I. דברים לישוב העברי.    🔗

א¹ .    🔗

– – – אם כי פרחי הנעורים של היהדות הבריטית נמצאים עתה בצבא ומסייעים אף הם לשחרורה של הארץ מעול הלוחצים התורכים, עלינו לדעת היטב שהיהודים אינם עם צבאי. במלחמה זו ראינו בעינינו את התוצאות המרות אשר באו לעולם ע"י עם אחר שהנהו עם צבאי Par excelence.

עתידה של היהדות אינו בחרב, ״לא בכח, כי אם ברוח“. עם היהודים בעמדו מול הכח הצבאי הכובש של רומה, לא הצליח להציל את עצמו ע”י החרב, אלא ברוח שהיתה נסוכה בו ושצוררי ישראל לא יכלו לנצחו. זהו סוד קיומו של העם במשך שמונה-עשרה מאות השנים של חיי הגולה.

בעמדי עתה על המקום הזה, המקודש ע“י נבואות עתיקות ואשר הוקדש לעתיד להיות המקלט של אותו האור האינטלקטואלי הגדול, שאליו מקוה היהדות השבה לתחיה – האוניברסיטה של ירושלים, – יכול אני להביט מעל להווה של שפיכת דמים שגעוני, אל תקופת התפתחות של שלום בעתיד. אותם היהודים אשר הוכרחו, כמו העמים האחרים לפנות לרגע עורף לסדר השלום, ואחזו אף הם בחרב – עשו זאת רק כדי לעזור להציל את התרבות של העולם כלו מלהיות טרף לסערת הצבאיוּת הגרמנית. זאת היא חובה ונחוץ למלאותה – ובני הנעורים של היהדות הבריטית והאמריקנית מקבלים עליהם חובת המקרה למלאותה על שדה המלחמה לתועלת האנושיות. כאשר המקרה יעבור והשגעון המלחמתי ירפה, באופן שעמי העולם ישכנו בשלום זה ליד זה, אז יוכלו בני הנעורים של היהדות להשליך את חרבותיהם ולהפנות את לבותיהם אל הרוח, רוח החכמה. בימים הללו כשמחנות בנות מאות דיביזיות משמשות משען לקיומם ולמלחמתם של העמים – לא יוכל עם קטן כמעט לקוות, להחזיק מעמד בהשענו על כוחותיו בלבד, אם לא יהיה נעזר ע”י ידידים עצומים.

תודות לכחה של בריטניה הגדולה הגיעתנו בשורת התשועה, ותודות לדבר בריטניה הגדולה היתה אפשרית הנחת אבן-הפנה לאותו העתיד אשר על אודותיו חלם העם במשך דורות רבים.

רבותי, בלב מלא רגשי תודה על הכבוד שחלקתם לנו, אומר אני לכם בשם חברי ובשם שולחי, שלום וברכה!

אמרתם, אדוני, כי על־ידי עבודתכם הנמרצת בשארית כוחותיכם להקמת הבנין הגדול של תחית הארץ והעם, על אף המכשולים שפגשתם על דרככם, ע"י סבלנותכם הרבה בארץ, – זכיתם לבשורת התקוה הגדולה של הגשמת שאיפותינו. ואכן אמת היא שמסירותכם לעבודת הארץ נתנה לכם כח ועוז לשאת את כל התלאות שהתרגשו עליכם בסבלנות יתרה, עד שבאתם למומנט ההיסטורי החשוב הנוכחי.

אבל מרשה אנכי לעצמי, רבותי, להגיד לכם, (כי גם זה אמת), שלעבודתכם בארץ עזרה הרבה העבודה הציונית. היו זמנים שגשר רעוע היה נטוי בין עבודתכם בישוב ובין עבודת הציוניות למען הישוב, אבל סוף סוף הגשר הרעוע תוקן וכחותינו הפזורים נתאחדו. הכחות החמריים והרוחניים הולכים ומתרכזים וע"י אחוד הכחות ורכוז הרעיונות יש תקוה לאחריתנו.

(<חדשות מהארץ>, – 18 באפריל 1918).

ב² .    🔗

רבותי, עמנו ההיסטורי אין כחו בנשק ואין כחו במלחמה, המלחמה הנוכחית הראתה לנו דוגמה שממשלות אדירות, עם ספינותיהן הגדולות ותותחיהם היורקים אש, נפלו בלי הוסיף קום, ועמנו, העם ה״סבלן" המתפאר זה אלפי שנה בספר הקטן שהוא נושא בחיקו ממקום למקום, העם הנלחם רק בכח רוחו נגד המכשולים – העם הזה חי וקים ושמו לא ישכח מההיסטוריה. וע"י הסבלנות העצומה הזאת והרוח הכבירה המתנוססת בו, הוא יבוא לידי הגשמת אותה השאיפה שגדולי האומה העלו את נפשם לקרבן בעדה.

(<חדשות מהארץ>, 25 באפריל 1918).

ג³    🔗

עבר ועתיד לעמנו – ובתוך התחום הזה שבין העבר והעתיד מונח היסוד של ״שאלת היהודים". אינני רוצה למעט את חריפותה של שאלת הפועלים. אפשר שנכון הדבר שהפועל היהודי בארץ-ישראל עומד בקשרי מלחמה כבדה על קיומו; אבל מאידך גיסא גם זה נכון שעמים אחרים שלמו יותר בעד מולדתם משאנו משלמים. פועלי צרפת ואנגליה הביאו קרבנות יותר גדולים בעד האידיאל שלהם. וכעת, בשעת המעבר מתקופה לתקופה, אין לנו לחדד את השאלה הזאת.

הנואם הראשון פלט מפיו דברים שעמנו הוא עם פרזיטי, המשתחוה לעגל הזהב. רבותי! עמנו לא היה מעולם עם פרזיטי. הוא נתן במשך דורות קיומו הרבה ולא לקח מאומה. וחוץ מזה: החיים אינם מתקיימים רק על סלת כי אם גם על פסלת… אם כלל זה שייך גם לקרקע אינני יודע, בזה אתם בקיאים יותר ממני. אבל הנורמליות של עם היא הרציפות של קיומו, ההמשך מתקופה אחת לשניה, – ונורמליות זו אינה ניתנת להשבר.

אין לקבוע כיום מראש את תחומי עבודתנו בארץ בתקופה החדשה. אנו עומדים על סף המעבר מן המיצר אל הרוחה, אל הרחבת הגבולין של הישוב. המעבר לא יהיה בודאי קל ביותר, הוא יעלה לנו במאמצים ובמלחמות, אבל עלינו להיות נכונים לשאת את הכל בסבלנות.

