוב. קללה רובצת עליו. אין די לברוח מאוירו המשחית — לתוך העצמות, לתוך עצם הנשמה הוא שולח את פיותיו לינוק, למצוץ, למצוץ. ואם יצליח להוציא אותו מידי הכנופיה — מה בצע? להפכו צריך, על יסודו. צריך להפוך את כל העולם הזה. להשוותו עם פני האדמה. קוצים יצמחו עליו. אח, לשדים, לשדים…

— איה אבא? — עוררה אותו ציפה, שהתחילה דואגת לשלום בעלה — זלמן איהו? — גם לחתן דאגה — מי יודע מה קרה לו.

— אבא מיד יבוא — ענה מיכל — וגם לזלמן שלום. בבית-החולים הוא. פצע לא אנוּש נפצע.

וחזר לצעוד אילך ואילך, ולחשוב מחשבות כבדות כסלעים אפוּרים. כיצד נעשה הדבר! כיצד העיזו! לא. הם שלם ישלמו. הוּא בדמם ירחץ נהרי דמים יזרומו…

פתאוֹם נשמעו צעדים כבדים מבחוץ. מיכל התעורר.

אבא בא! — אמר.

ורעדה חדשה עבר בבשרו: כיצד יודיעו את הדבר לזקן? וכיצד יגיב הזקן?

בינתיים נכנס שמוּאל-דויד. היה לבוש אדרת צבאית. התבונן סביב:

— ציפה? חייקה? — קרא נבהל — מה קרה? מה לכן פה? מי הביאכן הלום?

ציפה לחצה את חיה’לה אל לבה:

— אפרוח שחוּט שלי! יונה טרופה שלי!

פחד נפל על שמוּאל-דויד, לשונו כבדה. בקושי ביטא:

—מה הדבר, מיכל! איזה אסון?

— הרי אתה רואה — ענה מיכל בזעם — מה אינך מבין?..

שמוּאל-דויד נפל מלוא קומתו על ארגז אחד ששימש כסא. במשך כל ימי חייו היתה זו הפעם הראשונה אשר קולו נשמע בילל. זו היתה נהימה בלי מלים, שאגה של ארי פצוּע.

— אוּ — וּ — וּ! אוּ — אוּ — אוּ!

פרק שלישי

א

פלוגת-עזר של הצבא האדום הגיעה והדפה את הכנוּפיה מן האיזור. יהודי המושבה חזרו למקומם.

ושוב שמוּאל-דויד בביתו על נחלתו. הוא שוכב על מיטתו בחדר השני, ופצע עמוק בצדו.

בבית ובמשק — הרס. מה שבזזו השודדים — בזזו והוציאו מן המושבה, ומה שנשאר — היה מושלך בערבוביה כגל של אשפה. ציפה טרחה ועמלה להכניס בסדר בבית.

— בן-אדם נפתה כך — התאוננה — חשבתי, כי בשובי לביתי אמצא הכל במקומו — הסירים על האצטבה, הלבנים בשידה, התרנגולות בלול, והחיים ישובו כמקודם. אבל הבית אינו בית כלל. הכל שבוּר, מפוצץ, מושלך. כבעולם זר אני תועה. איני יודעת היכן אציג כף רגלי בתוך ארבע הזויות שלי.

בדקה במה שנשאר בתוך השידה. כל חפץ טוב, כל דבר ערך שדדה הכנופיה, לא השאירה אלא סחבות.

—ערומים, ערומים הציגו — התאוננה ציפה — כמו ביום היולדי. בלי כותונת לעורי, בלי מטפחת, בלי מפה, בלי פוזמק.

לא חיה’לה ולא מיכל לא עזרו על ידה. חיה’לה ישבה כל הימים מכונסה בתוך מטפחת גדולה בזוית הספּה שבחדר הגדול, כאילו קר לה ולא יכלה להתחמם דיה, עיניה מוּרדות ושפתיה קפוּצות. הגה אינה מוציאה. ומיכל ישב לפני השולחן, ישב ועישן מאַחוֹרקה. ציגאַרקה אחרי ציגאַרקה. כשנמאסה עליו הישיבה, קם והתהלך בחדר לארכו הלוך וחזור, בצעדים עצבניים, ולא השתדל להעלים כלל את קוצר רוחו בשמעו את תאניותיה של ציפה, אשר לא יכלה להסתיר את רגשותיה.

— מה אַת מתאוננת? — גער בה — בכל המושבה כך.

ציפה הפסיקה את בדיקת הסמרטוטים שנשארו בשידה, עמדה והתחילה נדה בראשה:

— לא בכל המושבה… לא… אַח, אֵל רחוּם. לא הכל נתייסרוּ כמוני. על ראשי נשפכה התוכחה כולה.

חיה’לה התנודדה לדברים האלה. הזדקפה והרימה ראשה. העצבת הנסוכה על פניה היתה לזעם. מיכל הרגיש בדבר וקרא לאמא בכעס בלתי עצור:

— די, אמא! תשתקי קצת!

ציפה הבינה, מה היא סיבת כעסו. העיפה מבט מהיר על חיה’לה והתחילה מתנצלת:

— כלוּם אני מדברת מה? הן אני שותקת. על אבא דיברתי: כאילו רוח נושא אותו ממקומו. רגע לא ישכב במנוחה. “אין לו פנאי לשכב חולה”, — אומר הוּא. השמעתם דיבורים? והריהו מתהפך ומתגלגל ומיטלטל, והן אסור לו…

רצתה להוכיח, כי לא לאסון אשר קרה לחיה’לה התכוונה בדבריה על ה“תוכחה”, אשר מצאה אותה מנה אחת אפים. אסור היה לדבר בפני הנערה על האסון. הרמז הקל ביותר עורר בה קצף. היא עצמה חדלה לדבר גם על דברים אחרים. כל הימים ישבה כאילמת כאילו אין דבר מהנעשה סביב נוגע בה. ישיבה מאוּבנת זו היתה מפסיקה רק לפעמים רחוקות. אז תצא החצרה ובין בניני המשק תצעד הנה ושוב בצעדים מהירים. כשנכנס זר הביתה, מיד היתה מתחמקת. לא רצתה לראות איש; גם לא את זלמן, אשר חזר עם השבים. ביקשה מאת מיכל, שיודיע לו לבל יהין לבוא ולראות את פניה. את הפתקאות אשר קיבלה ממנו קרעה וזרקה החוצה מבלי קרוא אותן.

ציפה לא ידעה כלום על אזהרותיה של חיה’לה לזלמן, ונדמה לה לציפה שהקשר בין הצעירים ניתק על ידי זלמן. הדבר הזה הֵמַר לה יותר מכל. בניתוּק הקשר נתגלה לה כל שיא האסון, כל מוראו וזוועתו. אילו נשאר החתן — חתן כשהיה, כי אז אפשר היה למצוא נחמה ולשכוח; החופה היתה סוף-סוף מחפה על הכל. אבל עתה כשהשידוך הוּּפר, וחיה’לה נשארת נערה אנוּסה, מחוללה וחרוּפה — מה חיים עתידים לה? לבה של ציפה היה מלא וגדוש עצב מר, ולא יכלה גם לשפוך את שיחה בחיק איש מקרוביה. מיכל לא רצה לשמוע, באזני חיה’לה ודאי אסור היה לדבר, ולא פחות מזה אסוּר היה לדבּר על האסון גם עם שמוּאל-דויד.

ברגע שנודע הדבר לשמוּאל-דויד, נדמה שהוא יוצא מדעתו. אולם עד מהרה השתלט על סערת רוחו. וכאילו חדל לגמרי לחשוב על האסון. לא השמיע דבר עליו ואסר גם על אחרים לדבר עליו. שילח את הנשים לעיירה הקרובה והמשיך במלחמה נגד הכנופיה. שוטט בשדות, אסף ידיעות, התגנב בשעת הכושר לתוך המושבה, עד שעלה בידו גם להוציא את סוּסו הערמוני מתחת ידי השודדים. אמנם חזר פצוע מן הפעוּלה הנועזה הזאת והוכרח לשכב במיטה למורת רוחו. הביתה בא לא ברגל ולא בעגלה, אלא נשוּא באַלוּנקה. מצבו היה רציני. הפצע — מסוכן, הריפוי — בהצלחה מעטה. אבל מחשבותיו היוּ נתוּנות לא לרפואת גופו. ולא היה קיים דבר בשבילו, זולתי המשק החרב. לרגעים היה מפסיק את ציפה בעבודתה וקורא לה אל מיטת הדוי שלו. היא היתה סבוּרה — כדי לסעד אותו בחליו, אבל הוא דרש וחקר אותה לנעשה במשק. איה הסוּס? ואיה הפרה? — כי נס קרה ונמצאה גם הפרה. ומה נשאר מכלי הבית? ומה חסר מכלי העבודה?

— למה אסרתם אותי אל המיטה? — זעף — אין לי פנאי לשכב!

ציפה יסרה אותו:

יהודי שוכב ופצע שכזה בצדו ואינו נזהר ואינו משתדל להבריא. המעט לנו הצרות שכבר הגיעו, כי אתה רוצה לקרב את מיתתך?

— איזו צרות? נהם הוא — אל תדברי על צרות — השמעת? משק הולך וכלה. צריך להקים אותו מהריסותיו. לעבוד צריך לא לדבר על צרות.

הוא הבין לאילוּ צרות מתכוונת האשה — אלוּ הן צרות הבת, והוא ראה שצרה זו כובשת הכל, כל המחשבות, כל המעשים וכל החיים. ראה, שחיה’לה אינה משתתפת כלל בעבודה, שמיכל אף הוא אינו נוקף אצבע, שציפה גם היא שקועה במאורע חיה’לה יותר מאשר בעבודת הבית. והרי זה הרס גמור, אבדן למשק. מה שלא הספיקה הכנוּפיה לאבד, הולך וכלה עכשיו מאליו. חוּרבן הוא.

את דבר אסונה של חיה’לה החביא עמוק בתוך נפשו עוד אז במזוה אשר במחנה הפלוּגה האדומה. נעשה מעשה — ושוב אין חזרה. בכנוּפיה אפשר להילחם, נגדה יש עצה. מידה אפשר להוציא את השוד. אבל למעשה אשר נעשה לחיה’לה אין חזרה ואין תיקון. חוּש החיים הבריא אילץ אותו לדחות את הדבר הצדה. אין לעשות כלום — וצריך להסיח את הדעת, לשכוח, כאילו לא היה. זכר המעשה הזה מפריע לחיים, והחיים — קודמים לכל. והחיים הוא המשק. ועל כן היה קצפו גדול, כשעוררו בו זכרונות. הוא נלחם בחרף נפש על שכחתו, וסוף-סוף הגיע לידי כפירה בעצם ערכו של האסון. לא אסון הוא. אפשר לחיות גם כך. ואין לדבר על זה. לעבוד צריך. להקים את הבית מחורבנו.

ולא הרשה להזכיר אפילו ברמז את דבר האסון.

ב

הדלת נפתחת וקוֹרקוֹ נכנס לבוּש בגדי עירוני ונעול מגפים לכבוד הבית והביקור בו.

—בוקר טוב, יקירי, בוקר טוב לכולכם!

חיה’לה קמה ויצאה מן החדר. קוֹרקוֹ ליווה אותה במבטו.

—חם היום — אמר — תודה לאל גם בעד הטובה הזאת. ואני באתי, מפני שהבטחתי לזקן שלכם שק קמח בהלואה. והנה היום הבאתי. הפועל שלי יביא מיד. את החיטה שלכם אשר בעלית הגג הן השאירו השדים ההם, והנה כאשר תטחנו, תחזירו לי. או. צריך, יקירי, צריך לעזור זה לזה. בזמן שכזה, אם לא יעזור איש לאחיו, הרי הוא גרוע מקדר.

הנמיך את קולו כאומר דבר סוד:

— ומה שלומו של הזקן? דלקת לא נפלה בפצע?

ציפה ענתה בהבעת פנים של יראת-שמים:

—תודה לאל, דלקת אין.

קוֹרקוֹ הניד את ראשו שבע רצון:

— והרי טוב מאד. סימן, שדמיו בריאים. או. אם דמים בריאים נוזלים בגופו של אדם, הרי מוּבטח לו שיתגבר על כל מחלה. מוּתר לי? — אכנס אליו לרגע קצר.

— ניער את כנף מעילו, כאילו להסיר ממנו את האבק ופרף את הכפתורים.

— והיא, הבת — מה שלומה? — שאל כשהוא מוכן כבר ללכת.

ציפה התחילה נדה בראשה:

— הן ראית. כך היא יושבת כל היום.

קוֹרקוֹ נד גם הוא בראשו:

— מסכנה… יודעת את, חביבה? — היא מצטערת באמת יתר על המידה. ישנם מקרים כאלה, אח-אח, ישנם. בכל כפר, בבתים מהוּגנים… נו. הנה אני נכנס אליו.

על בהונות רגליו צעד ונכנס לחדרו של שמואל-דויד. ציפה נשארה עם מיכל לבדה בחדר. דבריו האחרונים של קוֹרקוֹ העמיסו משא כבד על לבה, וכאבה נתחדש בה. הרימה את עיניה מול מיכל:

אני יודעת מדוע יסרני כה אלוהים, שאין לי גם בפני מי להסיח את לבי. הן מתפוצצת אני מיגון וּמשתיקה, ואף מלה אסור לי להשמיע…

מיכל ראה את ראשה הרועד מעוצר רוגז ואת הדמעות אשר נצטברו בזויות עיניה, והרגיש עצמו אשם. היתה גם לו צרה חבויה משלו, שרצה להשיח אותה ולא היה לו בפני מי. קם ממושבו והתחיל מתהלך בחדר, וציפה המשיכה:

— אומרים, שהוא כבר בריא, לגמרי בריא… אתה יודע?

מיכל הבין, שהיא מתכוונת לזלמן.

— אכן, אומרים… — אמר מיכל.

ציפה הוסיפה מתוך התרגשות:

— וגם הוא אינו יוצא מן הבית. כלא את עצמו בחדר ואינו מתראה לאור יומם. ומה הוא יושב שם? ומה יהיה הסוף? מדוע לא יבוֹא? ואם אינו בא, למה אינו נוסע לארץ-ישראל? הרי החליט לנסוע. כלום באמת לא יבוא? אין לו עוד צורך בשכזו? יבקש אחרת?

העובדה, שזלמן יושב במושבה ואינו בא, הרגיזה גם את מיכל; אף-על-פי שידע, כי חיה’לה אשמה בדבר. הוא רגז גם על חיה’לה בשל עקשוּתה האוילית, גם על זלמן הנשמע לדרישתה, שלא יבוֹא. עתה עוררו דבריה של ציפה את כעסו על שניהם:

— היא אינה רוצה שיבוא!

ציפה נבוכה:

— מה זאת אומרת, היא אינה רוצה?!

משונה מראה הדבר בעיניה. כיצד אפשר שלא תהא רוצה? והרי זו גאולה, תשועה לה. זרם של שאלות ותמיהות היו מוכנות על לשונה, אבל בו ברגע הופיע קורקו מן החדר השני, ואי-אפשר היה להמשיך בשיחה. קורקוֹ התיצב בפתח כדי לסיים את דבריו אל החולה:

— עוד אשוב אחר כך, חביבי, ואז נלעס היטב את הענין

בדבר זריעת השעורים במשולש. עתה אין לי פנאי. יש לי להיכנס לשעה קצרה אי-שם. ולעת עתה שלום לך, הַבְרֵא מהרה. את הקמח אביא מיד.

סגר את הדלת ונכנס החדרה.

— כן הדבר — התחיל — כן, בני-אדם טובים שלי, החי יכול להגיע לכל מה שהוא מתאוה לו. רק זה שעיניו נסגרו כבר לנצח — בשבילו אין עוד כלום בעולם. כלפי שמחה שלנו העלוּב אני מדבר. כשנחתה קת הרובה על קדקדו, פתח את פיו. רצה לחטוף עוד רק נשימה אחת אויר מן העולם, וגם זה לא ניתן לו. או.. בזה נשלם העולם בשבילו. אבל מי שהוא נושם עוד אויר — כל העולם פתוח לפניו. על כן אני אומר, חביבי, אל תדאגו. הכל ישוב וייטב עוד. הגלגל יהא חוזר, המשק יסוּדר, הזקן יחלים.

הנמיך את קולו והמשיך:

אכן, חולה הוא, הזקן שלכם. רוצה הוא לרדת — אל תרשו, בשום אופן אל תרשו. ישכב ויתגבר תוך שכיבה. אין דבר, דמיו בריאים.

—והרי אינו יכול לשכב! — קראה ציפה — כי כל דבר נחוץ אין, וזה מרגיז אותו.

אַהאַ, — אישר קוֹרקוֹ — כי בעל-בית הוא כהלכה. הוא יודע, כי עת לעבוד ולא עת היא לשכב. אמא-אדמה נותנת לחם בשפע, אבל אם נאחר לבוא אליה, אינה מסכימה להמתין. אם לא במועד הנכון תחרוש, תשדד ותזרע אותה, לא תתן לך כלום. או. היא לא תדחה למענך את חום הקיץ ולא את קרח החורף. אינה רוצה לדעת, החולה אתה אם בריא אתה. האפשר או אי-אפשר לך לצאת אל השדה. היא יודעת רק את דרכה לבד.

— אח, אל רחום — נאנחה ציפה — אילולא הכנוּפיה הארורה — היא שהמיטה אלינו את כל האסון.

קוֹרקוֹ השתעל ותיקן את מעילו — סימן של התעוררות פנימית.

— שומעת את, חביבה, — אמר — גם על הכנוּפיה אסור להתרעם. גם אצלם שם בכפרים לא טוב ביותר. אין מסמר לתקן בדק, אין ברזל לחשל אופן, אין עור להטליא מגף. הכל עלה באש המלחמה. או. הכל בשל המלחמה. היא עכרה את החיים ועשתה אותם שלולית נרפשת. ועד שהבוץ ישקע תחתיו, אנו מוכרים לסבול. שום דבר לא יועיל. כן, חביבי. ועתה שלום לכם, אשוב אחר כך עם הקמח, רק תשמרו על הזקן. חולה הוא, כן, חולה…

התכופף לצד ציפה ולחש:

וגם עליה על הנערה, שמרי. לא כדאי להפסיד את החיים על שום כך.

קוֹרקוֹ יצא, אבל לחדש את השיחה עם מיכל לא יכלה ציפה, כי חיה’לה נכנסה — חרש, כצל אילם. התישבה עמוק בזוית הספה והתכנסה במטפחתה. ציפה הביטה עליה מן הצד ונדה בראשה. בכל אבריה נמשכה אל הבת האוּמללה, ללחוץ אותה אל לבה, לבכות על צוארה. לתת מוצא לדברים המלטפים הרכים, דברי רחמים, אהבה וצער, אשר רתחו בקרבה. אולם גם זאת לא יכלה.

בינתים נשמעה מן החדר השני קריאתו של שמואל-דויד:

ציפה! צי — פה! — מתוך קוצר רוח והקפדה.

לא יכול לשקוט אף רגע.

ג

מדוע היה מיכל נרגז כל כך? — מפני שאותו יום היה מחויב להתיצב בפלוּגת העוֹנשין של הצבא האדום אשר התגייס לה.

הוא קיים את החלטתו לעזוב את הבית הרקוב, בית אבא הישן, אשר כל נבזה ושפל יכול להשליך אותו מתוכו, ולהשתתף בבנין בית חדש, בנין איתן ומוּצק, בנין אשר הוא יהיה אדון לו, ככל עמי הארץ. אם בראשונה עדיין היה מהסס ודוחה את הדבר, הרי לאחר בואן של ציפה וחיה’לה, עם האסון אשר קרה, התנדף מלבו כל היסוס וכל פקפוק. האסון החדש הזה דרש תשובה דחופה לאלתר, דמיו רתחו בו, הרגיש צורך להרוס, לשבר, להחריב, לרחוץ בדמיהם של הפאַנאַסיוּקים. הלך והתגייס לפלוּגת העזר, אשר הגיעה כדי לבער את הכנוּפיה מן המושבה ומכל האיזור. זו היתה פלוּגה נודדת, אשר תפקידה היה לחפש ולגלות את עקבות אנשי הכנופיות בכפרים, ומעולם לא חנתה במקום אחד כחיל מצב. כל יום היתה נפגשת עם האויב פנים אל פנים. אנשיה היו עזי נפש, בעלי הכרה, בני חיל, והיא התאימה ביותר למצב רוחוֹ של מיכל. בשורותיה קיוה למצוא את אשר דרש לבו — פעולה ונקמה. דרוש היה לו לפרוק את משא העלבון הגדול מעל לבו העמוס.

עם שחרור המושבה לקח לו חופש להחזיר את המשפחה הביתה ולעזור לה בסידור הראשון. אפשר לא היה לוקח לו גם את החופשה הזאת, אילולא מחלתו של שמואל-דויד. הוא חשב שהפצע קל יותר משהנוֹ, והמועד אשר לקח לו הנה הגיע לסופו, בעוד מצבו של החולה רציני. גם מצבה של חיה’לה היה לא כשם שקיוה מראש. היא לא התנחמה ולא נרגעה. קשה היה לעזוב את הבית עכשיו. קשה מאד. אבל אי אפשר היה להישאר. הפלוגה חנתה בתחנת הרכבת, ולמחרת היא מצוּוָה לצאת למסעה.

אבל לא זה בלבד העיק על נפשוֹ.ֹ החלטתו לעזוב את הבית מוכרחה היתה להישאר בעינה. בנוגע לזאת לא היו לו שום היסוּסים. אלא שלא ידע, כיצד יסדר את יציאתו מן הבית. הוא התגייס בהסתר, ולא גילה עד הנה את הדבר לבני הבית. קשה היה לו, כי הרגיש שהמכה אשר יוכו על ידי כך תהיה רבה ביותר. וכיצד יודיע להם את הדבר עתה? אולי תהיה המכה עכשיו גדולה כפליים. אבא דורש ממנו עבודה, תיקון המשק. במצבו, מצב של מצוּמד למשכב, כל תקותו בעבודתו של מיכל. וגם לאמא דרוּשה עזרה. לא בעבודה. לה לא איכפת גם כשהוא חובק ידים, אבל לדבר היא יכולה רק עמו בלבד. כשיעזוב את הבית, היא נשארת מחוסרת כל משען מוסרי. והאיך יבוא פתאום ויאמר: שלום, אני עוזב אתכם?

הדבר הזה דיכא את רוחו עד מאד. ושוב היו רגעים אשר נדמה לו, כי קטנות הן, אשר אין כדאי גם לחשוש להן. פרידה זו — אפשר גם בלי פרידה כלל ובלי אמירת שלום. פשוט: ילבש את החולצה ואת האדרת הצבאית, יקח את הרובה וילך.

אבל כל הדברים האלה הגדילו את תרעומתו על חיה’לה. יתר על המידה חלשה היא. אכן אירע אסון. אפס, האם צריך להימוג כך, להימוס בו? נדמה לו, שאסון זה נוגע בו לא פחות מאשר בה. הוא היה בטוח בזאת, והוא הן לא נפל. הוא לא ייכנע לעולם. והיא נכנעה, רבצה תחת המשא. ואם היא רפה כל כך, אם לא מצאה כוח בקרבה גופה להחזיק מעמד, מדוע היא מרחיקה את זלמן מעליה ואינה נותנת לו לבוא? קאפריסה היא זאת. בעצמה אינה יודעך, מה היא רוצה.

ועל זלמן קצף קצף גדול. למה באמת סגר את עצמו בביתו ואינו מתראה החוּצה? הן הוא הבריא, לגמרי הבריא. ומה הוא סבוּר לו שם? או שהוא נשאר נאמן לחיה’לה, ואז עליו לבוא ולקחתה, ואפילו בעל כרחה; לאלץ אותה שתשוב להיות כשם שהיתה — אם גבר הוא. או שהוא מרוצה מניתוק הקשר בינו ובין חיה’לה, ואם כן הרי נבזה ומנוול הוא.

אם כה ואם כה — יהא מה שיהיה. הוא מוכרח להתיצב בפלוגה. וכיצד יעזוב את הבית — לא ידע. לפחות, החליט, יודיע את דבר צאתו לחיה’לה.

ובשעה שציפה נכנסה לחדרו של שמואל-דויד, ניגש אל הספה והודיע:

— היום אני עוזב את הבית — תדעי לך.

חיה’לה השקיפה עליו בעינים ריקניות וקרות כבורות אפלים.

— טוב — ביטאה — תעזוב.

— התגייסתי לצבא האדום — הרגיש צורך לבאר בפרטות יתרה — היתה לי ארכה עד היום הזה; היום סופה.

חיה’לה שתקה. דבריו כמעט שלא נגעו בהכרתה. מין אדישוּת מוחלטת לכל אשר מסביב לה תקפה עליה. כל יצוּריה מילא רגש אחד, אשר לא הניח מקום בשביל כל רגשות אחרים. מאז הלילה הנורא ההוא קינן הרגש הזה בלבה. זה היה רגש של אימה וזוועה, כאילו היתה בלי הפסק לחוּצה בתוך הזרועות הנתעבות ההן, והריח המחניק והמאוּס של הנשימה הטמאה נודף עליה. כל קרביה קראו מחאה אדירה, זעקה איומה: איני רוצה! איני רוצה! צריכה היתה לעשות מאמץ של גבוּרה, כדי להתאפק מקרוא בלי הרף את הקריאה הזאת: איני רוצה. בחילה לא הרפתה ממנה אף לרגע. נדמה לה שצריכה היא להקיא מקרבה את התועבה, את הטומאה, ואינה יכולה. לא יכלה לסבול את האויר סביבה, כאילוּ אדים רעים הוא מלא, וכאילו ריח רע מלווה אותה בכל אשר תפנה.

שום מחשבה לא עלתה בראשה, שוּם רעיון. רגש התועבה כיסה את כל העולם ערפל. חרשה ועיורת נשארה לכל מה שנעשה סביב. האנשים, דבריהם, מעשיהם הרגיזוּ אותה, מיוּתרים היו מבטיהם — הם דקרוּ בבשרה. ביטוּיי השתתפות ננעצוּ כמחטים בפצע לבה. לא יכלה שאת את צערה של ציפה. שנאה אותה. שנאה את הכל, גם את זלמן. כל העולם נראה לה אויב גדול אחד, שקיוּמו בלבד גרם לה כאב אנוּש. לוּלא העולם הזה סביבה, היתה יכולה לצעוק, להתגעש, להרעיש, לתת מוצא לאשר בקרבה.

ולאיש לא סיפרה ולא הרגישה צורך לספר את אשר עם לבה. את הכל נשאה בתוכה לבדה, והכל נצבר בקרבה משא על גבי משא, כאב על גבי כאב, גם לבכות לא יכלה ולא רצתה. חתום נשאר כל עצבה, כל כעסה בתוך נפשה. כלוּם לא הוציאה החוּצה וכלום לא קלטה מן החוץ.

מיכל נתאכזב משתיקתה. בסתר לבו קיוה לשמוע מלה חמה בהיפרדו מן הבית לנצח, מלה של נחמה. מרירות התעוררה בנפשו. התחיל מתהלך בצעדים רחבים לאורך החדר, הלוך וחזור.

— סוף לכל זה, לעזאזל! — דיבר לתוך החלל סתם — הבית האוּמלל הזה. פרקתי את עוּלוֹ. השתחררתי. ואם נשארוּ עוד קשרים — אנתקם. שומעת את, חיה? — אתגבר על הכל, אשרש הכל, שריד לא אשאיר.

שתק רגע והוסיף:

— אני הולך היום. מאוּם לא אגיד להם… יהיה מה שיהיה. עמד ליד החלון והתחיל מביט החוּצה. בניני החצר ניצבוּ ממוּלו, כאילוּ להכעיסו. לעזאזל! מיוּתרים הם. אין צורך בהם. הרגיש קוצר רוח — למהר אל המערכה, אל המלחמה נגד העולם הישן הצורר; להיאבק, להילחם, להחריב, לפנות את המקום, לכבות את השריפה שבלב.

ולא נתן אל לבו שמרמה הוא את עצמו. הוא התאמר, כי גירש את הישן, והישן השתקע שם והתבצר בפינה משוּרינת. כאב עוקץ שכן שם, ובכי תמרוּרים המה שם — על אבא החולה, על האחות האוּמללה, על אמא העלוּבה, על הבנינים האלה, שהיוּ שעשוּעי ילדותו. פתאום נפסק הלך-רוּחוֹ על ידי דמוּתו של זלמן שנראתה בחצר. לבו התחיל פועם בחזה., כך ודאי היה פועם גם לבה של ציפה, אילוּ ראתה פתאום את חתנה של הבת נכנס לתוך החצר. מיכל קפץ מן החלון ולחש לחישת גחלים בוערות:

— זלמן… אַל תברחי! שומעת? — אַל תברחי!

הוא עזב את החדר בחפזון. חיה’לה קפצה מן הספה כאילו עקצה עקרב. פנתה הנה והנה, כמחפשת דבר-מה אבוּד, ושוּב צנחה על הספה מצוּמצמת ומכוּוצת.

זלמן נכנס החדרה נושאר עומד ליד הדלת, מביט עליה מרחוק. היא לא השיבה לו מבט. אך הוא לא נרתע. ניגש בצעדי און ועמד על גבה.

ברגע זה פתחה ציפה את חדר החולה, הציצה לתוכו וראתה את זלמן. פכרה כפיה ומיהרה להיעלם שוב בחדר השני. זלמן וחיה’לה לא ראוּ אותה.

ד

בימים אשר שכב זלמן בבית-החולים הרבה לחשוב על המעשה, אשר יעשה בלכתו אחרי שמואל-דויד להילחם נגד הכנוּפיה. נראה לו הדבר כמעשה נערוּת יהיר, כאילו ירא, שמא יחשדוּ בו בפחדנות, אם לא ילך אחריהם. ואפילו הרצון לא לעזוב אותם בשעת הסכנה איולת היא. לא הכרחית היתה עזרתו שם. אין מחסור לצבא האדום בחיילים. וגם שמואל-דויד ומיכל אינם נחוּצים שם ביותר. וגם בזאת יש משוּם יהירות ריקה — הוא-הוא אשר יגן עליהם בשעת סכנה — מעשה אביר, דון קישוט. ובינתים סר מן הדרך, אשר היה עליו ללכת בה. אם כה יסוּר תמיד מדרכו בשל רגשוֹת חולפים, הרי תהיה זו קלוּת-דעת שאין עליה כפרה. השואף למטרה אסוּר לו להתבונן לצדדים; השואף למטרה אסוּר לו לשעות ברגשות אלה של רחמנוּת באַנאַלית ופחד טיפשי מפני מה שיאמרוּ הבריות. הליכתו זו אחרי שמואל-דויד ומיכל נראתה לו כסימן, שעדיין רופף הוא עצמו בשאיפתו למטרה. עדיין לא הוכשרה נפשו בקרבו להיות בין חלוּצי המהפכה הגדולה בחיי העם היהודי. ברעיון אמנם הוּא משיג את המהפכה הזאת, אבל הרצון להגשימה, כושר המעשה — רפים בו. משמע שזקוּק הוּא להכשרה ולהשלמה. צריך לו עוד לצרף ולחשל את עצמו, לעמוד עוד בנסיונות.

הדבר הזה הסב לו מכאוב נפש. צר לו על הזמן שאבד בהרפתקאה זו, על הכוח שהשקיע בה לבטלה, והעיקר קשה היה לו, שאמוּנתו בעצמו התרופפה.

הוא חשב הרבה על חיה’לה ועל החברים אשר עזב אצל קוֹרקוֹ. לא קיבל שוּם ידיעה עליהם ולא ידע, מה אתם והיכן הם. מי יודע, אם לא נתעוּ גם הם אחרי חובות מדוּמים ויצרים זרים ורגשות של מה-בכך, וסרוּ מן הדרך אשר הוּתותה. ואם הגיעו לאודיסה — הם מחכים שם לבואו, ומי יודע אם לא קצרה רוּחם מחכות. כתב אליהם מבית-החולים, אבל לא היתה ודאות, שמכתבו יגיע אליהם. הרגיש את עצמו חוטא נגדם על שעזב אותם, על שהוציא אותם אל הדרך המלאה פגעים ומכשולים ופרש מהם, על שחשב להיות מנהיג אותם. והוא עצמו נמצא תועה. נדר בלבו לחזור אליהם בהקדם האפשרי. ואמנם, אך נרפא פצעו, אך יכול לרדת מעל מיטתו, מיד עזב את בית-החולים.

מכל אשר קרה בחצר חוותו של קורקו לא ידע. אוּלם בצאתו מבית-החולים לחוצות העיר, נודע לו מפי היהודי הראשון אשר נפגש לו ונכנס עמו בשיחה, כי הכנוּפיה גורשה מן המושבה, תושביה חזרוּ, שמואל-דויד שוכב חולה, וחיה’לה… היא — עם אסונה. שאר הפרטים נודעו לו מפי מוֹטיה בחזרו למושבה.

הוּא היה מוּכן ומזוּמן תמיד לקראת כל צרה ופורענות. זהו גורלו של עם נודד בין נכרים. דברי ימי העם היו חרוּתים עמוק בזכרונו. ונדמה לו, כי די אומץ והכרה בו, לבלי אבוד את שווּי המשקל בשעת מקרה. אבל עתה אומץ לבו כאילוּ בגד בו. היתה זאת יממה נוראה. הטירוּף וההכרה נלחמוּ על השלטון בדעתו. רגע היתה תהום נפתחת לפניו ונדמה לו שכל מחשבותיו ורעיונותיו, יצריו ורגשותיו והוּא כולו, נופלים ונבלעים בתוכה. אויר לנשימה חסר לו. היה בו רצון לקרוע את הבגדים אשר עליו, לנקר את עיני עצמו בצפרני ידיו, לצעוק ולילל: חיה’לה! חיה’לה! חיה’לה! מכל המלים אשר ידע נשארה לו רק היחידה הזאת, אשר בערה כאש במוחו, בלבבו ועל שפתיו. חיה’לה! — במלה הזאת נצטמצמוּ רעיון כל הרעיונות וטירוּף כל הטירוּפים. חיה’לה! — יאוּש לאחר כל יאוּש.

בודד התהלך מכותל אל כותל. ליל אפלה היה סביב, ונדמה שזוֹהי אפלה שמלפני בריאת-העוֹלם ולאחרי חורבן העולם. לעולם לא יחדור עוד קו אור בעדה — חושך על פני תהום. ולעולם יצעד ככה בן-אדם אכוּל אש קצף מכותל אל כותל בלי קץ, בלי נוח, בלי מטרה. והכל — זעקת כאב של תוהו-ובוהו בלי קול.

אבל מדי פעם כשנדמה היה, כי הנה השיבולת שוטפת אותו ועוברת על ראשו, ורגליו אובדות את מעמדן, עוד רגע ויתגלגל לתוך התהום הפעוּרה, — היה נאחז כמו בחבל הצלה ברעיון, שגם זו סטיה היא מן הדרך. אימה? — לא. היא רוֹבצת מחוּץ לדרך. ביעותי-מות? — לא. הדרך עוברת ביניהם, ובה לא יגעוּ. הַקשֵה את לבך כחלמיש ודלג על תלי חרבות, על הררי חללים, ומן הדרך לא תסוּר. אם ראשך סחרחר ממראה הזועות — עצום את עיניך וצעד קדימה. זוהי הדרך אל גאולה וזוהי דרכך. לא רפוּדה בשושנים. אין עומדים על המקח בהקרבת קרבנות על מזבח המטרה. גם את נפשך תביא קרבן.

ניצח את המבּוכה שבנפשו. אכסאלטציה ירשה את מקומה, ותוכחת מצפוּן. במין חוּש מיוחד הרגיש את קדוּשת הנופלים. קדוש הוא שמחה, חוּליה בשרשרת הארוּכה של קדושים אשר מאות-מאות בשנים היא נמשכת, והוּא בסופה, החוליה האחרונה. וחיה’לה — כמו בת-ישראל הדווּיה, הסחוּפה, אסקופה הנדרסת תחת רגל כל נבל. בנות-ישראל העלוּבות! אכן אשמים אנחנו! מה עשינו למען הצל אתכן מן הרעה? רואים אנו אתכן מתבוססות בחרפתכן ולא הצלנוּכן. אף לא ידענוּ מה אתן חשות באסונכן. לא כאב לבנו בכאבכן, לא מדדנוּ את עומק צערכן. רק כשהרעה תדבק את אחיותינו, את כלותינו, אז יוצאים אנחנו מדעתנו. חרפה של אחות רחוקה יותר אינה מדליקה בנשמתנו אש תופת כחרפתנו אנוּ. עינוּייהן — לא עינוּיינו.

עתה הרגיש זלמן את הכתם הגדול שעל כל הרכוֹת והענוגות לבית-ישראל שפירפרו מאז ומעולם בחלאת המנוּולים. חרפתן היתה חרפתו, טומאתן — טומאתו. וכמה צריך לעמול ולהילחם עד שיוסר הכתם הגדול הזה, וכמה אשמים אנחנו נגד העולות התמימות האלה, וכמה צריך לעשות עד שיכוּפר לנו העוון הזה. דרוּשה גבורה, מאמץ ענקים.

חיה’לה הדווּיה, הסחופּה! נפשו כלתה להשתחוות לה, לכרוע לפניה, ללחך את עפר רגליה, לקנות בכל מחיר את סליחתה על האשמה נגד כל אחיותיה, לקחת את משא אסונה מכתפיה הרפות ולהעמיסו על כתפיו. לטהר אותה באהבתו ובהערצתו…

אמר לרוּץ אליה, אבל מיכל בא והודיע את דרישתה —לבל יהין להיראות אליה. קשה כשאול היה לוותר על הפגישה אתה, ולא יהיה בו די אורך-רוּח להתאפק מכתוב אליה פתקאות. אבל נודע לו שהיא קורעת אותן מבלי קרוא בהן. הבין, שמבוּכתה עדיין עומדת בעצם סערתה, וצריך לתת לה שהוּת לבלוע את מנת כוסה המרה. הוא מצוּוה להתגבר על קוצר רוּחו.

עם אנשים לא נפגש. נוח יותר היה לו לחיות את חייו את לבטיו עם מצפוּנו, את יסוּריו ואת רגעי התלהבוּתו כשהוּא בודד לנפשו. האיש היחידי, אשר שימש קשר בינו ולבין העולם, היה מוטיה, אשר גם הוא כבר החלם מפצעיו. על יד מוטיה בא במשא-ומתן עם שאר החברים בדבר העליה, אך נדחתה לשעה, אבל לא בטלה. ההכנות לעליה לא היוּ עתה כה פשוּטות כשם שהיוּ בחצרו של קוֹרקוֹ. היציאה מן הבית אחרי ההרס והשוד היתה מסוֹעפת ומורכבת יותר, אבל ההכנות נעשוּ לאט-לאט.

הסערה בלבו של זלמן שקטה, אבל העינוּיים לא פסקוּ. אלה היו עינוּיים חרישים, כמוּסים, בלי התפרצוּיוֹת, אבל בלתי נפסקים. כל יום ויום וכל רגע ורגע היה נדרש ממנוּ להתגבר על עצמו. תמיד היוּ הגעגוּעים תוססים בלבו כמין כיב גדול. ותמיד היה מרגיש את מחיצת התיל הדוקר בינו לבין חיה’לה. ופעם אחת נזכר בבהירוּת מיוּחדת, כאילו גילה דבר חדש לגמרי, כי מאז האסון לא ראה עוד את חיה’לה אף פעם אחת. רצה להעלות בדמיונו את דמוּתה מלפנים, ואימה חדשה ירדה עליו. הדמוּת ההיא נמחתה לגמרי מזכרונו, ותחתיה ראה פנים מעוּקמים, מעוּותיים, מושחתים, אשר עינויים צועקים מתוכם. לבו נתכווץ מכאב חריף והוא היה נכון לרוץ בו ברגע אל ביתו של שמואל-דויד.

הוא מצא בעצמו די אונים לבלי היתפס לרצונו זה מיד, אבל כמו אור בקע פתאום את חשרת הערפל, והמצב נתגלה לעיניו בצבע חדש: למה אנחנו שנינוּ מתענים? מה טעם לעינוּיים אלה?

קפץ וחקר והחליט: אין שוּם טעם, וצריך לשים קץ לזה. די לשבת כך בלי מעשה. תוך ישיבה בטלה זו והשתקעוּת בגעגוּעים אפשר בנקל להיעשות סמרטוּט, לא אדם. הלך לבית שמואל-דויד.

כל עצמותיה של חיה’לה רחפו, כאשר ניגש אליה. הוּא קרא לה בשמה, והיא לא השיבה. אז אמר:

— לא שמרתי את מצוותך ובאתי. הייתי מוּכרח לבוא. המצב הזה אי-אפשר שיימשך עוד. שנינו נאבד, אם נמשיך כה. רוצה אני שתביני, מדוּע לא חיכיתי עד שתקראי לי, ועליך למצוא בך אומץ לשמוע ולדוּן בשיקוּל-הדעת הראוּי מה שאומר לך.

היא לא שלחה אליו אף, מבט אחד. זלמן המשיך:

— אנחנו החלטנוּ לעלות לארץ-ישראל, ואין דבר אשר ימנענוּ עתה מהגשים את החלטתנו. ולמה אנחנוּ יושבים פה ומתענים? באתי לקרוא לך, שתלכי עמי בדרך אשר התוינוּ.

חיה’לה החרישה.

—חיה’לה — המשיך זלמן — איני מספר לך על העינוּיים, אשר אכלוּ את נפשי כל הימים האלה. התגברתי עליהם. עקרתי מלבי את כל אשר היה בעבר, והצלתי את חלומי. עכשיו חיים מחוּדשים נכונו לפנינו. החיים אשר ראינוּם תמיד בחלומנו. כלוּם לא יחדיו חלמנוּ? או אפשר גז וחלף החלום הזה מלבך? אמרי מלה, אל תשתקי.

חיה’לה נתעוותה, כאילּו כאב לה לפתוח את פיה.

— אין לי חלומות — אמרה.

זלמן שמח על הדברים הספוּרים אשר הציל מפיה. “ובלבד שתפתח את פיה”, — חשב.

— לא אמת הדבר! — אמר — יש לך חלומות, ויש לך גם אהבה. הן אַת אוהבת אותי, ודרוּשה לך גם אהבתי. הן לא בן לילה תשרשי את הרגש הזה מלבך. כלום אומרת אַת להיפרד ממני? כלום תוכלי להיפרד ממני לעולם? אמרי!

— מה אתה מבקש ממני? — אמרה חיה’לה מתוך קוצר רוּח — למה באת?

— אני רוצה לשים קץ למצב הזה — אמר זלמן — נקבע זמן לצאת לדרך.

היא רעדה כולה:

— לא אצא אתך לדרך. צא לבדך. לא היית צריך לבוא. עזבני.

זלמן החזיק בכפה:

—הן את יודעת, שלא אעזוב אותך. לא אוכל לעזוב אותך פה. אני אציל אותך מן הארץ הזאת. בעל כרחך, ביד חזקה אוציאך מכאן!

חיה’לה התאמצה להוציא את כפה מכפו.

— מדוע לא הוצאתני ביד חזקה קודם? — קראה בחרון — מדוּע לא לקחתני אז מכאן? מדוּע השארתני פה בין… בין היצוּרים הנתעבים האלה…

היא קפצה ועיניה בערו:

— הן אתה ידעת כל זאת. תמיד היית מדבר על כך. מראש חזית הכל. מדוּע לא הצלתני בעוד מועד.

פחות מכל היה זלמן מוּכן להאשמה זו מצדה.

— חיה’לה אמר — יותר מאשר אני מאשים את עצמי לא תאשימי אותי אַת… נשכח את הדבר הזה.

וחיה’לה קראה בחרון-אף:

—מה אשכח? למה אשכח? כיצד אשכח? הרי ידים לך. מדוע לא חנקת אותי בטרם הגיעה הרעה? מדוע לא תקעת סכין בלבי? מדוע לא המַת אותי? מדוּע השארתני פה בתוך הטומאה, הזוהמה, בתוך…

לא גמרה וקפצה את אגרופיה, כמוּכנה להתנפל עליו:

— איני רוצה להיות מעוּנה, חפוּרה, נכתמה! שומע אתה? אני רוצה להיות נקיה, טהורה! אני רוצה להיות כשם שהייתי! איני רוצה לשכוח כלוּם.

קולה שקע בגרונה. התחילה חורקת בשיניה.

— מדוע אין בך כוח להרגני עכשיו? מדוע אין בי כוח?…

וברחה מן החדר.

זלמן נשאר לבדו. פרץ יאוּש זה המם אותו. הוא עמד תפוּש במחשבותיו, ולא הרגיש בהיכנס מיכל החדרה. מיכל ישב אל השוּלחן והתחיל מגולל ציגאַרקה מתוך קופסה של מאַחורקה, בהביטו על זלמן.

— נוּ זלמן? — פנה אליו לבסוף.

זלמן הקיץ ממחשבותיו.

— נוסע אתה? — לעג מיכל.

— מיכל! — אמר זלמן — פה אי-אפשר להישאר!

—לארץ-ישראל, איפוא? — המשיך מיכל באותה נעימת לעג — לבנות שם מולדת חדשה?

זלמן לא קלט את הלעג שבדברי מיכל. תשוּבותיו היוּ המשך למחשבות אשר התרוצצוּ בו קודם.

— אין מוצא אחר, מיכל. — אין תרוּפה אחרת. פה רקב, כליה, מות. פה אנוּ נידונים… צריך להציל את הנפשות.

— ובכן, להשאיר פה את הבתוּלות היהודיות לאַנסים בתוך האסמים — צחק מיכל — ושם — לבנות? שם — להציל, ואותנו פה לעזוב נידונים?

קם והזדקף כשפניו נתעוותוּ מכעס.

— לכליה"! — גמר את דברו דרך סינוּן בין השינים הקפוּצות.

רק עתה עמד זלמן על הלעג אשר בדברי מיכל. אבל לא כעס ולא לעג עוררו הדברים בקרבו. לבו היה מלא עצב ורחמים על מיכל שאינו מבין את המצב, טובע ואינו יודע שהוּא טובע, ובלבו נתחזקה עוד יותר ההכרה: צריך לעשות, צריך להציל, להחיש את ההצלה.

— מיכל! — אמר רכות — פה טוב לך?

מיכל לא השיב. ישב בחפזה על מקומו והתחיל מעשן במהירות ומוציא תימרות עשן מבין שפתיו ונחיריו.

אני יוצא מכאן — אמר לאחר שתיקה — עוד היום. גם אני הולך ליצור חיים חדשים, באופן אחר…

שתק רגע והוסיף:

— בימים הראשונים לאחר המהפכה ירוּ החברים בחזית בקצינים כשם שיורים בעורבים. אני לא יכולתי. עכשיו לא תרעד ידי. כן… “כליה” — אתה אומר? נוּ, עוד נראה…

שוּב שתק רגע:

— חיה’לה נוסעת עמך? — שאל.

— היא לא נענתה עוד — ענה זלמן — אבל היא תסע. אני אכריח אותה להינצל…

— טוב — אמר מיכל — היינוּ הך. אנחנוּ פה נציל כבר את נפשותינו בעצמנו. נוּ, תהא דרכך צלחה…

ה

אחרי צאתו של זלמן הוציאה ציפה את ראשה בעד פתח החדר השני, התבוננה מבוהלת, ראתה את מיכל לבדו ונכנסה נחפזת:

— הם הלכוּ? יחדיו? — שאלה.

מיכל הבין למי רומזת המלה “הם”.

— הוּא לבדו — ענה.

— דיבר אתך? שאלה ציפה — מה בדעתו לעשות?

— לנסוע לארץ-ישראל.

— עמה יחד?

— היא אינה רוצה.

ציפה התפלצה:

— והוּא יעזוב אותה? ואתה נתת לו ללכת? לא יכולת להגיד לו?

מן החדר השני נשמע קולו של שמוּאל-דויד קורא לה. אבל היא לא שמעה.

- אבא קורא לך! — אמר מיכל.

היא לא שמעה גם את דבריו והמשיכה בקצף:

— הוא יסע לו, ומי יישאר עם הפצע בלב? למה נתת לו ללכת? למה לא עצרת אותו?

קולה הלך וחזק. כל רגש האם שבה נתמרד ומחא.

— אמא! ניסה מיכל לעצור אותה — אל תצעקי, היא תשמע, אבא ישמע.

אבל ציפה לא שלטה עוד בעצמה, פניה נתלהטוּ וכולה רעדה.

— הוא חתנה — צעקה — לכלה שלו קרה האסון, לא לזרה. זה אסונו כאסונה. מדוע נתת לו ללכת? צריך היה להחזיק בו! גידים-גידים צריך להוציא מבשרו!

קולו של שמואל-דויד נשמע שוב קורא לה. אבל היא לא שמעה גם עכשיו. חטפה את המטפחת וחבשה אותה.

— אני אלך אליו. בבלוריתו אסחבנו הנה. או אני אמות, או הוא ימוּת. לא אחריש לו.

התחילה רצה לצד הדלת. אבל חיה’לה התפרצה מן המטבח והתיצבה נגדה.

— אַל תלכי! — קראה — אַל תהיני! איני רוצה!

מראיה היה כמראה מכשפה. ציפה נרתעה.

— בתי, אפרוחי — פרשה ציפה אליה כפיה — מה עשו לך הרשעים, תרנגולת שחוּטה שלי…

בכי פרץ מפיה, וברגע זה נכנס שמואל-דויד החדרה, גבוה, צנוּם, חיור וגבו כפוּף. נשען על הקיר צוֹעד צעדים קטנים, זהירים חולניים.

— מה אַת בוכה? — אמר — מה התבכי? מה עמדת פתאום לשפוך דמעות?

לא בבת-אחת תפסה ציפה את אשר לפניה. רגע עמדה מבולבלת, אחר ספקה כפיה.

— אח, אל רחום! הן הוא ירד מהמיטה!..

גם מיכל חרד אליו ו הושיט זרוע לתמוך בו. שמואל-דויד הדף את זרועו.

—הנח — אמר — יכול אני בעצמי. לא צריך להוליך אותי, עדיין לא מַתי.

הלך וישב על הספה. ציפה מיהרה להביא כר ושׂמה מתחת לגבו.

— לא צריך כרים. מאום לא צריך. — לא חולה אני.

שתק רגע ופנה למיכל:

— את הסמלונים חיפשת? מצאת?

— לא — ענה מיכל.

—נו? — פנה אל ציפה — ואַת אומרת: לשכב. מה?

ושוב אל מיכל:

— והאופניים? ישנם?

— הזוג החדש חסר — ענה מיכל.

— הכל חסר — זרק שמואל-דויד את תוכחתו אל החלל, — כל אשר תשאל — הכל חסר…

תיקן את מושבו ושאל:

— למה בא הלז? הבחור?

איש לא ענה. והוא העביר מבט תובע מציפה למיכל ושוב לציפה עד שעיכב אותו על מיכל. מיכל היה מוכרח לענות:

— הוא רוצה לנסוע לארץ-ישראל.

— נו? — דרש שמואל-דויד עוד.

— איני יודע — התחמק מיכל מתשובה — למה אתה שואל אותי?

שמואל-דויד הפנה מבטו אל חיה’לה; במקום תשובה קפצה ועזבה בחפזון את החדר. פנה הזקן אל מיכל:

— היא נוסעת עמו?

— נדמה, שאינה רוצה — ענה מיכל.

שמואל-דויד לא שאל עוד. השתקע במחשבה ושתק. לאחר רגע התחיל שוב:

— הפרה ברפת?

— כן — ענה מיכל.

— לא הוֹלכת אותה אל הפר?

— לא — ענה מיכל.

—— מה אתה “מְכנְכֵּן” ו“מְלַאלֵא” — גער שמואל-דויד ברוגז. — למה עיניך תקוּעות באדמה? חייל אתה! בחזית עבדת.

מיכל לא ענה. שמואל-דויד התאנח ושאל:

— מתי הוא נוסע הבחור? — וכשלא קיבל תשובה תבע: — אני שואל.

— לא הודיע, ולא שאלתי אותו — ענה מיכל.

— טוב — אמר שמואל-דויד — יסע לו.

ציפה נאנחה בקול.

— אַל תיאנחי — גער בה שמּואל-דויד — יסע לו, אמרתי. אין לי צורך בו.

מחמת התנוּעה החזקה שעשה הרגיש פתאום כאב בפצע. פניו נתעוותו. שם ידו על צדו. שתק רגע. אחר-כך המשיך:

—כשנשוב, אמרתי, כבר נדע מה ערכה של פינה משלך, אז נתחיל בעבודה… אחרי חורבן שכזה, כשהכל שוּדד…

איש לא ענה, והשתיקה הרגיזה אותו. ובעיקר הרגיז אותו שויון-נפשו של מיכל.

— מה אתה יושב, בחור, כגולם של חרס? — צעק עליו פתאום — גם אתה אינך מוצא לך תנחוּמים? שם בחזית בתוך הכפרים לא נגעת מעולם ב“שקצה”?

סבלנותו של מיכל פקעה. מיהר ויצא מן החדר. ציפה מחתה חרש את הדמעות מעיניה.

שמואל-דויד הביט עליה. הן זו ציפה אשתו, רעוּתו מנעוריו. מה שוּנה מראה, שקים ריקים תלויים לה מאחרי לסתותיה. קמטים כוּסו פניה. רחמים רבים נתעוררו בלבו עליה ועל עצמו. ביקש לנחם אותה ולמצוא בה נחמה לעצמו.

— אל תבכי — אמר — גשי הנה. שבי אצלי. אין מה לבכות. זוכרת אַת? כשמת אבא עליו השלום? — צריך היה לפרוע חובות. שנתיים היה רעב. שנה אחת הכּה הברד את השדה. בשניה — בצוֹרת. הכל נשרף. ללא לחם ישבנוּ. תפוּחי-אדמה לא היו. מאום לא היה. גם הבנינים נמכרו — הרפת, המזוה — אַת זוכרת.

ציפה זוכרת, כיצד לא תזכור. הן אלה היו חייה… שמואל-דויד הוסיף:

— פרה קטנה אחת נשארה… זוכרת את?

וכי אפשר לשכוח? — הן זו היתה אז כל תקוותה כל עזרתה. אדוּמה היתה, כתם לבן במצחה. ארבעה קבים חלב מדי יום ביומו. ושמואל-דויד הוסיף:

— מיכל היה תינוק. הילדה לא היתה עוד. מיכל ביקש לאכול. נשכנו את האצבעות, ולילד השארנו רק כוס חלב אחת… צריך היה לקנות מספוא, לשלם מסים… ואַת בכית. אמרתי לך: אַל תבכי, הלכתי לעבוד אצל הגרמנים. כל היום עבדתי בשדות זרים, ובלילה חיטטתי באדמתנו. ורואה אַת? — כשנולדה היא, הקטנה, היה כבר סוס באוּרוה. אחר כך נוספו שתי פרות, עשרה צאן. הטובים שבבניני הכפר היו בחצרנו. רע היה אז? ההיה לך פנאי לשבת בטלה ולפטפט עם הנשים ליד השערים? לא הספיק היום. ארגז מלא נדה בשביל הילדה — היה?

ציפה התנודדה. כלום היא מתאוננת? ועכשיו כלום היתה מתלוננת?

— לא כלום, ציפה. — דיבר שמואל-דויד — שומעת אַת? שוב יהיה טוב. אני אומר לך. הנה אשוב לעבוד. מיכל גם הוא יסתגל לעבודה. הוא יתרגל. אני ערב לך. תראי.

— אח, אל רחום! — הפסיקה ציפה — אילוּלא הפצע שבצדך…

— מה הפצע? — עירער שמואל-דויד. — כי הן בריא אנכי. הנה תיוכחי. אצא החוּצה. יהיה כמלפנים. אַל תדאגי. היום-מחר ואני בריא לגמרי. הן אני יודע, אני מרגיש.

אבל ציפה ידעה את פצע לבה היא.

— הלואי, רבונו-של-עולם! — אמרה — אבל כשאתה, אם ירצה השם, תחלים, נשאר עוד בכל זאת חור עמוק בלב…

הדברים האלה פעלו על שמואל-דויד כמהלומה. הוא הזיז עצמו ממנה ברעש:

— על הדבר הזה אַל תדברי! — קרא — השמעת? חשבון זה גמרתי. אין מה לדבר עליו עוד. חסל.

ציפה התחילה נדה ראשה.

— הנה! כבר! — קצף שמואל-דויד — שוב היא נדה בראשה.

ו

כך היה רצונו של שמואל-דויד, שיהא חשבון זה מחוסל ומפוּנה מן המוח ומן הלב. בשכבו במיטה עשה אותו על פי דרכו. לא חיה’לה הראשונה, ולא היא האחרונה. מדוע הגויים אינם מאבדים את חייהם על כגון זה? קרה אסון — נו, קרה. אבל העיקר הן היא האדמה. היא היסוד. והיא לא שוּדדה. בעבודה ובשקידה עליה אפשר לתקן כל פגם. ומה הם מקדירים את אור היום? מהעובדה, שחיה’לה אינה נוסעת עם זלמן לארץ-ישראל היה שבע רצון, טוב. יסע לו. וחיה’לה תישאר בבית. למה לה ארץ-ישראל? ולמה לה בחור זה? במשק צריך איש עבודה ולא חולם חלומות, “יהודי ארץ-ישראלי”. בשביל עצמו חיסל שמואל-דויד את החשבון וכעס כשראה אחרים מטפלים בו עוד. והעיקר — שהסך-הכל שונה משלו.

הדלת נפתחה ורב המושבה עם זליג באוּ. יסר הרב את שמואל-דויד על שירד מהמיטה, בטרם נגלד הפצע.

— אַי אַי אַי, רבי שמואל-דויד! הן דרך של תינוקות היא. כיצד ר' שמואל-דויד עושה כך?

הוכיח לו שמואל-דויד, כי שכב דיוֹ, אין צורך עוד. צריך להשגיח על הבית.

נתברר שלא רק לשם מצות ביקור-חולים בא הרב ולא רק לשם תוכחת מוסר. הוא החל לדרוש ולחקור את שמואל-דויד לשמה המדויק של חיה’לה.

— אמנם — אמר הרב -אפשר היה לעיין בספרי המשפחה אשר בפקידות המושבה, אבל הכנופיה הן שרפה את כל התעודות.

וזליג אישר: מה יש לדבר! עד פיסת נייר אחרונה. מאוּם לא השאירה.

— ולנו — הוסיף הרב — לא ברוּר הדבר, השם אחד לה “חיה” או שמא שני שמות לה. אומרים, כי שמה “חיה-שרה”.

שמואל-דויד מתח את כל כוח הקשבתו. חשד נתעורר בו:

— למאי נפקא מיניה — חיה, או חיה-שרה? — הקשה — לשם מה הרב שואל?

— אֶט — אמר הרב — ענין יהודי רגיל. צריך לרשום בפנקס הקהל את המקרה, רחמנא ליצלן…

— איזה מקרה? איני מבין — חקר שמואל-דויד.

— אותו מקרה — ענה הרב — האסון, ירחם השם, שאירע לבתך. וצריך לדייק בשם, שיהא כתוב כהלכה.

שמואל-דויד הרגיש שנשימתו נעצרת: שוב מזכירים לו את האסון. גם אלה אינה מניחים לשכוח. גם הם ראשם כואב על האסון.

— רבי! — קרא נרגש — הבת — בתי והאסון — אסוני. מאי איכפת למי? איני רוצה לרשום כלום. לא צריך.

הרב ראה עם-ארצוּת זו של אדם זה ורחמיו נכמרו עליו. החל להסביר לו בקול רך:

— תבין נא, ר' שמואל-דויד. הן מרא דאתרא אני. חובתי להשגיח על כל המתרחש לצאן מרעיתי בקהילתי. וכבר נהוג משנים קדמוניות לרשום לזכרון מקרים כאלה לתקנת בנות ישראל. שהרי בעוונותינו הרבים אין אנו יודעים, מה יארע חס ושלום מחר. ובכן, אל תהיינה תלונות ותביעות לאחר המעשה, ןאל יוציאו חס-ושלום לעז על בנות-ישראל כשרות.

שמואל-דויד ניענע בראשו:

— אין לי צורך בזה. לא צריך לי.

זליג התערב לעזרתו של הרב:

— כלום יכול אתה, ר' שמוּאל-דויד, ליקח על עצמך את האחריות? סבור אתה, שאם יש חתן לבתך, הרי אתה פטור מכל? כשהרבי אומר, ודאי יודע הוא מה שהוא אומר.

שמואל-דויד הפסיק אותו:

— אין לבתי חתן. הוא נוסע לארץ-ישראל ואין לי צורך בו. וגם בפנקס הקהילה אין לוי צורך.

הרב הקשיב ולבו מלא צער: מנהג אבות קל שכזה… אי, יהוּדים, יהוּדים. מאסו בדרכי אבות… דורות קמו…

ושמוּאל-דויד חש את הסערה המתחוללת בקרבו, השתדל לדבר בקול עצור ולהבליג על כעסו. אולם במידה שהוסיף לדבר, כן פחתה הבלגתו, ולסוף צעק בכל כוחו:

—למה אתם כולכם כאילו נועצתם יחדיו לטפל בענין זה? נאחזתם בו, כעורב בפגר. מדוע לא תוכלו לשכוח אותו? מה אתם עושים אותו עיקר של חיים? כולכם! כולכם! אמא בוכה, עיניה כבר נעשו טרוטות, הבן תועה כאבוּד, והבת נהפכה כבר לקנה שדוף. והנה גם אתם… אני שואל את הרבי: מה אירע? כשנודע לי, כי סוסי עומד באוּרוה אצל הכנוּפיה התגנבתי בלילה והוצאתי אותו. הלכתי לחיים ולמות, ויחד עם הערמוני הבאתי את הפצע הזה…

הרב נחפז לומר:

— אמנם, אמנם, אם ירצה השם, לכשתחלים אזכירך לברך ברכת “הגומל”.

— ואברך — צעק שמואל-דויד — אבל מה אני בלי סוס? כיצד אצא השדה? ופה מזניחים בית, כל המשק. אין שום עבודה נעשית. ועתה גם הרבי הזניח את הגמרא בגלל זה. וכי מה קרה? מה היה? — אני שואל: אנוּסה היא?

—אל תצעק, הירגע נא — קפצה אליו ציפה — אח, אלי! הן חולה אתה, אף היא תשמע… שתוק!..

— לא אשתוק! — התלקח שמואל-דויד יותר ויותר — תשמע לה! אין מה להסתיר! אין מה להסתתר. איה היא? תבוא הנה. תראו: מה נוּטל הימנה? מה נעשתה חסרה? גרוּעה היא מנשים אחרות? לא מוּכשרת היא להיות אשה לבעל, אם לילדים? חרשה נעשתה? אילמת? צולעת? חותם במצחה? כתם בפניה? גרועה היא מהרבנית? הבחור ההוא ימצא טובה הימנה? היא אינה ראויה לו?

הוא קפץ ועמד על רגליו. ציפה נפחדה.

— אח, אלי! — פרצה צעקה מפיה.

קפצה אליו לתמוך בו. והוא צעק אליה:

— שתקי! בל אשמע מלה מפיך! אני לא אתן לו לדרוך על סף ביתי. אגרש אותו. יסע לאשר יחפוץ. יסע לו. יסע לכל הרוחות!

ובמלה האחרונה כמו הוציא את כל כוחו. הדף את ציפה מלפניו, כאילו היא האשמה בכל הצרה שבאה עליו, ועליה צריך לשפוך את חמתו, והתחיל צונח ארצה.

זליג קפץ והחזיק בו, ציפה עזרה על ידו בוכיה ומקוֹננת.

— הסי — גער בה זליג — הן אין זה ולא כלום. התעלף. מיד תשוב רוחו אליו. הנה הוא פוקח את עיניו.

שמואל-דויד אמנם פקח את עיניו. ציפה וזליג השכיבו אותו על הספה. פניו נעשו ירוקים, ולעומת פניה האדומים של ציפה והזקן השחור המבריק של זליג, נראו כפני מת. נשימתו היתה כבדה ומבט עיניו כמחוּסר ישע.

ציפה התיצבה על ידו, סופקת כפיה. נדמה לה כי אסון אשר לא היה עוד כמוהו מתרחש לבוא. הורידה את ראשה על הכר לידו ומתוך יללה דובבה:

— על מי תעזוב אותנו? מה יהיה אתנו?

נגלה לעינה מראה הבית בלי בעלים, בלי ראש ומנהל. בלי רוחו של האיש הזה המכנס בו חיים. היא פירכסה בכל גופה הרחב.

שמואל-דויד דיבר אליה דברים מקוטעים.

— אַל תבכי, ציפה, אַל תבכי. אין זה ולא כלום. עוד נעבוד. יחדיו נעבוד. את מיכל ארסן. קוֹלוֹניסט נקח הביתה. חתן לחיה’לה. עלית גג נבנה להם. אני אומר לך…

נוכחותו של הרב הטרידה את מנוחתו. הוא ירא שמא יחדש הרב את השיחה על פנקס הקהילה. חיפש בעיניו את מיכל, כשם שהיה רגיל מאז, שיהיה מיכל על ידו בכל שעה רצינית שבחיים.

איה מיכל? — שאל — קראי את מיכל אלי.

ברגע זה נכנס מיכל החדרה. הוא היה לבוּש כאיש צבא בצאתו למסע. אדרת-שינאֵל וחגורת עור רחבה. על רגליו — חיתולים של צבע חאַקי, תרמיל על גבו.

קוֹדם היה סבור לא להיפרד מאנשי הבית, אולם ברגע האחרון לא מצא די אונים בנפשו ללכת בטרם ישלח מבט אחרון על הבית, על אמא וחיה’לה. לאבא החדרה החליט לא להיכנס. והוא שיער, שאבא כבר חזר לחדרו ושוכב שם על מיטתו. נכנס ונפתע למראה עיניו. עמד על המפתן ולא ההין לצעוד הלאה.

מבטו של שמואל-דויד נפל עליו.

— איפה היית? — שאל — למה אתה מתקשט ביום חוֹל כמו בחג? איזה חג לך?

מיכל עמד נדהם. ראה את דמעות ציפה שבכתה בלי קול; ראה את הרב שעמד נפחד ומבולבל; ראה את פני אבא שבקושי אפשר היה להכירם — כל כך נשתנו בזמן הקצר הזה, — ולבו פעם בחזקה. מה ישיב לאביו על דבריו? וכיצד יאמר לו מה הוא עומד לעשות?

אולם לא היה צורך לומר עוד משהו בנידון זה. שמואל-דויד הבין מעצמו, שאין זו התקשטת ליום חג. לא אדרת מרופשה זו לובשים לכבוד חג, ולא תרמיל חובשים על גב ביום חג. לא איש חוגג עומד לפניו, אלא חייל יוצא לפעולות.

— לאן אתה? — שאל — לאן?

מיכל לא ענה. הוריד ראשו ושתק.

— מן הבית? — חקר אותו שמואל-דויד. — עוזב אותי? לבדי?

אותה חולשה שהרגיש בה קודם חזרה אליו.

— קחוּני — לחש — אל המיטה. לא טוב לי…

— — —

בחדר הגדול שבבית שמואל-דויד הוּשלך הס. הרב ישב ליד השולחן ולא זז ממקומו, כאילו שכח, שלא פה ביתו, וישיבתוֹ במקום הזה אין לה טעם. זליג לא בא לקחתוֹ — וישב. הרהורים קשים מילאו אותו. אמונה חסרה. בטחון חסר. קוצר-רוח תקף את העולם. נתיאשו מן רחמים… ואין הדור נשמע גם למנהיגים… אין השפעה לרבנים. אין לצאת ידי חובה… אח, רבונו-של-עולם… אל תיסרם, לא בזדון הם עושים, כי אם מחמת כובד העוֹל, הגזירות הרעות. אהיה אני כפרתם…

אנשים באו מן החוץ ואנשים יצאו — מחרישים וזהירים, פוסעים על בהונות רגליהם. בא קוֹרקוֹ עם שק הקמח. באו זלמן ומוֹטיה וישבו מחרישים ליד השולחן.

מחדרו של שמואל-דויד יצא זליג וניגש אל הרב:

— הבחור יוצא מיד למחנה האדוּמים… מה יש לדבר. אם, חס ושלום, יקרה משהו, לא יהיה גם מי שיאמר “קדיש”… נלך, רבי, הביתה.

הרב הצטער:

— כדאי היה לומר וידוּי…. עכשיו, בעוד מועד…

זליג הניע בידו:

—אין עם מי לדבר.

עזבו שניהם את הבית. אחר כך יצאה חיה’לה מחדרו של שמואל-דויד. דמעות שפעו כמטר מעינה. מיכל הלך אחריה ומילמל:

— חיה, חיה’לה, שמעי…

זלמן קם ממקומו ומשך את מיכל בשרוולו אליו:

— הנח… תבכה לה… אל תפריע.

קוֹרקוֹ אמר:

— אהא. עם הדמעות יוצאת כל זוּהמה מן הנשמה.

מיכל הביט עליהם, כאילו איננו מכירם. לסוף הופיע חיוך עלוב על שפתיו:

— א, זלמן… מבין אתה? אילו ידע אבא, שעוד לא השקו היום את הסוס ואת הפרה…

מוטיה קם מיד ויצא מן הבית בלי דבּר דבר. לסוף אמר מיכל בפנותו אל זלמן:

— אליבא דאמת, טוב שבאת. תעזור פה לסדר מה שדרוש יהיה. אני איני יכול להישאר — משמעת. “העבודה — לא דוֹדה”. נו, לא כלוּם. קשה קצת. שריד מן הישן הוא. לא חשוב. כיצד אמרת? — לבנות מולדת. כן. אתה מצד זה, אני מצד זה. שטחים שונים, דרכים שונות. לא ניפגש עוד, מה?

— ניפגש — אמר זלמן — בכביש הגדול אל החירות…

תשעה חדשים ארוכים, מאמצע הקיץ עד אמצע האביב, ישבו איוַאן איוַאניץ', מאיר זאלקינד וגרישה, כלומר, גרשון דראבּקין, בחדר אחד בעיר שעל גדות הדניאֶפּר. דיניקין עלה על העיר וירה, מאַכנוֹ עלה וירה, עלה גריגוֹרייב וירה. כנופיות שונות עלו וירו, והבולשיביקים ירו אף הם. בימים היו הכדורים מתופפים על הגג ומזמזמים באזנים, כשהיה מי מוצא אותן מאחרי המזוזה החוצה. בלילות היה מצב המצור הופך את החוץ לים של אימה. והשלושה — מנעוּל אחד להם, מגן אחד בפני החוץ המשחית, ופתילה קטנה אחת נתונה בצלוחית משל דיוֹ האירה להם את החשכה. על שולחן אחד אכלו לחם ניקוּדים עם תה של גזר מיוּבש — מטעמי המהפכה. מורא אחד היה מזעזע אותם לקול פצצה אחת מאחרי חלון הבית — ביום, ולהד פעמי איש מן החוץ — בלילה. תשעה חדשים ארוכים אלה של ישיבה בכפיפה אחת היה בכוחם להטיל קרבה גם בין פסילי אבן, ולא כל-שכן בין בני-אדם, ואפילו אם הם זרים זה לזה ושונים איש מרעהו כשלושה אלה.

