רקע
אשר ברש
אַכְזְרִיוּת

בליל חוֹרף קר, במסיבת ידידים, ליד מיחם נוֹצץ וּמזמזם וכוֹסוֹת מהבילוֹת, נתגלגלה השׂיחה על מהוּת האַכזריוּת. פקיד הדוֹאר, שלאחר קראוֹ משהוּ בדארוין וּבהיקל נפתרוּ לוֹ בבת אחת כל חידוֹת תבל, חיוה את דעתוֹ, כי האַכזריוּת היא פשוּט יסוֹד החיה המנמנם בתוֹך האדם והמקיץ לפעוּלה על ידי איזוֹ סיבה, אוֹ גם בלי סיבה כל עיקר. וּכדי ליתן תוֹקף לאמיתוּת דעתוֹ, סיפר מעשׂה שהיה בבנוֹ הפעוּט, ששׂם ביוֹם בהיר אחד עניבה על צוארי החתוּל שבבית וּמשך במשיחה עד שזה נחנק. “והתינוֹק הרי חיבב את החתלתוּל ולא היתה לוֹ כל סיבה להמיתוֹ” – סיים פקיד הדוֹאר, כמי שאוֹמר דבר המוּבן מאליו.

ואוּלם המהנדס מגוּלח השׂפם לא הסכים לדיעה מוּטעית זוֹ והביע את השערתוֹ, שהאַכזריוּת יכוֹלה להיוֹת נקמה על עלבוֹן האוּמנוּת של האדם. יש גם מוֹרים, שחוֹבלים בתלמידיהם רק מחמת שהם עלוּבים באוּמנוּתם ושׂוֹנאים אוֹתה. הוּא עבר פעם בפאת יער, ששם היתה חלקת קרקע גדוּרה, לקבוּרת נבילוֹת כנראה, וראה כיצד פוֹשט הנבילוֹת ישב על סוּס זקן וּמצוֹרע, שהיה מוּטל בלי אוֹנים, וּפיצל בסכין שבידו את עוֹרוֹ החל בסמוּך לזנבוֹ, והסוּס החי הפנה את גוּלגוֹלתוֹ והסתכל במעשׂה זה במין מבט, שיש בוֹ כדי לטרוֹף דעתוֹ של אדם. “ופוֹשט הנבילוֹת הרי יכוֹל היה לשחרר את קוֹרבנוֹ מיסוּרים אלוּ בהוֹרדת קרדוֹם על קוֹדקוֹדוֹ. מה דעתכם?” – סיים המהנדס, כמי שמפקפק עוֹד בצדקת דבריו.

– ואני סוֹברת, – בקע קוֹלה הצפצפני והחד של המילדת הצעירה – שהאכזריוּת היא בעיקר רק מידה של אוֹמץ לב. אלא שאין הכוֹל משתמשים בה לתכלית רצוּיה. הנה הרוֹפא, שאינוֹ יכוֹל להיוֹת אכזר לבלי שוּם לב לצעקוֹת החוֹלה ולייסוּריו, לא יוּכל גם להביא תוֹעלת. אלא שיש בני אדם, שמשתמשים במידה טוֹבה זוֹ גם שלא בשעת הצוֹרך, ואז היא נקראת אכזריוּת.

כל המסוּבים הרגישוּ שלא נאמרה עדיין המלה ההוֹלמת, שתגדיר את מהוּת האכזריוּת הגדרה שאין אחריה כלוּם. וּכרגיל במקרים כאלה, נתהוה מצב רוּח מעיק וּמתוּח. הכוֹל חשוּ אי סיפּוּק.

והנה נתישר האברך החיור, האוֹרח, שישב כל שעת השׂיחה ושתק כשעיניו נעוּצוּת במדברים, ואמר:

– רבוֹתי! לדעתי האכזריוּת אצל האדם בר הדעת היא תוֹצאת עלבוֹן החיים, אוֹ סבל ייסוּרים גדוֹל, שעבר עליו והקשהוּ וּמירר את לבּוֹ עד כדי מציאת קוֹרת רוּח במעשׂי אלמוּת. זהוּ כעין סם המהמם את פצעוֹ הפתוּח, השוֹתת דם. רצוֹנכם, אספר לכם מעשׂה שהיה בי, כשהייתי עדיין תינוֹק, ושעד היוֹם הזה איני יכוֹל להשתחרר מן הרוֹשם הקשה שעשׂה עלי אז, בהיוֹתי בן תשע שנים.

