וכך ניצבים היום שנינו ליד החלון הצופה לרחוב ולשדרות הסמוכות, היא, התינוקת, על הספה, ואני, השומר לראשה, על הקרקע, ואנו משקיפים אל החוץ. היא בעיניה הרעננות בנות שנתיים ומחצית השנה, ואני בעיניים האפופות אבק זמנים ארוכים.

מוזר נראה לי המראה על כל סביבותי שם מעבר לחלון, ואולי מוזר אני, זר אל נכון. יש מין הרגשה כזאת, ואולי חלחלה היא המחרידה קרב ולב, כי הנה לפתע זרים לך פני העולם, תביט ולא תכיר מראהוּ, כמו לא נודע הוא לך מתמול-שלשום. פליאה, פליאה. פליאה גם אני. אני אז נולדתי. אז, אז, כאשר נולדתי. אבל לפני שנולדתי, עדיין לא נולדתי, ומקץ ימים רבים, ואולי לא רבים מאוד, לא אהיה עוד כאן, וכל החוץ ומכלול-מראותיו ימוג מלפני, עולם ומלואו לא יהיה עוד לי ואני לא אהיה בו, כי לא שלי העולם, לא שלי. ומדי אהגה בזאת, כי בן-כלות הנני, גר בעולם הזה, זמורת-זר בגן אלהים, אחד בא לגור לקצבת-שנים, אשר ילך למסעיו אל ארצות העפר יחד עם דורו הנוסע, אחוש כי ראשי סחרחר, לבי עלי דווי וכל הארץ נוע תנוע תחתי, כאשר תנוע האנייה ליורדי-ים בהיות הסופה, משל משברי מים גם ליבשת, אזכרה ואהמיה את הדברים במכתב לחזקיהו מלך יהודה, בחלותו ויחי מחליו, ככתוב בישעיהו ל״ח – ״אמרתי לא אראה יה, יה בארץ החיים, לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל.״

מזלי שאיני איש לבדוֹ בשעה הזאת. הנני ניצב כאן שומר לראש שכנתי הקטנה. על משמרת זו נעמדתי מטעם היצור הקרוב רב-יתר ממני לתינוקת ורב-יתר ממני משכיל הוא להתהלך עמה, להבין לרוחה, למלא את משאלותיה, אף לנחשן מראש. להאכילה ולהשקותה ולהנעים לה את שעות ביקוריה בביתנו בסיפורים ערבים ומחכימים. אך ענין נחוץ היה לו לעזוב את נוונו לשעה קצרה להביא מן החנות צרכי-אוכל וכל המטעמים הנחוצים להמתיק את התבשיל למען אורחתנו הנחמודת. ונותרתי לבדי ובידי פקדון-סגולה זה. אך אני, כעוטיה הייתי לפתע על כרמי הרהורים נוגים ודמיונות משונים ואת התינוקת לא נטרתי. היטב תתן בי התינוקת מפעם לפעם את עינה הצופיה לשחר את תשומת לבי, וברוב קפיצות על הספה וקריצות מבטים מבעד לחלון תקרא אלי בצווחות עליזות, כאילו אף היא נעמדה על המשמר לזרזני היטב לעמידה על משמרתי ולבל ינותק החוט ביני לבין העולם המציאותי. מפעם לפעם תריץ אלי מבקרים מן העולם שלה, שלנו.

״הנה שם כלב, הבט, כלב רץ. למה הוא רץ כל כך?״

״הוא רץ כדי לעבור את הכביש מהר-מהר.״

״ולמה הוא רוצה לעבור את הכביש מהר-מהר?״

״לפי שחושש הוא שמא יבוא אוטו ויעבור עליו.״

״ולמה זה יבוא אוטו ויעבור עליו?״

אהה, למה, למה! מניין אקח כל כך הרבה מוח לענות על כל כך הרבה ״למהים״ בבת-אחת. אם התשובה על ״למה״ אחד מייגעת אותי כל כך? מזלי שהתינוקת אינה נוהגת לתקוע עצמה בעקשנות לתוך נקודה יחידה. המראות נחפזים לעיניה כברקים, כבני-רשף, נוצצים חיש מהר. ואפילו אינם דועכים לאלתר, הם נשטפים ונגרפים על ידי גילויים חדשים לרגעים. שם ברחוב ובשדרות הסמוכות המראות עפים כסיעות צפרים ממש, עיניה הרכות סופגות אותם כאדמה הרכה טיפות הטל, אך פיה אינו עדיין מהיר במלאכתו. הוא כמשפך, המאבד הרבה בדרך אל הערוגה להשקאה. אהה, יותר מכך מאבדות אוזני שאינן עשויות כאפרכסות מפאת טרדת הנפש.