זרים ושנים היו, ומשלושה רוחות שמים שונים באו אל העיר שעל הדניאֶפּר. איוַאן איוַאניץ', בן “פּופּ” כוֹמר פראבוֹסלאַבי, מהנדס ומנהל בית-חרושת למסמרי ברזל, בא מעיר הפלך ויאַטקה. שם הרביץ מנה יפה של סטירות לחי לשומר חצר בית-החרושת ונאלץ לברוח מחמת הפועלים. הוא היה כבן ארבעים ומעלה.

מאיר זאלקינד היה בן עשרים ושמונה, יחיד לאביו, בּעל בית עשיר בסמאַרגוֹן. באחד הגיוסים שבראשית השנה השניה למלחמה תקע לו האב בידו צרור אחד של תעודות מזויפות, ועוד צרור אחד של שטרות-כסף, לא מזויפים, ושלח אותו אל העיר הרחוקה, מקום שאין מכירים אותו, להיות שם “דיזירטיר” עד כלות המלחמה. “רק יזכור ולא ישכח, ששמו הוא מעתה מאיר זאַלקינד. וייזהר וייזהר, והאל ישמרהו מנפול בידי הגויים”. המלחמה תמה, החזית שהציפה את סמאַרגון הניחה מן העיירה רק תלי חרבות, ותחת אחד מהם — קבורתו של האב הרחמן. לא היה עוד בית לשוב שמה. נשאר בנכר בשמו מאיר זאַלקינד.

גרישה היה הצעיר משניהם, כבן תשע-עשרה, יתום מאב, גדל בתלמוד-תורה ועל המדרכות של העיירה בּאָרדיאנסק. בשעת המהפכה נתגלגל לתוך הצרכניה העירונית בתור מוכר. מטעם הצרכניה נשלח אל ה“גוּבפּרוֹדקוֹם”, היינוּ הקומיסאריאַט המרכזי לעניני אספקה שבעיר הפלך, כדי לקבל שם אילו סחורות. את הסחורה קיבל ושלח לבאָרדיאנסק ברכבת, והוא עצמו נשאר בעיר הגדולה.

מצפון ומדרום וממערב נתגלגלו אחד-אחד לעיר הזאת, והז’ילאוֹטדיאֶל — המכון לאספקת דירות לתושבים — הושיב אותם יחדיו בחדר הגדול והם ישבו בו תשעת ירחי מצב המצור, איש בצד רעהו. תחילה נתישבו בו גרישה ומאיר, שבמקרה נזדמנו יחד במשרדיו של הזדילאוטדיאל לבקש דירה.

האולם הגדול של הבנק האַזוֹבי-דוֹני מלפנים, אשר הז’ילאוֹטדיאֶל השכין בו את משרדיו, היה מוּצף כולו ערפל של עשן “מאַחוֹרקה”, שהיה תלוי פה בין התקרה והרצפה מהיום למחרתו, שבועות וירחים. האותיות המוזהבות מעל לאשנבים ולשבכות הקופות מלפנים, והכרכובים המוזהבים מעל לחלונות ומתחת לסיפון המצויר התעטפו עשן זה לכסות את ערוות הברק שהיה להם לפנים. נדבך אחר נדבך לבשו כהות וכמעט נשתוו לאפוֹֹר-כחלחל של העשן, אשר בני-אדם מבולבלים נדחקו בו מפתח לפתח ומאשנב לאשנב. המון כמו בתחנת מסילת-ברזל גדולה בטרם תזוז הרכבת ממקומה, נתחכך זה בזה, נחפז והתרוצץ נדמה היה, כי עם שלם נשאר מחוסר בית ומשען לראש.

התור היה ארוך ונמשך מן האשנב למסירת בקשות וקבלת ידיעות לכל אורך החדר עד היציאה ומשם חזר לאחור ושוב לפנים בזיגזגים אחדים. האנשים עמדו בשורה כמו במוּעקה, כלבנים הללו הנתונות בתוך הקיר. לא נעו ולא זעו, רק החליפו את מעמד רגליהם, שקפאו מעמידה והרגישו בהכנעה את החולשה שבלב מחמת המתנה ארוכה ומשעממת. גרישה לא רצה עוד לעמוד שותק ומביט אל המטפחת החּומה שעל עורף העירונית אשר עמדה לפניו; יצא מן השוּרה וניצב מן הצד להתבונן בעומדים. ואז נתעוררה בקרבו התענינות מיוחדה באותו צעיר בעל הפנים הסגלגלים, הכהים, המשוּבצים במסגרת של זקן שחור, אינטליגנטי. סתירה עצומה נתבלטה בין אינטליגנטיוּת זו ובין ה“שינאָל” — המעיל הצבאי — הבלה שהיה לבוש. מעיניו הגדולות נשקף פחד קפוא. זה היה מאיר, אשר בא גם הוא לבקש לו פה דירה.

גרישה לא היה מאלה המתקשים לגשת אל אדם זר. היה לו לב מלא ידידות לעולם, וחיוך של חיבה מוכן לו בשביל כל אדם, ובזאת התקרב לאנשים על נקלה. הציע למאיר סיגריה. מאיר השיב בתנועה שלילית. שאל גרישה בתמיהה: וכי החבר אינו מעשן? — השיב מאיר שוב בתנועת ראש אילמת: לא. אולם גרישה לא נרתע מפני השתיקה העקשנית של הצעיר המשונה והתחיל מושך אותו בלשונו, והוציא ממנו מלים, על דרך שהמוקיון מוציא סרטים בוערים מגרונו. עד מהרה נודע לו, שהבית, אשר הצעיר הזה גר בו, הוחרם בשביל הדיביזיה האַרטילרית החדשה הנוצרת בעיר; נעקר הצעיר מדירתו. גר זמן-מה ברפת שעמדה ריקה. משקיבלה הדיבזיה סוסים הוּצא גם מן הרפת, עתה הוא לן בפינת חצר הבית. אבל גם שם אסור לזר שלא מן הדיביזיה להישאר. והנה חודש ימים הוא מחכה פה לדירה, והנערה הצהובה שמאחרי האשנב פוטרת אותו כל יום בלך ושוב מחר.

בקול צרוּד ומרוּסק, כמתוך חליל נושן שהעלה חלוּדה מחמת אי-שימוש בו עידן ועידנים, דיבר מאיר, ובדברים מקוּטעים ובשברי דברים. כבן-אדם שנגמל מן הדיבור, מסר את הידיעות האלה לעלם הזר. גרישה שאל אותו: היש לו המלצות אל הנהלת הז’ילאוֹטדיאֶל? מובן, לא היו לו שום המלצות. מאין? וכיצד? גרישה מדד אותו כולו על לבושו ועל הפחד שבעיניו ועל דיבורו מרוּסק במבט סוקר ובוחן והחליט, שבר-נש זה לא ישיג כלום, ואם לא יקבל אותו מישהו לחסותו, אבוֹד יאבד. אמר לו:

— שמע נא, חבר: אם רוצה אתה לגוּר עמי יחדיו… אני אקבל חדר. את פני לא תשיב אותה נערה צהובה… והנה אם אתה מסכים… לי לא איכפת, אדרדבא…

וכשהגיע תורו לעמוד אצל האשנב לפני הנערה הצהובה עם החריצים העמוקים בתסרקתה הגדושה סימני המסרק העבה והנדיר, נתקבל לכתחילה גם הוא בפנים חמוּצוֹת ובמענה הרגיל:

— אין חדר, חבר, בוא מחר..

אבל גרישה הושיט אליה מכתב במעטפה קטנה סגורה, ובצחוקו הידידוּתי אמר:

— פרישת שלום, חברה, מאת פטר אַרקאַדייביץ'. הוא ביקש למסור… בבקשה!

הפנים החמוצות נשתנו מיד. הנערה פתחה בצפרניה הצבועות אודם מבריק את המעטפה והוציאה את הפתקה. פניה הבהיקו. מגרונה אף התפרצה נהימה חרישית של סוּסה צוהלת מתוך הנאה. על גרישה לטשה עיני מחמאוֹת ובתנועה של חן אמרה מעין הזמר:

— תמסור נא לפטר אַרקאַדייביץ', שאני רוגזת עליו. איני רוצה לקרוא את מכתביו.

גרישה השתחוה לפני האשנב:

— כדבריך, חברה, אמסור בדיוק. מעכשיו יהא בא בעצמו לא על ידי מכתבים ולא על ידי שליחים.

— חי-חי-חי, — צחקה הנערה.

גם גרישה צחק, ותוך צחוק סיפר, שבעצם דרוּש לו חדר בשביל שנים, שהרי יש לו חבר, והוא רוצה לגור עמו יחדיו. והנה על כן אם אפשר…

— בבקשה, בבקשה. אדרבא, נעים לי מאד, — היתה התשוּבה.

ובו ביום לפנות ערב כבר הסתדרו גרישה ומאיר יחדיו באוּלם הגדול שברחוב יֶקאַטרינה מספר 2. זה היה טרקלין רבוּע. עם רהיטים רפוּדים קטיפה ועם תקרה מקושטת זהב — חדר מהוּדר של עשירים, אשר מאיר ירא לפסוֹע בוֹ פסיעה. הוא ישב לו על קצה כסא של קטיפה, אצל השולחן

המלוּטש מעשי פיתוחים, ונשאר יושב כך עם צרוֹרוֹ לרגליו על הרצפה המשובצת, נכון כל רגע לקראת גירוש.

אותה שעה טיפס גרישה על הקירות ותקע מסמרים בטפיטים המוזהבים ותלה עליהם את הבגדים שהוציא מסלוֹ — אדרת-חורף ישנה, מכנסים טלוּאים, מגבת ועוד חפצים כדומים לאלה מתוך משקו הדל.

איואן איואניץ' נוסף עליהם רק לאחר יומים. אף הוא הביא בידו “אורדר” מאת הז’ילאוֹטדיאֶל המרשה לו לתפוס את הטרקלין העשיר. הוא היה רם קומה ובעל בלורית חוּמה ארוכה ודיבר בקול, כפעמון הומה מראש מגדל של בית-תפילה:

— סדרים, הלא? לאחד נותנים “אוֹרדר”, ולשני נותנים “אוֹרדר”. וגם לשישי יתנו, ולכולם — לאותו חדר עצמו. כאילו רק חדר אחד יש להם בכל העיר. בוני חיים חדשים! יוצרי סדרים! “ז’ילאוטדיאל”! הרי לשון — מה? לכל הרוחות!

וכבר עמד לעזוב את החדר עם צקלונו, אולם גרישה עצר אותו. למה? יספיק המקום גם בשביל שלושה. לא כלום, יישאר נא.

________________

בּפרוֹץ המפכה הפבּרוּאַרית שם איואַן איואַניץ' בּעצמוֹ

ובמוֹ ידיו את הכּבלים על זרועות הגוּברנאטוֹר הויאַטקאי וליוה אותו בהשגחתו הפּרטית עד שערי בית-הכלא. עכשיו היה איואַן איוַאניץ' מלא מרירות כלפי הבוֹלשביקים, שהרסו את חלומו הנעים על ריפוּבליקה דמוֹקרטית עם פרלאמנט מקים ומוריד ממשלות לפי הגיזרה האירופית, ואותו עצמו, את המהפכני הותיק, עשו קונטר-ריבוֹלוּציוֹנר. הוא היה זקוּק יתר על כל לנפש חיה, אשר בחיקה ישפוך את תרעוּמתו הגדולה על הצדק הנרמס ברגל, על האַנאַרכיה השלטת, על הקוֹדש המחוּלל של המהפכה וכדומה. בשני שותפיו לדירה מצא את השומעים המתמידים, אשר כל כמה שהיו דבריו ארוּכים, וכל כמה שהיה חוזר עליהם, היו הם מקשיבים לו בשקידה שאינה רוֹפפת.

כבר בערב הראשון להתגוֹררוֹ בחדר, כשהרגיש עדיין את עצמו מלא חשדוֹת, כשבוּי בין הזרים, ובלבוֹ החלטה להיות נזהר בדברים, לא יכול לבלום את פיו. גרישה שסיים לתקוע מסמר אחרון בציורי הזהב שעל הקיר, תלה את אדרתו של איואַן איואַניץ' עליו בהודעה מתוך שביעת-רצון:

— עכשיו הכל בסדר. כלום לא נשאר עוד לעת-עתה לעשות.

ולא יכול איואַן איואַניץ' להתגבר על טבעוֹ הרוּסי-אינטליגנטי ולכלוא בחוּבוֹ את דברוֹ המתוּבל ואמר:

— נשאר עוד לכסות את הרצפה רוֹק, קליפות של גרעיני חמניות.

גרישה פרץ בצחוק, ואיואַן איואַניץ' התמתח פרקדן על ערש הברזל, אשר גרישה קיבל בשבילו בכוח מיודעיו בעלי ההשפעה מן הקואופראַטיב, ונתן חופש ללשונו.

— הרי זו תמוּנה מצוּינה! הסמל האמיתי של ימינוּ המזהירים, ציוּרי הזהב של הטפיטים מעשה אמנות — מכוסים מכנסים מרופשים תלוּיים עליהם לקישוט. בין הרהיטים מעשה פסיפס דק — מיטות-ברזל מוחלדות. על כל זה מפיץ אור דלוּח הפתיל הזה המעלה עשן מתוך צלוחית הדיו עם הנפט המסריח, בשעה שחוּטי החשמל מנותקים ותלוּיים מדוּלדלים וזרים של קורי עכביש עליהם. בקיצוּר — הסגנון המובהק של התקופה — “החַמיוּת” ברכיבה על עורף התרבוּת, משל לערפּד. אכן, סגנון של “ואַמפּיר”, יופי של “חם”.

ניכר היה שגרישה מרוצה מזה שאיוַאן איוַאניץ', אשר החריש תחילה מתוך חשד, התיר לסוף את לשונו. גרישה השתדל להמשיך בשיחה:

— לא רק אצלנוּ כך, בכל מקום כך, אדוֹן קוֹלוֹקוֹלוֹב.

— ודאי, ענה איוַאן איוַאניץ', — לכל מקום חדר רוחו של “חם”. בּכּל הוּא מושל ואת הכל כיסה רוק.

— מדוּע “חם”? — עירער גרישה מתוֹך חיוּך של אדיבות. — לא “חם”, אלא פרוליטאַריאַט — לוֹ השלטון, והוא יוצר חיים חדשים ויורק על הישנים.

איוַאן איוַאניץ' קפץ וישב במרץ כל-כך חזק עד שהמטה התאנחה תחתיו:

— הנך חבר למפלגה, אזרח דראַבקין?

— לא חבר.

— אבל במיטינגים אתה מבקר?

— מובן, מעניין מאד.

— גלוי הדבר! — התחיל איוַאן איוַאניץ' בחום מחוּדש — הפטפוטים של הנואמים המיטינגאים פורצים מקרבך בזרם. ה“פרוֹליטאַריאַט”, “הוא יוצר”. שיכורים הם, ולא פרוליטאַריאַט! הוֹטנטוֹטים פראים, בהמוֹת. אני אספר לכם, כיצד הם יוצרים. את אַרמוֹן הנסיך סוּכוֹרוּקוֹב של הפּרוֹספאֶקט — יודעים אתם? השכינו בו פלוגה של הצבא האדום, את הפרוֹליטאַריאַט שלכם, בעל השלטון, והנה את הדלתות ואת הרהיטים מעשה פיתוחים מפוארים של ברונזה שרפו זה כבר בתנוריהם — מעין זה המוחלד והמפוחם המפאר את חדרנו. עתה הם מוציאים כבר את לוּחות העץ מתוך פסיפס הרצפה, ומסיקים בהם את התנוּרים, והמעט להם כל זה, והרי הם מסיקים את התנורים גם בספריה של האַרמון — אחת העשירות שבנפה. אֶכסמפלארים נדירים, יקרי מציאוּת, אנציקלופדיות משוּבחות, הקלאַסיקים של ספרות העולם על קלף. כך הם יוצרים. שאֶכּספּיר בכריכות של עורות מאָדמים — להסקה. הרי הם ילדי השדים! ואתה אומר פרוֹליטאַריאַט!

איוַאן איוַאניץ' קם והתחיל מתהלך ברוגז הנה ושוב:

— הם יוצרים! — המה קולו כקול הפעמון מעל מגדל בית-תפילה — חברי עבד בבית-חרושת בויאַטקה. והיה שם שומר אחד — השוער מיטריץ‘, שיכור תמיד. נוּ, הגיע הזמן שהפרוליטאריאט התחיל יוצר חיים חדשים, עלה מיטריץ’ זה, יוצרם החדש של העולמות, על הבמה באסיפת הפועלים ונאם לאמור: “אחים! עשרים וחמש שנים עמדתי ליד השער, עכשיו — דייני. יעמדוּ, איפוא, האדונים המהנדסים ליד השער, ואני אשב פה בתוך ה’קאַנצילאַריה' במקומם”. האסיפה צהלה במצהלות סוּסים לדברים המחוּכמים. “בּראַבוֹ, מיטריץ‘! צדק מיטריץ’! חכם מיטריץ'” הושיבו את מיטריץ' ב" קאַנצילאַריה" זאת אומרת, בהנהלת בית-החרושת. מילא, יושב הוא. בינתים בית-החרושת שובת, אלא שהמהנדס אינו זז פסיעה מן המכונות. הוא שומר, כי מי יודע, מה מנהל מעין זה של מיטריץ' מוכשר לחדש? והנה עברו ימים שבעה, עשרה. פעם נאלץ המהנדס להפסיק את השמירה לשעה לשעה קלה, ובשובו

והנה מיטריץ' שלנו עומד בתוך מחלקת המכונות יחד עם להקה של שיכורים כמותו, וכולם מזיעים. מה קרה? הם הסירו את רצועת הטראַנסמיסיה הגדולה וחותכים אותה לגזרים: סוּליוֹת לנעלים. והם מחלקים: שלושה זוּגוֹת של סוּליוֹת לגוּלגוֹלת — כך עלה בחשבונם. התחיל המהנדס צועק: מה עשיתם, קובעי נפשות, בני כלבה! הן את בית-החרושת הרגתם! כאשר יידרש להניעוֹ, היכן תקחו עתה רצוּעה? הן בעד כל הון לא תמצאוּ אותה בשוק! — ענה מיטריץ‘: “לא כלום, חבר מהנדס. אנחנו נזיז אותו כך, בלי רצועה, זאת אומרת, בידים, כל הקהל יחד”. השמעתם? — “כל הקהל יחדיו”! ואת הסוּליות הם נושאים במרוּצה לתת אותן בחאַנז’ה… נוּ, התחילוּ דמיו של חברי המהנדס רוֹתחים. חטף את מיטריץ’ בצוארונו וזרק אותו דרך הפתח החוּצה: “לכל הרוחות,, זרע תועבה! אַל תעיז להציג עוד את כף רגלך המזוהמת על אדמת בית-החרושת!” כיצד אפשר היה לדבר בלשון אחרת עם חמוֹר שכמוֹתו? הרי זה פשע פלילי! נוּ, הזמינוּ את חברי לצ’אָקה בעווֹן עלבוֹן הפרוליטאַריאַט. בגידה במלכוּת! משום שרצה לשמור על רכוּש המדינה, שלא ילך לטמיון, הנה כיצד הפרוֹליטאַריאַט שלכם יוצר. הדיוֹטים!

גיבור הסיפור הזה, אליבא דאמת, היה איוַאן איוַאניץ' עצמו, אלא שנתירא עדיין מפני הזרים וכיחש. אבל לאחר זמן מועט חדל איוַאן איוַאניץ' לירוֹא. ומאז נעשה הדבר שיגרא בחדר הזה: בערבים, וגם בימים ששלשתם היוּ שוהים בבית מחמת יריות בחוּץ — איוַאן איוַאניץ' שוכב פרקדן על מיטת-הברזל המוחלדת שלו, כפות ידיו תחת לראשו, ורגליו הארוּכוֹת על המסעד שלמרגלות המיטה, והוא דורש. לשונו שנוּנה, והלעג שלו מעורר צחוק. ולגרישה דרוּש היה ענין שימלא את ריאתו צחוק בריא. דומיה ומנוחה היו זרות לרוּחו. לבו היה תמיד טוב עליו. חיים אחרים חוץ מאלה היום הזה לא ידע. ומה שידע זרק מזכרונו החוּצה, כשטוּיוֹת של ילדים, כחלוֹמוֹת. הוא גדל בשנות המלחמה והמהפכה, ודמוּתוֹ הוקצעה לפי מידתן ולפי כל העקמוּמיוּת שבקויהן. לא הרגיש לחץ במסגרתן, וכלל לא קשה היה לו למצוא דרך במערבלתן. על כן היה לו הצחוק לתענוּג. בבית אמו בבאָרדיאַנסק, שהיו לו שם אחיות ואחים קטנים, היה מצחק עמהם הרבה, ופה בכרך, בנכר לא היה לו שום טעם לחסר נפשוֹ מזה. בבאָרדיאַנסק היה לו בית, סביבה של משפחה. אמנם צריך היה לדאוג לה, לעבוד למענה כל עבודה, לסיפוּק מזון ומלבוּש לבית. אולם העבודה לא היתה קשה עליו, כי נתחנך ונתגדל עם תנאי החיים יחד. תחת זאת היה חם ונוח לו באוירה של המשפחה. שותפיו לדירה יצרוּ בשבילו מעין אוירה משפחתית זו. החדר לא היה ריק. השעות שבילה בין כתליו לא היו שעות של בדידוּת ושעמום רווקים. גם ההרגשה שהוא רגיל לה, כי הנה יש נפשות הזקוּקוֹת לו ועליו לספק את צרכיהן, נשארה פה בעינה. איוַאן איוַאניץ' ומאיר לא מצאו את ידיהם ואת רגליהם בחיים הללו. אילמלא הוא, לא היו להם לא כרטיסי אַספקה, לא מיטה, לא בגד, לא כלום. הוא היה המכניס גם לחם, גם טה גם סוּכר, גם כל שאר צרכים אשר שעת החירוּם יכלה לספקם כדי קיוּם. איוַאן איוַאניץ' ומאיר שניהם היו גדולים ממנו בשנים, אולם גם אמא בבאָרדיאַנסק היתה גדולה, ובלי עזרתו לא היתה יכולה להתקיים. נעים היה לגרישה, אשר זה לא מכבר יצא מתחת כנפיה של אמא, להרגיש את עצמו שוב תחת כנפים סוככות — תחת כנפיו של איוַאן איוַאניץ'.

ומאיר, אשר נגלד כקרח במשך שנות היותו דיזרטיר, ודאי מצא את הדרוּש לו בחבריו לחדר. חמש שנים למן היום ששלח אותו אביו להיות זר מתעלם בנכר, ישב פרוש מן העולם בעלית גג של אותו בית, אשר ממנו הושלך החוצה עם יסוד הדיביזיה האַרטילרית החדשה. ביום היה גורר עצמו מן הבריות בוילאות עבים על החלון. בלילה לא היה מדליק אש בחדר. שכב מכונס ומכוּוץ בפינה שבמיטה, כדי לתפוס מקום מועט, שלא ירגישו בו. על בהונות רגליו היה עובר מפינה לחברתה באפלת ארבעת הכתלים שלו, כדי שקול צעדי עצמו לא יגיע לאזניו. ירא להיראות החוּצה, שמא ירגישו בו, כי עריק הוא. ירא לפצות פה, שמא יגיד קולו את פשעו. עיניו התחילוּ כואבות מן האור. קולו נחבא, כאילו נסתם גרונו. וגם אחר כך, כשבאו ימי המהפכה ודלתות הסוגר נפתחוּ גם לפניו יחד עם כל הכלואים והתפוסים. לא מצא את הדרך אל החופש. שנות הפרישה בעלית הגג נשתרשו בעצמותיו. אימת העריקוּת עשתה אותו עריק נצחי, המבקש תמיד מסתור, כחפרפרת זו מתחת לאדמה. דרושה היתה לו עזרה רבה מן הצד, כדי להרוס את החַיץ אשר עלה בינו לבין הבריות, ולהעלותו מתוך נבכי הפחד שהוא טובע בהם; ללמדו מחדש כתינוק לכת ברגליו. והוא תעה בין המוני החוגגים את חג החופש באפס כוח, ומשען לא היה לוֹ, בית מולדתו אבד, אביו אבד. הוא עצמו אבד.

והנה באו אלה, גרישה ואיוַאן איוַאניץ‘. הוא הרגיש, כיצד הכפור שבנשמתו נמס טפין-טפין במחיצתם. הם יוצרים סביביו קיום בלי וילאות ובריחים, בלי אֵלם ופחד. גרישה צוחק לעומתו, עד שהוא נאלץ להשיב לו ולוּ גם בחיוּך קל. הוּא, מאיר, יושב בקצה הכסא. מורא נושן ונוקשה אינו נותן לו לשבת בהרחבה, על כל שטח המושב. חש הוא כאילוּ מצווה הוא רגע רגע לקום ולברוֹח. וגרישה אוחז את כתפיו בשתי ידיו ומושיבהו עמוק עמוק בכוּרסה המרופדת קטיפה, ונוח לו, וחדש לו. איוַאן איוַאניץ’ מוציא מלים מפיו בעל כרחו:

— אזרח מאיר! אל תשתוק! לא טוב להחזיק את הפה סגוּר על מסגר. צריך לדבר, לצעוֹק, להגיב על כל פּגיעה הבאה מן החוּץ ועל כל צביטה מבפנים. לא חשוּב, אזרח מאיר, מה הדבר — חכמה או איולת ובלבד שלא תשתוֹק. מתוך שתיקה יש שבן-אדם קונה לו בפרוטה האחרונה שבכיסו חבל חזק, עושה עניבה לצוארו ונתלה בוו שבתקרה!

מאיר היה בחינת חולה במשפחה השב לאיתנו. מאום לא יכול היה להכניס לתוך החיים המשוּתפים שבטרקלין, זולת הכרת תודה לחברים הנותנים לו לחיות בצלם.

____________

רק בימים שקרבות היו מצוּיים ברחובות העיר, ובני-אדם היו מתכנסים לתוך קליפתם בדירותיהם, היו חיים מפכים בחדר הטרלין הגדול עם רהיטי הקטיפה. איוַאן איוַאניץ' היה שוכב פּרקדן, כדרכוֹ, על המיטה ומלַוה כל רעם של פצצה מאחרי הכתלים בדברי קינטוּר כלפי אלה, ש“הפכוּ את האידיאל של חירות עם לרצח אחים ולגזל אנשי שלום”. גרישה היה עוסק במשק הבית מתוך הקשבה וצחוק, ומאיר יושב חרד, מתוך הרגל ישן, על מושבו, אחוּז תמהון התפעלוּת לחבריו לדירה, שיש להם עוז ורוּח לצחוק, לדבר ולהתווכח, בשעה שהמות מטייל בחוצות. פחדו היה פחד, אולם הרגיש גם מעין עידוד ובטחה, שהוא נמצא יחד עם אלה ובחסוּתם. אבל בימים שהשלום היה שולט בעיר, היה החדר מתרוקן. אכן לא לגמרי, כי מאיר לא היה יוצא ממנו גם בימים אלה אלא במקרים יוצאים מן הכלל. אבל כשהיה נשאר לבדו, היתה שממה ועזוּבה שולטות בחדר. כמאז, בעלית הגג, בחדר העריקוּת שלו, היה מתכנס במקום אחד, לא נע ולא זע. יושב ומונה בעינים כלות מציפיה את השעות ואת הרגעים, עד שישוּבוּ “הם” הביתה. אילו יכול היה רותם עצמו במרכבת הזמן, כדי להחיש לכתוֹ. פניו היו נעשים אז דוממים, כחצוּבים מאבן, ועיניו — דהות וכהות. עתים היה מתאמץ לקום ממקומו והיה מפשיל קצה הוילון שעל החלון ומציץ החוּצה. אוּלם מיד היה מוריד שוב את הוילון ומתכנס בתוך הכורסה: מביט בעינים קמות לתוך החלל בלי נוע ובלי זיע. וכל צליל של חיים לא נשמע בחדר, כאילו נפש חיה אין בו.

מחשבות אדם, כשהוא יושב כך שעות רצוּפות, מה הן? לא היו למאיר מחשבוֹת כלל. לא היו לוֹ גם זכרונות. יחד עם בית אביו שחרב ותל עפרו שנתפזר עם הרוח ונשטף בגשמים והוּשוה עם אדמת השדה, נמחה גם זכר הימים שהיה בן טיפוחים בבית ההוא, בסביבה של הורים, קרובים, רעים. אילוּ שאלו אותו עכשיו, האם היו לוֹ כל אלה לפנים, ודאי שהיה מתקשה להשיב. ואפשר שהיה מנענע ראשו בשלילה מוּחלטת — לא. לא היה בית, לא היה אב, מאוּם לא היה. ומהימים שהיה שרוי בעריקוּת ודאי שלא היה מה לזכוֹר. היה זה גוש אפל אחיד, ערפל כבד מסוף העולם ועד סופו. ומן הערפל הזה יצא כמוֹת שהוא עכשיו — מאיר זאלקינד, גר בחברתם של גרישה ואיוַאן איוַאניץ', החל רק עתה לראות עולם, להכיר בני-אדם, להרגיש עצמו כאחד היצוּרים בתבל. מה יכול לחשוב בן-אדם, אשר זה עתה יצא לראות אור עולם? לא היו למאיר מחשבות. היו לוֹ רק געגועים בוערים כאש בלבו, געגועים לראות עוד ועוד את האור אשר נתגלה לפניו, לחוּש עוד ועוד את החיים. נדמה לוֹ — הוא חש זאת בכל מהוּתוֹ — שמקוֹר האוֹר שלוֹ הם שוּתפיו לדירה, ובעיניו היה עולה ברק חיים רק עם שוּבם אל החדר.

גרישה היה עסוּק בעבודתו ב“גוּבפרוֹדקוֹם”, אשר מזכירוֹ הבחין בו מראשית בואו בשליחוּתה של הצרכניה הבאֶרדיאנסקית סימנים מוּבהקים של צעיר בעל כשרונות והוּא שהציע לו להישאר בכרך הגדול, והוא הוא שנתן לו את כל הדרוּש להסתדר בעיר וגם את המכתב לנערה הצהובה שבז’ילאוֹטדיאֶל בענין החדר. היה גרישה עומד על משמרתוֹ כל היום. והיתה לו עוד חברה נאַטאַשה, נערה כגילוֹ, ששירתה בבית-מרקחת של “גוֹזדראַב” — המחלקה לעניני בריאוּת העם. מחמת שתי נסיבוֹת אלוּ היה גרישה גוזל מן הבית אפילו שעות של יריות ברחוֹב. בכל זאת היה הוא מרבה להיראוֹת בבית מאיוַאן איוַאניץ‘; ובלעדיו, בלעדי גרישה, היו גם איוַאן איוַאניץ’ וגם מאיר, שניהם יחדיו, יושבים ללא סוּכר וללא לחם ואפילוּ ללא רותחין. הוא היה מאחר לשוב ללינת לילה, אבל במשך היום היה בא ויוצא כמה פעמים ומכניס מן החוץ צרוֹר צרוֹר — כל מה שאפשר היה להוציא מן הצרכניות בימים ההם.

פחוֹת ממנו, כאמור, היה איוַאן איוַאניץ' שוהה בבית. הוא לא היה עסוּק בשום עבודה קבוּעה. גרישה הציע לפניו פקידוּת במשרד המחלקה שלו, אלא הוא, איוַאן איוַאניץ', מיאן לקבלה.

— נער עז-פנים אתה — אמר — כיצד אתה מעֵז לחשוב, שאני אהיה משרת לבוֹלשביקים? מוּטב שאגוע ככלב מאחוֹרי הגדר, רעב, או שיכור מחאַנז’ה, מאשר לעבוד להם.

אבל עסוּק היה גם הוא — בתוך החוּג שהקיף את מיכאל נאַזאַרוֹביץ'.

מיכאל נאַזאַרוֹביץ' היה מנהל המחלקה הסטאַטיסטית של הזאֶמסטבוֹ. בכהוּנה זו שימש למעלה מעשרים שנה. במשך ימי חייו פּירסם שני כרכים עבים על המשק של האכרים וכרך אחד חשוּב ביותר בשם “הקהילה”, אשר בו הראה באותות ובמוֹפתים, כי הבעלוּת על האדמה ברוּסיה לא היתה מעולם פרטית, אלא ציבורית מימים קדמונים. הוא היה משתתף בירחון “העושר הרוסי”, כלי מבטאה של האינטליגנציה המהפכנית, והתיחס על מפלגת ס. ר., נחשב על חבריה החשוּבים. לא על שום עבודתו הממשית במפלגה, שהרי בשביל פעוּלה היה יותר מדי יושב אוהל, ופחות מדי בעל תנועה — אלא על שמוֹ הספרוּתי הגדול.

עם כיבוּש העיר על ידי הבּוֹלשביקים, לא ברח מיכאל נאַזאַרוֹביץ‘, כמעשה חברים חשוּבים אחרים של מפלגתוֹ. ידידיו ומכבדיו סברוּ, כי סוף-סוף לא נכתם עוונו לפני השלטון הבוֹלשביסטי, שהרי לא עשה שום מעשה מיוחד, ואין לו לחשוש לרדיפות מיוּחדות, ומה גם ששמו גדול ומפורסם כל-כך בארץ, והבולשביקים יהיו מוּכרחים להתחשב בזאת. זולת כל אלה יש הכרח שתישאר במקום אישיוּת אוֹטוֹריטאֶטית, לשם דגל, שההמונים יהיו מלוּכדים על ידוֹ ולא יתפזרוּ עד בוֹא השעה, כשאפשר יהיה להתחיל בפעוּלוֹת. כי שעה כזאת בוֹא תבוֹא, האמין גם מיכאל נאַזאַרוביץ’ כידידיו, אלא שהוּא נשאר בעיקר משוּם שהתעצל לנדוֹד בנכר. פה בדירתוֹ אשר בסימטה צדדית עם חלונות הפונים לגן עצי-פרי מצל, בין ספריו הכרסניים, תוך האוסף העשיר של רשימות, הגהות, כתבים נשלמים ובלתי נשלמים היה לו יתר על המידה חם ונוֹח.

כשהוּבא איוַאן איוַאניץ' אל האיש הזה בראשית בוֹאוֹ העירה, עמד הזקן המלוּמד לפני החלון הפתוּח, פיתת באצבעוֹתיו פתי תפוּח-אדמה צלוּי וזרק לצפרים אל הגן. הצפרים צייצוּ, השיקו בכנפיהן, עפו נחפזות, ברחו וחזרו וחטפו את הפתים. מיכאל נאַזאַרוביץ' קרן מנחת. צחק וסח

— רקדניות שכמותכן! כלום גם במולדתכן מתחוללת מהפכה שאתן חוטפות ברעבתנוּת כל-כך?

והשמיע צחוק זקן מלא בקיעים. אחר כך אמר לאיוַאן איוַאניץ':

— מאד נעים לי, מאד-מאד נעים לי להכירך — ולחץ את ידו בּחוֹם. נראה — הוסיף — שקרקע משובח הוא זה שבמקום מולדתך — אדמה שחוֹרה, מגדלת אנשים בעלי קומה. מגדל שלם אתה, ולא בן-אדם. חה חה חה. מאד נעים לי. שב, תהיה אורח טוב.

הושיב את איואַן איוַאניץ' בכסא לפני השוּלחן והתחיל מספר באריכוּת על הצפרים המקננות על העץ מוּל חלונו.

— ומה אצלכם בפלך ויאַטקה? — שאל — הגם אצלכם הצפרים שמחות כל כך בחייהן? — ושוב צחק בקול.

— הצפרים שמחוֹת — אמר איואן איואניץ' — אבל בני-האדם — אלה אינם שמחים כלל וכלל. הם בוכים.

מה תדבר? — קרא הזקן בתמיהה — בוֹכים? לא ייתכן הדבר. בכל מקום שוֹרה שמחת החיים, ועוד תהיה שמחה, שמחה…

איוַאן איוַאניץ' לא הבין, הבתמים מדבר הזקן או מתלוצץ הוא. אך הזקן לא דיבר עוד בזה. חתוּל גדול ושמן, מנוּמר שחור-ולבן, קפץ על ברכיו והתחיל מתחכך בחזיתו. מיכאל נאַזאַרוביץ' החליק את גבוֹ מראשו ועד זנבו:

— הנהו הרוצח, כבר בא! — אמר — הביטוּ, איזו פרוה משובחה הוא לובש, הבוּרגני הזה. אל הצ’אַקה צריך למסור אותו.

שוב לא ידע איוַאן איוַאניץ', האם רוֹצה הזקן לעקוֹץ את הצ’אַקה, או סתם דבר הלצה אמר.

בינתים סיפר אחד הנוֹכחים, כיצד עברה פלוגה מזוינה של פועלים ברחוב בית-החולים והוציאו מידי מוֹרה עממית אחת בקבוק חלב, שקנתה בשביל תינוקה, ושפכוּ אותו ארצה, בהוֹדיעם, כי החלב נועד לילדי הפועלים ולא לילדי הבוּרגנים. הזקן שמע, פניו לא נשתנוּ, ועיניו צחקוּ כמקוֹדם, ולסוף קרא:

— אוֹהוֹ, בני-חיל! בחוּרים טוֹבים!

וצחוֹק ממוּשך, כשקשוּק חרסים, נשמע שוּב, כאילוּ באמת מתפעל הוא מיפי המעשה שעשוּ הפועלים.

איוַאן איוַאניץ' לא גרע כל הזמן עיניו מפני הזקן, שהיו קוֹרנוֹת במסגרת של שׂיבה צחוֹרה על ראשו ובזקנוֹ המסוֹרק. בלבו גמלה יראת-כבוֹד רבה לאיש. בו במקום נתחוור לו, כי אכן דוקא כזה צריך להיות מראהוּ של מנהיג מפלגה גדוֹלה בארץ, ודוקא כך מחוּיב לדבר ראש-עם, אב-המוֹן שכזה — דבריו לא יגלו את צפוּני לבו. גם בהיגלותו הוּא נשאר בסתר.

אף האנשים שהסתוֹבבוּ בקרבת הזקן היו טוֹבים בעיני איוַאן איוַאניץ‘. בחבוּרתם אספוּ אחת לאחת את כל הידיעוֹת מהחזיתוֹת ומסתר חדריהם של הקומיסאַרים והגנראלים, את כל העוּבדות והמעשים, אשר גילוּ את חרפת הבוֹלשביקים ואת חוּלשתם; בדקוּ בהם, ניתחוּ, לעסו וחזרו על מסתריהם. וכל שהיו המעשים נראים נוראים יותר, אכזריים, פראיים — כך גדלה פה השמחה יוֹתר. פה היו הפנים מעוקמות מאיבה, פה נשפכו נחלי ארס ורעל. פה מצא איואַן איוַאניץ’ אחרי נוּדוֹ את המקום בין חברים למרירוּת.

אפשר שבגלל החבוּרה הזאת, אשר מסביב לזקן הקורן, נשאר איואַן איואַניץ' בכלל בעיר זו ולא נסע הלאה, כאשר התוה לוֹ בברחוֹ מויאַטקה, אל הגנראלים הלבנים, לרוֹסטוֹב. הוא האמין בכל לבו, שמיכאל נאַזאַרוֹביץ' הוא האיש, אשר יציל את המהפכה ההרוסה מידי מחריביה. הבית הקטן, אשר בסימטה הצדדית, היה בעיניו מין מקדש, שברכה והצלה שופעות מקרבו. יום-יום היה בא להשקיף עליו, כאילו להשתחווֹת לקודש, מרחוק. להיכנס לתוכו לעתים קרובות ביותר היה אסוּר, כדי לא להסב אליו את תשוּמת-לבה של הצ’אקה.

אולם עם אנשי החבוּרה של הזקן היה נפגש יום-יום, כי יום-יום צמחוּ חדשות, נולדוּ שמוּעוֹת, יום-יום קיווּ למאורעות מכריעים, ויום-יום היה צורך לכבות את האש שבלב בנחלי ארס של שנאה. היו יושבים ומספרים ליד שוּלחן ריק ולעתים לא נדירוֹת גם על כוֹסוֹת חאנז’ה.

__________

ביתו של מיכאל נאַזאַרוביץ' היה מקדשו וחגוֹ של איואַן איואַניץ‘, ואין פלא, שהשתדל ליחד אליו גם את ביתו, זאת אומרת, את שּותפיו לדירה, והיה מושך אותם שמה. גם גרישה משך את חבריו לדירה אל חגוֹ ואל שמחתוֹ הוא, שהסתמלו בימים ההם בנערה נאַטאַשה, עובדת בית-המרקחת של “גוֹזדראַב”. אוּלם הבדל היה ביניהם. איואַן איואניץ’ היה הולך וחוזר והולך אחרי גרישה אל הנערה נאַטאַשה בחפץ לב. היה יושב בחדרה על כסא בהרחבה, מתיר את כפתורי צוארונו ושותה טה, כוֹס אחרי כוֹס, בתערוֹבת של כּוֹהל בן תשעים ושש, שהיתה נאַטאַשה “סוחבת” בשבילו מבית-המרקחת, כדי של ישתה חאַנז’ה. ולבו היה אותה שעה טוב עליו, והיה מקבל נחת, כאילו אב הוא לצעירים היפים והבריאים הללו, לפחות אחיהם הבכור. היה מדבר ככל העולה על רוחו וטפח לפעמים על גבו של מאיר:

מאיר! מצא לך גם אתה נאטאשה שכזו. בהחלט, אני אומר לך. תהיה לאיש אחר.

לא כן גרישה. פעם אחת נשמע לאיואַן איואַניץ' והלך עמו לביתו של מיכאל נאַזאַרוֹביץ'. חבוּרה קטנה של פקידים ומוֹרים מלפנים, בעלי צורה נובלת ומשעממת, ישבה ושוֹחחה חרש ארוּכות-ארוּכות על דבר החיילים האדומים המדוּירים באַרמון הנסיך סוּכוֹרוּקוֹב שעל הפרוֹספקט והמסיקים את התנוּרים באוּניקאַטים ובכתבי-יד עתיקים של ספרית הנסיך. הזקן החליק את החתוּל ומילמל וצחק:

— אוֹהוֹ, בני חיל! אוֹהוֹ, קוּנדסים!

האנשים הקשיבו רציניים לצחוֹקוֹ, כאילו אל בת-קוֹל מן השמים, והוסיפו לספר, כיצד גוזלים הקומיסאַרים הבולשביקים את הבהמה מאכרי הכפרים לאספקת המחנה הלוחם, ומעתה אין בכפרים חלב לתינוקות. הזקן צחק שוּב והילל את הקוֹמיסאַרים:

— אוֹהוֹ, גיבורים! פחד צפרניהן של ה“בּאַבּוֹת” לא נפל עליהם!

אחר כך נכנס הזקן לחדרו, שם צירף ודאי מספרים, רשם טבלאות, ומזמן לזמן היה משמיע קולו לצפרים:

— א, רקדניוֹת, א, נחרניוֹת!

או שפתח בניגון ומיד הפסיק. הפקידים לשעבר התלוֹננו עוד על האַנאַרכיה, על החוּקים הנפתלים, על השוֹד, על הרצח. הספידוּ את הציבליזציה הנחרבת וקמוּ לחזוור לבתיהם. גם גרישה הלך ובידי איואַן איואַניץ' לא עלה שוב להביאוֹ שמה.

— מה אעשה שם? — אמר — הזקן אפשר הוא מעניין, אלא שהוא מדבר דברים לא מוּבנים. והאנשים — אתה, איואן איואניץ', מספר בערבים אותם הדברים עצמם בצורה מושכת יותר.

ולא רצה להגיד בגלוי מה שחשב בלבו: כשמספר איואַן איואַניץ' אפשר לצחוֹק, בלי להסכים לדבריו, ואפילו לחלוֹק עליו. ושם, במסיבתוֹ של מיכאל נאַזאַרוביץ', צריך לשבת מתוּח, רציני, להסכים לכל מה שמדברים ולהאמין — ואסוּר אפילוּ לפהק מפני הנימוס — לכל דבר איולת. שהרי איזו אנארכיה היא? איזו רציחות ושוד? — מהפּכה היא. סדרים של מהפכה הם. חוּקים של מהפכה. חרם ולא שוֹד, מיתות בית-דין, לא רצח.

— קח, איואַן איואַניץ', לשם את מאיר. לוֹ יהיוּ הביקוּרים האלה לתועלת יותר.

— איני שואל מפיך עצה, יוֹנק חצוף! צעק איואַן איואַניץ' וכעס.

הן לא את מאיר צריך היה להציל מצפרני העיט הבולשביסטי, אלא אותו, את גרישה. ו“מנוּול” זה אינו ניתן להיתפס ביד. עיניו למיטינגים, לחגיגות, להפגנות, לנאומים.

הוי, כמה חרד איואַן איואַניץ', שמא יסור ה“נער” מן הדרך הטוֹבה, שמא ימסור עצמו לשטן הבוֹלשביסטי, שהוא מאזין תמיד לתעמוּלתוֹ. הוא עובד ב“גוּבפּרוֹדקוֹם” — מצודתם המבוצרה ביותר של הבוֹלשביקים. ודאי הם פורשים שם רשתות לצוּד את נפשו. הם יודעים, שהנער נבוֹן, מהיר, בעל מרץ, נעים. כדאי לזכות בנפש שכזו. והוּא עוֹדוֹ צעיר, התפתחוּתו מצערה, הסיסמאוֹת של מהרסי העולם האלה מפתוֹת ושוֹבוֹת כל כך… “הם” יודעים כיצד ובמה צדים את לבוֹת הצעירים, הבלתי מנוּסים.

וכשהיה איואַן איואַניץ' משער לעצמו, כיצד גרישה לובש פראֶנטש צבאי, חוֹגר חגוֹרת עוֹר צבאית, תוקע מאחריה נאַגאַן צבאי, יוצא בכנופיה עם הליסטים הללו, מוציא לפוֹעל קונפיסקאציות, גובה קוֹנטריבּוציוֹת, תופס נאשמים בקונטר-ריבוֹלוציה, מטיל אותם לתוך מרתפי הצ’אָקה שברחוב גוֹגוֹל, ואולי גם יוֹרה במו ידיו ללבותם של התפסים האומללים, — כשהיה איואַן איואַניץ' מתאר לעצמו את התמונות הנתעבות האלו, היה נכון לצעוק מכאב.

באחד הימים כשהשתמט גרישה מלכת עמו אל ביתו של מיכאל נאַזאַרוביץ‘, ישבו יחדיו אצל נאַטאַשה. והנה לאחר שהריק את הצנצנת בת מאתים גראַם כוהל, שהכינה נאַטאַשה בשבילו כדרכה, ונתחמם על ידי המשקה, התחיל איואַן איואַניץ’ מתוּפף באגרופו על חזהו:

הן היה תהיה, גרישקה, לבוֹלשביק! לכיווּן זה אתה אץ. כנכוֹן היום — תהיה! וזה לך האות: אתה במוֹ ידיך תעמיד אוֹתי אל הכותל, אין פקפוק. תמית אותי, חית-טרף! תמית את אביך הרוּחני, ואת גויתו תשליך לכלבים, לאשפה!

ודמעוֹת פרצו מעיניו.

— אכן תאבד בשכרוֹנך, איואַן איואַניץ'! בהחלט, אני אומרת. לך! — קראה נאַטאַשה נפעמה.

איואַן איואַניץ' הריק בבת-אחת את שיירי הצנצנת לתוך פיו, עקר — ורץ אל אשר רץ לשתות שם עוֹד חאַנז’ה.

גרישה נשאר יושב מטוּשטש, לא יכוֹל גם לצחוק. הממה אותו העוּבדה, שאיואַן איואַניץ' מגיב בהתרגשוּת עצוּמה כל-כך על שאלות הנוֹגעוֹת לגמרי לו, לגרישה, לבדוֹ. לו חשוּב הדבר, היהיה אם לא יהיה הוּא, גרישה, לבוֹלשביק. אם אכן ייכנס לחיי מפלגה, ודאי שלא ילך אל אותן הבריוֹת המשוּמשוֹת, אשר מסביב למיכאל נאַזאַרוביץ. בזה אין ספק. אלא שאין הדבר נעים בכללו. איואַן איואניץ' מצטער כל-כך, מצטער באמת. למה הוא מצטער כך? ועוד, איואַן איואַניץ' מעמיק לשקוע מיום ליום בבוץ זה של האנשים הנובלים שם. הרי הם כולם קוֹנטר-ריבוֹלוּציוֹנרים פשוּטים. ידם קצרה מעשות דבר של ממש, אבל שונאים הם למהפכה. הנקל להם למשוֹך את איואַן איואַניץ' לתוֹך אסוֹן.

ומה איוַאן איואַניץ' זה רוֹצה? מה גזלה המהפכה ממנו, שהוּא עוֹין אותה כך? את רצועת הטראַנסמיסיסיה? והרי גם היא לא שלוֹ היתה, אלא של בעל בית-החרושת הבוּרגני העשיר. מפני מה הדבר נוגע כך ללבו? נדמה לגרישה, כי טריז ננעץ פתאוֹם לתוך החיים החלקים והשלמים שהיו לפניו, נתהוה סדק שלא נודע מה יעלה מתוכו. הרגיש הכרח להתעכב על כך, לחקור.

ומאיר — כל עצמוֹתיו רחפו. כמה מועט עדיין המרחק, אשר עבר מן החושך שהיה שוֹרה בו בתורת עריק! אפשר לומר, שעדיין עמד על הגבול בין האפלה בעלית הגג שלו ובין האור פה בחברת גרישה ואיואַן איואַניץ‘. ובנקוּדה הזאת לא היה קיים הבדל בין בוֹלשביזם לבין קוֹנטר-ריבוֹלוּציה. יהיוּ להם גרישה ואיואַן איואניץ’ מה שיהיו; לא איכפת לו. הוא הרגיש רק שאיזוֹ סכנה כרוּכה בדמעותיו של איואַן איואַניץ' וברצינוּת שתקפה אחריהן את גרישה ואת נאַטאַשה. נדמה לו, שאותם ניצוצות האור, שנדלקו לעיניו אחרי האפלה, אפשר להם שידעכו ושוב תשתלט האימה. לא בקיע צר, אלא כל התהוֹם הרחבה והעמוּקה שעמד על פיה עד פגישתו עם גרישה, נפערה שוּב לעיניו. והוא עמד עליה נכנע, אין-אוֹנים, עשוּי להיבלע בלוֹעה. את פּני גרישה, אשר ישב ממוּלו, ראה כבר כאילוּ ממרחק רב, ואת קוֹלה של נאַטאַשה שמע כאילוּ מעולם זר. היא אמרה לו: “אכול” — והוא לעס ולא ידע מה הוא לוֹעס; אמרה לו: “שתה” — שתה ולא ידע מה הוא שותה.

אותה שעה ישב איואַן איואַניץ' במקום שישב וגמע כוס אחר כוס חאנז’ה חריפה ומסריחה, ולא רוה.

___________

אז נפל דבר, שהגדיל את ההכרח, אשר תחילתוֹ הרגיש גרישה ביום ההוא בחדרה של נאַטאַשה, — להתעכב על מעמדוֹ ולהתבונן מסביב מתוך רצינוּת עמוקה יותר: העיר נזדעזעה פתאום מיריות מכונות-יריה ותוֹתחים, אשר ניתכו עליה מצד הערבה שמצפון.

בערב התחיל הדבר. עדיין לא הגיעה שעת נעילת שערים, ורעמי היריות הפכוּ את הרחובות בן רגע למדבר שממה. הדלתים והתריסים נסגרוּ מיד, והאנשים התכנסו לתוך קליפת כתליהם. לא נשמע דבר מהנעשה בחוץ. רעש היריות בלע כל קול. נדמה, כאילוּ ברד סמיך ניתך על הגגות. מהתפּוצצוּת הרימוֹנים רעדו וצילצלוּ השמשוֹת. היתה ההרגשה, כאילו חלל קטן זה, שאתה מתחבא בו, נתוּן תוך עולם בוער כולו באש מתלקחת.

מאין באה המהוּמה? מי הוא הכוח המסתער? ומה עושה השלטון? — אי-אפשר היה לדעת ואי-אפשר היה לנחש. איש לא ערב את לבו לצאת מחוץ לשער. ואיש לא ידע מה עליו לעשות, כיצד יתכוֹנן לקבלת יום המחרת — היסתיר את הרכוּש מפני ליסטים, היסתיר עצמו מפני רוצחים? הלילה כיסה את העוֹשים ואת המְעַשים, את המזימה ואת הביצוּע. כנדוֹנים ישבו היושבים בתוֹך הבתים ולא ידעוּ, מה המשפט המוּצא עליהם, ולא ידעו גם, היבוא עוד בוקר אחרי ליל הזוועה.

בטרקלין עם רהיטי הקטיפה העלתה הפתילה הקטנה סרט של עשן מתפתל למעלה. גרישה עסק בייבוּש איטריות של גזר על תנוּר הפחים המוּסק — תחליף לטה. עשה את מעשהו מתוך שתיקה והקשבה אל היריות ואל דבריו הנדירים של איואַן איואַניץ'. הפעם לא הרבה זה בדיבורים. רק כשנרעדוּ כתלי הבית מהתפוצצוּת קרוֹבה, היה מתרומם קצת על המיטה, שהיה מתוּח עליה, כאילוּ בכוונה לבדוֹק, אם לא עקרה הפצצה ממנו יד או רגל, והוציא מבין שיניו קללה:

— שד — דים!..

מאיר ישב על קצה הכסא נפחד גם מן היריות וגם מן השתיקה שבחדר.

היריות פסקו פתאום בחצות הלילה, כשם שפרצוּ פתאום בראשיתו. דוּמיה אילמת השתררה. נדמה, שאפילוּ הכלבים יראוּ לנבוֹח ולהפר אותה. אפילו העכברים יראו לפגוע בה. ולמחרת בבוקר, כשיצאו בני העיר מן הבתים, לא ידעו מי הוא השליט בעיר. בזהירוּת ובחשד צעדוּ צעד מאחרי השער

במורא ובפחד התקרבוּ לפרשת רחובות, בקנאה הביטו על הכלבים המשוֹטטים, אשר להם החוֹפש והיכולת לרוץ אל כל אשר יחפצו ולראות את כל הנעשה. אילוּ אפשר היה לשאול אותם ולקבל מפיהם תשוּבה: מי מושל ברחובות? מי האדון לאור ולאויר? בידי מי ניתנו עתה החיים והמות של אנשי העיר?

אוּלם מתוך זהירוּת ומתוך גישוּש, צעד אחר צעד, התרחקוּ בני-האדם ממאוּרוֹתיהם, מרחוֹב לרחוֹב, מסימטה לסימטה עד המרכז. סוֹד הלילה נתפענח חוליה אחרי חוליה. נוֹדע שבידי כנוּפיה אחת עלה להגיע עד גבוּלוֹת העיר. הבוֹלשביקים ברחו אל מעבר לדניאֶפּר. ואז הלך איואַן איואַניץ' אל מיוּדעיו מחוּגוֹ של מיכאַל נאַזאַרוֹביץ' לשאוֹב חדשות. בטרם הספיק גרישה לבשל טה מן הגזר שייבש אמש, חזר כבר איואַן איואַניץ', כשפיו מלא חירוּפים כלפי הבוֹלשביקים:

— הגיבוֹרים הללו! — אה? בעלי מלחמה — אה? כוֹבשי ארצות — אה? כארנבוֹת ברחו, כמטוּרפים. אף אחד לא נשאר. את המשרדים עזבוּ כמוֹ שהם — עם כל התעוּדוֹת, עם כל החוֹתמוֹת. רק את הכסף מקוּפת הבאַנק לקחוּ. ואת הנשק. אולי תשאל: למה נשק לארנבות אלה? למה להם רובים, אם רגלים להם לברוח? ברחו מנוּסת חרב ומות. ואת העיר עזבוּ לביזה. הרי לך מגינים! הרי לך מוֹשלים! הרי לך מסדרי סדרים חדשים! ומפי אלה תחיה אוּמה בת מאה וחמשים מיליוֹן! להלקוֹת אותם צריך. אף לא לתלוֹת — חבל על החבלים. רק בשבטים, שבטים, באמצע השוּק, קבל-עם!

המצב היה רציני — גרישה, נתן מיד דין-ושבון לעצמוֹ, אלא שלא יכול היה להתאפק מצחוק:

ברחמיך איואן איואניץ'! היכן תקח כל כך הרבה שבטים להלקוֹת את כוּלם? תצטרך להשמיד את כל היערות!

איואַן איואניץ' העיף בו עינים דולקות בחימה:

— חכה, בפעם אחרת נעשה חשבון בינינוּ — אמר והתחיל מדבר בטון מעשי: — העיר נשארה לעת-עתה בלי שלטון. הכנוּפיה טרם נכנסה העירה. סבוּרים שהיא יראה, שמא יושבים הבוֹלשביקים במארב ורוצים למשוך אותם לתוך הפח. אבל מכיון שייודע להם, שאדוֹני העיר ברחוּ לכל השדים, מיד יציפוּ את הרחובות.

הפסיק רגע והמשיך:

כן, כנופיה זו היא אגף מחיילותיו של האַטאַמאן גריגוֹרייב. מיד כשייכנסוּ, יערכוּ שחיטה ביהודים, כשם שהם עושים בכל מקום.

לדברים האלה נתעכבה בגרוֹנוֹ של מאיר לגימת הטה ולא יכול היה לבלוֹע אוֹתה. התחיל משתעל. ידו של גרישה מיששה מאליה בכיס, אשר הבראוּנינג הקטן שלו היה מוּנח בוֹ תמיד. איואן איואַניץ' המשיך:

— עכשיו יש לעשות מעשה: דיברתי כבר עם אחד ממכרי, מי שהיה מורה בגימנסיה הממשלתית, בחור טוב. בביתו תשבוּ עד יעבור זעם. הוא חוֹחוֹל, ואשתוֹ — אף היא חוֹחוֹלית מן הכפר. והסביבה — כוּלה נוצרים. המקום בטוּח לגמרי.

גרישה שתק. זוֹ הפעם הראשונה במשך שבתם שלשתם יחד בטרקלין הזה, שהוא השיב על מבטו הנבוֹך והאבוּד של מאיר במבט נבוֹך ואבוּד כדוֹמה לו. הרגיש את עצמו, כאילוּ ניטל פתאום הקרקע מתחת לרגליו, ונשאר תלוּי בתוך החלל. אוּלם מצבו זה לא נמשך אלא רגע אחד. היסוֹד המעשי שבו התגבר על המבוּכה הרגעית, ומיד תיכן והעריך את המעשיוּת שבהצעתו של איואַן איואַניץ', וכשגמר זה את דבריו לאמור: “ובכן, התכוננו ללכת” — ענה גרישה:

— טוב. ילך מאיר וגם את נאַטאַשה צריך להביא שמה.

— ואתה, מה? — שאל איואַן איואַניץ'.

— נראה אחר כך — ענה גרישה.

— מאי משמע אחר כך? — התרגז איואַן איואַניץ' — אומר אתה לחכות עד שיעשוּך קציצה, ואז תבוא? שוֹטה. יהוּדים באו כבר אל אותו מורה מכרי בתחנוּנים שיאספם אל ביתו, ואותך מזמינים בכל הכבוד, ועדיין אתה מסרב?

הוחלט, שנאַטאַשה ומאיר הולכים מיד אל בית החוֹחוֹל, מי שהיה מורה בגימנסיה, וגרישה יבוא, משיתחילוּ קלגסי הכנוּפיה נכנסים לעיר. איואַן איואַניץ' ומאיר הלכוּ לקחת את נאַטאַשה, וגרישה יצא להסתוֹבב בעיר — כפי שהוּתנה, בקרבת בית החֹוחוֹל, בלי להתרחק מאותו רוֹבע.

התושבים נעשו לאט-לאט אמיצים יותר. הרחובות נתמלאו אדם. ביחוד היו מרוּבים המטיילים על המדרכוֹת מקרב הנוֹצרים. נדמה לגרישה, שאלה מבליטים את מנוּחת נפשם, את קוֹמתם הזקופה, מפריזים בקולם הרם ובצחוֹקם. נדמה לו כאילוַּ יצאו היום לבוּשים כביום חג, כאילוּ מתגנדרים הם כלפי היהוּדים במצבם המיוּחד, הבטוּח מאסוֹן. כניסת הכנוּפיה הרי היא "בשבילם רק חילוּף שלטוֹן בלבד. הבוֹלשביקים יצאוּ וכנוּפיות עומדות להיכנס. ידידים, אחים. על כל פנים לא גרועים מן הבולשביקים, אולי גם דיברו ביניהם לבין עצמם כך. בקול רם עדיין נמנעו להשמיע דעוֹת אלוּ, אבל פניהם העליזים הביעו את אשר בחובם בלי דברים.

רק היהודים — פניהם חשכים, עיניהם מפיקות דאגה, מביטות על הנוֹצרים בקנאה ונדמה גם בפחד… גרישה ידע את ההבדל שבין יהוּדים לבין לא-יהודים. מילדוּתו ספג ידיעה זו בגבוֹ ובשיניו. לא אחת חזר מן התלמוד-תורה הביתה מוּכה בידי הנערים הנוצרים. אף הוא הכה אוֹתם בשעת הכושר. לא חדש היה לו הדבר. אבל אז תלה הדבר בעוּזוֹ ובאומץ לבו ובכוח ידיו. היתה מלחמה בין צדדים שכוחם שוה. אולם עתה התכווץ לבו בקרבו. לא בכוחו ולא באוֹמץ לבו תלוּי הדבר. עלבון אישי נתעלב, ולא יכול לסלוח, ולא ידע מאת מי יתבע פיצויים.

תרעוֹמת חמה התלקחה בלבו כלפי הבולשביקים שברחוּ ועזבוּ את העיר הפקר לכנוּפיה, לביזה ולמשיסה בידי רוצחים. כלוּם צדק איואַן איואַניץ' בדבּרוֹ על נשקם-רגליהם, ועל תכסיסם — מנוּסת בהלה?

והכנוּפיה התמהמהה. גרישה לא ידע את הסיבה. שמוּעות רווחוּ בעיר, כי המפלגוֹת שאינן בולשביות — ס“ר, ס”ד פועלי-ציון וס"ס ובונד — יצאו במקלוֹת ותפסוּ עמדוֹת על גבולות העיר. אמרוּ, שהבולשביקים השאירוּ להם גם מאתים רוֹבים. ודאי, שהנשק המועט הזה אין בכוחו לעצור את הכנוּפיה העצוּמה והמזוּיינה תותחים ומכונות יריה מפלוֹש העירה. בכל זאת כמהה נפשו של גרישה להיות שם, מקום שהמתגוֹננים עומדים על הגבולות. טֹובה מיתה שם במערכה, מהסתתר בבית החוֹחוֹל. בהסתתרות זו חש גרישה עלבון מיוחד. אולם לצאת אל המגינים לא יכול: הם קיבלו רק את חברי הסתדרויותיהם, והוא לא השתייך לשום מפלגה. מעולם לא הרגיש עצמו בודד ועזוּב כביום הזה. מעולם לא קיננוּ רגשים מרים בלבו כביום הזה. עד שנתרוקנו החוצות מאדם עם חשכה תעה ברחובות. עם חשכה בא אל בית החוֹחוֹל, ישב עם נאַטאַשה על ספסל תחת עץ דובדבנים שבחצר — ושתק.

כל הסביבה היתה נסוּכה דומיה ועטוּיה חושך. לעתים נשמע נפץ יריה בוֹדדה, ושוב נאלמה העלטה. טרטוּר גלגלי עגלה עוברת הרחק נשמע כקול מבשר רעה. אולם לאחר רגע אבד הקול בדוּמיה, ושוב השתררה חשכה דוממה.

לא נראה מהיכן בא איואַן איואַניץ'. ניגש ובתק את השתיקה בצחוֹקוֹ:

— כיונים בארוּבותיהן, חה חה! נו, נו, שבוּ לכם, לא אפריע. אכן, טוֹב פּה מאשר בחדר פנימה — שם צפיפוּת, מוּטלים איש על אחיו. אך לבשו בגדים חמים, לבל תצטננו.

גרישה לא נענה לצחוֹקוֹ של איואַן איואַניץ', זו הפעם הראשונה מאז גרו יחדיו. צחוֹקוֹ של הגוי נדמה לו שלא בעתו. לבו טוב עליו. הוא יכול לצחוק עכשיו, ככל אלה שברחובות…

איוַאן איואַניץ' הביא גלימה שתתעטף בה נאַטאַשה, והלך. נאַטאַשה התעטפה ונשענה על שכמו של גרישה. גרישה ישב נשען על גזע העץ ולא הוציא הגה. גם נאַטאַשה נמנעה מדבּר. רק פעם אחת שאלה אותו:

— למה אתה שותק, גרישה? מה לך?

לא בסדר — ענה גרישה.

— מה לא בסדר? — שאלה.

— בכלל. הכל לא בסדר… — ענה.

נאטאשה נאנחה ונשתקעה בנמנום קל. גרישה ישב בעינים פקוּחוֹת שקוּע בהרהוּרים. נדמה לו, כי מישהו רימה אותו. לגמרי אין החיים פשוּטים כשם שנראוּ לו, לגמרי אין הדרכים ישרוֹת ומפוּנוֹת. יש משא, ויש סיבוּכים, ויש מצבים שצריך לסלק אותם… וצריך לדעת כיצד ואיפה היא הנקוּדה הנכונה אשר ממנה אי-הסדר יוצא וּפורץ לתוך החיים…

הוא לא הרגיש, כיצד לבו ומוחו מתמלאים בגרוּת בלילה הזה. הקלוּת של הילדוּת מתנדפת, ומשא של רצינוּת יורש מקומה… גוּש אחד כבד-משקל עבר על פניו הלילה. ועם דמדומי שחר עורר אותו ממצבו נפץ של ירית תותח שהרעיד את האויר. נאַטאַשה קפצה על רגליה:

— מה זה? הם נכנסים העירה?

יריה אחר יריה רעמו בלי הפסק ביניהן, כרעם ארוֹך שאין לו סוף. אלה היוּ תותחיה של דיביזיה בוֹלשביסטית, אשר הגיעה מעבר חאַרקוֹב והתחילה מפציצה את הרכבת המשורינת ואת מחנה הגריגוֹרייבים.

התותחים לא חדלו מהרעיש את האויר. עד אור הבוקר נסוגוּ מחנות הכנוּפיה חמישה-עשר מיל מן העיר. הבולשביקים חזרו מעבר לנהר העירה.

__________

החיים בעיר שבוּ לקדמוּתם, אבל הרעיונות שחדרו לתוך ראשו של גרישה בלילה הזה לא הרפו עוד ממנו. לא עברו ימים מועטים, והבחור נעשה חבר ל“קן” של ה“גוּבפרוֹדקוֹם”, אך השתדל להעלים את הדבר מחבריו לדירה. הוא לא התעה עצמו לחשוֹב, שיעלה בידו להסתיר את הדבר לעולם; ודאי יתגלה סוף-סוף. אבל מה שיהיה אחר כך — לא נדע. “אז נראה”, ודיה לצרה בשעתה. צר היה לו על איואַן איואַניץ'. למאיר לא איכפת לו. זה יקבל את הכל בשתיקה.

ואיואַן איואַניץ' ומאיר ראו והכירו, שחל בו בגרישה שינוּי — נעשה רציני יותר. צחוֹקוֹ לא נשמע עוד תדיר כל כך וצוֹהל כמלפנים. היו, ימים, שחזר הביתה לרגעים ספוּרים, רק כדי לסדר את עניני הבית, ושוּב נחפז לצאת. למאיר נראה, שהנה הגיע מה שהיה מתירא תמיד שיבוֹא — נתקררה ידידוּתוֹ של גרישה אליו, אינו מרוּצה עוד מהשוּתפוּת. אבל שתק, כדרכו. איואַן איואַניץ' הגיב בשאון וברוגז.

— מסתוֹבב, השד יודע היכן! איני רוצה כלל לדרוש ממך דין-וחשבון על מעשיך. אם יש לך סוֹדוֹת — יישארו נא לעצמך, בבקשה. יש לי עסקים חשוּבים יותר מאלה, אבל איזוֹ זכוּת יש לך לאלץ אוֹתנוּ להיוֹת חרדים לנפשך, כשהמצב — מצב של מצוֹר, השערים כבר נעוּלים, ו“כבוֹדך” אין עוד אתנו? אני דורש מבן-אדם טאַקט יותר — התבין? עליך להתחשב עם אנשים. ולמה בכלל “השפלת את החוֹטם”? כלום ספינותיך טבעו?

פעמים שהתקרב איואַן איואַניץ' בתוכחתוֹ אל האמת, ואז נעץ בעלם מבט חד חוֹקר ודוֹרש:

— האם לא נעשית בולשביק? את האמת הגד, רק את האמת?

כדי להשקיט את רוּחו של איואַן איואַניץ' בדה גרישה שקר, כאילו קטטה נפלה בינו לבין נאַטאַשה. נימוּק זה הרגיע לגמרי את איואַן איואַניץ'.

— א! “הנאהבים נלחמים — הבלוֹריוֹת עפות”! — אמר בצחוק של מבין דבר. ומאז התחיל מניע ראש מתוך חיוך של ערמה מאחרי גבו של העלם היושב שותק וזוֹעף.

פעם אחת חזר גרישה הביתה בשעה מאוחרת, רק כדי להודיע שלא ילוּן בבית, כי הוא נוסע עם נאַטאַשה לחגיגת נישׂוּאין של אחד מפקידי משרדוֹ. איואַן איואַניץ' הצטחק מתוך רצון ונחת:

— ובכן, המעצמוֹת כרתוּ ברית-שלום?