מה שיעשה הזמן לא ידוע לנו, לפי שעה; נוטל אנכי הרשות לעצמי להגיד כי בו בזמן שבשאר הארצות הפועלים הם פרוליטרים גרידא, הנלחמים להטבת מצבם, פועלינו בא“י הנם פרוליטרים ויחד עם זה גם חלוצים ובתקותנו שמספר הפועלים בא”י ילך ויגדל כהמה וכהמה, אנכי מודה לכם על דבריכם.

(<חדשות מהארץ>, 2 במאי 1918).

ד⁴    🔗

מיור אורמסבי-גור היו"ר והמיור רותשילד! אנחנו הקשבנו בתשומת-לב מיוחדת למלים היפות שיצאו מן הלב, אשר אתה, המיור דברת אלינו, אל האספה הקטנה והגדולה הזאת. בשם הצירים ובשם האספה הזאת אני רוצה לדבר מלים אחדות.

עוד טרם הגיעה השעה להביע לך את תודתנו על כל מה שעשית בשבילנו. יכול אני לחזור על דברי שכתבתי לפני ימים אחדים למיניסטר לעניני חוץ מר בלפור: בהם אמרתי, שאין מלים בפי להביע את כל מה שעשית בתור קצין פוליטי, פה בארץ ובחו“ל. כולנו מקוים שינתן לך הכח להמשיך את עבודתך היקרה הזאת גם להבא. בעוד ימים אחדים תסע מפה ולכשתגיע לשם ותתראה עם ה״שיף” שלך, תמסור לממשלה הבריטית בשמנו בשורה מפה. תמסור לממשלה הבריטית, כי היהודים בשטח הנכבש, מראים אמנם לפעמים סימנים של אי-סבלנות, לפעמים אינם שבעי-רצון מאי-אלה מעשים, אעפי"כ הם מלאים אמון במלחמתה ובמטרת מלחמתה של אנגליה, ואת האמון הזה הוכיחו בכך שנתנו את הטוב ואת הצעיר שבתוכנו להשתתף במלחמה זו.

אנחנו יהודי הארץ בטוחים בסוף הטוב של המערכה הגדולה, הנערכת כעת באירופה, אנחנו בטוחים בנצחונכם!

זוהי רק בשורה, אשר אתה המיור אורמסבי-גור תמסור בשמנו, אולם הבשורה הזאת יוצאת מאותו המקום ומאותו העם שהבשורות היותר גדולות יצאו ממנו.

ועתה, אספה נכבדה! יכול אני להגיד שאנו רואים כבר את היסודות הראשונים של הבית הלאומי. אנחנו רואים לפנינו גם את הדרך שבה נוכל לבוא לידי – Modus Vivendi עם שכנינו, אשר יתן לנו את האפשרות לחיות פה בתור עם, מבלי לגרום רעה למי שהוא.

עוד לא הגיע הזמן למסור דו"ח מפורט מעבודת ועד הצירים, את זה נמסור לפני הועדה המייסדת שלנו שתתאסף בימי ועידת השלום, שבודאי חלק מכם ישתתף בה. תאמרו מה שתאמרו עלי ועל ועד הצירים, בדבר אחד לא תוכלו להאשים אותנו, באי-סבלנות. לכל דבר נגשנו בסבלנות. סבלנות זוהי הפרולה כעת, גם אתם צריכים לזכור אותה.

טרם שאסיים את דברי אני רוצה למסור לכם עוד דבר שבודאי ישמח אתכם. אתמול קבלתי את הידיעה התלגרפית הראשונה מרוסיה. התלגרמה הזאת נתקבלה בלונדון ונשלחה משם הנה. בה נאמר: בפטרוגרד חגגו מ־21–28 באפריל שבוע של ארץ-ישראל. ההצלחה היתה גדולה מאד. כמעט כל תושבי העיר היהודים לקחו חלק בחגיגה זו. בכל ערב ערכו אספות, בכל בתי הכנסיות נערכו תפלות. נערך קבוץ כספים בשביל א“י. היתה תערוכת פסול וציור של אמנים יהודיים וגם היא הצליחה מאד. שליאפין שר שירים יהודיים לאומיים, ביחוד ״התקוה” שהשתתפו בה 6000 איש. מקבצי הכספים עברו את כל הבתים היהודיים. כל העתונים היהודיים הוציאו גליונות מיוחדים מוקדשים לא“י באידיש וברוסית. בעיקר הצטיין יום ה-29 באפריל, שבו התחילו השעורים ע”ד א"י. גם במובן המוסרי וגם במובן החמרי, התוצאות טובות ביותר.

טלגרמה שניה שנתקבלה מהמרכז אומרת:

״הצירים שלנו אינם יכולים לע“ע לנסוע, באשר אי-אפשר לנסוע דרך פינלנדיה, אבל אנו מקוים כי יעלה בידיהם לנסוע בקרוב. העבודה בחלק הארץ, ששם יושבים בעיקר יהודים, בלתי אפשרית היא לרגלי כבוש הארץ; העבודה מצטמצמת לע”ע בעיקר בפטרוגרד, מוסקבה, רוסיה הצפונית וסיביר. הקשר עם יתר חלקי הארץ אינו אפשרי לרגלי מלחמת האזרחים. שלחנו 30 אלף רו“כ”.

זאת הבשורה הטובה הראשונה שהגיעתנו מרוסיה, ועכשיו תכנסו לסדר היום של האספה.

רק עוד דבר אחד רוצה אני להגיד לכם: אחרי יום עבודה מטריד אני רגיל לטייל תחת כפת השמים, ואז נדמה לי לשמוע קולות קוראים אלי: ״חכו! חכו!" גם לכם אני אומר כך: לע"ע צריך עוד לחכות. חכו עוד מעט! עלינו יעברו עוד חבלי לידה. אבל עתיד גדול לפנינו.

(ה<ארץ והעבודה>, קובץ ד', יפו, אלול תרע"ח).

ה⁵    🔗

בשעה זו נסתיים פרק אחד בעבודתי וגם בחיי שהם נתונים לעבודה זו. נסתיימה עבודה של ארבע שנים. העבודה היתה אטית אבל שיטתית ותמידית, והובילה למטרה שאליה היא נועדה. לא הגיעה עדיין השעה למתוח קו ולצרף את הסך-הכל של העבודה הזאת, כי היא לא פסקה ותמשך גם אחרי נסעי ע"י חברי ועד-הצירים הנשארים. חברי שבאו אתי יחד ישארו וימשיכו מה שהתחלנו, ועוד אחרים יבואו ויתוספו עליהם לעזור להם בעבודה. יבואו חברינו גם מרוסיה שנמצאים כבר בלונדון.