״הנה,״ אומרת היא, ומורה בזרתה כלפי הרחוב, ״תינוק בעגלה וזו אמא שלו והתינוק בוכה. למה הוא בוכה? למה הוא בוכה?״

״אולי קר לו,״ עונה אני מיניה וביה.

היום הוא דווקא חם. אלא שאני חש משום-מה צמרמורת בגופי. זה תמיד כך: כשהעולם נראה לעיניים זר נעשה קר בגוף.

״אז למה אמא שלו לא מכסה אותו, שלא יהיה לו קר?״

עוד אני מפשפש בדעתי תוכן מתאים לסיפא של המשפט, שיהיה הסבר מניח את הדעת מפני-מה תינוק מכוסה בוכה בכל זאת, כי קר לו, ראתה התינוקת מעשה ונזכרה קושיה חדשה, שהיא בעצם אותה קושיה בשינוי נושאה. בכי מר של עולל הגיע¹ לאזנינו מן הגזוזטרא הסמוכה אלינו, שבה עמדה אם צעירה וטרחה להאכיל לתינוקה את מנת הדייסה היומית על אפו ועל חמתו. התינוק צרח מתוך עלבון נוגע עד הלב, כאחד אנוס, שאנשים קשוחי-לב רוצים להעבירו על דעתו ועל טוהר רגשו. ובכן, שואלת התינוקת:

״למה הוא בוכה התינוק?״

לכאורה אותו ה״למה״, שנשאל תחילה לגבי התינוק בעגלה, שעבר על פנינו למטה במסע הרחוב, אבל הראשון לא נאמר בזה הקול, לא בזה הרטט שבקולה ולא בזה מבע התמהון שבפניה. שם למטה היה מחזה עובר. הלוך ילך ובכה, תינוק מוטל בעגלתו חיש-מהר ירחק מהישג-מבטה, רחוק מן העיניים רחוק מן הלב. וכל המתרחק והולך דומה כרחוק, אבל כאן בשכנותנו בגזוזטרה הסמוכה אלינו, מוטל ואינו נע התינוק בזרועות האם. אין הוא נע, אך כפיו נעות, זעות, מפרפרות, מקפצות, מוחאות ויבבותיו שאינן פוסקות משמשות לו ליווי מחריד. כאן לא עוד חקירה צרופה, כי אם בעיה הנוגעת ללב התינוקת.

״אז למה הוא בוכה?״ שואלת היא שנית, אף מבטיה שואלים, תובעים תשובה.

כיוון שנעצה בי את מבטיה הבחינה לאלתר, שדעתי מוטרדת בדבר-מה, שאינו קשור באישיותה, החובקת את כל הענינים שבעולם ואת כל המראות מסביב, ואף מבטי נפנים מפעם לפעם, כמו גולים מבלי משים, ממנה והלאה, היינו אל השולחן דווקא, הנתון בריחוק כל שהוא מן החלון. מיד פקדה עלי לאמר: ״אל תביט לשם!״

וכי רק פקדה עלי. אף נזפה בי. רבות מחשבות ורבים ניחושים בלבה הקטן, אף שאין היא יודעת עדיין לבטא רבות. זה השולחן הערוך גליונות נייר לבן הוא צר ועוין לה, כשם שהוא משמש תמיד מזכרת-עוון לי, מזכרת-תוכחה על הבטלה, מזכרת-תביעה לקום ועשה, עצל, קום ובטא את מה שנתן יוצרך בלבך, גש אלי חיש-מהר, עשה עלי את מלאכתך אשר למענה אולי נולדת.

