א    🔗

בצלע הגן, תחת תפּוּחה מסוּבּלת ענפים מעוּקלים, נוֹשׂאי עלים קטנים ותפּוּחים גדוֹלים, אל גדר לבינים לא טוּחה, היתה נשענת מלוּנה של קרשים רקוּבים ומשחירים, רחבה מלמַטה, והוֹלכת וצרה מלמעלה, כעין אוֹהל. בתוֹך המלוּנה, על הקרקע, משטח של קש וּגבבא, ועליו היתה מוּטלת בפישוּט ידיים ורגליים – הריבה מייטה.

מסביבה התגוֹללו תפּוּחים ואגסים מתוּלעים ורקוּבים לחצאים וּלשליש, וּזבוּבים מזמזמים מרפרפים על גבּיהם, מידבּקים בהם רגע וּמתנשׂאים שוּב. בפינה נח סוּדר מלוּכלך ומרוּפּט, מקוּפּל בדומה לאיזו חיה מנמנמת: תחת סוּדר זה היתה מייטה מתכּנסת בלילוֹת הצוֹננים למען יחם לה.

חתוּל, זקן מוּפלג, מטוּשטש הגוֹן וּמקוֹרח רוּבּוֹ, בעל עיניים מלוּפלפוֹת וכרוּך תמיד אחר השינה, היה רוֹבץ בחיקה המפוּשׂק וּמשמיע נחרה הדוֹמה לניסור עצים במַשׂוֹר קהה, והיא נוֹברת בתאוה בעוֹרוֹ באצבעוֹתיה הנפוּחות והאדוּמוֹת.

בלילה כשהיה מטפטף גשם בתוֹך הגן וּמנַקש בלי הרף בעלי האילנות, ונדמה, שדבר מה מתהלך וּפוֹסע בין השיחים, מרשרש בעשׂבים ומתקרב אל המלוּנה, אז היתה מייטה מַתחילה מפחדת. בתחילה היתה מרימה משהוּ את ראשה, עוֹשה אוֹזניה כאפרכסת, משתדלת לשמוֹע נפילת כל טיפּה וטיפּה בפני עצמה, ואינה מַצליחה, וקמעה קמעה התחיל מתכּנס אל לבה פחד טמיר מפני הקוֹל המוֹנוֹטוֹני המתהלך בחוּץ וכל עצמוֹתיה רחפוּ. אז, כמתוֹך החלטת פתאוֹם, היתה מתהפכת גבּה למעלה וּפניה למַטה, כוֹרכת את זרוֹעוֹתיה סביב ראשה פּרוּע השיער וּמהדקתן היטב היטב על האוֹזניים וּמתאַמצת להירדם, מתוֹך נשימה כבידה לתוֹך הקש.

ויש שבחצוֹת הלילה עם קריאת הגבר הראשוֹנה, היה בן אדם מכוּרבּל ועטוּף בשׂק מתקרב בחשאי אל המלוּנה, גוֹחן וּמדליק בתוֹכה גפרוּר, וּפתאוֹם הוא מתחיל מכה באגרוֹפו על הקרשים וצוֹוח:

– נ־בי־ל־ה! יהלמוּך כל הרעמים שבעוֹלם! כך אַת שוֹמרת על הוֹני ואוֹני?… הכוֹל הוֹלך כאן לטמיוֹן ואַת סרוּחה בתרדמה?… נ־בי־ –

היתה נשמעת גניחה משוּנה ונהימה שרוּקה, נהימה בוֹרחת לזוית, ואחריה נשמעוֹת בעיטוֹת וּמלקוֹת, בתערוֹבת קללות וצוָחוֹת חנוּקוֹת. ואוּלם כעבוֹר רגע שוּב נשתתק הכוֹל, וּבן האדם המכוּרבּל בשׂקוֹ היה מתרחק מכאן, כשהוּא משרך דרכוֹ בין האילנוֹת המַשירים רסיסים צוֹננים, וּלפעמים גם פרי כבד לתוֹך העשׂב הרטוֹב.