צר לי לעזוב את הארץ אעפ"י שנפשי עורגת ושואפת למנוחה; הייתי מבליג על חפצי זה והייתי בוחר להשאר ולהמשיך את עבודתי. אבל אין אני עוזב את הארץ לתור לי מנוחה מעבודתי, אלא מפני שקרוא אני לעבודה אחרת. אבל גם את העבודה פה לא אזניח.

ברשותכם אדוני הנני למסור לכם דברים אחדים היוצאים מתוך הכרה פנימית שבאה לי במשך זמן עבודתי.

אין אני מפחד מפני המכשולים החיצוניים שנפגשים בדרך עבודתנו, יהיו המכשולים מה שיהיו ויבואו מאיזה מקום שיבואו. וגם עובדה זו שלע"ע לא נתמלאו כל הדרישות, אינה יכולה לגרום לרפיון ידים, או לרשלנות כל שהיא. חושש אני רק ליהודים עצמם. הבה אבאר לכם את דברי: עם ישראל, יודע לשאת הרבה ולסבול הרבה, וגם לעשות דברים כבירים ונשגבים. יש בו התלהבות עצומה שמביאה לידי מעשים חשובים. אבל ההתלהבות היא לרגע, ועלולה היא לדעוך מיד כשמחשבתם אינה מתגשמת בבת-אחת, בדרך של מהפכה. חסר להם ליהודים כח של עבודה מתמידה, שיטתית ואטית, המכוונת להגשמת שאיפות נעלות ואידיאלים נשגבים; עבודה זו מכיון שהיא נמשכת וצריכה להיות נמשכת דורשת היא קרבנות גדולים שאינם נראים וגלויים לכל עין רואה, אלא שהם מתגלים לכשתגיע שעת גלויָם. וחושש אני שלעבודה כזאת אין היהודים מסוגלים, – אבל דוקא עבודה זו נחוצה לנו ולא סגי בלעדיה.

מן הראוי היה שנלמד מה שהוא מן העם האנגלי. בתחלת המלחמה לא היו האנגלים מוכנים לה, בשעה שנגדם עמד שונא מזוין ומוכן למלחמה. וכל זה לא הבעית אותם ולא הרפה את ידיהם. בלב אמיץ ושקט ותחת יריות התותחים ופגעי המלחמה התכונן העם האנגלי לצאת נגד שונאיו, והנהו עומד עכשיו ערוך לקרב לא פחות מיריבו. זהו הכח המנצח! לא התלהבות לרגע אלא אש תמיד דולקת ומאירה לו את דרכו אשר הוא הולך בה. וזהו מה שחסר לנו. אמנם יודע אני סבת הדבר, מדוע חסר לנו מה שיש לאחרים. להם יש בסיס תחת רגליהם, להם יש ארץ ולנו חסרה הקרקע, אנו תלויים באויר; אבל גם להשיג את הארץ אי אפשר יהיה לנו אם לא נסגל לעצמנו את השאיפה הממושכת ואת ההסתגלות לעבודה ממושכת ואטית. וכה הננו נמצאים במעגל קסמים, אין לנו כח עבודה מתמיד בשביל שחסרים אנו בסיס והננו מחוסרים קרקע בשביל שאין לנו כח עבודה מתמיד. תפקידנו הוא איפוא, לפרוץ את מעגל-הקסמים הזה ולצאת למרחב.

במשך זמן שהותי פה התאפקתי ולא דברתי על עבודתי ותוצאותיה, אעפ"י שהיה לי על מה לדבר. היו מעשים והצלחות בתוך עבודתי שגם בלי להגזים כל שהוא אפשר היה לתקוע ולהתריע עליהם תרועות נצחון. הנני נמנע מכל זה ואני רק חוזר ואומר לכם, כי הדבר הראשון והנחוץ שעלינו עכשיו לעשות הוא להכשיר את העם לעבודה שיטתית ולהשריש בתוכו את הרגש וההכרה בהכרחיותה ותועלתה של עבודה ממין זה, שבה אני מברך אתכם בשעת צאתי והפרדי מכם.

לאן פני הולכים ברגע זה, איני יודע. אפשר שמלונדון אסע לאמריקה, ואפשר שאשוב הנה. אם כה וכה, אני, נפשי וגופי קשורים לארץ זו. הגשרים שחברו אותי למקומות אחרים כבר נהרסו מאחרי ואי אפשר לי לשוב בהם. אני מברך אתכם כי השנה הבאה תביא לא את אתחלתא דגאולה כי אם את המשכה.

(<חדשות מהארץ>, 4 באוקטובר 1918).

 

II. דברים אל הערביים⁶    🔗

מתוך רגש של אחריות גדולה אשא את דברי ברגע חשוב זה. יש את נפשי לדבר על שלום, אחדות ועבודה משותפת בין העדות השונות, אשר באי-כוחן התכנסו כאן. אמנם עוד תנאי-מציאות מחרידים ומרגיזים מקיפים אותנו מסביב; אמנם עוד יגיע לאזננו קול רעם התותחים ממרחק מלין מספר מאתנו, וכלי-משחית פולטים עוד את כדוריהם מעל הגג המכסה על ראשינו. אבל-אי אפשר שלא להרגיש, ואין ספק כי אמנם כזאת תרגישו כלכם, שאיזה רוח כמוס ונשגב, דבר היוצא לגמרי מגדר הרגיל, מרחף על אספתנו זאת.

כאן, במקום הזה, בירושלים, עמדו אבותי לפני אלפים שנה, כאן הגו את מחשבותיהם, מכאן שלחו לעולם את בשורתם הנעלה; כשלח איש את לחמו על פני המים שלחוה, והנה ברב הימים מצאנוה; זרם המים החזיר אותה אלינו, אל יוצאי-חלציהם. ופה נמצאים אנחנו בליל שמורים זה, מאוחדים תחת כנפי אדירת הממשלות בעולם, הלוחמת על אידיאלים נשגבים, שמקורם בהערצת נביאי ישראל קדמונים. כאן, במקום הזה הביעו חוזינו ונביאינו את משאת נפשם הגדולה על שלטון הצדק והשלום בעולם, וכאן אנו חוסים עתה בצל קורתם של באי-כח העם הגדול בעמים, חובבי כתבי הקודש, ועם גדול זה אמר לנו, כי פעלנו בארץ זו מלפני אלפים שנים לא נשכח מלב וכי יש שכר לבריתנו ולמסירותנו הנאמנה לארץ האבות.

