מאַניה היתה נערה בעלת חזה רחב, שתריסרי תינוקות יכלו להיות ניזונים ממנו שנים ברווחה. ולב לה, שהיתה בו סנטימנטאליוּת כדי לסחוף בזרמה את החברים ואת החברות של כל ה“אורגניזציה” כולה. ב“שמחות” פרטיות וחברתיות היא היא שהיתה מקימה את השאון והמהומה, שנדף מהם הטעם האמיתי של שמחת-משפּחה. המשק של האורגניזציה נמצא בידיה, והכל ידעו, שהיא עסקנית מעשית. על כך היו נותנים ערך וכבוד לה. ואוֹטוֹריטה זו היתה גם בעיניו של ברל חזקה ואמיצה וללא ערעור, כתורתו של קאַרל מאַרכּס גופו. ואשר לחיים המעשיים אפשר היה לבטוח לגמרי, כי מאַניה יודעת מה היא עושה ומה היא מדברת.
לאמיתוֹ של דבר, הרי גם נישוּאיהם של מאַניה ובּרל היוּ במידה מסוּימת פעוּלה מבטחונו הגדול של ברל באוֹטוֹריטה המעשית הגדולה של מאַניה. ומעשה שהיה כך היה: בּרל ישב בביתו וקרא בעתון המפלגה שלו מאמר על דבר האשמים במלחמות ובשעבוד המעמד. נדמה, שהכל בסדר וטוב ונכון. אף התגלח ביום ההוּא והישיר את הפאות אצל הגלב. והנה נכנסה מאַניה, בשאון וברעש, כדרכה, וספקה כפיה: ביום יפה כזה בן-אדם כולא את עצמו בכתלי הבית ומתאנח?! התחיל בּרל מחשב ושוקל את הרגשותיו, ומצא כי כנים הדברים. אמנם, הוּא גוֹנח ועצב מעיק על לבו. חלקה לוֹ מאַניה מנה יפה של תוכחה, על שהוּא מוסר את עצמו להלך-נפש בורגני של עצבוּת והזיות, כאילו היה כנאַדסון איזה משורר רומאַנטי. פרוליטרי כשהוא מתאהב — הרי הוא מתאהב. הוּא אומר לעצמו: התאהבתי — וחסל. פרוליטרי יש לו בחייו ענין חשוב יותר מלשגות בתוגות ועגבים. אדרבא, ישקיף בראי וייוכח בעצמו, כמה כבר דלו וחשכו פניו.
ברל נשתומם למדי, שלא עלה על דעתו שהתאהב. אלא כשהתחיל מחשב ושוקל את הרגשותיו, הוברר לו שדברי מאניה כנים הם. אכן, האהבה תקפה עליו. ועד מהרה הוברר גם, כי נושא אהבה זו היא מאַניה ולא אחרת. היא עצמה ביארה לו את הדבר, שהרי מכבר סוד גלוּי וידוּע הוא לחברים ולחברות והם מסיחים בו בכל קרן זוית. ואף זאת מידה בורגנית היא: להיות אוהב ולשאת את הדבר בקרב, כאילו היה סוד כמוס קדוש. כשבן-אדם מתאהב הוא מחוּיב לבוא ולהגיד: כך וכך, התאהבתי — וחסל. או שהולכים אל החוּפה, או שמוטב גם בלא חופה. ברל חשב קצת והבין מיד, שבאמת כך צריך להיות. הלכו שניהם אל תחת החופה. ואמנם, לאחר צעד זה חדל להיות מתעצב וגונח, ובימים שמזג האויר היה יפה שוב לא השתקע בחשכת כתלי חדרו. ושוב נתקיימה לו האמת, שמאַניה מומחית מאין כמוה היא בדברים המעשיים שבחיים.
למוֹתר להגיד, כי כל הצד המעשי של חייהם המשותפים נתון היה בידי מאַניה. ברל היה כל כך מחוסר כשרון לענינים כאלה, שלא ידע אפילו לקנות זוג סנדלים. דבר זה נתגלה מיד לאחרי החתונה. ברל הלך אל החנוּת וקנה זוּג סנדלים של עורות-עזים שחורים. כל היום התהלך ושום פתרון-חלום לא הבהילוֹ. רק בשעה מאוחרת, כשישבו לסעודת הערב, עבר מאצל השולחן, והכוס בידו, אל הספסל שעמד עליו הקומקום, וביקש למלא את הכוס רותחין — הרגישה מאַניה בדבר. עד מהרה שמה אל השולחן את ספל החלב החמוץ שבידה השמאלית, הניחה חיש את הכף שבידה הימנית, ובשתי כפות ידיה, שנעשו פנוּיות, ספקה בצעקת שבר:
— אויה! ליל זוועות לראשי שונאינו! ראה נא, ברל, כיצד אתה צועד! הן הנשמה נדחקת מקרבך! בעל מום תהיה לכל חייך!