כל המסוּבים פנוּ אליו בבת אחת, ותמוּה: המדבר, שהיה אוֹרחם ומשך שׂימת לבם, היה בעיניהם פתאוֹם כפנים חדשוֹת, שלא היוּ מצוּיוֹת עד עכשיו במסיבתם.

האברך סיפר:

הייתי בן יחיד לאמי וּבן זקוּנים לאבי, שנשׂא, אחרי פטירת אשתוֹ הראשוֹנה, שנית. שני היתרוֹנוֹת האלה, שחוֹננתי בהם מידי ההשגחה העליוֹנה, עשׂוּני לעצם אלילי בבית. נוֹסף על כך היה אבי אוֹהב את אמי הצעירה חוּץ לדרך הטבע, וכמוּבן, הייתי אני שקוּל בעיניו כנגד כל בניו ובנוֹתיו מאשתוֹ הראשוֹנה, המנוֹחה. כנהוּג אצל תינוֹקוֹת מסוּג זה, הייתי גם אני רך ומפוּנק, עקשן וּמתאכזר. מלבד התאכזרוּתי על כל באי ביתנוּ, וּבייחוּד על המשרתת העלוּבה, שהיתה טוֹבה לאין שיעוּר ושטוּב לבה הרגיזני ביוֹתר, היה לי תענוּג מיוּחד לעקוֹר את רגלי הזבוּבים ואת כפיהם הפאפירוֹסיוֹת וּלהסתכל אחר כך בריכוּז החוּשים בגוֹלמיהם המתהפכים בכבידוּת מגוּחכת על טבלת השוּלחן. הייתי מקשר שני חתוּלים בזנבוֹתיהם בקשר אמיץ ומצליף עליהם ברצועה שירוּצוּ, וּפירכוּסיהם ואנקוֹתיהם המשוּנים היו ממלאים אוֹתי רטט אוֹשר ערב מאוֹד. בגננוּ, זכוּרני, היוּ עצי פרי שוֹנים, שאחי הבכוֹר היה מטפל בהם במסירוּת מרוּבה: זוֹמרם, מוֹשחם בסיד, מרכיבם וכוֹרכם בתחבוֹשוֹת, ואני הייתי נהנה להתגנב שמה ולכרוֹת אחד הגזעים הצעירים וּלראוֹת את המיץ השוֹתת מתוֹך הגזע הכרוּת כדמע. אחר כך הייתי מפחד מפני אחי שמא יחבוֹל בי, וּמכחיש את כל המעשׂה, אוֹ הייתי בוֹדה מלבי, שראיתי בעיני כיצד נער אחד, מבין השכינים, התהלך בגננוּ ואוֹלר פתוּח ונוֹצץ בכפוֹ. וּכשצרם אחי באוזנוֹ של הלז, הכנסתי את שתי כפי לתוֹך כיסי מכנסי הקצרים ורקדתי מחדוה. אחי זה היה איש נפלא. עיניו היו גדוֹלוֹת, כחוּלוֹת, וּשליווֹת והיה מתהלך את העצים והבהמוֹת כאת תינוֹקוֹת חוֹלים. הוא מת מיתה חטוּפה. כנראה, היה טוֹב ביוֹתר בשביל העוֹלם השפל הזה וּלקחוֹ האלהים. – כל השכינים, בייחוּד הנשים, היו עוֹינים אוֹתי על מידתי הרעה הזאת, מציגים אוֹתי לשנינה לפני בניהם וּשמי בפי כוּלם: “המחבל”. וּראו פלא: אף על פי שמעשׂי העריצוּת שלי היו מהנים אוֹתי הרבה, הייתי מתאַוה בכל לבי, שהבריוֹת יחשבוּני לתינוק רחמן וטוֹב לב, והכינוּי המגוּנה “מחבל” היה מצערני עד מאוֹד. אבל מעשי המקוּלקלים, שלא יכוֹלתי להשתחרר מהם, נתנוּ תוֹקף לכינוי זה, לצערי הגדוֹל. ואף אהבתם המוּפלגת של הוֹרי היתה בעוֹכרי. כשבא, לאחר איזה מעשׂה תעלוּלים נוֹרא, אחד משכינינוּ בתלוּנה עלי, היתה אמי מתנפלת עליו ברעש וברוֹגז על שהוּא מתגוֹלל עלי, השׂה התמים יוֹשב האוֹהלים. ואני הייתי משתמש גם בתריס זה זה להפליא את תעלוּלי, כיד הדמיוֹן הטוֹבה עלי.