גרישה שב למחרת. לא ניכרה בו אותה זחיחוּת הדעת שלאחר ברית-שלוֹם עם רעיה אהוּבה וגם שלאחר נשף של שמחה. הוא היה מכוּנס אל קרבו עוד יותר משהיה, וכאילוּ קצת מדוכא. אפס בימים ההם לא היתה גם דעתו של איואַן איואַניץ' נתוּנה כל כך לעניני ה“בית”. מאוֹרעוֹת כבירים התרחשוּ לבוא בעולם. אחרי פיזור הכנופיה הגריגורייבית הראשונה, התחיל האַטאַמאַן גריגוֹרייב מתקרב אל העיר עם מחנה עצום מצד יאֶליסאבֶאטגראד, והגנראל הלבן שקוּרה הגיח מרוסטוב עם גדודי פרשיו הצ’אֶצ’אֶנים ועם פלוגות הקצינים הצאַריים, וחתר אף הוא אל העיר. עיגול כעניבה של תליה התחיל מתכרך מסביב לעיר. והעניבה נעשתה צרה ומהודקת יותר מיום ליום. למראית עין שטפו החיים בתוך העיר בזרמם הרגיל, אולם העין החדה של אנשי מיכאל נאַזאַרוֹביץ' חדרה גם בעד כתלי האבן העבים של הקוֹמיסאַריאַטים, גם בעד קוי הגבוּלוֹת והחזית, ולא היה דבר נסתר ממנה. בחוּגי האנשים האלה ידעו לספר, כי שקוּרה מתקרב כסוּפה — עשר פרסות, עשר פרסות ליום; כי ביום פלוני ובשעה פלונית יתקיף את מעברות הדניאֶפר; כי דאגה ומבוכה במערכות הבולשביקים — בבתי החרוֹשת אוספים אסיפות, דורשים דרשות מלהיבות וקוראים להתנדב לצבא האדוֹם. סיפרוּ חרש, כי הרשות מעבירה בצנעה את אוצרו של הבאנק הממלכתי לחאַרקוֹב. במסיבות נסתרות של החוּגים האלה מסרו בלחש ידיעות סתוּמוֹת, בלי קרוֹא בשמות אנשים ומקומות, על דברי כרוּזים שהגיעו מעבר לחזית. מפה לאוזן מסרו על הרכבת שלטון קואַליציוֹני, שהוא קיים כבר ועומד נכון לקחת בידו את מושכות השלטון מיד כשייכנסו הלבנים לתוך העיר. מי עומד בראש שלטון הנפה הזה? — התשובה היתה — קריצת עינים ותנועת ראש בלבד. זה היה מוּבן מאליו. זה הוחלט מכבר. “הוא”… והס… הס מלדבר…

שעה חמה היתה זו לאיואַן איואַניץ'. כל הימים התרוֹצץ לראות “אנשים”, לדבר, לנבא עתידוֹת, לשאוב חדשות. תמיד צריך היה לוֹ לדעת מה נעשה ומה נשמע, כאילו ירא פן ייעשה כל הדבר שלא בפניו והוא יאחר, יישאר מן החוץ. והוא ידע את הכל. והעיקר, ידע — שהגורל נחרץ. גדוֹלוֹת ונצוּרוֹת מתעתדוֹת. המלחמה המכרעת בין התרבוּת והפראוּת החלה. הפגישה האחרונה בין האיתנים, מדידת הכוחות האחרונה. מוֹסדוֹת עולם ירעשו. הוא חש כבר את רעידת האדמה מתחת רגליו. ובשוּבוֹ הביתה עיף ממרוּצה ומחויות, לא הספיקה לו השעה להסיח את כל המוּתר לגלות באזני אנשים שמחוץ והיה נרגש מאד. פעם חזר הביתה במצב מרוֹמם. טפח על גבוֹ של גרישה, שהתעסק ליד התנוּר בהכנת טה:

— סוֹף, אחא גרישא! תוּכל לחשוב, שהבוֹלשביקים כבר אינם! התפלל בשלוֹמה של נשמתם. הדלק נר.

ולא יכול להתאפק והתחיל מריק את הצפוּן בקרבו.

התאמץ לגלוֹת רק אפס קצהו מאשר ידע. טפח אחד גילה, ואף זה ברמזים ובחצאי משפטים. אולם גרישה, שהקשיב בעינים מוּרדוֹת לארץ ובשפתים קפוּצוֹת, הפסיק אותו:

— לא צריך להתערב כל כך עם אלה, איואַן איואַניץ' — ביטא בשפה רפה.

— עם מי “עם אלה”? — כאילו נכוה איואַן איואַניץ'.

— עם מפיצי השמוּעוֹת…

איואַן איואַניץ' השמיע צחוק מוּפרז:

— לשחוק הם לי הבולשביקים שלך! איני ירא מפניהם.

גרישה קפץ ממקומו. פניו הטוֹבים והאדיבים תמיד נתאדמו אודם גס.

— ואני אומר לך, שתחדל מאלה! אַל יהיה לך עסק עמהם! — קרא. מתוך התרגשוּת.

איואַן איואַניץ' נדהם. מעולם לא ראה עוד את גרישה קופץ ומרים קול. עמד לקראתו, הביט, כאילוּ ראה סדרי-עולם משתנים:

— אתה מצוה עלי?

— כן, אני דורש! — היתה התשוּבה אמיצה.

מאיר הביט, כיצד שנים הללו — איואַן איואַניץ' הרם כמגדל, השעיר והחסון, וגרישה בעל הקומה הבינונית, הדק, בעל הפנים החלקים והורוּדים — כיצד הם עומדים זה מוּל זה נרגזים, סוערים, ונדמה לו שהנה הם מתנפלים איש על רעהו באגרופים, וסוף לעולם, קץ לכּל, ואחרי זה — חושך, תוהוּ ובוהו. כל עצמותיו רחפו. התכווץ בתוך הכוּרסה ועצם את עיניו כדי לא לראות את הדבר הנורא הזה. איואַן איואַניץ' הביט ממרום קומתו על גרישה בחשד מהוּל בקצף עצוּר.

— וכי כבר בולשביק אתה? — המה קולו כפעמון מראש מגדל.

נדמה למאיר, שעוֹד מעט ויוריד איואַן איואַניץ' את כף-ידו הגדולה על הנער וימעך אותו כנמלה. ובעוד רגע נדמה לו, שגרישה, הדק והקל, הנה יקפוץ כקפיץ למעלה ויחטוף את איואן איואניץ' בגרגרתו. אבל כלוּם לא אירע מכל המוראים האלה. גרישה הוריד את ידיו הקפוּצות כשני קנים

נובלים וצחק צחוק דהה:

— לא בולשביק, היה שוקט…

— למה זה איפוא אתה מדבר דברים כאלה? — שאף איואַן איואַניץ' רוח מתוך הרווחה.

— כך, — ענה גרישה — סכנה לבוא בחברתם של אלה. למה לך?

האינצידנט נשכח לאט-לאט והאזהרה לא מצאה מסילות בלבו של איואן איואניץ'. הוא לא היה מסוגל לחשוב עתה על דברים אלה, וכל שכן שלא יכול להתעמק בענינים הנוגעים לגרישה.

וגרישה אז כבר חבר למפלגה. הלילה שלן מחוץ לבית לא עם נאַטאַשה בחג של נישוּאין בילה, אלא בקסרקטין של המפלגה יחד עם כל החברים, מזוּין ברובה וברימוני-יד, נכון לצאת עם הקריאה הראשונה לעזרת הפלוּגה שרדפה אחרי כנוּפיה, אשר נתגלתה בקרבת העיר בתוך ערוּצי הנחלים שבערבה. עם אור הבוקר פיזרה הפלוּגה את הכנוּפיה, והרשוּת ניתנה למגוּייסים לחזור לבתיהם. אז שב גרישה אל הטרקלין עם רהיטי הקטיפה. אבל במשך השעות, אשר עשה עם הרובה ביד, נזדקן כדי שנים הרבה. יפה עברה עליו התקופה השניה של התבגרוּתו, אשר החלה בלילה ההוא תחת עץ הדובדבן, בחצרו של החוֹחוֹל. בעצם, לא במידת שעות ושנים צריך היה למוֹד את אשר צץ ועלה בקרב גרישה במשך הלילה הזה האחרון. לא זקנה ולא עלוּמים היו באלה, אלא השגת עולם והרגשת עצמו בעולם. מין משקל חדש התחיל לחוש בקרבו ובסביבתו. נודע לו, כי היות בולשביק לא דבר פשוּט הוּא. היות בולשביק משמע — המפלגה בצד אחד וכל העולם כולו בצד שני. אין שלום ביניהם. או נצחון או מיתה. אין דרכים אחרות באמצע. וכל שאינו חבר למפלגה הריהו אויב. והחבר שייך כוּלו למפלגה, בלי הוציא כלשהו מן הכלל. והוּא, גרישה — בתוך המפלגה, בולשביק. להכרה זו משקל והיקף, אשר שאפו לכבוֹש את כל מהותו של אדם. הדפה מפניה הֶרגלים, יחסים, אמוּנוֹת, סנטימנטים שהיה להם קודם מרחב בנשמה ועתה הוּכרחוּ להצטמצם, להתקמט, לקבל תואר אחר וגיזרה אחרת. בעקב המשא הזה נעשו פניו של גרישה זוֹעפים, צחוֹקוֹ נחבא ומאזן נפשו מתנוֹדד.

אוּלם הסוֹד נתגלה סוף-סוף. בלילה אחד של מצב מצור (הרשות התחילה לדקדק בו בקפדנוּת יתרה), כשהרחובות היו שקוּעים בתוך השממה, ודיירי החדר עם רהיטי הקטיפה ישנו כבר, — נשמעוּ צעדים כבדים על המדרכה שלפני הבית. צעדים בחוּץ בשעה זו נשמעו כקול פעמוֹנים מבשרי אסון. שלושת הדיירים יחדיו הקיצו והתחילו מקשיבים, הצעדים התקרבו אל החלון, ואצבעות התחילוּ מתופפוֹת על הזכוּכית. שלשתם קפצוּ מעל משכבותיהם. איואן איואַניץ' התחיל מתלבש.

— נוּ, אחים — לחש — אלי באו, לקחת את נשמתי. אבל אני לא אתן את עצמי חי בידם…

מוּבן, בלילה של עוצר יכלו לדפוק רק שליחי הצ’אָקה, וּמי דרוּש להם פה בנוה שאנן זה — ודאי הוא.

אולם גרישה מיהר אל החלון, הפשיל קצה וילון ושאל לאשר שם. מן החוּץ נשמעה תשוּבה קצרה, איזו מלה עמוּמה אחת. גרישה ענה אף הוא מלה אחת: “מיד”. והודיע לחברים שמבפנים:

— אני קרוא ללכת למקום אחד. לא כלוּם. היו שקטים.

הדליק בחפזה את הפתילה והתחיל מתלבש. איואַן איואניץ', שהרעיון על הצ’אָקה היה תחוּב כמסמר במוחו, הבין שבאו לאסור את גרישה. התחיל מאיץ בו לברוח דרך הפתח המוביל לחצר.

— ומשם — אל הגן, ועל הגדר — וחסל… — לחש בהתרגשות.

גרישה אמר לו שלא ידבר הבלים. אין איש בא לאסור אותו. ובעצמו מיהר ללבוש מלבוש אחר מלבוש. איואַן איואַניץ' נבוך:

— ולאן איפוא קוֹראים אותך?

— לא חשוב — ענה גרישה קצרות.

— ומי? מה הדבר? מה אתה מעלים? איזה סודות?

—וכי מחוּייב אתה לדעת את הכל?

איואן איואַניץ' הרגיש בדבריו שוּב אותו טוֹן יבש ועוֹקץ, כאשר בשעת התנגשוּתם הראשונה, והחשד הציף את לבו שוב: הוּא בולשביק… רימה אותך…

גרישה היה כבר מוּכן לצאת, אבל איואַן איואַניץ' החזיק בזרועו ועיכב אותו:

— רימיתנו, אַ? הוֹדה! התוודה!

גרישה חלץ את זרועו:

— הנח! — ויצא.

הוברר הדבר. איואַן איואַניץ' פלט קללה מפיו. אחר כך עמד על גבי מאיר, ומראהו כשופט אכזרי מכריז גזר-דין של מות, כרוצח נפש על גבי קרבנו. עיניו ירו זיקים, ומבין שיניו סינן בקצף דברים קשים וכבדים:

— הוא רימה אותי! כל הזמן הוליך אותי שולל! מתחפש הוא! מתכחש! לתלוֹת אותו צריך! לתלות את כולם על עץ אחד!

אחר כך נמשך ליל נדוּדים כבד בחדר. מאיר ישב חובק את ברכיו על משכבו, שטוּף הרגשה קשה, שהפעם קרה האסון באמת. עתה נורא יותר מכל אשר היה. אין עוד אחיזה לגמרי. לא זה שגרישה נצטרף למפלגה, אלא שהחיים מתערערים, החיים האלה שבחדר הזה נחרבים, נשברים לרסיסים.

ואיואַן איואניץ' פסע הנה והנה. לאור הפתילה העשנה נזרק צלו הענקי מדי עברוֹ לפני השולחן, שעליו עמדה הדיוֹתה, מכותל לכותל. הרושם החזק הראשון היה, כאילו הוּכה בקדקדו מכּת פטיש כבד. חדל מצעוק ומהפחיד את מאיר בעיניו ובדבריו על תליות ומיתות, אבל קצפוֹ הלך וסער בקרבו.

כשהאיר היום ובחדר הורגש ביחוד חסרונו של גרישה, אשר היה רגיל בשעה זו להתעסק כבר ליד תנור הפח בהכנת רותחין לטה, התלקח קצפּוֹ של איואַן איואַניץ' עוד יותר. מבטו נפל על הכרטיסים לאספקה, שהשאיר גרישה לפני צאתו, מתוך אזהרה לקבל סוּכר בקואופרטיב, מפני שמחר יעבור המועד, והוא שמא לא יהיה לו פנאי לכך, — חטף איואַן איואַניץ' את הכרטיסים וזרק אותם בחימה ארצה:

— אין לי צורך בכרטיסים שלו! אין לי צורך בסוּכר שלו! איני רוצה לדעת אותו! ואיני רוצה לגור עמו. אף יום אחד אין אנו נשארים עוד פה. השמעת? עוד הבוקר אנו הולכים להשתדל בדבר חדר אחר!

____________

בשבע שעות יצא איוַאן איואַניץ' וסחב עמו גם את מאיר אל הז’ילאוֹטדיאֶל לבקש דירה אחרת. האוּלם הגדול של הז’ילאוֹטדיאֶל היה כבר מלא אנשים ושאוֹן. והתור ארוך למרות השעה המוּקדמת. נראה, שהאנשים תפסוּ מקוֹמוֹת בתור עוד לפני עלות השחר, ואוּלי לנו פה כל הלילה. נדמה למאיר, שמראה האוּלם לא נשתנה כלום מלפני תשעה חדשים, כאשר נפגש פה עם גרישה בפעם הראשונה. אותו עב הענן, אוֹתה מאַחוֹרקה מחניקה, אוֹתן הפּנים המבוּלבלוֹת, הדוחק, הריצה, החיפזון, היאוש האפל בעיני הממתינים. נדמה לו, שכלל לא עברו ולא היו במציאות תשעת החדשים האלה, המפרידים אותו מאז ועד עתה. חלוֹם הוא שחלם אז, בעמדו בתור הזה, ועתה הקיץ שוּב במקום הזה ובשעה הזאת, לבו התכווץ בקרבו לזכר, שעוד מעט בגשתוֹ אל האשנב, יהא נפגע במבטה הקר והאדיש של אותה נערה צהוּבה: “מחר תבוא”.

“מחר תבוֹא”. יום יום — “מחר תבוֹא”, ואין מוצא. אין קרן אור. אין תקוה. אפלה קרה…

איואַן איואַניץ' עורר אותו מחזיונו ברטן קולו ההומה:

— שדים! עומדים כבני בקר, ואין ביניהם אף אחד, שיקוּם ויאמר: “די!” “איננוּ רוֹצים עוֹד!” היוּ-חיוּ בני-אדם על האדמה, וכל אחד היתה לוֹ פינה להניח את ראשו, ופתאום, משהגיע גרישקה שלנוּ לשלטוֹן, נצטמק השטח, אין עוֹד מקוֹם בּארץ, אין בתים. “לינוּ, בהמוֹת, תחת כיפת השמים!”

איואַן איואַניץ' היה נרגז ונרגש יותר מכדי יכולת לעמוד במקום אחד. הוּא רצה לדבר, להתנוֹעע, לשתוֹת. לא הצמאוֹן הציק לו, אלא הריקניוּת שבלב, כאילוּ נעקרה מתוֹכוֹ שן רחבה רקוּבה. דחה את העמידה בתור למחרת והלך עם מאיר אל אשר הלך לשתות חאַנז’ה. הדרך עברה בשוּק, והשוק מלא המון רב. תגרניות ישבו ליד דוכניהן עם סוכריות מלוכלכות עשויות עמילן, עם עוגות מרוּפשות מכוּסוּת זבוּבים, עם גפרוּרים, סיגריוֹת, לחם, סנדלים. בין שוּרוֹת הדוכנים נדחקו אכרים ונשיהם, שהסתירו בסלים קטנים מתחת לתבן וסמרטוּטים את תוצרת ביתם — נתח גבינה מעוֹרבת בסיד, חמאה נלוֹשה בדייסה של תפּוּחי-אדמה, ככר לחם מן הכפר עם תערוֹבת של קמח שעורים. מן הצד ולאורך כל הרחוב עמדוּ אכרים עם פרי אדמתם — תפוּחי-אדמה, סלק, גזר, בצלים ומאַחוֹרקה תעשית בית, ירוקה, עשוּיה מעשב הערבה.

רואה אתה? רואה? — הדף איואַן איואַניץ' בצדו של מאיר ועורר את תשומת לבו על המראה אשר נתגלה לעיניו.

גברת מן העיר נשאה-ונתנה עם אכרה מן הכפר, ואי-אפשר היה לדעת, מי המוֹכרת וּמי הקוֹנה. הגברת ממששת חמאה חשוּדה ומוכיחה שהיא עבוּשה, ריחה רע וצבעה לא טבעי. האכרה ממששת חוּלצה של הגברת ומתלוננת שהבד רקוּב ו“נמס תחת הידים”. מיד התפקידים מתחלפים: הגברת מרימה את החוּלצה מעל השמש ונשבעת שהבד צרפתי הוא מלפני המלחמה, והחוּלצה תשמש עוד שנים רבות. האכרה נועצת אצבע לתוך החמאה ומראה, כמה היא נקיה וטהורה וטריה, של שמנת צרוּפה. שני הצדדים הם בעונה אחת גם מוכרים גם קונים. שניהם מתאוים בכל מאוֹדם לרכוש את הדבר שהם מבזים, לכאורה, ומפחיתים את ערכו. הגברת זקוּקה לחמאה — בשביל הילדים, והאכרה מבקשת את החוּלצה, כי הכל כבר בלה בביתה ואין לה לבוּש ללכת אל בית-הכנסיה. החליפים באים סוף-סוף לידי גמר. הגברת מוסיפה על החוּלצה זוּג גרבים של ילדים אכולי עש, והאכרה מוסיפה מתוך שלה בצלים יבשים אחדים.

מבין אתה? — ריטן איואַן איואַניץ' — אין מסחר עוֹד, אין קוֹמאֶרציה. יש חליפין, כמו לפני אלפי שנים. לי בת ולך חזיר. הרי לך איפוֹא בתי ותן לי את חזירך. ציביליזציה של תקופת האבן מתחדשת. כך הוא רצונו של גרישקה!

אצל אכר אחד עם תרמיל של מאַחורקה עמד ברנש עירוֹני אחד, שהציע להחליף מסמרים ישנים בכוס של מאחוֹרקה. עיני האכר נוֹצצוּ מתאוה, במששו כל מסמר ומסמר לחוּד. התבונן בברזל, ניסה לכוף אוֹתוֹ, נתן אוֹתוֹ בין שיניו. מסמר אחד העלה חלוּדה רבה. הניף אותו האכר מול עיני העירוני בתוכחה, כאילוּ גילה פשע נורא. אלא שבקולו נשמע מכאוב יותר מתוכחה: מקולקל, לא יהא חודר לתוך העץ, יתכופף. אח-אח! יתכופף.

— נוּ, מה? — מעניין? — רטן איואַן איואַניץ' — הלב לא מתפלץ? חרדים על מסמר, כאילו היה זה אבן שוֹהם. מסמר — בחינת מטמון! תאוות סוערות בשל מסמר ישן. תמונה! גרישקה יודע זאת? ומה נעשה, כשלא יהיו עוד גם מסמרים ישנים בעיר? מה נחליף במאַחוֹרקה? וכשלא תישארנה עוד חוּלצוֹת ישנוֹת בארגזי הגברות להחליפן בחמאה? יגוועו התינוקות ברעב — כן? והנשים תלבשנה חגורות מעלי תאנים, כאדם וחוה בגן-עדן? טוֹב, הא? גן-עדן בוֹלשביסטי זה, אשר גרישקה עוֹמד ליצוֹר אוֹתוֹ!

איואַן איואַניץ' נשתתק. מיליציונר צף ועלה מתוך ההמון. אשה אחת שנשאה-ונתנה עם אכרה על עסק של חילוף מכנסי נשים מטוּלאים בספל שמנת, הסתירה בחפזון את סחורתה בחיקה ועמדה קפוּאה עד עבוֹר השוטר. איואַן איואַניץ' הביט כזה שהוא מוקסם ממשחק ארטיסטים גאוֹנים על הבמה.

— מבין אתה? — רעד כולו — כיצד נפחדה האשה? וכיצד עמדה? כאילו אין לה פה שום עסק. תום של מלאך משמים! התבין? — ראַשאֶל! דוּזאֶ! ולמה? מפני שסחר-מכר כזה אסוּר. ספּאֶקוּלאציה היא, קוֹנטר-ריבוֹלוּציה. מבין אתה, כמה זה מחוּכם? גאוֹני! רוצה אתה בכף שמנת? — קוֹנטר-ריבוֹלוּציה! אל הצ’אֶקה! רוֹצה אתה בסיגריה של מאחורקה? — קוֹנטר-ריבולוציה! אל הצ’אֶקה! רוצה אתה בסיגריה של מאַחורקה? — קונטר-ריבוֹלוּציה, ספּקוּלאציה — אל הצ’אֶקה! הסדר הבוֹלשביסטי אינוֹ מרשה שמנת ומאַחוֹרקה. גרישה אינוֹ מוֹאיל. הוֹי, חפצי לדעת, כיצד יביט בעיני, ופניו לא יחפרוּ!

מאיר שמע, וכל מלה נפלה על לבו כמהלוּמת פטיש: חושך, חושך. בכל מקום חושך. בכל העולם. גם תמול, גם היום. גם מחר. “מחר תבוא”… רק גרישה יודע את הקסם נגד החושך. אילוּ אפשר היה להביט בעיניו… לשמוע את קולו עכשיו…

וגרישה עמד בשעה זו בתוך התיאטרון העירוני, שהיה מלא מפה לפה. מעל הבמה הטיף ציר שלוּח מאת המרכז:

— אנחנו לא נתן לאוֹיב אף שעל אחד מאדמת הפרוֹליטאריאט, אשר רכש אותה בדמי הרוּגיו ומעוּניו-קדוֹשיו. לא נתן לקונטר-ריבוֹלוּציה החצוּפה לגשת אל העיר אף לא כמטחוי קשת! פרזות עומדת העיר לקראת כל ארבע רוּחוֹת הערבה, אולם אנחנו נהיה מבצר לה. גויותינו קירותיו, בשרנוּ — סוללותיו, רוּחנו — מגדליו. חזקים אנחנו וקשים מברזל וממלט! רוּחנו מגביהה עוף למעלה מאוירונים! אל גבוּרתנו יתפוצץ לרסיסים הנחש הבריח המגיח אלינו. לעיני כל חברינו פה, לעיני הפרוליטאַריאַט של כל הארץ, לעיני הפרוליטאַריאַט של כל העולם, הצופה לפעולתנו מתוך תקוה ותוחלת, אנוּ מקדישים את העיר להיותה המבצר האדום של הפרוליטאַריאַט! יחי המבצר האדום של הפרוליטאַיראַט!

כל מלה שיצאה מפי הנואם נכנסה בלבו של גרישה כנחשול אבן-צור, נדבך במבצר האדוֹם, חזק מברזל וממלט, אשר העריצים הלבנים יהיו נתקלים בו ומנוּפצים לרסיסים. כמשוגע מחא כף וקרא “יחי!” אחר-כך שר עם כל הקהל את ה“אינטרנאציונאל”, ונדמה לו שהקול בוקע אל כל הארצות, והפרוליטאַריאַט של כל אפסי תבל מקשיב לשירה.

על איואן איואניץ' ועל מאיר לא חשב עתה כלל.

_______________

איואַן איואַניץ' ומאיר חיכוּ עד שעה מאוּחרת בלילה, שמא ישוב גרישה הביתה, ולא שכבו. מאיר חיכה, כי ערגה נפשו אליו. ואיואן איואניץ' — כדי לראות, כיצד ישא אליו גרישקה את עיניו ופניו לא יחפרו. גרישה לא בא, ואיואַן איואַניץ' התקצף: מה לוֹ הנער האסוּפי הזה, — הפרא שנתחנך על מדרכות העיירה באֶרדיאנסק? אין לו שום עסק עמוֹ. לא אח הוּא לו ולא מחוּתן. המעטים הנערים הפוחזים והריקים, הממלאים את שוּרות הבולשביקים? והרי הוּא, גרישקה, אחד מהם, אחד מבין אלפים, רבבות. אין לבו כלל וכלל אליו וגם לדעת אותו אינו רוצה. ועוד התקצף על החוֹם, שאין אויר לנשימה בטרקלין הגדול הזה. יקח השטן גם את החדר, גם את רהיטיו הרפוּדים קטיפה והמלאים אבק ועש! הלאה מזה!

בבוקר יצא עם מאיר לתפוֹס מקום בראש התור ב“ז’ילאֹוטדיאֶל”. מאיר הלך בלי חשק, כי לא רצה כלל להיפרד מגרישה. בלי גרישה גדול החושך עוד יותר. מאחרי המראות, שהראה לו איואַן איואַניץ' אתמול בשוּק, נשאר בקרבו הרוֹשם, שהעולם נחרב. ונדמה לו, שרק בגרישה יש למצוא סעד ומשען. הלך מפני שלא יכול היה להשיב את פני איואַן איואַניץ', שגם הוא משען וסעד, ושגם הוא קרן אור באפלה.

אוּלם עד ה ז’ילאֹוטדיאֶל לא הגיעוּ גם שניהם. אם כי היתה השעה מוקדמת, ניכרה תנוּעה רבה בחוּצות, שלא כרגיל. עגלות טעוּנות כלים נפגשו על כל צעד. לפני שערי חצרות רבים עמדו עגלות, שטעינתן לא נגמרה: נערמו עליהן רהיטים, גיגיות, דליים וכל מיני כלי בית. ארזו אותם בחפזה ודפקו את הסוּסים. ברחובות המרכזיים נמשכו שוּרות-שוּרות עגלות עמוּסות, בכיווּן אל תחנת הרכבת. ביניהן התחכמו להבקיע דרך כרכרות ומכוֹניוֹת, אשר אצו הנה ושוב בחריקה ובשריקה מבוהלת. השריקות ורעש האופנים עם התנוּעה הבלתי-פוסקת, והזרם הנחפז של הולכי רגל על המדרכות עשו רושם, כאילו כל העיר זזה ממקומה ויוצאה לדרך. נדמה, שעוד מעט וניתקו גם הבתים ממקוֹמם ויסעו.

בראשוֹ של איואַן איואַניץ' עבר כאש ברק המחשבה: “אֶבאַקוּאַציה”… בחבוּרתו של מיכאל נאַזאַרוֹביץ' חיכו לה מאז. כן. השלטון הבולשביסטי עוֹזב את העיר. מיהר איואַן איואַניץ' והטיל את עצמו לתוך ההמון. שתים-שלוש שאלות לעוברים ולשבים — והדבר הוברר: אכן, הפקידים האחראים מוציאים את משפחותיהם עם כלי ביתם מן המקום. ראשי המפלגה אצים במכוניות לסדר את האֶבאַקוּאַציה ולהשגיח עליה ולחסל את העסקים בעיר.

השמחה ש“הם” מוּכים, ש“הם” נוֹפלים, ש“הם” בורחים, — מילאה את איואַן איואַניץ' כל כך עליצוּת, עד ששכח מיד את גרישה ואת כל הרוגז של היממה שעברה.

— צריך לראות מה “שם”? — עלה פתאום רעיון במוחו והפנה אותו מהרה בדרך המוֹבילה אל הסימטה, אשר שם ביתו של מיכאל נאַזאַרוֹביץ'.

ובעברוֹ בין העגלות הטעוּנות, דפק את מאיר בצדו:

— רואה אתה — ברזל! פה אין מסמר לבדק בית, ו“הם” מוציאים את הברזל, כאילו שלהם הוא, כאילו הם טרחו ויגעו ליצור אותו. וגם הנייר הזה — כאילו הם בזיעת אפם יצרו אותו. השודדים! סוֹחבים את העושר מן המקום. מציגים את הנפה ריקה. גזל! רק על הגזל הם מתקיימים.

מאיר הלך בצדוֹ. כל מה שהרבה איואַן איואַניץ' לשמוח, כן נעשה לו, למאיר, ברוּר יותר, שגרישה אבוּד בשבילו. אם הבולשביקים עוֹקרים, יילוה גרישה אליהם, והוּא, מאיר, לא יראה אותו עוד. לא יראה אותו לעולם…

ואיואַן איואַניץ' מיהר. “לשם”, “לשם”. מה עושה שם הזקן עכשיו? ודאי עוסקים שם בענינים חשוּבים, עיקריים. לוּ רק אפשר היה להציץ שמה בקצה-עין, דרך סדק צר. אפשר שיזדמן מישהו בדרך וישאל, ויקבל ידיעה…

ואמנם נזדמן… בין אוֹרחות העגלוֹת, אולם בכיווּן הפוּך, אל המרכז, פילסה לה נתיב כרכרה אחת מלאה אדם, מלח מזוּין מימין, מלח מזוּין משמאל, וביניהם באמצע — איש זקן בעל שער כסף ובתוך מסגרת השער — פנים עדינים, אצילים, אינטליגנטיים… ככדור חלף פתאום את לבו של איואַן איואַניץ'. הוא התכוֹפף רגע, כנופל, פיו נפתח מחוסר אויר לנשימה. אולם בן-רגע הזדקף מלוא קוֹמתוֹ, הרים ידוֹ ומגרונו התפרצה געיה:

— אוֹ — אוֹ — וֹ — —

גוּפוֹ הענקי של האיש, בן לכמה דוֹרוֹת של פּוֹפּים מפוּטמים, לא עצר כוח לשאת את עוצם המכה הזאת והוא נתכווץ ונצטמק, אולם מיד הזדרז ונזדקר ופרץ לתוך המון ההולכים והתחיל רץ אחרי הכרכרה שהתגוללה חיש לפנים. מאיר רץ אחריו, אך כלום אפשר לו ל מאיר שישיג בתוך זרם ההמון את איואַן איואַניץ‘? מאיר היה מוכרח לפנות הצדה בפני כל הבא לקראתוֹ, ואיואַן איואַניץ’ הדף מפניו אשר כל אשר עמד למפגע על דרכנו. רגלי מאיר היו עשויות לתעוֹת ולגשש, צעד לפנים וצעד לאחור. רגליו של מאיר היה בגידיהן מוֹרא, כעופרת, ורגליו של איואַן איואַניץ' היו קלות כרגלי כלב שנשתטה. איואַן איואַניץ' נעלם מיד מעיניו של מאיר, אולם מאיר לא רצה לעזוב אותו. וזאת הפעם הראשונה למן היום אשר שלחוֹ אביו להיות עריק בארץ נכריה, שהרים את רגליו לרוּץ, וזאת הפעם הראשונה מאז, שהוא רץ ביזמתו עצמו. מעין של הכרה נפתח פתאום בנפשו.

הוא רץ אחרי איואַן איואַניץ' גם לאחר שנעלם ממנו. בא עד רחוב גוֹגוֹל, אשר שם הצ’אָקה, ולא מצא אותו. רץ אל הסימטה, שגר בה אותו זקן, ולא מצא אותו. הסתובב ברחובות בין ההמונים, אוּלי יפגשהוּ. שלוש שעות נמשכוּ חיפוּשיו. בא לראות גם במקום, אשר שם היה איואַן איואַניץ‘, שותה חאַנז’ה. שם הוגד לו, שאמנם היה פה איואַן איואַניץ’, הריק שני בקבוקים ויצא. מאיר רץ הביתה, אל המקלט האחרון, אל כף התקוה האחרונה, שמא ימצא את גרישה בבית, ויספר לו. אולי ידע הוא מה לעשות.

ושם חיכתה לו אפתעה. החדר היה מלא אדם, וגם גרישה היה פה, וגם איואַן איואַניץ‘. איוַאן איואַניץ’ היה מוּטל על מיטתו החלוּדה. שני אנשים מידידיו, מחבוּרתו של מיכאל נאזארוביץ', החזיקוּ בו בידים אמיצוֹת. אחד ממראשותיו, אחד ממרגלותיו, שלא יקפוץ מעל המיטה. פניו להטוּ כאש. עיניו מלאו שגעון, והוא כוּלו מתפתל ומתאמץ להיחלץ מידי מחזיקיו וצורח בקול, שהיה כבר צרוּד וקהה ונטוּל אוֹנים מן הצעקות:

— הניחו לי! אני דורש! הרפו! תנו לי לחנוק אותו במו ידי! גש הנה, גרישקה, בולשביק! ככלב אמיתך! את דמוֹ אנקוֹם! את דמיו הקדוֹשים! אנקוֹם! א — נ — קוֹם! תחת חייו — חייך! מרגל בזוּי! מוסר לצ’אֶקה! רוצח! ז’יד ארוּר! הֵא! מסוֹר גם אותי! הנני, מסוֹר! אני אמיתך מיתה משוּנה! נבל, מנוֹוּל!

האנשים שהחזיקוּ בו השתדלוּ להשקיטוֹ.

— נוּ, איואַן איואַניץ', בן-אדם נעים! חדל! נו, הישקט!

וּגרישה יושב לפני השוּלחן בראש מוּרד ושותק; מביט בלי נוע על אצבעות הרופא שישב מולו ורשם בעפרון מה שרשם על פיסת נייר. הרופא מסר את הפיתקה לגרישה:

— הנה — אמר — לפי פיתקה זו יקבלו את החולה לבית-החולים העירוני. פה אי-אפשר לו להישאר. מקרה של קדחת ממארת. מחמת חאנז’ה… נוּ, אוּלי יתגבר. אוֹרגאַניזם של פיל. הוּבילוּהוּ מיד.

גרישה מיהר להביא כרכרה. ועד שאסרוּ את איואַן איואַניץ' במגבות והניחוּ אותו בעגלה, יסר את מאיר בקול זועם:

— הנה כרטיסי האספקה מתגוללים על הרצפה. לא קיבלתם אתמול את הסוכר, כאשר הזהרתי. עתה עבר הזמן. חוֹדש תמים תשבוּ בלי סוּכר.

מאיר עמד ושתק. רצה להגיד, שלא הסוּכר חשוּב, ולא יכול להוציא מלה מפיו. הוא קם ללכת עם העגלה אל בית-החולים, אבל גרישה ציוה עליו להישאר:

— אתה שב בבית. אל תסתוֹבב ברחוֹבוֹת. יהיו חוטפים לחפוֹר חפירוֹת בחזית. תאבד שם, ואני לא אהיה עתה פנוי לטפל בך.

לפני צאתו עמד קצת, כפוסח על הסעיפים. חפץ להגיד עוד מלים אחדות על מאסרו של מיכאל נאַזאַרוֹביץ' והאשמתוֹ של איואן איואניץ'. אך המלים לא נעתקוּ מעל לשונו.

— נו הניע יד — לא כלוּם. אל תחכה לי. לא אבוא ללון. וסוּכר יש עוד קצת בקוּפסת הפח.

ויצא.

מאיר לא יכול היה למלא את מצוַת גרישה לא להמתין לבואו. הוא התחיל ממתין מבעוד יום, ולא חדל כל הערב, ובלילה שכב לבוּש ונעוּל כדי לא להרדם. נפשו ערגה במין כמיהה רוֹתחת דוֹמה לתפילה חמה. וגרישה לא שב גם כל יוֹם המחרת. יאוּש השתרר בלבו של מאיר. נדמה לו, כי לעולם לא יראה עוד אותו, ולעולם לא יראה עוד את איואַן איואַניץ', ולעולם יישאר שוב בודד, איבר מדוּלדל מן החיים. מחשבות אלה הטילו עליו פחד. התאמץ לבקש מעוֹז בתקוה: אולי יבוא עוד גרישה. אין עוד חצוֹת לילה, אולם הוא יכול לבוא גם לפנות בוקר, גם בבוקר.. והקשיב לנעשה בחוץ כלום לא נשמע. מתה העיר. רק קוֹלוֹת עמוּמים, כפרץ שיעוּל מקרב לב זקן ונשבר, הגיעוּ משם. אי-אפשר היה לעמוד על מהוּת הקול — הנביחת כלבים היא מרחוק, אם ירית אקדח מקרוב. מי זה מעיז לזרוק קול לתוך השממה הזאת ולרסק את חלקת פניה? ואוּלי הקולות באים מרחוב גוֹגוֹל הקרוב, ממקום מוסדות הצ’אֶקה, עם משרדיהם האפלים ועם מרתפיהם הסוֹדיים? אוּלי יורים שם במרתפים שמתחת לארץ אל לבות מפרפרים של תפוּסים אוּלי הכדוּרים שלוּחים אל לבו של הזקן שהוּבל על ידי המלחים הנזעמים? מי יודע, מה נעשה שם במרתפים בלילה אשר כזה….

ומה נעשה בכל העיר? אילו זוועות ופחדים נארגים מן הצלמות בתוך ריקנות הרחובות בשביל יום המחרת? נדמה למאיר, כאילו שתי חיות משוּנות אוחזות בכפות מגודלות זו בצוארה של זוֹ ומתוך שתיקה ושיניים הדוּקות הן חונקות, חונקות, חונקות זו את זו…

בבקרוֹ של היום השני לא יכול עוד מאיר להבליג על רוחו. ארבע שנים רצוּפות אחרי החיים השלוים והמרוּוחים בבית אביו בסמוֹרגון המלאה שמש וירק, עם צפרים ועם חברים, יכול היה להתכנס בימי העריקוּת בפינתו בחוֹשך, כזחל בפקעתו, ולעמוד מחוץ לבני-אדם בלי קוצר-רוּח, בהכנעה. ואילוּ עתה, אחרי תשעת החדשים עם גרישה ועם איואַן איואּניץ' בחדר הזה, בסוּגר של מצב-מצור, התחוללה מרידה בקרבו. לא יכול, לא רצה עוד חַיִץ בינו וּבין העולם. הוּא חיכה עד הצהרים. יותר לא יכול. ויצא.

— לאן? — למצוא את האנשים, אשר בלעדיהם אין חיים.

הרחובות לא המו עוד כמו שלשום. להיפך. נדמה למאיר, כי נתרוקנו מאז. מכוניות לא נראו. עגלוֹת נפגשוּ נדירות מאד. גם ההמונים על המדרכות נתמעטוּ, וכאילוּ נבלוּ ודהוּ ונפחתה קוֹמתם, ובגדיהם בלוּ. דאגה היתה נסוּכה על כל פּנים. ועצב — על הבתים ועל המחסנים הגדוֹלים הריקים, אשר חלונות הראוה שלהם כוּסוּ קרשים מכוּסי מודעות ופלאַקאַטים רטוּשים עם קצוות מדוּלדלים, מתנופפים ברוח. במשרדו של גרישה היה מספר הפקידים מעט; וגם אלה ישבו ליד השולחנות כישנים, או שתעו כאבוּדים במסדרונים הריקים. חסרה רוח חיים, כאילוּ הדמים הוּרקו מתוך עוֹרקיהם. האסמים הגדולים שבחצר עמדו פתוחים, שוממים ומאוּם אין בהם.

גרישה לא היה פה, ומאיר הלך לחפשו בבית המפלגה. גם פה לא היה. היה ברוּר למאיר — את גרישה לא ימצא. אוּלי שוּלח כבר אל המערכה. אכזבה מילאה אותו ומרצוֹ פּחת. הרגיש עייפוּת, ובהליכה אטית שׂירך דרכוֹ לבית-החוֹלים אל איואַן איואַניץ'.

חצר בית-החולים היתה ריקה. מאיר נשאר עומד נבוֹך בתוכה. לא היה בוֹ אוֹמץ לדפוֹק על הדלתות. עמד בעינים תלויות אל טוּרי החלונות המרוּבים, ולא ידע מה לעשות. עד שיצא איש נעוּל מגפים גבוֹהים ועטוּף סינר רחב מזוֹהם; כנראה, פועל מן המטבח; ניגש אליו:

— מה צריך, חבר? לבקר חוֹלה?

ובפנים מסבירוֹת ובהשתתפוּת רבה ערך חקירה-ודרישה מפוֹרטת: מי החולה? מה שמו, שם משפחתו. מה קירבה מקשרת אותו עם הבא. היש לו אשה, בנים, בן כמה הוא, מתי חלה, ועוד, ועוד. וכאשר קיבל תשוּבה על כל שאלותיו הודיע:

— ביקוּר-חולים מוּתר רק באחד בשבת, בשלישי בוֹ ובששי. היום, חבר, יום רביעי. תבוֹא מחרתיים.

פנה והלך, אוּלם לאחרי פסיעות אחדות חזר.

מוּתר לדעת, מה מחלתו של החבר שלך, איואַן איואַניץ'?

ולאחרי שקיבל ממאיר תשוּבה גם על שאלה זו, העמיד פּנים קשות:

— קדחת בשל שיכרוּת? זוהי, אחא, מחלה רצינית. תוכל אחא, להדליק נר לנשמתו, במלכות-שמים תהא מנוחתו.

— וכי הוא מת?! — נפעם מאיר.

— בן-אדם מגוחך אתה, חבר. רבים מתים אצלנו. היום הזה בלבד, מנה לך, הוֹצאנו לקבורה חמשה ארונות. ותמוֹל — שבעה. וגם עתה חדר המתים מלא…

כפף את ראשו ולחש על אזנו של מאיר:

רוֹאה אתה, חבר — המזון רע, ובני-אדם נופלים כזבוּבים. הבינות? תחת יין שוֹתים חאַנז’ה…

הפעם הלך ולא שב עוד. בשארית כוחו הגיע מאיר ברגליו הכושלות אל הספסל, אשר באמצע החצר בצל עצי שיטה. שם ישב והוריד את ראשו בלי אוֹנים. התחיל מרגיש פתאוֹם את תנוּעת הרגעים החולפים — תנוּעה כבדה, אטית, אילמת של משאת גדולה, ספוּגה חשיבוּת רבה. נדמה לו, כאילוּ מתנדנד הוא על גבי המשאת הזאת ובקרבה, והוא יגע מן המאמץ להחזיק את שיווּי המשקולת; כאילו שטוּת הוא על חוּדה של סכין. פרצוּפוֹ של איואַן איואַניץ', מקוּלקל צוּרה, מעוֹרר רחמים, — מציץ ומתעלם, מופיע ונמוג, והוא מאיר, מוּכרח לתפוֹס אותו, להחזיק בו. הוא רודף לאחוז בו. וקשה הדבר ומייגע…

אלה היו בלהות מתוך חום, שתקף אותו לרגע. לאט-לאט עזבו אותו, ובמקומן באה המציאוּת — מציאוּת של שויון -רוּח ואפס. איואַן איואַניץ' מת, גרישה איננוּ, והוּא יושב בחצר בית-החולים. אפשר היה שישב בחצר אחרת, או על המרצפה באמצע הרחוב, בשדה, ביער — היינו הך. אין על מה לחשוב, אין מה לעשות, אין מה לרצות. נתרוֹקן הכל…

בחצר שלטה דוּמיה כבוּשה, זוחלת, תנוּמה למחצה, שממה למחצה, כשעברה אחת האחיות בסנדליה הרכים על פני החצר מאגף אל אגף. צעדיה לא נשמעו. רק משק סינרה הלבן והרחב. כשנעלם צלמה באחד הפּתחים, נדמה, שלא בן-אדם עבר, אלא מין רוח לבן ריפרף ואיננוּ. הרהוּרים הציפו את מאיר, ספק חלומות נשכחים, ספק זכרונות מחוּקים, גלים-גלים צפוּ, והוא התנשא עליהם והתנדנד עמהם לאט, בעצלתיים.

בית-אבא. חדרים לבנים מרוּוחים. אחיות בעלות צמות עם סרטים בהירים. חדרים, משחקים, טיוּלים, דיוּנים, חוּצוֹת, שדות, יערים, שמים רחבים, ספרים, שאיפוֹת, חלומות על עתיד. ראשית אהבה צנועה, וראשית כתיבת שירים במסתרים. כמיהה מתוּקה. בית מולדת… האם היה כל זה או רק חלום הוא?

אחר-כך העליה על הגג. הוילון המחַייץ בינה ובין העולם. ימים ארוּכים, מיותרים, חרדה מפני קול. מלים מתוך מכתב של אבא צורחות ברמה. רעיון מתוך מסתרי הלב צווח. חיי לילה. קצוות מחוּקים, ריסים מטושטשים, צללים חולפים. ריקנוּת של אין-סוף נמשך והולך, ארוֹך, ארוֹך עד בלי קץ…

הלילה ההוא, כשהשקיף בעד סדק שבוילון החוּצה…רחוב ריק. רק כלב מתרוצץ, מריח, מחפש. כלב זה אינוֹ ירא. חפשי הוא. כל העולם לפניו, להנאתו. מה טוב להיות כלב. אילו אפשר היה ליהפך כלב. למה נברא אדם ולא כלב? אילו היה כלב, והיה מתרוצץ עכשיו בחוץ, סר אל כל קרן -זוית להריח, ועובר מחצר לחצר ובוֹדק, ורץ באמצע הרחוב, ולצדיו, ופוגש כל עובר ושב בראש מוּרם, בגלוי…מדוע, אלוהים, לא בראת אותי כלב!…

זה היה. זה היה ודאי… שורה של לילות וימים כלילות. שורה ארוכה, אין סוף לה. אוֹפל אחד מכסה אותה מראשיתה ועד סופה. ובסוֹפה נפתח הסוּגר. אין עריקים! הכל בני-חורין! הכל זכאים. הכל שוים. המהפכה המשחררת. תנוּעה, רעש, חוּצות הומים. הפגנוֹת, דגלים, תרוּעוֹת, שירים, חגיגות, מצהלות, עמים, אסיפות, נאוּמים — שכרון ההתלהבוּת. בני-אדם מתלכדים, מתחברים — ותעיה בראש חוּצות. בדידוּת תוך המונים, פחד תוך גיל. אין גישה לאדם, אין מלה בפה, אין ליח בעצמות. נגדע הקשר עם החיים. זר העולם סביב.

זה היה. הדיביזיה הארטילרית. גירוש מן הבית. לינה בחצר עם העכברים על גל האשפה. לילה אחר לילה, על האדמה הלחה. חתוּלים מתגנבים, מיללים, עכברים מרקדים, כינים וכל מיני רמשים. ושוּב גירוּש, הליכה, הליכה בחוּצות. רגע של מנוחה גנובה על מדרגת בתים זרים, ושוב הליכה. תנוּדה בלילות על מגרשים, על ככרים, ברחובות אפלים…

וזה ודאי היה: הנערה מן הז’ילאוֹטדיאֶל, הצהוּבה, המפוּרכסה, הסרוקה עם הקרח בעיניה, עם השיגרה על שפתיה: “מחר”, “מחר”. יוֹם אחר יוֹם, שבוע אחר שבוע — “מחר תבוא”. זה ודאי היה. זה מפעפע עוד בתוך הדם. זה — היאוש, זו — השפלוּת, זו — הבדידוּת שבנפש פנימה, הנשוּאה בתוך הלב לכל אשר הפּנים מוּעדוֹת, לאל אשר הרגלים תשאנה — החלום הרע ביום ובלילה, ובכל שעה…

ואז — אור פתאום בוקע מתוך החושך — הפגישה עם גרישה. איואַן איואַניץ'. הקרח שבלב נמס. הגרון הקפוא מתחמם. כן, יבוא האביב אחרי קפאון החורף. ורצון צומח, וטעם לחיים נובט, ואמונה לאדם מניצה.

כל זה היה. שמש זרח, צפרים זימרו… מה רצה איואַן איואַניץ'? למה נטרפה דעתו עליו? למה הרס את החיים היפים האלה? היכן הוא עכשיו? הבאמת איננו עוד? וגם גרישה איננו. מאוּמה לא נשאר. לא כלום…

ב“לא-כלום” זה נשקעו הזיותיו-הרהוּריו של מאיר, ולא ידע מידה לזמן. נצח של ריקנוּת, של “לא-כלום” סחף אותו בזרם ונשא אותו על גליו. לא שמע בגשת אליו האיש שבסינר המזוהם, אשר דיבר עמו קודם:

— חבר, אַ, חבר! אל תישן פּה. צריך ללכת. יודע אתה — שבע שעות, שעת נעילת שערים. מצב מצור. לך לשלום. בבית תהיה נרדם. עם כר למראשותיך.

לא בבת-אחת הבין מאיר, מה האיש דורש ממנו. אולם הוא קם ללכת עוד בטרם הוברר לו הדבר. והשער נסגר אחריו בחריקה ובצלצול של ברזל.

_____________

השמש האיר עוד והרחובות— ריקים. השערים והתריסים סגוּרים. אין קול אדם נישא באויר, אין צל עובר על המדרכה. החתוּלים מטיילים לרוחב הרחוב מתונים ומיוּשבים, בטוּחים מפחד כרכרה מקפצת. הכלבים מרקדים ומשחקים ומריחים זה את זה באין מפריע. והרחוב נמשך ישר, נמשך כאנך מתוּח למרחק, ופסי הברזל של הטראַם על חזהו מבריקים, כאילו תכשיטים הם לעצמם ולהנאתם. כה ברוּר, איפה הוא מקור הפחד הזורם לתוך הלב. נוראים לא בני-אדם רעים, שהם עלוּלים ללסטם ברחוב הריק, אלא נוראה אפיסת בני-האדם מן החיים. מאיר הלך, כאילו היה אחד בן-אדם נשאר בתבל, תועה על תלים שוממים. נדמה לו, כי כך יהיה, כאשר יתמוּ בני-אדם מן האדמה. בתים והיכלות עומדים ריקים, מרצפות ומדרכות — מצמיחות אזוב. השמש שופעת אור על כל זה — ואדם אין. כעריסה ריקה אשר הוצא התינוק ממנה לבית-עוֹלמוֹ, עומדת העיר ערירית. זוהי אימת מצב המצור, כאשר בצו אחד נמחים החיים, כשהשממה סוערת בעצמה והגופה יותר מכל מערבולת של סוּפה מחוץ, כשהשתיקה נוראה מכל רעם. אילו פגש מאיר עכשיו בן-אדם, אפשר שהיה מוצא די אומץ לגשת אליו ולנשק את כנף בגדו.

הדרך מבית-החולים שבקצה העיר היתה רחוקה. עד שהספיק מאיר להגיע אל המרכז שקע השמש, וצללים עטפו את הרחוב. בתוך הצל מאחרי מעקה אחד הבתים עמד גרישה על נקודת המשמר שלו, עטוּף “שינאֶל” צבאי רחב, ו"פּאַפּאַחה, קוֹזאקית שעירה על ראשוֹ. והוּא מזוּין. רוֹבה גדול עם כידון נוצץ בראשו. על חזהו, באלכסון, שתי וערב, שני סרטים של כדורים ובתוך לבו פנימה הכרת תפקידו חרוּתה עמוק. הוא שומר את המהפכה הפרוֹליטאַרית. הוא המבצר האדום של המהפכה. על חזהו יקבל את המכה מן האויב המגיח מן האפלה וישיבנה אחור. הוא והאויב ניצבים פּה במערכה, איש מוּל איש. איש ונשקוֹ בידוֹ. אוֹ שינוּצח או שינצח את האויב. דרך ממוצעת אין. שלום ופשרה — ודאי אין. רק נצחון, או כליה.

וכאשר הגיע לאזניו קול צעדים על המדרכה, יצא לקבל את פני הבא. אם אויב הוא ישלח את כדורו אל לבו, או יקלוט את כדורו של האויב לתוך לבו הוא.

— מי הולך? —

מאיר הכיר מיד את גרישה בקולו, ונחשול של גיל הציף אותו. אלא — האלה הם פניו של גרישה? מאין בא לו זעם זה? מהיכן שנאה זו, רצחנות זו שבעיניו? לבו של מאיר נתכווץ בכאב.

— מי הולך? — התקצף גרישה, על שקריאתו נשארת בלי תשובה. — דבר, או שאני יורה!

שפתי מאיר רעדו. לא יכול להוציא הגה מפיו.

— שד! מה אתה שותק? בפעם האחרונה: מי אתה? או שאתה נורה ככלב!

— גרישה… גרישה… — התחיל מאיר מגמגם.

גרישה התקרב אליו והביט לתוך פניו.

— מה “גרישה”. כשאני שוֹאל אוֹתך, אתה צריך לומר, מי אתה. ואיפה רשיוֹנך לעבוֹר בחוּצוֹת?

— גרישה, הלא אני… לא תכירני? — מאיר…

— ואם מאיר אתה, ובכן מה?

גרישה הוריד את הרובה. נשם ונשף מהתאמצות לשלוט על עצמו. והוסיף:

— מה לי “מאיר”? כלום יודע אני מי אתה? כלום יודע אני מה בלבך? כלום יודע אני למה אתה מסתובב בשעה האסוּרה? למה אתה שותק? למה אתה מסתוֹבב בלי רשיון? תפגוֹש אותך ה“שמירה” ותמית אותך מיד, לא ישימו לב שאתה מאיר…

— הייתי בבית-החולים… — התחיל מאיר — איואַן איואַניץ'.

ידעתי. לא כלוּם. שלם יהיה, — הפסיקוֹ גרישה.

ידיו ושפתיו רעדו.

— נו, מה אעשה לך עכשיו? — הוסיף — לאן אשים אותך? האאסוֹר אותך" הן עד הבית לא תגיע בלי רשיון. אולי אלוה אותך עד בית נאַטאַשה. ביתה קרוב יותר. טוב. נלך.

לפני שער הבית, אשר נאַטאַשה גרה בו, עד שיצא השוער לפתוֹח את הפשפש, הפסיק גרישה את השתיקה:

— איואַן איואניץ' דיבר שטוּיות, כאילו אני הלשנתי על הזקן. לפי האמת הייתי מחוּייב למסור למפלגה, מה שידוע לי, חובה היא — מבין אתה? אין פה מקום לסאֶנטימנטים. מלחמה היא. גם צריך הייתי לירות בך, כשלא ענית, אלא שאני לא עשיתי לא זה ולא זה. פשע הוא, מבין אתה?

שתק רגע והוסיף:

— איני מצטדק, אלא אני אומר לך, כי שטוּיות דיבר איואַן איואַניץ'. וגם מה שאמר “ז’יד” שטוּת היא.

הגיד, פנה והלך ונעלם בחוֹשך.

נאַטאַשה ספקה כפיה נרעשת, כשראתה את מאיר בא בשעה זו.

כיצד באת? מה קרה? למה אתה חיור כך?

ארבע שנים ארוּכות כנצח היה מאיר סופג מורא, בדידוּת, הכנעה. התכווץ ולא ידע עלבון ומרד. עכשיו אינו יכול עוד. לבו נלחץ כמו בצבת. מוּכרח היה לצעוק. הקולות התלבטו והתבעבעו בגרונו, כמו בסיר רותח, אלא שלא יצאו והתנגשו זה עם זה בגרונו. הנערה נבהלה, מיהרה ותקעה לתוך ידו כוס מים.

— שתה מהרה, השב רוחך!

מאיר חטף את הכוס וזרק אותה בכוח לקרן-זוית על הרצפה. האבעבוע שצבה וצרב בנפשוֹ נתפקע.

קול נהימת חיה נמצא סוף-סוף בגרונו.

— איני רוצה לשתות! שומעת אַת — איני רוצה! כלום איני רוצה!

הנערה הנפחדה לחצה את כפיה הרועדות אל לבה. אמרה לברוֹח מפחד, אבל התגברה ונשארה. כעל פי תהום עמדה ועודדה את מאיר:

— זה טוב! צעק! — דיברה מתוך רעדה — אַל תירא, לא תעורר איש.

מאיר נפל על הספסל, נוהם ומסתיר פּניו. נאַטאַשה אימצה את לבה והחליקה על תלתליו הלחים.

— טוב כך, טוב, בהחלט…

(קטע)

סנדר עמד בקצה הסיפוּן ליד גלגל העוֹגן עם הכבלים הכרוּכים עליו והביט סביביו מתוך רחשי ידידוּת וברכה. העוֹלם החדש אשר נתגלה לעיניו על הנהר ועל חוֹפיו נראה מסביר פנים כל כך ודורש שלום ביציאתו הראשונה של העלם מתחת לכנפי אמו ומתוך קן העיירה; והאנשים, נוסעי האניה, שעל הסיפוּן נראו קרוֹבים כל כך. רצה סנדר להיכנס עמהם בשיחה, שיחת חברים, ולא עלה הדבר בידוֹ; קמצנים בדיבוּרים היוּ. גם לטייל ביניהם לא יכול — לא היה מקום פנוּי. בתאים למטה ועל הסיפוּן למעלה היה כל השטח מאוּכלס עד אין אפשרוּת לפסוֹע בלתי אם על ראשי בני-אדם.

האנשים האלה היו “שׂקָנים” שחזרוּ מן הדרום השבע אל בתיהם שבצפון הרעב עם שבר בר בשקיהם. באניה חתרוּ להגיע עד הכרך, שם אוּלי יצליחוּ לעלות על גג של קרון הרכבת ולהמשיך כך בדרכם עד מטרתם.

נעוּלים מגפיים גדולים ונוקשים, גם יחפים עם האצבעוֹת העקוּמוֹת, הגרוּמות והמרוּפשות של רגליהם הגלוּיות, ישבו דבוּקים ומדוּבקים איש ברעהוּ, כעיסה נלושה, כל אחד עם שקו לצדו ועם סלו על ברכיו, קבוצות בנות פלך אחד יחדיו, פעמים אפילו שכנים בני רובע אחד בעיר מגוריהם, ופעמים זרים שנזדמנוּ בדרך ונעשו חברים. פניהם יבשוּ מן הרוּח ומן העשן על גבי גגות של קרונות הרכבות, שהיו נתלים בהם שבועות וירחים, ונתלכלכו ברפש רצפות של תחנות וסיפוּני אניות מכוּסים רוֹק, עד שהגיעוּ אל ארץ הלחם, לאוּקראינה. עיניהם נעשוּ צרות ואדוּמות מנדוּדים ומצפיה בקוצר רוּח ימים ולילות, שבועות רצוּפים, להזדמנוּת לעבור עוד מאה מילים ברכבת. עכשיו ישבו, כשפיהם מלא. לאט חתכוּ בסכיני הכיס, שהיוּ תלוּיוֹת להם על שרשרות בכפתורי מכנסיהם, פרוּסות מן הככרות ונתחים דקים משומן חזיר, שקנוּ במקומות הברוּכים האלה מאת נשי החוחולים ככל אשר יכלוּ שאת; כל אחד טבל את לחמו בתרמיל מלח שלו, נעצו בלי חפזון לבין השיניים ולעסוּ.

שמש סתיו חממה בידידוּת, אם כי בלילה גדל הקור, ולעת בוקר טלל כפור כספי את מצע העשבים שרוּפי השרב מסביב לקרחות של חול שמשני עברי הנהר. הדניאֶפּר שטף בערוצו והזיל את משק גליו לתוך החולות שעל גדותיו. לא איכפת לו כי בתוך הערבות מסביב נחרבים עולמות. הוא לא הספיק עדיין לסיים את סיפוּר המעשיה הראשונה שלו מאז ששת ימי בראשית, ומעשיות חדשות לא אבה לדעת, ולא קלט. גלגלי האניה השיקו בפטפוט חד-קולי, טפחו בכנפיהם, כאילוּ מחאוּ כף בקצב, ושעה שעה הכניסוּ את הריתמוּס החד-גוני לתוך האזנים, והרגיעוּ את הלב ברגש של יציבוּת ונצחיוּת — מין אידיליה של הויה נהרית שופעת ברווחה. האנשים לעסוּ אט ודוּמם, ועיניהם פקוּחות סתם לרחבי עולם.

סנדר נשען בגבו על הכבלים ולאט-לאט השתקע גם הוּא בתוך השקט המרדים אשר מסביב, כאילו נרדם גלוּי עינים, שבוּי בחרמו של בוקר מזהיר דניאֶפּראי זה. אך לפתע העירה אותו יריה, כאילו ליד דפני האניה. זה היה אות, שניתן על ידי קבוּצת אנשים מזוּינים מן החוף חמשה מהם כבר ישבוּ בּדוּגית וחתרוּ אל האניה, כשקני רוביהם מכוּונים נגדה. הגלגלים הפסיקוּ את זמירתם הריתמית והתחילוּ מטפחים ללא סדר כנבוּכים על הגלים. האניה התנודדה ימינה ושמאלה והתייצבה הכן בּאמצע הזרם. ה“שקנים” עמדוּ מלעוֹס, כשפיוֹתיהם המלאים פתוּחים מתוך מבוּכה. סנדר עזב חיש את מקומו, ודורך על רגלים וראשים התחיל מחפש ותר משהוּ בתוך הצפיפוּת.

מוחו עבד במהירוּת ובבהירוּת: כנוּפיה. וזכור זכר: יתר אפלוּלית ויתר צפיפוּת, כדי לא להיות נראה וניכר הרבה. תר בעיניו מקום מתאים בתוך הצפיפוּת. תחת הגשר אשר הקברניט עומד עליו ליד ההגה, ראה טפח של שטח ריק בתוך הצל. מיהר ונעץ את עצמוֹ לתוכו כטריז. ה“שקנים” מסביב אף לא הביטוּ עליו. הצפיפוּת לא הצרה עליהם והמעשים לא נגעוּ בהם. עם טרפם שלא בלעוּ בין שיניהם הביטוּ בעינים ממצמצות מתוך דאגה אחת: שוּב עיכוּב בדרך…

חם וכפוף-גב כקנה של אַנטאֶנה בראש גג עמד איש כבן ארבעים, בעל פנים כחוּשים וזקן ארוך וצר בקצה סנטרו ושער קלוּש ארוך בראשו מופשל לאחורי קדקדו. בידו אחת החזיק למעלה בקצה הגשר והשקיף על הדוּגית שהחליקה לרוחב הזרם וחתרה אל האניה. כשישב סנדר בין ה“שקנים”, הפנה האיש את ראשו, ובעינים זועפות השקיף לתוך פניו של העלם. הפנים היו קצת חיוורים, אבל שקטים. על מבטו של האיש ענה סנדר בחיוּך:

— יסלח נא לי, שמא תפסתי את מקומו. עייף אני מעמידה, אשב רגע ואשחרר את המקום.

האיש נהם כמו מתוך חבית ריקה:

— צריך לשתוק, כשאין שואלים.

וחזר והפנה את ראשו לצד מעקה הסיפּוּן.

— מסתובבים, שד — דים… — סינן מבין שיניו.

בינתים טיפסוּ ועלו על הסיפון שלושה יצורים בעלי עינים מעורפלות ופנים תפוּחים. שנים לבשו פרוות כבשים, ואחד — כתונת צבועה פרחים כתומים גדולים ומכנסים של פלוסין אדומים. כולם חבשו מצנפי עור גבוהות. בחגורותיהם היוּ תקוּעים בקבוּקים נוֹצצים של רימוֹני ־יד. על חזיהם באלכסון, למן הכתף השמאלית ועד הירך הימנית, סרטים של כדוּרים. את הרובים החזיקוּ כמטות בראשי הקנים והקישוּ בקתים על הרצפה. צעדוּ בפישוּק רגלים מתוך רגילוּת לרכיבה, בעל מכנסי הפלוּסין – במגפים של לכה נוצצת, ובעלי הפרוות – בנעלים צבאיות מסומרות. כברווזות

יתר אפלוּלית ויתר צפיפוּת, כדי לא להיות נראה וניכר הרבה. תר בעיניו מקום מתאים בתוך הצפיפוּת. תחת הגשר אשר הקברניט עומד עליו ליד ההגה, ראה טפח של שטח ריק בתוך הצל. מיהר ונעץ את עצמוֹ לתוכו כטריז. ה“שקנים” מסביב אף לא הביטוּ עליו. הצפיפוּת לא הצרה עליהם והמעשים לא נגעוּ בהם. עם טרפם שלא בלעוּ בין שיניהם הביטוּ בעינים ממצמצת מתוך דאגה אחת: שוּב עיכוּב בדרך…

חם וכפוף-גב כקנה לא אַנטאֶנה בראש גג עמד איש כבן ארבעים, בעל פנים כחוּשים וזקן ארוך וצר בקצה סנטרו ושער קלוּש ארוך בראשו מופשל לאחורי קדקדו. בידו אחת החזיק למעלה בקצה הגשר והשקיף על הדוּגית שהחליק לרוחב הזרם וחתרה אל האניה כשישב סנדר בין ה“שקנים”, הפנה האיש את ראשו, ובעינים זועפות השקיף לתוך פניו של העלם. הפנים היו קצת חיוורים, אבל שקטים. על מבטו של האיש ענה סנדר בחיוּך:

— יסלח נא לי, שמא תפסתי את מקומו. עייף אני מעמידה, אשב רגע ואשחרר את המקום.

האיש נהם כמו מתוך חבית ריקה:

— צריך לשתוק, כשאין שואלים.

וחזר והפנה את ראשו לצד מעקה הסיפּוּן.

— מסתובבים, שד- דים.. — סינן מבין שיניו.

בינתים טיפסוּ ועלו על הסיפוּן שלושה יצוּרים בעלי עינים מעורפלות ופנים תפוּחים, שנים לבשו פרוות כבשים, ואחד — כתונת צבוּעה פרחים כתוּמים גדולים ומכנסים של פלוּסין אדוּמים. כולם חבשו מצנפות עור גבוהות. בחגורותיהם היו תקוּעים בקבוּקים נוֹצצים של רימוֹני-יד. על חזיהם באלכסון, למן הכתף השמאלית ועד הירך הימנית, סרטים של כדוּרים. את הרובים החזיקוּ כמטות בראשי הקנים והקישוּ בקתים על הרצפה. צעדוּ בפישוּק רגלים מתוך רגילוּת לרכיבה, בעל מכנסי הפלוּסין — במגפים של לכה נוצצת, ובעלי הפרוות — בנעלים צבאיות מסומרות. כברווזות התנוֹדדוּ בין היושבים והתבוננו בעד הסדקים הצרים של עיניהם השיכוֹרוֹת לתוֹך פּני כל איש ואיש:

—אין ז’ידים? אין? — ניסר בקול צרוּד בעל הפּלוּסין.

— אין, קיימא לן, אין, — אישרוּ השנים הנותרים. —

הכל “טבוּלים”, משלנוּ…

ה“שקנים” שקטוּ לגמרי: מחפשים יהוּדים, וזה הכל. מיד יפליגוּ הלאה. בלעוּ את הנתחים שבין השיניים וחזרו לפרוֹס פרוּסות לחם ושומן של חזיר בסכיניהם.

אבל האפלוּלית והצפיפוּת אשר במחבוֹאוֹ של סנדר לא הגנוּ עליו. בעלי הרובים נתעכבוּ אצלו, וזה, שמכנסי פלוּסין לו, התחיל מנחש:

— שמא יהוּדי?..

חבריו הרימוּ פנים בהמיות אדישות לצד העלם: מאי נפקא מיניה? יצווּ ללכת — ילכוּ, יצווּ לירות ——יירוּ, יצווּ לזרוק המימה — יזרקוּ. אחד מהם שלח רוקו מפיו מעל לראשים ולמעקה האניה בקו של קשת לתוך הנהר, ונשאר מרוּצה ממעשה -אמנוּת זה. בעל מכנסי הפלוּסין פּישפּש בתוך נחיריו באצבע היד החפשית מן הרובה, ופסח על הסעיפים:

— ז’יד, אם לא ז’יד..

סנדר ישב דוּמם. בגניבה התבונן סביביו. הוא חשב על האקדח הטעוּן שבכיסוֹ, ועל הצורך להתחכם שתהא היד הימנית פּנוּיה לתנוּעה, אבל ידוֹע ידע, כי דבר זה נדרש, כשלא יהיה עוד מוצא. לעת-עתה צריך לזכות מן הזמן. יאוּש לא היה בלבו, חרדה גם כן לא. חרטה על צאתו לדרך — אף לא כלשהי. הוּא חשב רק על מה שהיה לפניו: הם — והוא… ונשימתו נעשתה חזקה יותר, ושיניו נתהדקוּ, ושריריו נתמתחוּ… בינתיים החליט בעל הפלוּסין:

—אוֹהוֹ, ז’יד, ודאי…

השקיף על חבריו:

— צריך לקחתו — מה?

— צריך, — אישרוּ השנים.

— קוּם, ז’יד — הציע בעל הפלוּסין מתוך סבר פנים.

סנדר לא זז.

— אָההָ, — השתומם הלז — אינו רוצה.

— משמע אינו רוצה — נענה האחד תוך חזרה על יריקתו האמנוּתית.

השני העביר את רובהוּ אל היד השמאלית ומשך את סנדר בשרווּל ימינו:

— צריך לקוּם, ז’ידוק — אמר — כשמצווים אין לסרב.

סנדר הוציא במשיכה חזקה את שרווּלו מידו של הלז:

— הרף!

ה“שקנים” רק חדלוּ מלעוס, אבל לא התערבוּ בדבר. זרים הם פה, אנשים מן הצד, ואין להם עסק בזה. רק האיש הדק והגבוה, בעל הזקן הצר, הפנה פניו אל המזוּיינים, חזר והסב פניו הצדה ושוב הפנה פניו לצד הכנוּפיה. ירק במרץ, כשחלץ סנדר את שרווּלו מידי המזוּיין, התיצב לכל גדלו בין סנדר ובעל הפלוּסין.

מה לכם ולנער? — התחיל בקול הומה כמו פעמון מראש המגדל. — מה נטפלתם אליו? המעט לכם הדם הנשפך אצלנו? מה? נלחמים אתם באזרחים אנשי שלום? בילדים?

בעל הפלוסין ניטשטש מנאוּם בלתי צפוּי זה. התחיל ממצמץ בעיניו על האיש הגבוה, אחר כך על חבריו. לא ידע,

היכעס אם לא.

— שומעים אתם? — אמר — הוא מגין על ז’יד.