ציותה שישים על הספסל תחילה את הרגל הימנית, אחר כך את השמאלית, ושיתהלך בחדר פעמים אחדות רצוא ושוב; גערה בו היטב, על שהוא כבוּל-עץ דומם, שכל היום רגליו במוּעקה ולא איכפת לו, שיישאר נכה רגלים הולך על קבים. ברל ידע, שאם מאַניה מדברת אין דבריה דברים בטלים. התחיל מתבונן וחוקר, מה הוא חש, והוּברר לו שהסנדלים צרים באמת. עד שהגיעה השעה לשכב, ידע כבר אל נכון, שאי-אפשר לו לפסוע בסנדלים אלה אפילוּ פסיעה אחת. למחרת בבוקר, כשצריך היה ללכת אל העבודה, שוב לא יכול להעלות את הסנדלים על רגליו, ויצא בסנדליו הישנים. מיהרה מאַניה עם הסנדלים החדשים אל המחסן שירחיבוּם באימוּם.
כדי כך גדלה אמונתו של ברל בחוּשה של מאֶניה בענין החיים המעשיים, אבל לא פחות מזה היתה מאַניה דבקה באמונתה בהכרתו הפרוליטרית של ברל. כי היה פועל בעל הכרה רבה עד מאד. אמנם, חשוב חשב במתינות ובכבדוּת מה, אבל כשהיה דרוש לברר דעה מסוימה בענין מן הענינים, לא הסתפק במה ששמע מפי הבריות או שאפשר היה לקלוט מן האויר, אלא תמיד היה תופס את הדברים בכליו שלו עצמו. על כן גם רכש לו שם של אחד תיאורטיקן באורגניזציה. בשעות של ויכוחים היו עינים רבות מכוּונות אליו, אל מצחו המתקמט, שמתחתיו — הדבר נראה בגלוּי — התנועעוּ הגלגלים הכבדים של מכונת המחשבה שלו; וכשהיה פותח בדברים, ידעו הכל, שעתה ידבר פועל בעל הכרה באמת.
פעם אחת יצא לעבוד בקו מסילת-הברזל — הוּא היה סייד — ודוקא בימים אלה עלתה על סדר-היום שאלת האוריֶנטציה. התווכחו — אם שמאלה, אם ימינה; הרבה חברים וחברות לא ידעו אם יפנו לכאן או לכאן. משום שברל לא היה באותו מעמד, חשה מאַניה את עצמה כאילו ניטלה משענתה מידה. שמעה דעות שונות, אבל המלה “הפועלית החברתית האמיתית” לא נשמעה לה בכל אלה. הירהרה בכעס: ובשעה כזו נוטל ברל ועוזב את העיר לשבועיים תמימים! נדמה לה שתלוּיה היא באויר, וידעה בהחלט, שבשובו היא גוזרת עליו.
וכך הוה. באמצע הלילה שב ברל הביתה — עיף, מכוסה אבק וסיד ומנמנם למחצה. והנה קודם כל פּגשתוּ מאַניה בברוך-הבא מן המובחר: בזמן שכזה מתעלם לו בן-אדם אל קו מסילת-הברזל, דומה לאותו בוּרגני פעוּט, שמלבד עניני פרנסה ראשו ריק מכל!? אחר כך הושיבה אותו על ספסל אצל המיטה, התעטפה בשמיכה וישבה גם היא — בתוך המיטה. ואז ציותה עליו לפתוח את מכונת המוח המיושבת שלו ולהתקין לשאלותיה את התשובה הדרושה למנוחתה. רק לפנות בוקר, כשהתחיל מאחרי התריסים שאון של משכימי ותיקין, הרגישה מאַניה עצמה אמיצה ואיתנה עלי אדמות, מפני שהיתה לה כבר “הדעה המיוסדה של הפועל בעל ההכרה”:
— לא ימינה ולא שמאלה, לא כאן העיקר, אלא בשלימוּתה של האורגניזציה, שלא תתפלג!
שיחררה מאַניה את ידיה מתחת רחבי השמיכה החמה וספקה כפיה נוֹאשת:
—אוי ואבוי! תמהר לרחץ! כמה מלוּכלך אתה! ודאי רעב אתה! וכל הלילה לא ישנת!
