רקע
אליעזר שטיינמן
לא כדאי לבכות

פעם אחת שאלתני התינוקת בקול חנון-עצוב ״אם גם מחר יהיה היום?״. ותוך-כדי-כך התמלטה מפיה, כמדומה, מעין אנחה דקה. חושבני, שלא טעיתי בשמיעה. היטב זכור לי, כי גם תינוקות גונחים לפעמים. אלא שהמבוגרים ההומים ומהמים תמיד אינם נפנים להקשיב לכגון זה.

אודה על האמת. לא האמנתי למשמע אזני. סבור הייתי, שאיני יורד כלל לסוף דעתה. אין צריך לומר, שלא נמצאו לי לאלתר מלים להשיב כהלכה. אך התינוקת הביטה עלי בתהיה ולא גרעה מבטה ממני. הצצתי בדיוקנה הרחימאי וראיתי מעין ארשת של חולשת הדעת, ודומה, של עגמה מעט, כזו השורה בפני אדם שנתקע לפתע לתוך חידה ואין פותר. ״גם מחר יהיה היום?״ חזרה על שאלתה, והרשות ניתנה לומר, על מרי-שאלתה. אותו רגע נתחוור לי, כי לא באה הפעם להעסיקני באחת מאותן שאלות של כלום הנושרות מן הפה הרך כביכול מאליהן, כעלים מן האילן בנשוב הרוח, כי אם בפליאה מציקה, שצמחה לה במוחה הרופס, כגון אותו עלה חדש, העולה לחיים מתוך פקע שנתהווה בגבעול. אהה, פקעים של תיאבון-דעת המתהווים לרגעים במוח שבקדקוד בנשוב הרוח באנוש להצמיח עלה הדעת, שיש עמו מכאוב, ובתודעתה של התינוקת רשרש הפעם לראשונה גבעול הזמן אשר ינוע תמיד בחובנו: מהו זמן? ואל אן הוא רץ אורח? שמא רק חזיון-תעתועים הוא המירוץ הזה, סוב יסוב הזמן ועל סביבותיו הוא שב. פני היום כתמול שלשום וגם מחר יהיה היום?

אילולא התינוקת כה רכה בשנים וכה זכה משכל בא בשנים הייתי סח לה בלשון-לימודים את עוצם בורותי בבינה לעתים ואומר לה בערך כך: בין כל הדברים הרבים הנפלאים ממני, פרשת הזמן נפלאה מהשגתי על אחת שבע. סתום וחתום לפני מהלך העתים. ברוב דמיונות וחזיונות אדמהו, ולא אדעהו. יש אשר ארגישהו כמין ערסל. לפעמים אטפס בשלביו, והוא סולם, אשר לא אראה את קצהו ואף ראשיתו לא נשקפה לעינינו, וכלל אין עמנו בטחון שאנו במעלה השלבים ולא במורדותיהם. או כי ים זועף הוא הזמן ואדם בקרבו דוגית הנישאת על פני משבריו מבלי דעת אם עלה תעלה על דבשת הנחשולים או כי תחשוב לצלול תהומה. ואולי אין חיי אדם כלל מסע בזמן, אלא מסע הזמן עצמו. הזמן הלוך ילך למסעיו והאדם על עמדו יעמוד, כעין הגלים אשר יהמו-יחמרו להתנפץ אל החופים והים ממקומו לא ימוש. רעה חולה היא, אשר הזמן יעשה את דרכו ללא הפוגה, לבלי לעמוד דום אף לרגע קטן, כשמש בגבעון, למען נביטהו פנים אל פנים. מה טוב היה לאחוז ביד פרוסה קטנה, קורטוב זמן עומד. היטב יכאיבנו מירוץ זה, עייפנו לקול המונו של הזמן המנסר לאין קץ ולאין תכלה. וכדי להחריש באוזנינו את קולו, הננו שוקעים וצוללים לתוך טרדות ודאגות, פחדים וחרדות, שעשועים ותחרות-משחקים, לשכוח הילוכו. ופעמים בהתחמץ לבנו עקב מירוץ השגעון אשר לשעות ולימים, נאמר במרי-צער: אשרי לעוּברים במעי אמותיהם ולרכים הנולדים המקופלים בקרב אין-דעת-זמן, הרוחצים בנחלי-עדנים ותפנוקים של חלב-אם מעט וברוב תנומות לא ישמעו שאגות הימים ולשעטת השעות לא יקשיבו.

