א.1 🔗
זהו רגע גדול בחיי כשניתנה לי ההזדמנות בפעם הראשונה בשעה חמורה זו לדבר בפני קהלת היהודים הגדולה ביותר שבעולם. אבל טרם שאגש לעצם הענין אשר לפנינו, הרשוני נא להביע, בשם ההסתדרות הציונית העולמית, שיש לי הכבוד להיות בא-כחה, את תודתי מקרב לב לעם האמריקני ולממשלה הגדולה אשר תמכו כל הימים בעבודתינו הקשה, וסייעו בידינו להשיג את אשר השגנו.
ועתה – אל העבודה שלפנינו. הנואם הנכבד, מר לואיס מרשל, ספר לכם כי כולנו, ציונים ולא ציונים, נתונים עתה על כף המאזנים. אנו עומדים לפני מבחן גדול, ומה דרוש לנו כדי לעמוד במבחן זה? דרוש לנו שכל יהודי יסייע בבנין א"י, למען עשותה מקלט לא רק לנדכאים ולעניים מאחינו, אלא גם בית לעמינו כולו.
בשלשה דרכים נבנית הארץ:
א. בקרקע. הבית הלאומי היהודי מוכרח להבנות על קרקע א“י. ויש קרקע בא”י בשביל המונים מרובים יותר מיושבי הארץ כיום. אנו יכולים להכניס לארץ יהודים רבים מאד, מבלי געת במשהו בעניני התושבים עתה. ואם מספרים לכם על התנגדות הערבים לעליה יהודים – צריך להודות, כי התנגדות זו שאלה חמורה היא, אבל היא איננה מבוססת על עובדות ואין יושר ביסודה. אנו היהודים מבינים את דרישות הערבים הצודקות, אבל מרכז הלאום הערבי וחייו אינו בירושלים, אלא בדמשק, בחג’ז, בבגדד. מרכז חיי הלאום היהודי הוא בירושלים, וכן יהיה!
ב. באנשים. קרקע לבד אינו מספיק, דרושים כוחות אנשים לקבל את הארץ ולהפוך את החומר הבלתי מעובד של עכשיו, לזה שהיה לפני אלפי שנים, ולזה שיכול להיות בעתיד ע“י עיבוד עפ”י שיטות מודרניות. השאלה: אם יכול היהודי להיות אכר או לא – כבר קבלה את תשובתה בימי שני הדורות האחרונים ע“י האכרים היהודים, ע”י העבודה שאופשרה בעזרת אבי הישוב היהודי אדמונד רוטשילד, ונמשכה ע"י חלוצינו היקרים אשר הוכיחו לעולם כי אפשר לבנות מושבות עבריות במאה אחוזים פועלים עברים. יש לנו איפוא החומר האנושי לכך. ולמה אנו זקוקים עתה? לאמצעים, לאמצעים מרובים, ליישב את האנשים אשר אמרנו על הקרקע אשר אמרנו.
אך עבודת הישוב החקלאי עתידה להתפתח לאט. טבעה בכך. אי אפשר להכות על הצמח ולומר לו: גדל! יש לנו ענין עם הטבע הנותן פריו בעתו, ע"י שיטות עיבוד מודרניות אפשר אמנם להחיש את הגידול ולהעלות את היבול, אבל גם זה אפשרי רק בגבולות מסוימים. לפיכך, עלינו להסב לבנו גם אל דרך שלישית, אל התעשיה.
ג. התעשיה. יחד עם הכפר היהודי צריכה לבוא התחלת בנין העיר היהודית. ואני מקוה כי לא יהיה אצלנו בין הכפר ובין העיר אותו ניגוד שקיים עתה באירופה ובאמריקה בין הערים והכפרים. אך החלוצים הבאים עתה לא"י מבקשים לא רק את האוהל. החלוץ מבקש גם כלי עבודה, ובהיות לו גם אלה שאול ישאל: היש לי בית-ספר, היש לי ספרים לרוות צמאוני לקריאה, ללמוד, כאשר הסכנתי? אם טוב ואם רע, עובדה היא כי במשך אלפי שנים התפתחנו על ידי החיים הרוחניים. אבותנו ואבות אבותנו שאבו כח מתוך הספר. שלשלת התפתחותנו בספר תצויר לנו בתור משל: טבעת ראשונה – הגאון מוילנה, וטבעת אחרונה – הפרופסור אינשטין. זאת היא השלשלת. זהו מהלך התפתחות רוחנו.