הללו נחרוּ בחטמיהם ואישרוּ:

— אָהאָ.

בעל הפלוּסין פנה לאיש הגבוה מתוך חשד:

— וכי אח הוּא לך? מאי איכפת לך?

האיש הָמה בּתשוּבה:

— כן, אח הוּא לי! אח! מבין אתה? אתם שכחתם הכל. אינכם מכירים מי אח, מי מחוּתן, מי ידיד, מי שד. אבל יש בריות שהם זוֹכרים עוד מצוות אלוהים. “מה איכפת לך” — חיקה בבוּז — הרי איכפת לי! למה נטפלתם לנער?

— כלוּם גם אתה ז’יד? — חיטט בעל הפלוּסין בחטמו והסיק מסקנה.

— גם אני ז’יד? — עיוה האיש את פּניו. — עיניך השיכוֹרוֹת לא תדענה בושת. הכל נראים בעיניך ז’ידים! — והוסיף בחימה: — כלום אינך רואה, שפה אנשים רעבים נוסעים למצוא פת לחם לנשיהם ולטפם הגוועים והנפוחים שם מצינגה. ואתם פה דעתכם נטרפת עליכם משובע, הולכי בטל, הוֹרדוֹסים!

אבל אתה הנך ז’יד? — צרד בעל הפלוסין קרוב כבר לכעס.

אתה בעצמך ז’יד! קרא האיש — בוּל עץ לא מהוּקצע! אני ארַאה לך איזה ז’יד אני.

חיש הוציא מכיסו חבילה של ניירות, ומתוכה חוברת מרוּפטה של דרכיה:

— הא לך, אם יודע קרוא אתה. תראה, איזה ז’יד אני. אותך אוּלי טבלה מכשפה בלה בפרצת הקרח על הנהר שבכפרך, ואותי — האב הקדוש אַרכייֶרי הקיוֹבי בכבודו ובעצמו. התבין? האב הקדוש בעצם ידו! כן. ואבא היה מנקה הארובות בקוניסטוריה שלו. התבין? וגם אני הייתי ממלא כהוּנה זוֹ, אילולא המלחמה הארוּרה שלכם. עכשיו תהיה יודע איזה ז’יד אני!

הוּא תקע את החוברת בפניו של בעל הפלוּסין. הלז קיבל אותה בלי חשק, כאילו מתוך שלא יכול להשיב פנים. השקיף עליה ומסרה לחברו:

הא, הריצקוֹ. הרי אתה ספרא.

הריצקוֹ הפשיל את המצנפת על קדקדוֹ למעלה. פניו נעשו חשוּבים, חפן את החוברת בשתי כפות ידיו, פּתח אותה, שירבב את שפתיו כשפוֹפרת, קרע את סדקי עיניו והביט על העמוּדים מימין ומשמאל וסגר אותה.

מה יש לקרוא עוד — אמר — הרי נראה לפי שערוֹ — ארכייֶריי. תוּכל לקלוע שתי צמות עבות. — והענין של הצמות נראה בעיניו כל כך מגוחך, עד שפרץ בצחוֹק: — הוֹ הוֹ הוֹ!

חבריו הרגישו מיד, כאילו דיגדגו להם תחת בית שחים:

— הו הו הו! ארכיֶירי מנקה ארובות! הו הו הו! — באמוֹתיהם!

שלשתם זזוּ במצהלוֹת סוּסים, פונים עם כל צעד אחורנית, מסתכלים ומתפקעים מצחוֹק. ואחר כך, בשוּטם כבר בחזרה אל החוף, לא יכלוּ עוד לשכוח.

— אניה מלאה ארכייֶריים, באמוֹתיהם! הוֹ הוֹ הוֹ! — קרצוּ בּעיניהם לצד סיפוּן האניה, אשר שם התנשא האיש בעל השער והזקן הצר.

האניה התחילה מטפּחת על המים ומתנודדת הנה והנה עד שניתקה ממקומה והפליגה לאט-לאט. ה“שקנים” חזרו ללעוס, שותקים כקרוּשים. סנדר יצא ממחבואו והתיצב ליד האיש הגבוה. הלז לא הביט עליו. אוּלם סנדר — רוּחו טובה עליו מאד. אחרי הסכנה שחלפה התאוה להיכנס עם האיש בשיחה. התחיל:

— לפי הידיעות הנאמנות ביותר, שהיוּ בידי הועד הפועל בּעיירה שלנוּ, היה הדניאֶפּר לכל ארכו עד הכרך הגדול נקי מכנוּפיות. אין זאת אלא קבוּצה קטנה של איזו כנוּפיה שנתפרדה ותעתה הלום מפלך חאֶרסון או פולאַטבה.

האיש העיף בו עין ושאל:

— בולשאֶביק אתה?

— לא — צחק סנדר — אבל למה תשאל? כלום לא היית מגין עלי אילוּ הייתי בוֹלשאֶביק?

האיש הביט עליו בעין חודרת וחוקרת:

— מזהיר אתה כחתן ביום חוּפתוֹ.

סנדר צחק מרוּצה על שהשיחה עולה יפה:

— אילוּ היו מקרים כאלה מטילים מרה שחורה — אמר — כי אז צריך היה להיות תמיד שרוּי באבל.

אבל האיש לא היה נוטה להמשיך בשיחה. הפנה עורף אל סנדר ולא דיבר עוד עמו כל הדרך. רק כשהגיעה האניה אל נמל הכרך והתחילה מטפחת בגלגליה ונגעה בצדה ברציף, ניגש אל סנדר ושאל:

— יש לך כסף?

— יש מקצת — ענה סנדר — וכי למה תשאל?

— תן רוּבל — ענה האיש.

בבקשה! — מיהר סנדר לתת לו.

האיש לקח את הכסף בין אגוּדל ואמה, כשם שלוקחים קמצוץ טבק להריח, ושיקע אותו בכיס חזייתוֹ מתוך העויה, כאילו הוּא בולע משהו לא טעים.

— יפה — אמר — נשתה כוס חאַנז’ה לחייך.

ויותר לא דיבר עם סנדר דבר.

____________

כשהיתה הצרכניה של העיירה צריכה לשלוח ציר אל עיר הפלך, הציע סנדר את עצמו לשליחות זו. הפקידים הגדולים ממנו בשנים ובמעלה — בין כה וכה רחקה מהם התשוּקה לעזוב בימי בהלה אלה את בתיהם ואת עירם. בזמנים אלה כשבן-אדם יוצא לדרך, הרי אין בטחון כלל שיחזור שלם למקומו. אבל סנדר לא ידע זמנים אחרים — בן ארבע-עשרה היה כשגוּייס אביו למלחמה בשנת 1914 — ואף על פי ששמע כי אנשי כנוּפיות משליכים מן הספינות שעל הדניאֶפר את הנוסעים היהוּדים לתוך המצולה, בכל זאת לא עלה על דעתו כלל שמפני סכנה זו חייב בן-אדם לכלוא את עצמו בעיירה, בלי לראות ולדעת מה נעשה בעולם מחוצה לה. סנדר קיבל את החיים כמות שהם, יחד עם זמנו. הכין את כל הדרוּש ויצא לדרך.

העסק אשר לשמו נשלח היה פּשוּט בּתכלית: “הגובּפרוֹדקוֹם”, היינו ועד הכלכלה הפלכי, הבטיח ליתן לצרכניה כמה מאות זוגות ערדלים לימי החורף בשביל בני העיירה. עתה בבוא הסתיו צריך היה לנסוע לעיר הפלך ולהביא את הסחורה המובטחה.

כשהגיע סנדר לכרך הגדול מצא לו מקום באכסניה המשוּתפת לשליחי מועצת הפועלים “דאַגמאַרה” ויצא מיד לעסקיו. את המאורע שעל סיפּוּן האניה אף לא זכר עוד. התיצב לפני מזכירו של ה“גוּבפּרוֹדקוֹם” — סטוּדנט צעיר (אף הוּא, כנראה, יהוּדי) שפּניו סגלגלים, כהים, אפוֹ ארוך קצת, שערו שחור ומגוּדל, גדול בשנים לא הרבה מסנדר, אולי בן עשרים וחמש.

— מה חדשות טובות תגיד? — שאל המזכיר.

סנדר הראה את תעוּדותיו והרצה בקצרה ובדברים ברוּרים את מטרת בואו. המזכיר שכח מיד את הטוֹן הרשמי שנקט תחילה ופרץ בצחוק עליז של קונדס:

— ערדלים אתה רוצה, חבר? — חמש מאות זוּג? חמש מאות דוקא? חה-חה-חה! אך בענין זה איני יכול לומר לך דבר. בענין ערדלים אין דרך אחרת לפניך, אלא לבוא בדברים ישר עם טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' בעצמו. ערדלים, חבר, תדע לך, ענין עדין הוּא.

סנדר לא הבין היטב מה הצחוק הזה, שהמזכיר מרבה בו כל כך. לא הבין כלל מהוּ היסוד המצחיק בזה. אוּלם משראה בן-אדם צוחק צחוק עליז ונלבב כל כך, נכנסה גם בו עליצות ושמחה. צחק גם הוּא והודיע, שאם מן ההכרח להתראות לרגל ענין הערלדים עם טאַראַס פּאֶטרוֹביץ‘, — הרי הוּא, סנדר, מוּכן ומזוּמן מיד. יוֹאל נא החבר המזכיר להראות לוֹ איה הוּא משרדוֹ של טאַראַס פּאֶטרוֹביץ’, וייכנס אליו, שהרי חבל על הזמן. צריך לגמוֹר את הענין ולחזור הביתה; שם מצפים לערדלים בכליון עינים.

שוּב פּרץ הסטוּדנט בצחוֹק רם:

— אוֹהוֹ, כּמה פזיז אתה, חבר! מיד, בזה הרגע תחזור הביתה? אוי, חבר יקר, תהיה נאלץ להמתין קצת. היום ודאי טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' טרוּד. אם יהיה לו פנאי לקבל את פּניך מחר — שאלה היא. יש לו אלף ישיבות בכל יום ויום, צריך שתזדיין בסבלנות קצת. אבל אין זה ולא כלוּם. הרי זוהי הפעם הראשונה שאתה שוהה בעיר הגדולה? כן? תכיר איפוא בינתיים את העיר. מענין מאד. ובדבר הערדלים תיכנס מחר. שמא יעלה בידך לכבוש את טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' לרגע.

לא היתה לסנדר דרך אחרת. על כל פנים אין במצב זה כדי להטיל אימה יותר מאשר כנוּפיה מזוּיינת על הדניאֶפּר. ומה גם שבין כה וכה לא היה בדעתו לחזור, בטרם יתוּר את העיר. והוּא יצא לשוטט ברחוֹבוֹת.

אלה היו רחובות! הבחוּר בן העיירה הקטנה לא ראה מעודו רחובות ארוּכים ורחבים כאלה. על פתח בתי המסחר היוּ תלוּיים מנעוּלים כבדים. חלונות הראוה הענקיים, אשר שמשותיהם זכוכית מלוּטשת עבה, של ראי, שלוש וארבע אמות קומתם, אמנם היוּ לרוב נקוּבים על ידי כדוּרי רובים, עתים מכוּסים קרשים לא מהוּקצעים, עתים מכוּסים גליונות מגוּונים של כרוּזים ומודעות. אבל בתי החומה סביב, משרדי השלטון, ארמנותיהם של העשירים מלפנים — בהרימו את ראשו לראות את הקומות העליונות ואת פיתוּחי הכרכובים ואת הקישוּטים אשר למעקות ולגזוזטראות, הרגיש סנדר את עצמו כעיור שנתפקח פתאוֹם. לא ידע לאן יכוון את מבטוֹ קודם. גם לא ידע אל מה יטה אוזן תחילה. השאון שברחובות, טירטוּרן של המכוניות, שיקשוקם של אופנועים, רעש עגלות משא על מרצפת האבנים, שאון בני-אדם, תנוּעה שאינה פוֹסקת לכל אורך הפרוספּקט, הרחוב המרכזי, שבעה מילין ארכו, ובאמצעיתו השדרות הכפולות של עצי שיטה ושיחי נוי וערוגות פרחים ביניהם — נדמה היה לסנדר שבכרך מתקיימת דימונסטרציה ארוּכה מן הבוקר השכם, עד שעה מאוּחרת בלילה. נהדר!

אלא שבהתרוצצו ברחובות, שבוי בקסמי נפלאותיהם שנתגלוּ לעיניו על כל פּסיעה, לא שכח בכל זאת את המטרה, אשר לשמה הגיע הנה. למחרת בבוקר השכם עמד כבר ממתין בפרוזדור של ה“גובּפרודקום”, ליד מפתן חדרו של המזכיר העליז. כשהגיע תורו להיכנס, פגש אותו הלז בצחוק:

— אוֹהוֹ, כמה אתה נחפז, חבר! אבל אין לעשות דבר. טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' יהיה עסוק כל היום הזה ב“איספוֹלקום”. אולי בערב תוּכל לראותו, אבל רק מרחוק, בתיאטרון. בקונצרט-מיטינג שם. העורכים אלכם בעיירה קונצרט-מיטינגים? כן? אבל אין זה מפריע. אצלנוּ, ודאי, הדבר נעשה ביתר פאר והדר. בואה, חבר. כדאי, כדאי מאד. הכניסה חפשית. בוא במוקדם ותמצא לך מקום לשבת.

סנדר הסתובב שוב בעיר. הלך אל הקונצרט-מיטינג שבתיאטרון וראה מרחוק את טאַראַס פאֶטרוביץ' איש זקן, ישיש כמעט, בעל שפם ארוך, שקצותיו שמוּטים עד למטה מסנטרו, קמטים עמוקים במצחו, וכעין שקיקים ריקים עודפים מתחת ללסתותיו. עסקן מזקני המהפכה, שעבר דרך כל מיני בתי-כלא שברוּסיה, שנים של מלחמה ועבודת-פּרך נחרתוּ בפניו. הוא דיבר בקול נמוּך. סנדר כמעט שלא שמע כלום, ולא היה איכפת לו שאינו שומע; די לו שהוא רואה את האיש הזה המחזיק בתיק-העוֹר שלו המוּנח לפניו על השוּלחן, את כל הפלך, ואוּלי הרבה יותר מן הפלך הזה. תחת זאת דיבּרוּ אחרים ברוּר וקול רם. מימיו לא שמע סנדר חיתוּך דיבוּר כגון זה. האוּלם הגדול היה מלא ומוּאר אור בהיר. תזמרת גדולה, אולי בת מאה מנגנים, ניגנה ניגוּנים יפים. אחר כך זימר כל הקהל יחד עם התזמורת — במעוּמד. נדמה לסנדר, שעולם מלא מזמר בצוותא. הדבר מצא חן בעיניו מאד.

אבל לדבר עם טאראַס פּאֶטרוֹביץ' לא נמצאה שעת כושר גם למחרת. הענין שבגללו בא סנדר אל הכרך נשאר קפוּא באותה נקודה, כמו ביום בואו. וכן עבר שבוע תמים, ועוד שבוּע תמים. סנדר היה מבלה ימים שלמים בפרוזדור ה“גוּבפרוֹדקוֹם”. הוא הכיר כבר את כל הפּקידים וידע את שמותיהם. הוּא ידע כבר את הנעשה בכל חדר וחדר. וכשנודע לו כל התוכן הפנימי של הבית על בּוריו, הלך לשם הפגת השעמוּם לתור בחצרו של הבנין הגדול, ושם מצא הרבה יותר מבדיחות הדעת אחרי ההמתנה המשעממת בתוך הבית פּנימה. כמוּמחה לעניני כלכלה מעשית, מצא שם דברים מענינים מאד מאד.

בחצר היוּ המחסנים של ה“גובפרוֹדקוֹם”, ובהם כל מיני סחורה. עיני סנדר נדלקוּ בהציצו לתוך המחסנים האלה. אילוּ היה להם שם בעיירה רק חלק אחד ממאה, ואפילו אחד מאלף מכל הנמצא פה! קשה היה לו גם להגות את המחשבה הזאת עד סופה, הוציא רק צפצוּף מבין שפתיו. כאומר: או, אילו הייתי רוֹטשילד!

מה שראה היה האמת נשגב. מחסנים נרחבים כשדות, מלאים בד, ארג פּשתן וצמר, ערדלים, נעלים, בגדים מוּכניים. אצטבאות עמוּסות ערימות של דגים מיוּבשים ומעוּשנים, מיני בשר משוּמר. שימוּרי פירות, אוצרות סוּכר, טה, קאקאו, קפה, שוקולדה. מי יוּכל למנות את כל הטוב הצפוּן שם! סנדר ידע לדבר עם בני-אדם באדיבוּת, להביט בפניהם בעינים עליזות וּלחייך להם בטורי שיניים לבנות ובריאות. לכן לא קשה היה לו לגשת אל הבריות ולהתידד עמהם. במשך השבוּעיים שהסתובב פה רכש לו ידידים בתוך המחסנים, בקיאות רבה בעניני הסחורות הנמצאות במחסנים שבחצר ה“גובפּרוֹדקוֹם” ובנקודות אחרות שבעיר.

ונדמה לסנדר, שרק פה נפקחוּ עיניו לראות — כל כך נתרחב האופק שלו. שם, בעיירה, בערבה שאין לה סוף ובין בקיעי הנחלים העמוּקים, חשב שהעולם נתרוקן כבר מכל וכל. הצרכניות — אצטבאותיהן ריקות, אין עליהן ולא כלום, זוּלת סודה לכביסה וקפה של שעורה קלוּיה. כשמקבלים פעם מן המרכז אילו מאות אמות בד, אילו מאות פקעות של חוטי תפירה — הרי זה מאורע, כאילו פיל מארצות הפלא תעה ובא אל הרחובות הצרים. ופה נגלתה לעיניו עשירוּת בלי קץ. סנדר התהלך במצב-רוּח מרוֹמם, כאילוּ הוּא עצמו קיבל ירוּשה גדולה בלתי צפוּיה.

במשך הזמן הזה ולרגל הפגישות התכוּפות נתידד סנדר גם עם המזכיר, שהכניס אותו סוף סוף לפני ולפנים והציגוֹ לפני טאַראַס פּאֶטרוֹביץ‘. המהפכן הזקן ישב בתוך כורסה רכה. לפניו העייפים היה צבע של אדמה, עיניו סגוּרוֹת למחצה. ברוּר היה, שהוּא נאבק עם השינה. סנדר ידע זה כבר, שטאַראַס פּאֶטרוֹביץ’ עוֹבד בלילוֹת כבימים. ידע גם שממוּלוֹ, מעבר לשוּלחן, יושב האיש הגדול התקיף שבכל הפלך. על כן הרצה את ענינו מתוך זהירוּת רבה בקול ובנוסח שלא להסב לזקן צער ומכאוב:

— הוּבטחו לצרכניה שלנוּ חמש מאות זוּג ערדלים. כתבנוּ ל“גובפּרוֹדקוֹם” פעמיים, שלוש פעמים, ארבע פעמים. נו, תשוּבה אין. מוּבן, יש עסקים חשוּבים יותר, תכוּפים יותר. והנה שלחוּ אותי, שאשתדל במקום. אני יוֹשב פה כבר שבוּעיים. שם מחכים לשוּבי…

טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' הקשיב בעינים כמעט עצוּמוֹת. לא הפסיק.

— מתקרבים ימי החוֹרף — המשיך סנדר — שם בערי-השדה מתחילה עוֹנת הבוץ והרפש. מוּבן — פרובינציה. מרצפות כמעט שאינן כלל. מדרכות — על אחת כמה וכמה לא. והעיקר צריך לתת משהוּ לאוֹכלוֹסיה. במשך זמן רב כזה לא קיבלה העיירה מאוּמה. התושבים מתלוֹננים.

טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' נשא אליו מבט כּהה וחייך חיוּך רפה:

— כך? מתלוננים?

סנדר התאדם כולו. הבין שהוציא דבר שטוּת מפיו. אף על פי שלא ידע בבירוּר מה היא שטוּת זו, והוּא ניסה לתקן:

— נוּ, מוּבן, לא חשוּבה התלוּנה. למי איכפת אם מישהוּ מתלונן שם, אלא שבכל זאת לא טוב הדבר. זה שני ירחים לא ניתן לאוכלוסיה אף שרוך נעל, אף חוט לתפירה. מלבד סודה לכביסה וקפה “מוקה” של שעורה קלוּיה אין בצרכניה מאוּמה. אצטבאות ריקות.

טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' הרחיב קצת את סדרי עיניו וביטא באדישוּת:

— לא תקבלוּ ערדלים…

סנדר נבוֹך, שהרי ידע כּי בּמחסנים יש ערדלים בכמוּת מרוּבה. וגם ניתנה הבטחה. מה איפוא הדבר. פתח בזהירות:

— ראיתי במחסנים — ארגזים…

טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' הפסיק אותו:

— אכן, יש לנוּ ערדלים, אבל לא בשבילכם, חבר. צריך שתבינוּ את הדבר שם ב“פרוֹדקוֹם” שלכם, בעיירה. יש לנו בפלך למעלה מחמשים אלף פוֹעלים, מלבד פקידי המועצות. הנתן את הערדלים לתגרנים ולבעלי-הגוּף שבמקומכם? כן לא ייעשה. ירכשו להם שם הבריות, אלה המתלוננים, האל יודע מי הם, ערדלים מידי הספּקוּלאַנטים. מסתבר, שאין אצלכם מחסוֹר בספסרים?

ודאי! — צחק סנדר צחוֹק של כבוד — מין זה דוקא אינו חסר. הם צוֹמחים בכל מקום אשר לא ייזרע. אלא אנוּ מה נעשה? עוֹמדים אנוּ לפני אצטבאות ריקות…

— ואם ריקוֹת, מה אתה חרד, חבר? — אמר טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' — וכי זקוּקים אתם שם לפדיון? לתשלומים בבאַנקים? להגדיל את מחזור הכספים? או שמא אתה מצטער שלקוחותיך יעזבו אותך? חנותכם תיסגר? לא, חבר, עליך לדעת, וגם לחברים שם בעיירה תאמר: לא תגרנים אנו — התבין? אין אנו עושים מקח וממכר, אלא אנוּ מחלקים.

המזכיר, שעמד כל זמן השיחה נשען בשתי ידיו על השוּלחן מן הצד, הפנה את פניו לסנדר:

— ובחלוּקה — אמר — אין אנוּ מתחשבים בשום נימוּק אחר, זוּלת התכלית המהפכנית!..

את דברי המזכיר לא הבין סנדר לכל משמעוּתם, אך דבריו של טאַראַס פּאֶטרוֹביץ' עברו דרך מוחו כעמוד של אש. הוּא הזדקף מבלי משים, כאילוּ נדחף מחוּץ להכרה להתיצב “דוֹם” לפני מפקדוֹ, ופניו הורוּדים המחייכים התחילוּ מפיקים פּתאוֹם רצינוּת רבה: זאת אוֹמרת, כי מה שעשה שם בצרכניה בעיירה לא היה עסק של חנוני פשוּט, שהרי עשה משהוּ הקשוּר עם המפעלים הכבירים של האנשים הגדולים, כגון איש המהפכה הזקן הזה, אשר עיני כל נשוּאוֹת עליו בכבוד כה רב. הוּא לא מכר, הוּא חילק. ועכשיו התחיל תוֹפס, כיצד הגיע איש זה, ששיבר כבלים, שמיגר סדרי עוֹלם, שהוּשלך לכל מיני בתי-כלא — כיצד הגיע אל חביות השמן, אל אצטבאות הנקניקים, אל קרונות הנפט, אל ארגזי הערדלים. אצלוֹ בעיירתוֹ לא שמע מעולם דברים כאלה. הנה המקום, אשר בו יכול בן-אדם לדעת מה הוא עושה ולשם מה…

הראיון נגמר. סנדר יצא מן החדר, המזכיר — אחריו. המזכיר היה שבע רצוֹן, כדרכו תמיד. ובשבתו כבר בחדרו ליד שוּלחנוֹ אמר לסנדר:

— וּבכן, חבר, ערדלים בשבילך אין לנוּ. דבר זה אפשר לוֹמר בהחלט.

סנדר שתק. המזכיר סבר, שהבחוּר מתעצב על ששליחוּתו לא עלתה יפה. ניחם אותו:

— לא צריך להתיאש, חבר. בפעם אחרת נצליח יוֹתר.

אבל המזכיר טעה. סנדר לא היה כלל מהמתיאשים בנקל. הוּא רק נמצא תחת הרושם הכביר של החידוּש, אשר נתגלה לוֹ בחדרוֹ של טאַראַס פּאֶטרוֹביץ'. רעיוֹנוֹת חדשים התחילוּ עוֹלים בראשוֹ, והחריף ביותר, הנוֹקב ביותר — הרעיון שרק במרכז, כשבן-אדם דר בכפיפה אחת עם האנשים הגדולים, הוּא יכוֹל להרגיש עצמו בן-אדם ממש. אבל בנוגע לשליחותוֹ לא עלה על דעתוֹ כלל שלא הצליח. אמנם ערדלים לא יקבל — זה כבר בּרוּר. אבל כמה צרכים אחרים יש שם לבני העיירה, וכמה מיני סחוֹרה אחרים צבוּרים כאן במחסנים. השאלה היא רק מה יבקש, וּמה, יתנוּ לו.

— אוּלי קפה? או טה? — הציע המזכיר — טה? מין זה רב אתנוּ. אתן לך כמה שתרצה.

בסחורה זו לא מצא סנדר כל ענין.

קפה — אמר — יש לנו משלנו — "מוקה, משעורה קלוּיה. גם טה “ציילון” — מגזר מיוּבש. או שמא תתן טה אמיתי?

— חה חה חה! — צחק המזכיר — איפה ראית, חבר, טה אמיתי בימים אלה? לא, חבר, זה אין לנו. אולי יש מקצת, אבל גם זה לא בשביל עיירתך. אולם יש לנו מיני טה אחרים, משובחים מאד, מסוג א'. והעיקר טרי, נקי. טוב איפוא?

ופתאום קפץ ממקומו והעביר את אצבעותיו כשיניים של קלשון בתוך בלוריתו המסובכה מן המצח ולצד העורף:

— הנה רעיון! יש לי בשבילך… שמע, חבר, בימים האחרונים החרמנו קרון מלא בטנים. אפשר לתת למחוז שלכם מאה שק. מה? — בטנים טובים, סחורה מנוּפה. יכול אני לצוות שיכינו לך אוֹרדר בזה הרגע. מאה שק בטנים, ואם תתעקש הרבה — אפילו מאה ועשרים. מבין אתה? ובכן העסק נגמר?

סנדר לא עמד על המקח. חלוּקה היא חלוּקה. ואם לפי החלוּקה נפלו בגורלה של עיירתו בטנים — יהיו בטנים. כך דורשת התכלית המהפכנית. אלא שצריך להוסיף על זה משהו בשביל המשק. נוּ, נאמר — קצת חוּטים לתפירה. מה סבוּר החבר המזכיר.

החבר המזכיר הסכים.

_________

בעיירה התחלו מתכוננים לקראת החלוּקה. שטוּחה כמו מפה שעל השולחן היא אדמת העיירה. הרחובות ישרים, והבתים נמוּכים, צרים, בעלי תריסים צבוּעים, ושערים סגורים מגוּונים משי צדיהם. מן הערבה נמתחים הרחובות עד השוק, המשתרע לכל רוחב העיירה עד שפת הנחל העמוק. השמים יורדים בקצה השוק כנד של תכלת נטוּי עד הארץ, והגוש הלבן הגדול של חנויות העיירה אשר במרכז השוק מזהיר בימות החמה, משל לתמונה מצויירת המצוּמדת אל כותל השמים. באחת מן החנויות האלה — אולם בעל ארבעה חלונות, גדורים רשת ברזל וקורי עכביש, ושתי דלתות רחבות של פלדה — הצרכנייה של העיירה.

בשש בבוקר השכימו האזרחים והאזרחיות של העיירה לפתחי הצרכניה, ועד שנפתחו הדלתות הכבדות, הספיק “זנב” התור לסובב את גוש החנויות פעמים. ביום זה חילקו לאוֹכלוֹסיה את הסחורה שנתקבלה מאת ה“גובפרודקום”, היינו: ליטרה בטנים ופקעת חוּטים לכל כרטיס כלכלה. בתשע התחילה החלוקה. שוטרים השגיחו על הסדר, קולם נעשה צרוד מן הגערות במפירי הסדר והשקט. כמה מהסוררים נאסרו. בחורים זריזים הספיקו בכל זאת לעבור מקצה התור אל ראשו. זקנים היתה עינם צרה בצעירים והתלוננוּ. נוֹצריוֹת חירפוּ את היהוּדיות. יהודים ניצלוּ רעוּת וידידוּת של בעלי השפעה, ביקשו המלצות התגנבו לתוך החנויות דרך הפתח השני. רעש והמולה.

בתשע וחצי התחילו יוצאים מתוך הצרכניה אזרחים ואזרחיות, לוחצים אל חזיהם שקים גדולים של נייר אפור מלאים בטנים, ובחפניהם — פקעות של חוטים לתפירה.

נשי החיל טמנוּ את החוּטים במגירות, ואת הבטנים פּיצחוּ.

שלושה ימים נמשכה החלוּקה. ושלשה ימים היתה העיירה רועשת. בככר השוק עמדו כיתות-כיתות, סיפרו ודיברו והשאירו תחתיהן קליפות של בטנים. על פני הרחובות הצרים נגררו תינוקות אחרי אמותיהם, סחבו מתוך כיסי מכנסיהם בטנים, פּיצחוּ אותם וכיסוּ את המדרכות קליפות לבנות. ליד השערים המגוונים התקבצו הנערות המשרתות, נתנו זו לזו מנות והשאירו על הארץ ערימות של קליפות.

וכעבור שלושת הימים הסתגרו חיי העיירה שוב מאחורי התריסים והשערים הצבוּעים. הגוֹיוֹת שבשוּק נימנמוּ ליד שולחנות הירק שלהן, והרחובות עמדו ריקים. רוחות קלים מן הערבה התגנבוּ לתוכם וטילטלוּ קליפות של בטנים לאורך הביבים שבצדיהם. גוּרי חתוּלים הרימו כפות צנועות כלפי הקליפות המתגלגלות ורדפו אחריהן.

אבל סנדר לא היה בכל התכונה הזאת. את הבטנים שלח אל העיירה בידי שליח מיוחד, והוא עצמו נשאר בכרך בין האנשים היודעים מה ולשם מה הם עושים.

בדירה שעל שפת הזרם המרופש, אשר התושבים החארקובאים קוראים לו בשם הכבוד “נהר”, השכימו הבעל והאשה אוֹשמינסקי לקום ממשכבם ביום שני, אחרון לחודש אוגוסט שנת 1920, שעה שלמה קודם מכפי שהיו רגילים תדיר, כאילו היה צורך להחפז בסעוּדת חמץ אחרונה בערב פסח. אכן היוּ בדירה אי-סדרים מעין ערב-פסח. החלונות — ערומים, בלי וילונות, הספּה בלי מכסה, שולחנות וכסאות פה ושם לא על מקומותיהם הרגילים. האופי המיוחד של אי-סדר זה לגבי אותו ערב-פסח נסתמן על ידי כך, שמיטלטליהם של האוֹשמינסקים, חוץ מהרהיטים, היוּ מוטלים חבוּשים בצרורות ענקיים, כבוּלים בחבלים וצבוּרים בחדר אחד — הוּא חדר-האוכל, והם תפסוּ בו מרביתו של השטח הנרחב למדי. לא-צרוּר נשאר רק המצע, הכרים והכסתות, שישנו הלילה עליהם. ואמנם מיד כשקמו משנתם ושטפו בחפזה את הפנים והידים מתחת ברז, התחילוּ האוֹשמינסקים לצרוֹר גם את כלי המצע בשקים גדולים משל מלח, שהיו מוּכנים בבית מאתמול.

אברהם אוֹשמינסקי, גבר רם קומה, רחב כתפים, מלא דם, עבד בחום. כשדחף את הכסת לתוך השק בידו הבריאה השׂעירה, לא יכלה להתנגד לו ומתוך הכנעה ירדה עד לעצם תחתית השק. נדמה לו שאשתו החלשה, העומדת על ידו לעזור לו באגרופיה הפעוטים, אינה אלא מפריעה אותו בעבודה. על כן שלחה אל המטבח, שתכין תה לסעודה, ובמלאכת האריזה עסק הא לבדו. הוא הזיע ושאף רוח בשאון, קשר חבלים וגילגל צרורות, ושסיים את העבודה, הרטיב ברוקו מקום על השקים ובעפרון חימי רשם עליהם אותיות גדולות.

בזאת תמה העבודה. לא היה לו לאוֹשמינסקי מה לעשות עוד והתחיל שואל את עצמו במחשבה, מדוע לא חזרה עדיין הביתה הבת הצעירה, רוֹזה, שהלכה ללוּן “הלילה האחרון בחארקוב” אל חברותיה. אמש לפני צאתה מן הבית הוזהרה בפירוש, שהיא חוזרת עם שחר, ועתה הנה — כמה השעה? — אוֹשמינסקי הוציא את שעונו מתוך כיסו — כבר אחרי עשר! התחיל מתרגז: נערה זו מוכשרה להישאר שם עם החברות עד הצהרים. היא יכולה לאחר אפילו אל האשאלוֹן¹. היא תמיד יש לה פנאי… סבלנוּתו התחילה פוקעת ורגזו התפשט לאט-לאט ועבר גם על האשה, המכינה במטבח את התה גם היא שעות רצוּפות, ועדיין לא גמרה את המלאכה.

ראי נא! פנה בתרעומת לצד המטבח — שעה שלמה אַת מחממת כוס תה אחת. במשך זמן זה אפשר היה כבר לצלות שוֹר פּר!

אולם כשנכנס אל המטבח, ראה שממעל לפרימוס ההומה מתאבכת גאוּת אֵד מן הקוּמקוּם, עד כדי כך שהמכסה רוקד על פיו ומתדפק לפי קצב משונה, אולם האשה אינה רואה ואינה מרגישה. היא מנגבת במגבת את עיניה, אשר דמעות שופעות מהן, כשכתפיה הכחושות רועדות בהתאמה לרקידת המכסה על גבי הקוּמקוּם.

רגזו של אושמינסקי חלף מיד בלי שׂריד. הוא לא שאל את האשה לסיבת בכיה. ידוע ידע: היא בכתה על חמש שנות הנדוּדים שעברוּ על המשפּחה מאז יצאו באוגוסט שנת 1915 מאוֹשמינה לחארקוב. אז, בשנת 1915, הכניסו אתם לתוך הקרון מיטלטלים, אולי פחות משהם מובילים עכשיו בחזרה לשם. אבל על האיצטבאות לשכיבה, שהונחו לרוחב קרון המשא שלהם, השתטח אז על ידם הבן היחיד, הסטוּדנט בּוֹריס. כן, מלבד הבת הצעירה רוֹזה, ומלבד הבת הבכירה בּאֶרטה עם בעלה ועם רחל’ה הקטנה שלה, נלוה עליהם בתוך הקרון אותו בחור רחב הגרם, החסון, שצמח לו כבר שׂער בהיר דק מתחת לסנטרו. הסטודנט הזה בוֹריס, תלמיד הפּוליטכניקוּם החארקובי. בּמשך חמש שנות הגולה נוספה לבּאֶרטה עוד ילדה אחת, מירה’לה. אבל הבן בּוֹריס — איננו. הוא בגן העירוני ביאַרוֹסלאב מתחת ללוח אבן כבדה, שחרוּת עליה באותיות של זהב: “כבוד לקרבן המהפכה”.

בּגלל בּוֹריס זה יזם אברהם אוֹשמינסקי בכלל את כל ענין האֶואַקוּאַציה של המשפחה מאוֹשמינה. הוא לא ירא להישאר בגלילות הכיבוש הגרמני, אלא לא רצה לבטל את בוֹריס מן הלימוּד בפוליטכניקוּם. אך בֹּוריס התנדב למפלגה עוד לפני המהפכה האוקטוברית; המפלגה שלחה אותו לעבוד ב“ראֶבקוֹם” היארוֹסלאבי. חבוּרה קטנה של קציני הצבא הקימו שם שאוֹן — מעשה שטוּת, כל התקוממוּתם לא נמשכה אף שעה אחת. צדוּ אותם אחד אחד כעכברים במלכודת. אולם בוריס ושנים מחבריו עמו נשארו חללים על הככר אשר לפני הראֶבקוֹם.

זמן רב לא ידעו אברהם אוֹשמינסקי ואשתו את דבר האסון. חששות היוּ להם, אבל לחקור ולדרוש לא אבוּ; ימים יגידו. ורק כשהוחלט, שהם “חוזרים הביתה”, ואוֹשמינסקי היה מוכרח לאסוף את המשפּחה, אז נודע לו הכל. אז נודע הדבר גם לאשה. זה מכבר, בטרם רשמו את עצמם לאֶשאלוֹן, אבל ביוֹם הזה, כשהאֶשאלוֹן יוצא מחאַרקוֹב ובּוֹריס איננו — נפתח הפצע מחדש.

אברהם אוֹשמינסקי לא אמר דבר לאשה. אף הוא הרגיש לחץ בלבו. אל גרונו התקרבה מין פקעת מחניקה, אבל שרירי ידיו ורגליו היו דרוכים בעוז ובמרץ ששאפו לחיים. הוא לא יכול לבכות. הוא כיסה את השולחן בגליון של עתון ישן, מילא את הספלים² תה וציוה על האשה לישב ולסעוד.

האשה לא אכלה כלום. גם אוֹשמינסקי מיעט באכילה. הוא ישב ליד החלון, שמאחוריו גדלו שיחים של לילך מאובקים. מזמן לזמן היה הרוח מנענע את ענפיהם, ועל פני זוהר השמש, שהחלונות היוּ מלאים אותו, החליקו צללים רכים. אוֹשמינסקי חש בכל לב, כי שם, אצלו באוֹשמינה, ברחוב הארוך, עומד בית גדול בנוי³ קורות מזילות שרף ריחני, קורות עץ ומעקה מרווח לו כלפי הרחוב, וחצר מרוּוחת לו מהצד שכנגד, ובחצר — רפתים ומחסנים, אשר מאחריהם רצוּעה רחבה, זרוּעה תפוחי-אדמה, נמתחת עד לקצה היער. בחצר ההיא, לפני חלונות הבית, גדלים גם שם שיחי הלילך. וגם שם הענפים מתנועעים לרוח, לפני השמש. היוּ מוחשים כל כך השיחים, קרובים וממשיים כל כך המחסנים והרפתים, עד שדרוּש היה לאמץ כוח, כדי לא לקום מן המקום ולרוץ אליהם. התעוררוּת מרעננת, שהעלתה מתהום נשיה עוז נרדם, כרגש עלומים שחזר, גירה את הלב. אוֹשמינסקי לא יכול סוף-סוף להבליג על עצמו, חטף את מקלו ויצא.

__________

לא היה לו לאוֹשמינסקי שום הכרח ללכת עכשיו לכל מקום שהוא. כל עסקיו בעיר חיסל כבר מאתמול. הן בנוגע לחוץ — לעסקים, והן בנוגע לפנים — למצב נפשו, לא היה כבר אברהם אוֹשמינסקי שרוּי בחארקוב, אלא באוֹשמינה. על הרחובות החארקוביים הארוכים, בעלי המדרכות הזרועות קליפּוֹת זרעוֹנים והשטופות רוק, הביט כבר בעינים אוֹשמינאיות. כמו זר הופיע לפני עיניו פתאוֹם הצבע האפור שכיסה את כל אשר מסביב, ויותר מכל — ה“שינאָלים” האפורים שנעו כסרט שאין לו סוף על המדרכות והציצו מתוך המכוניות שעברו רצוֹא ושוב ביעף. גם החזית של הבתים היתה כאילו לבוּשה “שינאֶל” אפור מפני האבק ששלחו אליה הערבות השרופות מסביב ומפני שמי-יודע כמה זמן לא נתחדשו כתלי הבתים. עולם אפור.

ליד צרכניה אחת עמדה בתור שורה ארוכה, מפותלת ונמתחת כתעלה ענקית לאורך המדרכה. האנשים שבשורה היו להם פנים שוטיים ונרפים מהמתנה בלי סוף. מהם שנסמכו על הקיר, מהם שישבו על קצה המדרכה. אושמינסקי עשה חשבון: מה האושר הצפוּן להם לכשייכנסו סוף-סוף לתוך הצרכניה פנימה? ודאי גליל של חוּטים, ואם בגדולות — חצי הליטרה חמאה. הוּא היה כבר רחוק כל כך מבקשת אושר עלוב כגון זה.

איזו צורה לבשה אוֹשמינה עכשיו? שמוּעות אומרות שהיו שם דליקות גדולות. ביתו הוּא, לפי השמוּעה, לא ניזוק. ובנוגע לבתים אחרים, הרי קיים באושמינה משל קדמוני: יצאה דליקה בא עושר. אחרי הדליקות ודאי שהעיר נשתפּרה. על כל פּנים יושב שם איש בביתו ועל נחלתו. לא נדידה בנכר. מילא… הרי נוסעים כבר לאושמינה. היום יוצא האֶשאלון…

היום… אוֹשמינסקי הרגיש משיכה בכל איבריו, כאילו הוּא צריך להחפז. אבל הן הכל מוכן עוד מאתמול לנסיעה. אולי ילך אל בּאֶרטה לראות, ההספיקה כבר לגמור את ההכנות, שהרי בכל זאת שני תינוקות כרוּכים בצוארה. שמא צריך לעזור לה במשהו. ואם באמת זקוּקה היא לעזרה, הרי חבל על כל רגע, כי הן כמה זמן נשאר עוד בכלל עד זוז הרכבת מן התחנה — שעות ספורות. אושמינסקי הרגיש מין פיוּס, שיש מקום להיות נחפז לשם.

התחיל הולך הליכה גסה, ובקרן הרחוב, ששם צריך היה לפנות ימינה, נתקל בחתנו, בעלה של בּאֶרטה:

— סנדר!

— בוקר טוב, חותן!

— לאַן אתה?ַ

— הולך אני לראות, מה נעשה אצלכם.

— וכי מה יש? הכל מוּכן. ואצלכם כיצד? הכל ארוּז?

פניו של החתן קיבלו מראה של ילד, שאביו תפס אותו בדבר עבירה. ענה בעינים מושפלות:

— ארוּז? לאו דוקא. כמעט שלא התחלנוּ. מה שראית אתמול, ויותר לא כלום.

מראשו ולמעלה היה אוֹשמינסקי גבוה מחתנו וכפלים רחב ממנו בכתפיו.

אתמול, ויותר לא כלום.

שמע, ששם עדיין לא הכל נארז, מדד את הצעיר ממעלה למטה במבט חמוּר כזה, שהלז התכווץ וקומתו נתנמכה עוד יותר.

לא היו לו לאוֹשמינסקי מלים בפיו כדי להביע כראוי את התרעומת שמילאה אותו כולו. וכי מה זאת אומרת? — הרי מיד יזוּז האָשאַַלוֹן, והם לא ארזו עדיין את המשא!

— בּוֹא! — משך את הצעיר וזז במרץ מן המקום. בקרבו פנימה רתחה התרגזוּתו. הרי אפשר שבגללם תאחר כל המשפּחה את האֶשאַלוֹן.

— חבלים יש לך? — קרא בהחפזו קדימה.

החתן, שרץ אחריו, בלי יכולת להקביל פסיעותיו אל הפסיעות הרחבות של חותנו, ענה מתוך מבוכה:

— אי משוּם חבלים, ודאי שלא תהיה מניעה. אלא…

אושמינסקי לא שם לב ל“אלא” זה והוסיף לשאול:

— ושקים? או סלים, סדינים? — מה יש לך שם?

הצעיר ענה כבראשונה:

— הכל יש, ברם, לא זה גופו של דבר…

אוֹשמינסקי לא שעה ל“ברם” זה, כשם שלא שעה ל“אלא” שקדם לו. הוא גם לא שמע כראוי את המלה הזאת, מפני שהרחיק כבר אותו רגע כדי כמה פסיעות לפני החתן.

והנה המדרגות למעונה של בּאֶרטה שבקומה השניה. אוֹשמינסקי פּתח את הדלת בכוח. בפרוזדור מוטלים אמנם צרורות, אבל בחדר השני — בחדר הילדים — הכל על מקומו כמו בכל הימים. בּאֶרטה יושבת אל השולחן ומאכילה את הפּעוּטות. בלי לברך את היושבים קרא אוֹשמינסקי:

— הריקי מהר מן הארון מה שצריך לצרוֹר. הכל. סנדר יאכיל את הילדות!

בּאֶרטה קמה על רגליה, אלא שלא זזה ממקומה. גם לא אמרה כלום. רק הביטה בפני אבא מתוך חיוך עצוּר.

— למה תעמדי? מה אַת צוֹחקת? — פתח אוֹשמינסקי בקול רם — אין פּנאי. בשבע מפליג האֶשאַלוֹן.

— אבא! — הפסיקה בּאֶרטה — הן איני יודעת, הכדאי לנוּ בכלל הנסיעה הזאת… סנדר סבוּר…

ובטרם הספיק אוֹשמינסקי להוציא דבר מפיו, קרא החתן:

— למה אַת אומרת “סנדר סבוּר”? ומה אַת סבוּרה? — צעק נוכח אשתו.

— אכן, גם אני סבוּרה כך — אמרה — למה טלטוּל הדרך? לשם מה?

עתה נסתתם לגמרי פיו של אוֹשמינסקי. הוּא נעשה מטוּשטש כל כך, שלא הבין מה אלה סחים סביביו. והבת והחתן המשיכו בשיחה לבדם, זה אחר זה לסירוגין:

החתן: וכי מה אנו חסרים פה? משרה יש לי?

הבת: דירה ומנה של מזון נותנים לנוּ? רוּבּל במזומן אנו מקבלים?

החתן: לרדוף אחרי מיני אושר אוֹשמינאים? מה אני יכול לעשות שם?

הבת: נשב בטלים, סמוּכים על שולחנך?

החתן: פה הריני פקיד של הממשלה. אפשר לעלות בדרגה.

הבת: רחל’ה מתחנכת בגן. מי יודע, היש באוֹשמינה גן-ילדים? ואפילו בית-ספר?

החתן: אמנם, קשים החיים פה. אבל אני, על משמרתי…לא נמות ברעב…

הבת: מה שימצא את כל ישראל, ימצא את ר' ישראל…

אוֹשמינסקי הפנה עיניו פעם אל החתן, כשדיבר הלז, פעם אל הבת, כשדיברה היא, ומאוּם לא תפס, בלי להוציא גם את העיקר. וכי מה זאת אומרת? — הבת והחתן והנכדות לא ישוּבו עמו יחדיו לאוֹשמינה? הם יישארו פּה? הן רעיון רוּח הוּא, שגעון, מתנגד לגמרי לדרך הטבע. הוּא לא היה מוּכשר להגיד מלה, להוציא הגה. חורב היה בגרונו כמו במדבר. לסוף עלה לו במאמץ רב לסחוֹט קוֹל צרוד מבין שפתיו:

— הנכם נשארים, איפוא, כאן?

החתן והבת החליפו מבטים.

— וכי אני יוֹדע? — אמר החתן בבושת-פנים.

— צריך להתיישב היטב בדבר — אמרה הבת ברצינוּת מופרזה.

אוֹשמינסקי העיף מבט סביב, כאילו חיפּש אוֹנים, כדי לתפוס את המצב, או ביקש עזרה נגד החנק שבגרונו. נתקל מבטו ברהיטים העומדים על מקומם. אפילו הספלים היפים עם הטסיות מוּצגים עוד מעשה זר על המזנון. מכונת התפירה, שניתנה לבת בּמתנת-דרשה לחתוּנתה, ושבשנת 1915 סחבו אותה מאוֹשמינה אל הגולה עם הפּליטה, עמדה אצל החלון מכוּסה מפּה מעשה סריגה. בעד הדלת הפתוּחה למחצה אל חדר-המשכב נראתה פינת ערש של ילדים, עם קצה סדין סרוח למטה וסיר-ילדים מצופה חרס לבן תחתיו. מכל המראה הזה נדף ריח של השתקעוּת קבוּעה ואיתנה כל כך, שאוֹשמינסקי הרגיש מיד כאילו צבת אחזה בגרונו: בדירה זו רובצים בטח על המקום, לא יזוזו מפה…

בלבו של אוֹשמינסקי עלה חרון עז כל כך, עד שנכון היה להתנפל על הבנים באגרופים. הוא לא עשה זאת, מפני שלא היה רגיל בכך. אבל בידיו חטף כסא קרוב אליו, הניף אותו תנופה והעמידו שוב על הרצפּה בחמת כוח.

— ולמה, איפוֹא, בילבלתם את ראשי עד הנה? — ביטא בנהימה.

שתי התינוקות הנכדות געוּ בבכי מתוך פחד, ואושמינסקי הוסיף:

— הישארו לכם. עשו כרצונכם.

וברח מן הבית.

___________

אוֹשמינסקי שב לביתו קודח מחום. הגידים שבצוארו ובמצחו צבו כמיתרים עבים. פניו להבים. האשה חשבה שכל זה בא מן חמימת השמש האוגוסטאית החארקובית. הגישה לו מגבת נקיה שהוציאה מתוך סלסל מוכן לדרך ויעצה לו לזרוק מים קרים על ראשו. הוא שמע בקולה, והוקל לו במקצת. ישב על ספסל בחדר-האוֹכלים ושתק. האשה שאלה אותו, למה הוּא נרגז כך ולא ענה. ניסתה להכניסו על כרחו לתוך שיחה וסיפרה, שרוֹזה חזרה לרגע הביתה ואמרה שתשוב במהרה. אוֹשמינסקי שמע והוסיף לשתוק.

הנשימה קשתה עליו מתוך הקצף שרתח בקרבו והוּא שאף רוח בכבדות, אבל ראשו נזדקר עליו לאחרי הקילוח במים הקרים, והוא חשב, כמה טעה בענין השיבה לאושמינה. במשך כל חמש שנות גלוּתו נדמה לו תמיד, שעם ביטול החזית המקימה קיר ברזל בין אושמינה הקרובה ללב ובין חארקוב הזרה של ה“פוֹניה”, מיד הוא, אוֹשמינסקי, קופץ ככדוּר של גומי וטס לשם, אל החצר עם המחסן והרפת שלו, אל התלמים עם תפוחי-האדמה שלו, אל שיחי הלילך שלו מאחרי חלונות ביתו, העומד ברחובה של אוֹשמינה רחבת השמים. וכיצד אפשר היה לשער אחרת?

בשביל אוֹשמינסקי היתה אוֹשמינה החלל שבו התנועעו חייו מיום היולדוֹ עד האֶואקוּאַציה של שנת 1915. ארבעים ושמונה שנים. באוֹשמינה ראה אור עולם, שם גדל, נשא אשה, גידל בנים. כמעט במו ידיו הקים את גדר האבנים מסביב לקברות אבא ואמא שלו. במו ידיו נטע את שיח הלילך מאחרי החלונות. כל קנה שבגדר החצר, כל מסמר נטוע בו — על כולם חשב במוחו ואת כולם תקע במו ידיו. אין בבית שבאוֹשמינה טפח אחד של שטח, שלא יהיו שקועים בו עמלו ורוחו. ממרחק אלפי פרסאות הרגיש את שרשיו בקרקעה של אוֹשמינה. נדמה לו בשעה שנמלט מלפני האוֹקוּפּאציה הגרמנית, שהוא גולה לימים ספוּרים; אם הרבה — לחדשים. אף זאת: כל המנוסה שנס לא באה אלא משום שהן אי-אפשר היה שבּוֹריס יפסיק את לימודיו. בּוֹריס היה מוכרח לשוּב אל הפּוֹליטכניקוּם. ולוֹ, לאוֹשמינסקי, נדמה אמנם כל הזמן הזה, שהחיים נתכווצוּ, שחסר לו אויר לנשימה רק מפני שהורחק יתר על מידה מעל האדמה שלו. וזהו מקור כל התלאות. כל האסונות. לוּ נשאר באוֹשמינה, לא אירע גם האסון עם בּוֹריס. תמיד היה חש, שיחד עם ראשית ביטול החזית, עם הרכבת הראשונה שתצא מחארקוב לצד אוֹשמינה, מיד יוּחזר למקורו בקפיצה, כרצוּעה של גוּמי מתוּחה שהרפוּ ממנה בבת-אחת; רגע לא ישהה, ורגליו תעמודנה שוב על הקרקע האושמינאי שממנו ינק אונים וכוח חיים ארבעים ושמונה שנים.

והנה הגיעה השעה. אין עוד חזית. בשבע בערב יוצא האֶשאלון המחזיר את הפליטים האוֹשמינאים אל הבית הנכסף, המוּבטח. האוּמנם בּאֶרטה וילדותיה לא תצאנה אתו? הוּא, אברהם אוֹשמינסקי, יצא, והם, בּאֶרטה, בעלה, ילדותיה — לא יצאוּ, פה יישארוּ? המעט שבּוֹריס איננוּ, אלא שגם בּאֶרטה לא תהיה? עכשיו הדרך פּתוּחה בפני הפליטים. אחר כך אוּלי לא יהיה שום גשר לעבור בו. אפילו מכתבים לא יגיעוּ. הכל יודעים את הדבר. גם בּאֶרטה גם החתן. הם יודעים, ובכל זאת הם נשארים פה. אין זה דוֹמה לכדוּר רובה, שנקלע פּתאום, שלא יכלו לחזות קליעתו מראש, אין זה אסון עיור. הם יודעים — ונשארים.

זרם של קצף עלה בקרבו: יישארו להם! יישארו! והוּא יסע! קפץ ממקומו ובעט בצרור שהיה מונח לרגלי הכסא, והצרור עף כנוצה ונגף בקיר. יישארו להם פּה. אפילו לברכת פרידה לא ילך אליהם!

— האניה! — קרא לאשה, שעבדה במטבח.ֶ

היא באה במרוצה.

— בּאֶרטה אינה נוסעת! — הביט עליה במבט זועף ודיבר בקול רם ויבש, כאילו היא האשמה במעשה הפשע. — בּאֶרטה אינה נוסעת, הם נשארים פה. טוב להם פּה. השמעת? — ויישארו להם איפוא. לי לא איכפת. אנחנוּ נוסעים לבדנו, בלעדיהם. השמעת?

ברגע זה נכנסה רוֹזה יחד עם עלם בעל קומה ממוצעת, לחיים רכות, כחולות מגילוח, אף מוארך, דק, ועינים שחורות גדולות. פינוק במשך דורות של יחוּס יהודי היה טבוּע בכל קלסתר פניו. כמתחפש נדמה במעיל העור החום עם האקדח בתוך הנרתיק צמוּד מן הצד לחגוֹרה, במגפים גבוהים ובכובע של חאקי; כמו רב בבגדי “יוונים”. אוֹשמינסקי ראהו פעמים אחדות ברחוב מתהלך עם רוזה, אבל מי הוּא הנער — לא ידע. סתם קומיסאר.

רוֹזה נתנה לחבר שלה לעבור לפניה, ובעמדה אצל הדלת קראָה:

— למה אתה צועק, אבא! מה אירע?

אוֹשמינסקי הביט עליה באי-רצון, אולם לא אמר כלום.

— התוודעוּ, — אמרה רוזה — החבר אליהו בן נתן לוינסון. וזה אבא שלי, אברהם בן מרק.

החבר השתחוה, נכון להושיט יד. אוֹשמינסקי לא גילה נכונוּת דומה לזו. הרכין את ראשו ונהם מבין שפמיו משהו דומה למלה “נעים”.

אוֹשמינסקי לא היה פּנוּי עתה לזרים, ובפרט לשיחות על ענינים של מה בכך; לוֹ היה צרוך עכשיו לצעוֹק, לגעוֹר, לכעוס. לא היה לו אפילו חשק להסתיר את התרגזוּתו.

אבל רוֹזה לא שמה לב לזה שאבא מקבל את פני חברה בלי ידידוּת, אפשר לומר, בלי נימוּסיוּת כלל. היא ניגשה אל גל הצרורות והוציאה מתוכו סל אחד:

— הנהוּ, כל המשׂא שלי, איליוּשה, — אמרה לחבר.

הלה ניגש, הניף את הסל ואמר מתוֹך חיוּך:

— לגבי בוּרגנית אמנם קל ביותר, אבל בשביל פּרוליטארית — בכל זאת כבד קצת.

רוזה צחקה:

לא כלום, לא תכרע תחת המשא.

— כן — ענה החבר — כיצד אומרים הבריות? אם נרתמת במושכות, אַל תאמר אין כוחות. צריך יהיה לשאת. להתראות! — קרא לאוֹשמינסקי ולאשתו ופנה עם הסל בידו אל הדלת.

על צד האמת צריך להגיד, שהיה הסל קל מאד. נמצאוּ בתוכו שמלות מעטות, אדרת חורף קצרה, זוּגות מספר של לבנים וחפצים קטנים אחרים. בשעת אריזת החפצים הפרישה רוזה את החפצים האלה לסל מיוּחד. אוֹשמינסקי לא שׂם לב לזה. טבעי נראה לו הדבר, שהיא רוצה להחזיק את חפציה לחוּד. אבל שתביא את הקומיסר הזה להוציא את כליה מן הבית — דבר זה לא עלה כלל על דעתו. והנה בן רבנים זה המתחפּש בבגדי חיילים לקח את הסל, והנה הוּא מסתלק עמו.

כל המחשבות הקודמות, אשר מילאוּ את ראשו של אושמינסקי יחד עם הקצף שקצף על בּאֶרטה, — הכל נעתק הצדה, ותמיהה גדולה, לעת עתה עדיין בלי התיחסוּת מסוּיימת אל הנעשה, מילאָה את כל קרביו. הוּא גימגם מתוך מבוכה:

— לאָן? למה הוא נוטל מזה את הסל?

הבחור עמד והוריד את הסל על הארץ.

— רוֹזה אברמוֹבנה! — פּנה אל הנערה — הם אינם יודעים עדיין כלוּם?

ורוֹזה — אותה רוֹזה עצמה, שהיתה כבת ארבע-עשרה בשעה שהושיבו אותה בשנת 1915 לתוך הקרון האדום של “40 או 10 סוּסים” — התיצבה נוכח אבא ובקול שקט-שקט הודיעה:

— אבא’לה! איליה נתנוֹביץ' הוּא חתני. מחר אנו הולכים לרישום בבית-הפקידוּת. היום החלטנוּ.

נוֹכח אברהם אוֹשמינסקי עמדה אשה — אשה בוגרת, גבוהה, בעלת חזה מפוּתח, בראש מורם, גאה. עיניה חייכוֹ בלעג מסוּתר — אלה היוּ עינים של אשה צעירה, המעלימה איזוֹ דעה לעצמה, דעה מעולם הנשים שלה. האוּמנם האשה הזאת היא רוֹזה הקטנה האוֹמשינאית?

— נוּ — הוסיף הבחור על דבריה — לעת עתה, לזמן הקרוב ביותר, תספיק מסירת מודעה זו, ואת השאר תגמרוּ שלא בנוכחותי, מכיון שאני אָץ לדרכי. שלום!

הוּא יצא עם הסל. אברהם אוֹשמינסקי הביט אחריו קפוּא.

אשתו הקדימה להשיב רוחה מן ההפתעה:

— מה זאת אומרת “לרישום”, רוזה? — שאלה — מה תרשמו? איפה תרשמו? איני מבינה כלום. מה אירע פּה?

רוזה ניגשה וחיבּקה את צוארה.

— זאת אומרת, אמא, שאנחנוּ נושאים זה את זה, ואנחנו הולכים לרשום את הנישוּאין בקומיסאַריאַט. הן אַת רוֹצה, אמא, שאנשׂא לאיש, הלא כן? ומכיון שאתם עוזבים היום את העיר, הריני עוברת לדירתו של איליוּשה, זאת אומרת אל בעלי בעתיד. פּשוּט מאד, אין קל מזה להבין.

__________

אברהם אוֹשמינסקי התהלך הלוך וחזור בחדר-האוכלים בין גלי הצרורות והרהיטים המועתקים ממקומותיהם. רגליו כאבו כבר מן ההליכה. גם חם לו. אבל לשבת על מקומו לא יכול. ישב רגע אחד, וכוח פּנימי טילטל אותו מעל מושבו.

לאחר שעוֹת מספּר צריכה העגלה לבוֹא לקחת את הצרורות אל התחנה. העגלה היתה שכוּרה עוד מאתמול, אבל אוֹשמינסקי לא חיכה עכשיו לבואה, אף לא חשב על אודותיה. הוא לא יכול כבר לחשוב. בהכרתו נתערבבו ונסתבכו יחדיו גזרים של עוּבדוֹת והרהוּרים שבשום אופן לא ניתנוּ להתאחד לחטיבה שלמה אחת. הוא נוסע לאושמינה. בּאֶרטה נשארת פּה. רוֹזה נישאת לקומיסר לא ידוע לו. באוֹשמינה עומד בית מוקף גינה. חזית אין עוד. משא של מאת כּכּר מעיק על הלב. אין כל זה מתקשר לחטיבה אחת, מובנה, שהלב לא יכאַב ממנה. ואוֹשמינסקי אף לא ביקש כלל לאַחוֹת את הנפרדות. לא התאמץ ליצור את ההרמוניה בתוך התוהו ובוהו. הוּא הקשיב רק לכאב הלב. הכל הכאיב את לבו — בּאֶרטה הרי היא כאב, רוֹזה — כאב, אוֹשמינה — כאב.

לאחר שיצאה רוֹזה מן הבית התלבשה האֶניה בחפּזוֹן ורצה לבּאֶרטה. מפּי אוֹשמינסקי לא יכלה להציל דבר, ולה היה צוֹרך הכרחי להיוָדע, לדבּר, לברר. תשוּבתה של רוֹזה לא הרגיעה אותה. מה שבּאֶרטה נשארת פּה ודאי לא הועיל להשקיטה. מה נעשה כאן? — הנה מה שרצתה לדעת ומה יהיה עכשיו כשרוזה נישׂאת וגם בּאֶרטה תישאר? רצה לבּאֶרטה, אוּלם שהתה שם לא הרבה ושבה יחד עם החתן. שניהם ישבו לדבּר — חארקוב, אוֹשמינה, בּאֶרטה, רוֹזה, ושוּב חארקוב, אוֹשמינה… אוֹשמינסקי לא יכוֹל לשמוֹע עוֹד. כל מלה שהגיעה לאזניו ריסקה את עצביו כמו במלקחים של ברזל. חטף את מטהוּ ויצא.

חנוּיוֹת סגוּרוֹת בצדי המדרכות; מרוּפשים, שנים על שנים לא שטוּפים במים, לא מצוּחצחים — חלונות הראוָה. דלתות מלוּכלכוֹת, נעוּלוֹת, מכוּסות בוץ, שזוֹרק עליהן מתחת לגלגלי המכוניות, והכרכרות, ודבק בהן ונתיבש עליהן. על הקירות התנוססוּ והתחבטוּ ברוח גזרים דהים ומדוּלדלים של כרוּזים ומודעות וקריאות לעם מאת השלטונות. על המדרכות התרוצצוּ גברים בחולצות בלוֹת, ונשים בשמלות של ארג שׂק צהוב, בסנדלים של עץ הרגלים היחפות.

בא לקראת אוֹשמינסקי אדם אחד בעל זקן שחור אינטליגנטי. משקפיים של זהב, שיצולם האחד ברזל שחור, על עיניו. מעילו — ארג יפה מלפני המלחמה, מצד ימין — מראהו הגון לגמרי, ומצד שמאל — חוֹר של שריפה, שקצותיו שחוּמים, מחוֹרכים מן העשן, סביב. על גבו — מין ילקוּט של הולכי דרך, עשוּי שׂק פשוּט וכתפותיו — יתרים ישנים בעלי קשרים רבים. תחת זרועו — ככר לחם. נראה לפי כל הסימנים שהוא פּקיד ממשלת המועצות, החוזר עם ה“פּאַיוֹק”, מנת-מזונו, החדשי לביתו. כל מה שראה אוֹשמינסקי ניקר את עיניו. הוא הרגיש איבה אין קץ לחלונות הראוָה המלוּכלכים, אל שמלות השׂק, אל החוֹר החרוּך, אל ה“פּאַיוֹק”. לוּ יכול, ואסף כל זה בחופן אחד משלו ושחק אותם לאבק. שיניו התלכדוּ, כאילו הוא טוחן כבר את הדברים האלה בכוח. לא יכול להישאר ברחוב. עבר במרוצה כשלוש שכונות וחזר הביתה.

החתן שהה עוד שם, וזולתו נמצאו בחדר עוד שתי נפשות, מלבד האֶניה — בחורה צעירה אחת עם תינוק כבן שנה על זרוֹעוֹתיה. כל היושבים שתקוּ ברגע שנכנס אוֹשמינסקי. האֶניה היתה חיורת, עגוּמה. רגע-רגע היתה נושאה את ממחטתה הרטובה אל פניה, אשר שלוּלית של דמעות ניגרה מעליהן.

אברהם אוֹשמינסקי הרגיש מיד, שאיזה סוד חשוּב כמוּס בביקוּרה של הבחוּרה האלמונית. “אסון חדש” — התחיל לבו דופק בקרבו. הסתכל בפני הבחוּרה: צעירה, יפה למדי, בעלת פּנים רחבים עגולים, עינים אפורות, גדולות, אף מורם בקצהוּ, שער בהיר — לא טיפוּס של בת ישראל.

— מה חפצך? — פנה אליה.

היא חייכה לקראתו מתוך בּושה, אבל בצחוק לבבי רחב ובמטא מוסקבאי רך:

— הנה, אני סיפרתי כבר — אמרה — מריה גריצ’אנינובה אנכי. מאַרוּסיה, חברתו של בּוֹריה, של בּוֹריס אברמוביץ'…

אוֹשמינסקי שמע מכבר: יש לבוֹריס איזו מאַרוּסיה, אחות רחמניה. אולם הוּא, אברהם אוֹשמינסקי, לא שׂם לב לזה. תעלוּלי נוער, מזמוּטי סטוּדנטים. ואחר כך שכח לגמרי. ומה לה, איפוא כאן?

מאַרוּסיה סיפּרה: בּוֹריס לא הספּיק לקחתה אליו ליאַרוֹסלאַב, משוּם שהיה נאה יוֹתר שתישאר עד הלידה כאן. אצל אמה. נוּ. בינתים קרה האסון. התינוק נולד כבר לאחרי האסון. קוראים גם אותו “בּוֹריה”, לכבודו של המנוח. מסכן זה, שלא עלה בגורלו להכיר את אביו. עכשיו הגיעה אליה שמוּעה, שמשפחתוֹ של בּוֹריה, זאת אוֹמרת, של בּוֹריס אברמוביץ', עוקרת מן המקום, יוצאת לפולין. כל כך רב המרחק לפולין. מי יודע, אפשר לא ירשה הגורל להתראות לעולם. והנה באה עם הילד. לוּ עכשיו יראה את סבא ואת סבתא. אם לא את אבא — יראה לפחות את קרוביו. עודנו קטן, מובן. סכל. מה מוכשר הוא להבין? אלא, אפשר יישאר משהו בזכרונו… והנה. אין היא חושבת כלוּם. הרי כבר אמרה: אין חסר לה דבר. גם — לילד. רק הדבר הזה בלבד —יראה התינוק… אל נא יתרעמוּ עליה, שהיא מטרידה…

הבחוּרה הצעירה נשתתקה. הורידה את עיניה. הכל שתקוּ. אוֹשמינסקי ישב בלי כוח על הכסא. זו הפעם השלישית ביום הזה… כל רגע — חדשה בכנפיו. הבלבוּל שבמוח מתאפלל והולך. אכן, קשה כבר להחזיק את הראש ישר. הוריד אותו אושמינסקי על חזהוּ. עתה הרגיש, שהנהו באמת נדכא ורצוּץ.

— את ידעת? — על אודות התינוק? — שאַל את האֶניה בקול רפה כחולה.

האשה הניעה ראשה בשלילה. דבּר לא יכלה.

— גם אתה? פּנה אל החתן.

החתן ידע. מדוע לא ידע? לא סוד הוּא. גם באֶרטה יודעת, רוֹזה, ואפילו רחל’ה… אלא שלא כדאי היה לדבּר ולספּר. לשם מה?

— הגש לה כסא, תשב…

נראה היה שהחתן ממלא את צו החותן ברצון מיוחד. הוּא עצמו לא העיז קודם לתת לה כסא.

מארוּסיה ישבה ואת התינוק הושיבה על ברכיה.

— רואה אתה, בּורינקה — זהוּ “דאֶדוּשקה”, — אמרה אל התינוק, תוך הצבעה על אוֹשמינסקי — זכוֹר, אמוֹר: דאֶ — דוּש — קה…

התינוק צהל בצחוק: דאֶ — קה, דאֶ — קה…

הכל שתקוּ.

— עכשיו אני יכולה ללכת כבר — קמה האשה הצעירה ממקומה — מאַחלת אני לכם דרך צלחה!

איש לא ענה לה. השתחותה וצעדה אל הדלת. אוֹשמינסקי הביט אחריה נגלד. כשהחזיקה כבר בכף המנעול עבר רטט בגוּפו.

— חכּי! — קרא.

מאַרוּסיה שבה וישבה.

— תנו משהוּ לתינוק… עשו תה — פּנה לאשה ולחתן.

החתן יצא אחרי החותנת אל המטבח לעזור לה. מאַרוּסיה נשארה לבדה מול אוֹשמינסקי עם התינוק בחיקה. אוֹשמינסקי הטיח בהם ממבטיו מזמן לזמן. הוא היה עיף מאד. סמך את מרפּקו על השולחן, את ראשו על כף ידו ומסר את עצמו להרהורים.

הוּא ביקש פתרון לשאלה: מה היא המהוּת הנקראת “אברהם אוֹשמינסקי”? נדמה שלא הוא הוא. לא. נראה שזהו מין שם קיבוצי. האֶניה, באֶרטה, רוזה, הנכדות — כוּלן יחד עמו יוצרים את הגוף בעל השם הזה. רצונו של אברהם אוֹשמינסקי יכול, איפוא, להיות רק הרצון המשותף של כל החלקים המיוּחדים של הגוף, אשר שמו אברהם אוֹשמינסקי. שוטה היה בחשבו שהוא לבדו יכול לחשוב, לרצות,לפעול בעד כל חלקי הגוף של אברהם אושמינסקי. טעוּת היתה זאת, משגה של אדם שוטה.