אהה, שאלת התינוקת על מחר שהוא היום הוכיחה לי בעליל כי לא עוד מקופלה היא בתוך אין-דעת-זמן. אל נכון נחש העתיד הרדום כבר התנער בחובה. לרגע נחרדתי מפני מראה הזמן אשר נוצץ לעיני במבטה התוהה של התינוקת כאיבחת הסכין. זכרתי מעשה שהיה בי קצת ימים לפני כן. שוטטתי בחוצות העיר ונעצרתי בפרשת-רחובות, שהתנועה שם בעיצומה. כלי-רכב אצים-רצים בחיפזון, כאילו שדים ואחשתרני המוות הם. ראני ילד אחד ואף אני ראיתיו עומד בתוך ההמון והדחק כשיה נדחה, חרד ונפחד. אותו רגע נפל לתוך פי כל ה״ונתנה תוקף״ של יום הכיפורים ובו ״מלאכים יחפזון״ ו״מי באש מי במים״. סח לי הילד: ״רצוני לבקש ממך דבר.״ אמר לו: ״בקש בני, בקש!״ אמר לי: ״הב לי ידך והעבירני לעבר השני של הרחוב שלא אפול בין כלי הרכב.״ עוד הוא מדבר והנה להקה גדולה של כלי רכב, חשרה של ענני-אש, באה ביעף להסתער על הרחוב. חיש-מהר נטלתי לילד בידו, וכאחד אסטרטגוס מן הוותיקין בקעתי לפניו את הים הגדול של כלי הרכב והעברתיו בין מפלשי העננים, מראיהם כשדים.

ככה הסתכלה בי הפעם התינוקת כשיה נדחה בתוך להקות הרגעים הצפופות ותחנון במבטה: קחני נא בידך הבטוחה והעבירני. אני עודי תינוקת חלשה. לא אוכל מרוך ומהתענג לעבור בין צוקי הסלעים ואבני הנגף של הרגעים הדוהרים קדימה.

כאחד מצביא ותיק, אשר גילה לפתע פירצה לא-צפויה בחזית, דרכה שוטפים ועוברים קלגסי האויב, והוא כחץ מקשת מזעיק אל מקום הסכנה את חייליו לעמוד בפרץ, לגונן ולהציל, פעלתי אף אני כבזק וכינסתי למקום התאונה את צבא הצעצועים וחפצי הערך וכלי המשחקים אשר לתינוקת, את צעצוע התרנגולים, האוכלים דייסה ושותים מים, את הבובה הצהובה ואת הבובה הפוזלנית ואת הבובה יפת-התלתלים ואת הכושי הטפשון, את הפסנתרן, את המסרק, אשר בו תעשה את שערותיהן של בובותיה, ואת המסרק, אשר רוב שיניו נשרו ממנו, ולכן אין כוחו יפה אלא לפרוט עליו ניגונים, ואת קופסת הכפתורים, אשר מתוכה היא מושכת ונוטלת כפתורים ישנים גם חדשים לקשט בהם את מדי הבוּבות, המשתנים לעתים. אף את המזרקה, בה תעשה זריקות לכל אחד מאנשיה, שנפגע במחלה, כשיעלה הרצון לפניה להתמכר לאומנות הרופא להגיש עזרה מהירה לכל חולה ונופל מבין הנתונים לחסותה. כן, סחבתי והבאתי מכל הבא ביד, כלי אומנות וכלי משחק הנתונים לחסותה של התינוקת, קוביות וג׳ולים ולוח האישקוקי ושעון משותק, כל כרתי ופלתי מן הגרוטאות המרובות, כדרך שסוחבים ומושכים חפצים להציל מן הדליקה, ואת כל הכבודה הזאת הבאתי לכאן, והנחתיה בערימה על השטיח, וקראתי בקול צוהל לחפות בו על רוח-עצב:

״כעת בואי ונעשה סדר כאן.״

התינוקת כיוון ששומעת את המלה סדר, מיד צולחת עליה רוח של כשרון המעשה ואהבת המלאכה. ״סדר, סדר, אני לבד!״ – קוראת היא בצהלה שכנגד, היא אוהבת כל שהיא אוהבת רק ביחידות. אין היא נוטה לשותפות. מיד פשטה ידה בגדוּד החפצים להפוך את הערימה למערכה סדורה על מדוריה ואגפיה. לגרש את התוהו ולהשליט את הסדר.