ובבואי היום לומר לכם כי עליכם לסייע לעבודת הישוב, כונתי היא גם להמצאת אמצעים בשביל האוניברסיטה העברית. האוניברסיטה העברית תהיה, יחד עם התפתחות החקלאות והתעשיה, המעוז לחיינו בארץ.
אני מאמין כי הגיעה עתה שעת הכושר. זה לא כבר בקרתי את ארץ-ישראל. עיני שאלו לראות את החומר האנושי שעליו להניח את היסוד לבנין ביתנו הלאומי, ומצאתיו ראוי והגון לכך. שואלים: האמנם הנצחון שלנו שלם הוא? ואנו משיבים: לא. חלוצים רק סוללים את הדרך לאלה שצריכים לבוא אחריהם.
מי ומי יהיו הבאים? כמה יוכלו לסבול? מה כוחם בחומר וברוח? מה יביאו לארץ? היהיו מסוג האנשים שאין להם השגה בדבר התפקיד המוטל עליהם, או כאלה הנוטים שכמם לסבול ויכולים לתת את הנדרש מן הבאים לבנות ולחדש את חיי העם הגדול והעתיק? אלו הן שאלותינו. אתם, יושבי הארץ הזאת, הנכם בני אותן הסביבות ונפות הארצות אשר מהן באים כיום החלוצים לא"י; אתם יודעים את ערבות אוקרינה. והיהדות הצעירה, בת היוחסין, בת המשפחה העברית הטובה, היא הנודדת עתה משם, נודדת ונודדת ועוברת כל דרכי סכנות. היא נודדת וצרורות ריקים על שכמה, כי אשר היה לה נשאר שם. היא סובבת בארץ רומניה וכגן-עדן נשקפת לה ארץ זו, כי אכן יש ברומניה עוד נמל, הנקרא קונסטנצה ואניות מפליגות מן הנמל הזה ארצה ישראל.
ולא רק בערבות אוקרינה יעבורו. בדרכי פרס והודו, ומארבע כנפות העולם יפרוצו, ואם לא באו עוד לארץ באלפיהם, לא בהם העוון.
לכו ונלכה נא מעט בעקבותיהם: הם הגיעו כבר לשערי א"י, כף רגליהם דרכה כבר על אדמת הקודש. ולא חיי תענוגות מחכים להם בארץ. לכל עבודת פרך נכונים הם. ושאלתם הראשונה על החוף היא: הבטוחה העבודה? התהיה תמיד עבודה?
ואלה האנשים בנינו, ישרים, אנשי-דעת, אמיצים, יפי-תאר, יפי-נפש, והם נפוצים עתה על פני שדות א"י. מדן ועד באר שבע תראו את מראיהם, תשמעו את קולם, תשמעו את השירה העברית העולה יחד עם קול הלמות הפטיש העברי המנפץ סלעים, הסולל כבישים ובונה את הארץ.
ויש אשר ישאלונו האנשים האלה: הרק ראה נראה את הארץ ולא נאחז בה, בקרקע שלה? לא אחת שאלוני כך ואני השיבותי:
יצוא אצא אל הגולה ואספר לה את דברי ימיכם ומעשיכם. אקים תנועה בעם, אעשה את רחוב היהודים כרחוב האנגלים בלונדון ברביעי לאוגוסט 1914, ביום הקרא העם אל הדגל. יבוש יעקב, יחורו פני כל אדם מישראל אם לא ישא היום את משא העם!
זאת היא החובה, חובת הכבוד – או יותר נכון – חובת הקיום. על קיום העם הוטל הגורל. שעת כושר כזו של היום לא תשוב אולי עוד לעולם. מחיר רב שלמנו בעד שעת כושר זו, ואם אתם ואנו נעבור על הזמן הזה בלי פעולה גדולה, יבואו בניכם אחריכם ותבעו דין מעמכם והיינו למשל ולשנינה בעיניהם. הם אולי יקללוני בקללות פיהם: “ארור העם הזה אשר לא הלך בדרך התחיה, שלה התפלל כל ימיו ואשר בגללה סבל בכל שנות נדודיו!”
מפתח א“י איננו בכיס ההסתדרות הציונית,- בידיכם הוא! עליכם האשמה, אם אין אנו יכולים להכניס היום מספר יהודים רב לא”י.
שמונים דורות של ענויים מביטים אליכם, יהודי אמריקה!
(“הארץ”, 13 במאי 1921).