זכוּרני את מראי בימים ההם: תלתלי זהב מסוּלסלים – אל תראוּני היוֹם שקרחה מבהקת על קוֹדקוֹדי, הרבה נחשוֹלים רוֹתחים וצוֹננים עברוּ על קוֹדקוֹד זה! – היוּ מכתירים את ראשי. עיניים גדוֹלוֹת וּכחוּלוֹת היוּ לי וּקלסתר פני, כפי שסחוּ לי וּכפי שאני רוֹאה מן התמוּנה היחידה שנשארה מן הימים ההם – היה עדין ורך למדי, וּבזה עוֹד גדלה התמיהה ולא ידעוּ מהי סיבת המידה המכוֹערה, אוֹ “הקליפה”, כפי שהיה קוֹרא לה אחי המנוֹח, שדבקה בי להָותי וּלהוַת הקרוֹבים אלי. תלבוֹשת צייד של קטיפה ירוּקה היתה לי, וכוֹבע צייד עם נוֹצת טוס נאה, ועיני התינוֹקוֹת בני גילי היו אוֹכלוֹת אוֹתי מקנאה. תלבוֹשת זוֹ בצירוּף הכינוּי שיווּ עלי בעיניהם הוֹד של גיבור.

וּמאחוֹרי ביתנוּ, מאחוֹרי אוֹתוֹ גן העצים שהזכרתי, בפאת אפר רחב ידיים, שהיה מגדל עשבים כגוֹדל הקמה, דר איכר רוּתיני ששמוֹ יאצקוֹ. הוּא היה חסוֹן כאלוֹן וגוּלגוֹלת קטנה, אתליטית, שכנה צפוּפה על כתיפיו הרחבוֹת, שער ראשוֹ וּשׂפמוֹ היוּ ממראה הפּשתה, וקשה היה לדעת אם מחמת שׂיבה, אוֹ אם זה גוֹנם הטבעי. ואוֹמנם הוּא היה אז כבן שישים שנה. איכּר אמיד וּבעל בית מצוּין. ביתוֹ המרוּבע והלבן טבע בים של אילנוֹת וּפרחים, סוּסיו היוּ הנאים והמשוּבחים שבסביבה, וּכליהם היוּ מסוּמרים בנחוֹשת קלל נוֹצצת. כל הפרוֹת היוּ נזקקוֹת לפרוֹ השחוֹר, שהיה חבוּי כל הימים כסוֹד ברפת האפילה, ואפילוּ לצוֹרך השקאה לא היוּ מוֹציאים אוֹתוֹ לחוּץ, אלא מכניסים לוֹ מים בדלי. זוּגתוֹ השניה נאטאליה, הצעירה מאוֹד, היתה גוּצה, צנוּמה, רגזנית וּבעלת פנים כמוּשים, אך גם היא עקרת בית מאין כמוֹתה. כל האיכריוֹת – לרבוֹת אשת הפרנס – היוּ משכימוֹת לפתחה לזכוֹת בביצים לגידוּל, ביציהן של אוֹתן התרנגוֹלוֹת היחסניוֹת בעלוֹת הנוֹצוֹת כחוּלוֹת הפלד, שקירקוּרן הגס היה מפיל אימה. וביוֹם שבּתם, כשהיה הוֹלך עמה אל בית הכניסה, כשהם עדוּיים בבגדי צבעוֹנים עשירים, היוּ הכוֹל מסתכלים בהם בקנאה. בקיצוּר – אילן ששוֹרשיו מרוּבים.

ושתקן היה יאצקוֹ, בדל מן הבריוֹת וּמזיר עצמוֹ מכל משקה משכר, ורק פאפירוֹסים היה מעשן בלי הפסק. כמעט תמיד היה בידוֹ האחת תיק של טבק, שכשהיה מתקפל היה מקבל צוּרה של שוֹשנה, וּבחברתה היה גוֹלל גלוֹם פאפירוֹסה עבה ומגוּשם, תוֹקעוֹ לבין שׂפתיו, מבעירוֹ, וּמתכסה בעשן.