ואתם תדעו לכם: אין זו ממידתה של התינוקת לכפות את רצונה על עדת צעצועיה ולטלטל ביד חזקה כל אחד מהם למקומו המיועד לו. היא פועלת במשובה ונחת, במקל נועם ובדברים ערֵבים, חס ושלום לא על ידי הטלת מרדות. רבותה גדולה, למשל, לסחוב את הכושי בטלטלה ולהרכיבו על אפו ועל חמתו על גבי בובה פוזלנית בשביל שיהיה מצחיק מאוד, כי הבוּבה פוזלת לכאן והכושי דווקא מביט אל מעבר השני, וזה תמיד ככה, בוּבה פוזלנית לכאן וכושי טיפשון לכאן, ולא רואים זה את זה אף פעם. וזה מצחיק מאוד. אבל כושי כשמרכיבים אותו חזק על גבי בוּבה פוזלנית הוא מיד נשמט לו ונופל וטרח – טררח. לכן צריך לומר לו בפיוסים הרבה: ״כושי חמודון, חבוב שלי, אל תיפול, שב לך יפה-יפה, היה ילד טוב. כושון שלי!״

והגעו עצמכם, כמה יגיעות וכמה טרחות נופלות בחלקה של התינוקת כשהיא מתחילה לעשות את תסרוקתה של בוּבה יפת-התלתלים, וזו היא בּוּבה עקשנית וסרבנית. לא רוצה להסתרק. כואב לה, היא אומרת. היא אוהבת להיות פרועה. לא נותנת שימשכו לה בשערות. ברוגזנית מאוד ופעמים רעה נורא. אין התינוקת נוזפת בה חלילה, ואפילו לא גוערת בה. לא רוצה שהבובה תבכה, כי הבוּבה לא אוהבת כשכועסים עליה. אבל מה שלא תעשה הגערה תעשה ההסברה. לכן התינוקת משדלת במלים טובות ומלבבות. היא כך אומרת: ״ילדים טובים שלי, שמעו-נא!״ פעמים היא אומרת: ״חברים שלי, הסו, אני מדברת אֵליכם!״ ופעמים היא אומרת להם: ״אנשים שלי. תביטו אלי. כן, תביטו אלי!״ ויש שהיא אומרת להם: ״אתם הקהל שלי!״ וכך היא מכנה לעדה שלה בשמות כלליים שונים, הכול לפי הצורך והעניין. ומלבד זאת היא קושרת לכל אחד ואחד מן החבריה שלה כינויי-חיבוב וליבוב שונים לפי צורכי השיח והשיג שבינה לבינו. ולאחר שהכתירה אותו בשמו ההכרחי לו לאותה שעה ולאותו עניין, היא פותחת בעצם המשא-ומתן ומשפיעה עליו שידולים כדבר איש אל רעהו לציית ברצונו הטוב לפקודותיה, לעמוד במקום שנתייחד לו, לצעוד בכיווּן הדרוש, לבוא ביחסי-חברוּת עם שכנו הראוי לו, לשחק את התפקיד ההולם אותו במקום זה ובזמן הזה, לפעול בדיוק ובלב שלם לפי הוראותיה, כגון לצחוק או לדבר, להסביר פנים יפות או להיות ברוגז, להישיר מבט או ללכסן אותו, לצעוד ברגל ישרה או בדילוג רב, למחוא כף או לדפוק ברגליים, להיות שמוט לקרן-זוית כאות לעונש או להתפייס יפה-יפה ולהבטיח להיות כעת תמיד ילד טוב ולגמרי טוב ואף פעם לא עוד רע. ו״כולכם תהיו לי ילדים טובים. ושלא תבכו. אני לא אוהבת כשבוכים. ילד טוב לא בוכה אף פעם. אני האמא שלכם ואתם הילדים שלי, ואני נותנת לכם אוכל, ואני רוחצת אתכם, ואני משכיבה אתכם לישון. אתם בגנון שלי. מה, אתם רוצים סיפור? היום לא אספר לכם סיפור. אני עסוקה. סיפור לאחר-כך. לאחר-כך סיפור. ילד רע אתה כושי, אל תבכה. לא אוהבת בוכים. אני היום לא מספרת סיפוּרים. אני היום רופאה. אתן לכם זריקות. איפה הסינור שלי. איפה הסינור שלי?״