זה היה מוֹטיל, האב, חוֹכר הגן מאת ה“חצר”. הוּא היה יוֹשב ושוֹמר במלוּנה שבקצה השני של הגן, והיה בא בלילות להיוָכח, אם הבת מַשגחת כהוֹגן. לא פעם קרה, שחשׂפוּ לוֹ גנבים חצי עץ מפּריוֹ.

 

ב    🔗

עם הנץ החמה, היתה באה דבוֹרה, האֵם, בלוייתוֹ של איציק, נער כבן שתים עשׂרה, אדוֹם לחָיים מלוּכלכוֹת, יחף וּמכנסיו שחוּקים וּקרוּעים על ברכּיו – שניהם מסוּבּלים בשׂקים וּבסלים. באים הם ליטוֹל את הפירוֹת, שנשרוּ בלילה, לביתם, אל העיירה הרחוֹקה מכאן כתחוּם שבת, למכרם שם. נפרקוּ הסלים והוֹעמדוּ מסביב למלוּנה, ועל ידם הוּטלוּ השקים – הוֹציאה דבוֹרה מתוֹך אחד הסלים פת לחם קיבר וּשני דגים מלוּחים כרוּכים בנייר אמוֹץ, מסרתם לידי מוֹטיל ואמרה:

– באחד “תסתוֹם את פיה” של “הנבילה” והשאר תקח לך. בצהריים, אפשר, שאשלח לך עוֹד מה… הוֹי הטרדוֹת, הטרדוֹת! יוֹמם ולילה, כשוֹר בעוֹל ממש, אין אף רגע מנוּחה. וּכבר אפסוּ הכוֹחוֹת. הרגליים מליאוֹת מחטים. אוּלי כשתעבוֹר עוֹנת הגן יוּנח מעט, ריבּוֹנוֹ של עולם! זמן רב לא אוּכל לסחוֹב בעוֹל…

בינתיים התכּנס איציק בחשאי לתוֹך המלוּנה, תפשׂ בשׂמלתה של מייטה, וּמשכה החוּצה, כשהוּא חוֹרז כנגדה: “הי־הי, קוּמי, צאי, וּפה אַל תפצי!” השמיעה מייטה צָוחה, וּדבוֹרה נחפזה אליה והתחילה צוֹבטת אוֹתה וּמקללת:

– וּלואי שתרוּמי תוֹלעים כתפּוּחים הללוּ המתגוֹללים סביבך! ראוּ נא! ה“ילד” חמד לוֹ לצוֹן ואך נגע בה, התיפחה, יפח בלוֹעך! וּמחרישה אוֹזניים בקוֹלוֹתיה. וּלואי שתתחרשי, ריבוֹנוֹ של עוֹלם, לעוֹלם וָעֶד!

– יהי כן, אמן ואמן! – מילא איציק אחרי אמוֹ וניענע בראשוֹ מתוֹך גיחוּך חצוּף.

כשמילאוֹ את סליהם והלכוּ לדרכם, בא מוֹטיל – ו“שבט מוּסר” בידוֹ, סוֹקרה מלמעלה למטה וּמפקד אגב הצלפה קלה:

– לָבוֹר תפּוּחים!

נזדקפה מייטה מתוֹך עצלוּת, התעטפה בסמרטוּטיה, יצאה מתוֹך המלוּנה, כשהיא משׂקרת עין באלכסוֹן על אביה מתוֹך פחד, שמא שבטוֹ מוּנף וּמוּכן להצלפה.

 

ג    🔗

ליד ערימה של תפּוּחים ירוּקים, צהוּבּים ואדוּמים, כוּלם רטוּבּי טל, מעוֹרבים בעלים ושברי יוֹנקוֹת, ישבה מייטה על העשׂב הרטוֹב, פּישׂקה את רגליה הגסוֹת, היחיפוֹת, כשהיא נוֹטלת תפּוּח תפּוּח בידה, מסוֹבבתוֹ וּמתבוֹננת בוֹ מקרוֹב, מקנחתוֹ בשׂמלתה וּמוֹרידתוֹ בזהירוּת מרוּבּה לתוֹך חיקה, כמוֹ שלימדה מוֹטיל.