לא זר אנכי בארץ זו, אם כי נולדתי בקצה הצפון, ואף אחד מאחי הפזורים בעולם איננו זר לה. בהתאזרות כח כבירה, במלחמות ובמהפכות הגנו אבות אבותינו בזרוע-גבורים על זכותם הקימת-לעד על מקום קדוש זה; ורק לאחרי שהוכרעו ע“י מאורעות איומים ומלאי-דם, יותר גדולים מאלה אשר אירעו בימינו בבלגיה ובארמניה, רק אז הוצאה ארץ-ישראל מרשותם. אבל אבותינו לא ותרו על זכותם עליה. במקום א”י הגשמית יצרו להם א“י רוחנית ומוסרית, אשר עמדה כסלע איתן כנגד כל הכחות המהרסים שבעולם. ולפיכך אין אנחנו באים עתה לא”י, אלא שבים אנו לגבולנו; שבים אנו על מנת לקשר את מסורת עברנו המזהיר אל העתיד, על מנת לברוא שוב פעם מרכז יהודי גדול, אשר אולי יהיה למקור חיים חדשים לעולם הנמק ביסוריו; ומרכז כזה, למען תהיה בו ממשות צריך שישען על בסיס ממשי, עליו להכות שרשים בקרקע, עליו לינוק מאדמת א"י. לשם זה יש בדעתנו לברוא כאן תנאים להתפתחות חומרים ומוסרית בשביל אלה מבני עמנו, אשר ברצונם החפשי החליטו לבוא הנה. ובטוחים אנחנו, כי אמנם אפשר יהיה הדבר; מן ההכרח הוא שאפשר יהיה לעשותו, לא לרעתן של העדות הגדולות אשר התאזרחו כבר בארץ, אלא להפך לטובתן.

די קרקע ודי מקום יש בא“י – כך הגידו לי גם רבים ממנהיגיכם – להושיב בה אנשים פי כמה וכמה מהמספר היושב בה עתה. וכל החששות אשר הובעו בגלוי ובסתר ע”י הערבים, פן ינשלו אותם מהאדמה שהם יושבים עליה, אינם אלא פרי טעות גסה ביחס להשקפותינו ושאיפותינו, או פרי מעשי תעתועים של שונאינו המשותפים. הן מצד הרוחני והן מצד החומרי מוטב לנו לחיות בשלום, ורק בתנאי זה תהא אפשרית התפתחות הגונה של הארץ.

בידי חלוצינו עלה הדבר להוכיח, כי אפילו תחת השלטון המדכא של הממשלה התורכית יכל יכלו להפוך מדבר שממה למושבות פורחות, ומה לא יוכל, איפוא, לעשות ישוב עובד, חרוץ ונבון בתנאים נוחים, תחת שלטון חזק וישר? הוא יצליח להפוך שוב פעם את א“י לארץ זבת חלב ודבש, ומפרי השנוי הזה יהנו במדה שוה כל תושביה. לזה שואפים אנו בתום לבנו, ובכל הקדוש לכם אשביעכם להזהר מבאורים בלתי נכונים ומפרושי-שוא. אל תאמינו לאלה הלוחשים על אזניכם, כי השלטון המדיני העליון יעבור, אחרי המלחמה, כלו לידינו. יותר מדי מכירים ויודעים אנו את הקושי שבשלטון ואת האחריות שבו. וחושש אנכי, כי כיהודים כערבים התבוננו בתשומת לב מרובה לגורלן של ארצות שונות בזמן הזה, שיכולות לשמש לנו לקח חמור, המלמדנו את האמת הגדולה, כי שלטון עצמי בזמננו הוא מדע מרכב אשר לא ביום אחד ילמדוהו העמים; למוד קשה וארוך מפי מורים מומחים ונאורים דרוש לכך, ואנחנו הציונים מודיעים כי חפצנו הוא שהשלטון הפוליטי העליון בארץ זו ימסר לידי אחת הממשלות הדמוקרטיות-תרבותיות, אשר תבחר לשם זה ע”י חבר-העמים. חפצנו הוא שממשלה זו תחזיק את הארץ בידיה כערבון, עד אשר יוכשרו תושביה לשלטון עצמי. במצב הדברים הנוכחי – לא לי לומר, מי ומי תהיה הממשלה הזאת. אבל העם העברי קבוע יקבע את יחסו לענין זה בעוד מועד, ובבוא יום השלום המקווה ירים בודאי את קולו ויחוה את דעתו ודרוש ידרש, כי יושם לב לתביעתו בשאלה חמורה זו, שחייו תלויים בה. אך הרשוני נא לומר כי לפי המצב הנוכחי אין אנחנו מאמינים שלטובת הארץ יהיה הדבר אם יעשוה בין-לאומית, יחלקוה חלוקה כל-שהיא או ישימו עליה השגחה כפולה או מרכבת. ארץ-ישראל בשלמותה צריך שיהיה לה בעל אחד, צדיק וישר, אחד ואין שני לו.

באהדה יוצאת מן הלב ובהתענינות חזקה מתבוננים אנחנו למלחמת החופש שנלחם עתה העם הערבי העתיק. את כוחות ערב המפוזרים רואים אנו בהתאחדם ובהתאגדם תחת עינן הטובה של ממשלות הברית וחובבי השלום, ומבעד הערפל אשר נוצר ע"י המלחמה נשקפות לנו אפשרויות פוליטיות חדשות וכבירות. רואים אנו שוב פעם התהוות גוף פוליטי ערבי חזק ומאוחד, השב לתחיה ועומד לעורר לתחיה את המסורת הנהדרה של המדע הערבי ושל הספרות הערבית, שהם קרובים כל כך לרוחנו. קרבה זו מצאה לה את בטויה המזהיר ביחוד בתקופה הספרדית של ההתפתחות העברית-הערבית, כאשר טובי סופרינו כתבו והגו בשפה הערבית באופן חפשי כמו בשפה העברית.

מצפון, מעבר לרוּכסי ההרים, עתיד להתנער בעוז נצחון העם הארמני, המשלם עתה מס-דמים כבד לאויבו הנורא, ולדרוש בגאון את משפטו וזכותו לחיות בשלוה על האדמה הרוויה בדם מיטב בניו – ואני תקוה כי קבל יקבל את זכותו זו. מרגישים אנחנו, כי לשלשת העמים האלה – לערבים, ליהודים ולארמנים, אשר סבלו יותר מכל יושבי תבל, יש אולי הצדקה יותר מאשר לאחרים לדרוש חיים עצמיים, חיי חופש והתפתחות מתוך מנוחה.