ב2 🔗
מארץ-ישראל קבלתי דרישה לשלוח לשם מספר חדש וגדול של חלוצים כתשובה על מאורעות הדמים שאירעו שם. אולם בה בשעה שאנכי נוסע מכאן מקהלה לקהלה כדי להשיג את האמצעים הנחוצים להגדלת העליה של החלוצים, עוררו נגדנו כאן באמריקה התקפות של גאזים רעים ומחניקים. אבל אל נא יחשבו המתנפלים,שאני נרתע לאחור: אנכי אשאר עד אשר אשיג את המטרה שלשמה באתי הנה. נשיא ההסתדרות הציונית העולמית לא יירא מברק הדולרים המקשקשים לכאורה בצלחתם של המנהיגים האמריקאיים. יהודי אמריקה לא ניתנו להם במונופולין.
יש לדעת כי לא קרן היסוד היא סלע המחלוקת בינינו. השאלה העיקרית היא מי יפקח על העבודה בארץ. והמנהיגים האמריקאיים. היו רוצים להיות אדוני התנועה הציונית בכוח הממון. הם היו רוצים שאנחנו נישא עלינו את כל האחריות כולה, והם יחזיקו בכיס את הכסף ויהיו המפקחים עלינו. כזאת היה לא תהיה! אם רוצים הם לפקח על התנועה הציונית יואילו-נא למשוך בעול האחריות הכרוכה בזו, ואז נמסור את העבודה לידם. אולם כל עוד אינם נכונים ליטול את האחריות - עליהם להתפרק מנשקם ולא להפריע.
גבירותי ואדוני! מאמין אני שעדיין לא עבר על אלה האחראים לגורל תנועתנו משבר כזה המתחולל לעינינו בימים האחרונים. נלחמים אנו על פני חזית ארוכה, הנמשכת מירושלים ועד סן-פרנסיסקו. יש בדעתי לדבר על שני חלקיה של חזית זו. חלק המזרח בא"י וחלק המערב באמריקה.
יודעים אתם מן העתונות מה שאירע ביפו. ההתנפלויות נשנו גם במרכזים יהודיים אחרים בארץ. אין זאת התנפלות הראשונה ואף לא האחרונה על היהודים בא“י. זאת היא דרגה הכרחית בהתפתחותה הראשונה של הארץ ואפשר להנצל ממנה רק בשני תנאים: התנאי הראשון הוא סטטוס פוליטי קבוע בשביל א”י. עובדה זו שהמנדט עדיין לא נתפרסם באופן רשמי, לא נחתם ולא נתאשר, ואף זו, שחוזה-סיווירן עדיין לא אושר, תתן תמיד הזדמנות לתעלוליהם של כוחות החושך, החפצים ביצירת מצב של תהו ובהו כדי לעשות רושם על דעת הקהל. אבל בטוחים אנו שמאורע סן-רימו יארע אף בג’נבה את הדקלרציה הבלפורית אי אפשר לבטל. אין דבר בעולם שיעצרנו מבוא לארץ- ישראל.
הדרך השניה למנוע בעד מאורעות כאלה שהתרחשו ביפו היא ליצור תיכף אפשרות של עליה מוגדלת כדי שיעשה בנין א"י לעובדה ממשית בעתיד הקרוב.
גבירותי ואדוני! הדבר קשה, אבל אפשרי הוא… המאורעות בא"י לא רק שלא צריכים להרפות את ידינו כי אם להיפך לחזק את החלטתנו להמשיך את העבודה ולהרחיבה.
זהו המצב בחזית המזרחית. ויודע אני מראש מה תהא תשובתכם על קריאתנו לעזרה, ולאמצעים הדרושים לנו בחזית זו: יכול אני לקראה מעל קוי-פניכם, בנתי לרעכם, אף טרם דברתם אלי.
אבל יחד עם זו באה עוד תשובה מניו-יורק, שנתפרסמה בעתונות היהודית בכל הארץ. הרי הן המודעות המזהירות אתכם שאנו באים להשמיד את ההסתדרות הציונית. אילו לא היתה זאת טרגדיה, כי אז היינו ממלאים שחוק פינו – אילו היו השנים כתקונן ויכולנו להרשות לעצמנו לצחוק. שמות האנשים החתומים על האזהרה הזאת ירשמו בספר דברי-הימים יחד עם שמות האנשים שיצאו נגד הקונגרס הציוני הראשון לפני כ“ה שנים, ושהצביעו לפני י”ח שנים בעד אוגנדה, יחד עם האנשים שהתרו לפני שלש שנים בממשלה האנגלית ובצבור היהודי שהדקלרציה הבלפורית היא סכנה בשביל היהדות – ממש כעבודתינו עתה בעד קרן-היסוד.