וֹכשהפליגה החמה בשמי התכלת והציפה בשפעת אוֹרה את כל הגן: הגזעים המלוּבּנים בסיד מַבהיקים, העלים הרעננים מנמנמים והתפוּחים אדוּמי הלחָיים מציצים מבּינוֹתם – אז מפשילה מייטה את ראשה למרוֹם וּמסתכּלת ברקיע הזך, מוֹרידתו קצת לבין האילנוֹת, מעכּבת רגע מבּטה על ברק עלה לח וּמשתדלת לשרבּבוֹ בקו ישר יוֹתר ויוֹתר, עד ירכתי הגן. נתגלה על שׂפתוֹתיה הדשינוֹת והבוֹלטוֹת גיחוּך טיפּשי, מתוֹעב, נשתפּך על פניה הירוּקים־כתוּמים, וחזה המגוּשם והמגוּלה למחצה התחיל תוֹפח ומתרוֹמם מרוֹב הנאה. ברגע ההוּא תקף עליה החשק להוֹציא מגרוֹנה צוָחה שרוּקה ובוֹקעת, שתתגלגל בין האילנוֹת עד קצה הגן, עד גדר הלבינים הגבוֹהה, אך משזכרה את שבטוֹ של אבא, פג חשקה, ושבה אל ברירת התפּוּחים.

כשהרגישה שאבא התרחק, קמה והתחילה מהכלת אל תוֹך הגן.

על עץ גבוֹה, ששׂרעפּוֹתיו מגוּדלוֹת וצלוֹ מרוּבּה, ישבוּ שני “שקצים” וקטפוּ אגסים. תחת העץ היה מוֹטיל כפוּף וזוֹחל וּמקבץ את הפירוֹת לתוֹך הסל. ראוּ ה“שקצים” מרוּם מוֹשבם, כי מייטה הוֹלכת וקריבה אליהם, התחילוּ מתעותים ומתנענעים מתוֹך צחוֹק כשהם קוֹראים: “קיש, קיש! מייטה, מייטה! חַ־חַ־חי־חי!”, וּמטר אגסים ניתּך באלכסוֹן כלפי מייטה, אל פניה, אל חזה, אל בטנה… נזדקף מוֹטיל, הפשיל את ראשוֹ והתחיל צוֹוח כלפי מעלה, כשעינוֹ האחת עצוּמה, וכיון שה“שקצים” לא שמעוּ לוֹ, נתמלא לבוֹ חימה רוֹתחת וכל איבריו התחילוּ מרתתים, רץ לקראת הבת והתחיל מטפּח על פניה התמיהים באגרוֹפיו הקפוּצים, בוֹעט בה במגפיו, מכה וצוֹעק:

– מה? ליד הערימה “חוֹלה” אַת “לסרוֹח”, רק לכאן אַת נמשכת, אל ה“ערילים”… וּלואי, שיימשכוּ בני מעיך מקרבך, נ־בי־לה!

נשמעה שוּב לרגע אותה הנהימה המקוּטעת והחנוּקה, כשהיא מתגלגלת וּבוֹרחת במוֹרד הגן, רפתה ונשתתקה.

 

ד    🔗

יוֹם יוֹם לפנוֹת ערב היה צוֹלע וּבא אל הגן מַטויי החיגר על קבּוֹ הלבן והחלקלק, “ערל” גס וטיפּש, שמחמת בריאוּתוּ הבּוֹצצת קשה לעמוֹד על מספר שנוֹתיו: לסתוֹתיו שמינוֹת וּתלוּיוֹת כארנקאוֹת משני עברי פניו וּשׂפתוֹ העליוֹנה משוּסעת וּמגלה שן גדוֹלה. מַוטיי היה “גולם החצר”: נשמע לרצוֹן הפקידים ועוֹשׂה כל שליחוּת. משפשף בזחילה על גחוֹנוֹ את הרצפוֹת, מכבּד את ה“חצר”, מתקן את הגדירוֹת, מנקה את המחראוֹת, צד דגים באגם, מחזיק את סוּסוֹ של הרוֹכב, וּבימוֹת הקיץ היוּ משלחים אוֹתוֹ גם לבער את “הזוֹהמה, שמפיץ הז’יד” בתוֹך הגן. ועל כן היה מַוטיי בא וּמַגוֹבוֹ בידוֹ ואחריו נגרר “קרוּק”, כלב ציד שחוֹר, זקן וּשׂבע ימים, דל בשׂר וּגבה קוֹמה, האוֹכל לחם חסד ב“חצר”.