הוא חשב: אברהם אוֹשמינסקי טעה עוד טעוּת אחת: — הוא התפּאר, שהוּא חי בחארקוֹב של ה“פוניה” בכוח היניקה של השוֹרש הנטוּע באדמת אוֹשמינה. יש — עלה בזכרונו — מיני צמחים זוחלים, אשר כל מקום שהם נוגעים בו בקרקע, שם הם מכים שורש. מי יודע איפוא ביניקת איזה שרשים חיים סוף-סוף צמחים אלה? בראשונים או באחרונים? ואם השוֹרש הראשון יבש ונרקב — מה אז?

ועוד חשב: חאַרקוֹב היא עיר זרה לו? הבאמת רק אכסניה ללינת לילה בדרך נדוּדים? שלושה בתים חדשים קמוּ פּה. אברהם אוֹשמינסקי תקוּע פּה בשלושה שרשים חדשים. פּליט בן בית הנהו פה?

ומה הם, איפוא, פירושה וערכּה של אוֹשמינה? ומדוע השורש האוֹשמינאי כואב כך?

קם ובלי הוציא מלה מפיו, לקח את התינוק מידי אמו והושיבהו בחיקו. לא דיבר אליו כלוּם, אף לא הביט אליו, רק הרגיש בידו את חוּמוֹ של הגוּף הקטן. התינוק הביט זמן רב בפני הזקן ברצינוּת רבה, קצת נפחד, ולבסוף ביטא:

— דאֶד — קה…

____________

העגלון בא לקחת את הצרורות אל התחנה. אוֹשמינסקי שילם לו את שכרו כפי המדובר אתמול וּשלחוֹ ריקם.

ללכת יחד עם הבנות ללוות את הפליטים האוֹשמינאים החוזרים בּאֶשאַלוֹן — לא רצה.

סנדר, בעלה של בּאֶרטה, בחור בעל חוש יפה למעשיוּת ומשקיוּת, הציע בשעה שהתיר את קשרי הצרורות והמזוָדוֹת, להשיב את הכלים למקומם, שהחותן יתן כתב הרשאה לאחד החוזרים, שישגיח על הבית ועל החצר באוֹשמינה.

אוֹשמינסקי הניע יד ולא ענה על דבריו. לא רצה לנגוע בשורש האוֹשמינאי החולה.

חלק א'

מקרה מספר א'

היתה השעה השלישית לערך אחרי הצהרים. אנחנו גמרנו את ארוחת היום, ואמא הגישה תה לשולחן. בו ברגע צלצל הפעמון. יצאתי לפתוח: זה היה מאַכּסים. חדרי נמצא ליד המסדרון עם כניסה מיוחדת לתוכו. מאַכּסים סרב להיכנס לחדר-האוכל לשתות תה עמנו — לא היה לו פנאי. הכניס אותי לתוך חדרי ואמר:

— יש פה עוֹבר-אורח אחד, וצריך שבשום אופן לא ייכּשל. דירתכם עדיין לא נוּצלה אלא מעט, והרינו שולחים את האיש ללוּן אצלכם.

לבקש רשות על כך מאת אבא ואמא לא היה מן הצורך, כי ניתנה לי החופשה הגמורה לעשות בבית ככל אשר היה ברצוני. ומובן, שהסכמתי מיד.

— יבוא איפוא אליכם בין תשע לעשר בערב, תהיה בבית — הוסיף מאכּסים לדבּר — איש לא ילווה אותו. לבדו יבוא — בעל קומה בינונית. לבוּש אדרת אפוּרה. יתודע: בוֹריס נתנוביץ' גרמיזא, וישאַל: “המצאתי את אחיה של באֶרטה רוזננצוייג בביתו?”

מאַכסים הלך ואני חזרתי מחייך לחדר-האוכל לגמור את התה שלי. ידעתי שאין בּאֶרטה אדישה לגבי מאַכּסים. והרהרתי לעצמי: אילו ידעה בּארטה…

בּאֶרטה ראתה את הצחוק על פני ושאלה:

— מה אתה צוחק?

החלטתי לבלי מנוע ממנה את העונג:

— מאַכּסים היה פה — אמרתי — והריני צוחק על ששילב את שמך לתוך סיסמת סתרים. הנה עד היכן הדברים מגיעים ביניכם!

בּאֶרטה הסמיקה. ברק של שמחה נצנץ בעיניה, אבל היא התביישה וביקשה לטשטש את הדבר.

משהו חדש? — שאלה.

— לא כלום — השיבותי — אדם אחד ילון הלילה עמנוּ.

אמא היתה תמיד אי-שלוה במקרים כאלה.

— מי הוּא? — שאלה.

— הרי לך יהודיה קרתנית נתן אבא את קולו בצחוק — האם מאד נחוץ לך הדבר לדעתו? הנה מיד ממהרים ומגלים לפניך.

גם אני ובּאֶרטה צחקנו על תמימותה של אמא.

מסתבר, אדם חשוב הוא — הביע אבא ברצינות בטון של ספק סברא ספק שאלה.

בקרבי התחילה דובבת גדלוּת של נוער. לא פקפקתי שהאיש הוא חשוב לאחר שמאַכּסים בעצמו בא להזמין בשבילו מקום לינה, וזה סימן מובהק, שנזהרים מלפרסם יתר על המידה את מציאותו. התאויתי להתגנדר בפני אבא. אמרתי:

— אילולא היה האיש חשוב במיוחד, לא היו מביאים אותו אלי.

מבטיה של אמא נעשו מודאגים יותר. ואבא השתקע שעה קלה במחשבות, אחר כך הסיק בקול:

— נאַ! מה יש לעשות?…

בתשע ורבע בערב בא איש בעל קומה בינונית — לא צעיר עוד, לבוּש אדרת אפוֹרה.

— בּוֹריס נתנוביץ' גרמיזא — התיצג — המצאתי את אחיה של באֶרטה רוזנצוייג בבית?

— אמנם כן, בבקשה.

הכנסתיו לתוך חדרי, אשר משכב בשבילו היה כבר מוּצע בו על הספה. סרב לאכול ארוחת הערב: כבר אכל ושתה. ביקש ממני נייר. כתב כשעה לערך, אחר כך שכב.

התנצל: בלילה הקודם היה עסוק. גם ביום. מחר בבוקר השכם עליו לצאת לדרך. לא ידוּע, אם אפשר יהיה לו לישון בלילה הבא. מוכרח הוא על כן לישון הלילה דיוֹ.

אני לא לגמרי שקטתי. ירוא לא יראתי, אלא סתם מצב-רוח בלתי רגיל: בפעם הראשונה בחיי לן אתי בחדרי אדם, שכנראה הוא באמת בעל חשיבות, על כל פנים איש שאיני יודע עליו מאוּם. מי הוּא?

בן בלי בית. נד בעולם. תמיד בין זרים. תמיד בתוך סכנות. ולא כלום — אין שום מורא נגד עיניו. יש לו אמוּנה שלו, מטרה קדושה שלו. ולכן הוא עובד. מי יודע, מה גדולים מעשיו! כי גם את שמו אסור לדעת, על אחת כמה וכמה את מעשיו. ואפילו לחברים אסור. הנה הוא נוסע ושליחות בידו…שמא יביא ליד מהפכה בעולם, אם תצליח. ושמא ישלם בנפשו, בכל חייו, אם תיכשל. ואין אני יכול להיות לו לעזר אלא במקום לינה זה על הספּה שלי. אכן גם זה קרבן, אם יתפסוּ אוֹתו אצלי. אבל לעולם לא יתפסוּ אותו בביתי. דירתנו כמעט שלא נוצלה עדיין כלל ואינה חשודה. ובכלל מה דמיון לזה ולקרבן שהוא מביא יום-יום? והנה הוא ישן בשלוה. נוחר אפילו בקול, ומחשבות על הקרבנות שהוא מקריב לא יטרידו את מנוחתו. ואני… אני שנתי נדדה. איני חדל מחוש בד' אמות שלי את האיש הנפלא הזה.

עד לאחר חצות שכבתי בעינים עצוּמות, ולמחרת התעוררתי עם שחרית. האורח היה כבר לבוּש.

— הנה זאת תמסור ל מאַכסים — אמר והושיט לי מעטפה סגוּרה שבתוכה נמצאוּ, כנראה, אותם העלים אשר כתב לפני עלותו על המטה. — וללווֹת אותי לבית-הנתיבות לא צריך. כשאני הולך יחידי, הריני בטוח יותר. דרישת שלום לחברים, שלום!

הוא יצא ללכת אל תחנת הרכבת. היתה השעה תשע וחצי בבוקר. ובעשר וחצי היה כבר תפוס בידי הז’נדרמריה. עצרו אוֹתו ליד הקופה כשעמד בתור לקנות כרטיס נסיעה.

מקרה מספר ב'

הבוּרסה של מפלגתנו היתה ברחוב הזאַכאַרי, מפינת הרחוב הפראַנצישקאַני עד פּינת רחוב הכלא.

האיש אשר המציא את הבּוּרסה המפלגתית היה, כנראה, בעל שאר-רוח גאוני. הבּוּרסה שימשה לא רק מועדון מהפּכני יחיד במינו עם פּעולה מהפכנית קבוּעה תחת כיפת השמים, אלא גם אַקאַדמיה מהפכנית, אשר בה היוּ הצעירים מקבלים הכשרה תאוריטית, וגם פרלמנט מהפּכני, אשר בו היוּ מתנהלים ויכוּחים על כל הבעיות המדיניות החשובות שבעולם. נוסף על זה היתה הבּוּרסה מין מבצר מהפּכני, אשר שום משטרה שבעולם לא תוכל לו.

החברים היו זריזים לבקר את הבּוּרסה בלי הפסקות. ואם גשם ניתך משמים ואם קור עצר את הנשימה — על המדרכה אשר בין הרחוב הפראַנצישקאַני ובין רחוב הכלא התנועעו בצעדים אטיים להקות של בני עלוּמים, כשפניהם נלהבים ועיניהם דולקות. רם על כל רעש החוץ צלצלו פה הקולות והויכוחים הסוערים. פה לא שלט שעמום מעולם; פה לא נודע פחד מעולם. עם המקל ביד, דרך טיוּל, חישלוּ פה את עתידה של האנוֹשוּת. פה חיוּ תמיד באוירה של מעוף גבורה רותחת.

מי יודע, כמה היתה המהפכה הרוּסית מאחרת לבוא, אילמלא הבּורסה, אשר בה היתה המהפכה נוצרת לעיני המשטרה. והיא לא יכלה לעשות ולא כלוּם. בני-אדם מטיילים להם — זוּגות, חבוּרות, נערים ונערות, עם מקלות תפארה, עם מטריות ביד, ובימי החורף — בכסיות ובמוּפא, עם מגבעות על הראש. כיצד אפשר לאסור את הטיול על המדרכה? והמונים התהלכוּ, שוחחו, נעוּ לאט למן הרחוב הפראַנצישקאַני עד רחוב הכלא, ומן רחוב הכלא עד הרחוב הפראַנצישקאַני; נפגשוּ דרך טיוּל עם האנשים הדרוּשים; הסבירו מה שטעון היה הסברה; מסרו פקודות למי שהיה צריך; קיבלו החלטות נחוצות.

אבל הבוּרסה היתה למרות כל זאת רשוּת הרבים, פּתוחה לכל, ועל כן גם מלאה מרגלים. אמנם הצרות אשר גרמו המרגלים לא היו גדולות ביותר. אצל מבקרי הבורסה, שהיו רגילים בה פחות או יותר, נוצר מין חוש מיוחד, חוש ששי, אשר על ידו הכירו ב“מריח” מיד בהופיעו. רע מזה היה הדבר, שהמשטרה היתה עורכת מזמן לזמן ציד פתאום על הבּוּרסה, “אוֹבּלאַוַא”; היתה סוגרת את חלק הרחוב הזאַכאַרי, משני קצותיו, אוטמת את כל מוצאיו ומבואיו, מניפה את הקהל כבכברה, ופעמים שהיתה מוצאה גם את מי שביקשה.

והנה אירע פתאום מאורע זה: התהלכנו נלהבים, שקוּעים בשיחותינוּ. פתאום קמה מהומה. הקהל התחיל בורח: המשטרה! חוטפים! שוטרים וקציני משטרה, פקידי רובעים, עם מגלבים בידיהם, מתרוצצים, צועקים. אנשי הבוּרסה מחפשים מקומות להיחבא, פרצות להיעלם. אז ניגש סרוּליק מצ’אָנסטוֹכוֹב במרוצה אל בּאֶרטה ונעץ לתוך ידה פיסת נייר.

— הא, ורוצי מהרה הביתה, או היסתרי באחת החנוּיות.

בּאֶרטה היתה לבושה כבת בעל-בית הגוּנה. אלה אשר לבוּשן גרוע — הדלתות תהיינה נעוּלות בפניהן, אבל בפני בּאֶרטה — דלתות כל המחסנים פּתוחות לרוָחה. והנה בשעה שהאנשים הצטופפוּ פה בבהלה, תקעה בּאֶרטה את פּיסת הנייר של סרוּליק מתחת לחוּלצתה, על לבה, ונכנסה למחסן של תמרוקים.

לא עברו עשר דקות ולתוך החנות נכנס פקיד רובע, התבונן אל הקונים, אשר נמצאוּ שם אותה שעה. מבטו נתעכב גם על בּאֶרטה, אבל היא בררה מיני סבוֹן מעלה ריח, מברשות לשינים, היא דרשה עוד מין אבקה לשינים בלתי רגילה, שצריך היה להכינה לפי הרצפּט שלה במיוחד. הפקיד לא מצא פּה שום “יסודות חשוּדים” ויצא. וכשיצאה בֶּארטה מן החנות עם הסחורה אשר קנתה, לא נשאר עוד בחוץ זכר לכל המהומה. המשטרה הלכה לה, ואמיצי לב יותר התחילו להיראות שוּב על המדרכה. אבל באֶרטה הזמינה כרכרה ונסעה הביתה. היא יראה להישאר פה עם פיסת הנייר על חזה.

אני חזרתי הביתה לאחר שעה ארוכה, משום שנמצאתי בין אלה שנתפסוּ והובהלו לתוך אחת החצרות לשם זיהוּי וחיפוּש. אחדים הובלו לפקידוּת המשטרה לשם חקירה. ביניהם גם סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי. את הנשארים וגם אני בתוכם, שלחוּ לחפשי.

בּאֶרטה היתה נבוכה מאד. מכיוָן שהמשטרה רשמה את שמי, הרי אפשר שתבוא בלילה לערוך חיפוּש בבית, וייתכן שימצאוּ את פּיסת הנייר. התיעצנוּ והחלטנוּ למסרה לאמא.

אמנו היתה יהודיה פשוּטה. פּעמים שאלה אותנוּ: מאי איכפת לנוּ אם ניקוֹלאי הוּא הקיסר? ומהיכן אנו יודעים שהבא אחריו יהיה טוב ממנוּ? אבל בלילות, כשנרדמנו על משכבותינוּ, היתה באה חרש, מריקה את כיסי בגדינו ומגרות שולחנותינו ומסתירה במחבואים ידועים רק לה כל דבר שהיתה מפקפקת בכשרוּתו. אבא היה מאיים עליה דרך צחוק:

— זכרי לך, אשה, תיתפשי עם “הסחוֹרה”, האסוּרה וישלחוך לסיביר. אני לא אלך לשם אחריך.

אבל בצנעה היה גם הוא משתתף בפשעה זה של אמא, המחייב עונש גלוּת לסיביר. ויש שהיה מאחר לקרוא בשכבו במיטה את הספרוּת האסורה, אשר אמא היתה מוציאה מכלינוּ.

בבוקר היה הכל מוחזר לנו. גם את פיסת הנייר של סרוּליק, שלנה במקום הנסתר של אמא, קיבלה באֶרטה למחרת בבוקר בחזרה והביאה אותה למאַכּסים. שם נודע לה אגב, כי גם סרוליק נשתחרר בשעה מאוחרת מן המאסר.

אבל לאחר ארבעה-חמישה ימים הגיעוּ ידיעות, כי בבתי כל המקשרים של הסתדרוּתנו אשר בערי-השדה נעשוּ על ידי הז’נדרמדיה חיפושים ומאסרים.

רשימת המקשרים וכתבותיהם — זו היתה אותה פתקה, אשר מסר סרוּליק לבּאֶרטה בשעת המהומה בבורסה.

מקרה מספר ג'

במרתף אשר ברחוב פוֹדזאַמקוֹבה היתה לנוּ אסיפת סתרים בהשתתפותו של בא-כוח המרכז. המשטרה הקיפה את הדירה, חלק הצליח להימלט. אני ועשרה חברים אתי נעצרנוּ והובלנוּ לבית המשטרה. זו היתה הפעם הראשונה שהושׂמתי במאסר.

צעיר לימים הייתי. אמונתי באידיאַל היתה תמימה ונכונותי להקרבה – חמה, תמה וכנה. הישיבה הראשונה במאסר היתה בשבילי מין חג, דומה להעלאה למעלת אבירים בימים מלפנים. אגב, הוכיתי על גבי בחרב אחד השוטרים, גם זה בדומה לטקס של הכתרת אבירים. אבל לא המהלומות, לא אבדן החופש, לא החזוּת הקשה להיכלא משך חדשים רבים בכלא ולהישלח סוף־סוף לסיביר, הקרה והרחוקה, לא הפרוּ את מצב רוחי המרומם. בין הנתפסים נמצאוּ חברים, אשר נאסרוּ לא הפעם הראשונה וידעו היטב את טעמה של תפיסה. הם אמרוּ, שכלל אין כדאי לשאוף לכך. אבל גם הם היו אמיצים ורוּחם עליזה.

התנהגנוּ באופן מצוּין. בשעת החקירה, אשר נערכה מיד לבואנוּ אל המשטרה, עניתי באומץ ואפילו בבוז מסוים, כיאוּת לאסיר מהפּכני לדבּר עם ז’נדרמים. הייתי כשיכוֹר מן המצב החדש הזה. נוכחתי, שיש לי ערך בשביל התנועה הגדולה שאני עובד לה. והראיה — הממשלה יראה אותי. ובטוח הייתי, שעל ידי לא יפּול שום כתם על הסתדרוּתנוּ. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מסוים, שכּן תמיד קשה הדבר במצב של שכרון. הרהורים מקוטעים תעו כצללים בראשי על בני ביתי, שהם ודאי מדוּכּאים לרגל מאסרי; על יום המחרת שהוא בחינת סוד ומלא אפשרוֹיות של אַפתעות, של מצבים חדשים, תנאים לא ידוּעים, וחיי אסירים מאחרי הבריח. לגבי קרובי הרגשתי לפעמים מין רחמנות קלה, חסרת כאב לגמרי. היו אמנם רגעים של הרגשת מין צביטה ודקירה בתוך החזה, אבל בלי מרירות, אדרבא, — בצירוף של מין עליצות מתוקה, של גאוה וסיפּוּק נפשי.

חילקוּ אותנוּ לשתי קבוצות והושיבונו בשני חדרים מיוחדים משני קצות המסדרון. אמנם לא היתה לנו היכולת לשוחח בינותינו, תחת זאת נתאחדוּ קולותינו בהרמוניה בשירים המהפכניים, אשר שרנו יחד. בקן הזה של שעבוד ואפלה התלקחוּ ניגוּני החופש והאורה. שוטרים היו מתרוצצים מקצה המסדרון אל קצהו, צועקים ומאיימים בענשים על מנת להשתיקנו. והיה כי הושתקה הזמרה בקצה האחד, מיד היתה מתנשאת בכוח מחודש מן הקצה השני. היה מין עונג מיוחד בזה שאנו יכולים להתעלל במשרתים של שלטון היחיד החשוּך.

כל היום לא ידענו עצב. בשעות הערב אמרו להעביר אותנו אל מבצר הכלא. כולנו ידענו היטב, כי שם, במבצר, יהיה מצבנוּ גרוע הרבה מאשר פה בבית הפּקידוּת. אבל מורא לא ידענו. בתשע בערב אמנם באו ראש המשטרה ועוזריו וכתב בידם. לפי רשימה מוכנה מראש קראו אחד-אחד את שמות הנעצרים ומסרוּם בידי משמר של שוטרים מזוינים. את שמי קראוּ באחרונה וציווּ עלי ללכת הביתה, “אל אמא”.

הייתי מאוּכזב אכזבה איומה ונעלב. מדוע זה הם משחררים אותי? מה הם חושבים עלי?

פני להטוּ מחרפּה בלכתי הביתה.

לא מקרים

כמה חברים וחברות נפלו בידי התלינים, בידי משרתי הרשע של שלטון היחיד. כל כך גדולים היו הצער והחרון. הנה עבדנו עם איש יד ביד; הנה חיינו עמו את הרגעים היפים והנעלים ביותר שבחיים; תמוֹל עוד אכלנוּ מקערה אחת, ישנוּ במיטה אחת — פּתאום והנה באה המשטרה כמלאך משחית וחטפה אותו וקברה אותו חיים מאחורי סבכי הברזל.

בעיר הזאת, בכרך הגדול, עם התנוּעה הגדולה, נמצאתי בסך-הכל פּחות משנה אחת. אני עם אמא ובּאֶרטה גרנוּ קודם בעיירה, שם היה לנוּ בית קטן, ירוּשת אבות עם גנה קטנה על ידו. בעיר הגדולה חי אבא לבדו. שם ניהל את עסקיו, ומשם שלח לאמא כסף להחזקת הבית. הביתה היה בא רק לחגים ורק בזמן האחרון לקח אותנוּ אליו אל העיר הגדולה מפני טעמים אלה: ראשית — החזקת שני בתים, שתי הוצאות, הוא בעיר ואנו בעיירה — הדבר עולה ביוקר. שנית — אבא מזדקן, צריך לשמור עליו שמירה מעוּלה, ומה הם החיים באכסניות ובראֶסטוֹרנים? שלישית — וזה העיקר: הילדים, זאת אומרת אני ובּאֻרטה,. אנחנוּ גדלנוּ כבר, הגיע זמן לדאוג לתכלית. מה סופנוּ בעיירה הקטנה?

על כן עזבנו את העיירה ונבוא לכרך. אבל אני עדיין לא ידעתי אותה, את העיר הגדולה. היו דברים רבים, אשר נבצר ממני להבינם ודברים רבים אשר נבצר ממני להשלים עמם. לא היה קץ לצערי, כשנכשל מישהו מן החברים הקרובים ונפל בידי הז’נדרמריה.

ונפול נפלו בידיה רבים ולעתים קרובות.

יאוּשה של בּאֶרטה

סמוך לראשית שנת האזרחים החלטנו במועצת המשפּחה, שבאביב הבא אני הולך לבחינה של שש מחלקות הגימנסיה. אבי רצה לעשות אותי רופא. גם אני רציתי. ומכיון שחוק לימודן של שש מחלקות ידעתי כמעט על בוריוֹ, על כן נדרשתי לחזור עליו כדי לעמוד בבחינות. הכוונה היתה — לקבל לעת-עתה תעודה של שש מחלקות, למען הקל מעלי לאחר שנה או שנתיים את הבחינות בתכנית הגימנסיה כולה.

השׂכּלה גבוהה היתה בשביל בני העלוּמים של הזמן ההוּא לא כל-כך ענין של תכלית, אלא ענין של אידיאַל. אבותינוּ עדיין לא הרחיקוּ הרבה מתקופת ההשכלה, ובערים הגדולות, אשר בתי-ספר תיכונים בהן, נתקהלו צעירים אֶכּסטרנים, אידיאליסטים בהמון. אבל דוקא משום שהיו אידיאליסטים, ואולי יותר משום שמוצאם היה ממשפחות עניים ודלים, — כי העשירים יכלו למרות כל ההגבלות להכניס את בניהם לתוך הגימנסיוֹת גופן — היה הגבול שבין אֶכּסטרני ומהפכני כמעט בלתי ניכר. המון האֶכּסטרנים הוא ששימש, מקור מבורך, אשר המהפכה שאבה ממנו כוחות אינטליגטיים בשביל התנוּעה. ועל כן לא נדרשתי לנהל מלחמת דמים כדי לעבור למצב של אכּסטרן. לקחתי לי רק חופשה מעבודות מסוימות, חדלתי מבּקר את הבּוּרסה, מהשתתף בחוגים וכדומה. על התפקידים החשובים שהיו לי בתנועה לא ויתרתי.

על תפקידי החשובים נמנתה העבודה בדפוס הנסתר, שהיה לנו בעירנוּ. רק לחברים נבחרים ניתן האמוּן להכניסם לדפוּס זה, שנחשב הנכס הגדול ביותר של הסתדרותנו, דאגתה הקשה ביותר של הז’נדרמריה, אשר ידעה, כי הדפוס הוא בעירנו ולא יכלה למצוא את מקומו. ידענו, כי הז’נדרמריה גם קבעה פרס גבוה למי שיגלה לה את מסתרו. חברים אסורים נחקרו יותר מכל על עניני הדפוס. ואם ניתנה לי דריסת רגל לדפוס זה, הרי רק הודות למאַכּסים, שהיה ידידה הקרוב של בּאֶרטה, ומתוך כך רחש לבו אמוּן רב גם בי.

והנה את העבודה בדפוס הזה לא עזבתי גם בשעה שפרשתי להתכונן אל הבחינות. כשהיתה עבודה, היו מודיעים לי, ואני מיהרתי להיענות מיד.

חברים מספר היינו שם — כארבעה, ובראשנו סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי. הוּא היה בחור כבן עשרים ושבע, גבה קומה, בעל פנים מוּארכים, מבט חד, שׂפם דק יוֹרד למטה על שפתיו ההדוּקות תמיד. היה ממעט בדברים. צוחק לעתים נדירות ביותר. השם “סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי” היה פּסבידוֹנים. את שמו האמיתי לא הכל ידעו, על כל פנים אני לא ידעתי. קירבה יתירה לא היתה בינינו. אפס אהוֹב אהבתי אותו לאין שיעור. אוּלי היתה זאת לא אהבה, אלא הערצה. הוא שימש לי דוגמה של מהפכני. במשך ימי חייו המעטים הספיק כבר להיעצר בכל בתי-הכלא של אודיסה, וארשה, וילנה, לודז'. בסביבתנו היו מספרים חרש, כי בורח הוא מסיביר, אשר הוגלה שמה לפני שנים אחדות. אבל אם היתה זו אמת או אגדה בדויה — זאת לא ידענו אנחנו, החברים הצעירים. סרוּליק לא סיפר כלוּם על מעשיו ועל חייו, אבל ידוע ידענו, כי לוּ רצה, היה יכול לספּר הרבה. בן-אדם זה לא ידע כלל מהוּ רגש של פחד. הלך לקראת כל מעשה נועז ומסוכן ביותר. מדי הרהרי על עתידי, לא יכולתי לשער משהו טוב ויפה יותר מהיות כסרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי.

בדפוס הוכרחנו לפעמים לעבוד ימים ולילות רצוּפים, מבלי צאת מבין קירותיו החוּצה. אבל עשיית ימים רצופים בחברתו של סרוּליק היה לי לתענוג. אלא שלסוף שבוּעות מספר לאחר שישבתי להתכונן אל הבחינות חדלו מקרוא אותי אל העבודה בדפוס.

למדתי בשקידה, כי חפצתי לעמוד בנסיון, ויהי מה. אבל לסוף נמאסה עלי השקידה על הדקדוק הלטיני ועל הציוּרים הגיאומטריים. ביקשתי להתבדר קצת במסיבת חברים ובעבודה חיה.

השלכתי פעם אחת את הספרים הצדה, התלבשתי ויצאתי החוצה. בּלכתי אל הבּוּרסה מצאתי את סרוּליק:

— מה הדבר? זמן רב כל כך לא נקראתי? כלום אין עבודה?

טבעו של סרוִּליק היה להחזיק את כפות ידיו מכונסות — כף ימנית בשרווּל יד שמאלית, וכף שמאלית בשרווּל יד ימנית. ראשו — נטוי לפנים קצת. את דבריו היה מסנן בין השיניים:

— לך ולמד — סינן בלי הביט בפני — כשיהיה צורך בך, יקראוּ אותך.

נהניתי מאד, שסרוּליק דואג ללימודי, כאיש קרוב לי, כאח גדול ממני, אבל יתר על כן נעם לי הרעיון, שדעתו של סרוּליק נתוּנה ודאי לא לטובתי הפרטית. ההסתדרוּת זקוּקה לאנשים משכילים, לכוחות אינטליגנטיים, למלוּמדים. והוּא סרוּליק, סבוּר, שאני מחוּיב ללמוד לטובת הענין הכללי.

הסתובבתי קצת בבוּרסה, החלפתי דברים קצרים עם זה וזה וחזרתי הביתה, אל הספרים.

אחר הדברים האלה נעמו עלי הלימודים ביחוד. הם נתעלוּ על ידי התענינוּתו של סרוּליק, על ידי המטרה הנעלה: ללמוֹד לשם התנוּעה, לא לשם “תכלית”, לא לשם קאַריירה, אפילו לא לשם סתם השׂכלה.

השתקעתי בלימודים בכל מאודי. לא הייתי מפסיק אף לשעה קצרה. לא נפניתי אפילו לשם שיחה עם בּאֶרטה. בין כה וכה לא היתה יודעת לספּר לי הרבה. עבודה חשוּבה לא היוּ מטילים עליה במפלגה. לפעמים גם נדמה לי, שכל עצם היותה במפלגה אינו אלא על שוּם מאַכּסים. בּאֶרטה לא היתה חשוּבה בעיני יותר מכל נערה אחרת מן השוּרה.

במשך הימים האלה לא שׂמתי לב גם אל התנהגותה, אל מעשיה, אל מהלכיה. ועל כן היתה לי הפתעה גמורה, כשפנתה אלי אמא בשאלה המשונה:

— שמוּליק, רציתי לשאול אותך: שמא יודע אתה מה לבּאֶרטה?

— וכי מה? — שאלתי — מה קרה לה?

— אינך רואה… — אמרה אמא מתוך צער — משהו מתרחש בה בימים האחרונים… לא ידעתי מה… נפשי איננה שלוָה…

הלכתי לראוֹת את בּאֶרטה. גם לה היה חדר מיוּחד בביתנו. מצאתי אותה יושבת על כסא אצל החלון. ידיה מוטלות על ברכיה. פניה נצטמקו ונתארכו ונקפאו. ניכר היה שהיא יושבת כך זה זמן ארוך. לעולם לא ראיתיה עוֹד במצב כזה. נכמרוּ רחמי עליה. התחלתי חוקר אותה, מה קרה לה. היא השקיפה בחלון, כדי לא להביט בפני, ועל כל שאלותי השיבה לי דברים סתוּמים: " לא כלום", “סתם כך”, או ששתקה לגמרי.

אין ברצונה, כנראה, או שאינה יכולה לספר לי. חזרתי אל חדרי. התחלתי מתהלך הנה והנה וחושב: מה נפל בחייה של בּאֶרטה? מאוּם לא עלה על דעתי.

אבל אמא הביאה אלי עד מהרה דעה מן המוּכן. חרש התגנבה לתוך חדרי ובלחש, כאילו מגלה לי סוד, אמרה:

— זמן רב כל-כך לא ביקר כבר הבחור בביתנוּ, מאַכּסים… אוּלי שבוּעיים. מה פּשר הדבר הזה? שמא אתה יודע?

עד היכן הגיעוּ בּאֶרטה ומאכּסים ביחסיהם — לא היה ידוּע לי. מאַכּסים היה בחור כבן שלושים וחמש או שלושים וששּ. גדול מבּאֶרטה בחמש-עשרה שנה בלי שום ספק. אדם בעל השׂכּלה מרוּבה. במפלגה תפשׂ מקום חשוב מאד. ההמונים ידעוּ אותו רק מעט, אבל בקרב המפלגה פנימה היה מהעמודים אשר עליהם היא עומדת. תיאורטיקן מופלג. ובּאֶרטה היתה נערה פשוּטּה, בת-עיירה. אמנם, צעירה ויפה. בגללה היה מאכּסים יוצא ונכנס בביתנו. הוא יוצא עמה לטייל, לבקר בבתי מכירים. בכינוסים של שמחה מפלגתית היה מושיב אותה על ידו. מלטף אותה. ידעתי שאין בּאֶרטה מתיחסת אליו בשויון-נפש. עד כמה רציני יחסו אליה — לא ידעתי.

אני לא שׂמתי כלל לב לעוּבדה, שמאַכּסים חדל מבקר בביתנוּ, יותר נכון — את בּאֶרטה. רק כשהעירה אמא את אזני על כך, שׂמתי אל לבי, שהרי אמת, נכון הדבר — מאַכּסים אינו בא עוד אלינוּ. כעשרה ימים עברוּ למן ביקוּרו האחרון. הוּא נכנס אז לחדרי, דיבר עמי על לימוּדי. סיפר אַניקודוטות אחדות מן הימים אשר הוא עצמו ישב על גבי הספרים האלה. אחר כך שאל אותי, דרך אגב, שמא סיפר לי אותו אדם, אשר לן עמי אז ונתפס למחרת בבית-הנתיבות, לאן הוא מתכונן לנסוע? מוּבן, שהלז לא סיפר לי כלום.

— שמא באו אותו ערב אנשים זרים לביתכם — למשל, אורחים או מכּרים?

— שוּם איש לא בא.

— אל בית-הנתיבות הלך ישר מביתכם? לא הסתובב קודם בחוצות?

— מי יכול להגיד? — הוא לא הרשה ללווֹתוֹ.

שוֹחחנוּ עוד קצת על הגליון האחרון של ה“שביב”, ומאכּסים חזר אל חדרה של בּאֶרטה. ישב שם. אחר כך הלך ושוב לא ביקר אותנו.

ושמא זוהי הסיבה ליאוּשה של בּאֶרטה — מה שמאַכּסים חדל לבקר אותה?

המשׂא הוקל מעל לבי. גם צחוק קל עלה על שפתי.

מעשה רגיל של אהבה. ודאי התקוטטוּ. ועכשיו או שיתפייסו, או שישכחו ויתאהבו זה באחרת וזו באחר. אני לא יחסתי אז בכלל חשיבות לאהבה. בחייו של מהפכני אין קרקע לאהבה. אם אין הנאהבים נפרדים זה מזה בעצמם, הרי סוף-סוף הז’נדרמריה מפרידה ביניהם: את האחד היא זורקת לסיביר ואת השני — לחופי הים הלבן. בחייו של המהפכני האהבה דומה לחופש — גם זה וגם זה אופי של ארעיוּת להם, היום ישנם, ומחר — אין זכר להם. לא טראגדיה היא, חלילה.

בכל זאת נכנסתי שוב לחדרה של בּאֶרטה. רציתי להיוָכח, אם נכונה היא ההשערה על דבר מאכּסים. היא ישבה אַפּאַטית כמו שישבה קודם.

— הנפגשת בימים האחרונים עם מאַכּסים? — שאלתי.

היא עשׂתה תנוּעה עצבנית חריפה:

— לא…

— הכיצד? — אמרתי בצחוק.

מאוּם לא השיבה ורק את ראשה הפנתה עוד יותר לצד החלון.

— וכי יצא מן העיר?

ומכיון שלא ענתה גם הפעם, שאלתי עוד:

— וכי אין לו פנאי להיכנס — כל כך עסוק הוא?

ושוב נשארתי בלי תשובה. ראיתי רק רעד עובר בשכם אחותי. סבלנותי פקעה.

— למה את מחרישה? וכי מה קרה? אסון, או מה? ספינותיך שבים ירדו מצולות? העולם נחרב?

הלעג שבדברי היה גלוּי ומוּבן למדי, וגם הרמז על אהבה אוּמללה לא סתום ביותר. הדבר הזה פעל עליה, אבל התוצאות לא היו אלה שבהן חפצתי.

הנח לי, שמואל, אני מבקשת… — אמרה בקול נתוּק — איני יכולה לדבר. לך מעלי!

והתחילה מנקה את אפה. אלה היוּ דמעות. כתפיה התחילו רוקדות מן הבכי.

כשאני רואה דמעות מיד ידי נעשות רפות, ומה גם במקרה זה, שאני עצמי הייתי הגורם להן על ידי החיטוּט הבלתי הגון בנפשה. כעסתי על עצמי ונדמה היה לי שצריך אני לעשות משהוּ, כדי לתקן את אשר עויתי. נדמה לי, שמחויב אני להתראות עם מאכּסים, להיודע על ידו שורש דבר, לעזור במשהו לאחות.

יצאתי החוּצה.

המהלומה הקשה

בּדרך כלל לא רבים זכוּ לדעת את דירתו של מאַכּסים. אני הייתי מן המעטים שזכוּ לכך. ושוב לא מפני זכוּיוֹתי הפּרטיות אלא הודות לבאֶרטה. אבל כשבאתי לדירתו של מאַכּסים, הודיעה לי בעלת-הבית, שמאַכּסים עבר לדירה אחרת. איפה היא — אינה יודעת. שמא יצא מן העיר? — גם זה אפשר. כלוּם לא אמר לה בעזבו את ביתה.

מחשבה עלתה במוחי: אפשר שדירה זו עוררה תשומת לב המשטרה? מעשים בכל יום הם, אשר לפתע-פּתאום יש הכרח לשנות את המקום, לצאת מן הקן המחוּמם ולנדוד למקום אחר.

וכיצד אפשר למצוא את מאכּסים?

האיש היחיד והמיוּחד שהיה יכול לגלות לפני את הדבר היה סרוּליק הצ’אֶנסטוכובי. אבל איפה אמצא את סרוּליק? בבּוּרסה — לא אמצאהוּ, כי לא שעת הבּוּרסה היתה השעה. ואותו יום בכלל לא יום של בּוּרסה היה. דירה קבוּעה לא היתה לסרוּליק. הוּא לן בכל מקום שנזדמן לו במקרה, משוּם שבין כה וכה לא היה יכול להישאר בדירה אחת יותר משלושה ימים, כי המרגלים היו מגלים מיד את מקומו. אולי רק בבית-התה שברחוב מוסקבה החדש — שגם שם נערכות פגישות לעת הצורך.

נשאתי את רגלי לרחוב מוסקבה החדש. אוּלם בחצי הדרך ראיתי והנה סרוּליק לעיני — הוּא בא מן הצד שכנגד, על המדרכה שמנגדי. התבוננתי חיש סביב, שמא פרצופים חשוּדים במקום. לאחר שנוכחתי שאין הללו פה, פניתי ועברתי את הרחוב לגשת אליו. הוא נשאר עומד — קר כערימה של תבן. הושטתי לו את ידי. כפות ידיו היו תקועות בתוך השרווּלים, ולא הוציא אותן משם… “שמא לא התבונן, ושמא קפאוּ ידיו מן הקור”. בכל זאת נפלה רוּחי. אבל התאמצתי: “מילא”…

— קר, מה? — שאלתי מתוך עליצות מוגזמת מעושה.

והוא, משכמו גבוה ממני, בראשו הנטוּי למטה, עמד על גבּי, כעגוּר על גבי צפרדע ותחת להשיב תשובה נהם: “אוּהוּם”…

— אני הולך לחפש אותך — אמרתי.

הוא הוסיף להביט עלי מלמעלה למטה ונהם שוב: “כן”…

נעשיתי סוף-סוף מבולבל מאד. בזלזוּל כזה עדיין לא דיבר עמי איש ומה גם סרוּליק, מעולם. אבל לעזוב אותו כך בלא כלוּם הן לא יכולתי, שהרי מוּכרח הייתי להיודע, איה מקומו של מאַכּסים, והמשך שיחתנוּ לא שונה היה מתחילתה:

אני: הייתי במעונו של מאַכּסים — עבר לדירה אחרת.

סרוּליק: אוּהוּם…

אני: בעיר הוּא, או שמא נסע למקום אחר?

סרוּליק: אוּהוּם…

אני: נחוּץ לי מאד לראותו לרגל ענין דחוף אחד… פרטי…

סרוּליק: אוּהוּם…

אני: שמא תוּכל להגיד לי, איפה אני יכול למצוא אותו עכשיו?

סרוּליק (מכווץ את כתפיו): הוּם…

הניע בּראשוֹ ועבר על פּני בּלי הגיד לי אף מלה אחת. נשארתי עומד כהלום-רעם. מה הדבר המשונה הזה? וכי דעתו נטרפה עליו? בשום אופן לא יכולתי לתפוס, מה אירע לסרוּליק. אמנם אני הנני כאין נגדו, אבל לדבּר אתי מתוך זלזול גמור שכזה — עלבון נורא הוּא. לבי כאב עלי מאד.

רעיון עלה על לבי, שדוקא עכשיו יש לי צורך מיוּחד לראות את מאַכּסים. הוּא, המדבר תמיד מתוך ידידוּת, מתוך חיבה, מתוך אמוּן של חבר טוב — שמא הוּא יכול היה לבאר לי את הפּליאה. לפניו הייתי שוֹפך את לבי על עלבוני. אבל איה הוא מאַכּסים?

ללכת הבּיתה לא היה בי רצון כלל. בין כה וכה לא הייתי מוכשר עוד לעבודה. ולהביא הביתה תוספת ליאושה של בארֶטה את רוּחי הנבוכה, ודאי לא היה כדאי. הלכתי לתעות ברחובות, כדי להפיג את צערי ולחדש את רוחי. בדרך פגשתי את ד"ר פרייד.

דוקטור זה הי מן החברים, אשר ההמון לא ידע כלל אודותיהם, על שוּם דרכי החיים הליגאַליים שלהם. אבל אני ידעתי, כי מאַכּסים שלחני פעמים אחדות לקחת ממנו כתבי-יד לדפוס. עלה על דעתי לשאול את פי דוקטור פרייד על דירתו החדשה של מאַכּסים. עצרתי אותו ואשאל:

- לאַזאַר פאַבלוביץ', יש לי צורך דחוּף לראות את מאַכּסים. שמא אפשר להיודע, איה מקומו עכשיו?

הוא עמד, מסלסל בשתי אצבעותיו את קצה זקנו, מודד אותי במבט ארוך, וכאילו מתישב בדעתו אמר:

— איני יודע, מאוּמה איני יודע…

נחוּץ לי הדבר מיד! מה לעשות? — קראתי.

השקיף עלי ברצינות רבה מאד-מאד. וכפי שאני נזכר עכשיו — במבט חודר ופולח; אחר כך אמר בקרירות ובקיצוּר נמרץ:

— לא אוּכל להושיע… לדאבוני.

והלך לו.

פגישה זו הוסיפה על מצוקתי. לא הבנתי מדוע, אבל נדמה לי כי ד"ר פרייד היה זר ביותר, מחמיר ורשמי ביותר. והעיקר הן הוא ודאי שהוא יודע את מקומו של מאַכּסים. גם סרוּליק יודע. ודאי. אבל מדוּע הם מסתירים את הדבר ממני?

את הסיבה הראשונה אשר הניאה אותי לעזוב את ספרי ולצאת החוּצה שכחתי כבר לגמרי. עלם כמוני אז, עודנו אֶגואיסט כל כך. מחשבותי היו נתונות לעצמי. ומחשבותי היו — טענות וחשדים פעוּטים, כאשר יחשבו על הרוב אלה הרואים עצמם נעלבים וחסרי אונים נגד עולביהם. השאתי את עצמי שנוהגים אתי לא כראוּי. כשהיה צורך לפזר מאחורי גבה של המשטרה כרוּזים אסוּרים, כשהיה צורך להתהלך ברחובות ובכל מקום של פומבי עם כיסים מלאים כתבי-יד בלתי ליגאַליים, כשצריך היה לעמוד ימים ולילות ליד מכבש הדפוּס — נחשבתי חבר. עכשיו, מכיון שפרשתי קצת מן העבודה, אינני עוד חבר ואין מכירים אותי עוד, ומדברים עמי בטון שכזה וכבר יש סודות שמסתירים ממני. אילו הייתי מן הגדולים", ודאי לא כך היו נוהגים אתי. אולם מכיוון שאני חייל פשוט, אחד מן ההמון, בשר-תותחים…

נכון הייתי להטיל אשם ב“גדולים”. אבל מין יושר בלתי-אמצעי, כנוּת פּנימית אינטימית הנתוּנה עמוק, יותר או פחות, בנפש כל אדם צעיר לא מקולקל, הטו אותי עד מהרה מן הדרך של התלוננוּת קטנוּנית למפנה אחר — לחשבונו של ערך עצמי. וסך-הכל היה באמת לא מזהיר ביותר. כי מה אני אליבא דאמת? משכיל גדול? נואם? תעמלן? הרבה קרבנות הקרבתי על מזבח התנועה? לא. אמנם רק אחד מן ההמון. נניח — בעל משמעת, מסוּר, אבל בכל זאת לא יותר משליח, ממלא דברים של הותיקים. כששולחים אותי — הריני הולך, כשמצווים — אני עושה. אף לא תמיד אני יודע לשם מי ולשם מה. בעיירה שאין בה אנשים כלל, שהעבודה בה פעוּטה וערכה קטן, הייתי מוכשר למלא איזה תפקיד. אבל כאן, בעיר הגדולה, — כמה מרובים פה האֶכּסטרנים אשר טרם בשלו כמוני. אם הועמדתי בקרבה כלשהי לבעלי הפעולות הגדולות ולשאלות של מסתרי התנועה, הרי לא על שום מעלותי האישיות הפרטיות זכיתי בכך, אלא בגלל מאַכּסים שהוא ידידה של בּאֶרטה. אילוּלא מצאה בּאֶטרה חן בעיניו של מאַכּסים, והוא לא היה יוצא ונכנס בביתנו, — לא הייתי מקורב אליו ועל ידיו לאחרים.

סוף-סוף הרי עודני נער, נער בן תשע-עשרה. ולעסקנים האחראיים יש עסקים חשובים יותר מן הטיפוּל הזה באישיוּתי העלובה. מי יודע מה היו הדאגות אשר מילאו את לבו ואת ראשו של סרוּליק בשעה שנפגשנוּ? אף דוֹקטוֹר פרייד — שמא אשם אני לפניו בזה שעצרתי אותו ברחוב ודיברתי עמו דרך חברות? שמא אסוּר היה לעשות כך? שמא אין איש צריך לדעת, שיש לו עסקים עם נערים שכמותי?

כך הרהרתי. אבל משא לבי לא הוּקל על ידי כך. כל כך קשה היה לי להרגיש את עצמי פתאום למטה, על עצם קרקעה של התנועה הגדולה, אחרי שנדמה היה לי תמיד — אמנם לא חשבתי על זאת ולא התגאיתי בזאת — כי שוה אני בה לכל, ועל כל פּנים לא בין האחרונים מקומי.

תעיתי ברחובות מתוך הרגשה של בדידות אשר ירדה עלי פתאום. כי סוף סוף היו השדרות התחתונות של התנועה זרות לי יותר מאשר, למשל, מאַכּסים או סרוּליק ואחרים כמותם. בתוך הנדבכים התחתונים לא היו לי ידידים, בשעה שמאַכּסים היה מקרב אותי אל עצמו מרצונו, ואחר סרוּליק נמשכתי בּכל מאודי מתוך הערצה. לאחר שאבדוּ לי מאַכּסים וסרוּליק, נדמה לי כי עזוב אנכי מכל וכל. נראה, שהיה חבוּי בקרבי מטמון לא מעט של סנטמנטליות. בזאת נתגלה הנער מן העיירה — התגעגעתי על קרבת חברים…

ובתעותי כך תפוש במחשבותי וברגשותי החדשים הגעתי עד לבית-התה שברחוב מוסקבה החדש ושם עמדתי: שמא אכנס?

מין חרדה היתה בלבי. למה? — לא ידעתי גם אני. גם לא עלה על דעתי, כי מחכה לי פה מצד חברים אחרים פגישה מעין זו של סרוּליק הצ’אֶנסטוכובי וד"ר פרייד. אבל הייתי עיף מן הנדודים, וגם קר היה לי, כל אברי קפאו מקור. נכנסתי.

בבית פּנימה היה נוח ונעים. על הרצפּה היתה פזוּרה פסולת של נסירה מפיצה ריח טרי של ארנים. העששית הגדולה — “הברק” — דלקה מתחת לסיפּּון באור בהיר. האויר היה חם. אנשים כמעט שלא היו. ליד שוּלחן קטן באמצע החדר הארוך ישבו שלושה, מחברינו, ושיחקוּ בשחמט. אני הכרתי אותם, מובן, אבל מרחוק, לא ניגשתי אליהם. אף הם לא שמו לב אלי. נדמה לי אפילו שהם אינם רואים אותי. לא גרעו את מבטי עיניהם מן הלוח. אבל טעיתי. ברגע שנשאתי את רגלי ללכת אל הפתח אשר מצד ימין ואשר הוביל אל החדר השני. קרא אחד מן המשחקים:

— חבר!

התבוננתי מסביב. המשחקים ישבו כשעיניהם תקועות בכלים שעל לוח השחמט. איש מהם לא הביט עלי. עמדתי במקומי מספק, האוּמנם היתה הקריאה מכוּונת אלי. אותה שעה פשט אחד מהם את ידו לצדי, ושוּב בלי גרוע את עיניו מן הלוח, אמר:

— אליך, אליך הדברים נאמרים. דרוּש אתה לנו.

ופתאום הרים קול בצעקה:

— לא יוּצלח! אין חוזרים ממסע! כך התנינו!

הדברים האלה נאמרו לבעל דברוֹ, ליריב. אולם במשך הרגעים אשר דיבר את דבריו הלם לבי בקרבי כרעם: למה אני דרוּש לו? — על מה רגז לבו כך, לא ידעתי עד היום הזה.

— אנחנוּ גוֹועים פה מאין סיגריות, — אמר אלי לאחר שהשלים עם שותפו למשחק.

הוצאתי את קופסת הסיגריות שלי ופתחתיה לפניהם. שלשתם תקעו את אצבעותיהם לתוך הקופסה מבלי ראות, “בעל פה”, ודרך מישוש וגישוּש כעיורים הוציאו סיגריות.

עונג משונה חשתי בקחתם את הסיגריות ממני ובעשנם בתיאבון אשר לא התאמצו כלל להסתירו.

לא רעות, לגמרי לא רעות — שיבח אחד מהם את הסיגריות שלי, במלאותו את ריאתו עשן.

ואני שמעתי את דברי השבח, כאילו נאמרוּ לי לעצמי. היה בכל המעשה הזה, באופן בקשתם ולקיחתם את הסיגריות, מין טעם של חברוּת קרובה, שאינה יודעת נימוסים מותנים, קרים; טעם של פשטוּת קרובה ולבבית. נעשה לי מיד חם וטוב. איש מהם לא דיבר עמי במיוחד, אבל כל זה היה טבעי כל-כך. נשארתי יושב לצד שולחנם, בתורת רביעי, נכון להתעמק במשחק אתם יחדיו. איזה קוץ חד עדיין נשאר עוקץ בלבי מן הפגישות האומללות, אבל אני עקרתי אותן מן הלב.

הרהרתי: כיצד הפכתי שטוּת למאורע חשוב. שגעון, ולא יותר. מקרה הוּא.

התאמצתי להתעמק במשחק. צחוק אדיר פרץ פתאום מפיות שנים מהמסוּבּים. והשלישי — עוית של מכאוב עברה על פניו: הוא לא השגיח, כיצד טמנוּ פח למלכה שלו.

— לא יוצלח! — צחק המנצח — הרי אסור לתת לך לגשת אל לוח המשחק! תם! שאינו יודע לשאול! חה חה חה!

אף אני צחקתי מקרב לב. רוחי היתה רעננה בקרבי, נכונה, אמיצה.

ברגע זה בא מן החוץ לתוך הבית סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוּבי. החברים אשר מסביב לשולחן לא הרימו עיניהם אליו, כשם שלא הרימו קודם עינם עלי בהיכנסי. אבל אני הבטתי עליו. בקצה אחד של העין, אבל הייתי מוכרח להביט עליו. ראיתי כיצד נתעכב רגע, עמד ולטש עיניו אל השולחן אשר ישבנו על ידו. גבות עיניו נתקרבו זו לזו ופניו נעשוּ זועמים. אחר כך הלך בצעדים מיושבים, כדרכו תמיד, והתקרב אלינו ופנה אלי ואמר רק מלה אחת:

— בוא!

ובלי השגיח בי, ההולך אני אחריו אם לא, פנה והלך אל החדר השני. המשחקים לא שמו לב ולא התבוננוּ, אבל אני הרגשתי מיד, כי גורל חיי ניתן עכשיו על כף המאזנים. מהיכן באים רגשים כאלה בלי יסוד להם? מי יודע. כנראה, יש במה שמעבר-להכרה חכמה ובינה לא פחות מאשר בהכרה.

כנמשך בחבל הלכתי אחרי סרוּליק אל החדר השני. הוא ישב, ואני נשארתי עומד מוּלו — ושוּב איני יודע למה.

— מה אתה עושה פּה? — פתח בשאלה.

— סתם. באתי. עברתי על פני הבית ונכנסתי.

— באת לחפש את מאַכּסים? — שאל עוד.

— לא.

— אין לך עוד צורך בו? מה?

— אמנם, הוּא דרוּש לי.

— הידעת כבר את כתבתו?

— לא. מהיכן אדע?

הוא שתק רגע. הוריד את ראשו שקוּע במחשבות.

— אין לך מה לעשות פה — אמר לסוף — כשיהא צורך בך, נשלח לקרוא אותך.

ובדברים האלה נעץ בי מבט חד:

— הביתה לך, “לאמא”…

אם במשך כל זמן החקירה — כי הן חקירה ודרישה היתה זו — הרגשתי רק, שמשהו לוחץ את לבי ולא הבנתי כלום, — הנה לאחר המלה האחרונה הזאת נתברר לי פתאום הכל. המלה “לאמא” החיתה לעיני כהרף עין את כל התמוּנה שם בבית המשטרה, כשהבדיל אותי פקיד הרובע מכל החברים האסירים ושיחרר אותי באמרוֹ: “הביתה לך, לאמא”… הבינותי, שחושדים בי, שלא לחינם שלחני השוטר הביתה. אכן, חושדים בי!…

זיעה כיסתה אותי. כל חוּשי וכל רעיונותי הסתובבוּ פתאום כאבק בהתחולל סערת פתאום. עכשיו אני משער לעצמי, כי משהו דומה לזה מתחולל בקרב נפשו של האדם ברגע שדעתו מתחילה נטרפת. אז לא חשבתי כלום. נדמה לי רק, שהבית עם ראשי יחדיו סובבים במעגל. ואני נאחזתי בשולחן, כדי לא ליפול ארצה.

אבל זה נמשך רק רגע אחד. מיד הרגשתי, כי כל עצבי נמתחו. גל של חרון התחיל סוער בי: בי חושדים? בי?

— אתה חושב, שפּרוֹבוֹקאַטוֹר אנכי? — קראתי.

— אַל תצעק בקול — הפסיק אותי.

אבל אתה חושד בי? על מה אתה סומך? איזו הוכחות יש לך? — התרגזתי.

— הוכחות? — שאל סרוּליק במתינוּת — אילו היו לנו הוכחות, כי אז דיברנוּ אליך דברים אחרים לגמרי.

הדבר היה משוּנה כל כך, חסר הגיון, חסר בינה!

— אבל על סמך מה? על מה? — צעקתי.

הוא עמד על רגליו ואמר:

– לעת עתה – די. נשלח לקרוא אותך לכשתידרש. עזבני, אין לי עוד פנאי לכך.

מי הפּרוֹבוֹקאטוֹר?

הלילה שלמחרת היום הזה עבר עלי תוך אימות. ריקוד פרא של רגשים ורעיונות בלי סדר ובלי קשר הגיוני. יאוש ותקוה, חרון ונחיתוּת, נכונוּת למלחמה ומבוּכה, רעיונות על התאבדות ועל התגוננוּת בגבורה — הכל מעורבב ומסוּבך, ובריצה וברקידה זה על גבי זה, ומעוּרפל וכהה, בלי ראשית ובלי סוף. וכל זה מלוּוה כאב פיסי אנוּש.

אבא ואמא כמעט שיצאוּ מדעתם. מה ראו בי — איני יודע. אני רק שכבתי על הספּה וסרבתי לצאת לסעוּדת הערב. אבל הם התעצבו מאד אל לבם. אבא נכנס אלי עשרים פעם: מה לי? שמא אני חולה? שמא אירע לי משהו לא נעים? שמא באתי לידי מריבה עם מישהו? ועיקר העיקרים — נבצר ממנוּ להבין, מדוע שנינו כאחד, אני ובּאֶרטה יחדיו, הננוּ בּמצב לא רגיל כל כך? ומדוע, באמת, חדל מאַכּסים מבקר בביתנוּ?

צר היה לי לראות את הזקנים מתענים כך. אבל מה יכולתי להגיד להם? — בנכם הושלך מתוך חברת בני-האדם? בנכם נידון למות מוסרי ואולי גם גופני? אמרתי להם, שראשי כואב. ואבא רץ באחת-עשרה בערב אל בית המרקחת להביא לי תרוּפה.

בשעות שלא הייתי בבית יצאה גם בּאֶרטה מן הבית. חזרה בשעה מאוחרת — כחצות. אבא ואמא שכבו כבר במיטותיהם. אני פתחתי לה את הדלת. היא נכנסה לחדרה, וגם היא עלתה מיד על משכבה. חפצתי מאד לדעת, איפה היתה הערב, אבל לדבּר עימה יראתי. שמא היא יודעת כבר, ומצב-רוחה הרע הוא מסיבת החשד הזה שחושדים בי? ושמא גם היא חושבת אותי כבר לפּרוֹבוקאַטוֹר?

בקדחת של ליל זועות זה עמדה לפני דמוּתו של סרוּליק בולטת בבהירות מיוחדת ומתנשאת מעל לכל התמונות הדמיוניות והרעיונות. באזני צלצלו דבריו: “אילו היו לנו הוכחות, כי אז דיבּרנו אליך דברים אחרים לגמרי”. קר, שלו, פלאֶגמאטי. ראיתי, כיצד מתוך אותו שקט, אשר בו דיבר את הדברים הנוראים האלה, הוא מוציא לאט את האקדח מכיסו ומכוון את קנהוּ ישר מוּל מצחי… לא הייתי מפקפק, שהיה עושה כך, אילוּ היוּ בידו הוכחות. האיש הזה! לעיני עברו רגעים של עבודה משותפת וסכנה משותפת, כשהגינונו יחדיו כתף-אל-כתף על הדגל האדום בהפגנת אחד במאי. חברים התרוצצוּ אז בבהלת אימים. חברים נפלו תחת המהלוּמות של קתי הרובים, כפרים הלומי מקבת בבית-המטבחים. אנחנו הוצאנו את הדגל מהקרב שלם בלי כתם של חרפּה. שוב חייתי את הרגע, כשנשאנו שנינו באפלת הלילה צרור כרוזים אל הקסרקטין אשר לקוזאקים. מתחת לחטמוֹ של המשמר עבר סרוּליק את הגדר הסובבת את החצר הגדולה. אני נשארתי עומד על המשמר מעבר מזה. חוּפשתו, חייו היו בידי. תנועה אחת לא מתאימה, קול אחד מגרוני — והקוזאַק העומד על המשמר היה יורה בו. מסרו באמונה לידי חופש וחיים, בטחוּ בי, ואני לא הכזבתי את האמוּן בי. מעולם לא. והנה עומד הוא, החבר הזה, זרועו פשוטה והיא לא תרעד. הוא יורה את הכדור אל ראשי, אחר הוא תוקע את כפות ידיו לתוך שרווּליו ועושה את דרכו הלאה לאט, בראש נטוי לפנים, כמו היום כשנפגשנו ברחוב, ובלי השגיח לצדדים, לאחור, בלי רחמים, בלי נוחם…

אני ידעתי, הייתי בטוח: הוא יעשה כך, יעשה. הריהו המהפכני האמיתי. קוראים לו סרוּליק הצ’אֶנסטוכובי. אבל מי יודע מה שמו הנכון, ואיה מקום מולדתו? כשם שהוא מחליף בכל יום את בתי-הכלא, כך הוא בוחר לו כל יום שם חדש. כשם שהוא נמלט מידי משמר של שוטרים מזוינים, כך הוא בורח מאת דַרְכִּיָה שנכשלה. רק שם אחד נשאר לו, אשר לעולם לא ישוּנה, אשר איש לא יהין לגזול ממנו, להטיל בו דופי: מהפכני. אותו לא יחשוד איש באשמת פּרוֹבוֹקציה.

ובה במידה שהבהיר לפני יותר הזיו אשר קרן מדמותו של סרוּליק, כן גדל הכאב אשר בלבי. הוא אבד לי… נדמה לי, שאבוא אליו ואומר: “ירה בי, אבל פּרובוקאטור אינני! משגה נורא הוּא!” אבל סרוּליק אינו מסוג האנשים הסנטימנטליים. הוא ישיב: “הוכחה תן”, ומאין אקח לו הוכחות?

מאין אקח הוכחות? להוכיח אפשר את הדבר אשר היה, אשר קרה במציאוּת. דבר כזה דרכו להשאיר סימנים, תעוּדוֹת, לדבר מעין זה אפשר למצוא עדי ראיה, עדי שמיעה. אבל כיצד אפשר שיהיו נשארים סימנים לדבר שלא היה ולא נברא?

מאַכּסים היה רך יותר, עדין יותר, סנטימנטלי. שמא עמו אפשר היה לדבּר. ולוּ אפילו למען בּאֶרטה… אבל הן גם הוא מהפכני. גם הוא עלול לשלוח מבט קר כמאכלת…

בעצם הייתי עשוּי גם אני להיות כזה במשך השנים. ואהיה! אני אעשה מעשה אשר יוכיח, ישכנע… אני אהיה!..

אבל מה אעשה? מה הדבר אעשר אפשר לעשותו?

לפנות בוקר נרדמתי שעה קלה. לבוּש, בלי כר למראשותי. אבל השינה עודדה את רוחי. בהקיצי היה כבר אור בוקר בהיר. אמא התעסקה כבר במטבח. אבא עישן כבר בחדר המשכב את הסיגריה הראשונה שלו והשתעל את שיעול הבוקר שלו. הכל היה כתמול שלשום. אני הייתי שקט. כשרון המחשבה והדיון שב אלי. החילותי לחשוב, להגות, לנתח בהגיון. הצגתי לעצמי את השאלה: אם חושדים בי, הרי מן ההכרח שיהיה איזה יסוד לחשוד. בלי טעם ואמתלה לא יטילו חשד באנשים. ומה הוא איפוא היסוד לחשד הזה?

החילותי לפשפש במעשי. העברתי בזכרוני את כל המעשים והמאורעות, שהייתי מעורב בהם ברב או במעט, את כל כשלונות המפלגה, אשר לא היתה לי שייכוּת אליהם כלל. אגב, היתה זו מלאכה מענינת מאין כמוה. אילולא הייתי נמצא במצב של נאשם בפשע המתוֹעב הזה, היה הדבר מהנה אותי הנאת אין קץ. לשבת כך לנשוך את צפּרני האצבעות לאט-לאט ולהפוך בדפי המעשים אשר נעשו במשך הזמן דף אחרי דף, להתעמק בהם, למנות כל צעד וכל פסיעה, לשקול ולמוֹד כל מלה וכל תנוּעה — הנאה זו רבה יותר מקריאה בספר, ואפילו אם הוּא מצוּין ביותר.

ישבתי כך כשעה וחצי. נשכתי את צפּרני אצבעותי, העליתי זכרונות מן העבר; נשכתי את צפרני וניתחתי עוּבדות ישנות. ולאחר שדפדפתי וטרפתי בפרשת כל המעשים, עד לדף האחרון, נודע לי כבר הכל.

בּאֶרטה עדיין לא ירדה ממשכבה, אבל אני לא השגחתי בזאת. נכנסתי לחדרה והעירותי אותה:

— שמעי, בּאֶרטה, היודעת את שאני חשוּד על פּרוֹבוֹקציה?

נפחדה, ישבה בחפּזון על המשכב ולטשה עלי עינים פעוּרות בשגעון, אבל לא ענתה כלום על שאלתי.

— אמרי, היודעת את? — לא הרפיתי ממנה.

— יודעת… — הוציאה בלחש מבין שפתיה המתות.

— ואַת מאמינה? —

מאמינה… לא… — פסעה על הסעיפים.

— לא! — דרשתי במפגיע — אמרי ברוּר: המאמינה אַת אם לא?

— איני מאמינה! — אמרה הפּעם בהחלטיוּת.

— צדקת — אמרתי — איני פּרובוֹקאטוֹר. אבל מישהו מאתנוּ אפשר שהוּא באמת פּרוֹבוֹקאטוֹר?

היא שיערה שאני מדבּר מתוך טירוף הדעת. אבל דעתי היתה צלוּלה.

זוכרת אַת את החבר הזר, אשר לן בביתנו, ובבית-הנתיבות נאסר על ידי המשטרה? מי מסר אותו לידי המשטרה? מאַכּסים — לא. ד"ר פרייד — לא. סרוּליק — ודאי לא. איש לא ידע אותו בעיר הזאת. מי, איפוא, מסר אותו למשטרה?

— שמא נגרר אחריו מרגל מן המקום אשר בא אלינו? — אמרה בּאֶרטה בלי בטחה.

יכולה אַת להוכיח את הדבר? — שאלתי — לא תוכלי? ובכן אין שום ערך להשערתך. ועכשיו — רשימה זו של הכתבות, אשר מסר סרוּליק לך בּבּוּרסה — כיצד נפלה בידי הז’נדרמריה?

— אלי! והרי לא ידוע עוד, אם היא נפלה בידי הז’נדרמריה? שמא לא נפלה כלל? — יצאה בּאֶרטה מכליה.

— התוּכלי להוכיח את הדבר באותות ובמופתים? התוכלי?

— הן גם לא ידעתי שבפתקה זו רשומות כתבות המקשרים! — התלקחה בּאֶרטה כּאֵש.

— גם זה טעון הוכחה! אמרתי. — תוכלי להוכיח באותות ובמופתים? לא. ועוד: כשעצרו אותי — זוכרת את? — את כל החברים עצרוּ, ואותי שלחוּ לחפשי. התוכלי לבאר את הסיבה? לא על שום שאני נמצאתי במצב מיוחד?

— איני מבינה, מה אתה סח, שמוּליק! אתה יצאת מדעתך! — אמרה בּאֶרטה מתה למחצה.

— לא — התעקשתי. — דעתי צלולה לגמרי. שמעי, בּאֶרטה! עוד דבר אחד אשאל אותך: הגידי לי את האמת, את האמת הטהורה: אַת אין לך יחסים עם הבולשת? רק אֶת האמת תגידי לי!

בּאֶרטה הבּיטה רגע עלי כמאוּבנה. אחר כך פּשטה אלי את זרועותיה באין אונים, כאילו בתחנוּנים לפני רוצח. היתה לבנה כסיד:

— שמוּליק! האמינה לי! כלוּם איני יודעת, מאום איני יודעת!..

מראֶהָ היה נורא — כאילו עקודה תחת מאכלת הרוצח. אבל הדבר לא פעל עלי כלל. ידעתי, שהיא אינה פּרוֹבוֹקאטוֹר. אבל אילו התיצבתי לפני סרוּליק במראה זה כמותה, ואמרתי לו דברים כדבריה — ההיה מקבל את דברי באמונה?ּ

— הוכחות! הוכחות!

אחותי בּאֶרטה

אחרי השיחה עם בּאֶרטה חל בי שינוי גמור: על כל הנעשה מסביב לי החילותי להשקיף, כאילו עמדתי באיזמל המנתחים על גבי הגויה שלי המתה. אמנם, מתוך נקודת-השקפה מסוימת הייתי מת. נדמה, כי חושי חדלו להיות פעילים. כל מה שהיה מעניין אותי בחיים ומחזיק אותי במצב של מתיחות, אבד את ערכו בשבילי. גם המפלגה, וגם החברים. מאידך גיסא, לא הבטתי עוד מעודי במבט כה נוקב וחודר על סביבי ועל עצמי, לא עשיתי נסיונות כאלה בי בעצמי, ולא הכרחתי את עצמי לעשות מעשים כאלה, כמו עתה.

חדלתי מחשוב על ראיון ועל שיחה עם מאַכּסים, עם סרוּליק ועם מישהו מן החברים. אבל התגעגע לא התגעגעתי עליהם אף פּעם. ביני ובינם קמוּ גבוּלות, כגבוּלות אשר בין החיים והמות. כל ענין החיים נתוּן היה עכשיו לעצמי ולד' אמות הקרובות אלי. וזה היה קשה מאד-מאד.

בדבריה של בּאֶרטה, שהיא חפה מכל פשע, האמנתי. בטחתי בה, כשם שהייתי בטוּח בתומתי אני. אבל גם לי לעצמי היוּ דרוּשות הוכחות. ואני החילותי לרגל את בּאֶרטה. לעקוב אחרי כל צעדיה. הייתי הולך אחריה ברחוב. נודע לי, שהיא הולכת רק אל המקומות, אשר יש לה תקוה לפגוש שם את מאַכּסים. הוא מיאן להיפגש אתה, וכתב אליה פתקאות בענין זה, ואני קראתי אותן.

כצד באוּ לידי פתקאותיו של מאַכּסים, שכתב לּבּאֶרטה? חיפשתי ונברתי בחדר, במגירות שולחנה ובכל הסדקים, אשר לפי דעתי אפשר היה לה להחביא שם דבר של סוד.

גם זאת עשיתי. המת שבקרבי הן מת היה, לא היה דבר אשר יפּיל עליו אימה ואשר יזעזע את נפשו — גם החיפּוש והפשפוש בכלים של זרים, גם הקריאה במכתבים אשר לא אלי נכתבו, גם גניבת סודות של לבות זרים. החי שבקרבי עמד עם האיזמל שבידו וניתח וביתר את בשרי ואת נשמתי, ואף הא לא ידע מורא.

וגילוּי סודותיה של בּּאֶרטה היה דבר קל מאד. אפשר קו הוא פחות או יותר באָפין של כל הנערות, אבל באָפיה של בּאֶרטה היה קו זה עיקר: כל המכתבים אשר קיבלה שׁמּה בּתוך הספרים אשר על הכוננית שבחדרה. היה לה ארון עם מנעול, והוּא עמד תמיד פתוח. היה לה שולחן עם מגירה, והמנעול של המגירה היה שבור תמיד, והיא לא שׂמה לבה לתקן אוֹתוֹ. ה“סייף” שלה היה המחבוא בין דפי הספרים. בין הדפים בספריה הוחבאוּ גם פתקאות של מאַכּסים. סדר, מובן מאליו, לא היה בזה. פתקה אחת — בספר אחד, ופתקה שניה — בספר אחר. כנראה, לא היתה כלל דאגה לסדר. הפּתקה נקראה, ובחפזון נתקעה לתוך הספר הראשון אשר נזדמן ליד — וחסל.