בפעם האחרונה הנני מיעץ באספה ציונית זו לאנשים הללו שהיו ציונים ושמתיהרים עוד כיום הזה לשאת את השם ציונים: “התפרקו את נשקכם!” ארץ –ישראל דורשת זאת מאתנו והרינו מזהיר אותם בשמכם אתם לחדול ממלחמה זו עד הקונגרס הבא.
שלש מדרגות היו במלחמה זו. המדרגה הראשונה היתה בשאלת: “נדבות” או “השקעת כספים”, כביכול. או שני הדברים יחד. אבל היה זה רק מסוה לשאיפה אחרת, לנצח על העבודה הארצי ישראלית. אעפ“י שלא הסכמנו לדרכים שבהם רצו לנהל את העבודה היינו מוכנים למסור להם את הפיקוח העליון עליה, אבל בתנאי שישאו גם בעול האחריות. והנני חוזר על דברי לפני אספה זו: אילו אמרו לנו היום אותם האנשים החתומים על המודעות השונות: נכונים אנו לעלות לא”י, נכונים אנו לעבור דרך אותם מדורי הגיהנם שאתם עוברים אותם, נכונים אנו לקבוע תכנית מסוימת לעבודה בא"י, הייתי אומר להם: “רבותי, אין אני מסכים לתכניתכם, אבל אם העם היהודי מסכים לדעתכם, הנני נכון לשרותכם ואתם תמשיכו את העבודה”. אבל המה לא עשו כזאת, המה היו רוצים שאנחנו נעבוד והם ישגיחו עלינו בכוח הדולר שבידם.
אחרי כן הגענו למדרגה שניה, מדרגה מסוכנת הרבה יותר. התחילו להשתעשע בגאזים מרעילים. התחילו מפיצים שמועות שונות שאין השגחה הגונה על הוצאת הכספים, אין ריכוז העבודה וכ’ו. יביאו נא האדונים הללו ראיות איזו הם הכספים שלא הגיעו לתעודתם? מה אירע בא"י? בדברו לפני נשיאי המחוזות הציונים בניו-יורק הודיע נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה: “אינני יכול לספר לכם כל מה שהייתי רוצה לספר”. מה פירושה של מלשינות כזו? מדוע יכול הוא לספר באספה פומבית כמו הקונגרס ולא עכשיו? ידברו נא האדונים הללו דבורים ברורים!
המדרגה השלישית היא התנפלות ישרה. גלויה היא על כל פנים, ואסיר תודה אני לכם על כך. אין התקנון של קרן היסוד מוצא חן בעיניהם. קשה לי להלחם בעורכי-הדין האלה. אבל העובדה היא שנוצר תקנון זמני, שאפשר לשנותו בכל רגע ושבלי ספק אף יבואו בו שנויים. כדי להתחיל בעבודה מוכרחים היינו ליצור את התקנון הזה, היה דרוש לנו בסיס חוקי הנותן לקונגרס השפעה מכרעת על קרן היסוד. עלינו למשוך את כל היהודים אל העבודה למען קרן היסוד. וכיון שאנו עומדים על העיקר שאין הטלת מסים בלי ביאת-כוח, אנו צריכים איפוא לשתף מלבד הציונים את שאר היהודים המנדבים בדירקטוריון של קה"י. קרן היסוד אינה איפוא מוסד ציוני גרידא, אלא מוסד ישראלי כללי.
זהו המצב בקצרה. וכיון שאני יודע שרבים מכם ציונים טובים ויהודים נאמנים, היו רוצים שיהיה שלום במחנה, אומר לכם שאנכי רודף שלום הרבה יותר מכפי שרבים מכם סוברים. אבל קודם לכל צריכה להפסק תיכף הטלת הזוהמה השיטתית בא"י, בעבודה הארצי-ישראלית, וכל אותן ההלשנות הנפוצות מניו-יורק עד סן-פרנציסקו.
העבודה למען קרן היסוד לא תפסק אף לרגע אחד, בין אם ישתתפו כולם בעבודה ובין אם לא. טוב בעיני לקבל נדבה של 10 סנטים, אבל לשמור על טהרת העיקרים הציוניים, מאשר לותר על עיקרינו ולקבל את יתר תשעים הסנטים. אנחנו לא נסכים מעולם להיות לעבדי הדולר.
(“העולם” – לונדון, 2 ביוני, 1921).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.