״אז למה התינוק ההוא בוכה?״

״אמא שלו מאכילה אותו והוא אינו רוצה, לכן הוא בוכה.״

״ולמה אין הוא רוצה לאכול כשאמא שלו מאכילה אותו?״

״משום שהוא טיפש קטן,״ משיב אני מתוך תירוץ, שאינו כשר לחלוטין מן הצד החינוכי, אלא אם כן נאמר שתורת החינוך היא כל עיקרה מתן הכשר-הלכה לשיגרה המעשית או מעשה-מרכבה של תירוצים ואמתלאות.

״טיפשון קטן,״ מתקנת לי התינוקת, שכך דרכה להקפיד על הדיוק בשימוש הלשון וגם ללמד את כל מקורביה את חכמת הדקדוק והביטוי המוגדר.

ושוב מתמלטת מפיה קושיה:

״ולמה הוא טיפשון קטן?״

עד שמוחי המוטרד בלאו הכי תוהה ומחפש איזו הסברה ומתייגע לשוא, נזדרזה התינוקת, שבחנה אותי במבטה ומצאתני, כנראה, במבוכתי, לחלצני מן המיצר על ידי שנתנה לטפשוניות גושפנקה של נוהג שבעולם התינוקות, וכך אמרה:

״גם אני הייתי טיפשונת כשהייתי קטנה, וגם אני בכיתי ואני כבר לא בוכה. נכון, לא טיפשה?״

״לא טיפשה.״

״ואני ילדה טובה?״

״ילדה טובה,״ אומר אני ומגיש את קולי אל אזנה ממש. כך נהוגה התינוקת שיגישו לה את המלים הטובות והמתוקות בסמוך לאזנה ממש. טוב אין די לו בשמיעה. צריך לקלוט אותו בחושים נוספים, צריך לחוש אותו, לנגוע בו, למששו.

״ועכשיו תאמר לי שאני ילדה טובה גם לאוזן זו״ – והיא מגישה את האוזן השנייה סמוך לפי.

אותה שעה הרחוב והשדרות הסמוכות מנגד עושים את שלהם. הם כגן רווה פרצופים, ככוכבים הנופלים מן השמים וכפרחים העולים מן הארץ צומחים מדי רגע ברגע מראות מרהיבים ופנים חדשות. עין התינוקת לא תשבע לראות אנשים עוברים ושבים. מכוניות דוהרות, עגלות-ילדים מוסעות, סוסים, כלבים, אופנים, אופנועים, תהלוכת תלמידים נוהרת אל גן-החיות הסמוך, אדם מחזיק בידו שרשרת ואחריו רץ הכלב. בשדרות מגלגלים ילדים כדורים, נשים קולפות בננות לילדיהן והנה גן-ילדים בשיירה, גן מהלך. יש מה לראות בחלון. אבל מה טעם בראיה של אדם בינו לבין עצמו, כל אחד רואה על מנת להראות, וכבר אמר הרמב״ם, שאילו עלה אדם לשמים וראה שם מחזות-שדי לא היתה דעתו מתקררת עליו עד שיחזירנה אל האדמה כדי לספר לאחרים ממה שראה בשמים. ואף התינוקת הרואה מחזות-שדי על האדמה שיש לה מפעם לפעם גילויים מרעישים ופלאי-חידושים מבעד לחלון מותר לאמר, שהיא זוכה באמת לגילוי שכינת החיים במעשי בראשית ובפרצופי-בראשית המתחדשים לעיניה לרגעים, מזדרזת לשתף גם אותי בכל מראה עיניה ומשמע אזניה. אולם בושתי וגם נכלמתי, אין אני שותף נאמן לרגשי-התפעלות מן המראות, אף איני בן-לוויה כראוי לה להתחקות עמה על כל המראות, לבל יפול אף צרור אחד מהם מהישג ראייתי. לא די שאין מבטי חד ואין תפיסתי מהירה כשלה, אין בי עוד כוח קולט ער ורענן וכלל איני מסוגל להתרשם כמוה מן המאורעות ומן המראות. ניחא, אומר אני, כלב עבר במרוצה את הרחוב, ציפור מנתרת על גבי חוט-הטלגרף מלמעלה, מכונית דוהרת, גן-ילדים עובר בסך – ומה יש כאן להתרגש ולהתפעל? כיוון שאיני מתרשם חזק, איני מגיב חזק גם על מבע הרשמים שבפי התינוקת. היא אלי במצהלות הגיגים, ואני לה ב״כן-כן״ פושר, בשפה רפה. רואה אני בחוש, כי מפעם לפעם נופלת אי-הבנה. ונכון יותר, אי-התאמה בינינו. אבל כל אי-התאמה, היא ממילא בגדר אי הבנה. איני מבין: למה אני עומד כל כך קר ואדיש לגבי הדברים הגדולים הנופלים מסביב? וכשהתינוקת אינה מבינה דבר רואים בעיניה נצנוצים של אגלי טל הדמעה. אין היא אוהבת כגון זה. כל שאינו מובן נראה לה עלבון אישי, פגיעה במעלתה. ואני כלום לא על מנת כך נעמדתי כאן ליד התינוקת לשמור עליה מכל עלבון ופגיעה? עשוני שומר, ואני מועל בשליחותי. פקדון יקר ניתן בידי אך נרפה אני להיות שומר לראשו ותומך גורלו. אילו ראני היצור ההוא, המשכיל לאין ערוך טוב ממני להבין לרוחה של התינוקת, להיות חברה נאמנה לה ולמלא את כל משאלותיה, להאכילה, להשקותה, להתקין לה את התבשילים הערבים לחכה והסיפורים היפים להגיונה, באיזו קלות הדעת ובאיזה חסרון-הכשר אני נוהג בתינוקת, שנמסרה לפיקוחי לשעה קטנה בלבד, היה אומר, ובדין, מה שהוא אומר בלבו אפילו כשאינו אומר זאת בפיו: אי לכם, גברים, מאומה אינכם יודעים ושום מעשה מתוקן אינכם מסוגלים לעשות. יושבים אתם תמיד על הכלים, שנותנים לכם מן המוכן, ליד פנקסים עבים, יש לכם עסק עם גליונות נייר לבן. עולמכם של נייר הוא, אבל כשמפקידים בידכם לרגע קטן תינוקת נחמודת להשגיח עליה, להנעים לה ולשעשע אותה, אינכם מוצאים את ידיכם ואת רגליכם.