ואני קראתי את פּתקאותיו ודברים רבים נודעו לי מהן. הוברר לי, שהוא באמת מתיחס אל בּאֶרטה לא בלי חיבה מיוּחדת. היו שוּרות שהורגשה בהם אפילו נשימה חמה של התאהבות מלאת רגש. אלא שהיה זה בזמנים קודמים, נושנים. בפתקאותיו האחרונות היה זהיר מאד, יבש, ומקמץ בדברים. הוּא הבטיח לבּאֶרטהּ, שאמונתו בה לא נפגעה כלל, והוּא בטוּח בה כמלפנים. הוא אינו בא אל המקומות, שהיא קוראה אותו להיפגש אתה שם, רק משום שההכרח מאלץ אותו לכך. הוא אינו שייך לעצמו. בפתקה אחרת כתב, שלא תבקש כלום בעד שמ…, מני שאין זה ענין, שיש לבקש עליו, כי מלוי הבקשה אינו תלוּי ברצון. והיתה עוד פתקה ובה נאמר, כי הדבר המענין אותה אינו מתקדם לעת-עתה כלל וכלל. חוקרים ודורשים, מתבוננים, משקיפים ומשגיחים. אבל עוּבדות ברוּרות לא נתגלוּ עוד. על כל פנים היא לעצמה תוכל להיות שקטה לגמרי, כי כל הענין הזה אינו נוגע בה אף במשהו.

מי הוּא אותו "שמ..,שהזכיר מאַכּסים בפתקה—הבינותי מיד. “שמ…”— זה אני: שמואל. והענין אשר עליו מדוּבר — זהו עניני. נמצא, שבּאֶרטה משתדלת לטובתי, לפי יכלתה ולפי רוח בינתה. מן הפתקה האחרונה הסקתי, כי בּאֶרטה אינה שקטה גם בנוגע לעצמה. אף אני לא מצאתי בפתקאות האלה חומר כדי להירגע בנוגע אליה. ואני המשכתי את חקירותי. אמרתי: אםּ בּאֶרטה היתה ממציאה לבולשת ידיעות, משמע שעשתה את הדבר בשכר, ואם כן צריך שיהיה לה כסף או חפצים יקרים. על כן לא פסחתי על שום דבר מאשר מצאתי בכליה, אשר לא התבוננתי בו ולא הערכתי אותו לפי בינתי. חיפשתי בחוֹרים ובסדקים — כסף או פנקס של בּאנק.

פעם אחת הרגשתי דפיקות בלבי: מצאתי בקופסה של נעלים, בין צרור גרבים ישנים וסנדלי בד קרועים, מעטפה ארוזה בגליון של עתון. נדמה לי, שהפּעם מצאתי את אשר ביקשתי — צרור שטרי כסף. אבל מיד נוכחתי שלא היה זה אלא צרור מכתבי אהבה ילדוּתית ישנה, מלפני ארבע שנים, בעודנו גרים בעיירה הקטנה, אהבתה את הנער, בנו של השוחט.

לא כסף, לא תכשיטים, לא פנקס של בּאנק — שום דבר מעין זה לא מצאתי. מגירותיה היוּ מלאות חתיכות של סלסלה ושיריים של כל מיני ארג מן השמלות אשר לבשה למיום היולדה; חתיכות של סרטים, חוּטים שונים של פשתן ושל צמר, מסוּבכים בסבכים נושנים, אשר שום מוקיון שבעולם לא תמצא ידו להתיר אותם. ועוד היוּ שם שׂרוֹכים, קישוּרים לגרבים, סיכות, מחטים, כפתורים, קרסים, פריפות — ישנים, קרוּעים, שבוּרים, מעורבים בחדשים יחדיו. אוצר גדול, חתיכות לאלפים. מענין היה לדעת כיצד היא זוכרת את כל הדברים האלה הנמצאים ברשותה, כדי למצוא את הדבר הנחוץ לה. הן דרוש לכך ראש של מיניסטר. ואוּלי… אוּלי מספיק לראשה של בחוּרה כּּבּאֶרטה, אשר בטרם בא האסון שלי, היה לה רק ענין אחד שבלע אותה כולה — מאַכּסים.

עתה, ראיתי, היא שסוּעה בין שני ענינים: בין אהבתה למאכּסים ובין עסקי שלי. לאסונה משפּיע עסקי על אהבתה לא לטובה. אפשר שגם עסקי שלי לא היה מעניין אותה, אילולא ההשפעה הזאת. עולמה היה מורכב פתים קטנות ביותר, היה פּרימיטיבי ביותר, לא מחוּכם ביותר. בעקבי אחריה וברגלי אותה נדמה לי, שאני שומע כיצד לבה מתפוצץ מהיותו צר מהכיל את הממלא אותו.

שמא כאלוּ הן כל הנערות, בשעה שהן מתאהבות. אבל אין זו כלל הוכחה, שנקיה היא מאשמה. ונהפוך הדבר: נערה כמותה, אשר את כל רכוּשה המוסרי השקיעה באהבתה, יכולה, אם תמצא את הדבר מתאים למטרת אהבתה, לבלי חוּש גם את הכיעוּר שבמסירת ידיעות לז’נדרמריה, ולהיעשות שליחה לפּרוֹבוֹקציה. הרי מעצור מוסרי איננו. ואהבתה, גם של נערה כזו — מי יודע על פּני איזו שטחים, רמות, שפלות, עקמוּמיות מתפתלות דרכיה.

אין שוּם הוכחות, שלא בּאֶרטה היא המרגלת.

אמי

אילו היתה חתוּלתנו בעלת השער האפור עם הבהרות הבהירות, אשר שיווּ לה דמיון לנמר קטן; אילו היתה חתולתנוּ זו, אשר אהבה להתחכך בין רגלינו, כשזנבה מוּרם למעלה וגבה מעוגל, ולהתחמם מקובצת כפקעת על ברכינו, — אילו היתה בעלת לשון מדברת בלשון בני-אדם ויודעת לספּר בשפת בני-אדם — הייתי מרגל גם אותה. לא היתה נפש חיה, אשר אמוּנתי בה לא נתערערה. לא האמנתי גם לאבא ולאמא.

היתה לי אמא צנוּעה, טובה, בת עיירה קטנה. נדמה לי, שאין איש בעולם, אשר לא תחשוב את עצמה שפלה ממנו. אבי בן הכרך דיבר עמה בתערובת של בדיחה, כבן-אדם המרגיש את עצמו נעלה ומפוּתח יותר ממנה, והיא לא נעלבה מעולם. הילדים, אני ובּאֶרטה הרי היינו משכילים ובני העולם החדש. אנו לא הכנסנו אותה לתוך חוג ענינינו, והיא לא באה אלינו בטענות ובתביעות. כל ימיה, למן הבוקר השכם עד הלילה, היו מלאים וגדושים דאגות לנו — דאגות קטנות בדרך כלל, אבל מטרידות למדי: לחמניה — כמו שאהבתי אני; חביתה — כפי שאהבה בּאֶרטה; כפתור בכותנתו של אבּא בשעה הנכונה וחמיצה כאשר אהב. אמא לא השמיעה מעולם מחאה. כשהתחילה מוציאה לקראת הלילה מכיסי בגדי וממגרותיה של בּאֶרטה דברי דפוס חשודים על מנת להסתיר אותם מחמת חיפוש פתאום, הייתי גם מתפלא ומשתומם: מאין הגיעה לידי כך? משרתת לא רצתה להחזיק בבית, כי מה תעשה היא כל היום, אם תהיה משרתת בבית? וכשהיא לבדה, היתה מטפלת ומתעסקת חרש ולאט במטבח ובחדרים, כל היום, ואפילו את בּאֶרטה לא קראה מעולם לעזור לה. עם נשי הכרך לא התערבה ובתוכן לא נטמעה. מכרים וידידים לבקר בביתם לא היוּ לה. מחוץ לרחובנוּ ולדרך השוק לא ידעה את העיר. אל השכנוֹת לא התקרבה ביותר — “שלום” ו“שלום וברכה” — וזה הכל. כשאפסה עבודה בבית, היתה יושבת על כסא ליד החלון, משלבת את זרועותיה תחת חזה, משקיפה על העוברים והשבים שבחוץ ומחרישה.

כל צעד שעשתה בחיים, כל דבר שהוציאה מפיה, נראו בעיני פשוּטים כל כך, שקוּפים ומוגבלים, עד שהייתי מהרהר לעצמי: אמא טובה ונחמדה, אך לא מעניינת. אבל רק לעתים נדירות מאד הייתי מתפנה לחשוב עליה. עכשיו, כשנאלצתי להתבונן אליה מקרוב יותר, הייתי חושב: אם יחד עם צניעוּתה, תמימוּתה ושתיקתה יכלה בכל זאת למצוא את הדרך אל הבולשת ולבוא אתה בקשרים, הרי היא ודאי ערומה ביותר, ולגמרי לא פשוּטה….

— מדוּע את שתקנית כך, אמא? לא תצאי מן הבית, לא תדברי, לא תמצאי לך חברותא? — שאלתי אותה.

— וכי עתה אני יכולה לבקש לי חברותא לשם בילוּי זמן? — ענתה, — הרי אני יהוּדיה זקנה, בני.

— ובהיותך צעירה לימים — היית אחרת?

— איני זוכרת עוד… כשהייתי נערה בבית אבא, מסתבר שהייתי ככל הנערות… אחרי הנישואין נשים משתנות…

— והרי כל הנשים נשוּאות, ומדוּע איפוא לא כולן כמותך?

— מזלם של בני-אדם שונה הוּא…

עצב וגעגוּעים בצבצוּ מן הדברים האלה. כנראה, לא היתה מרוצה ממזלה.

פעם אחרת התחלתי חוקר ודורש אותה, מדוּע החזיק אותה אבא בעיירה כל השנים. על שאלה זאת לא אבתה לענות.

— המעטות הן הסיבות? — אמרה ולא המשיכה את השיחה.

על עסקי אבא, נתגלה לי מדבריה, אינה יודעת יותר משאני ובּאֶרטה ידענו — זאת אומרת: כמעט לא כלום.

— סרסוּר הוּא — ענתה על שאלותי — יש שהוא עוסק גם בשדכנוּת כשמזדמן לו הדבר.

כן— הוספתי לחקור אותה — אבל מי הם האנשים שהוא בא עמם בעניני עסק? איזה עסקים מנהל הוא, למשל, עכשיו — אינך יודעת?

השתקעה במחשבה, אחר כך ענתה:

— אילוּ היה עושה את עסקיו בבית, ודאי שהייתי יודעת הכל. אבל משהוא עסוּק ברחוב — כיצד אני יכולה לדעת?

— הוא אינו מספּר לך?

— מתי יש לו פּנאי לספּר? — אמרה — כל הימים הריהו טרוּד, מבוֹהל, בא הביתה רק לאכול ולהרדם.

— כלום זמן הרבה כל כך דרוּש כדי לספּר?

על שאלה זו ענתה שוב בשתיקה. הרגשתי שאני גורם לה כאב, בחטטי בתוך נשמתה. בכל זאת לא חדלתי מחקור אותה. חשבתי, שמא אלכוד אותה בפח כשארגיזה, ומתוך מבוכתה אדלה איזה סוד כמוס, אשר יאיר את אפלת עניני. אבל הדבר לא עלה בידי. אז החלטתי לנצל לשם חקירותי את רגשי האמהוּת שלה. החילותי להטריד את מנוּחתה בטענות, שכסף דרוש לי, סכום כסף רב: מאתים רוּבּל.

זה היה משחק גס וכלל לא מחוכם. אני חשבתי: אם היא ממציאה ידיעות לבולשת הרי משלמים לה בעד השירוּת בכסף. ואם אדרוש ממנה סכום קטן, תאמר שכסף זה היא חוסכת מן הסכומים, אשר אבא נותן לה להוצאות הבית. אבל סכום גדול, סכום של מאתים רוּבּל, לא על נקלה תוּכל לחסוך מן ההוצאה. ואם יעלה בידי להוציא ממנה סכום שכזה, אז הכל גלוּי וידוּע לי.

החילותי לדבּר באוזניה השכם ודבּר, כי מאתים רוּבּל דרוּשים לי בשביל המורה בגימנסיה, שבו אני עתיד לעמוד בנסיון. אם סכום זה לא יהיה בידי, הרי שוא כל עמלי וכל עבודתי שאני עמל בהכנות אל הבחינות. בלי מתן שוחד יכשילו אותי בין כה וכה.

היא שמעה את הדברים מוּדאגה מאד ואמרה:

— צריך לספּר לאבא…

לתשוּבה פּשוּטה כזו לא פּללתי. החילותי לשכנע אותה, שצריך להעלים את הדבר מאבא. אמרתי, שאני מתבייש ואיני רוצה, שאבא ידע, כי הולך אני לקנות את הצלחת הנסיון בכסף. אבא מוציא עלי גם מלבד זאת סכוּמים עצוּמים.

— ולמה בכלל צריך להכניס את אבא לתוך ענין זה? — שאלתי. — כלום לך אין כסף כלל? במשך כל ימי חייך לא חסכת כלל “צרורות”?

במתכוון הזכרתי את דבר ה“צרורות”, כדי להקל מעליה את ההודיה שיש לה כסף.

— צרורות? — הסמיקה וחזרה על המלה.

— כן, צרורות — אמרתי — כל הנשים יש להן צרורות שלא בידיעת בעליהן

היא לא השיבה כלום. יצאה אל המזוה, אשר החזיקה בו את הלבנים המלוכלכים, וחזרה לאחרי רגע כשהיא מחזיקה בידה גרב ישן של נשים. הוציאה מתוך הגרב שלושה שטרות מקומטים בני שלושה רובלים ומעות של נחושת. ביחד עשרה רובלים ושמונים ושלוש קופּיקוֹת.

— יותר אין לי — אמרה מתוך צער — זה הכל…

— אבל מה יועיל לי זה! — קראתי.

היא עמדה כאובדת.

— ומה אפשר איפוא לעשות? — גמגמה — שמא בכל זאת נפנה לאבא? אני אדבּר עמו…

— לא! בשוּם אופן לא! מוטב שאיכשל בבחינות!

היא נשארה נבוּכה ומרוּגזה עד מאד. נוכחתי, שעל ידי הבדיה על מאתים הרוּבּל הכנסתי לתוך לבה עצבת נוראה, יאוּש. אבל אני לא התחרטתי. בצאתה לקנות צרכי אוכל אל השוּק נכנסתי אל המזוה, חיפשתי וחיטטתי בכל הארגזים ובכל הסלים. מצאתי שקים מלאי נוצות תרנגולות, נוצות אוָזים, נוצות ברוָזים. פוזמקאות ישנים, פוזמקאות חדשים, — הכל, אך לא צרורות כסף ולא חפצים של שוה כסף.

בנוגע לצרור של עשרת הרוּבּלים ושמונים ושלוש האגורות עלה בידי להוציא ממנה הודיה זו: הן היא יודעת, שאני לא אומר “קדיש” אחריה. למן העת שהתישבנו בכרך, אין היא מחכה עוד לזאת. גם אבא לא ידאג לזאת, והרי היא רוצה להכין כמה עשרות רובלים לשכירת “קדיש”…

ואחרי סעודת הצהרים, כשאבא היה “נשען” להירדם ובּאֶרטה יוצאת החוצה, היתה אמא לבדה יושבת ליד החלון ומשקיפה בעד הזכוכית על האנשים הקפואים והמסורבלים העוברים ברחוב, כשגבותיהם עגולים מן המוך אשר בבגדיהם, והם רצים, רצים, אחד אחר אחד, כגלים על פּני המים, בלי דעת, בלי מטרה, בלי ראשית, בלי תכלית…

פּניה היו מפיקות לפעמים עצבת עמוּקה כל כך, עיניה כבוּיות והיא נראית בודדה כל כך. מעטה כל כך היתה בלב השמחה לקראת החיים.

אבל אני לא חסתי עליה. מצבה לא היה בו שום יחס לעניני ולא היה לו שום ערך בעיני.

אבי

הטיפול עם אבא היה קשה לי, יותר נכון, כמעט לגמרי אי-אפשרי. הוא היה בן כרך, מלוטש ובעל נסיון יותר ממני, בן תשע-העשׂרה, אשר רק לפני פּחות משנה באתי לגוּר בעיר הגדולה. אבא לא חשב כלל על אודות “קדיש” לאחר מאה ועשרים שנה. הוא היה נוהג מנהג בעלי-בתים. בימי השבת בבוקר היה הולך עם הטלית, אל המנין", אבל בימות החול לא היה מדקדק בתפילה. מנחה ומעריב, בטוחני, לא התפּלל לגמרי. עתונים לא קרא. הוא לא קרא בכלל מאוּמה, אבל היה חוזר הביתה מלא וגדוּש ידיעות חדשות על כל מאורעות השעה. הוא ידע לנהל שיחה על המדיניוּת, על המסחר, על המצאות המדע החדשות. הוא ידע בכלל לשוחח עם כל מיני בני-אדם. מקצועו, סרסרוּת למכירת נכסים, בתים, בתי-חרושת, תבוּאה וכל מיני סחורה, הפגיש אותו גם עם בעלי אחוזות, גם עם סוחרים, גם עם פקידי הרָשוּת. הוּא מוכרח למצוא חן בּעיניהם, לנטוע בלבם אמוּן והתענינוּת בו. ומובן, איפוא, שקשה היה עלי התפקיד להערים לו.

אבא אהב אותנוּ עד מאד. אותי ואת בּאֶרטה. על התחברוּתנו לעולם הבלתי-ליגאלי הביט כעל דבר רגיל ביותר. כל הנוער הוא בימים אלה מהפּכני. יד הזמן היא, אָפנה כזאת. צריך רק לא לשכוח את התכלית. בן-אדם שאינו טיפש יכול לסדר את עסקיו בכל מצב שהוא. צריך רק להיות נזהר. והוא לא הפריע. אדרבה, הוא אמר שגם הוא אוהד את המהפכנים, התעניין במעשיהם, ולעתים היה שואל אותנוּ “מה נשמע בעולם?” החברים שהיו באים לביתנוִ היו אורחיו ומוזמנים אל השולחן. אל מאכּסים היה מתיחס מתוך אהדה מיוחדת, מדעתו, שבּאֶרטה אינה אדישה לו. גם בעיניו מצא מאַכּסים חן: אדם נאה, סטוּדנט. אלא שלעתים היה אומר, שכדאי היה, שבחוּר זה יסע לאוּניברסיטה על מנת לגמור את לימודיו ולקבל דיפלום. אחר כך יראה מה עליו לעשות. אין רע. המהפּכה לא תברח.

אבא היה ממעט לשבת בבית. בבוקר לאחר סעוּדה קלה היה נוטל את מקלו ויוצא החוצה, והיה חוזר רק לסעודת הצהרים. אחרי סעודת הצהרים היה נרדם לשעה, שעה וחצי, שתה תה ושוב הלך לעסקיו — עד הערב. פּעמים היה חוזר הביתה רק לאחר חצות לילה. יש שגם בשבתות ובמועדים היה פורש מן הבית. ואוּלם לסעוּדות הצהרים היינוּ אנחנוּ, הילדים, כלומר אני ובּאֶרטה, מחוייבים להמצא ליד השולחן בלי שום תנאי. זו היתה עונה שלו, חג שלו, מנוחת שבת שלו, הפיצוי על תעייתו מרבית שעות היום והלילה מחוץ לבית.

לי לא הספיקו עתה הרגעים הקצרים שליד השולחן בשעת הסעודה, כדי לחדור עמוק יותר לתוך חייו של אבא. מה הוא עושה? וכיצד הוא מבלה את השעות מחוץ לבית? ידעתי, שמשרד אין לו, עם אנשים הוא נפגש בבתי-המלון במשרדיהם, בחדרי עבודתם, בבתי-קפה ובחדרי-אוכל. רק במקרים נדירים מאד מבקרים אותו בביתו. אז הוא¹ סוגר את עצמו עם אורחו בחדר-המיטות ומשוחח ליד שולחן-הכתיבה הגדול הסגוּר תמיד על מסגר.

שולחן-כתיבה זה היה מגרה את סקרנוּתי. אפשר שבתוך השולחן הזה הייתי יכול למצוא משהו, אבל כיצד אפשר לכבוש אותו? לא קרה, שאבא ישכח לסגור אותו ולקחת עמו את המפתח בצאתו החוצה. המפתחות אשר היו לי לא התאימו למגירות השולחן. נסיונותי לפתוח אותן במפתחותי הביאו רק לידי קלקול מנעול של אחת המגירות. יראתי, שמא ירגיש אבא בכך והוא אמנם הרגיש. בשעת הסעודה שאל מתוך הקפדה: “מי טיפל בשולחן-הכתיבה שלי?” בלבי היה נטוּע רגש של כבוד לא שכיח לאבא. לבי התחיל הולם ברעש, אבל מיד התבוננתי ואבין, שמקרה זה נותן לי מקום להכניס את אבא בשיחה, כאשר רציתי.

—אני הוא שניסיתי לפתוח את המגירה, — עניתי.

— למה צריך לך לפתוח את המגירה? — ירה בי מבט חריף.

— סתם ככה — עניתי — מגירות שולחני פּתוחות לפניך. אינני מסתיר ממך שום דבר, כלום יש לך סודות להסתירם מפני?

אבא השקיף עלי תחילה בתמיהה, אחר כך ניענע בראשו:

— הייתי סבוּר, שמא נעשית כבר בן-אדם… עודך נער לגמרי…

— מדוּע נער? וכי מה זה שייך לנערוּת? — רציתי להמשיך בשיחה.

אבל אבא לא היה לו חשק. הוא שתק רגע, בערבבו בכף אשר בידו את המרק אשר בקערתו, אחר כך אמר:

— לא צריך לפתוח את שולחני במפתחות אחרים. תקלקלוּ לי את המנעוּלים.

ויותר לא דיבר בענין זה. לא נענה על נסיונותי להמשיך בשיחה על דבר השולחן והמפתחות. גם על דברים אחרים המעיט לדבּר הפעם, מלבד מלים ספוּרות לאמא ולבֶּאֶרטה, הערות קצרות על המאכלים ועל הדברים האחרים הקשוּרים בארוּחה.

ישבתי עגוּם מחמת כשלוני ושתקתי. נדמה, שהוא שכח כבר את ענין השולחן, אבל כאשר קמנו פנה אלי:

— רוצה אתה לראות מה בשולחני? בוא ואראה לך.

סירבתי. מכיון שהוא קורא אותי, מסתבר, שאין הדבר חשוב כלל, וזולת זאת היה לבי בכלל מר עלי.

בוא, אל תהא שוטה — אחז אבא בזרועי — בין כה וכה רוצה אני לאוורר קצת את מגירותי.

משכני אחריו לחדרו והושיבני על ידו, מקום שהיה מושיב תמיד את אורחיו; הוא עצמו ישב בכורסה מול המגירות, הוציא בלי חפזון את מפתחותיו, ותוך נהימת איזה ניגוּן פּתח מגירה אחת. הוציא ממנה ניירות אחד אחד.

— פה מוּנחות תעוּדותינוּ — אמר. — הנה — רואה אתה? — תעוּדת הלידה שלך. והנה תעוּדת הלידה של בּאֶרטה. והנה כתוּבתה של אמא. נייר מענין — מה? והנה רשימת המשפּחה. רק לפני שנה ערכתי אותה, כשהיה צורך לרשום אותך לעמידה לצבא, ולאשר את ה“הנחה” המגיעה לך.

ועוד ועוד. לא ידעתי לגמרי כמה ניירות רשמיים אפשר שיהיו למשפחה אחת. לסוף נעל את המגירה הזאת ופתח אחרת. שם נמצאוּ מכתבים, שאני ובּאֶרטה היינו שולחים אליו מן העיירה, למן העת אשר למדנו למשוך בעט עד שבאנו לגור עמו יחד בכרך.. הוציא מכתבים אחדים מן הצרור.

— רוצה אתה לשמוע? — כדאי מאד.

והתחיל קורא בקול מה שכתבתי אליו לפני עשר שנים על פי הקראתו של מורה העיירה. הוא קרא, ופניו נהרו מנחת, כאילו קיבל את המכתב ממני, נער בן עשר, זה עתה. איני יודע כיצד הגיע הדבר לאמא. אבל עוּבדה היא, שאזנה הקשיבה מרחוק. נכנסה, נשענה אל מזוזת הפתח והתחילה מקשיבה וגם פּניה נהרוּ…

אני לא שמעתי כלום, לא הבינותי כלום. ראיתי, כיצד פניהם של אבא ואמא נוהרים, ופני אני להטו מבושה, ושמא מין רגש אחר: באנשים האלה אני חושד! בהם אני חושד! חשתי את עצמי כבוגד, על שאני יושב בלב ולב לעומת אשרם, לעומת שמחתם התמימה. לא יכולתי להחניק בקרבי את רגש הבגידה. קמתי לברוח. אבא החזיק בזרועי.

— המתן, מה אתה ממהר? הנה אראה לך עוד את הנדוניה של בּאֶרטה… כשנולדה חסכתי את הרוּבל הראשון. הנה — אמר — כשהוא מחפש בידו השניה בין הניירות שבמגירה.

אבל אני לא יכולתי עוד עצור ברוחי. התחמקתי וכחץ מקשת עפתי מן החדר וחוצה.

לבכות לא יכולתי, אף על פי שהרגשתי, כי דמעות היו מקילות את משא לבי. אבל בקרבי פּנימה לא חדלה היללה:

— מה אעשה… מה אעשה… הן מוכרח אני…

איש לא-יוּצלח אני

תועבה וגועל נפש הוא החיטוט במכתבי זרים, הריגול למעשׂי בני-אדם, גניבת דבריהם מן המארב, בשעה שהם חוֹשבים, כי לבדם הם, ואין איש רואה ושומע אותם; השיחה עם בני-אדם בידידות ובפשטוּת, כביכול, בה בשעה, שאתה חושב בלבך עליהם כל רעה; הרדיפה אחרי בני-אדם ופרישת פחים לרגליהם כמו לרגלי חיות רעות. עד היום הזה איני יכול להאמין שמקצוע הריגול יכול לגרום באיזה מקרה שהוא תענוג לבעליו, ומה גם סיפוק מוסרי.

היו לי רגעים מרים עד מאד. מה בעצם אני אומר להשיג על ידי מעשי המגונים האלה? למה אני שואף? — להסיר מעלי את האשמה, שהחברים תולים אותה בי, ולהטיל אותה על ראש אחותי, אמי, אבי? שאלתי את עצמי: מה היה, אילו לא חשדוּ בי לגמרי, — האוּמנם הייתי גם אז חוקר ודורש ומחפּש בשקידה רבה כזו במגירותיהם ובכיסיהם של קרובי? היו רגעים שחשבתי: שמא לא; וברגעים אחרים — ודאי לא. הייתי פשוט כועס על האנשים אשר עלה בלבם הרעיון המעליב הזה על קרובי, שמלאתי אמונה רבה כל כך אליהם. על אחת כמה וכמה לא הייתי יוזם לחקור ולקרוא מכתבים זרים, ולחשוף סודות זרים. אלא שכאן נפלה הצליפה על עורי אני, והנה אני יוצא מכלי. מאוּס!

רגעים שהשתלטוִ עלי הרעיונות האלה, נעשיתי מוכן לעזוב את הכל, הכל, כמות שהוא, ולוּ גם אשאֵר חשוד על ריגול ומלשינות, מגוֹֹרש מחברת בני-אדם; לוּ אשאֵר בגיל תשע-עשרה שנה “מת” חי בעולם. שהרי לא חברה ולא חיים אינם קיימים עוד בשבילי.

הרעיון על התנוּעה שימש למעני עוגן הצלה, אשר נתן לי את האומץ להחזיק מעמד על פני התהום ברגעים של רפיון. אמנם אוהב את עצמי אנכי, אֶגוֹאיסט, אבל בביתנו הן מסתתרים החידקים של הפּרוֹבוֹקציה, אשר הספיקה כבר להכרית אנשים לוחמים מתוך שוּרות התנועה. וקן המגיפה מוכרח להיגלות ולהישמד. את המזיקים צריך לאבד מן העולם — ואפילו אם הם אחותי, אמי ואבי.

כשהייתי משער לעצמי, שמא מישהו מהם הוא באמת מרגל — ואני חי אתם יחד.. שמא אבא המרגל, ואני אוכל את לחמו, לובש בגדים, לומד מפי מורים ומעשן סיגריות על חשבונו…

מה אעשה, אם יימצא, שאבא, אמא או בּאֶרטה הנם באמת האשמים? לא ידעתי מה אעשה, אלא שהרעיון הזה אף הוא היה מוסיף בי אומץ להשתחרר מן השממון והאַפּאַטיה, שהייתי נתוּן בהם, ולחדש את חיפושי וחקירותי.

החלטתי להיוודע, היכן וכיצד מבלה אבא את הזמן מחוץ לבית, עם מי הוא נפגש, איפה הוא יושב בימים ובערבים? גיליתי את כל הדברים האלה אוּלם גילוי זה ריפה את רוחי עוד יותר.

עלה בידי להתבונן אליו במלון “אירופה” — אחד המלוֹנוֹת העשירים ביותר שברחוב גוּבאֶרנאַטוֹרסקה. המסדרון הארוך והאפל למחצה, עם שני טורי הדלתות מימין ומשמאל, היה ריק. על ספּה קטנה עם מושב קלוּע מאגמון ישב אבא עם עוד שני אנשים, כנראה שותפיו, לבושים כמוהו אדרות שחורות של עור שועלים עם צוארונים של ביבר, חבושים כובעים גבוהים של קאראקוּל בעלי קמט באמצע, עם מקלות בידיהם. כנראה, היתה זו התלבושת המקובלת של הסרסורים. ישבו שותקים, רק מזמן לזמן היו מוציאים מספר מלים מפיהם ושוּב משתקעים בשתיקה. המתינוּ, כנראה, לאדם, שעדיין לא בא, או שישב מאחרי אחת הדלתות המרוּבות עסוק בענינים עם אנשים אחרים. נראה, שהם יושבים פה במסדרון זמן רב. העצבים נמתחוּ מבלי יכולת להמתין עוד בסבלנוּת; עישנוּ סיגריות, אחת אחרי אחת, החליפו ביניהם הערות מתוך כליון עינים, ושוּב שתקו, כשהם עוצרים ברוּחם. פתאום נפתחה הדלת שמנגדם, ושני גברים נראו בפתח, אחד לבוש אדרת ואחד במעיל בית קצר וגלוי ראש. אבא עם שני שותפיו קמו בחפזון, כאלו לפי פקודה, הסירו מהרה את המגבעות מעל ראשיהם, השתחווּ מטה מטה. האיש הלבוּש אדרת לא העיף גם מבט עליהם. השני ניענע להם בראשו והוציא מפיו, כאילו זה עתה נזכר בדבר אשר לגמרי שכח אותו:

— אהא…. לאחר רגע…

הוּא נפרד מהאיש בעל האדרת. הלז הלך, והוּא נעלם מאחרי הדלת, אשר שוב ננעלה מאחריו. אבא ושותפיו חזרו וישבו על הספּה, כשפניהם מפיקים עגמת נפש — ישבו ותחילו ממתינים מחדש…

לבי כאב עלי בשל אבא. אם במסדרון עורכים לו פגישות כאלה, מה תהיה איפוא קבלת פּניו בתוך החדר פנימה? לא יכולת לראות עוד ועזבתי את העמדה אשר ממנה השקפתי.

ושוּב ראיתי אותו בבית-התה אשר ברחוב בּוֹגוֹדיאֶלנה — זו היתה הבּוּרסה של הסרסורים, מלאה רפש, עשן סיגריות ושאון. אבא ישב עם סרסורים אחרים מסביב לשולחן גדול. שתוּ תה מתוך כוסות גסות, אשר בביתנו לא היתה אמא מעיזה להגיש כמותן אל השולחן, ושוחחו, ושוחחו… שעות שלמת ישבו ושוחחו. בלי חשק, בלי חום, כשהפנים קרושים, כשהעינים כבוּיות. מה טעם היה לעונג ישיבה זו. איזה סיפּוק נפשי היתה יכוֹלה לתת?

חזרתי הביתה מלא חמלה על אבא והתחלתי חוקר את אמא, היש כסף לאבא? אם יש לו כסף, אסור לו לעסוק בעסקים כאלה והוּא מחוּיב לעזוב אותם.

אמא לא ידעה, היש לו כסף אם אין. אבא לא סיפּר לה.

בינתים שאל אותי אבא פעם אחת, לאחר שראיתיו במצב כזה, שאלה שלא פיללתי לה. הדבר היה בשעת סעוּדת הצהרים, וּבאמצע השיחה, אשר סובבה על דברים שונים, אמר אלי:ּ

— מה עשית שם, שמואל, בבית-התה?

אני נבוכותי מאד: הרי שהוא ראה אותי ברגלי אחריו.

— באיזה בית-תה? — עשיתי את עצמי כלא יודע.

— שברחוב בּוֹגוֹדיאֶלנה. כלוּם לא היית שם?

מיניה וביה בדיתי דבר שקר:

— המתנתי לחבר אחד. הוא קבע לי ראיון שם.

אבא חזר לדבּר על ענינים אחרים עם אמא ועם בּאֶרטה,

אבל לאחר רגע חזר ופנה אלי:

— ובכן, חברך בא, כאשר קבעתם?

— לא, — פּרץ מפי מענה שלא מדעת.

— אכן, חבר נאה… קבע ראיון ולא בא.

הוא חייך. נדמה לי שהוא לועג לי, אבל זה היה כאין מול הדברים אשר הוסיף אחר כך:

— התחלת תועה ומתהלך… מתרוצץ ברחובות… ובכל מקום. והבחינות מה יהיו עליהן?

ובכן בכל המקומות, אשר נדמה לי, שאני אורב לו בלי שירגיש בי, כביכול, הוא רואה אותי ואורב לי.

ראיתי בעליל, כי לא אשיג דבר בכל מעשי הריגול שלי. בין כה וכה לא יוודע לי ולא כלום. הנה אני עושה כל מעשה מגונה — ומה השגתי? לא כלום. ההוכחות הדרוּשות לי אינן בידי ולעולם לא תהיינה בידי. ואפילו אם מישהו מאנשי ביתנו אשם בריגול, לא יעלה בידי להעמיד את הדבר על חזקתו. יתר על המידה אני נבער מדעת, פּחות מן הדרוש בעל נסיון, נער של עיירה קטנה ביותר.

שכבתי על ספּתי וחשבתי: מה לעשות? לא נשאר לי, בלתי אם לעזוב את הכל ולברוח. ללכת למקום שאין מכירים בי, להיקרא בשם זר, להפסיק את כל החיים אשר חייתי עד הנה. אחר כך אולי יעלה בידי לחדש את שמי הטוב על ידי מעשים נועזים, על ידי קרבן גדול… אבל מי יודע, אם אהיה מוכשר לכך? הן גם לזאת דרושים כוח ויכולת, גם לזאת דרוש כשרון מיוחד, כוח, אומץ לב ושכל.ּ

ולא נשאר עוד כלום, בלתי אם לעשות קץ, קץ לכל. למות וחסל. אבל כיצד אפשר להסתלק מן החיים עם הכתם הזה על שמי, עם הדבר הנתעב, אשר יישאר אחרי? אשאיר פּתקה: “אין בי שום אשם, אלא שאיני יכול להוכיח את הדבר. האמינו לי”. ומי יודע, אם יאמינו? שמא לא יאמינו גם לדברי אלה? מי יודע מה החברים חושבים עלי וכיצד הם מעריכים אותי? עלה רעיון על לבי, שאילו הצלחתי להחליף מלים מספר עם מאַכּסים, הייתי יודע כבר, המוכשרים החברים עוד להאמין בדברי, או שאבדה לי לנצח תקותי לאמוּן מצדם, אפילוּ אישוּר חתימת המות על דברי.

החלטתי להתגנב לחדרה של בּאֶרטה — שמא אמצא מכתב חדש מאת מאַכּסים, ועל ידו יוודע לי משהו נעלם ממני. נכנסתי והתחלתי בודק בין הספרים. חושי קהוּ כל כך אותה שעה, עד שברגע אשר שמעתי, כיצד הדלת נפתחת במסדרון, לא עלה כלל על דעתי, שמא בּאֶרטה באה. לא הפסקתי את מעשי. ואמנם בּאֶרטה נכנסה החדרה ומצאה אותי, כשאני מחזיק את מכתביה בידי.

מה אתה עושה, שמואל! — לא יכלה לדבר אלא בלחש, כי קולה נעצר — מה אתה מחפּש פה? מכתבי…

לא עניתי כלום, לא ניסיתי גם לבדות איזה כזב למען הצטדק, כשם שבדיתי בשיחה עם אבא. זרקתי את פיסות הנייר מידי על השולחן, פניתי ויצאתי מן החדר.

מקרה חדש

את נסיונות הריגול עזבתי. בין כה וכה איני מוכשר לזה, ומאום לא אמצא. ישבתי בחדרי בלי צאת ממנו החוצה אף שעל. וכל הימים האלה חזר אלי בבהירות יותר ובעקשנות יותר הרעיון על התאבדוּת.

מאנשים נותקתי לגמרי. מלבד בני המשפּחה בביתי לא ראיתי איש. אבא ואמא היו משוחחים אתי כבכל הימים. אך בּאֶרטה חדלה לגמרי מדבר עמי, מאז מצאה אותי עם מכתביה בידי. היא לא העלימה את רצונה להימנע מבוא אתי במגע. כשהיינו נפגשים ליד השולחן או במסדרון, היתה משפּילה את עיניה, שלא להביט בפני. פעמים אחדות גיליתי את מבטה עלי בשעת הסעוּדה: הוא היה מלא תמיהה ואימה. אולם משהבטתי עליה, מיד הסבה את עיניה ממני. הבינותי, שעכשיו היא בטוחה באשמתי. חשבתי עוד, כי ודאי סיפרה למאכּסים ולאחרים את דבר חיפּושי בחדרה וקריאתי במכתביה. ועתה — ודאי כולם בטוחים כבר, כי אמנם פּרוֹבוֹקאטוֹר אנכי.

ואין צריך לומר, שכף רגלה לא דרכה עוד על סף חדרי. אני לא חיכיתי עוד כלל, שתיכנס אלי. אבל פּעם אחת נכנסה אלי.

מיד עם חזירתה מן הרחוב, מבלי פשוט את המעיל ואת המגבעת, בערדלים על רגליה, נכנסה במרוצה לתוך חדרי. עמדה ליד הפתח ולטשה עלי זוג עינים צוחקות-לועגות. נשימתה היתה כבדה. הבינותי בטרם הספיקה עוד לבטא מלה, כי משהו חדש קרה. זרם חום עבר עלי, כאלו טבלו אותי ברותחין.

מאַכּסים נאסר — אמרה בחיוּך אַרסי על שפתיה — מן הרחוב לקחו אותו… אתה יודע?

מה יכולתי להשיב על שאלה זו?

— וגם ד"ר פרייד אסוּר — הוסיפה ויצאה מתוך צחוק מן החדר בלי חכות לתשובתי.

לא הבינותי, מדוע היא צוחקת ומדברת בשקט על מאסרו של מאַכּסים. אלא שלא נתעכבתי על כך. היה משהו, שהיה חשוב בשבילי הרבה, הרבה יותר: ברור היה לי, שגם את שני הקרבנות האלה טפלו בהסתדרוּת על חשבוני. ובמה אוכל לעזור לי? אין עזרה. אין לי אמצעים להיאבק, לעמוד על נפשי.

לסעודת הצהרים יצאה בּאֶרטה, כפי שנראה לי, שקטה ותאבה לדבּר יותר מאשר במשך כל השבועות האחרונים. גם אבא ידע כבר על מאסרו של מאַכּסים. לאמא נודע הדבר ליד השולחן. היא נפחדה מאד. אבא ובּאֶרטה צחקו עליה, על שנתחוורה כך. סיפרו פרטים על המאסר. הביעו השערות שונות על חשיבותן של התוצאות הכרוכות במאסר זה. אני לא השתתפתי בשיחה. ישבתי והרהרתי: הבית מלא אנשים קרובים — אבא, אמא, אחות. כולם יושבים ומשוחחים שלוים, בעיקר — בארטה. הובילו את מאַכּסים שלה לבית-האסורים, מי יודע כמה זמן יחזיקו אותו שם, שמא שנים ארוכות, — והיא אינה בוכה. לא כלום. אדרבא, כאילו חגיגית היא יושבת פה, ואין איש יודע את הנעשה בקרבי. כולם זרים לי. חומת ברזל הוקמה ביני ובין קרובי. לגמרי בודד אני עם אסוני; ירקה אותי משפחת בני-האדם מקרבה…

ישבתי כגוש אבן. כל כך קשה היה לי לזוז, כשקמתי לאחר הסעודה לפרוש לחדרי. התמתחתי על הספה, ולא יכולתי גם לחשוב. גם לא הרגשתי כלום. עצבי כאילו הוּמתוּ. הייתי שקט, אותו שקט הבא מתוך חוסר כוח לכל עמקו וחריפוּתו.

במצב זה נמצאתי כל הלילה וגם למחרת בבוקר. אמא ישבה במטבח. בּאֶרטה לא היתה בבית. מיד לאחר סעודת הבוקר יצאה. אבא ישב עם איש מלקוחותיו בחדר המיטות ליד שולחן-הכתיבה. אני לא שמעתי, מה הם מדברים שם. אבל הגיע לאזני הד פעמיהם, כשיצאו אל המסדרון. האורח דיבר רוּסית ומילא פיו תהילת דירתנו. אף הם יצאו, ואני לא חשתי שום רצון לזוז ממקומי.

אולי הייתי נשאר עד סעודת הצהרים במצב זה, אילולא קראה אותי אמא להוריד מעל האצטבה הגבוהה את מחבת הנחושת שהיתה דרושה לה, והיא לא יכלה להשיגה. אמא לא היתה מבקשת ממני עזרה אלא לעתים רחוקות, במקרים שלא מצאה לגמרי מוצא אחר. על כן הייתי זריז תמיד למלאות את בקשותיה הקטנות, בו ברגע שעלו על פּיה. הרגל זה, כנראה, נתן בי את הכוח לקום ממקומי. יצאתי אל המטבח, הורדתי את המחבת. אותו רגע נכנסו בבהלה אבא עם אורחו הנוצרי, אשר זה מקרוב יצאו יחדיו החוצה. אבא הלך ישר אל חדר המיטות, ומיד חזר משם תוך קריאה לאמא:

— אַת פּינית את החדר? שמא מצאת נייר מקוּפּל?

אמא יצאה נפחדה מן המטבח: לא. היא לא מצאה כלום. שלשתם התחילו מחפּשים בכל הפּינות, מתחת לרהיטים. אני נשאתי את רגלי ללכת לחדרי, ובמסדרון נפל מבטי פתאום על נייר אפור תקוע באחד מערדלי, שהיו מוטלים בקרן זוית. הרימותיו — היה מקוּפּל קיפול מדויק בארבע.

— הנה פה איזה נייר, שמא הוא זה? — אמרתי.

החילותי להפריד את קיפּולי הנייר. אבא ניצב כבר על ידי:

— איהו?!

ובראותו את הנייר בידי, חטף אותו במהירות, בטרם הספקתי לראות את הכתוב בו. אבל אני ראיתי ברור את הכתובת אשר היתה עליו למעלה: “מחלקת הז’נדרמריה הפלכית”. ומתחת לכתוּב ראיתי חותמת ירוקה עם נשר בעל שני ראשים: “מחלקת הז’נדרמריה הפלכית”.

גלגלים אדומים, כחולים וירוקים התחילו מרקדים מול עיני. הלב הלם בי בחזקה…

— הא לך, הריהו לפניך — מסר אבא מיד את הנייר לנוצרי, אשר גם הוא נכנס למסדרון. — הרי זה הוא? לא? כך? נו, טוב איפוא.

הנוצרי הכניס את הנייר מתוך שקט גמור לתוך הכיס החיצוני של מעילו.

— אכן, זה הוא.

— שוב יאבד לך! — הזהירו אבא — אם תעודה חשובה היא כל כך, צריך לשמור אותה שמירה מעולה.

אמא באה בחפזה:

— ומה? היש?

— יש, יש — ענה אבא, כגוער ומתרעם, — לכי אל המטבח שלך!

— ויכולים אנו איפוא ללכת כבר? — הציע הנוצרי.

— כן, כן אנו הולכים כבר — ענה אבא, בהציתו אש בסיגריה שלו.

ובין יניקת עשן אחת לחברתה דיבר אידית, כמדבר לעצמו:

— כאילו היו אלה ניירות ל“אשר יצר”, כן מחזיקים הם תעודות. אנשים מוזרים… בכיס החיצוני… ומאבדים אותן עם הוצאת הממחטה…

ביאוריו של אבא

אבא והנוצרי הלכו להם, ואני נשארתי במצב, כאילו זרקו בי נסיוב, אשר הרקיד כל עצבי. לא יכולתי לשבת במקום אחד. איזו שטוּת עשיתי! בידי נמצאה תעודה, אשר אפשר בה טמון המפתח לכל הדברים אשר אני מבקש, והוצאתי אותה מידי! שוטה שכזה! בהמה! לא מצאתי די חירופים לעצמי. רק עתה נודע לי, עד כמה איני מוכשר לתפקיד אשר לקחתי על עצמי.

אבל הפּעם לא היה זה עוד יאוש, אלא חרון-אף על אי-כשרוני. ועקשנוּת התעוררה בי: אני מחויב, אני מחויב לבצע את הדבר עד סופו. את התעוּדה לא קראתי, אבל מה שחטפה עיני מתוכה יש בו כבר משהו ראוי לתשומת-לב. ושמא זה הוא קצה החוט בפקעת המסובכה הזאת? עלי למשוך את החוּט הלאה הלאה… ונראה… עתה נראה…

רצתי אל אמר במטבח:

— אמא, בן-אדם זה, שהיה פה עם אבא, בא לעתים קרובות אלינו הביתה?

— איני זוכרת.

— שמא את יודעת מי הוּא?

— לא.

— לא ראית אותו קודם? אף פעם?

— הרי אמתי לך — איני זוכרת.

— ואינך יודעת, איזה עסקים יש לאבא עם האיש הזה?

— מהיכן אהיה יודעת?

לטשתי עליה את עיני: פיה מדבר אמת או שהיא משקרת? אם היא משקרת, הרי ידה תיכון עם אבא…

— מה אתה מביט עלי כך? — פתחה אמא בדאגה — מה אתה שואל כך? מה קרה?

— לא כלום. סתם אני שואל.

ופרשתי לחדרי.

בכליון עינים חכיתי לשובו של אבא. אני אדבר עמו, אהיה מוציא מלים מפיו…

אבא חזר עיף, במצב-רוח ירוד. היה רך, ניענע ראשו בהסכמה לכל מה שאמרה אמא. הוא עצמו כמעט שלא דיבר כלל. לרגעים נשם נשימות עמוקות כבדות. סביב השולחן שלטה עצבת של מיתה. בּאֶרטה שתקה. גם אני שתקתי.

אחרי המרק אספה אמא את הצלחות ונשאה אותן אל המטבח. אבא ישב, כששתי מרפקות ידיו נשענות על השולחן ואצבעותיו משולבות, ראשו מורד. רפיון ידים נשקף ממנו. שלחתי אליו מבטים בגניבה: מה הוא חושב? מה הוא יודע? מי הוּא? כיצד לחדור לתוך מוחו, לתוך נפשו? כיצד מתחילים לדבר עמו?

יראתי לפתוח. שמא אקלקל. גם לא חפצתי בנוכחותה של בּאֶרטה. דחיתי את השיחה.

אבל פתאום שלח אלי מבט ארוך, התאנח ואמר:

— ראש גוי כזה — הראית? חושב אתה, רק תעוּדות הוא מחזיק כך? — גם כסף. תוקע לכיס החיצון והולך. לא כלום.

שתק רגע ואחר כך פּתח שוב:

— אמר: תעוּדה חשוּבה מאד. עד כדי כך שיאוש נפל עליו, כשראה שהיא אבדה ממנו. הייתי מלא פחד, שמא יאמר שאני גנבתי אותה ממנו. גוי הרי מוכשר לכל. אחר כך לא תוכל להיטהר. הראית, מה היה בגליון זה?

— לא — עניתי — רק שם המוסד.

לדבּר יותר לא נועזתי, ולומר פּחות — לא יכולתי. לבי הלם בקרבי.

אבא נאנח שוב, שתק רגע, ואחר כך אמר:

— תודה לאל, שנמצאה. ובלבד שנמצאה. אני יראתי כל כך. מאד יראתי. נשמתי פרחה ממני.

— מה אתם מדברים על תעודות? איזו תעודות? — שאלה בּאֶרטה לסוף.

אבא פנה אליה בזריזות. על לבי עלה רעיון, כי בכליון עינים חיכה, שתתערב בּאֶרטה בשיחה.

— אינך יודעת? — אמר לה — שמוּליק לא סיפר לך?

— לא. וכי מה הדבר?

— אֶט, לא כלוּם. שטוּת. לאחד מלקוחותי אבדה פה פיסת נייר.

בּאֶרטה לא שאלה עוד שאלות, והוּא התחיל מדבר על ענינים אחרים. אחרי הסעודה פרשה בּאֶרטה לחדרה, והוא נשאר יושב ליד השולחן לעשן סיגריה. נעשה דבּרן — שוב על אותו גוי.

— וכי יודע אתה — דיבר אלי — לכמה מגיע הונו של “גויאֶץ” שכזה? לא תשער לך. מלא וגדוּש כסף כחזיר. אני מסרסר לו חוה. רוצה הוא לקנות. עשרת אלפים במזומן הוא נותן. מלבד זה יש לו עוד בית בקוֹמוֹרוֹבקה. בבאַנק שמוּרים לו אולי יותר משלושים אלף. ומה הפלא? שכר הוא מקבל מאה לחודש, מלבד דירה, הסקה, הארה ומתנות לחגים. כל זה הוא מקבל “ביודעים”. ובלא יודעים, משוחד וּמגניבה, הוא מקבל כפלים. בתנאים כאלה הרי נקל לצבּוֹר הון. מזל של גויים. כל הדרכים פּתוחות בפניהם. אותו גליון, מסתבר, נתוּן לו מהמשטרה?

הוא נתון מהז’נדרמריה הפלכית — עניתי.

אבא כיוץ את כתפיו.

— מזכיר הוא במשרד של הפּוליצמייסטר, או מנהל העסקים שם. השד יודע אותו. פּעמים אחדות ביקרתי אצלו לרגל הסרסרות בענין החוה — במשטרה… מילא. צרה אחת היא.— המשטרה, הז’נדרמריה. ובלבד שיעזרני אלוהים ויעלה בידי למכור לו את החוה, אז יהיה טוב. לעת עתה אין עוד כלום זולתי ריצה וזיעה, מפח נפש וכאב לב.

מה נשאר לי אחרי כל הדברים האלה לחקור עוד, אם הוּא יִשב את האבעיות ותירץ את כל הקושיות, כאילו קרא אותן מעל פני. רק עוד שאלה אחת נשארה לי. לא חיכיתי עוד שהתשובה עליה תוסיף לי משהו. בלי סקרנות, סתם כך, כדי שמצפוּני יהא נקי, גימגמתי:

— היודע אתה אותו מכבר?

מכבר? — חזר על שאלתי — לא מכבר. שבוּעות שנים עברו מאז החילותי לרקד סביבו. ארונוביץ' —נדמה לי, שאתה יודע אותו — הפגיש אותנו. יחד עמו אנחנו מנהלים את העסק.

ובכן גם לקושיה זו יש תירוץ מספּיק. ומה אשאל עוד?

אבל אבא התחיל מאריך דברים, כאילו רצה להורות אותי, מה אפשר עוד שיהא מעניין אותי:

— מלאכה מאוּסה היא הסרסרוּת. טוב להיות סנדלר, ואפילו פּושט-עורות בבית המטבחים. אין אתה יודע מנוחה אף רגע. לא בשבת, ולא בחג. עם כל בזויי אדם אתה צריך לבוא במגע-ומשא. כי מי הוא המוכר נחלה? — שיכור, קוביוסטוס, נבל. ושוב — מי קונה נחלות? מי יש לו בימים האלה כסף לקנית נכסים? גנב, זייפן, רמאי, לוקח שוחד. וכך מוכרח אתה לבוא בדברים עם פּחוּתי אדם. אף לחנוף להם, ללטף אותם, ולדבּר אליהם מחמאות ולמלא את כל שרירות לבם, ולשמוע מפיהם כל מיני זלזולים, ולסוף, עד שאתה זוכה לראות בעיניך את המטבע בשכר סרסרות מרה זו. העינים יוצאות מחוריהן וכשאתה מקבל את הרוּבּל לידך — יש ואתה רוצה לירוק עליו — מידים נתעבות כל כך הוא בא לידיך.

חרש, מתוך צער, כוידוּי מתוך עומק לב, דיבר אבא. עצבת זרמה מכל דיבור ודיבור שיצא מפיו לתוך לבי, רחמים, תרעומת, מחאה… התנגדתי לרגשותי מתוך יאוש של עומד על נפשו, התאמצתי לסגור את כל בריחי נפשי.

איני רוצה להאמין, איני רוצה לדעת כלום, כלום. ולא אהיה מאמין, עד שאראה בעיני ממש…

אני חוזר ומתחיל מחדש

החילותי שוב לשמור את צעדי אבא. ולשמור כך, שאף רגע אחד ביממה לא יישאר מחוץ לחוג מבטי. חמשה רגעים אחרי צאתו מן הבית הייתי יוצא גם אני, והייתי חוזר הביתה חמשה רגעים אחרי חזירתו. הוא היה נכנס למלון – ואני מסתתר בשער אשר בקרבתוֹ ועומד עד צאתו מן המלון. וכן עשיתי גם בהיכנסו לבית־קפה או לבית־אוכל, או למעון פרטי. ידעתי, כי בשעה שאני אורב לו מן המסתר ומחכה לשובו, הוא יכול להפגש בינתיים עם כל מיני אנשים נבזים ולעשות כל מיני מעשים מגוּנים. אבל מה יכולתי לעשות? המתנתי. סוף־סוף הן מוכרח יהיה לעשות ביקורים, אשר המקום לבדו יספיק לי כּדי לקבוע את מטרת הכניסה לתוכול. מובן – אם יש בו בכלל אשר כלשהו.

וכל כך הייתי עסוק בחויותי ובאבא, שלא ראיתי, כי אני עצמי הנני מטרה למרגלים. בלכתי אחרי אבא נתקלתי פעמים רבות עם סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי. הוא היה הולך כדרכו — ראשו נטוי קדימה, כפות ידיו בתוך שרווליו, וצעדיו אטיים. עלי לא הביט, ואני אמרתי בלבי, כי במקרה אנו נפגשים. אחר כך חיכתה לי בּאֶרטה במסדרון ושאלה אותי בארס לא נסתר:

— למה אתה נודד ברחובות?

השתוממתי: מאי איכפת לה? ושאלתי את פיה.

— איכפּת לי — ענתה — שב בבית, אל תהי נודד…

חשד הבריק במוחי:

— יודעת את, לשם מה אני נודד? זה לא לטובתך?

— לא לטובתך אתה! — ענתה — עשה כפי שמצווים עליך.

והלכה מבלי באר את דבריה.

אני חשבתי: אם היא יודעת, מה היא מטרת נוּדי, הרי זה סימן, כי אינה רוצה, שאהיה מרגל את אבא. ואם אינה יודעת — וזה מתקבל על הדעת יותר, כי מהיכן תהא יודעת? — מאי איכפּת לה שהנני נד ברחובות? אם כה ואם כה לא מובן, מדוע היא מתנגדת לטיולי.

ורק לאחרי ימים מספר יכולתי לפרש את הדבר כמין התראה מאת האורגניזציה, ששמרה על הליכותי וחשדה אותי בפרובוֹקציות חדשות. פּעם אחת, כשעמדתי ליד חלון הראוה של בית-מסחר ספרים, ממתין להופעתו של אבא, אשר ישב במלון קרוב למקום, נראה על ידי פתאום סרוּליק הצ’אֶנסטוֹכוֹבי. התיצב נגדי, רגע השקיף עלי ממעלה למטה, כשראשו נטוּי וכפותיו בתוך שרווּליו. אחר כך אמר אלי:

— למה אתה עומד פה?

— מחכה אני לאיש אחד — עניתי נבוך.

— מבין אני, שאתה מחכה לאיש — אמר — אל תחכה לשום איש. חזור לך הביתה…

עתה נעשה לי הכל מובן. רגע אחד עלה על לבי הרעיון לספר לסרוּליק את הכל, ברגע הזה, במקום הזה, ויהיה יודע, ואשתחרר מן המשא הכבד המעיק עלי. אבל סרוּליק התרחק כבר. ואני לא השיבותי אותו, ולא רצתי אחריו. אני לא יכולתי להגיד לו, מה שאני חושב על קרובי, בשעה שאני בעצמי איני בטוּח עדיין. נתתי לו ללכת, אבל בקולו לא שמעתי. כי מה היה לי להפסיד?

כל זה הכביד עלי עוד יותר. נקרעתי גזרים-גזרים. למחרת שיחה זו עם סרוּליק ערך אבא בחוצות טיול כזה וכיבד אותי אחר כך בקפה כזה, אשר עד היום איני יודע, כיצד עמדתי בנסיון.

הוּא יצא מן הבית, אבל במקום לפנות, כפי שהיה רגיל תמיד, אל הבורסה של הסרסורים, הלך לטייל על פני המדרכות. עבר כעשרה רחובות במרכז העיר וחזר. אחר כך נשא את רגליו בכיווּן לגן העיר ומשם פנה שמאלה, ודרך סימטאות צדדיות יצא אל טחנת המים, עבר את הגשר והלך לאורך השוק החדש לצד קוֹמוֹרוֹבקה הפּרוור. זה היה רחוב ארוך, עם בתים קטנים, גזוּר על ידי סימטאות רבות לרוחב. נפלאה דעת ממני, מה הוא רוצה, מה הוא משרך דרכו כך, בלי מטרה? מדוע הוא מחליף כל רגע את כיווּניו? שמא הוא מתכונן להכנס למקום אשר יגלה את חרפתו והוא מסבך את עקבותיו? הריהו הולך כך זה כשלוש שעות. אני עיפתי מאד. הוא ודאי לא היה בו עוד כוח לשאת את רגליו. והוּא הוסיף ללכת. אני הייתי נבוך מאד. אמרתי בלבי, שדרך בלתי רגילה זו ודאי שתוביל לאיזו תכלית.

פּתאום, בטרם הגיע עד קצה הרחוב, הפך את פּניו והלך בחזרה. נמצאתי במרחק כמאה צעד ממנו על המדרכה אשר מעבר לרחוב. מיהרתי ונכנסתי לתוך החצר הקרובה להמתין שם עד עברו. בעד סדק שבגדר ראיתי והנה הוא סר מן המדרכה אשר הלך בה ועבר אל המדרכה השניה, אשר אני עמדתי שם מאחורי הגדר וארבתי לו. ניגש עד המקום הזה וישב על הספסל, אשר הסיר מעליו תחילה את השלג במטהו. הדליק סיגריה, עישן אותה עד תומה והוסיף לשבת.

האומנם מקרה הוא? ליד כל השערים אשר ברחוב ההוא היו ספסלים כאלה, גם מצד המדרכה הזאת, גם מצד המדרכה אשר ממול. ומדוע ישב דוקא במקום אשר ביני ובינו נשאר חיץ רק של קרש הגדר?

אני לא זזתי ממקומי ואף הוא לא זז. הזמן נמשך לאט כדי אימה. עצבי נמתחו עד לגבול האחרון — מה יהיה הסוף? מדוּע הוּא מאריך כה לשבת? המחכה הוא למישהו? האורב הוא לקרבן? ואוּלי לי?..

הדליק סיגריה חדשה והתחיל מעשן — במהירות, פעם אחר פעם. פתאום זרק את הסיגריה טרם נגמרה וקם ועמד. אני חשבתי: הנה… עתה ודאי תהיינה עוּבדות, תוצאות… אבל אבא לא שׂם פניו הלאה על פני המדרכה, אלא נכנס לחצר דרך פשפש השער אשר אני עמדתי מאחריו. אני התכווצתי, כאילו אפשר היה על ידי כך להיעשות בלתי-נראה. מובן שהוא ראה אותי מיד. ניצב שמח עם בת-צחוק על שפתיו.

סוף-סוף בא סוף לצפייתי.

הוא הכיר מיד את השתוממותי, והתחיל מבאר:

— ראיתי מרחוק, שנכנסת לתוך החצר הזאת, ואשב פה לחכות לך עד צאתך.

התאמצתי להתחפש, כי הפתעה נעימה היא לי. המשחק יצא עלוב מאד.

— מה אתה עושה במקום הזה? שאלני.

— היה לי לראות פה בחור אחד, גם הוא אכּסטרן, — עניתי לו.

— טוב מאד — אמר — הכבר ראית אותו? אם כן המתן לי רגע, אכנס לתוך החצר רק לדקה אחת. אחר כך נלך יחדיו.

המתנתי. הוא חזר מיד, זרק בי מבט חוקר ובוחן:

— כמה קפוּא אתה מקור… פרוף את מעילך. בוא.

— גם אתה קפוּא — העירותי.

— כן, — ענה — אין עוד אותו כוח שמלפנים. באה זיקנה באה צינה. קשה למשוך בעול. כדאי היה כבר לנוח מעט…

הוביל אותי דרך השוק החדש אל הרחוב התורכּי, ושם ישבנו בטראם-הסוּסים לנסוע אל מרכז העיר. במשך כל הדרך לא פסק מדבּר:

— קשה לעבוד כקודם. קמו סרסורים צעירים לימים, והם חרוּצים וזריזים יותר, מוציאים את החתיכה מבין השינים. הפרנסה מתמעטת. אבל העיקר — הכוחות. הכוחות אינם עוד אלה שהיו… הוא לא היה בהוּל כל כך, אילו… הוא רוצה רק להעמיד אותי ואת בּאֶרטה על רגלינוּ…

לא השיבותי דבר, אבל לא איכפת לי. השתתפוּתי בשיחה לא היתה דרושה לו. דומה היה הדבר, כאילו הוא רוצה סתם להשיח את דאגתו בפני. אחר כך סיפר, כי לפעמים, אמנם לעתים רחוקות-רחוקות מאד, הוא עורך לו חג כזה של היום — לבלות יום אחד לא עם הסרסורים, לא בבתי-התה ולא במלונות; להרגיש את עצמו “פעם בשמיטה” בן-אדם, לשכוח את הסרסרוּת הארוּרה.

—הידעת? הוסיף — הרי אני מתהלך ככה בחוצות מאז הבוקר, מאז צאתי מן הבית.

בצאתנו מקרון הטראם השקיף על שעונו.

— עדיין לא הגיעה שעת סעוּדת הצהרים — אמר — הבה ניכנס לרגע לבית-קפה.

נכנסנוּ. הוא הזמין בשביל עצמו קפה שחור וליקיור. בשבילי — קפה שחור ועוּגה. ישבנו בפינה חמה ונוחה ליד השולחן לבדנוּ. הוא הוסיף לדבּר:

— בּאֶרטה הרי היא כבר לאחר עשרים. צריך להשיאה. לא טוב, כשנערה מאחרת לשבת בבית אביה… אף אתה צריך שתתחיל להיות שוקד על הלימודים, להיכנס לאוּניברסיטה. — את “האחוזים” אשר לקבלת הסטודנטים היהודים אין לירוא. יש לו מכירים חשובים לרגל עסקיו. ההמלצות המעולות שבמדינה. ואם יעלה הדבר בכסף — גם כן אין רע. הוא ימצא עצה… אסור לבטל את הזמן. בן-אדם הולך ומזקין, ולא נעשה צעיר יותר. ואין לדעת, מה ילד יום מחר… צריך לקחת בחשבון גם דברים אלה… לא לעולם יחיו אבא ואמא. וצריך גם לחשוב על אודותיהם — מה יגיע להם לעת זקנה…

וכל הדברים האלה אשר דיבר, הלא ממעמקים באו, הלא מן החשוּבים ביותר הם, אולי מן הנוראים ביותר אשר בחיי בן-אדם… ואני הרהרתי: האם יודע הוא, שהוא גורר אותי אחריו בכל חוצות העיר, או שמקרה הוא? המדבּר הוא באמת ובתמים?

בראשי נסתבכו הרעיונות: מי יושב פה לעומתי — אבי, או אויבי, שאני שואף להדוף אותו לבור שחת?

לא יכולתי להביט בעיניו. ואני לעצמי הייתי נתעב ונבזה.

אבא שותה שיכור

אני לא חדלתי מרגל, אף על פי שהתוצאות היו כאפס. אבא היה נעלם ממני לעיני, ולא ידעתי, ולא הבינותי, כיצד.

בינתיים פסקה שמחה מביתנוּ. בּאֶרטה או שהיא מחוץ לבית, או שהיתה סוגרת את עצמה בחדרה. היתה יוצאת רק לסעוּדת הצהרים, יושבת ליד השולחן בעינים מוּרדות, ולאחרי הנתח האחרון מיד היתה יוצאת שוב מן הבית או מתחבאת בחדרה. עם אבא ואמא היתה מדברת מלים ספוּרות, עמי — אף לא מלה אחת. ממני היתה מתרחקת כל כך, עד שבהפגשנו במסדרון היתה עוברת סחור סחור, כשם שנמנעים להתקרב לשרץ נמאס.

בשבתי אל השולחן הייתי כפסל עץ — זה מובן מאליו. אבא עשה כל מה שהיה בידו, כדי לעורר רוח חיים סביב השולחן. בנוסח עליז ומבדח היה מדבר לאמא על מנהגיה הפּרובינציאליים. התאמץ להוציא מפי ומפי בּאֶרטה דברים על ענינים, שהיו צריכים להיות קרובים ללבותינו בתורת בני-אדם מן העולם החדש. היה מספר באריכות וברוב פרטים על מה שראה ושמע ברחובות בין הבריות. אבל לעתים רחוקות מאד עלה בידו ליצור ליד השולחן מצב-רוח כאשר ביקש. במקרים המוצלחים ביותר היוּ סעודותינו בצהרים ובערב רק צל חיור וחולני משל סעודותינו לפנים, אבל על הרוב היו כל מאמציו של אבא לשוא, והוא היה משתתק עצוב ויגע.

רחקה שמחה מביתנו. אבל לא שמעתי מישהו מדבר על זה מחוץ לאמא. היא הרגישה היטב, שבעולמה הקטן מתרחש משהו שאינו כשוּרה. שמיה הצרים עוּטפוּ עבים כבדים. נפחדה היתה מביטה פעם על זה ופעם על זה, וכלום לא הבינה. פּעם אחת נכנסה חרש, כדרכה, לתוך חדרי:

— מה הוּא החושך אשר עטה את ביתנוּ? מה קרה? למה עוינים איש את רעהו? וכי מה סיכסך את הכל? איזו מחלוקת נפלה בין בני המשפחה? ומדוע יראים לספר לה? הן לא זרה היא בבית, שמעלימים ממנה…

אני ניסיתי להיפטר בשה“י -פה”י, כל זה כביכול נדמה לה. הן יש אשר מצב-רוחם של אנשים מתקלקל בלי שום סיבה ניכרת. זה יעבור מהרה. היא ניענעה את ראשה בשלילה וניסתה לגשת לשאלות ממשיות. נראה, שרצתה למשש ולגשש ולבדוק, שמא תצליח למצוא את האמת.

בשלמא אבא — הריני מבינה: הוא מתאונן שהעסקים אינם בסדר. אין הצלחה, אין שכר. אבל גם בשל זה אסור להתיאש. לא נמוּת ברעב, ובלבד שישלח בורא עליון בריאוּת וחיים. אבל שמא אירע לו אסון? אבד כסף, או חלה?

אני מצאתי בזה מקום להתגדר בו.

— הוא לא סיפר לך כלום?

— שומעים אתם? — והלא אני שואל אותך, שמא סיפר לך?

— איני יודע — עניתי מאוכזב — הוא לא סיפר לי.

— ומה לבּאֶרטה? — הוסיפה לחקור אותי — האומנם

כל כך מרבה היא להתגעגע על הבחוּר ההוא, על מאַכּסים?

האומנם מאסרו לא זמני ולא מקרי? לא יוציאוּ אותו לחפשי?

והיא באמת אוהבת אותו אהבה עזה כל כך? כלום אין למצוא

בחורים אחרים כמותו? צעירה כמוה, יפה, אף, תודה לאל,

בעלת נדוניה. כלום השמים נפלו ארצה? שמא תנסה לדבר

עמה? לא? לי אין היא משיבה דבר. איני יכולה לדבּר עמה!

— אף אני איני יכול, אמא… אהבה הרי היא אהבה, ושוּּם

דברים לא יועילו.

— ואתה בעצמך?

— מה אני בעצמי?

— כלום איני רואה — מה?

אילצתי את עצמי להשמיע דבר של צחוק:

—הגם אני? וכי מה ראתה אמא בי? הרי אני אינני מאוהב בשום בחור, ועסקי ממון איני מנהל. לבי שלם כסיר ברזל חדש שהובא זה עתה מן החנוּת, וספינותי שטות על פני הים קלות ורעננות, כגלדי שומן אַוזים על פני מרק שבולת-שועל של יום ששי בבוקר. חה חה חה!

אמא ניענעה שוב בראשה. צחוקי לא שיכנע אותה. היא הרגישה את הזיוף שבו. היתה יהודיה פשוטה, אבל חוש היה לה. אף פתיה לא היתה. צחוקי נכנס ללבה כמדקרות.

— אפס, אַל תצטערי נא, אמא. הכל יבוא בשלום על מקומו. יהיה שוב כמו שהיה, ואפילו טוב יותר משהיה. השם יתברך יעזור.

לזאת הסכימה.

למחרת השיחה הזאת, נעלם אבא מעיני מיד אחרי צאתי מן הבית. ולסעודת הצהרים חזר כשהוא שיכור.

אנחנו ידענו שהוא שותה לפעמים. אף הוא לא העלים את הדבר. הוא היה אומר דרך התולים, כי סרסורים וחזנים אי-אפשר להם שלא ישתו, משום שהם רגילים בשמחות. אבל הוא היה מתפּאר, שלא הפורש מן השתיה הוא הגיבור; לפרוש מן היין יכול כל איש ואיש. גיבור הוא האיש השותה ואינו משתכר, כמוהו, למשל. ואמנם אחרי שתותו היה חוזר הביתה במצב-רוח מרומם יותר, שמח יותר, אבל לעולם לא שיכור.