אנחנו היהודים מבקשים את האפשרות של התפתחות לאומית חפשית בא“י. ועל פי הצדק והיושר לא יתכן שישיבו את פנינו ריקם. אנחנו רוצים לעבד את אדמתנו, העזובה זה עדן ועדנים, על פי השיטות הכלכליות החדישות ועל בסיס של צדק, בהמנענו מהשגיאות אשר ארצות אירופה המתקדמות מתחילות רק עתה להשתחרר מהן. רוצים אנחנו חוץ מזה לסייע לכך שארץ-ישראל תהיה שוב פעם למעין חכמה ומוסר לעולם כלו, – דבר אשר יושג ע”י יצירת אוניברסיטה עברית, מרכז רוחני גדול ופתוח לפני-כל, אשר בו יקבלו דברי האמת של נביאינו בטוי חדש בצורה מודרנית. בכל העבודה הזאת, בין חקלאית ובין רוחנית, לא נגע לרעה בשכנינו בארץ-ישראל. אדרבה, עוד נעזור להם לעשות את חייהם מלאים ועשירים יותר. ואל נא תעריכו את עזרתנו למטה מערכה האמתי. אמנם מעט מזער אנחנו פה לפי שעה, אבל עיני בני עמנו הפזורים בכל קצוי תבל נשואות אלינו ולמעשינו פה.

העיר ירושלים, שאני מדבר בה הערב, עיר הקודש היא לנו, ולכן מסוגלים אנחנו לכבד רגשות עמים אחרים, אשר ירושלים קדושה בעיניהם. בשום אופן אין לנו השאיפה להתנקש במקומות הקדושים, אשר המושלמים או הנוצרים נושאים אליהם את עיניהם ביראת-הכבוד. רוצים אנחנו לחיות עם כלם על הבסיס של סבלנות ושל כבוד איש לרעהו. בשורת רצון טוב כזה שתצא מירושלים תועיל הרבה להוציא חשדים מן הלבבות ותעורר בהן את התקוה לחיים חדשים וטובים מחיינו עתה.

זרוע אלהים נחתה עתה על שכם עמי אירופה, נאחד כלנו את תפלתנו, שנחת זרוע זו לא תהיה קשה ביותר.

(<חדשות מהארץ>, 16 במאי 1918).

 

III. אבן הפנה    🔗

א    🔗

הרעיון ליסד, בלי אחור, אוניברסיטה עברית בירושלים עורר בחוגים ידועים את הרושם, כי יש בזה נסיון לצמצם את כל הציוניות בגבול התרבות, לשנות את הציוניות המדינית לציוניות רוחנית בצורתה המוגבלה ביותר וכו'. זהו מושג שוא. אנכי וחברי הקרובים לי הננו עומדים על בסיס הציוניות הגדולה והמקיפה, המאחדת בתוכה את התפקידים היסודיים: הפוליטי, הישובי, והתרבותי. ודוקא משום כך אנחנו חושבים את יסוד האוניברסיטה לדבר שאין לדחותו.

על דבר הערך התרבותי של האוניברסיטה למותר הוא, כמובן, להרבות דברים. אנכי רק רוצה להזכיר שוב לבעלי הספקות, כי בתנאי הגלות כל עבודה תרבותית היא גם פוליטית – ואולי היא גם האמצעי העיקרי של העבודה הפוליטית. בתנאי הגלות קשה עד מאד לברוא מוסדות לאומיים אשר יהיה להם אופי פוליטי ברור, ואשר יאחדו ביחד עם זה את יהודי כל הארצות. משום כך, תחית התרבות העברית היא לבדה הנה הצורה הנאמנה והקימת לעבודתנו הפוליטית העולמית. עוד עלולות להיות בעתיד תקופות לא מעטות, עת בארץ זו או אחרת תכבד עלינו, לרגלי תנאי המקום, העבודה בדרך לאחוד המדיני של היהודים. ואולם השפעת האוניברסיטה שגבולי המדינות לא יעצרו בעדה מעבור, תסייע תמיד למרץ הפוליטי-לאומי ותעזור לנו לעבור את ה״נקודות המתות". אנכי בעצמי הנני אחד מעובדי המדע, ובעיני, כמובן, חשובה מכל, המטרה המדעית של האוניברסיטה. ואולם ביחד עם זה עלינו להכיר באופן מוחלט, כי האוניברסיטה העברית עלולה להיות לכח פוליטי מניע, כח כביר אשר כל מרחק לא יהיה לו למעצור, מרכז-אונים אשר ממנו יצא זרם-עז לכל פזורי היהדות.

ואולם בתקופה הנוכחית ביחוד מקבל הערך הפוליטי של האוניברסיטה חשיבות יתרה. אנחנו עומדים ברגע קשה עד מאד: מצד אחד – עבודה התישבותית במדה רחבה אפשרית היא רק בזמן שיש יכולת להסיע המוני אנשים ולהעביר סכומי הון גדולים. כל עוד המלחמה נמשכת אין גם להעלות דבר כזה על הדמיון. וגם בשנים הראשונות שלאחרי המלחמה נהיה מוכרחים להתחשב עם התקופה אשר בה ילכו וישובו לקדמותם סדר העולם ובנינו. הדבר מוטל בספק אם נוכל, בטרם שיקבלו החיים את דמותם הרגילה, להביא לידי שמוש בארץ ישראל את כל כחותינו האצורים בקרבנו, יען כי מפוזרים הם הכחות האלה על פני כל הארצות. ומצד שני יתאמצו מתנגדינו ביחוד בתקופת המעבר הזאת להתגרות בנו למען הכריע אותנו. ובשביל כך חשוב בשבילנו ביחוד עכשיו לאחוז בתכנית עבודה אשר, ראשית, אפשרית היא גם לפני שישוב להיות בעולם סדר החיים הרגיל, ואשר, שנית, עלולה היא יותר מכל תכנית עבודה אחרת לאחד את המפלגות השונות שביהדות, ולבסוף, בטוחה היא מתגרות מתנגדינו יותר מכל סוג עבודה אחר.

פעולת האוניברסיטה יכולה להתחיל בטרם משברי ים החיים ינוחו מזעפם. הנסיון הראה, כי הרעיון על דבר אוניברסיטה עברית מעורר תשומת לב גם בקרב החוגים אשר לכל שאר גלויי הציוניות הם מתיחסים באיבה או בשויון נפש. יותר מזה – היו מקרים, עת חוגים בעלי השפעה שבתוך היהדות נמשכו לציוניות רק הודות לרעיון על דבר האוניברסיטה. ולסוף, העלילות אשר תפגענה בנקל – ביחוד בתקופת מעבר – בכל דרישה ישובית או פוליטית, אין להן שליטה במדה כזאת ביחס למפעל תרבותי.