כשהיה עוֹבר ליד המלוּנה וּ“קרוּק” בא והכניס את ראשוֹ לתוֹכה, היתה מייטה משמיעה זעקת פחד, וּמַוטיי נהנה מעניין זה, מגחך בשׂפתוֹ השסוּעה וצוֹלע מכאן על קבּוֹ ושוֹרק על “קרוּק” כמבּיע לוֹ יישר כוֹח.

ויש שמייטה מוציאה את ראשה מתוֹך המלוּנה וּמסתכּלת אל אוֹתוֹ הצד, שמַוטיי עוֹבד שם וּמעביר את המַגוֹב על גבי הדשא המגוּדל וּזרוֹעוֹתיו החזקוֹת עקוּמוֹת וּפרוּשׂוֹת וּמתנוֹעעוֹת בשעת העבוֹדה כשתי כנפיים מרוּטוֹת.

אז היתה מייטה צוֹחקת בקרבּה, ממַצמצת וקוֹרצת בעיניה, מתכּנסת שוּב לתוֹך המלוּנה וּמשתקעת בהירהוּרים משוּנים מאוֹד. משוּם מה לא יכלה לסבּוֹל אז את החתוּל המתרפּק עליה וּמלקק את ידיה המסוֹאבוֹת, א̣יימה עליו באצבע זקוּפה, אחר תפשׂה בצוארוֹ וזרקתוּ החוּצה, אך משראתה שלא חזר, התגעגעה עליו בצביטת לב מוּזרה.

 

ה    🔗

וּבאחד הימים – אוֹתוֹ היוֹם יוֹם של “חגא” היה, וּמכל הסביבה, היוּ נוֹהרים והוֹלכים יהוּדים ונוֹכרים אל “היריד הגדוֹל”, שחל בעיירה סמוּכה; גם מוֹטיל טען שתי עגלוֹת מתבוּאת גנוֹ והוֹבילן שמה – בא מַטויי אל הגן, כדרכוֹ. וּכשהגיע אל המלוּנה, נתעכּב רגע, חבט פעמים אחדוֹת בקבוֹ בקרקע, כקוֹרא למישהוּ, קרב והכניס את ראשוֹ לתוֹכה, קרץ מה בשפתיו המגוּשמוֹת ורמז בעיניו, כשהוּא מחַייך חיוּך של זקן אשמאי.

אחר כך פנה משם והלך למלאכתוֹ.

הימים היוּ ימי תחילת אלוּל. החמה האדימה מאחוֹרי הגן בשיפוּלי הרקיע; הגן היה סחוּף אדוֹם כּתם. עלי האילנוֹת כבר התחילוּ מצהיבים וּקצתם נוֹשרים, מתעוֹפפים באויר וּמתמהמהים בנפילתם, כדינרים קלים. מעל העפאים הציצוּ תפּוּחים גדוֹלים בשילים ואדוּמי לחיים, וקוּרי עכביש מזהירים היוּ נמתחים ותוֹעים באויר כחוּטי כסף.

מַטויי ניצב על קבוֹ וּמגוֹבוֹ, כשידיו משוּלבוֹת ועיניו נשוּאוֹת אל שמי המערב הדוֹלקים חרש. “קרוּק” עמד על ידו כמאוּבן והסתכל שמה גם הוּא.

פתאוֹם בקע את דוּמיית הגן קוֹל רם, מחלחל:

– מַ־ט־ויי!