אני הייתי נכנס לפרקים אל חצירוֹ וּמקבל מידוֹ תפוּח גדוֹל ואדוֹם לחי, קוֹמץ אגוזי פרך אוֹ זרעוֹני דלוּעין. פעם אחת נתן לי במתנה כלוּב קנים ירוֹק בעל שתי קומות וּמגדל נחמד, וּבתוֹכוֹ קנרית מלאת חן, שהיתה מדדה מסריג אל סריג ומסלסלת בקוֹלה, כאילוּ קטנית קטנה שוֹכנת בגרוֹנה. זה היה הגוֹרם החשוּב הראשוֹן שקשרני בוֹ. יש שהיה מלטף את תלתלי בכפוֹ הכבידה אוֹ לוֹחץ את גוּלגוֹלתי אל יריכו, אבל מימי לא ראיתיו צוֹחק אוֹ מספר כשאר האיכרים שהכרתי. נאטאליה נהנתה אף היא, כנראה, מביקוּרי, אך יחסה אלי היה זהיר וחשדני. משוּם מה היתה תמיד מבקשת, שאסתלק ממקוֹם זה ואעמוֹד במקוֹם אחר, וּלפי שבקשתה היתה נאמרת בטוֹן רך וּטראגי כל כך, לא יכולתי לסרב לה או להיעלב. כמה שעוֹת רצוּפוּת יכוֹלתי לעמוֹד וּלהסתכל בעבוֹדתו של יאצקוֹ בגינה, באפר, בגוֹרן אוֹ בחצר, אפילו כשהיה מפנה את הזבל וּמעוֹרר סרחוֹן גדוֹל. והוּא היה ממשיך את עבודתוֹ, כאילו לא הרגיש כלל במציאוּתי, וּלבסוֹף ניגש אלי, ליטפני על תלתלי והוציא לי מן הבית איזוֹ תשוּרה עריבה. רק במקרים רחוֹקים מאוֹד היה פוֹלט:

– תינוֹק נחמד!

לא יוֹתר. תינוֹקוֹת לא היוּ אצלם, והשקט נח על הבית ועל החצר כסבל אוֹר כבד. הכוֹל נראה בוֹ כמרוּתק בכשפים. היוֹנים היו מטיילוֹת בצניעוּת חשאית, התרנגוֹלוֹת עם משפחוֹתיהן היוּ מקרקרוֹת חבוּיוֹת בתוֹך עשׂב האפר במדרוֹן, הכלב היה מתחמם בפישוּט רגליים כנגד החמה וצד את היתוּשים באויר, הפר היה מצלצל פעם בפעם בשלשלת וגוֹהק בנהימה פראית, ושוּב היה הכול מוּטל דוֹמם וּמכוּשף וּרפוּד ירק וּפרחים. וּבשעה זוֹ הייתי חש בלבי כל כך רוֹך ועדנה, שלא הייתי יכול להטריד זבוּב ממקוֹמוֹ. אפס כשרק יצאתי מרשוּת פלאים זוֹ וראיתי את פני אבי, המחייכים תדיר מתוֹך שיבתוֹ הכספית, וּפני אמי הצעירוֹת והחשוּבוֹת, היתה תוֹקפתני שוּב הרוּח הרעה והייתי אנוּס לפתוֹח לה פתח ויהי מה.

יוֹם אחד, כשחזרתי מחצירוּ של שכיננוּ המוּזר והחביב כאחד, פניתי אל אמי בשאלה:

– אמא, מפני מה שוֹנה יאצקוֹ מכל הבריוֹת?

– הנח לוֹ, גוֹזלי, הוּא עלוּב מאוֹד, – החזירה לי אמי ושירבבה את שׂפתיה המצוּמצמוֹת בצניעוּת מרוּבה.

– הרי יש לוֹ כל טוּב.

– אמנם כן, אפרוֹחי, לא יחסר כוֹל, בלתי אם דבר אחד: ילד.

– וּמפני מה אין לוֹ? הוּא כבר זקן?

– עכשיו הוּא כבר זקן, ואוּלם היו לוֹ ילדים, וּבזה כל אסוֹנוֹ.

– והיכן הם? מתוּ?

– בודאי מתו. מזוּגתוֹ הראשוֹנה שנפטרה היוּ לוֹ בן וּבת מבוּגרים כבר, אלימים ורעננים כשני אלוֹנים צעירים. אכל הבן יוֹם אחד קב של דוּבדבנים עם חרצניהם – וּלמחרת אוֹתוֹ יוֹם מת. לאחר שבוּע הלכה הבת לרחוֹץ בנהר ליד גלגל הטחנה – וטבעה. לאחר ארבעה ימים מצאוּה צפה במרחק של שתי פרסאוֹת, כשהיא ירוּקה וּנפוּחה כגיגית. האסוֹן הכפוּל הזה, שתקפוֹ פתאוֹם, הוֹציאוֹ כמעט מדעתוֹ. מספרים ששלוֹשה ימים היה מסתתר ביער בלי אוֹכל וּמשקה וּמילל כזאב פצוּע. וּכששב לביתוֹ הריק, היה שוֹתק כל הימים ורק מעשן פאפירוֹסים בלי הפסק. כעבוֹר ירחים אחדים נשׂא את נאטאליה, שהיתה אז נערה צעירה מאוֹד, והיא מילטה לוֹ בת אחת ולא יספה. וּלפני חמש שנים, כשהיתה מהלכת, אל אפתח פה לשׂטן, האסכרה, מתה גם היא. הוא קיבל את הדין בדממה, אבל מאוֹתוֹ זמן אינוֹ יכוֹל לסבוֹל תינוֹקוֹת. ריבוֹנוֹ של עוֹלם, אל תביאני לידי ניסיון כזה!