איני מוצא את ידי ורגלי. התינוקת מביטה אלי, זורקת אלי מפעם לפעם איזו שאלה. מתחננת לפני בלי מלים לדובבני, ואני אותה שעה מפריח מבטים אל השולחן הזרוע גליונות נייר לבן, עורך ציד במחשבתי על פסוק בתנ״ך, על מאמרי חז״ל, על אמרות-כנף של אפלטון או הרבי מקוצק, על נושא המנקר במוחי זה ימים וחדשים לעיון או לתיאור. לרגעים לבי נוקפני: כמעט הסחתי את דעתי מן התינוקת, ושוב הנני חוזר לסורי.

״יונה, יונה,״ קוראת התינוקת בקול מבשר וצוהל כלפי היונה שנעצרה במעופה בחלל המרומים על גבי עץ הפונציאנה העומד במערומי-שריגיו מול החלון כאילו זו היא היונה הראשונה שבאה אלינו ביעף לאחר ששקעו מי המבול. ובכל זאת היא מפטירה בתוגה מעט – ״ולמה היא ישבה לה שם? היא חושבת. על מה חושבת היונה?״

חושב אני: במה באמת חושבת יונה, שעשתה לה חניה על גבי אמיר יבש ומושחר של אילן העומד בעירום, לאחר שחצתה ים התכלת? במה היא חושבת? היא חושבת… כיוון שאני מתייגע לשוא לתכן את מחשבותיה של היונה, הריני מחליט בדעתי להודות על האמת ולהגיד שאיני יודע.

״ואולי היא חושבת על הגוזלים שלה!״ אומרת התינוקת.

לסברה זו אני מסכים בהחלט, ולפי שדעתי נוחה ממנה, כסבור הייתי, שאף התינוקת באה על סיפוקה ודעה חדשה שקנתה תאיר את פניה. ולא היא, פניה לבשו ענן קל של עצבות וחוששני לומר, שאף אנחה קלה התמלטה מפיה, כי היא הסתכלה שעה קלה באילן ולא גרעה מבטה ממנו.