מייטה עמדה, גבה נשען אל קרשי המלוּנה, תלוית ידיים וּפרוּעת שיער, ועל פניה גיחוּך רחב, תאוָני־מטוּמטם.

הסב מַטויי את ראשוֹ והרגיש בה. הניח את שמי המערב וצלע והתקרב אליה. פקחה מייטה את עיניה לרוָחה וצחקה לתוֹך פניו, כשהיא מוֹרטת באצבעוֹתיה את שמלתה. פתאוֹם הוּצת ברק שחוֹר בעיניה הבהמיוֹת, השפילה את ראשה והתחמקה לתוֹך המלוּנה, כשצחוֹקה מחלחל בגרוֹנה.

הוּצתוּ גם הדמים בעוֹרקיו של מַטויי. התחיל אוֹדם עכוּר רוֹחש על לסתוֹתיו התלוּיוֹת, נתנפחוּ הגידים הבּוֹלטים על רקוֹתיו, נשך בשן הגדוֹלה את שפתוֹ התחתוֹנה והתכנס אף הוּא לתוֹך המלוּנה.

ו“קרוּק” פשט את צוארוֹ הדק, הרים את אפוֹ באלכסוֹן, מיצמץ רגע בעיניו הזעירוֹת, אחר כך השמיע יבבה אחת עמוּקה ובלתי ברוּרה ולא יסף.

 

ו    🔗

משנכנס הסתיו היה הגשם מטפטף ויוֹרד בלי הפסק, העננים היוּ תלוּיים באויר כבידים, נמוּכים ועכוּרים, עלטה פשטה בכוֹל. ענפי העץ הבוֹדד, החשוּף שלפני החלוֹן, היו עקוּמים כאיברים שהוּטל בהם מוּם ועוֹררוּ רחמים בלב.

ביתוֹ הנמוּך של מוֹטיל, מחוּק הטיח וחסר הרצפה, היה מלא שׂקים בלים וּנקוּבים, ממוּלאים תפּוּחי חוֹרף קרים, וסלים על סלים היו מוּצגים בצידי החדר ובאמצעיתוֹ ותוֹפשים כל מקוֹם פנוּי. בין השׂקים והסלים היוּ מתגוֹללים תפּוּחים רקוּבים וּמתוּלעים וּמעלים ריח של ריקבוֹן חמוּץ וחריף. הכתלים השחירוּ והוֹריקוֹ מטחב והתקרה היתה מכוּסה כתמים של לחלוּחית, הבאים מן הדלף החודר בעד פרצי גג הגבים הישן.

מוֹטיל ישב אל השוּלחן, הצוֹלע וּמתנדנד על שלוֹש רגליים, כפוּף על גליוֹן נייר מעוּך, כשעפרוֹנוֹ בפיו והוא שקוּע בחשבּוֹנוֹת. פּעם בּפעם העיף עין אל השׂקים הממלאים את ביתוֹ וארשת הנאה חלפה על פניו הצוֹמקים. הריוח עלה השנה לסכוּם הגוּן וכל ה“הוֹן”, המצוּי עכשיו בביתוֹ, הוּא כוּלוֹ שלוֹ, ברוּך השם. את המלווֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת כמעט סילק כוּלן. מן השמים סייעוּ בידוֹ, שחכר את הגן כאן ולא באחוּזתוֹ לאסוֹצקי. שם נשרוּ השנה הפירוֹת, בשל נגע בעצים, ו“יענקל האדוֹם” נידלדל.

מייטה נלחצה אל התנוּר וּבחיקה המפוּשק התפרקד והתגחן החתוּל המקוֹרח, שהוֹחזר עמה מן הגן. פניה נפלוּ מאוֹד, וּמתוֹך עיניה הציץ פחד טמיר.

בּערב חזרוּ דבוֹרה עם איציק מן השוּק וּפרקוּ את הסלים הריקים. דבוֹרה הכניסה את מיחם הפּח הכרסתן, זרקה לתוֹכוֹ גחלים עמוּמוֹת אחדוֹת, שהוֹציאתן מן התנוּר, נפחה, נפחה לתוֹכוֹ בכל כוֹחה וּפיזרה מסביב אפר רב, עד שאחזה בהם השלהבת והתחילה עוֹלה כחלחלה מארוּבת המיחם.