ואולם גם בשביל ההתישבות במובנה היותר צר אין האוניברסיטה כלל וכלל דבר המשולל ערך. הנסיון המוגבל של הגמנסיה היפואית הוכיח את זה למדי. איש לא יכחיש, כי הגמנסיה מלאה תפקיד חשוב בתור כח מושך ביחס לחוג ידוע של מתישבים – היא נהיתה לגורם ישובי ממשי. משפט זה יתאמת במדה עוד יותר רבה ביחס לאוניברסיטה! עלינו לזכור, כי זרם העולים אשר נחכה לו יבוא מארצות תרבותיות. בשבילנו חשוב עד מאד לקבוע באופן מוחלט את ההכרה, כי הכניסה לארץ-ישראל איננה קפיצה לתוך המחשכים, איננה ירידה תרבותית. האוניברסיטה תסיר את המעצור הזה, שעל דרך רבים הוא גדול מאד, אלפי צעירים מלאים כח עלומים יעלו לארץ-ישראל רק בגלל האוניברסיטה – ורבים מהם יקבעו בארץ את מושבם. המתישבים האלה יהיו בעיקר מורי דרך ומסדרים, והם יגררו אחריהם גם עולי גולה אחרים.

את תכנית האוניברסיטה – בתור התחלה – אני מתאר לי באופן כזה.

ראשית – הפקולטה ללמודי הרפואה על כל מחלקותיה ועל כל המוסדות התלויים בה: המעבדות והמרפאות. חוץ מתפקידיו הרגילים שיש לו למכון-למודים כזה, הוא יכול להיות גם גורם חשוב בהטבת מצב הבריאות שבארץ ולהיות לעזר רב במלחמה נגד המחלות המיוחדות השוררות כאן. אני מצדי חושב, כי טוב יהיה לכונן את המכון הזה בהתאם אל הפקולטות ללמודי הרפואה אשר בצרפת – עם מכינה מיוחדת לשעורים במדעי הטבע, שתהיה כעין מחלקה בפני עצמה. את מוסד-ההתחלה הזה אפשר יהיה להרחיב ברבות הימים ולהפכו לפקולטה מיוחדת ללמודי הטבע.

שנית – מחלקה ללמודי הפילוסופיה, או, אם תחפצו בשם אחר, ללמודי היהדות – מין Faculté de Lettres למכון-למודים זה צריך להיות תפקיד כפול. אחד מתפקידיו יהיה להקנות השכלה כללית רחבה בספרות ובפילולוגיה, במדעי הסוציאולוגיה והכלכלה. התפקיד השני – דעת היהדות. בזה נכללים כמובן למודי חקירה בהיסטוריה העברית, בשפה ובספרות הישנה והחדשה. אבל בזה כלולה גם דעת הפרובלימה היהודית לארצותיה, הצד החברתי והצד המשפטי שבשאלה זו. הפרובלמות הישוביות לכל ענפיהן השונים: השאלות הלאומיות, האוטונומיה בגלות, שאלת הלשונות; התנועות שבקרב היהדות וכו' – כל זה ישמש לנושא מדעי אשר תקבע לו שיטה. מכון הלמודים הזה יחנך עסקנים צבוריים במובן היותר רחב של המלה הזאת, וברבות הימים יטביע את חותמו על החיים החברתיים אשר ליהודי כל העולם. מאמין אנכי כי עוד יבוא יום, עת השפעת מכון הלמודים הזה תגדל לא רק בא"י עצמה, אלא גם בארצות הגולה תחיב דעת הקהל את כל עסקן צבורי, התובע מקום פחות או יותר חשוב בחברה, כי ישב אם הרבה ואם מעט בתוך כתלי בית הלמודים הזה.

לכונן בית מדרש למדעים כזה הוא דבר קשה עד מאד. לי נדמה, כי במקרה זה אין אנחנו צריכים להשתמש בתכנית קבועה שישנה כבר. עלינו להזהר לבלי לברוא בית למודים מטפוס בתי המדרש הידועים בשם Hochschulen für Wissenschaft des Judentums או Rabinerschulen להפך, דמיוני מתאר לי, כי תוסד במה גדולה אשר מעליה יטיפו באופן חפשי טובי בניו של העם העברי. אנחנו נזמין אנשי מדע יהודים מכל ארצות תבל, אשר במשך זמן מוגבל יקריאו שעורים במקצוע המדע שלהם לפני קהל בלתי מצומצם, אשר ישתתפו בו גם אלה הקרואים תלמידים וגם שומעים חפשים. ביחד עם השעורים האלה יהיה מקום גם לשיחות אינטימיות, בין המורים ובין שומעי לקחם, כאותן שיחות הלמוד המצויות באוניברסיטאות שבגרמניה והידועות בשם סמינרים, אשר ישתתפו בהן בעלי הכשרונות מבין התלמידים המקדישים את עצמם לחקירת מקצוע מדעי מיוחד.

כבר בראשית הוסדה של האוניברסיטה העברית צריך לתפוס בה מקום חשוב יסודה של תחנת נסיונות לחקלאות. יכול להיות, כי תחנה זו איננה צריכה להמצא בירושלים, אלא במקום אחר המתאים יותר למטרתה, אבל א"י היא קטנה, והאוניברסיטה הלאומית, אשר מרכזה יהיה בירושלים, יכולה להתפזר בכל הארץ. תחנת נסיונות כזו אפשר בנקל להרחיב ולהפכה למחלקה מיוחדת ללמודי החקלאות.

עיקר אחד מוכרח להיות טבוע באופי עבודתנו: כל מה שעתיד להוסד צריך להיות נעשה בעזרת הכחות היותר מוכשרים ולהבנות באופן הטוב ביותר. מוטב לנו שניצור בתחלה את המוסדות הללו בתבנית לא גדולה, אבל שישמשו כגרעינים בריאים אשר מהם יתפתח ברבות הימים אורגניזם חזק. לנו דרוש מה שטוב ומה שיפה ביותר!

אחד ממכשירי האוניברסיטה היותר חשובים היא כמובן, ספריה המסודרת באופן טוב. חוץ מזה נחוץ לברוא הסתדרות, אשר תתחיל בלי אחור לעסוק בהכנת הספרות הלמודית הנחוצה בשפה העברית.

תפקידנו הוא מורכב וקשה, אבל גמול רב שמור בצדו.

(<על הסף>, – ירושלים תרע"ח).