אכן, כל המכשירים והמטלטלים, כלי המשחקים ואביזריהם, נסחבו והובאו בערימה, אך הסינור דווקא נשכח. הסינור, הפועל ישועות ומחולל נפלאות, נשכח. זה תמיד כך: העיקר נשכח. כשמצילים מן הדליקה מתעלם מן הזכרון חפץ-יקר ראשון במעלה. וכמה שנאמר על אברהם ״ואל הבקר אץ אברהם״, ככה רצתי והבאתי את הסינור. וכשהתינוקת התעטפה בו לבשו כל העניינים פנים חדשות. ראינו בחוש כי רוח טובה, רוח נדיבה, אפפה את כל החבריה. שוב לא היה בין קהל הילדים אף בן סורר ומורה אחד, כי אם הכל קיבלו עליהם באהבה וברצון את מרותה של הרופאה, ספגו זריקות ואין מכלים, אין גועה בבכי, אין אומר רע לי, מר לי, או אי-אפשי ברפואה. ושוב עמדה לה לרופאה בינתה היתירה לפעול בהשקט ובביטחה, בחן ובשכל טוב. זה כך תמיד. הרופא או שהוא מרגיז את התינוק ומביאו לידי בכי, ולא רק העיניים שופכות דמעות, כי אם גם הלב משתפך ובוכה מאליו; או שהרופא קושר ידידות נאמנה עם התינוק ובטוב טעם ודעת עושה את התינוק רופא של עצמו. התינוקת פעלה לפי השיטה השניה וראתה ברכה במעשיה. זכתה ומלאכתה לרפא נעשתה כמעט על ידי החולים עצמם. הזריקות נעשו כדת וכל תחבושת נערכה כהלכה, וללא רוב טירחה. הרבה עושה, כנראה, שעת-רצון. המשמעת היתה במלואה, ״סדר, סדר״! – קראה התינוקת את הסיסמה השגורה בפיה, והפעם לא דרך צו ופקודה, כי אם בהבעה של נחת ושובע-רצון, הפורצת מפי האומן, שהשעה משחקת לו להוציא מתחת ידו דבר מתוּקן. ״סדר, סדר!״ – שנתה ושלשה, ואמנם, שר הסדר חגג את נצחונו. הכול היה ערוך ומסודר. מה שהיה תחילה ערימה נעשה מערכה כהלכה, מעין תערוכה או תפאורה עשויה ביד-חרוצים של במאי ומכונן, כל חפץ משובץ במקומו לפי המגמה והתכלית, תאווה לעיניים.

שמחנו הרבה על המערכה, ויותר מאתנו הצופים שבעה רוב עונג ונחת זו אשר מידה בא כל המפעל על תיקונו. כך הוא הדבר. כל אחד אוהב את יצורי-כפיו. אי אפשר לאומן מצליח בלי מוחין דגדלות. חכם חרשים, שאינו מחזיק טובה לעצמו, הוא זה, שאינו רואה ברכה במעשיו. אף יוצר העולם לאחר שאמר ״כי טוב״ הגיעו ל״ויכולו, שבת וינפש״, עשה שבת לעצמו. שבנו וראינו, ששכינת השבת שורה על התינוקת. היא עמדה שעה קטנה, או גדולה קצת, ידיה שלובות, בעיניים נוצצות הסתכלה במערכה. סקרה אותה בחמדה רבה, שפתיה הרחישו דבר-מה. סבור הייתי: היא אומרת ״כל מקדש״ מזמירות השבת. אלא שהיא לא ידעה עדיין קרוא ב״סידור״, ואהה, מימיה לא שמעה עדיין מפי איש זמר זה של השבת. אבל יתכן שחיברה לה ברוח היוצר המפעמת ״כל מקדש״ או – ״יום זה מכובד״ משלה. אין לדעת זאת. תינוקות, כשם שהם גונחים ואין שומעים, כך הם מחברים זמירות ואין יודעים. ולאחר כך, לאחר נחת-הרוח הגלויה והזמירות שבלחש, צלחה רוח של חדווה גדולה, סופתית ממש, על התינוקת, עד כי לא ידעה עוד את נפשה. וכשאדם נישא בסערת-חדווה גדולה מהו עושה? הוא עושה דברים הנעשים מעצמם, שאין להם לכאורה טעם ושחר. הוא פורץ בצווחות, גועה בצחוק, מוחא כפיים, חובט ברגליים, כן חובט ברגליים. סערה של שמחה והתלהבות בוקעת ויורדת כל עיקרה לרגליים ומרקידה אותו. ריקוד הרגליים נותן תמיד ניב לסערת הלב. הריקוד הוא המעולה שבצינורות להובלת שפע הרגשות. הריקוד הוא כלי של שמחה וממנו מוצא לכל שמחה. הריקוד הוא כוח הפועל וכוח הנפעל כאחד בכור המצרף של שמחת-עולם ואהבת-עולם. בריקוד קופץ האדם מתוך כלי החומר ונעשה מעין כלי חדש, כלי יקר, כלי הזהב היקר הנוצץ, כלי זהב הנפש, הפורקת מעליה עול הגוף ומבקשת להיות רק נשמה.