והפּעם היה שיכור. אמנם בינתו לא אָבדה. על רגליו עמד הכן. מעשׂים מגונים אחרים, כדרך השיכורים, לא עשה. רק עיניו היו שקוּיות, כאילו צפות הן בתוך אגם של יין. היה נרגש מאד. המאכלים שהגישה אמא לא טובו בעיניו, והוא הדף את הצלחת הצדה ברעש. וזולת זאת — דיבר, דיבר…

— בנים גידלתי — ומה הנאה לי מהם? כפסילים אילמים הם יושבים ליד השולחן. כל אחד פונה לקרן-זוית שלו. אבא — אינו אבא. יש לדמוֹת, כאילוּ פּגר של חתוּל מת מוּטל בבית…. “שבעה” יושבים פה, כמו בבית אבלים. ואין שׂמים לב כלל — הקל לאבא, או קשה לו. ושמא אבא שקוּע עד הצואר בדאגות ובצרות? ושמא אבא חולה? וכי מאי איכפת להם, כיצד אבא נושא בעול?

אחר כך הפנה את תשומת לבו אלי במיוחד:

— יושב לו בחור כבול עץ. שמא תאמרו נשמתו נתונה לספריו? והלא הוא מתכונן לבחינות. אכן הוא מתכונן: בעצם הכנותיו כבר שכח ודאי גם קרוא וכתוב. כי שכח לדבּר — בזה אין עוד ספק. זה ברוּר. הנה אני איני זוכר עוד, המדבּר הוא בקול של בּאס או בקול צפצוף. ואוּלי נאלם כבר לגמרי…

— לסנדלר צריך היה לעשותו בעודו נער, והיה יושב ליד שולחן העבודה ומַטליא טלאים. כלום מוּכשר הוא למשהו טוב מזה, מה?

כל עצב שבּי הזדעזע ממתיחות. הוא מדבּר, מדבּר… אפשר שמיד יפליט משהו מפיו… ואני הוספתי לו חומר לדיבוּר.

— מהיכן אבא יודע שאיני מתכונן? והרי כל הימים הוא מחוץ לבית?

— מהיכן אני יודע? — השקיף עלי במבט מכלה ומשחית — חכם עתיק שלי! מהיכן אני יודע! סוד בשביל כל בּרוֹד. תועה כל הימים ברחוב. אינו יושב שעה בבית.

לא הצלחתי בדברי. אבל אין זה ולא כלוּם: ידבּר. שמא מתוך שכרון יאמר סוף-סוף מה שדרוש לי.

בינתים עזב אותי. התחיל משקיף על בּאֶרטה במבט ארוך, דלוח, כאילו חיכּה למשהוּ מצדה:

— פּרצוּף פּנים לה — כגרוגרת. עור ועצמות. עוד מעט וּכלל לא יהיה עוד מה לראות.

הוא אהב את בּאֶרטה אהבה עזה. היתה לו גם יראת-הכבוד כלפיה, כאשר לכל אב כלפי בתו המבוגרת. היא השיבה על דבריו:

— הרף, אבא. זה לא מענין.

השקיף עליה כנאשם ונשתתק. אבל אני לא רציתי שיהא שותק. ידבר נא עוד, עוד…

— נו, נו, — אמרתי — תענוג הוא לשבת בסעודה כזאת.

ופעולת הדברים האלה היתה כהתפוצצוּת פצצה.

— שתוק, פּוחז! — קרא בצעקה וקפץ ממקומו — שמא אראה לך תענוגות! המעטים לך התענוגות, שיש לך אצלי? כל ימי אני חותר לצאת מעורי לשם תענוגותיך. ואתה, החושב אתה על תענוגות בשבילי? ומדוע לא תעבוד אתה בעצמך לתענוגותיך? גדל בחור כזה! כלום אין בך כוח, מה?

אמא יצאה מכליה. התחננה אליו:

— לך שכב. תירדם קצת ותירגע… בין כה וכה לא תאכל כלום.

גם בּאֶרטה אמרה פעמים אחדות:

— די, אבא, די…

אני הייתי היחידי בבית, שרציתי לבל יחדל מדבּר. אבל מדבריו לא נפל אף קו אור אחד על השאלה אשר עינתה אותי. הוא לא נתן בדבריו שום גילוי לסוד הכּמוּס אשר האפיל לפני.

בּאֶרטה החזיקה בי במסדרון:

— כי נפש גסה כל-כך לך — לא ידעתי. מדוע הרגזת אותו?

אבל אני הן ידעתי, שאין לה כל מושג ממה שאני נושא בתוך נפשי.

תכסיסי החדשים

למחרת אחרי הסעודה הסוערת, כשחזר אבא שיכוֹר הביתה, החלטתי לחדול לגמרי מנדודי בעקבות אבא על פּני חוּצות העיר. כי איני מסוגל למין ריגוּל כזה — ידעתי מזמן, אוּלם לא זו היתה סיבת שינוי התכסיס שלי. ואין צריך לוֹמר שהסיבה לא היתה בדברים הכבוּשים של אבא בשעת הסעוּדה. אני נאלצתי לשנות את דרכי מחמת סיבות אחרות.

מה הוא מצב הענין שלי במפלגה — לא ידעתי. מדרישותיהם של בּאֶרטה וסרוּליק שאשב בבית, הבינותי רק, שהחשד אשר חושדים בי על-כל-פנים נשאר בעינו. ונהפוך הוא. אחרי מאסרו של מאַכּסים ואחרי ריגולי ברחובות ודאי שנתגבּר יותר. סרוּליק פגש בי עוד פעמים אחדות, מאוּם לא דיבר, אבל מבטו היה מלא איום. בכל זאת לא הרביתי לחשוב על זה. וכי מה ערך היה לדבר, אם יחשדו בי קצת פּחות או יותר.

אבל במשך הימים האחרונים נתקלתי על דרכי ביוֹסל הבּוּרסקי. וביום הזה הוברר לי, שהפּגישות האלה אינן כלל מקריות; בחור זה הוזמן על ידי המפלגה לטפּל בי.

מי היה יוֹסל בּוּרסקי זה? — חבר של האוֹרגניזציה שלנו. פועל מפוּתח רק מעט, בחוּר קהה מאד, אך בעל זוג אגרופים, שההסתדרוּת היתה מנצלת את כוחם לעתים. נאמן היה לתנוּעה, כאשר יוכל האדם המוגבל, הרואה לנגד עיניו רק נקוּדה מוגבלת אחת, להיות נאמן לרעיון היחידי אשר הצליח לחדור לתוך הכרתו דרך נרתיק קדקדו העבה. ועל כן היה מוסר את נפשו על ההסתדרוּת. הוא היה נכון לכל. פעם אחת חטף פקיד משטרה אחד אשר גילה שקידה יתירה בדיכּוּי התנוּעה, במרחק שני צעדים מבית פּקידוּת הרובע, גזל ממנו את האקדח, והקיע את שתי זרועותיו. אילו היה צורך היה גם מולק את ראשו.

אילוּ היתה מטרת האורגניזציה פיקוח פשוט לשם אינפורמציה בלבד, כי אז ודאי שביקשה לה איש אחר פּיקח יותר ומהיר יותר. אם שלחוּ את יוסל בּוּרסקרי, הרי זה סימן, שניתן לו יפּוּי-כוח יותר מזה. ברגע שהוברר לי, כי הוא הוּפקד להיות שומר עלי, הרגשתי כי גורלי נחרץ. אם לא יפּיל אותי חלל, הרי בעל-מום יעשה אותי מכל מקום, לכל ימי חיי.

אבל לא את המות יראתי. יראתי, שמא יחסל אותי בטרם אגמור את מפעלי.

אגמור! — קל להגיד, והרי עדיין לא נעשתה ההתחלה. אין לי שום הוכחה אוֹבּייקטיבית, ממשית… במחיר הוכחה אחת כזאת הייתי נכון לתת את ראשי בו ברגע. לשם הוכחה אחת כזאת הייתי מוכן ומזומן לכל מעשה גבוּרה, לכל מעשה תועבה.

והנה בעמדי כך בשער אחד הבתים מול בית המלון “איטליה”, אשר אבא ישב בו זה כשעתיים, ובראותי כיצד יוֹסל בּוּרסקי משקיף עלי מן המדרכה שכנגד בעינים, שהסבירו לי בבת אחת, מה היא משלחתו ומה הוא ערכה בשבילי — החילותי מהרהר: די… אסור לשהות עוד. רב לי.

ראיתי את גורלי נגדי, ומוחי התחיל פועל במהירות אשר לא ידעתי כמוה עד היום ההוא. כברקים עפוּ בו הרעיונות. קפצתי ממקומי מתוך החלטה נחרצה ותכנית מוּכנה. ניגשתי אל יוֹסל ואמרתי:

— חבר!

— מה?

— אמוֹר לסרוּליק, כי בעוד שבועיים, ולכל המאוחר בעוד חודש ימים, אביא לו את כל ההוכחות הדרוּשות. ואם לא יעלה בידי למלא את הדבר — גם אז לא כדאי להטריח אנשים חינם: אני בעצמי יודע, מה עלי לעשות לעצמי.

לא חיכיתי לתשובתו, מיהרתי והלכתי הביתה. ישבתי מיד אל השולחן והתחלתי קורא בקול את “יוּליוּס קיסר”.

לסעוּדת הצהרים יצאתי כשצחוק רחב מכסה את פני. האצתי באמא:

— מהרי, מהרי, רעב אני!..

דיברתי, סיפרתי בדיחות, צחקתי. לא היתה כשמחה הזאת סביב שולחננו זה עידן ועידנים. אמא נתפסה מיד למצב-רוח זה. אבא — אף הוא מעט מעט. אין ספק, שהוא חשב, כי השאון אשר הקים אתמול פעל עלי, כי הנה הרים את מבטו פעמים אחדות על אמא ועל בּאֶרטה בגאות נצחון. רק בּאֶרטה נשארה יושבת במקומה שותקת וזועפת. היא השקיפה עלי מזמן לזמן באי-מנוחה. אחרי הסעודה חזרתי אל שולחן-עבודתי ואל ספרי, וכל הדירה מלאה צלצול קולי. גם את הסבר התיאורמוֹת שרתי בקול רם, בניגון אשר בחורי-הישיבה מזמרים את דברי הגמרא. היה לי משום מה צורך לצאת אל המטבח — ויצאתי מתוך זמרה. בּאֶרטה פגשה אותי באירוניה אפלה:

— לשמחה זו מה עושה?

— “הרבי ציוה להתעלס” טאדירידי טאדירידי ריי ריי? — השיבותי לה בניגון חסידי עליז.

אמא ששמעה את הדברים, התרעמה על בארטה:

— מאי איכפת לך, אם הוא מזמר? לא תוכלי לשמוע?

— לא אוכל לשמוע! —פּסקה בּאֶרטה קצרות ונעלמה בּחדרה.

מילא. אם היא אינה יכולה לשמוע, הרי ודאי טוב, מפּני שאני פּטור על ידי כך מן הזמרה. אבל תנוּעת עצב לא ראו עוד על פּני בבית. במשך שבוע אחד התרגלוּ אנשי הבית מחדש לראות אותי עליז ובוטח.

וכיצד נשתנה מצב-הרוח בבית! אבא התחיל מביט עלינו ברצון. חדל מהתאנח, גבּוֹתיו נתישרוּ. באמצע השבוּע השני התחילו גם פניה של בּאֶרטה קורנים. חשבתי, כי מחמת אותה סיבה עצמה, שאורוּ פני אבא ואמא. אבל טעיתי. הסיבה לשינוי היה — שחרורו של מאַכּסים מן המאסר. לי נודע הדבר רק לאחר ימים אחדים מפּי אבא. אמנותוֹ בי נתחדשה אצלו, והוא בא אל חדרי לדבר על אודות המצב, אשר בו ניתנה בּאֶרטה:

— סוף-סוף מה תהיינה תוצאות הדבר? הבחור הזה נשתחרר כבר, אבל אל ביתנו אינו בא. חדל מבוא, וסוף.

— מהיכן אתה יודע ששוחרר?

— יודע אני. הכל יודעים. והרי אתה רואה כיצד פניה — קורנים. כל כך היא אוהבת אותו.

כן…

— אבל הוא לא עזב אותה בכל זאת — הן הם נפגשים…

—מהיכן אבא יודע?

—רואים אותם בחוּצות יחדיו. גם אני ראיתי…

— שמא. אבל אין זה סימן כלל. מהליכה יחדיו בחוצות ועד אהבה — רב המרחק. ואידך — אי-אפשר לדעת כלום מהנעשה בינותם, כי הן האהבה היא שגעון.

אבא הסכים, כי האהבה היא שגעון, ועזב את חדרי שקוּע בהרהורים. לא רצה להפריע אותי עוד מלימודי. ואני למדתי, למדתי.

עד כמה היה קל יותר לשׂחק תפקיד של אֶכּסטרן עליז מלמלא את תפקידו של מרגל בחוצות הכרך…

להתעצב הייתי הולך אל מחוץ לבית. מצאתי לי בית-תה ברחוב השבעים. מלבד התגרנים של השוק התחתון והעגלונים לא היה בא איש אל הבית הזה. על שתי כוסות תה הייתי מבלה פה שעות אחדות רצוּפות, כשאני יושב ומתמסר למחשבותי העצובות. מלבד הבית הזה היה לי עוד מקום, שהייתי בא אליו לעתים קרובות יותר.

היה לי מַכּר, רוָק זקן — סטאֶלמאַך שמו. הוא היה המתימטיקן המעוּלה שבעיר. היה מכין את תלמידיו לבחינות בבתי-הספר הגבוהים ומורה לתלמידי האינסטיטוּט הטכנוֹלוגי. הוא עצמו לא הלך מעולם לבחינות. הבחינות, אמר, אינן מוסיפות כלום. כל ענין האוּניברסיטה הוּא ביטול זמן גרידא. ובכלל אין צורך ללמוד. די לו לבן-אדם בקריאה לבד. הוא עצמו אמנם לא שינן מעולם. בעודו בחוּר-ישיבה בא לידו על פי מקרה ספר לימוּד של אַלגבּרה. במשך לילה אחד קרא אותו במשך עוד לילה אחד קרא ספר לימוד של גיאוֹמטריה. אבל לשנן, לחזור, ללמוד — מעולם לא היה לו צורך בזה. גם את המתימטיקה הגבוהה עבר בדרך זו של קריאה לבד. ואם קרא איזה ספר — שוב לא היה לו עוד צורך בו, נתן אותו במתנה לחבריו, או למשרתת, — נייר לשוק.

מלבד ספרי מתימטיקה היה קורא חוברות אַנַרכיסטיות ואת הספרוּת של המפלגות הסוציאליסטיות. לפי דעותיו היה אַנַרכיסט, אבל גם בזכוּת קיוּמה של הסתדרוּת אַנַרכיסטית לא הכיר. כי בכלל אין על מה להלחם ואין אֶל מה לשאוף. תבוא השעה, והשמש תכבה מאליה ועולמנו יחרב. ולמה איפוא כח השאון הזה? את הספרות המהפּכנית היה קורא מפּני שמחבריה מדברים דברים כנים בתמימותם, בשעה שהמשוררים משקרים וּבודים מעשיות של עוּרבא פרח.

סטאֶלמאך זה למד לפנים בבית-המדרש בעיירה שאנחנו גרנו בה, והיינו מכירים זה את זה. בימים הראשונים לבואי לכרך נפגשתי אתו, פּעמים אחדות ביקרתי אצלו. בחדרו היו מתכנסים בעיקר בחורי-ישיבה שהתכוונוּ חרש לעזוב את הגמרא על מנת להכּנס לאוניברסיטות — אף הם אֶכּסטרנים, אבל רחוקים מארגונים מפלגתיים. חברותא זו לא מצאה חן בעיני, וחדלתי מלבקר את סטאֶלמאַך. עתה חידשתי את ביקורי. לאורחיו של סטאֶלמאַך ולשיחותיהם הייתי אדיש לגמרי, אבל טוב היה שאַף הם היו אדישים לגבי. יכולתי לשבת פּה כל הערב ולשתוק, ואיש לא שׂם לב. תחת זאת אפשר היה לי להשיג תמיד אצל סטאֶלמאַך גליון של עתון בלתי ליגאלי, חוברת אסוּרה חדשה, פּרוֹקלאמאציה טריה…

הספרוּת הריבולוּציוֹנית אשר מצאתי פה היתה חשוּבה לי עד מאד. זולת מה שהיתה דרושה לי לעצמי, לנשמתי, היתה דרושה לי, למען אוכל לפנות בעת הסעודה לבּאֶרטה כמלפנים:

— הראית את הפּרוקלאמאציה על שביתת עובדי המחט?

או:

הקראת את הרשימה על דבר הטירור?

ומיד, בו ברגע, למסור את תוכן הרשימה לכל פרטיו.

הדפוס הנסתר

אבא ואמא האמינו באמונה שלמה, שאני מחלק את שעתי בין הלימוּדים ובין העבודה במפלגה. אבא היה מרוצה. הוא רק ביקש ממני עוד.

— בכל זאת — אמר — עודך מתרוצץ בחוצות יתר על המידה. זה יהיה למפגע לך בבחינות. והרי אנחנוּ התנינו, כי עד לאחר הבחינות אתה עוזב את האורגניזציה.

— השעמום אוכלני, אבא! — השיבותי — כשאיני עובד עם החברים חודרים לראשי כל מיני שטויות. אין רע. שום דבר לא יהיה לי למפגע. ואם יהיה — הרי אהיה לדוקטור באיחור שנה אחת.

כל כך קל היה לי כבר לשקר

אבא נאנח:

שנה — הרי זה זמן רב! חבל. אוּהוּ — שנה שלמה

אבל הוא נכנע.

ואמא התחילה שוב מפנה מכיסי בגדי את “הסחורה הטרפה”. השתדלתי שמין זה יהיה לי, כדי לא לעורר חשד, כדי שיהיה הכל כקודם. אני מילאתי את תפקידי בזהירוּת רבה. עשיתי כל צעד בחשבון. והם האמינו לי.

פרט לבּאֶרטה. היא לא האמינה. מאוּם לא הגידה ולא דיברה. אבל כשהייתי פּונה אליה בשעת הסעוּדה בדבר ספרוּת אי-ליגאלית, בדבר איזה ענין מעניני המפלגה, היתה לוטשת עלי עינים מלאות חשד ושׂנאה.

— איפה לקחת? מהיכן ידעת?

אני הייתי נותן קולי בצחוק רם:

— מאי משמע “מהיכן”? מאי משמע “איפה”? שאלות תמימות אַת שואלת.

זו היתה חוצפּה איומה מצדי. אבל — לא כלום. כל זה עלה לי על נקלה. לא נתאַדמתי. לשוני לא נכשלה. כפורט מומחה על הנבל. בּאֶרטה הביטה עלי בעינים מלאות חימה.

בינתיים מצאתי לי חדר ברחוב פּוֹדזאַמקובה. בעמקי חצר מלאה רפש ובוץ, אשר בעלי עגלות-משׂא גרוּ בה. החדר הזה נמצא בעליה מעל לאוּרווֹת הסוּסים, בדירתו של סנדלר מטליא. שילמתי בעד החדר שלושה רובלים מראש, והתניתי שנגור בו בשנים — אני ואחותי. מתי אעבור לגור פה — אודיע בימים הקרובים.

את היום בו אעבור לגור בחדר הזה עדיין לא קבעתי לעצמי. קשה היה לי, והייתי דוחה אותו מיום ליום. היה זה,

אמנם, רפיון מצדי, אבל להימנות בגיבורים לא שאַפתי. לא גבוּרות העסיקו את מוחי בימים ההם. ושמא יש לגיבורים הגדולים פקפוקים והיסוסים כשהם מתכוננים למעשיהם הכּבּירים. מה שהייתי מתכונן לעשות, צריך היה לחפור תהום רבה בין החיים הקודמים ובין החיים העתידים של משפחתי. ואם לא של המשפחה כולה — הרי היה זה הגבול האחרון של דרכי אני בחיים. ומה איפוא הפּלא, שהייתי מרגיש חולשה בלבי, מדי חשבי על הצעד הזה האחרון? הייתי מוכרח להתכונן אל הצעד האחרון הזה, כהיכּוֹן לקראת המות. והייתי דוחה אותו מיום ליום.

אבל ימים חלפו זה אחר זה. התקרב סוף השבוע הרביעי שקבעתי ליוֹסל הבּוּרסקי, כמועד אחרון… מן הנמנע היה לדחות עוד.

במתכוון איחרתי לבוא לסעודת הצהרים. המתינו לי. אמא הביעה אי-רצון — התבשיל נתקלקל. גם אבא התרגז:

— הרי ידעת שנהיה ממתינים. צריך היה לבוא למועד.

— לא יכולתי — הצטדקתי — בשום אופן לא יכולתי. הייתי עסוק מאד-מאד.

אמא הגישה את התבשיל. הוּא יצא מאפּי. הדפתי מלפני את הצלחת.

אבא ואמא הביטו עלי בתמיהה.

— עיף אני, נורא — הסברתי — כל הבוקר סחבתי משא כבד.

— מה זאת אומרת? איזה משא? שאל אבא.

אף אמא:

— וכי נעשית סבּל, מה?

נתתי את קולי בצחוק:

— לא סבּל, אמא, צריך היה להעביר ולסדר במקום מכבּש גדוֹל.

— מכבּש? — לטש אבא את עיניו עלי, ואמא השתוממה גם היא:

— מה לך ולמכבשים? איזה מכבש? למה לך מכבּש?

— לא, אמא! לא לי דרוש המכבּש — לכלל, להדפיס עלונים.

בּאְרטה נזדעזעה. אבא כיווץ את כתפיו:

— בכל הצרות והפּורעניות אתה מכניס את ראשך. אילו תפסו אותך עם המכבש — מה היה?

— או! אי-אפשר היה לתפוס אותי. נשאנו את המכבּש חלקים-חלקים נפרדים. ואילו תפסוּ — צריך להיות מוכן גם לזאת.

— אבל לאכול הן צריך! — נזכרה אמא בענינה האמיתי — הן לא יהיה לך כוח לסחוב את רגליך.

אני חזרתי והקרבתי את הצלחת אלי והתאמצתי לאכול. מן הצד ארבתי לבּאֶרטה. היה ישבה חיורת, הביטה עלי בעינים של מטוֹרפת. אבל אכול אכלה. אני הירהרתי: עד היכן מגיעה אפשרות זו, שאח ואחות יהיו שונים כל כך: אני איני יכול לבלוע אף כף אחת כשרוחי נסערה, והיא — הנה היא מסוערת כך ואינה מרגישה אפילו כיצד היא בולעת כף אחר כף. וגם גורלנו שונה: שנינו יחד או שאנו אשמים או שאנו חפים מפשע במידה אחת, וכל התלאה חלה על ראשי לבד. אבל המתיני לי, אחותי — הירהרתי — גם אַת תשחקי עמי את התפקיד. לא תהיי פּטוּרה מזה…

גם בשבילך יש פּקוּדה, בּאֶרטה! — אמרתי לה לסוף הסעודה. — עליך למסור מיד לחבר ד. ט. שימציא עד 9 ולא מאוּחר מאשר עד 10 בערב את כתבי-היד לדירתו של הסנדלר אשר בעליה מעל לאוּרווֹת בבית מספר 19 רחוב פּוֹדזאַמקוֹבה, לידי הדייר החדש.

בּאֶרטה לא עצרה כוח להשיב מיד; לשונה דבקה לחכּה.

— מי פּקד? — ביטאה לסוף.

— עליך לדעת מי — מאַכּסים פקד.

— שקר! — צעקה בקול — השמעת? איני מכירה שם ד. ט.! ולא אלך למסור לשום מקום את פּקודתך! ואיש לא שלחך! ואיש לא אמר לך דבר! אתה שקרן, אתה… אתה…

היא לא גמרה, מה אני. ברחה אל חדרה ונעלה את הדלת אחריה על מסגר.

אני צחקתי. אוי, כמה הייתי מחוּצף! עז-פנים!

אמא היתה כולה חרדה.

מדעתה יצאה הנערה! מה הם הדברים האלה?

אבא כיווץ את כתפיו מלא עלבון:

—קוצפת היא, כנראה, שגילית בפנינו את הכתובת. הגם אותנוּ היא יראה?

אני הייתי נרגש מאד ומרוּצה מאד ממהלך הענינים.

כן — אמרתי — היא רוגזת על שלא שמרתי את סוד הדפוס הנסתר.

וכמו צייד בעל נסיון מנעוריו חירחרתי ופיניתי את הדרך אל המלכּודת בפני הטרף: יהי לו קל ונוח יותר ליפּול בה, יהי לו פּחות פּחד מפני הסכנה.

—היא סבורה — אמרתי — כי רק בביתנו אפשר שייגלה סוד הכתובת של הדפוס. כחמשה-עשר חברים עבדנו בהעברתו. כל אחד אפשר שיספר לאביו ולאמו, לאחותו ולרעיתו. ובין כה וכה הדבר נודע בחמשה-עשר בתים.

אבל מצאתי לנחוץ להעלים קצת את הפח אשר טמנתי.

— ושמא התרגזה על קראי בשמו של מאַכּסים — הוספתי.

— הס… הפסיקני אבא — אַל תדבר, שמא תשמע….הנח לה…

בּאֶרטה בכתה מאחרי הדלת. אבא רצה להיכנס אליה — והיא לא פתחה את הדלת. הוא נחפז מאד לצאת לעסקיו, לבש את האדרת ויצא. אמא דיברה אל בּאֶרטה מעבר לדלת מזה ולא קיבלה תשובה. פּרשה לה למטבח שלה לשטוף את הצלחות.

אני נשארתי יושב ליד השולחן לבדי. עד שגמרתי לעשן שתים-שלוש סיגריות נשתתק בכיה של בּאֶרטה,. הגיע לאזני קול תנועה מתוך חדרה. מה עשתה שם — לא ידעתי. אבל מיד נשמע צלצול המפתח המסתובב בחור המנעול. הדלת נפתחה. בּאֶרטה הופיעה לבושה מעיל עם המגבעת על ראשה. שכבת אבקה עבה כיסתה את פניה, כדי לכסות את עקבות הדמעות. יצאה אל המסדרון המוביל החוצה. יצאתי אחריה, וברגע שעמדה לנעול את ערדליה ניגשתי אליה ואוֹמַר:

— בּאֶרטה, הכּנסי לחדרי, צריך אני לדבר עמך.

— אין לי מה לדבר עמך — ענתה.

ראיתי, כי לגועל-נפש היה לה כל מגע ומשא אתי. אבל — לא כלום. אמרתי בתקיפוּת:

— יש לך!

— שקרן אתה! — אמרה — מאַכּסים לא אמר לך כּלוּם!

— לא אמר.

— אתה גם לא ראית אותו!

— לא ראיתי.

— וכל הסיפּוּר על דבר המכבש בדוי הוא מלבך!

— בדוּי.

היא התלקחה:

— למה אתה משחק קומדיה זו? מזמן אני רואה, שאתה רוצה לשכנע אותי במשהו… אפשר אבא ואמא יאמינו לך, אבל לא אני. מבין אתה? אני רואה אותך לכל קרביך. בּפנַי אין לך לשחק את התפקיד הזה ולשקר.

— הנה זהו הדבר, אשר עליו אנו מוכרחים לדבר — אמרתי — היכּנסי לחדרי. זמן רב לא יידרש לכך. אחר כך תעשי כרצונך. תוכלי ללכת ולספּר למאַכּסים, לסרוּליק — כרצונך תעשי.

לסוף נכנסה. נשארה עומדת ליד המזוזה. נפשה סלדה לשבת על כסא בחדרי… מילא…

— שמעי, בּאֶרטה — אמרתי — הרי יודעת את, שחושבים אותי באורגניזציה לפּרוֹבוֹקטוֹר. היודעת את, כי שמירה שתוּ עלי?

— יודעת.

— היודעת אַת, כי אם לא אוכיח את צדקתי, הריני נשאר נכתם עולמית? היודעת אַת, כי אם האורגניזציה לא תדין אוֹתי למיתה, לא אהיה רוצה אני בעצמי לחיות חיי נכתם? היודעת את, כי אפשר שמחר אבצע אני בעצמי את פסק-הדין, כמשפט הפּרוֹבוֹקטוֹר? היוֹדעת אַת את כל זאת? והנה — ידוֹע תדעי עוֹד — עכשיו איני משקר…

אני דיברתי בשקט. אבל היא השמיעה זעקה:

— שמוּליק!

וכנראה רפוּ רגליה. היא צנחה על הכסא.

— וידוֹע תדעי זאת, בּאֶרטה! — הוספתי — ועל כן אַת מחוּייבת לדבר עמי ברצינוּת.

— שמוּליק, — אמרה כשכל עצמותיה רוחפות — חף אתה? באמת? אתה מבטיח לי?

— אני מבטיח בהן צדקי. אבל אין זה שוה כלום. דרושות הוכחות, ממשיות, גלוּיות, משכנעות… “הן צדק” — אינו ולא כלום. הנה בטוּח אני שאַת נקיה מכל אשמה כמלאך מן השמים, ובכל זאת אני חושד, שמא אַת אשמה בכל הפרוֹבוֹקציוֹת, אשר במקרה מיחסים אותם אלי ולא אליך. אני חושד בך…

— לא, שמוּליק, אין בי שום אשם, אני נשבעת — דובבה כמתה למחצה, ממש כמו לפנים, כשאמרתי לה את הדבר בפעם הראשונה.

— אבל אין זו הוכחה. גם אני יכול להישבע. הוכחות אין לנו לשנינו, ואנחנו מוכרחים למצוא אותן. למעננו, למען התנוּעה… מוכרחים אנחנו למצוא הוכחות.

— אבל כיצד? כיצד, איפוא? — דובבה באנחה.

— אני יודע — אמרתי — סבור אני שאמצא. אבל לשם זה עליך להישאר היום בבית כל היום וכל הערב. עמי יחדיו…

— טוב… אני נשארת…

— בערב, תלכי עמי אל המקום אשר אנהגך… נשב יחדיו עד… אז נראה עד היכן…

— למה לך כל הדברים האלה, שמוּליק? מה אתה יוזם לעשות? — התחננה.

— אם אַת לא תהיי על ידי כל הזמן הזה, שוב לא יהיה לי הבטחוֹן, כי הוכחותי מיוסדות וכנות. ושוב אהיה חושד בך…

— איני מבינה כלום, שמוּליק. יראה² אני אותך. נרגש אתה כל כך…

—אין זה מפריע. גם אני ירא. זכרי, מה שאני דורש ממך. המסכימה אַת? אמרי!

— מסכימה…

ברחוב פּודזאמקוֹבה 19

בּאֶרטה פּשטה את מעילה ונשארה בבית. אני השגחתי שמא תצא אמא מן הבית. גם אמא לא יצאה. לאחר שסידרה במטבח מה שסידרה, ישבה ליד החלון והשקיפה החוּצה. כשהחשיך הערב הדליקה את המנורה ותיקנה את פּוזמקאותיו של אבא.

בשמונה בערב ציויתי על בּאֶרטה להתכונן לצאת. לאמא הודעתי:

—אַל תמתיני לנו. לסעודת הערב לא נבוא. אנו הולכים אל התיאַטרון. נשוב בחצות, ואולי נאחר יותר.

אמא היתה מרוּצה. ובלבד שהשלימו הילדים ביניהם.

אני הבאת את בּאֶרטה לרחוב פּוֹדזאַמקוֹבה מספר 19. היתה תקוּפת פּוּרים. השלג נמס. הבוץ שבחצר היה גדול. בּאֶרטה עברה על פּניו ביגיעה רבּה.

— לאָן אתה מוליך אותי? — שאלה מתוך דאגה.

לא כלום. בואי.

נכנסנוּ לחדר אשר שׂכרתי. לבעל הדירה, לסנדלר, אמרתי, כי חפצינו יגיעו מחר מן העיירה, ונלון הלילה איך-שהוא בלי חפצינו. אבל האיש הראה לנו ידידות רבה. גם אשתו. הכינוּ בשבילנו משכבים מכּריהם ומסדיניהם. הדליקוּ מנורה.

אני אמרתי ל בּאֶרטה שתשכב. היא שכבה לבושה, אבל השינה נדדה מעיניה. היא היתה מזועזעת עד מאד וחפצה לדעת, מה אנו עושים פה בחדר הקר והזועם הזה.

היא לא היתה נבערה. נהפוך הוא. אלא שמעולם, כנראה, לא פתרה את שאלות החשבון המורכבות של מאַלינין, כאשר פתרתי אני לרגל הכנותי לבחינות. אפס הן נערה היא, ולא קל לנערות לסור אל המסילות הצדדיות הנפתלות ולהציץ בקרן-זוית שאינה לפי רוחן. רצונן עולה באופן ישר מתוך הסימפּאטיה שלהן, מתוך רגשן. ובכן, לא הבינה בּאֶרטה הפּיקחית מאוּמה. התאמצה ככל שיכלה להוציא ממני את פּשר הקומדיה הזאת, אשר אנו משחקים פּה. כיצד אפשר לנו למצוא במקום הזר והמשונה הזה, אשר הבאתי אותה אליו בחשכת הערב, אותן ההוכחות הממשיות הדרוּשות לנו?

אני לא נתתי לה שום ביאורים. יראתי שמא תתקומם נגדי כאשר תשמע מפי כלפי מי מכוּון כל המעשה הזה אשר אני עושה. הודיתי לאל, שהוא יוצר את הנערות תמימות כאלה. התאמצתי להרגיע אותה ולסובבה בדברים.

אני הייתי שקט — מובן, עד כמה שאפשר במצב כמצבי. האפשרות שאבא אשם לא הרגיזה אותי עוד. במשך ירחים התרגלתי לרעיון, והייתי בטוח בנסיון שאני עושה, כי לא יתעני.

אני ידעתי עד כמה הז’נדרמריה מעוּנינת בגילוּי הדפוס הנסתר שלנו, המציף את כל הסביבה בספרוּת אי-ליגאַלית. ידעתי, שנקבע פרס מיוחד לפּרוֹבוֹקאטוֹרים ולמרגלים בעד גילוּי הדפוס. והיה לי, איפוא, בטחון מלא, כי ברגע שתגיע כתובת הדפוס אל הז’נדרמריה ואפילו לא בדוקה ומאושרת, מיד ישלחו לתפוס אותו. והשאלה היא רק, ההגיעה הכתובת אל הז’נדרמריה. אם אבא מוסר לה ידיעות — הגיעה לה הכתובת בודאי. ואם הכתובת לא הגיעה אליה, הרי זה סימן, שגם אבא חף מן הפשע. מילא, גם זו לטובה. אם לאבא אובד על ידי כך בן, הרי אני קונה על ידי כך אבא. חליפין לא רעים לגמרי.

וזו היתה הנקודה אשר שללה את המנוחה מעצבי: היבואו, אם לא יבואוּ?

בעני בּאֶרטה נמשך הזמן ללא קץ.

— העוד זמן רב עלינו להישאר פה? — חקרה אותי בלי הרף.

— אולי כל הליל אמרתי לה — הירדמי. אפשר שאחר כך נהיה מוּכרחים להיות עֵרים. ישני עכשיו.

— לא אוכל להירדם.

אכן, קשה היה להירדם. בחדר הסמוּך דפק הסנדלר בפטיש, עבד, ומזמן לזמן זימזם איזו שירה. מתחת לרצפה נשמעו כל הזמן בעיטות הסוסים, נחרתם. בחדרנו רתחה המנורה בקול רם. שממון ואימה…

אני לעצמי החלטתי לבלי שכב. אין כדאי עוד. עוד מעט והיתה השעה העשירית. “הם” עלולים לבוא מיד, אם בכלל יבואוּ. הרי הרחוב כבר מוקף ודאי שמירה. הקטנתי את להבת המנורה והשקפתי בעד החלון — בחצר לא היה איש. המזחלות הארוכות והרחבות להובלת משא ותוּ לא. אבל אין ולא כלום. בחצר פּנימה ודאי שלא הגיעה עוד השעה להכניס איש. ומה שנעשה מחוּץ לחצר, ברחוב — אי אפשר לראות. העליתי שוב את הלהבה. השקפתי על שעוני: כבר עשר פּחות עשרה. נזדיין נא בסבלנוּת. מיד נראה, כיצד יפול דבר.

— אילו לא היה מקיש כך בקורנס, אפשר שיכולתי להירדם — התיפחה בּאֶרטה.

לא יכלה לסבול את הזחילה האִטית של הזמן. רחמי נכמרו עליה.

— הבה אכבה את האש, שמא תישני אז — אמרתי.

— ואתה תשב בחושך?

— גם אני אשכב.

כך עשיתי — ונרדמתי מיד. בעצמי לא האמנתי, שישן אני, עד שהרגשתי את כתפי נמשכת ונטרדת בידי בּאֶרטה.

— שמוּליק… שמוּליק… הקיצה…

קפצתי מן המשכב. בחדר הראשון צעדו מגפים כבדים ודרבנות ברזל צילצלוּ. קולות צרודים, גסים, דיברו בזעם. על מוחי הנסוך שינה פּעלו הדברים האלה כּשוֹאת פּתאוֹם שבאה עלי — המשטרה…

— ובכל זאת באוּ! באוּ! — נתפּכּחתי מיד מן השינה ומיהרתי להדליק את המנורה. השעה היתה אחת-עשרה ורבע.

— אתה הוא ש…? — אמרה בּאֶרטה רועדת.

אבל מה “ש…” — לא גמרה.

— עוד מעט וראית, בּאֶרטה — עניתי לה — המתיני קצת.

התחיל החיפּוש. חדרנו היה ריק לגמרי, לא היה בו כלום כדי לחפּשׂ, לחטט, לבדוק. בדקו בכל קרן-זוית שבדירת הסנדלר. תבניות השוקיים שלו עוררו חשד מיוחד — שמא גזרי עצי לבנה אלה המהוּקצעים והמעוּגלים בחצאי עיגוּלים חלקים של מכונת המכבש הם. באותה דייקנוּת עצמה התבוננוּ בכל מטיל ברזל למטה, באוּרוַת הסוּסים.

הפכוּ את כל החצר ראשה למטה. מאת הכל דרשו לגלות את הדפוּס היכן הוּא. איימוּ, חירפו, גידפוּ. מאחת-עשׂרה ורבע עד ארבע לפנות בוקר נמשך הדבר. ואחר כך ניגשו לחקור אותי ואת בּאֶרטה.

שיניה של בּאֶרטה נקשוּ זוֹ בּזוֹ. אני החזרתי תשוּבות על כל מה ששאלוּ אותי: בנו ובתו של הסרסור רוזנשטיין אנחנו. עזבנו את הורינו. הסיבה — סכסוכי משפּחה. לא נרשמנו בספר גרי הבית, כי רק לפני שעות מועטות עברנו לגור פה. חפצינו — אם אבא יתן אותם לנו — נביאם הנה מחר.

לא היה להם גם טעם לאסור אותנו. נשארנו חפשים.

בשבע בבוקר לערך הלכנו הביתה ובידנו הוכחה. כי אבא שלנו עובד בבולשת: שום איש, זולתי אבא, אמא ובּאֶרטה לא ידע את השקר אשר שיקרתי על הדפוס ברחוב פּוֹדזאַמקוֹבה מספר 19. אני ובּאֶרטה היינוּ יחדיו כל הזמן. לא נפרדנו, אמא לא יצאה מן הבית עד שמונה בערב, ואז כבר היה מן הנמנע שתצא עוד; זו היתה השעה שאבא חוזר, כרגיל, הביתה לסעודת הערב. אבא הוא היחידי שיכול היה למסור לבולשת את הכתובת אשר הכרזתי עליה לעת סעודת הצהרים.

בּאֶרטה היתה כהלומת רעם. גם לבכות לא עצרה כוח. גם מלבי רחקה השמחה.

בפעם האחרונה — אבא

בבית מצאנו את אמא כשהיא לבדה, לבושה וניפחדה. אבא שוטט ברחובות לחפּש אותנו. אבל במהרה חזר: מראהו היה נורא. בראותו אותי, התנפל עלי באגרופיו. אמא התיצבה בינינו, אז זרק בי מעל לראשה כסא כבד. אילולא אמא, היה ממית אותי.

אני ובּאֶרטה לא נדברנו ולא נועצנוּ יחד, אלא שכל אחד מאתנו החליט לעצמו, שאנו לוקחים מן הבית רק את החפצים הנחוצים ביותר. אני לקחתי ספרים אחדים. בּאֶרטה — משהו משלמותיה.

בחדר-האוכל התגעש בינתים אבא בסערה. הפך כסאות, ניפץ ארצה קערות וצלחות מן המזנון. והמה בקול כשחוט:

— ובכן, הריני מרגל. והריני מרגל! לא מצא הדבר חן בעיניכם? — עשו כחפצכם. תוכלו לעזוב אותי! לכל הרוּחות! לכו ושברו את מפרקותיכם! אין לי צורך בכם, סוציאליסטים מנוּולים! המתינוּ לי! עוד ירקבוּ עצמותיכם בבתי-הסוהר, ממזרים! אני אנהג עוד אתכם אל התליה, כל הקללות לראשכם! עמלתי, יגעתי, נטיתי גבּי לסבל. עבודת-פּרך עבדתי, מנוחה לא ידעתי לא יומם ולא לילה, כדי שיהיה לכם מה לזלול ולסבוא, ללבוש מחלצות כרוזנים ועדיין אַתם מעיזים נגדי! לכוּּ, עבדוּ, עמלוּ בעצמכם! כף רגלכם אַל תדרוך עוד על סף ביתי! לכוּ, נפלוּ פגרים מתים ככלבים מן הרעב!

מה אמא עושה שם — לא ידעתי. את קולה לא שמעתי. אבל כשהיה צרורי הדל מוכן עמדי ויצאתי מחדרי לראות, המוכנה כבר גם בּאֶרטה ללכת — מצאתי את אמא יושבת בחדר-האוכל על כסא, מרפקיה על השולחן וכפות ידיה תומכות את ראשה. ירוקה היתה. לחייה שוּפּוּ. מטפּחתה נעתקה מראשה הצדה. נדמה, כאילו נזדקנה לא פחות מבעשרים שנה.

אבא ראה אותי וברח מחדר-האוכל:

— איני רוצה לראות את פּניו, פּני טריפה! לך לאבדון! לשחת! לקבר! לך, שמא אשבור את רגליך!

נכנסתי לחדרה של בּאֶרטה. היא קשרה את הקשר האחרון של צרורה. יצאנו שנינו לחדר-האוכל נכונים לדרך. אמא קמה לקראתנוּ:

— אתם הוֹלכים? — שאלה בקול כמן האדמה — לעולם?

— אנו הולכים, אמא… — עניתי.

מחדר-המיטות שמע אבא, שהסתער והתגעש שם, את דברינו והתחיל שוב צועק:

— ילכו להם! ינוסו! ישברוּ את רגליהם! אל תחזיקי בהם! ירעבו ללחם ויחזרו ויעמדו בפתח לבקש פּת לחם ויתחננוּ ויילילו ככלבים…

איש לא ענה לו. אמא אמרה אלינו:

— המתינו… גם אני עמכם…

אז התפרץ אבא מן החדר. ציוה על אמא להישאר. איים עליה, שלא יתן לה להוציא מן הבית אף שׂרוֹך נעל. לא יתן לה את אדרתה. תחלוץ מיד את נעליה! גם את הנעלים אינו נותן לה! גם לממזריה לא יתן דבר! לשוא הם צוררים צרורות!

אמא לא שמעה בקולו ואספה חפצים שונים. ניגש אליה במרוצה והתחיל מוציא מידיה בכוח. חטף את מטהו והרים אותו על ראשה: תנסה לזוז ממקומה… ואז נגלתה אמא לעיני במראה אשר מעולם לא ראיתי ולא שיערתי. האשה, בת העיירה, השתקנית, הנכנעה תמיד, החרדה תמיד, היישירה את גבּה ובקומה זקופה, במין גאוה, כאילו מבּטן אמא היא רגילה לצווֹת ולמשול, התיצבה ואמרה:

— אתה לא תתן לי ללכת? — קולה היה שקט אבל ריק, עמום — דרושה אני לך? עשרים שנה כלאת אותי בעיירה עם הילדים ולא היה לך צורך בי — עכשיו דרושה אני לך? וחפצי לא תתן לי? משלך אני לוקחת? השכחת, כי ישן אתה על הכּרים אשר אמי נתנה לי?… ובעבודתי בביתך עשרים שנה כשפחה חרופה לא הכנסתי כלום לתוך הבית?

אבא נשאר עומד, כאילו כרתו במשׂוֹר את רגליו.

— ואַת עוזבת אותי, איפוא? הולכת עמם?

— אני הולכת עם ילדי אל המקום אשר הם הולכים…

— לכי, איפוא, לכל הרוחות עמם יחדיו! צעק בקול כפרא, חטף את אדרתו, לבש אותה וברח החוֹצה.

לא זמן רב נדרש לאריזת כרים אחדים, שׂמיכות, משהו מן הלבנים. אמא שׂמה בתוך הצרור את המכתש, פּמוטי הנחושת לנרות של שבת ומחבת נחושת — כל אלה ירושה לה מאמהּ.

כשישבנו עם הצרורות בכרכרה, חזר אבא הביתה. הוא עבר על פּנינו במרוצה ולא הרים עיניו אלינו. הכּרכּרה הביאה אותנו עד הבית מספּר 19 שברחוב פּוּדזאמקוֹבה. באנו אל החדר ששכרתי שם.

בּארטה פּתחה את צרורה וצעקה התפּרצה מפּיה:

— אויה! —

נבהלנו. — מה הדבר?

נתברר, שהיא שכחה בחדרה צרור מכתבים ופתקאות, שהיו טמונים שם מאחורי התנור. כנראה, היו אלה פתקאותיו של מאַכּסים, שהסתירה מפני לאחר שמצאה אותי קורא אותן. דרושות לה הפּתקאות האלה, בהחלט. הן חשובות לה יותר מכל. אי אפשר לה שתפּולנה לידים זרות.

לא היתה עצה אחרת בלתי אם לחזור, כדי לקחת את צרור המכתבים. נתעוררה השאלה: מי ילך? אמא — ודאי לא. היא רצוּצה יתר על המידה. אותי לא נתנה ללכת — אבא יכּני שם עד מות. גם לבּאֶרטה לא הרשתה ללכת, מחמת אותו טעם עצמו. הוחלט בינינו, שאנחנו יחדיו — בּאֶרטה ואני נלך.

את דלתי דירתנו מצאנו בלתי נעוּלות, כמעט פּתוחות. במסדרון התגוללו חלקי רהיטים וחפצים שונים. על בהונות רגלינו עברנו את חדרה של בּאֶרטה. עד מהרה מצאנו את צרור הניירות אשר השאירה, ויכולנו לעזוב את הבית בלי שיראה אותנוּ איש. אולם תשוקה עזה נתעוררה בקרבי להשקיף בפעם האחרונה על החדרים, על הרהיטים ושמא גם על אבא. אם ישנו בבית — לא ידעתי. נכנסתי לחדר-האוכל. העיפותי מבטי — ובעד הפתח הפּתוּח נראה לי אבא בחדר-המיטות… שולחן-הכתיבה שלו הגדול והכבד עמד באמצע החדר, עליו — כסא, מעל לכסא, מן הוָו התקוע בתקרה בשביל מנורה, היה תלוּי חבל ועניבה עשויה בקצהו. אבא ישב על הכסא מתחת לעניבה, ליטף את החתולה שלנו ששכבה מקובצת ומתחממת על ברכיו ודיבר אליה:

— עזבוני… כולם… על טובי, על מסירוּתי… רק אַת נשארת לי… אַת לבדך נאמנה לי… לבדך…

רציתי לברוח. אבל לבי, כנראה, לא יכול עוד לשאת את הסבל. ברכי כשלו ונפלתי מתעלף ארצה.

חלק ב'

בעיר טאנייסק

בחצי שנת 1917, לאחרי המהפכה הגדולה בארץ רוּסיה,עזב רוזנשטיין, זה שהיה לפנים סוכנה של הבולשת הצאַרית, את העיר קאַזאַן במזרחה של המדינה, והלך לדרום, אל העיר טאנייסק, שעל שפת הים האַזובי.

ממלאכת הריגול הסתלק עוד לפני כארבע-עשרה שנה, אותו יום בדיוק, שנתגלה משלח-ידו הבזוי. והמשפחה — אשתו, בנו שמואל ובתו בּאֶרטה, הפסיקוּ את היחסים אתו. הוּא ניסה כמה פעמים להתפייס עמהם, שלח אליהם מן המקום, אשר הסתתר בו מנקמת המפלגה המהפכנית, אגרות ארוכות, מלאות דברי חרטה והצטדקות; שלח להם כסף, כדי להקל מעליהם את הדוחק, לאחר שאבד להם מפרנסם. אך גם האגרות וגם הכספים היו מוּשבים אליו במעטפות שלא נפתחו. אז עשה את הנסיון האחרון: בערב אפל אחד יצא ממסתרו ובא אל משפּחתו, אל החדר הקטן שגרה בו מאז נפרדה הימנו, נפל על פניו, בכה והתחנן. הנשים הסבו את עיניהן הצדה, כשעיניהן חרבות, כמיובשות על האש, ולא נענו. רק הבן קם ואמר בלשון נסתר, כדבּר אל איש זר:

— אין אנו יודעים מי הוא האדון, אין לנו שום מגע ומשא עמו, לא עכשיו ולא להבא. ובנוגע לסוכנה של הבולשת, הרי דברי היציב והנכון: אם תצוה עלי המפלגה לפנות אותו מן הדרך, לא ירעד האקדח בידי. האדון יכול להיות בטוח. על כן מוטב שלא אדע מקומו איה. ייעלם מן המקום הזה.

אותו רגע הוברר למרגל לשעבר, שנסיונותיו שוא הם, סליחה אין לו ולא תהיה לו, ופסק. נכנע לגורל ונשא את הבוז מצד קרוביו בלב נשבר, כגמול השוה לו.

אז הלך לגור בעיר הרחוקה והזרה קאַזאַן, מקום שאין הבריות מכירים אותו ואת עברו, והתחיל עוסק בפרקמטיה וחי בבדידותו ובגעגועיו הקשים לאשה ולילדים.

לפני שפרצה המלחמה הגדולה של עמי העולם, כשהיו הגעגועים מתגברים בלבו וגוזלים את מנוחתו בימים ובלילות, היה בא מקאַזאַן לעיר מגורי המשפּחה בחבל המערבי של הארץ. כגנב ממחתרת היה משביע את עיניו מאחרי פינת קיר במראה האשה והילדים, וחוזר שוב לקרן זוית שוממה שלו בעיר קאַזאַן. אבל בשעת המלחמה, כשעבר החבל המערבי של הארץ לידי הגרמנים ונפרד מכל ערי המדינה על-ידי החזית, שנמשכה באש ודם מיָם של צפון עד ימה של דרום — אבדו לרוזנשטיין עקבות בני משפּחתו. ביקש אותם בין המוני הפליטים, שגורשו מאזורי החזית; וביקושים אלה עלו לו בדמים מרובים וביגיעה רבה, אך לחינם. לא נמצאו הם, אף לא נמצא זכר להם. הוא סבל יסורי גיהינום מחמת געגועיו הקשים וחרדתו הגדולה לגורלם. אלא מה אפשר היה לעשות? — לא כלום. הוא נשא את מכאובו בשינים קפוּצות ושתק, ככל אלה שסבלוּ מידה הקשה של המלחמה.

יסורים אחרי, זולת בדידותו ויראתו, שמא סובלים בני משפחתו מחסור ועוני באיזו פינה נידחה, לא היו לו. מעסקי ריגול התפטר זה כבר. לאחר שנתגלה כסוכנה של הבולשת לא היה שוה עוד כלום בעיניה ולא השתמשה בו עוד, לוּ אפילו היה מסכים לכך. אף הוא לא ביקש עוד את הדרך אליה לאחר שנכוה כה בגחלתה. גם מסביבת המהפכנים התרחק כמטחוי קשת, ונקמתם לא החרידה את מנוחתו. אבל לאחר המהפכה הפברוּאַרית, כשנפתחו הארכיונים של הממשלה הצארית בפני כל מי שהיה לו ענין וחשק לעיין בהם, וממסתרי המרתפים והארגזים התחילו מוציאים לאור היום את הרשימות של משרתי ה“אוֹכראַנקה” — באו פחדים וגירשו שינה מעיניו של המרגל לשעבר, ולא ידע עוד מנוחה. בעיר מושבו בקאַַזאַַן היו שמו ושם משפּחתו ידוּעים בחוגים שהיה בא אתם בדברים לרגל עסקיו. צריך היה לשנות מקום מגוריו. יצא לעיר טאַנייסק השוכנת בקצה הדרום על שפת הים.

עיר מצוּינה, חמוּדה, היה טאַנייסק זו. עיר מחוז קטנה, רחוקה מן הדרכים המרכזיות, המאחדות את הנפות אשר בקצות הארץ לערי הבירה. יושביה — אנשים שקטים, עוסקים במלאכה, בפרקמטיה, בציד דגים ובשירות בבתי-הפקידות השונים. מסביב לה השתטחו כפרים עם כרמים ופרדסים שהכניסו רוַוחים טובים ל“בעלי-הגוף”, לאכרים. בתי-חרושת עם המוני פועלים לא היו במקום. קרבות בין מפלגות מדיניות לא היו נטוּשים פה. החיים זרמו אטיים ושקטים, כרגעי תנוּמה שלאחרי סעודה שׂבעה וטעימה. אלה הבתים הקטנים, המצוחצחים והמיוּפּים כצעצועים של ילדים, ושעריהם ותריסי חלונותיהם מעשה גיזרה של אמנים, משוּחים בכל מיני צבעים וגוונים מבריקים — היו תמיד סגורים ומסוגרים, כמגינים על החלומות השלוים הנטויים מאחריהם, שלא יהיו נפסקים ומבולבלים משאון היום. הרחובות הצרים, השטופים קרני שמש, נתקנו, לכאורה, לא בשביל בני-אדם, שאמנם רק לעתים נדירות היה צִלם חולף על מדרכותיהם, אלא בשביל הרוּחות הצחות הנושבות מן הים, שיהי להן מקום לשׂחק בו לרוַחה. פינה יקרה זו בעולם מעצם בריאתה מזומנה היתה למנוחה ומרגוע בשביל העייפים מחיי הרעש והבהלה של הכרכים אשר במרחקים. בשעת שלום היו נוהרים הנה בני-אדם מכל קצות הארץ — בימות החמה להתרחץ בגלים הירוקים של הים ולנוּם על החול שעל שפתו; ובימים המגוּוָנים, ימי תכלת וארגמן של הסתיו — לאכול ענבי “שאַשלה” ואבטיחים ולישון במנוחה מאחרי התריסין המוגפים. בשעת חירום של ימי המלחמה נקהלו פה המונים רבים של פליטים, “בני-בלי-בית”, שגורשו מתחומי החזית; את כל המחסנים ואת כל בתי-הספר והכנסיות מילאו עדרים-עדרים כבני צאן. בין אלפי הגרים אשר בעיר אי-אפשר היה,שאיזה רוזנשטיין זקן ושׂב, חי בצל, בענוה ובשתיקה, יעורר תשומת-לב מיוחדה. סוכן הבולשת לשעבר קיוה למצוא פה מנוחה שלמה עד תום המלחמה.

וחשבונו היה נכון. שקט גמור שרר פה כל ימי שנת שבע-עשׂרה, שהיו עשירים כל כך במאורעות במקומות אחרים. מצד אחד — סערו המצולות הירקרקות. מן הצד השני — הרעישו עולמות המלחים האדומים מסאֶואסטופּול. מן הצד השלישי — ירו לרחוק ולקרוב מפלגות האַנרכיסטים ביאֶקאטרינולאב, ומהרביעי — עשו שערוריות הגדוּדים של הגנראלים הלבנים ברוֹסטוֹב. אבל בטאַנייסק ובנותיה, מאה קילומטר מסביב, שלט שקט. אמנם, בעיר התקיימו, כבכל מקום, כל המוסדות שיצרה המהפכה לצרכיה — “ראֶבקום”, “איספּוֹלקוֹם”, קומיסארים בולשביסטים, מועצה של פועלים וחיילים, אלא שרוח המקום שרה על כולם. הכל נעשה מתוך מתינות, שקט, קצת נמנום; בלי עצבים, בלי רוגז. ה“איספולקום” היה עושה מה שעושה; האופוזיציה היתה מותחת קו של ביקורת, ודיברה מה שדיברה. כשמנהיגה של האופּוזיציה ממפלגת העובדים, כמעט סוציאליסט, היה מרשה לעצמו באמת יתר על המידה, היה ה“ראֶבקום” כולא אותו בבית-הסוהר הגדול. אלא שהכל ידעו, שאין רצינוּת ואין בעתה בהתפסה זו. יומים, שלושה ימים ישב בכלא, ואחר כך תבוא אשתו — פשוט מאד — באינטרואֶנציה, שישיבו לו את חופשתו. ובאמת היו משחררים אותו לאחר ימים מספר. והוּא היה שוב דורש ונואם בישיבות של מועצת הפועלים ככל אשר יעלה על לבו, ושוּב היה נתפס ושוב היה משתחרר. על שום היותו תפוס לעתים כה קרובות זכה לשם של לוחם שאינו יודע פחד, והיה מפורסם וחביב על שדרות האינטליגנציה. אלא שכל פרסומו והשפעתו על האינטליגנציה לא הפריעו את שנתו של מישהו; שום עין לא היתה צרה בו.

הקוֹמיסאַרים הבולשביסטים היו מתהלכים ברחובות וישבו בקומסאַריאַטים מזוּינים באקדחים. הקומיסאַר שעל הצבא היה נושא תמיד, נוסף על זה, שתי פּצצות-יד מתחת לחגורתו, אלא שאיש לא נפחד מכלי-המות האלה. לא הרעו לאיש. אפילו הבוּרגנות גופה היתה מרוּצה. בערים אחרות היה בן-אדם יוצא החוצה נעוּל נעלים ושב הביתה יחף על ידי פעוּלות “הפּוֹשטים”. בטאַנייסק היה הקומיסאר שעל הצבא מפקח על הסדר ולא נתן לפושטים להרים ראש. אף הועד הכלכלי השׂביע רצון את התושבים, שתמיד היה משתדל להנותם ככל אשר יכול: פעמים נתן חוּטים לתפירה, פעמים — גם אַמה ויותר בד לכותנות. באופן הגרוע ביותר היה נותן קפה “מוקי” משׂעורים קלוּיות, תה “ציילון” מגזר מיובש, ואפילו בטנים, ופעם אחת נתן גם “אגוזים תורכיים”, ליטרה לכרטיס של כלכלה.

כה חיו בימים ההם בטאנייסק. אזרח טאנייסקי, אם רק היתה הפרוטה מצויה בכיסו, יכול היה באין מפריע להתחמם תחת הכסת שלו עד שעה מאוחרת בבוקר; אחר כך ילך להתרחץ באמבטי של מי-ים חמים במרחץ שעל שפת הים. ופה גופא, מאחרי פינת המרחץ, השתטח שוק-הדגים המרוּוח, וסמוך לאמבטי, בלי טרחה יתירה, אפשר היה לקנות שם “לויתן” חי מפרפר ולשאת אותו בין אמה ואגודל אל עקרת הבית, שתכין מטעמים לסעודת הצהרים, אשר לחם סולת צח ומהודר ודאי לא היתה חסרה. בשוק העיר ניצבו עגלות גדולות של ה“חוֹחוֹלים”, אכרי הסביבה, מלאות כל מיני קמח ככל אשר תאוה נפשך. הדל שבפליטים היה לו במאורתו סמוך למיטתו שׂק מלא קמח חטים ניצב על ארגז של סבון, שלא ייכנס בו הטחב של הרצפה.

כל העולם היה נתון במצוקה, אבל טאנייסק היתה עולם בפני עצמו, מין ריפובליקה על הירח. אזרחיות מכובדות בטאנייסק היו יושבות גם עתה, בימי הרעש של המהפכה, כמו בשעה של שלום, על המרפסות שלהן בלי שום פקפוקים בנוגע לבטחתן. זורקות לתוך פיהן גרעינים של חמניות ופולטות מבין שפתיהן את הקליפות זו אחר זו מדובקות בקצותיהן, כמין שרשרת לבנה מעשה חושב, נמשכת על פי סנטריהן הכפולים, ויורדת על הגיזרות הגדושות ונופלת ומתקפלת בחיקיהן השמנים. כדי למשוך שרשרת כזו, אמנם, דרוש היה כשרון קצת, אבל יתר על זה — הרחבת הדעת, ובטאנייסק לא חסר מין זה כלל.

בטאנייסק ברוכה זו ישב רוזנשטיין שליו ושקט, כתחת גפנו ותחת תאנתו. היה מתרחץ באמבטי של מי-ים חמים, ישן שינה מאוחרה עד צהרים, מטייל הרבה בשווקים וברחובות. כסף היה לו למדי. והיה גם מאוּשר, אילו יכול ככל אזרחי טאַנייסק לסחוב דגים מפרפרים, קמח סולת, ברווזים כפותים ועד דברים של טעם, כיוצאים באלה, אל המטבח לאשתו.

עינוּיו היחיד והגדול היה, שלא היו לו שום ידיעות על אודות אשתו וילדיו. מי יודע לאן השליך אותם הטרוף של המלחמה? העודם חיים? היוכל עוד לשלוח מבט אליהם ולוּ אפילו בגניבה?

הקומיסאר שמואל

ויכול היה רוזנשטיין זה, סוכן הבולשת לשעבר, לחיות פּה בטאַנייסק במנוחה ובשקט, עד יומו האחרון. אלא שהרוחות הרעות קינאו, כנראה, באשרו והטילו בחייו הפעוטים, הזעירים, בנקודה קטנה זו, שאפילו על הרקע המוגבל של טאנייסק לא ניכרת לעין אלא דרך שפופרת מַגדלת, סערה גדולה וחזקה, אשר הפכה, אפשר לומר, בן-לילה, הכל לשממה נוראה ולא השאירה אף תל מן החורבן לזכרון.

הדבר היה באביב שנת 1918. המרגל לשעבר רוזנשטיין הסתובב בשוק הגדול הטאנייסקי, מקום שעמדו שורות שורות העגלות העמוסות כל-טוּב של ה“חוֹחוֹלים” מן הסביבה. הוּא השגיח מתוך קנאה וצער, כיצד הבריות מכינים ואוגרים לתוך בתיהם בשביל משפחותיהם, והוּא אפילו לגשת ולשאול על המקח לא יוּכל. כי למה? לשם מה ומי? פתאום הופיעו מבין הקרונות שני קוֹמיסארים לבושים פראֶנטשים צבאיים של חאַקי, חגורים חגורות עור רחבות, ואקדחים גדולים, נאַַגאַַנים, להם, תקועים מתחת לחגורות. אחד מהם היו לו עוד שתי פּצצות-יד מבריקות כעין הכסף-החי, תקועות עד חצין בשני כיסי הפראֶנטש שלו מזה ומזה. הזקן לא נפחד — שום איש מן הנוכחים לא נפחד — מן ההופעה הפתאומית, אלא שלבו כבכל זאת התחיל מפרפר כדג שנאחז בחכה. זה שהיו לו הפצצות בכיסיו היה הקומיסאר שעל הצבא. אותו הכירו הכל, וגם הזקן רוזנשטיין, ולא הוא היה זה שהעלה את הפגישה הפּשוּטה הזאת ל מדרגת “מאורע”. השני, שלא היו פצצות בכיסיו — הוּא-הוּא שעורר את הרגש החזק בלבו של רוזנשטיין: קלסתר פניו של הקומיסאר הזה היה דומה לבנו, לשמואל, כטיפת מים לחברתה!

— זהוּ — שמוּאל!

שני המזוינים עברו ליד הזקן. זה שהיה דומה לשמואל נתן בצחוק קולו. והצחוק היה גם הוא צחוקו של שמואל. עוד לפני ארבע-עשרה שנה היה צוחק בדיוק כך.

— זהו — שמואל!

סוכן הבולשת לשעבר יכול היה לא לפקפק כלל, שבנו, אשר לא נמנע עוד לפני ארבע-עשׂרה שנה, כשהוא עודנו מהפכני מתחיל, מידות אבן באביו על משלח-ידו הבזוּי, ודאי לא יחונן אותו אם יפול לידו עתה, לאחר שעשה דרך ארוכה של לוחם ונתחשל בכור המהפכה בתור קומיסאר בולשביסטי. הזקן צריך היה להסיק מזאת, שעליו להיות נזהר, להתעלם ממבטיו של האיש הזה, הלבוש פראֶנטש והמזוין באקדח; להיעלם מן השוק, מן הרחוב, מטאנייסק כולה ולבקש מפלט ומנוחה במקום אחר.

אלא הוא נרעש כל כך, שלא היה מוכשר לחשוב מחשבות. כל כוח מהוּתו נכנס לתוך עיניו, ואת עיניו נעץ באיש הזה, שהוא בלי ספק בנו שמואל, וכל יתרוֹ נהפך לאבן. אילו היה אותו האיש בעל הפראֶנטש שולח מבט הצדה, והיה מרגיש מיד בפנים הלבנים כסיד ובעינים הלוהטות באש הלטושות אליו. אלא שהקומיסאר לא הביט לצדדין ועבר מהרה לדרכו, שקוּע בשיחה עם חברו. אבל על לבו של הזקן לא עלה עוד גם עכשיו הרעיון על דבר הסכנה הצפוּיה לו במקרה של פגישה שניה עם הקומיסאר המזוין, אם באמת שמוּאל הוּא.

האומנם שמוּאל הוא?

משנת 1908 ואילך היה שמואל או תפוּס-בכלא, או גוֹלה בסיביר, או שקוע בתורת בורח בעבודה אי-ליגאלית במסתרים, נע ונד תמיד במשלחת המפלגה מקצה הארץ ועד קצה ובחוץ-לארץ. מאז לא ראה אותו עוד האב בשעת ביקוריו החשאיים בעיר מגורי המשפּחה. כשראה אותו בפעם האחרונה היה שמואל עדיין צעיר, בעל פנים כחושים, גופו דק וקל. זה המזוין, המלוּבש פראֶנטש צבאי, היה גבר כהלכה, בעל גוף איתן, מלא, בעל פּנים חוּמים, שזוּפים מן השמש, אמנם מחוּסר זקן ושפם, אבל כפור דק של שיבה זורקה כבר בצדעיו. האם שמואל הוא?

— שמואל, אין ספק.

במקום מורא ופחד, מלא לבו של המרגל לשעבר שמחה רבה. שמואל שוהה פה בטאנייסק! הוא ראה אותו, ואפשר שעוד יראה אותו! רגשי הקנאה והצער אשר חש למראה המשא-והמתן של אזרחי טאַנייסק אצל העגלות של ה“חוֹחוֹלים” נידפו מלבו. הוא לא הרגיש כבר את עצמו בודד ועזוב. בתי-האבן אשר מסביב לשוק והשמים הפרושים ממעל לשוק נעשו עשירים בגוונים, בהירים ויפים יותר.

בלבו התעוררה התאוה לראות עוד את פניו של שמואל, לשאוף עוד רגע אחד לוּ רק את קצה צלו מרחוק, הוא מהר אל העבר אשר פנו שמה הקומיסארים. רגליו פסעו פסיעות גסות, זרועות ידיו התנופפוּ ככנפים מתלבטות, עיניו שוטטו בין האנשים, ביקשו מקרוב, מרחוק ומן הצדדים. עקבות הקומיסארים נעלמו, אולם הזקן לא התיאש — הוא עבר בכל השוק ובכל הרחובות סביב השוק, וכאשר לא מצא אותם גם פה, רץ לבקש אותם בבית ה“איספּוֹלקוֹם”. מרץ רב התפתח בו פתאום, שהאיץ בו, הדף אותו, נשא את רגליו ללכת ולעשות מעשים. זה היה טירוף של אי-מנוחה, של קוצר-רוח, שכבר השתלט בו, כנראה, מראשית הופעתו של הבן ולא עזב אותו עוד עד הרגע האחרון.

בבית ה“איספּולקום” אמר לו המיליציונר האדום, שהיה שומר על הכניסה, שלא היה ולא נברא שום קומיסאר רוזנשטיין בעיר טאנייסק. נזכר הזקן, ששמואל שינה עוד אז, לפני ארבע-עשׂרה שנה, מיד לאחרי-האסון, את שמו המפלגתי וקרא לעצמו בֶּארטין, כנראה, לכבוד האחות בֶּארטה.

חזר ושאל:

— אפשר יש פה הקומיסאר בֶּארטין?

הביט המיליציונר בחשד אל עיניו הדולקות באש זרה ואל פניו שהתאדמו בכתמים אדומים של קדחת ואמר:

— שמות מדוּמים שלא היו ולא נבראו. אין לנו כאלה, אזרח. לך לך.

ונד אחריו בראשו. אכן, כבר אז נראה הזקן כמטורף קצת. אבל עילום שמו של הבן בזמן הזה לא הרפה אף במשהו את מרצו. טאנייסק לא פּטרבורג היא, ולא מוסקבה, ואפילו לא קאַזאַן. פה אי-אפשר לא לפגוש סוף-סוף את האיש הגר פה. צריך רק להיות ער, לחפש, והוּא יחפּש, והוּא ימצא… הוא ימצא אותו, את שמוּאל…

רץ הזקן מחצר האיספּוֹלקוֹם" אל בית העיריה, שגם שם משמשים קומיסארים במשרדים. גם שם לא מצא את האיש, ויצא לשוטט ברחובות, בשווקים ובמקומות הטיול על החוף.

השמש ירדה כבר, כשהרגיש הזקן, שאין בו עוד כוח לשאת את רגליו, והוּא שב אל מעונו, חדר קטן של “בן-בלי-בית” פליט, מלא צרורות, מזוודות וארגזים, וישב על הכסא היחידי שהיה לו — לא לנוח ולהחליף כוח, אלא לחשוב ולתת דין-וחשבון לעצמו מן המצב הזה שהוא נתוּן בו עכשיו. כי בינתים הרגיש צורך הכרחי לסכּם את מקרי היום כדי להחליט, מה המעשׂה אשר יעשה מחר, ובכלל להבא. פה, בחדר הבודד, הרחק משאון יוכל לחשב את חשבונותיו במנוחה גמוּרה.