ב⁷    🔗

הנחנו היום את אבן הפנה לאוניברסיטה העברית, אשר תבנה על גבעה זו, הצופה על פני העיר ירושלים. ורבים מאתנו יראו עתה בודאי בחזון רוחם תמונות מהמאורעות ההיסטוריים הקשורים בירושלים, – מאורעות אשר קבעו לעצמם ברכה בירושת הדורות. אין זאת הזיה מופרזה אם נתאר לנו, כי נשמות גדולינו, יוצרי ההיסטוריה שלנו, מרחפות עתה על ראשינו, מאצילות מרוחן עלינו ומעוררות אותנו ללכת קדימה, לקראת תפקידים חשובים. ורבים ישימו את לבם ביחוד אל הסתירה הגלויה בין החגיגה של היום ובין מחזות המלחמה במרחק מילין אחדים מאתנו. כי הלא רק לשעה קלה אנו מרשים לעצמנו להתרומם מעל למציאות, לקרוע את צעיף המלחמה ולשלוח מבטנו אל העתיד.

לפני שבוע צמנו את צום תשעה באב, המזכירנו את חורבן בית-מקדשנו ואת הפסקת הקיום המדיני של עם ישראל לדורות. אבל במשך דורות ארוכים מאַנוּ, אנחנו העם קשה-העורף, להודות במפלתנו, והנה עומדת עתה שוב ״יהודה השבויה" על סף הנצחון: במקום זה, בתוך המון האסונות והפגעים של המלחמה, יברא הגרעין הראשון של החיים החדשים. עד עתה יצאנו ידי חובה אך בדבורים על הקמת הריסות ועל תקונים. ואמנם יודעים אנו, כי בלגיה וצרפת השדודות, פולניה ורוסיה ההרוסות צריכות להבנות, וגם בנה תבנינה מחדש. אבל בבנין אוניברסיטה עברית אנו מרחיקים ללכת מעבר לגבול של תקונים והקמת הריסות: אנחנו יוצרים, בעוד נמשכת המלחמה, יצירה אשר תשמש סמל של חיים יותר מתוקנים בעתיד. ויאה הדבר שבריטניה הגדולה, בעזרת הממשלות בנות-בריתה הגדולות, תפרש בימי הצער והתלאות האלה את כנפיה על האוניברסיטה הזאת. בריטניה הגדולה הבינה, כי דוקא משום כך יש צורך להתרומם מעל המקרים ולתת מעוף לדמיון בני-תבל על-ידי קול-קריאה נאה זה.

מהו הערך של אוניברסיטה עברית? מה יהיה תפקידה? מאין תקח את תלמידיה ומהי השפה שתדבר בה? – במבט ראשון יראה הדבר תמוה, אם בארץ שמספר תושביה מועט כל-כך, שהכל צריך להתחיל בה מראש, שהיא חסרה עוד דברים פשוטים שבפשוטים, כמו דרכים מתוקנות ונמלים, – אם בארץ כזאת אנו אומרים לברוא מרכז להתפתחות רוחנית ושכלית. אבל דבר זה לא יהיה תמוה בעיני אדם, היודע את נפש עם ישראל. אמנם שאלות חברתיות ופוליטיות גדולות תעמודנה עוד לפנינו ותדרשנה את פתרונן, אולם אנחנו היהודים יודעים מתוך הנסיון, כי בשעה שיהיה כר נרחב לפעולת המחשבה ומרכז לפיתוח ההכרה העברית, תצטרף אליהם היכולת לספק גם את צרכינו החמריים.

בתקופות היותר מרות של קיומנו בקשנו מחסה ומגן בכתלי ישיבותינו ובתי מדרשנו, וגופו השבור של היהודי מצא מרגוע ונחמה בלמוד התורה, אשר עליה מסר את נפשו. בתוך אפילת הגיטו ולחצו התנוססו לתפארה הגדולים שבבתי-האולפנא, אשר בהם ישבו בחורי ישראל לאלפים לרגלי רביהם ומוריהם הגדולים; בתי-מדרש וישיבות אלה שמשו אוצרות רחבי ידים למרץ והעוז של רוח ישראל, אשר שמר על קיומנו הלאומי במשך הדורות הארוכים של רדיפות ואשר, בנפול כתלי הגיטו, קם לתחיה ופריחה לטובת האנושיות כלה. חכמי בבל וירושלים, הרמב"ם והגאון מוילנא, לוטש הזכוכיות מאמשטרדם וקרל מרכס, הינריך הרץ ופאול אהרליך – אלה הן טבעות חשובות אחדות בתוך זו השרשרת הארוכה והבלתי נפסקת של התפתחות רוחנית. האוניברסיטה, או המכללה, כאשר שמה יעיד עליה, תלמד את כל החכמות אשר רוח האדם תכילן. שום הוראה לא תביא פרי בזמננו אם לא תהיה רוח החקירה והבדיקה; וחובת אוניברסיטה מודרנית היא לא רק לגדל אנשים פרופסיונליים, אלא גם לתת את האפשרות לכל הנוטים ומסוגלים לכך, שיקדישו את עצמם למחקר מדעי ללא מעצור וללא הפרעה.

וכך תהיה האוניברסיטה שלנו מקלט למאות צעירים עברים בעלי-כשרון, אשר השאיפה ללמוד ולמחקר עיוני – ירושת אבות מדור דור – הכתה שרשים עמוקים בלבם, ואשר ברוב המקרים הם מוכרחים להשקיט עתה את צמאונם הבוער בסביבה לא-יהודית ולפעמים קרובות גם בסביבה הרואה אותם בעין לא טובה.

אוניברסיטה עברית? כן. ואינני מאמין שיש פה מי אשר יוכל לתאר לפניו אוניברסיטה בירושלים, והיא איננה עברית. הדרישה, שהאוניברסיטה צריכה להיות עברית, מיוסדת על הערכים אשר יצרו העברים בארץ זו ומסרום לעולם כלו. פה, במעמד באי-כח שלוש הדתות הגדולות של העולם, אשר למרות הבדלים מרובים הן בנויות כלם על האמונה באלהים, שנגלה למשה רבנו; בפני עולם זה, אשר נבנה על תורת ישראל, שלם מס לנביאי-ישראל והודה בערכן הרוחני והשכלי של יצירות עם ישראל – הרי התשובה נתנת: מטרת האוניברסיטה היא לעודד את העם היהודי לכך, שיוסיף לחקור ולגלות את האמת. האם תהיה זאת עזות יתרה, אם במקום זה, בין הרי אפרים ויהודה, אביע היום את בטחוני, כי נביאי ישראל עוד לא חדלו לגמרי מעל פני הארץ, כי בצל קורת האוניברסיטה הזאת תתעורר לתחיה רוח הנבואה האלהית אשר שכנה לפנים בקרבנו: האוניברסיטה תהיה נקודת המרכז של החזרת העטרה ליושנה – עטרת ההכרה העצמית שלנו, אשר נתרופפה הרבה לרגלי פזורנו הגדול בעולם. באטמוספירת-ההרים של הגבעה הזאת תוכל הכרתנו הלאומית להיות מתפשטת ומתרחבת, מבלי התרופף על-ידי כך; הכרתנו תאיר באור חדש, וצעירינו ישאבו כחות חדשים ממקורות עבריים. ואחרי שהאוניברסיטה תהיה עברית, הרי כמעט שאין מקום לשאלת השפה בתוכה. על-פי טעות מתמיהה הביטו רבים על השפה העברית כעל אחת השפות המתות, בשעה שבאמת לא נכרתה מעולם מפי יושבי-תבל.