– וּמפני מה הוּא סוֹבל אוֹתי?

– מניין לך שהוא סוֹבל אוֹתך?

– אני יוֹדע. והרי נתן לי את הכלוּב עם הקנרית.

– משוּם שאתה קוּנדס, פוֹחז, מחבל, פרא אדם שלי, שלי, שלי!

ואמי התנפלה עלי בכל כוֹבד גוּפה, חיבקתני עד לפריקת עצמוֹת והרטיבה את כל פני בנשיקוֹתיה.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך הייתי רוֹאה את יאצקוֹ באספקלריה אחרת לגמרי. אף כי ביקוּרי בחצירוֹ נעשוּ עוֹד יוֹתר תכוּפים, השתדלתי שלא להפריעהוּ במשהוּ וסירבתי ליטוֹל מידוֹ את התשוּרוּת, ורק הייתי עוֹמד לי מן הצד וּמסתכל בוֹ וּבעבוֹדתוֹ.

וּבכלוֹת הקציר, ביוֹם זיו נפלא, שלחני אבא לקרוֹא ליאצקוֹ. כשזה בא סח לוֹ אבי, שקנה היוֹם ביער ערימה של זרדים יבישים והוּא מבקש ממנוּ, שיביאם אליו בקרוֹנוֹ עוֹד בוֹ ביוֹם. “אין עוֹד בצריפי אף סימן של קיסם, והגברת שלי היא, במחילה, שלוּמיאלית רבה – באין עצים אינה יכוֹלה לבשל אף מזוֹן סעוּדה אחת”, סיים אבי בבת צחוֹק ענוּגה והצליף מבט של חיבה על אמי. שכיננוּ התגרד בעוֹרפוֹ וקבל על חוֹסר פנאי: עליו להזדרז בכינוּס ספיח החציר, שמא ירדוּ גשמים. בכל זאת, למען אבי, יעשׂה את הדבר הפעם. אבי לפת באצבעוֹתיו הדקוֹת את כפוֹ הגסה והתאמץ ללחצה. כשהלך יאצקוֹ להתקין את הקרוֹן וּלרתוֹם את הסוּסים, הפלתי את תחינתי לפני הוֹרי (דרכי היתה תמיד לדרוֹש במפגיע, והפעם ניטלה חוּצפתי והתחננתי) שירשוּני לנסוֹע עם האיכּר היערה, וּלשׂמחתי באה הסכמתם כהרף עין.

כשבאתי במרוּצה וּבהתלהבוּת אל חצירו של יאצקוֹ, כבר מצאתי את הסוּסים החפוּפים והמבהיקים משוֹמן רתוּמים לקרוֹן גדוֹל בעל סוּלמוֹת גבוֹהים. וּליד הסוּסה האדמוֹנית, בעלת הבּהרת הלבנה למטה מחזה, עמד סייח פעוּט ונחמד עד להפליא. גוּלגוֹלתוֹ היתה עדיין נפוּחה קצת, מחמת צעירוּת, וּשערוֹת זנבוֹ מסוּלסלוֹת וּדבקוֹת כמשוּחוֹת ברוֹק, אבל כל הגוייה היתה חלקה ונוֹצצת כמשי. הרגליים הדקוֹת היוּ כחטוּבוֹת והפימה עם הנחיריים המתנפחוֹת היוּ כל כך רכוֹת, כל כך עדינוֹת! מסביב לצוארוֹ היה מהוּדק סרט וָרוֹד עם מצילת נחוֹשת קטנה ונוֹצצת. אימתי באה לעוֹלם ברייה חביבה זוֹ? זה ימים אחדים לא ביקרתי בחצר שכיננוּ, וכנראה מילטה הסוּסה בינתיים. ואמנם היא היתה בזמן האחרוֹן כרסתנית מאוֹד. ואף עכשיו כריסה עוֹד בוֹלטת ביוֹתר. ניגשתי אל הסייח, ליטפתי את צוארוֹ ברעדה וּנשקתיו.