אף על פי שהתינוקת לא באה עדיין בשנים הרבה, כבר ראתה מראות ונופים, אנו עומדים כעת בשלהי שבט ביום מעונן. לרגעים טיפטוף מעט ממרום. רוח מצפצפת ובאה, והפונציאנה מנגד עומדת שחוחה מרעידה במערומיה. אולם לתינוקת זכורים זמנים אחרים, ביום מעונן.

שלהי דקייטא, אז, אז היה לעץ מנגד בלורית עצומה, ירוקה, זרועה פרחים אדומים. סבורני שגניחת התינוקת מן העץ היא. נכמרו רחמיה עליו, משמע. ואכן, לא טעיתי בסברה. והיא באמת שאלה:

״והיכן הבגד של העץ?״

״איזה בגד.״ שואל אני, ״זה הירוק?״

״כן,״ אומרת היא, ״ובו כפתורים אדומים.״

״הרוח והגשם הסירו את הבגד מעל העץ. אבל הרוח והגשם יתפרו לו עוד מעט בגד חדש.״

״יפה-יפה, יותר יפה מן ההוּא,״ מפטירה התינוקת בקול ענוּת שמחה. משל רוצה היא לפייסני, מאחר שאני זקוק לנחמה.

לאחר כך אנו שותקים, אבל לא הרבה.

״שם ילד קטן הולך לבד,״ קוראה אלי התינוקת כמסיחה לפי תומה. מלכתחילה לא הרגשתי את הרמז, שקריאה זו באה להשמיעני.

ולפי שלא נרמזתי מפרשת התינוקת לבעל חוש מטומטם שכמותי:

״גם אני רוצה ללכת לבד.״

״לא,״ אומר אני בדיבור בלתי מלוטש כל צרכו, ולדיוקו של דבר, חסר כל חן של נימוס. ״זהו ילד גדול, ואת עוד תינוקת.״

״אני כלל לא תינוקת, אני כבר גדולה.״

״כן, גדולה,״ ניסוג אני בנימוס מעט, ״אבל לא גדולה מאוד.״

״כן, לא גדולה מאוד, אבל גדולה מעט,״ אומרת היא בנסיגה כל שהיא, כי אף היא כבר למדה את תורת הנסיגה בשעת הדחק, שלא להגביר רב מדי את הקרע בין עולמה שלה לעולם המבוגרים – ״וכשעוד מעט שאהיה גדולה מאוד אלך לבד, לבד-לבד ברחוב.״

הפשרה הושגה.

אני מסכים. היחסים בינינו חזרו לתיקנם, אם כי בדרך כלל אינם מתוקנים כל צרכם.

שביתת הנשק לא ארכה הרבה. אין היא עשויה להאריך בשום אופן. לא אני האיש לעמוד ולשרת לפניה. ובוודאי שאיני האיש הנכון במקום הנכון. בסך הכל הנני זמני. הריני ממלא-מקומו של היצור רב הפעלים ורב התושיה לתינוקת, אשר נפשו קשורה בנפשה וכל סגולות-רוחו וכשרון-מעשיותו נתונים לה לתקנה בכל עצה טובה ובכל פעולה נאמנה: להאכילה, להלבישה, לרחצה, לסרקה, להשכיבה לשינה ולהקימה ממיטתה, לסדר את כל משחקיה וצעצועיה כהלכתם, לדעת עת לכל בובה שלה אימתי היא הולמת את מזג האויר ואת מזג-רוחה, אם בובה-פורים ואם בובה עצומת העין ואם בובה מצחיקה ואם בובה טיפשונת, הכל באשר לכל יודע אותו יצור נאמן, שהעמידני שומר כאן ועל הכל הוא יודע לספר סיפורים לתינוקת. מה שייך יודע? מעין הנובע של סיפורים וכך הוא מלפת כל מעשה בסיפור וכל סיפור במעשה. אוכלת התינוקת דייסה – הרי לה סיפור. הולכת למקלחת – סיפור. לישון – סיפור. להסתרק – סיפור. כשם שהמלח הוא תבלין לכל תבשיל, כך הסיפור מולח כל דבר ועניין. כל העולם הוא סיפור, כשם שהסיפור הוא לתינוקת כל העולם, כשם שכל סיפור הוא מעשה בתינוקת אחת, ששמה כשם התינוקת. הסיפור הוא כל העולם והתינוקת היא כל הסיפור – הנה, פועל רוּחו של היצור האוהב נאמנה את התינוקת. אכן, אומן פדגוג הוא היצור. ואני לעומתו בשירות לתינוקת כעין-זכוכית לעומת עין ממש, כאש בנגלית לעומת אש המדורה, כיום מעונן לעומת יום בהיר בשחקים. עצוב לה לתינוקת, לשהות הרבה בלי סיפור. אבל אין היא מקבלת אף נחת מעט משום סיפור שלי, שאני דולה אותו מתוכי ביגיעת בשר ורוח. האמן ניכר בכך, שאין עמלו ניכר במלאכתו. אפשר יפה זיעה להשקאת הכשרון, ובלבד שתהא מוסתרת. אך התינוקת רואה אותי בשבתי על האבנים להמציא לה סיפור המעשה, רואה אותי, כנראה, בקלקלתי מפאת זיעתי, ואין דעתה נוחה ממני, ומכל מקום היא יודעת היטב להבדיל ביני ליצור, המשמש לה סַפַּק של סיפורים אמיתיים. ואף על פי כן היא פורצת פתאום לפתע בקריאה כנגדי:

״סיפור, ספר לי סיפור. אני רוצה סיפור.״

הרי כאן בקשה, גם פקודה, ושמא גם עונש ונקמנות קטנה על שום מיעוט תשומת-לבי אליה. ובוודאי שיש כאן מבחן קשה לי.

״סיפור, סיפור,״ חוזר אני במבוכה. ״על מה לספר?״

רואה אני את הסיפור כאחת מן הבעיות החמורות בתרבות הזמן. מהו סיפור, לשם מה סיפור? הסיפור להיכן ועד היכן? וכלום כבר לא נסתלקה השכינה מן הסיפור בזמננו? מה אפשר עוד לספר ולא סופר עדיין? הסיפור הישן בוודאי כבר הלך לעולמו. אבל החדש כלום כבר נולד? מה חידוש יש בבית המדרש של הסיפור בזמננו? הנה קצת רמזי-לבטים מתוך צרור הפליאות והתמוהות, שהסיפור לעתיד לבוא נתקע לתוכו. אך התינוקת נתנה לידי: ״סיפור, סיפור, ספר לי סיפור!״

״לספר סיפור?״ עומד אני בתהייתי ואיני מוצא עצה. עפו-גזו כל הסיפורים מזכרוני.

התינוקת מסייעת לי בשעת דוחקי ואומרת:

״ספר לי סיפור על ילדה אחת לא גדולה ולא קטנה, שביקשה לספר לה סיפור.״

אכן, הנושא נתון. אך המספר אינו נתון לנושא. תוהו ובוהו במוחי. תוהה ובוהה אני. אף במבטי ובסבר-פני הנבוך. מכיר אני זאת גם מתוך הבעת פניה התמהה וממבטיה המפיקים עלבון. חושש הנני שמא תגעה בבכי. וכבר היה לי פעם מעשה כזה. אך המזל גמל לי טובה, אותה שעה ממש הופיע היצור הנאמן לתינוקת, באה זו שהניחתני למלא את מקומה לשעה קטנה ולמלא תפקיד שעלה לי בכשלון מחפיר כזה.

אמרה התינוקת אלי:

״כעת לך לך!״ והורתה בכפה הקטנה על השולחן הזרוע גליונות נייר לבן ועל מקומי המיועד לידו.

אותו יום למדה התינוקת, כנראה, במבורר דבר, שהיה תחילה מסתמא נובט במחשבתה במעומעם, שהאיש היושב על הרוב כפוף מעט על השולחן הזרוע גליונות נייר לבן, אינו מבין כלום בהוויות העולם, בניגוד ליצור הנאמן לה, היודע לעשות כל כך הרבה דברים המנעימים לה, ומה גם לשעשע אותה בסיפורים יפים.

לימים יצאה באמת וחרצה את משפטה על היצור הנאמן לה, שהוא יודע לבשל, לקנות בחנות, לתפור בובה-פורים, לתקן את חוטמו של הכלב, לספר סיפורים יפים. ואילו עלי נשאה את דברה לאמר:

״אין הוא יודע כלום, לא לבשל, לא לקנות בחנות, לא לספר סיפורים, רק לכתוב הוא יודע, תמיד רק כותב וכותב.״