לבשה חיש את הקפּוֹט, הביאה מים בקערה, סבון ומגבת, הדליקה את הפּרימוס, בישלה תה, טיגנה חביתה, האכילתו והשכיבתו במיטה.
וראו-נא פלא: כל כמה שחזק ואיתן בברל כוח ההכרה שלו, כן היה רופף מצב בריאותו. מאַניה גילתה את הדבר, וברל חקר ודרש בעצמו, וראה הכרח לעצמו להודות כי הדין עמה. בענין בריאוּתו של ברל היוּ לה, למאַניה, טרחות וטרדות לא מעטות, משום שהוא עצמו לא ידע מעולם מה לו. אם לא הגידה לו מאַניה, לא ידע אפילו מתי כואב ראשו. רק כשהיתה היא מקדימה ומניחה אל מצחו את אצבעות ידה ואחר כך את שפתיה, ומודיעה: “כשבן-אדם מתהלך בכאב-ראש!” — התחיל גם הוא להאזין ולחקור, ונוכח לדעת שמאַניה מבינה יותר ממנו בעסקים כאלה, ומניח לה שתחבוש לראשו מגבת ספוגה מי-חומץ ותשכיב אותו במיטה.
כי צבע פניו לא טוב — גם לזה התבוננה מאַניה ראשונה ולא הוּא, אף על פי שבכל בוקר, כשהיה מתקין שערו, היה מסתכל בראי. היא שהביאה אותו אל הרופא שבדק בכל אבריו והעיד שמצב גופו יפה למדי, אינו חסר כלום. רופא זה היה חבר האורגניזציה. גמלה לוֹ מאַניה מנה כפי שויו: שאינו יודע כלום, ואנו מבין מאוּם, ולחולים הפּרוליטריונים אינו שם לב לגמרי. אילו בא אליו חולה בורגני במצב שכזה, ודאי היה מצווה להוליכו אל מעינות הרפואה בכל קצות חוץ-לארץ, קובע לו דיאֶטה ומשלח אותו לגור בקייטנה וכיוצא באלה. אמרה לו לרופא זה, שאם אינו גוזר אפילו לצאת לקייטנה, הרי פשוּטו של דבר שאינו רופא כלל. אז ביאר הרופא שלא היה סבוּר, כי אין צורך בקייטנה; אדרבה, קייטנה — דבר מועיל הוּא ויפה ביותר.
ובכן, הוציאה מאַניה את ברל לגור בקייטנה מחוץ לעיר. היא עצמה היתה רצה לבקרים אל עבודתה לעיר, ולסעוּדת-הצהרים היתה שבה אל הקייטנה. אך לפני צאתה בבוקר העירה, היתה מבריאה את ברל ארוחת הבוקר: דייסה, שתי ביצים רכּוֹת, לחם סוֹלת בחמאה וכוס קאקאוֹ. אחר כך היתה מוציאה כסא-קיץ אל היער לבין עצי האורן, משכיבה את ברל עליו ומניחה לרגליו בתוך העשב: ליטר חלב, צנוניות אדומות, ביצים מבושלות קשה, רבע עוף או אפרוח, שלוש חלות סולת מרוּחוֹת בחמאה, טבלת שוֹקוֹלדה, קערה מלאה תוּת-שדה אדום ושקיק סוכריות מינתה — שמא יחוש טעם לא טוב בפיו. כל אלה מחויב היה ברל לספוג אל תוכו עד השעה הרביעית, כלומר, עד שוּב מאַניה מן העיר. אם ירד גשם — ציוותה עליו שיעזוב את הכסא ביער ולא יטלטלוֹ, שמא יכלה את כוחו.
ידע ברל, שמאַניה מבינה יותר ממנו בענינים אלה ונשמע לה. אכל את הכל, לא זז ממקומו עד סעודת הצהרים. ובשעת הסעודה היה שב ואוכל: בשר עוף ובשר אדום, קלוֹפּס וקציצה, מרק, לפתן, מאכלי-לווי של גזר, עגבניות וכדומה. אחרי הסעודה היה ישן שעתיים ואחר כך — תה ומיני מאפה; אכל תוּתים וטייל כשעה. אז תגיע שעת סעוּדת הערב: שימוּרים, דגים, ביצים, מיני ירק, פירות, ושוּב תה וריבה. בשמונה וחצי היה כבר מחוּיב לשכב במיטה.