בוֹ ברגע יצא יאצקוֹ וצרוֹר יתרים חדשים בידוֹ. הוּא הטילם על קרש הקרוֹן והתחיל מתקן את כליהם של הסוּסים. גיליתי לוֹ את רצוֹני והוּא ניענע בראשוֹ לאוֹת הן. טיפסתי בזריזוּת של חתוּל על הקרוֹן, ישבתי על שׂק המספוֹא ותליתי את רגלי הקטנוֹת מבין שלבי הקרוֹן החוּצה, מעשׂה איכּר. יאצקוֹ עלה אף הוּא, ישב לצידי ונוֹפף את השוֹט באויר, הסוּסים נעקרוּ ממקוֹמם במשיכה מסוּכסכת לכאן ולכאן, אחר כך רצוּ בקו ישר ו“קלעוּ חלוֹת” ברגליהם המסוּמרוֹת.

כל הדרך עד היער לא ראיתי כלוּם, מלבד הסייח הפעוֹט שרץ בדהרה זריזה בעקבוֹת העגלה. מדי פעם בפעם הפנתה הסוּסה את גוּלגוֹלתה הנפלאה וצהלה בחרדת אם, והסייח ענה לעוּמתה בצהלה תינוֹקית בכיינית, כקוֹבל: “אמא! ריצה מהירה שכזוֹ קשה בשביל רגלי התשוּשוֹת, אמא!”. ואמנם לאחר ריצה ישרה במשך רגעים מוּעטים, היה פתאוֹם מצדד ונעתק באלכסוֹן, כאילו דחפוֹ מישהו. המחזה הזה, שנשנה בכל פעם, שיעשעני כל כך, שלא יכוֹלתי לגרוֹע עין ממנוּ.

פתאוֹם האפיל עלי צל קריר וּמעל לראשי נשמע רישרוּש כבד וּמתגבר כקוֹל רבבוֹת צרצרים, וּמתוֹך הרישרוּש בוֹקעים קוֹלוֹת שונים המגרים את האוֹזניים. הקרוֹן התחיל מיטלטל וּמדלג על שברי ענפים. נשׂאתי את עיני והנה יער האוֹרנים חוֹמה לנוּ מסביב. העיפוֹתי מבט על יאצקוֹ ונבעתּי: פניו היו מעווּים בארשת צער נוֹראה, עיניו המימיוֹת ניצנצוּ מתוֹך רטיבוּת וּשׂפם הפשתה שלוֹ היה סוֹמר. חרדה גדוֹלה נפלה עלי, וּבאוֹפן אינסטינקטיבי הוֹצאתי את רגלי מבין שלבי הסוּלם ונרתעתי משׂק המספוֹא על הקרש החשוּף. הסוּסה הפנתה גוּלגוֹלתה אל בר בטנה וצהלה שוּב מתוֹך געגוּעים וחרדה, וּפתאוֹם הפך האיכר את קנה השוֹט והתחיל חוֹבל בה בפראוּת, מזיל קצף וּמקלל קללוֹת נמרצוֹת:

– הלואי שתשברי רגליך, נבילה סרוּחה! עד זנוּני אמך! תבוֹא עליך שׂריפה, מגיפה וּמיתה משוּנה!

הסוּסה נרעשה ונתלהטה, זקפה את גוּלגוֹלתה ואת אוֹזניה, עיניה הוּצתוּ, וּמתוֹך נחרה טרוּפה התרוֹממה בכל פעם באחוֹרה וּבעטה ברגליה כלפי הקרוֹן, אבל יוֹתר מחבּלת הרגליים לא השיגה. לבסוֹף נזדקפה קוֹממיוּת, הקרוֹן נחבט בשוֹרש בוֹלט, ירדה ולא רצתה לזוּז ממקוֹמה. ירדתי בזריזוּת מעל הקרוֹן והתיצבתי ליד אילן גדוֹל בתוֹך העשב המרשרש, שהיה זרוּע מחטים יבישים, וכל איברי מרתתים. ירד גם יאצקוֹ, אחז ביד אחת במוֹשכוֹת וּבחברתה התחיל חוֹבט בכל כוֹחוֹ האתליטי על גוּפה של הסוּסה, על שוֹקיה, על גבה, על בטנה, כשהוּא פולט שפעת קצף וקללוֹת. והיא לא זזה ממקוֹמה. תחת כל חבטה וחבטה, שהעלתה רצוּעה נפוּחה על עוֹרה, נכפפה ונתמתחה כנחש וזוֹררה בנחיריה. רק מדי פעם בפעם, בשעת הפסקה, הפנתה את גוּלגוֹלתה וצהלה בחרדת האם שלה אל סייחה, שהתלבט על מקוֹם אחד כמטוֹרף וניענע בגוּלגוֹלתו המוּרמה בצוּרה מגוּחכה.