אמנם לרבים מאתנו היהודים נהפכה השפה העברית לשפה שניה, אבל לאלפים מבני עמי הנה והיתה תמיד השפה הזאת – שפת הקדש. ובחוצות תל-אביב, בכרמי ראשון ורחובות, בחוות חולדה ובן-שמן כבר נהפכה השפה לשפת אם. פה, בארץ-ישראל, בתוך בלבול זה של לשונות, מצוינת השפה העברית בתור השפה היחידה, שבה יוכל כל יהודי לבוא במשא-ומתן עם כל יהודי אחר. ואין לי צורך להתעכב ברגע זה על הקשי הטכני של ההוראה בעברית. שאלה זו מעסיקה אותנו; אבל הנסיון בבתי הספר שלנו בא“י הוכיח הוכחה ברורה, כי יש ויש להבליג על קשי זה. כל אלה הם פרטים אשר עינו בהם בתשומת-לב, ואשר עוד נוסיף לטפל בהם לכשתגיע שעתם. ובכן, תהיה שפת האוניברסיטה שלנו עברית, כשם שהשפה הצרפתית היא שפת הסורבונה, או השפה האנגלית – שפת אוקספורד; ומובן מאליו שיורו בה גם שפות אחרות, עתיקות וחדשות, במחלקות המתאימות לכך; ובין השפות האלו, מקוים אנו, שיושם לב ביחוד לשפה הערבית וליתר שפות-שם. האוניברסיטה העברית, אם כי היא נבנית בשביל היהודים, תאסף כמובן אל תוכה בחבה רבה בני כל גזע וכל שבט; כי ״ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”.

חוץ מהמחלקות והמכונים הקבועים של אוניברסיטה מודרנית יש ענפי מדע המתאימים ביחוד לאוניברסיטה העברית שלנו: חקירות ארכיאולוגיות, אשר הפיצו אור על הרבה חידות מצרים ויון, עוד תביאינה פרי רב, אשר יאסף בארץ הקדומים – בארץ ישראל. האוניברסיטה שלנו תמלא תפקיד חשוב בשדה מדע זה. בשאלת המחלקות, שתפתחנה תחלה באוניברסיטה שלנו, יש לנהג לעת-עתה צמצום ידוע מטעמים מעשיים. אמנם כבר עתה יש אילו התחלות בארץ לאוניברסיטה זו: יש לנו בירושלים גרעין של מכון פסטר ותחנת-בריאות עברית, אשר נעשו בהם חקירות די חשובות בבקטיריולוגיה והיגיינה; יש בית-ספר לטכניקה בחיפה והתחלה של תחנת-נסיון חקלאית בעטלית. על-יסוד חקירות מדעיות ושימושן, יש לנו הצדקה לקוות שנגרש את פגעי התאומים של א"י – המלריה והגרענת, גם נשרש אחרי מחלות אחרות המצוינות בארץ. בעזרת שיטה מדעית נוכל לעבד כראוי את אדמת כל הארץ הברוכה והפוריה הזאת, אשר כל-כך רבה העזובה בה עתה. החימיה והבקטיריולוגיה, הגיאולוגיה והאקלימולוגיה תצטרכנה להושיט כאן יד אשה לרעותה. מובן איפוא, וברור הערך הגדול של האוניברסיטה להקמת ביתנו הלאומי. וכל זה מזכירנו עובדה, אשר אחרי ארבע שנים של מלחמה נוראה ושל השתמשות במדע לרעת האדם, עלול אדם לשכחנה – והיא: שעלינו להביט על המדע כעל מרפא לפצעים רבים, וכעל מתקן מעוותים רבים.

ועל-יד החקירות המדעיות יתפשו מדעי הרוח מקום של כבוד. המדע העברי העתיק, האוצרות העשירים החבויים בספרותנו הפילוסופית, הדתית והמשפטית, צריך שיוצאו שוב לראות אור, ינערו מאבק הדורות ויכנסו לתוך החיים החדשים, העומדים להתפתח בארץ זו; וכה יקשר עברנו אל ההוה שלנו.

ויורשה נא לי, טרם אסיים את נאומי, להראות עוד על צד חשוב מאד באוניברסיטה שלנו. האוניברסיטה העברית, בהתאמצה לעמוד על הגובה היותר רם של המדע, תצטרך להיות באותו זמן גם רשות הרבים לכל שדרות העם: בעל-המלאכה והפועל החקלאי העברים, צריך שיוכלו למצוא בה בשעות הפנאי את האפשרות להמשכת חנוכם והשתלמותם. דלתות הספריות, חדרי הקריאה והמעבדות שלנו תהיינה פתוחות לפניהם לרוחה, והאוניברסיטה שלנו תשפיע את השפעתה הטובה על העם כלו. גרעין קטן של ספריה קיים כבר כאן, והוספות חשובות מאד לגרעין זה נמצאות עוד ברוסיה ובארצות אחרות. בסדור ספריה אוניברסיטאית והוצאת-ספרים אוניברסיטאית נטפל תיכף אחרי המלחמה. עוד רבות הן ההכנות אשר עלינו לעשות. אחדות מהן הולכות ונעשות עתה, ואחדות – כמו בנין הבית הזה – מוכרחות להדחות עד בוא יום השלום המקוה; אבל האוניברסיטה העברית היא כבר דבר שבמציאות מהרגע הזה. האוניברסיטה העברית, אשר התורה העברית והמרץ העברי יתנו בה את נשמתם, תהיה לחלק משלים של בניננו הלאומי, ההולך ונבנה. האוניברסיטה תהיה כח מושך מרכזי לכל הנאצל והנשגב ביהדות של כל העולם כלו, מרכז מאחד ליסודותינו המפוזרים. ומאידך גיסא יצא ממנה רוח מעורר לכוחות הנרדמים בקבוצינו הנדחים. נשמת עמנו התועה תמצא פה את שמי מנוחתה, מבלי היות עוד נעה ונדה בלי הרף וללא תועלת.