עבודה קשה היה מוטלת על מאַניה בימים ההם. היתה רצה רצוא ושוב אל העיר וחזרה. נזדמנה אסיפה, ישיבה או הרצאה בערב — היתה רצה ושבה פּעמיים ביום. וזולת זאת — המזונות שלה: בעיר לא היה לה מה לאכול, והיתה מסתפקת בכלשהו. בבית, בקייטנה, לא היתה לה שהות לחשוב בעניני הקיבה שלה; כל כוחה היה מוּקדש להבראתו של ברל, והיתה נפטרת גם פה במשהו. בין כה וכה היתה עמלה, מתרוצצת ואוכלת — לשליש ולרביע. אם לא נתנוונה ולא רזתה בחודש הזה, ואדרבה, — נוספו למשקלה כחמישה קילוגרם, אין זאת אלא משום שאותו חודש הספיקה לשלוח מן העיר למעינות-הישועה בהרים חברה אחת מן האורגניזציה, וחברה אחרת מן האורגניזציה השׂיאה לאיש, וחברה שלישית, רכּה בשנים, אשר אך באביב זה גמרה את בית-הספר העממי, הכניסה שוּליה לבית-מלאכה של תופרי בגדי-נשים. וגם זאת אין לשכוח: הטבת בריאוּתו של ברל פעלה עליה לא מעט לטובה. כל המאכלים, ש“הכניסה” לתוכו, יחד עם שני בקבוקים קוניאַק מעורב בביצים, שהיתה משקה אותו יום-יום כוס אחת ל “קידוש” לשם תיאבון, הוסיפו למשקלו חמישה-עשר קילו, וכלל משקלו לסוף עונת הקיץ שבעים וששה קילוגרם.
קצת עגמת נפש היתה לה, למאַניה, בשל תוספת זו של משקל. נעשו פניו חלקלקים כפני בורגני. מוכרח היה להסתלק מצוארון לבן ועניבה וללבוש כוּתונת לצוארו הזקוּף. גם את המגבעת אנוס היה להניח ולחבוש כובע במקומו. בטרדה רבה עלה להם, למאַניה ולברל, למתוח עליו איזה קו של פּרוליטריוּת. אבל אין זה ולא כלוֹם.
ועוד משהו שמאַניה הצטערה עליו מתחילה וגם הוּא תוצאה של הקייטנה: התחילה הבחוּרה חשה מיני חוּלשות וטעם לא נעים בפה. ירקה בלי הרף וכל מה שאָכלה הקיאָה לאַלתר. ברוּר היה הדבר שהרתה, ולא יכלה לסלוח על זה לברל. כי מה הוא הדבר? האם תשב בית, להיות אומנת? תהיה כאותה יאֶנטה, כנשי הבּוּרגנים-הפעוּטים שחייהן מוגבלים בהכנת תבשילים ובכביסת לבנים? ובכלל למה הוּא, ברל, עומד כבול עץ דומם ושותק, בשעה שמדברים אליו? לא איכפת לו אף לא כמלוא השערה. שוב אינו מוכשר עוד להוציא הגה מפּיו?
אבל לאמיתו של דבר לא עמד ברל כבול עץ. מאַחרי מצחו המתקמט כבר התנועעוּ בכבדוּת מעט הגלגלים של מכונת המחשבה שלו ולסוף פּתח גם את פּיו:
— לכאורה, הרי ההבלגה מלהקים דור חדש היא עוּבדה של הבּוּרגנים. והראיה — מעשים בכל יום ובכל מקום. זהו גורלה המר של הבורגנוּת, פסק-הדין הקשה שלה, — אָסוּר לה להתרבות ולפרוץ בארץ, ותמיד עליה להישאר מוגבלת במספרה. כי ריבוּיה — כליונה. אָמנם, היה לפנים חכם אחד אַנגלי, שהפיץ תורה לפועלים שימעטו או יפסיקו להעמיד ולדוֹת. בזה אמר לפתור את שאלת הפועלים. אבל הפועלים בעלי-ההכרה ידעוּ תמיד, כי פתרון זה רע הוּא. אסוּר לו לפרוליטריאַט ללכת בדרך זו. אדרבא, כל מה שירבוּ הילודים בקרב הפּרוליטריון, יגדל מספר הלוחמים בשוּרותיו. אסור לאשה פועלת לחקות את מעשי הבוּרגניות ולשבּוֹת מלדת.
כהנה דיבר וברוח זו. מאַניה שפּרשה לקרן זוית להקיא נרגעה ואפילו התחילה מתגאָה, שהיא נושאת תחת לוח לבה פּרוליטאר, לוחם לעתיד לבוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.