אחר כך ישבוּ כוּלם אל השוּלחן המוּאר בעששית קטנה, ששלהבתה כמעט אינה נראית מבעד לזכוּכית המפוּיחה, ושלוֹש כוֹסוֹת תה רוֹתח ומהביל עמדוּ עליו. הידיים לפתוּ את הכוֹסוֹת והתחממוּ, אך השׂפתיים הנוֹגעוֹת בשוּליהן, נצרבוּ וחזרוּ בהן.

– נבילה! שמא תתקרבי ותקחי לך כוֹס תה? או שמא לשירוּתי את זקוּקה?… – דיברה דבוֹרה כטוֹב לבה עליה, וּבפנוֹתה אל מוֹטיל:

– ני, וכיצד עלוּ לך חשבוֹנוֹתיך? וּלואי שידע כך, רבוֹנוֹ של עוֹלם, “הפּריץ” בחייו, כמוֹ שאתה יוֹדע בחשבוֹנוֹת!…

– ני, ני, אל תדאגי! יודע אני, ברוּך השם, יוֹדע.

– ני?

– ני,ני? כל המצוּי בביתנוּ הרי זה שלנוּ, כלוֹמר, ריוח נקי.

– כ־ך? בּטוּח אתה?

– כשם שאני בטוּח, שאינך עלוּלה עוֹד לילד…

– ייסכר פיך הטמא!

השׂיחה נפסקה. התה נשתּה. הפנים התחילוּ מאדימים, העיניים מבריקוֹת והכוֹסוֹת נתמלאוּ ונתערוּ זוֹ אחר זוֹ.

קפץ איציק והתחיל מספר על דבר ה“ממזרים”, המתקרבים בשוּק אל הסל ורוֹצים, לכאוֹרה, לקנוֹת, וּבינתיים הרי הם מתכונים לקיים מצוַת “נטילת ידיים”, והוא: חבט, חבט! על כפיהם של הללוּ בשוֹט שבידוֹ, והם בוֹרחים וּמפחדים להביט לאחוֹריהם. חבּוּרוֹת “כאילוּ” על ידיהם…

– יודע אתה מה, מוֹטיל?

– מה?

– סבוּרה אני, שפרץ בנוֹ של שוֹאב המים הוא בחוּר לא גרוּע כלל וּכלל. אמת, אינוֹ בעל צוּרה, דק כלוּלב וגבוֹה, כתיפוֹ האחת גבוֹהה, רגזן וטיפש קצת, אבל “בשבילה”… מה? מבין אתה? בנוֹ של הגראף לא ישׂאנה… מה?

– וכי יודע אני?

– וּמי, אני יוֹדעת? ועל מי לדעת בדבר שכזה, אם לא על האב?… בל אחטא בשפתי, גם זה לי אב!… הרי אתה אב, כשם שהנך בעל!…

– את כבר מתחילה?

– אדרבה, התחל אתה! – מייטה, גשי הנה! הגידי: רוֹצה אַת בפרץ בן שוֹאב המים, זה שהוּא דק וגבוֹה וכתפוֹ גבוֹהה? רוֹצה את? וּלואי, שתשתתק לשוֹנך! למה את שוֹתקת, ממזרת? אתמוֹל היה פה הסנדלר ואמא שהבחוּר ידי זהב לוֹ… כל מלאכה “בוֹערת” תחת ידיו…

מייטה ישבה אל הכיריים פרוּעת שיער והסתכלה בעיניים פקוּחוֹת וּבוֹהוֹת ולא אמרה דבר.

היא פחדה מפני קוֹלה. נדמה לה, כשתפצה פיה, יקפוֹץ עליה תיכף רוֹגזוֹ של מוֹטיל. הוא יבעט בה ויכוֹל לפגוֹע בבטנה…

לזכר הבטן עוֹברוֹת נמלים על גבה, אך בקרבה משתפך חום נעים…

 

ז    🔗

וּבלילה, בחוֹרף, כשמייטה היתה מוּטלת בזוית על הקרקע מכוּוצת ומכוּסה בסוּדרה, לא יכלה להירדם. הכניסה את ידה מתחת לכּוּתוֹנתה והיתה מעסה את כריסה, מקרבת את ראשה ומַקשבת, מַקשבת.