ואני בהביטי אל התינוקת הסובבת במחול-געש שבתי וראיתי גם את הנתיב השני אשר לריקוד, כי במחולה תרחף הרוח באנוש מעל לכל הוויות הבשרים, תקפץ ותדלג מעל להררי המניעות וגבעות המכשולים, אשר בחומר יסודם, עלי במת הזמן תחולל הרגל אחת הנה ואחת הנה כמערבל, מן הזמן והלאה תינשא כסופה, עלי משואות הזמן תדרוך הרגל המחוללת. אהה, אין ניב בשפת אנוש להביע זאת, כי מעגל המחול הוא המעגל הפנימי לעומת המעגל החיצון של ניב הלשון. אך זאת נחוש, כי המחול הוא מירוץ עם הזמן ומאבק עם מלאך הנצח, אם בסולם הזמן עלה נעלה ואם בדוגית קטנה נתרומם ונרד בנחת בשולי הים הזועף כל מחול עלי דבשת מתחולל.

גדול בענקים הוא גמל הזמן, והתינוקת, אשר עוד מחצית השנה מפרידה בינה לבין ג׳ שנות-חיים, מאד רכה וקטנה. ומה נהדר היה מראה היצור הקטן אשר יצא במחול על פני כדור-ארצנו, אשר הנהו ים ויבשת, הר ועמק, ארץ ושמים. זה היה מחול מעל לעולם ומלואו, מחול מדור אל דור. סובבה, סובבה במחול, ומפיה התמלטה קריאת עוז והתפעלות: – ״אני רוקדת, אני רוקדת, עוד מעט הריצפה תהיה למטה.״

הריצפה לא ירדה למטה. אך רגלי התינוקת מטו והיא צנחה כלפי מטה. חטמה נחבט. האם נחבל? היטב נחרדתי. האם חוק ולא יעבור הוא, כי אחרית שמחה תוגה? אך התינוקת העיפה עלי מבט בעצם מחולה שלא פסק, ולא עוד אלא גבר והלך, וקראה אלי בדיבור-נועם, השגור בפיה בשיחה ושיגה עם קהל ילדיה וחבריה: ״אין דבר.״

״די לסובב במחול, הנה… נפלת…״ אמרתי בחרדת-מבוגרים פחדנית ותפסתיה בזרועותי, להפסיק את פרץ מחולה ללא סייג. אך היא נשמטה מידי והוסיפה לרקוד.

״לא חשוב,״ זרקה לי מלמול, כדרך שנוהגים בטורדן.

ולפי שכף-ידה משמשה כאילו מבלי דעת בקצה חוטמה ונתעורר בי חשד, מוצדק לפי כל האותות שבפניה, שחוטמה נחבט, שאלתי:

״כואב?״

״לא כדאי לבכות,״ אמרה והטיחה כנגדי ניע-יד של ביטול, כפי שנוהגים בטורדן שאין לו תקנה ומירוץ-מחולה גבר והלך.

דומה, היא חוללה מעל למניעות והמכשולים, מעל למכות והחבלות ואולי היא יצאה במחולה לקראת חמדת הימים, אשר לא באו בכתב העתים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!