המראה היה איוֹם. ניסיתי לקרוֹב אליו, אך צליפת שוֹט קידמתני ולפתה את רגלי בכאב חד, כאילוּ חתכתני סכין. נסוּגוֹתי מתוֹך צוחה ואחיזת מקוֹם הכאב, נשענתי אל הגזע ורעד בשׂרי נתגבר.

כל הזמן ההוּא עמד הסוּס השני וטפח על עצמוֹ בזנבוֹ בשלוה גמוּרה.

לאחר רגעים אחדים הרפה ממנה. פלגי זיעה ניגרוּ ממצחוֹ על פניו, עיניו להטוּ. השגחתי בשׂפתוֹ התחתוֹנה שהיא נשוכה וזבה דם. הוא שילב את זרוֹעוֹתיו על לבוֹ ועמד סוֹקר לסירוּגין אוֹתי, את הסוּסה ואת הסייח, שעדיין התלבט על מקוֹמוֹ בנענוּעים מגוּחכים. ברגע ההוּא הרגשתי שנאה נוֹראה אל הקטלן הזה, אך פחד לא פחדתי מפניו. ושמא היה פחדי גדוֹל כל כך, שלא חשתיו עוֹד? נלחצתי רק אל הגזע ובכל נפשי השתוֹקקתי להיוֹת בבית ולבכוֹת בחיק אמי הטוֹבה.

וּפתאוֹם – איני יכוֹל לחוַר לעצמי איך נהיה הדבר – פניתי אליו, וּברמזי באצבע על כתם כהה שהיה כמוֹ רוֹחש וּמתנוֹעע על הקרקע במרחק אילוּ פסיעוֹת, שאלתיו בקוֹל בוֹכים:

– מה שם?

הוּא לא ענני כלוּם.

בינתיים ניגש הסייח אל אמוֹ המוּכה, שירבב את צוארוֹ, הפך את גוּלגוֹלתוֹ במצוּדד כלפי מעלה והתחיל יוֹנק בתיאבוֹן מרוּבה. הסוּסה פישקה את רגליה האחוֹריוֹת, נהמה אל ילדה בחיבה שוֹקקת, העבירה את נחיריה סביבוֹת זנבוֹ, כאילוּ היא מנשקתוֹ, וכוּלה מסוּרה לוֹ.

ראיתי את פני יאצקוֹ והם השחירוּ מזעם. רגע עמד וּפרקי לסתוֹתיו מזדעזעים, וּבבת אחת התנפל על הסייח, אחז בוֹ, הניפוֹ תנוּפה אחת וּזרקוֹ בכל כוֹחוֹ לקרקע. הסייח נתהפך פעמים אחדוֹת, פירכס ברגליו המחוּטבוֹת וקם שוּב. אז אסרוֹ בחבל אל גזע אוֹרן והתחיל להלקוֹתוֹ בקנה השוֹט ההפוּך שפיצל את עוֹרוֹ הרך. עיני היצוּר הפעוֹט נתבלטוּ, השתטח על הקרקע, מעוֹרוֹ החתוּך שוֹתת דם וגוּלגוֹלתוֹ מתחבטת בקרקע בנהימה חנוּקה.