נדמה לה, שאיזה דבר חי, כעין נחש קטן או תוֹלעת, זוֹחל ומתפּתל בקרבה. פעמים חשה גם כעין דחיפה, דחיפה בתּוך חלל ריק, וּפחדה גבר יוֹתר ויוֹתר.

בינתה קהתה יוֹתר ויוֹתר. מיוֹם ליוֹם גדלוּ עיניה, הפּחד שנשקף בהן גבר וּלחייה שקעוּ וחורוּ, בעוֹד יריכיה רחבוּ מאוֹד וּכריסה עלתה.

– היא משמינה והוֹלכת כחזירה, כוֹלירה בעצמוֹתיה! – אמרה האם.

בשעה שלא היה אדם בבית, היתה מבריחה מהר את הדלת, סוֹתמת החלוֹנוֹת בשקים וּבסחבוֹת וּמדליקה את העששית. אחר היתה מוֹרידה את השמלה ומרימה את כּוּתוֹנתה וּמסתכלת בכריסה הצחוֹרה מאוֹד, מסתכלת בה ומעסַתּה, מרכינה את ראשה וּמקשיבה, מקשיבה ולבה הוֹלם בה כקוּרנס.

שינה לא ידעה בלילוֹת והירהוּרים מטוּשטשים ואיוּמים היוּ מבעיתים אוֹתה.

וּבאחד הערבים, כשסילוֹנוֹת צוֹננים של מטר חוֹרף מאוּחר ניתכוּ בחוּץ לתוֹך הבוֹץ, כשהגיע למעלה מן הקרסוּליים וחשיכה סמוּיה עטתה הכול, יצאה מייטה מכוּרבלה בסוּדרה הבלה וּבידיה שני ניאוֹבי עץ גדולים לשאוֹב מים מן הבאר. סילוֹנוֹת הגשם היבהבוּ לעיניה היבהוּב מתגרה. היא בוֹססה בבוֹץ הדשן וטילטלה את הניאוֹבים הריקים שהתנגפוּ ברגליה. בבוֹאה אל הבאר הנמוּכה העמידה את הכלים, פנתה כה וכה ונקבה בעיניה את החשיכה, אך מסביב רק היבהבוּ סילוֹנוֹת הגשם במהירוּת כמתגרים בה, כמעשה איציק. לפני שתלתה את הניאוֹב בקילוֹן, גחנה אל הבאר, הכניסה את ראשה לתוֹך חללה וחתרה במבטה אל שטח המים. וּבאמת ראתה שם בעוֹמק ברק חד וּמתנוֹעע. וּבעוֹדה עוֹמדת כה גחוּנה, נדמה לה פתאוֹם שהיא שוֹמעת מאחוֹריה את מרוּצתוֹ של מוֹטיל. הנה הוּא הוֹלך וּמתקרב… כבר נשימתוֹ הטרוּפה נשמעת… עוֹד מעט ויבעט במגפוֹ… עוֹד מעט… הנה הוּא מאחריה…

וּכמו אמרה לברוֹח מפני הבעיטה, גחנה יוֹתר לתוֹך הבאר, נתהפכה וצנחה לתוֹכה, ראשה למטה ורגליה למעלה…

לאור השחר האפוֹר מצאו את הניאוֹבים עוֹמדים ליד הבאר, וּבהם מעט מים שנקווּ מן הגשם. איכרים משוּה מתוֹך הבאר באנקוֹל ארוֹך ונשאוּה הביתה, נפוחה כגיגית ונוֹזלת מים. עוֹד באותו יוֹם קברוּה בבית העלמין הרחוֹק ליד הגדר. האֵם קרעה שמיים בצעקוֹתיה. סוֹד הריוֹנה נקבר עמה.