אלא קשה הי לו הדבר. עצביו לא חפצו להיכנע לו. מחשבותיו התפזרו. הכוח החושב לא יכול היה לעמוד בפני הכוח המדמה, והדמיון שאף אל מרחבים אין גבול ותיאר חזיונות מקסימים. הגיע הזקן בהזיותיו עד להשתתפות עם שמואל בעבודה, בדירה. הוא ישמור עליו, על שמוּאל, ידאג לו, ואוּלי נשא לו שמואל אשה, ובנים יולדו לו, נכדים… יטפּח נכדים… ועל ידי שמוּאל — שלום עם האשה, עם הבת, עם בּאֶרטה…

בין הצרורות והארגזים חלם הזקן בעינים פקוחות ולא חש, כיצד שלולית של רוֹק נוזלת מזוית פיהו השמאלית ויורדת על פּני הזקן הלבן, ובמין תאוה לוהטת בנה לו זה אחר זה מגדלים באויר, עד שבעד הסבך המעורפל של דמיונותיו בקע עמו קרן של שמש הרעיון, שהרי אפשרי כי גם הן, האשה והבת, פה בן, בטאנייסק גופה, אצל שמוּאל. הרי אפשר… המרגל לשעבר קפץ את שיניו מדקירה מתוקה שהרגיש בלבו, קפץ ממקומו, חטף את המעיל ואת המקל ויצא בחפזה, כאילו די היה לעבור במרוצה שכונה זו ואחרת, כדי לעמוד לפני האשה והבת ולנפול לתוך זרועותיהן הפשוּטות.

אבל ברגע שעבר את המפתן ועמד בחוץ נעשו רגליו כמדובקות אל הקרקע במשא אלפי ככרים: לאן ילך? הימינה או שמאלה? באיזו מרוחות השמים נמצא אותו הבן, אשר הרה אותו בגעגועים ובחלומות? אי הדרך המובילה אליו?

עם מגע זה במציאות נמסו החזיונות והדמיונות. לעיניו קם כמו שהוא הרחוב הטאַנייסקי הצר עם הבתים הלבנים הקטנים משני עבריו. עם השרים והתריסים הסגוּרים אשר להם — זר, קר, נסוך שויון רוח. הנה היא טאנייסק זו, שהוא עומד על אדמתה בן-בלי בית, מגוֹרש, מתעלם מבני-אדם, לבל יוודע מי הוא, מה הוא, מאין הוא.

עתה שב אליו כשרון המחשבה, והרעיון שהיה צריך להופיע מיד כשפגש את הקומיסארים המזוינים, צף ועלה מתוך נבכי הכרתו, אם גם באיחור זמן, אבל בברק ובחריפות של איזמל מחודד: ומה אם שמואל ימסור אותו אל השלטון המהפכני בתור מרגל של הבולשת הצאַרית?

מרד בטאַנייסק

הזקן רוזנשטיין שב אל חדרו מרוקן מההרהורים הקלים שצפו קודם כברבורים צחורים על גלים רכים של מי בריכה. לא יכול לשבת. מהרה-מהרה הסתובב, כבת יונה כלואה בכלוב, על השטח המוּעט, שנשאר פנוי בחדר מן הצרורות והמזוודות. מחשבותיו היו כקוצים מכוסים עקצים שננעצו בבשרו החי והסבו לו כאב גופני, מוחשי. זו היתה לא פרשה של רעיונות מתפּתחים בסדר, אלא מלחמה נטושה בעד האושר הגדול שבא לו עם הופעתו של שמואל; הגנה מתוך יאוש על המגדלים, אשר בנה לו באויר, בפני המציאות הקרה. לא.. אי אפשר. הן גם שמואל אינו אלא בן-אדם. לבו מרגיש כלב כל בן-אדם, והוא, המרגל לשעבר, הרי אביו הוא. כלום לא יסלח לו? כלום יטור איבה עד היום אל אביו, עצמו ובשרו? אי אפשר! אין זה בגדר האפשרוּת כלל.

והוא, הזקן, מחויב לראות אותו, ולהיוָדע על ידו, איפה הן בֶּארטה, אמא. הן זה חשוב מאד. איך אפשר להימנע מזאת? לבו של הזקן היה רצוץ כל כך ומעוּנה מן הגעגועים לבני משפּחתו עד שהפחד, שמא ימסרהו שמואל למשפט, לא נחשב לכלום. לא כדאי אפילו לחשוב בזה.

אבל גם המציאות לא אבתה להיכּנע; השׂכל הישר והאכזר נלחם בעד שלטונו ונצחונו וירה אל לב הזקן את האמת המרה, שאם ייתפס ביד הטריבונאל בתור מי שהיה מרגל של הבולשת — הרי זה הוא מותו.

היה זה רעיון מר מאד שהחליש את כוח הגנתו הרבּה. אבל רוזנשטיין לא אבה להיכנע עוד ולא לגמרי נכנע. החליט להיות נזהר, שלא ירגיש בו שמואל. הן איולת היא לקום תיכף ולברוח, טרם שנתחוור כל הדבר. אמנם, אין ספק שאותו קומיסאר המזוין שמואל הוא, ודאי שמואל. ובכל זאת, מי יודע? אוּלי לא שמואל? הן צריך לברר את הדבר. מרחוק יתבונן אל האיש ההוא, מאחרי פינה נסתרה, בגניבה. ייזהר שלא להיראות ברחובות אלא לעתים רחוקות, נדירות, ייזהר מפני פגישות מקריות. יִוָדע איפה הוא המשרד אשר שמואל עובד בו. ודאי הוא יוצא ונכנס בבית העיריה ובבית האיספֹּולקוֹם. הוא, רוזנשטיין הזקן, ימצא לו נקודת צפיה אשר ממנה יוכל להתבונן, רואה ואינו נראה, לצאתו ולבואו של שמואל. הישיבות מתקיימות לרוב בשעות הערב ואפילו בחצות הלילה. והנה דבר זה ודאי טוב מאד. בלילה, בחושך, קל עוד יותר להסתתר. והנה יביט די שׂבעוֹ על הבן — כי הרי שמואל הוא, אין כל ספק. ואז יראה מה לעשות עוד. אולי יצא מן העיר, יתישב באיזו עיירה קרובה, ומזמן לזמן יבוא לשעה קצרה לטאַנייסק, רק לשעה קלה, כדי לשלוח מבט אחד, ודי…

היתה כבר שעה מאוחרת אחרי חצות הלילה כשקיבל רוזנשטיין החלטה זו. ולא התמהמה. מיד לבש את מעילו ויצא להתבונן אל המקום, הנוח יהיה לארוב שם מן המסתרים. הוא נכנס אל חצר בית-העיריה. כל הבית היה שקוּע בחושך. אבל היו שיחים ועצי ערמונים רבים ליד הגדר. על נקלה אפשר להתחבא בין הירק הזה, שאיש לא ירגיש בך, ולהשגיח מבין הענפים אל כל היוצא והבא. רוזנשטיין הרגיש, כי הוקל לו, ושב הביתה מנוחם קצת.

שכב על המיטה בבגדיו ובנעליו, כי היה ברור לו כי לישון לא יוכל. בלבו קדחו געגועים. לוּ ידע שמואל, כמה רבה החרטה בקרבו על המעשים אשר עשה לפנים. כל כופר נכון הוא לתת, ובלבד שתהיה לו כפרה. ומין תפילה סוערת, המית נפש עמוקה, הסתערה בקרבו: לוּ היו פה הן, האשה ובּאֶרטה. לפניהן היה שופך את שיחו! הן ודאי שהיוּ מבינות לו. לב נשים עדין יותר, מרגיש יותר, אהבתן עמוקה יותר… לוּ אפשר היה לדבּר אִתּן דברים אחדים, רק מלים ספוּרות אחדות…

לאט-לאט השתקע בשינה וכשהקיץ, היה כבר בוקר מאוחר. מיד נזכר בכל דברי יום אתמול וקפץ מעל מיטתו בבהלה.

בשנתו, מאחרי הכרתו, נהרסו כל החלטותיו אשר החליט בנדודי הלילה. לאור היום נעשה לו ברוּר מיד, כי אין לדחות: הוּא מוכרח לראות את שמואל עוד ביום הזה, ויהי מה. הוא לא יצא מן העיר. כיצד? הן עד שהוא יהיה שוהה בריחוק מקום, בהעלם עין מהנעשה פה בטאַנייסק, אפשר שיאבדוּ לו אפילו עקבותיו של שמואל. בימי מבוכה אלה אין כלל בטחון ליוצאי דרך שיגיעו בדיוק אל המקום שהם רוצים ובשעה שהם רוצים. ואם יאבדו עקבותיו של שמואל — זאת אומרת, אבדה כל תקוה למצוא גם את יתר בני המשפּחה. פעם אחת אירע נס, ונסים אינם נשנים.

צריך למצוא את שמואל, מהר. ואם… יסגיר אותו שמואל אל הטריבונל הריבולוּציוני — יסגיר אותו. אם יסגיר — יסגיר…

לבש את מעילו ויצא בחפזון.

השעה היתה תשע וחצי. שמש הדרום יצק אור רב על הבתים הלבנים. ילדים שיחקו בצדי הרחובות תחת האַקציות הדקות, שאך החלו להציץ ציצים. ונשי האזרחים הבריאות והכבדות מתחו כבר את השרשרות המתדבקות של קליפות גרעיני החמניות מבין שפתיהן. אזרחים חובבי דגים מטוגנים סחבו מן השוק שעל חוף הים דגים ארוכים מפרפרים. נדמה היה ששלום נצח שׂוֹרר בריפובליקה הלבנה הטאַנייסקית, שלא יהא נפסד עד עולם. אולם מסתבר שלא רק לגר רוזנשטיין, זה שהיה לפנים סוכנה של הבולשת הצארית, היו הימים האלה ימי דין קשה, אלא לעיר טאנייסק כולה נכונוּ בימים האלה הרפּתקאות קשות. דומה, כאילו אבן גדולה נפלה במי הבדולח של הבריכה השוקטה הזאת והשחיתה את חלקתה והעלתה רפש עבה מקרקעיתה והדליחה את זהרה.

כן היה הדבר: כשנמצא כבר רוזנשטיין רק במרחק צעדים מספר מבית הגימנזיוּם הריאַלי, שבו השתכן האיספּוֹלקוֹם, הרעישה פתאום יריה חזקה את האויר. מסביב לזקן התחוללה דחיפה, ריצה ובהלה. בני-אדם בעלי פנים אדומות נלהבות, מזוינים ברובים ובאקדחים, התחילו קופצים מן שערי החצרות סביב; ובני-אדם חיורים ונפחדים התחילו מתפּרצים מן הרחוב אל השערים, כדי לבקש שם חסוּת מן הכדוּרים שהתעופפוּ בשריקת עטלפים ליד האזנים. רוזנשטיין לא הרגיש בעצמו, כיצד דחפה אותו הבהלה יחד עם עוד אנשים לתוך החצר הקרובה. השער ננעל אחריהם, והקהל נשאר נפרד מהרחוב, שהיריות גברו שם מרגע לרגע.

הזקן עמד מַשמים. מה זאת? מה היא המהומה פתאום בקרן-זוית שוקטה זו שבעולם?

איש מהכלואים בחצר לא ידע פשר דבר. אבל במהרה נמצאו כאלה, שבעד סדק שבגדר, בעד קצה קטן מורם של וילון, ספגו דמות, קלטו מלה, וסוף-סוף נודע לכל, כי המנהיג המפורסם של האופּוזיציה במועצת הפועלים, זה שהיה דייר תדיר כל כך בבית-האסורים, התאוה לכלוא פעם אחת את הקומיסארים מתחת למסגר, והכין את המרד נגדם.

המרגל לשעבר נבהל ונפחד: זאת אומרת, שאם תהיה יד המורדים על העליונה, יכלאו את הקומיסארים במאסר, וגם את שמואל. ובקרב אפשר שיפּלו חללים, וגם שמואל…

שתי שעות נמשכו היריות. ושתי שעות נמשך הגיהינום של הזקן רוזנשטיין. לכל יריה נקרע קרע בלבו. כאובד תעה בין האנשים שנתקבצו בחצר והקשיב להשערותיהם על תוצאות המלחמה. כשהשמיע אחד את דעתו, שכל המרד אינו שוה פרוטה, שהקומיסארים ידכאו אותו לאלתר, ובפרט שבקרבת העיר על הים סובבת ספינה עם מלחים מסאֶואסטופּול — חש הזקן כאילו מנחמים אותו בפרט והיה אסיר תודה ולבו נתרכּך עד להוזיל דמעות.

אך ההשערות האלה לא נתקיימו. לאחר שתי שעות של יריה מרוֹבים, דהרות על המדרכות, ריצה, מבוסה וצעקה מתוך גרונות צרודים מעבר לשער הנעול ברחוב, כבשו בני האופּוזיציה את הבנין של האיספּולקום עם הקומיסארים אשר בתוכו יחדיו. ולאחר שעה קלה, כשפּתחחו את השער, וכל אשר היו בחצר יצאו החוּצה, ראה הזקן רוזנשטיין במו עיניו, כיצד משמר של סטודנטים וגימנזיסטים עם מספּר-מה של פּקידים ומנהלי-חשבונות, כולם מזוינים ברובים, נוהגים קבוצה של קומיסארים שבויים, כעשרה אנשים, בכיווּנוֹ של בית-הכלא העירוני. גם שמואל היה בקבוצה.

המשמר עם האסירים הלכו הליכה צבאית באמצע הרחוב, ועל המדרכות מצדדין נגררו אחריהם המוני תינוקות ומבוגרים למחצה. רוזנשטיין עם ראשו וזקנו הלבנים פּסע בין הנערים הרוקדים ולא גרע עין מערפּו של שמואל, שנשקף גזוז כבתער בין הכובע הצבאי שעל ראשו ובין הצוארון של הפראָנטש. פּעם אחת עבר רוזנשטיין את התהלוכה, כדי להביט בפניו של הקומיסאר. הוא הביט וחיוך של שמחה התחיל מזהיר מתחת לשׂפמו הלבן: הוּא-הוּא, שמואל, חי ושלם הוּא…

הרגשה יפה זו, שהוא ושמואל בצוותא חדא, הולכים יחדיו, לא היתה בלבו זה כמה, כמה שנים. לפנים היו הולכים כה ל“כיבוד” אל קרובים בימי החגים… ברגש זה ליוה את התהלוכה עד שנתעלמה בשער הכלא העירוני. ואז תקף אותו רגש נמאס של אכזבה ועלבון, מין רגש דומה לזה שנשאר לאחר גירוש מבית השמחה. צפה למעלה השאלה: במה יגמר הדבר? האין בזה משוּם סכנה לחיי שמוּאל?…

אבל בקבוצות שנתאספו בצדי הרחוב שׂוֹחחוּ, כי כל זה הוא לא יותר ממשחק ילדים — משחק במהפכה ובמרד. קודם היו הקומיסארים כולאים ולמחרת משחררים; עכשיו כולא מנהיג האופּוזיציה ולמחרת ישחרר. ההמון התלוצץ וחייך. וזה אימץ את התקוה בלבו של רוזנשטיין, אולם מנוחה לא היתה לו בכל זאת. הסתובב בחוצות, הטה אוזן לשיחות ושב מדי פעם אל שער הכלא. צבא פה עד שעה מאוחרת בלילה, ולמחרת עם שחרית שב שוב בדעה תקיפה, לבלי עזוב את המקום עד שייפתחו השערים והאסירים יצאו לחופש.

אורחים בטאנייסק

עמדתו של הזקן רוזנשטיין כבר מהרגע הראשון על המשמר לפני שערי בית-הסוהר היתה, לכאורה, מיותרת לגמרי. אי אפשר היה שהקומיסארים ישוחררו כל כך מהרה. הדבר פשוט: הרי הביאוּם לכאן לא כדי שינשקו את המזוּזות בתאי המאסר וישובו לבתיהם. גם הקומיסארים בשעתם היוּ עוצרים את אסיריהם זמן-מה, ולוּ אפילו לשם מוסר השׂכל. יכול היה הזקן להבין, כי בעמידתו לא יביא שום הקלה במצבו של שמואל, אף-על-פי שבאמת שררה כבר בראשו השב קצת ערבוּביה…

ובכלל אי אפשר היה לחכות שהנאסרים ישוחררו באותה שעה. השלטון החדש שהקימו המורדים היה טרוד יותר מדי בענינים חשובים אחרים, שאי אפשר היה לדחותם. סידור השלטון גופא, ומינויים של אנשים חדשים על המשרות במשרדים דרשו תשומת-לב מיוחדת ועבודה רבה, וּמנהיגי האופּוזיציה וחבריו עסקו בה כל הלילה. חוץ לזה דרוש היה לסדר באותו יום הלוית חבר אחד, שנפל חלל במלחמה — היה זה ענין חשוב יוצא מן הכלל. חגיגות פומביות פעולתן יפה מאד על ההמון, מעוררות השתתפות ואפילו הכרת תודה למכונניהן, ושלטון הבא מחדש נצרך מאד להשתתפות. וזולת כל אלה — הרי חבר שנפל במלחמה, מן החובה הוא לחלוק לו את הכבוד האחרון כראוי. צריך היה לעבּד תכנית של הלויה, להכין דגלים פרחים, והעיקר — נאוּמים. ההכנות דרשו גם הן זמן ומאמצים. רק בשתים-עשרה בצהרים זזה התהלוכה עם ארון הקרבן אל בית-הקברות.

הכל ידעו, וגם רוזנשטיין הזקן, שקודם השעה השלישית לא תיגמר החגיגה, ויכול היה הזקן לעזוב את משמרתו מוּל שערי הכלא עד השעה ההיא בבטחון גמור, שלא יאחר לפתיחת השער בפני האסירים. אלא שלבו משך אותו אל המקום הזה, מפני שפה היה קרוב אל שמואל. לבו נמשך לשם, מעבר לגדר האבנים ומעבר לכתלים הפנימיים של בנין הכלא גופא. הנה הצללים, הנראים מזמן לזמן בחלונות הבניין החשוך הזה, אפשר שצלו של שמואל ביניהם. עיני רוזנשטיין בלעו בצמא את הצללים האלה, אוּלי יכיר בהם את שרטוטי פניו של שמואל. אבל לפתע-פּתאום קיבל כל הדבר כיווּן אחר לגמרי ובלתי צפוּי.

בשעה הראשונה, כשנמצאה התהלוכה החגיגית במעלה הגבעה אשר מאחרי העיר, בחצי הדרך אל בית-הקברות בדיוק, כשההמון שר בגילוי ראש תחת הדגלים האדומים את השירה “קרבנות נפלנו” נראתה על החזה הבולט של הים אנית-קיטור, ששטה במהירות אל הנמל. לתוך הנמל לא נכנסה; התיצבה כשנים קילומטרים הרחק מהעיר ושלחה אל התהלוכה, שנדמתה מרחוק כסרט מגוון נמתח במעלה ההר, שתי פצצות זו אחר זו. קמה בהלה בתהלוכה. המלוים ברחו בהשאירם את הארון על אם הדרך. בעיר גופה היתה הבהלה לא פחותה מאשר בתהלוכה. אחרי שתי הפּצצות שנפלו בשדה, נפלו עוד שתים על ככר השוק והעלו לאויר חלק הגון של המרצפה.

אחר כך קם שקט. התושבים, שמתחילה הסתתרוּ בחוֹרים, יצאו שוב אל הרחוב. התחילו חוקרים, מחטטים ומריחים, מה ובשל מה, ועד מהרה התרווחה השמועה, שבאו מלחים מן הים השחור ואוּלטימאטום בידם: או שישוחררוּ לאלתר הקומיסארים האסורים, או שיהפכו את העיר לתל שממה על תושביה. ידעו גם לספּר, שהמלחים נתנו לשלטון החדש מועד של עשרים רגע לדוּן בדבר; אחרי המועד הזה יחדשו את היריות, אם דרישתם לא תתמלא.

וכך היה. בדיוק לאחר עשרים רגע התחילה קאנוֹנאדה, והאזנים נתחרשו מן הרעם. ירו ודאי מששה תותחים בזה אחר זה. הרחובות נתרוקנוּ. אזרחי הריפובליקה הלבנה הטאנייסקית ירדו עם טפּם ונשיהם אל המרתפים, סוחבים אתם את הדגים המטוגנים לסעודה ואת התרמילים עם הזהב של הצאַר והשטרות של קאֶראֶנסקי.

הזקן רוזנשטיין ודאי שלא יכול היה לעזוב עתה את משמרתו מול שער הכלא. ברגעים של כל הפסקה קצרה ביריה נדמה לו, כי הנה-הנה בא השלטון החדש לפתוח את שער הברזל הגדול. היה יוצא מן הפינה שהסתתר שם, כדי שייטיב לראות את האסירים בצאתם. ומדי פעם כשנתחדשה הקאנוֹנאדה, היה רועד מפחד, שמא תפול פצצה בחומת הכלא, באסירים, בשמואל… על אודות עצמו לא חשב, כאילו בטוח היה שבו לא יפגע עוד שום כדור לעולם.

בשלוש לאחר הצהרים נפסקו פתאום היריות. צעירים טאנייסקים אמיצים יצאו מן המרתפים לאסוף ידיעות ומיד נודע, שהמלחים נתנוּ שוב ארכה עד חמש. ואז, אם השלטון לא ימלא את דרישתם, יפתחו ביריה, אשר השמים יבקעו לקולה. ואשר לשלטון, הרי אין בדעתו כלל למלא את הדרישה. הוא מחכה לעזרה. לא הרחק מהעיר נמצא גדוּד גרמני, הבא מקיוב, ויש עמו מכונות-יריה ותותחים. מסתבר, שקרבת הגדוּד הגרמני ואוּלי גם ברכת מנהליו אימצו את ידי האופּוזיציה לכל המרד.

רוזנשטיין הזקן נרעש כשמעו את הדברים האלה. הוּא קרא אל הקהל:

— ומה “הם” מחשים? הלא “הם” יהיו נתלים על ידי הגרמנים אחד אחד!

“הם” בפעם הראשונה היה מוסב על השלטון החדש, ו“הם” בפעם השנית היה פירושו — הקומיסארים שבכלא. לא דייק הזקן בדבריו, אבל שומעיו הבינו ברוּר, מה הזקן אומר. אלא שבשוּם אופן לא הבינו, למה הזקן נרעש כל כך. השקיפו עליו מתוך תמיהה, ואחד מן הקהל נענה לו באותו נוסח גופא:

— ומה “הם” כואבים אם “הם” יהיו נתלים?

ואחד העיר: הגרמנים לא יתערבוּ בענינים הפנימיים של העיר — כזה הוא החוזה.

דברי הראשון פגעוּ כמאכלת בלבו של רוזנשטיין, אבל גם דברי השני לא הביאוּ לו נחמה מרוּבה. הוא קפץ והלך בחפזה. לאן? — הוא עצמו לא ידע ברוּר. הכרתו שבה אליו בכניסת בית העיריה, כשגימנזיסט בעל פּנים של ילד ובידו רובה דוקא לא של ילד, הודף אותו לאחור:

— לאן, אזרח? אסור. ישיבה יוצאת מן הכלל.

הזקן הלך לשוב אל שער הכלא. משא כבד לחץ על לבו. הוא לא יכול לשער בשום אופן, מה תהיינה תוצאות כל הדבר. ומה הוא, רוזנשטיין, יכול לעשות?

הפעם היו הידיעות שהמציאו הצעירים האמיצים המומחים להריח ולספוג חדשות, לא כנות. כי כבר בארבע פחות רבע, כשנמצא עוד רוזנשטיין בדרך אל בית-הסוהר, החלו המלחים שוב להמטיר אש על העיר — כנראה, לשם נקמה. ולפתע הפסיקו את היריה, הרימו את העוגן והתחילו שטים לצד האופק.

אבל כשבקצה העיר מזה נראו עוד תימרות העשן של חבורת האורחים הלא-קרואים הראשונה, נכנסו כבר מן הקצה השני של העיר, היינו מכביש פּירקוֹפַּ, אורחים חדשים לא קרואים ולא צפויים — ודוקא לא גרמנים אלא שרידי קצינים משל הצאַר, שחתרוּ בהנהלתו של הגנראל דרוֹזדוּב מהחזית הרומנית לאורך חוף הים השחור אל הגנראלים הלבנים אשר ברוֹסטוֹב.

ברחובות הצרים של העיר טאַנייסק, שניזוקו לא מעט ממנחת האש של המלחים, יצרו הדגלים בעלי שלושת הצבעים שעל האוטומובילים הדרוזודוביים וכתפות הזהב על המדים של הקצינים, הופעה כלל וכלל לא מרגיעה. האזרחים הטאַנייסקים התכווצוּ והצטמצמוּ וצעדו, כמו בקרבת חולה מסוכן, על בהונות רגליהם. אי-מנוּחה השתלטה ברחובות.

— סרחון של נבלה עולה באף — התלחשוּ בקבוצות שלפני השערים.

— ושל קברים חדשים… — הוסיפו.

— והללו, שם בבית-הסוהר, הקומיסארים…

ונדו ראש.

ואפילו הבורגנות הרגישה את עצמה לא בטוב — היהודית, מובן מאליו. נגמלוּ כבר מזה. ואפשר מאד, שגם גבורי המרד של יום אתמול הרגישו חולשה בלבם למראה האורחים החדשים, אלא שרוזנשטיין הזקן הרגיש את עצמו רע יותר מכולם.

ימתק להם עפרם

המחנה הדרוֹזדוֹבי נטה את אהליו ליד אחד הכפרים בקרבת העיר. לתוך העיר נכנסו רק כעשרים איש. את האוטומובילים שלהם סידרו בשורה בפינת הרחוב המרכזי והשוק הגדול, והאנשים התפזרו ברחובות. רובם טיילוּ על פּני המדרכות בכל ההדר והברק של הימים הטובים בחיי הצאַר לפנים — עם דרבונות הכסף בעקב המגפים המבריקים ועם כפתורי הזהב במדים מצבע תכלת על גזרתם ועם השוטים המזהירים בידיהם. הלכו בקומה זקופה, בראש מורם וצחקוּ. לזקן רוזנשטיין נדמה שהם הולכים וצוחקים כך כדי להרעים אותו, ועוד נדמה לו שהנה-הנה יצליפו בשוט על פניו.

החלק השני של הקצינים, המיעוט, ישב במסיבה עם אדוני העיר החדשים עסוקים בשיחה. על אודות מה נסבה שיחתם? — בעיר נפוצה השמועה, שהדרוֹזדוֹביים מבקשים כסף, בנזין, מכולת, מסירת הנשק לידם וניקוּי העיר מאֶלמנטים מזיקים. האֶלמנטים המזיקים שנמצאו בעיר מיהרו להיטמן בחוֹרים. הרחובות נתרוקנוּ קצת. אמנם דעת הכל היתה,שלידי דיני נפשות לא יגיע הדבר — ראשי העיר יעמדו בפרץ אבל ביטחה יתירה לא היתה בזה. מצב הרוחות היה מדוּכא הרבה. הצעירים האמיצים, שהיה דרכם לשוטט ולגלות סתרים, לא התאווּ לצאת לפעוּלתם. העיר השתקעה במצב של אי-בהירות מחניק…

ליל אבל התפרש על העיר שערים ודלתים היו מסוגרים כמו בערב יום פּרעות. ברעדה הקשיבו לתנוּעה שבחוץ. האחד שהתרוצץ בלילה הזה בחוּצות טאנייסק היה רוזנשטיין הזקן. לא יכול להישאר בחדרו. הוא רץ, שב ורץ אל בית-הכלא — לראות, מה נעשה שם. השער היה סגוּר, אלם. משם רץ אל העיריה, לדעת מה נשמע שם. כל החלונות היוּ מוארים. נמשך עוד המשא-ומתן בין הקצינים ובין ראשי העיר. שב לביתו, ושוב נחפז החוּצה.

בכלל נעשה בן-אדם זה, סוכן הבולשת לשעבר, משונה לגמרי. מאז ראה את הכפתורים הצאַריים עם הנשר הצאַרי שעליהם, אבד לו לגמרי שיווּי-המשקל, ולא יכול לכבוש את עצמו. בשעה השניה לערך אחרי חצות-הלילה נפגש על מפתן בית העיריה באחד מהשלטון החדש יוצא מן הבית כשסיגריה נתוּנה בין שיניו. רוזנשטיין חסם בעדו את הדרך ופתח מתוך חום:

הקומיסארים שם… תנוּ להם שחרוּר. הלא הקצינים ימיתוּ אותם… הוציאוּם… יברחוּ…

בעל השלטון נרתע מפניו. מאוּם לא ענה אף-על-פי שהיטיב להבין פירושם של הדברים. הוא רצה להיפטר בלא כלוּם. אבל רוזנשטיין החזיק אותו בשרווּלו:

הוציאוּם! אתם תהיו האשמים בנפשם. תנוּ להם לברוח! לוּ יצילוּ את חייהם!

קולו היה צרוּד וניחר. קצף נזרק מעל שׂפתיו.

חכּה, אזרח… לא אָבדה תקוה. נפעל דבר-מה. הירגע, — אמר האיש בשפה רפה, נמנע מהביט בפני הזקן, זרק את הסיגריה והלך לדרכו בראש מורד.

לפנות בוקר נדמה כי נטרפה לגמרי דעתו של הזקן. בשעה חמש לערך באה אל שער בית-האסורים עגלה צבאית גדולה מצבע ירוק על אופנים גבוהים, והדרוֹזדוֹביים טענוּ עליה את הקוֹמיסארים הנאסרים. שבעה-עשׂר היוּ, חמשה-עשׂר גברים ושתי נשים. בין הגברים הכיר רוזנשטיין מיד את שמואל שלו. הוא עמד באמצע הארגז הירוק, כשידיו נתונות בשלשלאות, וחייך. אם עד עתה היה יכול עוד הזקן לחשוש, שמא לא שמואל הוא הקומיסאר הזה, גירש החיוך הזה כל חשש ספק בזהותו של האיש. זה היה חיוּכו של שמואל מאז. כך היה מחייך בעודנו ילד, וכך לאחר שנים כשנתבגר. זהו חיוּכו של שמוּאל. רוזנשטיין הביט עליו כנסוך קסם. עמד והשקיף והשקיף בלי נוע, כנציב אבן. רוחו שבה אליו רק כשהעגלה הגדולה זזה ברעש על פני אבני המרצפה. מבולבל בלי דעת את אשר הוא עושה, התחיל רץ גם הוּא.

לאָן? — אחרי העגלה שנשׂאה את הקומיסארים עם קציני הדרוֹזדוֹביים. הזקן השׂב הזה, שנשא על גבו משא ששים שנה ויותר, רץ כילד קטן.

הגלגלים של עגלת הקצינים התגלגלוּ ברעש לאורך הרחוב הראשי, שנמשך עד קצה העיר והתחבּר שם עם דרך-המלך המובילה למאריופּול. בדרך זו עברה העגלה אל הכפר, שעל ידו עמד המחנה הדרוֹזדוֹבי. בדרך זו רץ גם רוזנשטיין הזקן. כפתורי מעילו נחלצו מחוֹריהם והרוּח התלבט בכנפותיו שנסתבכו בין רגליו. הוא פשט מעליו את המעיל וזרק אותו על הארץ, כדי להקל על הריצה. את העגלה, מוּבן מאליו, לא השיג, ועד שהגיע אל מקום חנית הדרוזדוֹביים עמדו כבר הקומיסארים ליד קיר של מחסן ישן בקצה חורשה קטנה. שבע-עשרה נפש — כולם, חמשה-עשר גברים ושתי נשים. אחת מהן, צעירה עוד לגמרי, כבת עשרים ושתים, לא יותר, עזבה בביתה תינוק פחות מבן שנה. מי יהא מטפל שם בנפש זו? — שאלה זו הכתה על ראשה כמו פּטיש כבד, אבל תשוּב לא היתה לשאלה. לא השאירה בביתה משרתים, אף לא קרובים, אף לא ידידים מבין השכנים. אלא שהיא עמדה ישר, אמיצה, כי בעלה עמד אצלה והיא נשענה עליו. האשה השניה היתה כבת ארבעים, רחבה, כרסנית משוּם לידות מרוּבות. שבעה ילדים נשארו בביתה — בלי אב. בתה הבכירה — בת חמש-עשרה, והצעירה — בת שלוש. אשה זו היתה נרגזה מאד, פניה מעוּקמים. כנראה, הרגישה מחנק בגרונה, מפני שלרגעים היתה פותחת פּיה לשאוף רוּח. כפוף עליה עמד שמואל ודיבר אליה, כנראה עודד אותה. עוד קומיסאר אחד עזר על ידו. הקומיסאר שעל הצבא, זה שהיה מתהלך בעיר עם פצצות בתוך כיסי הפראֶנטש, תקע לבין אצבעוֹתיה סיגריה בוערת והראה מתוך חיוך שני טורי שיניים לבנות.

מסביב לקומיסארים עמדה שלשלת של קצינים ורובים בידיהם.

אבל רוזנשטיין הזקן לא יכול עוד לראות את כל החזיון הזה. במרחק הגון ממקום הרצח עצר אותו קצין צעיר אחד:

— דום! לאן?

— הנאסרים — דיבר הזקן דברים מרוּסקים, כי נשימתו כבדה עליו מן המירוץ, ולא יכול דבר — הללוּ… מן העיר… על העגלה.

— הקומיסארים? — שאל הקצין.

— כן. בני… שם בני…

— בנך? — אמר הקצין. — אַ-האַ. טוב. בוא אחרי.

הוא הוביל אותו אל המחנה. בדרך ראה רוזנשטיין את האסירים הניצבים ליד הקיר. מן מבט הראשון הבדיל את שמואל ביניהם ונמשך אליו בזרועות פּשוּטות. אבל הקצין אחז בערפּו והפך את פניו לצד שכנגד והדף אותו הלאָה — אל מפקד המחנה. המפקד, איש גבוה, שמן, בעל שׂפמים עבים מסולסלים למעלה, עמד אצל אוטו-משא ומסר הוראות לקצינים צעירים אחדים כיצד לטעון אותם. הקצין שהביא את רוזנשטיין הרים את ידו אל צדעו:

— זה הנה בא במרוצה, אב הוא לאחד הקומיסארים.

המפקד הפנה את שפמיו לצד רוזנשטיין

— מה שמך?

אבל הזקן לא ענה על השאלה, אלא התנפּל על ברכיו, והתחיל נושק את המגפים המאובקים של המפקד.

— רחם, אדון! אַל תמיתהו! המת אותי תחתיו! כל אשר יש לי אתן כפרו. הכל!…

— מה יש לך? — הפסיקו המפקד.

— יש לי שטרות של ניקולאַי, יש לי אימפּריאַלים של זהב. אבני חן… קחו ממני הכל, גם כותנות חדשות, פּרוה טובה… הניחו אותו!

— חכה, אל תמהר — הפסיקו המפקד שוב — איפה כל הדברים האלה? פּה אצלך?

— בעיר, אדון, בארגזי. את כל רכושי אתן!

המפקד לא רצה עוד לשמוע. קרא לאחד מהקצינים:

— מוֹרוֹזוֹב! הכל נכון?

— נכון — ענה הקצין מוֹרוֹזוֹב.

— צריך איפוא לשים קץ. אין פּנאי…

ואל הקצין אשר הביא את רוזנשטיין פנה ואמר:

— טוב, החזק בו, אחר כך נראה.

והלך אל שורת הסוסים שעמדה לא הרחק מן המקום על האחוּ; היו כבר מאוכפים, נכונים לצאת לדרך. רוזנשטיין קפץ אחריו:

— אדון, רחמים, אדון!

אך ברגע זה קישקשה מאחריו מכונת יריה. הזקן הפך פניו לאחור בחפזה וראה, כי אחדים מן השורה של הקומיסארים שטוּחים כבר על האדמה. אולם הוּא לא שׂם לב אליהם. הוא ביקש את שמוּאל, ומיד מצא אותו. ביד אחת החזיק באשה הבכירה, שנסמכה על זרועו בראש תלוּי ארצה, ובשנית נופף באויר למעלה וקרא בקול — כנראה סיסמות. נשמעה המלה: “יחי…”

— שמואל! — קרא הזקן בקול — בני! שמואל!

הקצין הכה בנציב הרובה על צדו וגידף אותו בלשון חיילים:

— שתוק, בהמה…

רוזנשטיין נפל ארצה. אבל מהרה, מתוך חפזה יתירה, קם על רגליו. הוא ירא שמא יאחר דבר נחוּץ. מכונת היריה קישקשה עוד פעם, ועוד קשקוש קצר. רוזנשטיין ראה: כל הקומיסארים שעמדו לפני הקיר של המחסן הישן שכבוּ על הארץ. אי-אפשר היה כבר להבדיל ביניהם את שמוּאל — רב היה המרחק.

כמו זרם של רותחין עבר במוחו הרעיון: סוף. חסל. אין עוד מה לעשות. ומיד תקף אותו שויון רוח לכל אשר מסביב. הוריד את ראשו ונשאר עומד כסוס זקן, שלא יסכּון עוד לכל. הוּא ראה ולא השתדל לראות את אשר נעשה סביב.

ומסביב נעשו מעשים לא פשוטים. צופה בא במרוּצה והודיע, כי הגדוּד האוסטרי — כן, האוסטרי, ולא הגרמני, כמו שסיפרו בטאנייסק — הבא בדרך מגוּלאַי-פּוֹליה, מתקרב והולך, ואם אין הרצון לנפול בשבי, צריך להימלט תיכף ומיד. מהוּמה בתוך המחנה. חלק מהקצינים עלה מיד על הסוּסים ורכב לצד מריוּפּוֹל. החלק השני ישב באוטומובילים למשא ובעגלות ומיהר לעזוב את המקום. פלוגה קטנה של קצינים עם אוטומובילים לנוסעים, קלים, נשארה עוד לשם ליקוידציה של ה“קומביד” שנאסר בלילה על ידי הדרוֹזדוֹביים; כי גם את הכפר ניקו הדרוֹזדוֹביים מ“יסודות מזיקים”. את השבוּיים מן הכפר הוציאו בחפזה מן הגורן שישבו בה כלואים — אלה היו כמעט כולם בני-עלומים, שחתימת זקן לא היתה להם עוד. רק שנים מהם זקן של תיש היה להם, ולראשם מגבעות של עורות כבשים ממועכים. הקצינים הציגו אותם בו במקום, שלפני רגע נפלו שם הקומיסארים של הריפּובליקה הטאַנייסקית.

הקצין ששמר על הזקן רוזנשטיין, הרגיש פתאום מועקה: מה יעשה לזקן? לאָן ישׂים אותו? כלום יסחבהו אתו לרוֹסטוֹב? הנה צרה!

הוא גרד קצת בין שערו הנדיר מצבע הפשתן והחליט: — עמדוּ! — קרא אל הקצינים, שהתעסקו אצל מכונת-היריה הקטנה.

הדף את המרגל הזקן ודחף אותו במרוצה אל הקבוצה של האכרים הצעירים, תקע אותו ביניהם, סר בחפזון הצדה והרים ידו כלפי המורים:

— כבר! בעזרת שם. ס’בּוֹגוֹם!…

רוזנשטיין עמד בשויון רוח גמוּר. מכונת היריה הקטנה פעתה, כבן-גדי, אחת ושתים. זה, שהיה לפנים סוכנה של הבולשת הצארית, כרע קודם על ברכיו, ואחר נפל באלכסון לרגלי הקומיסארית הצעירה.

הקצינים ישבו במכוניות ונסעו בחפזון. אכרי הכפר באו עם אתים וכרוּ בור עמוק ורחב בקצה החורשה. את אלה שהיו משלהם אספו ונשאו אותם אל הכפר. את הזרים, הקומיסארים ורוזנשטיין הזקן, קברו בבור העמוק והרחב.

ואולי שם, בתוך הבור, הוּנח המרגל הזקן בצדו של בנו הקומיסאר שמואל.

ימתק להם עפרם.

מאַניה היתה נערה בעלת חזה רחב, שתריסרי תינוקות יכלו להיות ניזונים ממנו שנים ברווחה. ולב לה, שהיתה בו סנטימנטאליוּת כדי לסחוף בזרמה את החברים ואת החברות של כל ה“אורגניזציה” כולה. ב“שמחות” פרטיות וחברתיות היא היא שהיתה מקימה את השאון והמהומה, שנדף מהם הטעם האמיתי של שמחת-משפּחה. המשק של האורגניזציה נמצא בידיה, והכל ידעו, שהיא עסקנית מעשית. על כך היו נותנים ערך וכבוד לה. ואוֹטוֹריטה זו היתה גם בעיניו של ברל חזקה ואמיצה וללא ערעור, כתורתו של קאַרל מאַרכּס גופו. ואשר לחיים המעשיים אפשר היה לבטוח לגמרי, כי מאַניה יודעת מה היא עושה ומה היא מדברת.

לאמיתוֹ של דבר, הרי גם נישוּאיהם של מאַניה ובּרל היוּ במידה מסוּימת פעוּלה מבטחונו הגדול של ברל באוֹטוֹריטה המעשית הגדולה של מאַניה. ומעשה שהיה כך היה: בּרל ישב בביתו וקרא בעתון המפלגה שלו מאמר על דבר האשמים במלחמות ובשעבוד המעמד. נדמה, שהכל בסדר וטוב ונכון. אף התגלח ביום ההוּא והישיר את הפאות אצל הגלב. והנה נכנסה מאַניה, בשאון וברעש, כדרכה, וספקה כפיה: ביום יפה כזה בן-אדם כולא את עצמו בכתלי הבית ומתאנח?! התחיל בּרל מחשב ושוקל את הרגשותיו, ומצא כי כנים הדברים. אמנם, הוּא גוֹנח ועצב מעיק על לבו. חלקה לוֹ מאַניה מנה יפה של תוכחה, על שהוּא מוסר את עצמו להלך-נפש בורגני של עצבוּת והזיות, כאילו היה כנאַדסון איזה משורר רומאַנטי. פרוליטרי כשהוא מתאהב — הרי הוא מתאהב. הוּא אומר לעצמו: התאהבתי — וחסל. פרוליטרי יש לו בחייו ענין חשוב יותר מלשגות בתוגות ועגבים. אדרבא, ישקיף בראי וייוכח בעצמו, כמה כבר דלו וחשכו פניו.

ברל נשתומם למדי, שלא עלה על דעתו שהתאהב. אלא כשהתחיל מחשב ושוקל את הרגשותיו, הוברר לו שדברי מאניה כנים הם. אכן, האהבה תקפה עליו. ועד מהרה הוברר גם, כי נושא אהבה זו היא מאַניה ולא אחרת. היא עצמה ביארה לו את הדבר, שהרי מכבר סוד גלוּי וידוּע הוא לחברים ולחברות והם מסיחים בו בכל קרן זוית. ואף זאת מידה בורגנית היא: להיות אוהב ולשאת את הדבר בקרב, כאילו היה סוד כמוס קדוש. כשבן-אדם מתאהב הוא מחוּיב לבוא ולהגיד: כך וכך, התאהבתי — וחסל. או שהולכים אל החוּפה, או שמוטב גם בלא חופה. ברל חשב קצת והבין מיד, שבאמת כך צריך להיות. הלכו שניהם אל תחת החופה. ואמנם, לאחר צעד זה חדל להיות מתעצב וגונח, ובימים שמזג האויר היה יפה שוב לא השתקע בחשכת כתלי חדרו. ושוב נתקיימה לו האמת, שמאַניה מומחית מאין כמוה היא בדברים המעשיים שבחיים.

למוֹתר להגיד, כי כל הצד המעשי של חייהם המשותפים נתון היה בידי מאַניה. ברל היה כל כך מחוסר כשרון לענינים כאלה, שלא ידע אפילו לקנות זוג סנדלים. דבר זה נתגלה מיד לאחרי החתונה. ברל הלך אל החנוּת וקנה זוּג סנדלים של עורות-עזים שחורים. כל היום התהלך ושום פתרון-חלום לא הבהילוֹ. רק בשעה מאוחרת, כשישבו לסעודת הערב, עבר מאצל השולחן, והכוס בידו, אל הספסל שעמד עליו הקומקום, וביקש למלא את הכוס רותחין — הרגישה מאַניה בדבר. עד מהרה שמה אל השולחן את ספל החלב החמוץ שבידה השמאלית, הניחה חיש את הכף שבידה הימנית, ובשתי כפות ידיה, שנעשו פנוּיות, ספקה בצעקת שבר:

— אויה! ליל זוועות לראשי שונאינו! ראה נא, ברל, כיצד אתה צועד! הן הנשמה נדחקת מקרבך! בעל מום תהיה לכל חייך!

ציותה שישים על הספסל תחילה את הרגל הימנית, אחר כך את השמאלית, ושיתהלך בחדר פעמים אחדות רצוא ושוב; גערה בו היטב, על שהוא כבוּל-עץ דומם, שכל היום רגליו במוּעקה ולא איכפת לו, שיישאר נכה רגלים הולך על קבים. ברל ידע, שאם מאַניה מדברת אין דבריה דברים בטלים. התחיל מתבונן וחוקר, מה הוא חש, והוּברר לו שהסנדלים צרים באמת. עד שהגיעה השעה לשכב, ידע כבר אל נכון, שאי-אפשר לו לפסוע בסנדלים אלה אפילוּ פסיעה אחת. למחרת בבוקר, כשצריך היה ללכת אל העבודה, שוב לא יכול להעלות את הסנדלים על רגליו, ויצא בסנדליו הישנים. מיהרה מאַניה עם הסנדלים החדשים אל המחסן שירחיבוּם באימוּם.

כדי כך גדלה אמונתו של ברל בחוּשה של מאֶניה בענין החיים המעשיים, אבל לא פחות מזה היתה מאַניה דבקה באמונתה בהכרתו הפרוליטרית של ברל. כי היה פועל בעל הכרה רבה עד מאד. אמנם, חשוב חשב במתינות ובכבדוּת מה, אבל כשהיה דרוש לברר דעה מסוימה בענין מן הענינים, לא הסתפק במה ששמע מפי הבריות או שאפשר היה לקלוט מן האויר, אלא תמיד היה תופס את הדברים בכליו שלו עצמו. על כן גם רכש לו שם של אחד תיאורטיקן באורגניזציה. בשעות של ויכוחים היו עינים רבות מכוּונות אליו, אל מצחו המתקמט, שמתחתיו — הדבר נראה בגלוּי — התנועעוּ הגלגלים הכבדים של מכונת המחשבה שלו; וכשהיה פותח בדברים, ידעו הכל, שעתה ידבר פועל בעל הכרה באמת.

פעם אחת יצא לעבוד בקו מסילת-הברזל — הוּא היה סייד — ודוקא בימים אלה עלתה על סדר-היום שאלת האוריֶנטציה. התווכחו — אם שמאלה, אם ימינה; הרבה חברים וחברות לא ידעו אם יפנו לכאן או לכאן. משום שברל לא היה באותו מעמד, חשה מאַניה את עצמה כאילו ניטלה משענתה מידה. שמעה דעות שונות, אבל המלה “הפועלית החברתית האמיתית” לא נשמעה לה בכל אלה. הירהרה בכעס: ובשעה כזו נוטל ברל ועוזב את העיר לשבועיים תמימים! נדמה לה שתלוּיה היא באויר, וידעה בהחלט, שבשובו היא גוזרת עליו.

וכך הוה. באמצע הלילה שב ברל הביתה — עיף, מכוסה אבק וסיד ומנמנם למחצה. והנה קודם כל פּגשתוּ מאַניה בברוך-הבא מן המובחר: בזמן שכזה מתעלם לו בן-אדם אל קו מסילת-הברזל, דומה לאותו בוּרגני פעוּט, שמלבד עניני פרנסה ראשו ריק מכל!? אחר כך הושיבה אותו על ספסל אצל המיטה, התעטפה בשמיכה וישבה גם היא — בתוך המיטה. ואז ציותה עליו לפתוח את מכונת המוח המיושבת שלו ולהתקין לשאלותיה את התשובה הדרושה למנוחתה. רק לפנות בוקר, כשהתחיל מאחרי התריסים שאון של משכימי ותיקין, הרגישה מאַניה עצמה אמיצה ואיתנה עלי אדמות, מפני שהיתה לה כבר “הדעה המיוסדה של הפועל בעל ההכרה”:

— לא ימינה ולא שמאלה, לא כאן העיקר, אלא בשלימוּתה של האורגניזציה, שלא תתפלג!

שיחררה מאַניה את ידיה מתחת רחבי השמיכה החמה וספקה כפיה נוֹאשת:

—אוי ואבוי! תמהר לרחץ! כמה מלוּכלך אתה! ודאי רעב אתה! וכל הלילה לא ישנת!

לבשה חיש את הקפּוֹט, הביאה מים בקערה, סבון ומגבת, הדליקה את הפּרימוס, בישלה תה, טיגנה חביתה, האכילתו והשכיבתו במיטה.

וראו-נא פלא: כל כמה שחזק ואיתן בברל כוח ההכרה שלו, כן היה רופף מצב בריאותו. מאַניה גילתה את הדבר, וברל חקר ודרש בעצמו, וראה הכרח לעצמו להודות כי הדין עמה. בענין בריאוּתו של ברל היוּ לה, למאַניה, טרחות וטרדות לא מעטות, משום שהוא עצמו לא ידע מעולם מה לו. אם לא הגידה לו מאַניה, לא ידע אפילו מתי כואב ראשו. רק כשהיתה היא מקדימה ומניחה אל מצחו את אצבעות ידה ואחר כך את שפתיה, ומודיעה: “כשבן-אדם מתהלך בכאב-ראש!” — התחיל גם הוא להאזין ולחקור, ונוכח לדעת שמאַניה מבינה יותר ממנו בעסקים כאלה, ומניח לה שתחבוש לראשו מגבת ספוגה מי-חומץ ותשכיב אותו במיטה.

כי צבע פניו לא טוב — גם לזה התבוננה מאַניה ראשונה ולא הוּא, אף על פי שבכל בוקר, כשהיה מתקין שערו, היה מסתכל בראי. היא שהביאה אותו אל הרופא שבדק בכל אבריו והעיד שמצב גופו יפה למדי, אינו חסר כלום. רופא זה היה חבר האורגניזציה. גמלה לוֹ מאַניה מנה כפי שויו: שאינו יודע כלום, ואנו מבין מאוּם, ולחולים הפּרוליטריונים אינו שם לב לגמרי. אילו בא אליו חולה בורגני במצב שכזה, ודאי היה מצווה להוליכו אל מעינות הרפואה בכל קצות חוץ-לארץ, קובע לו דיאֶטה ומשלח אותו לגור בקייטנה וכיוצא באלה. אמרה לו לרופא זה, שאם אינו גוזר אפילו לצאת לקייטנה, הרי פשוּטו של דבר שאינו רופא כלל. אז ביאר הרופא שלא היה סבוּר, כי אין צורך בקייטנה; אדרבה, קייטנה — דבר מועיל הוּא ויפה ביותר.

ובכן, הוציאה מאַניה את ברל לגור בקייטנה מחוץ לעיר. היא עצמה היתה רצה לבקרים אל עבודתה לעיר, ולסעוּדת-הצהרים היתה שבה אל הקייטנה. אך לפני צאתה בבוקר העירה, היתה מבריאה את ברל ארוחת הבוקר: דייסה, שתי ביצים רכּוֹת, לחם סוֹלת בחמאה וכוס קאקאוֹ. אחר כך היתה מוציאה כסא-קיץ אל היער לבין עצי האורן, משכיבה את ברל עליו ומניחה לרגליו בתוך העשב: ליטר חלב, צנוניות אדומות, ביצים מבושלות קשה, רבע עוף או אפרוח, שלוש חלות סולת מרוּחוֹת בחמאה, טבלת שוֹקוֹלדה, קערה מלאה תוּת-שדה אדום ושקיק סוכריות מינתה — שמא יחוש טעם לא טוב בפיו. כל אלה מחויב היה ברל לספוג אל תוכו עד השעה הרביעית, כלומר, עד שוּב מאַניה מן העיר. אם ירד גשם — ציוותה עליו שיעזוב את הכסא ביער ולא יטלטלוֹ, שמא יכלה את כוחו.

ידע ברל, שמאַניה מבינה יותר ממנו בענינים אלה ונשמע לה. אכל את הכל, לא זז ממקומו עד סעודת הצהרים. ובשעת הסעודה היה שב ואוכל: בשר עוף ובשר אדום, קלוֹפּס וקציצה, מרק, לפתן, מאכלי-לווי של גזר, עגבניות וכדומה. אחרי הסעודה היה ישן שעתיים ואחר כך — תה ומיני מאפה; אכל תוּתים וטייל כשעה. אז תגיע שעת סעוּדת הערב: שימוּרים, דגים, ביצים, מיני ירק, פירות, ושוּב תה וריבה. בשמונה וחצי היה כבר מחוּיב לשכב במיטה.

עבודה קשה היה מוטלת על מאַניה בימים ההם. היתה רצה רצוא ושוב אל העיר וחזרה. נזדמנה אסיפה, ישיבה או הרצאה בערב — היתה רצה ושבה פּעמיים ביום. וזולת זאת — המזונות שלה: בעיר לא היה לה מה לאכול, והיתה מסתפקת בכלשהו. בבית, בקייטנה, לא היתה לה שהות לחשוב בעניני הקיבה שלה; כל כוחה היה מוּקדש להבראתו של ברל, והיתה נפטרת גם פה במשהו. בין כה וכה היתה עמלה, מתרוצצת ואוכלת — לשליש ולרביע. אם לא נתנוונה ולא רזתה בחודש הזה, ואדרבה, — נוספו למשקלה כחמישה קילוגרם, אין זאת אלא משום שאותו חודש הספיקה לשלוח מן העיר למעינות-הישועה בהרים חברה אחת מן האורגניזציה, וחברה אחרת מן האורגניזציה השׂיאה לאיש, וחברה שלישית, רכּה בשנים, אשר אך באביב זה גמרה את בית-הספר העממי, הכניסה שוּליה לבית-מלאכה של תופרי בגדי-נשים. וגם זאת אין לשכוח: הטבת בריאוּתו של ברל פעלה עליה לא מעט לטובה. כל המאכלים, ש“הכניסה” לתוכו, יחד עם שני בקבוקים קוניאַק מעורב בביצים, שהיתה משקה אותו יום-יום כוס אחת ל “קידוש” לשם תיאבון, הוסיפו למשקלו חמישה-עשר קילו, וכלל משקלו לסוף עונת הקיץ שבעים וששה קילוגרם.

קצת עגמת נפש היתה לה, למאַניה, בשל תוספת זו של משקל. נעשו פניו חלקלקים כפני בורגני. מוכרח היה להסתלק מצוארון לבן ועניבה וללבוש כוּתונת לצוארו הזקוּף. גם את המגבעת אנוס היה להניח ולחבוש כובע במקומו. בטרדה רבה עלה להם, למאַניה ולברל, למתוח עליו איזה קו של פּרוליטריוּת. אבל אין זה ולא כלוֹם.

ועוד משהו שמאַניה הצטערה עליו מתחילה וגם הוּא תוצאה של הקייטנה: התחילה הבחוּרה חשה מיני חוּלשות וטעם לא נעים בפה. ירקה בלי הרף וכל מה שאָכלה הקיאָה לאַלתר. ברוּר היה הדבר שהרתה, ולא יכלה לסלוח על זה לברל. כי מה הוא הדבר? האם תשב בית, להיות אומנת? תהיה כאותה יאֶנטה, כנשי הבּוּרגנים-הפעוּטים שחייהן מוגבלים בהכנת תבשילים ובכביסת לבנים? ובכלל למה הוּא, ברל, עומד כבול עץ דומם ושותק, בשעה שמדברים אליו? לא איכפת לו אף לא כמלוא השערה. שוב אינו מוכשר עוד להוציא הגה מפּיו?

אבל לאמיתו של דבר לא עמד ברל כבול עץ. מאַחרי מצחו המתקמט כבר התנועעוּ בכבדוּת מעט הגלגלים של מכונת המחשבה שלו ולסוף פּתח גם את פּיו:

— לכאורה, הרי ההבלגה מלהקים דור חדש היא עוּבדה של הבּוּרגנים. והראיה — מעשים בכל יום ובכל מקום. זהו גורלה המר של הבורגנוּת, פסק-הדין הקשה שלה, — אָסוּר לה להתרבות ולפרוץ בארץ, ותמיד עליה להישאר מוגבלת במספרה. כי ריבוּיה — כליונה. אָמנם, היה לפנים חכם אחד אַנגלי, שהפיץ תורה לפועלים שימעטו או יפסיקו להעמיד ולדוֹת. בזה אמר לפתור את שאלת הפועלים. אבל הפועלים בעלי-ההכרה ידעוּ תמיד, כי פתרון זה רע הוּא. אסוּר לו לפרוליטריאַט ללכת בדרך זו. אדרבא, כל מה שירבוּ הילודים בקרב הפּרוליטריון, יגדל מספר הלוחמים בשוּרותיו. אסור לאשה פועלת לחקות את מעשי הבוּרגניות ולשבּוֹת מלדת.

כהנה דיבר וברוח זו. מאַניה שפּרשה לקרן זוית להקיא נרגעה ואפילו התחילה מתגאָה, שהיא נושאת תחת לוח לבה פּרוליטאר, לוחם לעתיד לבוא.

כבר לא אחת העבירה יאֶנטל “ספרוּת” מהמרכז אל הסביבה, ותמיד היתה מצליחה בדרכה. מזלה גרם. וחוץ לזה עמד לה המראה שלה; על דעת איש לא היה יכול לעלות כי בחורה גוצה זו היא היא שליחה לפעולות מהפכניות. דקה היתה וגמישה, לחַיים לה כשושנים, אַף פּעוט זקוף למעלה ופה פתוח קצת, ששפתו העליונה היתה מורמה ומגלה שינים קטנות לבנות. ונוסף על כל אלה — עיניה המבריקות שהביטו בעליצות בפני כל. הכל הסתכלו בה בידידוּת וברצון להיכנס עמה בדברי “פלירט” עליז.

המזוודה שלה עם ה“סחורה” היתה לא גדולה, אלא שהנייר בכללו משקלו רב. הטראנספוֹרט שלה הגיע עד לעשרים קילוֹ, אבל יאֶנטל לא לקחה לה סבּל לעזר. לא כדאי שידע זר, כי מזוודתה הקטנה כבדה קצת יותר מאשר אילו נמצאו בתוכה חפצים מן הרגיל. יאֶנטל הכניסה בעצמה את המזוודה לתוך אולם התחנה, ונזהרה שתהא הליכתה עם משאה בקומה ישרה ובצעדים קלים. נדמה לה, שעלה הדבר בידה על צד היותר טוב והיתה מרוצה מעצמה עד מאד. מתוך רגש נעים זה התחיל פורח חיוּך רחב מתחת לשפתה העליונה המוּרמה. נזכרה בדברים שהיתה סבתא שלה רגילה לומר ברגעים של אי-בטחון: לא כלום, השם יתברך ישלח את עזרתו.

אבל השוטר שהיה מטייל באולם בין ההמון תפס בכל זאת בעיניו הבוחנות נטיה חריפה יתירה לצד המזוודה הקטנה בקו גיזרתה של הבחורה. עבר אט על פניה, טובע בה את עיניו בהקפדה מרוּבה. יאֶנטל הרגישה מיד בדבר אלא שלבה לא נפל עליה: תשומת-לב זו אינה מוכיחה עדיין ולא כלום; שוטר מתבונן בפני נערה יפה — אין בכך כלום.

עוברי אורח עם שליחוּת מעין זו שהוּטלה על יאֶנטל, רגשותיהם, דבר המובן מאליו, מתוּחים וערים, תמיד על המשמר לקראת כל המתרחש סביב. ואף-על-פי שהבחוּרה לא נרעשה, לגמרי לא נרעשה, מכל מקום התחילה ומיהרה לעשות חשבון בנפשה: מה טעם יש לשוטר לחשוד בה? תלבשתה לא דלה ולא עשירה, והעיקר — בלי צניעות יתירה. המזוודה — ככל המזוודות. בחוּרות עם מזוודות כאלה באות לעשרות לכל רכבת. וגם היא לא לעתים קרובות כל-כך היא מופיעה בתחנה, עד שהשוטר יכירנה מהנסיעות הקודמות.

אולי סחבה אחריה “מריח” מן העיר, שמסר סימנים לשוטר?

במתינוּת, מבלי לגלות פזיזות ואפילו התענינות יתירה, התחילה בוחנת סביב. אכן, עדיין צעירה היא למדי, אלא שעין מלוּמדה לה דיה להכיר את ה“נפשות” ההן, כאילו אִתה נסיון של שנוֹת זקנה. אין “הללו” נראים פה. ודאי. ההמון אשר מסביב — קהל רגיל בבית-הנתיבות: סבלים נחפזים, קוֹמיסיוֹנרים משוֹטטים, נוסעים עסוּקים ומבוהלים, מלווים משתעממים חבורות-חבורות. אין פה מרגלים.

בינתים עבר השוטר שנית על פניה. ושוב עבר בשלישית. ובכל פעם — אותו מבט עכוּר ומתדבק של עיניו האמוּצות ננעץ בפניה.

יאֶנטל היתה בטוחה, כי למבטו זה של השוטר פניה לא יאדמו ולא יחוורו. ואמנם כן, אלא שהיא נוכחה כבר, שהמצב אינו בטוח מסכנה. לבה נלחץ כמו בצבת.

במוחה חלף מאליו הרעיון על כל התוצאות האפשריות המתרגשות לבוא, ויחד עם הרעיון הזה באה התאמצות כל חושיה לסגת אחור בקפיצה מהירה, כמו מלפני קנה האקדח המכוּון. אף מין בחילה הרגישה מיד מן הלחץ הזה שבלב, אולם כל זה לא נמשך אלא כהרף עין. כשחזר השוטר וכונן את צעדיו בדרך ישרה אליה — וניכר היה לפי הבעת פניו שעמו החלטה ברוּרה — רווחה כבר נשימתה. היא ידעה לאלתר, מה יגיד לה:

— סליחה פּאַני, תואל נא, פּאַני, להגיד, מה יש אתה במזוודה?

והיא לא ידעה עדיין מה תשיב על דבריו. מנגנון המחשבה שלה פעל במהירות אין קץ בחלק אחד ממאה של רגע הספיק דמיונה לתאר לפניה שוּרה ארוכה של שנות משפטים, מאסרים, יסוּרים… תשובות למאות התעופפו דרך מוחה, אלא שאף אחת מהן לא הניחה את דעתה. דרוש היה זמן, כדי ליצור במחשבה עוד מאות תשובות, טובות מהראשונות, אולי תביא אחת מהן ריוח והצלה. ולעת-עתה חייכה בידידוּת¹ אל מְעַנָהּ.

אך לדחות את התשובה הוא מן הנמנע, אסוּר. ותשובה מספיקה, מתאימה, שתמציא רווחה מן המיצר לא נמצאה. ואז התפרץ מאליו מפיה דיבור בלתי מדוּד, בלתי שקוּל, בלתי מחוּשב ומיוּשב:

— אָ, פּאן! שום דבר הראוּי לסקרנות! למה מתענין כבודו לדעת?

תמימוּת שפעה מן הדברים, מן הקול ומכל מראה הבחורה.

השוטר הצטחק, חיוּך זה פירושו אפשר: “נוּ, נוּ, לגבי דידי לא יועיל לחש-שינים”. ואפשר היה לפרשו גם: “אכן, עדיין עגלה טיפשה לגמרי”. יאֶנטל לא ידעה להבחין, אבל היה ברור לה כי מידה זו של תמימות עליה לנקוט עד הסוף וממנה אין לזוז. השוטר הרים קצת את המזוודה לנסות בידו משקלה מה.

— או-הו! — אמר בערמומית.

יאֶנטל הרימה גם היא את המזוודה ואישרה:

— כן, לא קלה. כי רואה אתה, פּאן, ספרים מכורכים הם כבדים כל כך — נורא! כשאני נושאת אותם מן הספריה של האוניברסיטה זרועותי ניתקות עד שאני באה הביתה.

והעמידה פנים של יאוּש.

משמע, סטודנטית אַת, פּאַני? — שאל השוטר.

— וכי לא? — השיבה יאֶנטל בקול כאילו נעלבה, שבעל-דברה לא הבין את הדבר מאליו.

כך — משך השוטר את קולו כשהוא מורט בצפרניו את מקום שפמיו המגוּלחים. — ובכן רק ספרים במזוודה?

— כּיצד “רק ספרים”! — קראה יאֶנטל בצלצול של צחוק — ושמלותי היכן הן? כלום אפשר לנסוע הביתה “כך” — והוסיפה בחיוך של התייפּּות: — סבור אתה, פּאַן, שעלמה לומדת באוניברסיטה אינה עוד פּאַננה?

השוטר השיב בחיוּך של רצון על התהדרות זו. השקיף על המזוודה באלכסון והתחיל עוסק בהוצאות קופסת-פחים לסיגריות ומצית של נחושת מכיסיו. הדליק סיגריה. את כל זה עשה בלי חפזון ומתוך שתיקה. יאֶנטל הרגישה, ששתיקה ארוכה יתר על המידה תוכל להזיק. אסור היה לתת לבעל-כפתורים זה שהוּת לחשוב מחשבות יתירות. וכשבלע הלז את העשן, קראה בקול של ילדה מתפנקת:

— כל הגברים מעשנים את הסיגריות המאוּסות האלה! מה הנאה יש להם מזה? פי!

השוטר הביט עליה ומאום לא ענה. יאֶנטל ראתה, שהוא שוקל איזה רעיון בדעתו ומהסס. אבל היעזוב אותה עתה לנפשה, אם לא — זאת לא הכירה בו. ולבה רתח בקרבה: אח, לוּ תיפטר הימנו… לוּ יהיה סוף… — היתה זו בקשה, מעין תפילה חמה. באיחוּל זה התרכז כל ערך החיים, אבל בפניה נשתמרה כל אותה הנכונות התמימה להמשיך בפטפוט קל.

יש גם בין הסטודנטיות שלנו רבות המעשנות סיגריות — פתחה, בראותה שבעל-דברה מוסיף לשתוק — אבל אני לא אעשן סיגריות לעולם, כל ימי חיי!

השוטר הוציא מפיו את העשן הצדה, לבל יעלה על פניה של הבחורה וענה:

— ודאי, טוב יותר לאכול שוֹקוֹלדה! — וצחק במלוא פיו ל“חכמה” השנוּנה שלו.

צחקה גם יאֶנטל: באמת, יפה! באמת!..

— בכל זאת — אמר השוטר אחר צחקו לשובע — בכל זאת הואילי נא, פּאַני, לפתוח את המזוודה.

חשכו עיניה של יאֶנטל. משמע, שכל המשחק הזה היה לשוא. וגם התנגדוּת לא תועיל, ופתיחת המזוודה הרי היא מפלה ודאית. מה לעשות? הרגישה בחזה זרם קור. אבל כל זה נמשך רגע קטן אחד. תנועת העונג מההלצה המחוּכמה, כביכול, של השוטר לא הספיקה עדיין להיעלם מעל פניה. רק זוית ימנית של פיה זעה ברטט קל, וכבר היתה החלטה מוּכנה אִתה. כי מה לה להפסיד?

— בבקשה! — קראה נכונה למלא את הצו והרימה ביד אחת את התיק שבידה עד לגובה פניה, ובידה השנית התחילה ממששת בתוכו. פּוֹזה זו של שתי הידים המוּרמות, המבליטה את הקוים הרכים של הגיזרה היפה, אצל בחורות צעירות היא מלאת חן. וגם אצל יאֶנטל היתה כך.

ופתאום צווחה בזעקת שבר:

אוי! אין ארנקי עם כספי ושם גם המפתחות! שכחתי בחדרי על השולחן. מה אעשה עתה? כיצד יוצאים לדרך בלי פרוטה בכיס? כלום לרוץ בחזרה העירה?

ברגע זה הביעו פניה מבוכה אמיתית, כל היאוש שבמצבה, אשר היתה מוכרחת לדכּאוֹ בחוּבּה, עתה יכלה לתת לו מוצא. לא היה זה משחק, אלא אמת כנה.

אבל יאֶנטל לא שכחה גם את משחקה.

— פּאַן יקר! זהב! חטפה ביאוּש את שרוולו של השוטר — אמור לי. אתה, פּאַן, יודע: האספיק עוד לרוץ למעוני ולשוב עד צאת הרכבת? אני גרה ברחוב הפרחים בקרן רחוב הגנים…

ופתאום התפרצה בתאניה חדשה, בנחשול חדש של יאוּש:

— על מי אשאיר פה את חפצי?!

בפניו של השוטר עבר “סוּלם” שלם של הבעות: חיוך-לעג על אי-נסיונה של נערה צעירה, רחמנות על מבוּכתה, רגש של “אביר” והכרת חובה של שוטר להושיט עזרה למי שזקוק לה.

— אני אשמור פה את המזוודה, פּאני, — אמר בתנחומים — היי, פּאני, שקטה לגמרי. עד שתצא הרכבת תספיקי להגיע אל מעונך ולחזור עוד פעמַים ושלוש. רוּצי!

— אוי, כמה טוב אתה, פּאַן! מאד-מאד אודה לך! — קראה יאֶנטל בהתרגשות כנה מקרב לב.

פניה נעשוּ ורוּדים מהתפעלות. היא נשאה כבר את רגליה ללכת, אבל השוטר עיכב אותה:

— חכי, פאני, רגע אחד. תני נא לי את הפספורט שלך.

שוב נדמה ליאֶנטל שאין מוצא, והכל אבד. נשארה עומדת נדהמה, כאילו הוּשלכה משמים ארצה. השוטר הביט עליה בחיוּך של עונג. ניכר היה, שנעים לו לראות את פניה הנבוכים, שזרם הדם הולך ומתעלם מהם, כשם שהלך וגבר בהם לפני רגע. מראהו זה נסך תקוה בלב הנערה.

— הן גם תעודותי סגוּרות במזוודה! לחשה בגמגוּם.

וגם הגמגוּם היה אמיתי, לא שחקני — מתוך ספק, והשוטר הניע בידו, כלומר: מה אפשר לעשות לפרי-בוסר שכזה!?

לכי, איפוא, מהר! אמר — ותזכרי את המספר שלי: מאתים עשרים ושנים — שמא אהיה מוּכרח לעזוב את מקומי. זכרי — שלוש פעמים הסיפרה שתים! לכי! רוּצי!

— אני מודה מקרב לב, פּאַן! — קראה יאֶנטל בעינים רטוּבות מדמעות של תודה — אני ארוּץ כשד. להתראות!

דרך סימטאות צדדיות ובסיבוּבים רבים, כדי להעלים את עקבותיה, רצה יאֶנטל ובאה אל בית חברתה, שגרה בקצה השני של העיר. נכנסה החדרה כסוּפה ונפלה על הכסא ביללה. מתוך בכי לא יכלה להוציא מלה מפיה. אחר כך נזכרה, כיצד עומד שם השוטר הלז באוּלם בית-הנתיבות ליד מזוודתה ומחכה לשיבתה — אז הפכה פתאום בכיתה לצחוק פרוּע, שטילטל את גופה בעוז, ושוב נבצר ממנה לדבר דבר. והכל חשבוּ שתקפה אותה היסטאֶריה.