הסוּסה הסתכלה רגע במעשׂה זה בעיניים תמיהוֹת, כאילוּ לא יכוֹל מוחה הסוּסי לתפוֹס את הנעשׂה כאן; ואוּלם אחר כך התחילה מתלבטת בתוֹך עבוֹתיה, מנסה להשתחרר מהן ושבה להתלבט, מפשילה את זנבה ומטילה מים, צוֹהלת בחשאי וּבחרדת אם. ושוֹטוֹ של יאצקוֹ עדיין עוֹלה ויוֹרד על גויית הסייח המפרכסת. לבסוֹף כפת את רגליו בחבל, הפשילוֹ על שכמוֹ, טילטלוֹ אל הכתם הכהה, שראיתי מקוֹדם במרחק אילו פסיעוֹת, והפילוֹ לתוֹכוֹ. עכשיו ראיתי מה היה שם: תל של נמלים. יוֹדעים אתם, רבוֹתי, את נמלי היער הגדוֹלוֹת והחוּמוֹת? כשבריה חיה נוֹפלת אל תוֹך תילן, מיד הן מפרישוֹת מגויוֹתיהן מין אֵד ממאיר, הצוֹרב וגוֹרם ייסוּרים נוֹראים. בגננוּ היה שוֹרש אילן נבוּב ורקוּב ובוֹ קיננוּ הנמלים הללוּ, וּפעם נטלתי מהן על פיסת פח והכנסתי לתוֹך פי כוּתוֹנתוֹ של אחד התינוֹקוֹת. צעקוֹת התינוֹק היו קוֹרעוֹת לב וכמה ימים היה בשׂרוֹ אדוֹם ומרוּטש כנכוה ברוֹתחין. רגע שלטה דוּמייה. וּפתאוֹם בקעה מתוך התל יללה איוּמה שהתגלגלה ביער, התערבבה בהדה ונסתיימה כנזילת מים אחרוֹנים מפי צינוֹר צר. הנמלים עלוּ וציפוּ את כל גוייתוֹ של הסייח ועשׂאוּה כצניפה, התכנסוּ לתוֹך החתכים והטילוּ בהם את אֵדם הצוֹרב. הצניפה החוּמה פירכסה בתוֹך התל, מוֹללה ברגליה הכפוּתוֹת, התנפחה והתמתחה, פשטה את גוּלגוֹלתה ושוּב הכניסתה לבין רגליה וכירסמה את עצמה. מרגע לרגע עלתה לה בהתאמצוּת מרוּבה להתרומם כטפח מעל לארץ, למען נפוֹל שוּב בחבטה עמוּמה ולשנוֹת את היללה המחרידה.

ויאצקוֹ עמד על התל כשידיו חבוּקוֹת על לבוֹ והסתכל דוּמם במחזה. אף תיו לא זע בפניו.

הסוּסה רקעה, התרוֹצצה, גנחה, צהלה, פשטה את צוארה, רבצה על היצוּל, אך לא יכלה להיעקר ממקוֹמה. חבירה בעוֹל זקף את אוֹזניו הקצרוֹת, פלט פעם בפעם צהלה מצלצלת, אך לזוּז ממקוֹמוֹ לא רצה. השגחתי, לתמהוֹני, שגזר ענף היה תקוּע בין יתדוֹת האוֹפן.

הרישרוּש הכבד מלמעלה נאלם. שוֹכני העפאים, שהחרישוּ מקוֹדם את האוֹזניים בקוֹלוֹתיהם השוֹנים, נשתתקוּ, ויללת הבריה הנאכלת חיה התגלגלה, התגברה, רפתה וּפרצה שוּב חדה כתער.

ברגעים ההם חשתי ממש, שהנמלים רוֹחשוֹת על גוּפי העירוֹם וצוֹרבוֹת את בשׂרי הפצוּע.

והנה נעקר האיכּר ממקוֹמוֹ. רץ רגעים מספר בין האילנוֹת, הניף קוֹרה כבידה, קפץ אל הסייח והוֹרידה על גוּלגוֹלתוֹ בכוֹח גדוֹל. שמעתי את רציצת העצמוֹת הרכוֹת. היללה נפסקה ורק הדה רעד עוֹד במרחק בין האילנוֹת וּבמרוֹם בתוֹך הנוֹפים העבוּתּים.

הסוּסים צילצלוּ בכליהם וניצבוּ מקשיבים, כתמיהים לדממה שנהיתה בבת אחת.

ויאצקוֹ נפנה, הסתכל בי רגע, אחר כך התקרב אלי לאט לאט ברגליים כוֹשלוֹת, צנח על העשׂב, הליט את פרצוּפוֹ בכפיו המגוּשמוֹת והתחיל מיבּב בחשאי ובפירכוּס כל הגוּף.

ברגע ההוא היה אצלי ודאי גמוּר, ועד היוֹם הזה איני יכוֹל להשתחרר מרעיוֹן זה, שאלמלא הסייח, היה ממית אוֹתי. ואפשר שאני טוֹעה, אפשר שלא עלתה כלל מחשבה כזאת במוֹחוֹ. ואף על פי כן לא יראתיו יוֹתר, רק רגש של רחמנוּת תקפני למראה הרוֹצח האוּמלל הזה. התקרבתי אליו בזהירוּת, רבצתי לרגליו ככלב מתחטא והנחתי את ראשי על ברכיו. יבבתוֹ הלכה ונתגברה…

כשחזרתי לביתי לא סיפרתי אף כקוֹצוֹ של יוד מכל הנעשׂה ביער. למן היוֹם ההוּא נהפכתי לאחר, אבל סוֹד השינוּי שחל בי פתאוֹם לא נוֹדע לשוּם בריה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 40701 יצירות מאת 2206 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 15975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!