א    🔗

מתוֹך ה“חדר” שפל התקרה, הטחוּב והאפלוּלי, שהזיעוּ בוֹ מתוֹך לימוּד בקוֹל גדוֹל, בקיץ וּבחוֹרף, כעשְֹרים תלמיד לפני אביו המלמד, – מלבד אמוֹ ואחיוֹתיו, שהיוּ מצוּיוֹת שם רוֹב הימים מסביב לכיריים ולתנוּר – בא ברוּך בן שתים העשֹרה לבית המדרש ללמוֹד בפני עצמוֹ, לפי שה“כיתה העליוֹנה” לא היתה מספיקה לו עוֹד. מאז הרגיש את עצמו יהוּדי עוֹמד ברשוּת עצמוֹ לכל דבר. ידוֹע ידע כי בעוֹד שנה יברך עליו אביו “ברוּך שפטרני”, והעוֹנשים ייכּתבוּ בספר על חשבוֹנוֹ, אבל הדבר לא הטיל עליו כל אימה. נכוֹן היה לקבל גם מעכשיו את כל אחריוּת מעשֹיו, אין דבר: ה“קיצוּר” וספרי היריאים כבר הוֹרוּהוּ את הדרך ילך בה.

עוֹד בהיוֹתוֹ ילד בית אביו, מסתפח לארוּחת תפוּחי האדמה, הדג המלוּח והצנוֹן, ול“כיתוֹת " השוֹנוֹת בזוֹ אחר זוֹ, ניכּרוּ בוֹ אוֹתוֹת אישיוּת סגוּרה וכבדת תנוּעה, אך בעלת רצוֹן וחסרת דאגה. אחת היא, אם היה מצרף את קוֹלוֹ הכבד לשבעת הקוֹלוֹת הקלים והעליזים של כיתתוֹ בשעת החזרה על פרשת השבוּע הישרה, אם היה מיישב ביחידוּת את הסוּגיה הסבוּכה, אוֹ אם היה יוֹשב בצהריים החַמים על סף החצר וּמסתכל בפרה המקוֹרחה, המנמנמת מתוֹך עמידה רפה על תלוּלית הזבל החוּמה; בשעת קריאת התוֹרה הנגינית בבית הכנסת, אוֹ בשעה שאמוֹ בעלת הגרמים שפכה, כש”הילדים" הלכוּ לפנוֹת ערב הביתה, את כל חמת עוֹניה על ראש אביו העלוּב, שישב בראש השוּלחן עייף וּמטוּשטש ורביעית דמוֹ פוֹרחת בלחייו הרזוֹת – תמיד היוּ פניו רחבים, רצינים וישרים-ישרים: הכוֹל צפוּי והרשוּת נתוּנה, ואין טעם לשאוֹל מה לפנים וּמה לאחוֹר.

בבית המדרש מצא לוֹ עוֹלם טוֹב מזה שבבית. לא היתה שם לא צוחה ולא קפדנוּת, אף לא מרירוּת ורוֹגז. אפשר היה לשבת מאחרי ה“עמוּד” צמוּד אל הגמרא הגדוֹלה, וללמוֹד בניגוּן אוֹ גם בחשאי, כרצוֹנוֹ. היתה בלבוֹ הרגשת עצמוּתוֹ, שיש לה חשיבוּת בזה שהוּא עוֹסק בתוֹרה, בדבר טוֹב ומוֹעיל ונעלה על כל ספק. היתה גם הנאה צנוּעה, אבל חריפה, כשנמצא פתרוֹן לקוּשיה חמוּרה, ואפילוּ כשהעניין היה פשוּט ושֹשֹ לרוּץ ישר וּבלי מעצוֹרים, כבדרך המלך. הכוֹל היה שם חדש תמיד וטוֹב תמיד. הבחוּרים האחירים¹, אלה שהיוּ בעיניו תמיד גדוֹלים ממנוּ, שהתנוֹדדוּ על “עמוּדיהם” בקוֹלי קוֹלוֹת, אך מזמן לזמן השתוֹבבוּ והתלקטוּ לשֹיחוֹת חוּלין וליצנוּת, מילאוּ את לבוֹ מעין גאוה על התמדתוֹ ועל כוֹבד ראשוֹ המבוּגר. השאֵלוֹת במקוֹמוֹת הקשים את פי הבחוּר החריף, או את הלמדן הזקן, נתנוּ לוֹ סיפּוּק, כי התשוּבוֹת המסבירוֹת באו בנפשוֹ ונקבעוּ שם לבלי הישכח עוֹד יחד עם קוֹלוֹ וּתנוּעוֹתיו של המסביר. וגם בבית נשתנה היחס להפליא: הוּא לא היה עוֹד מסתפח אל הארוּחה. נראה היה מעתה, כאילוּ כל עיקר הארוּחה לא באה אלא בשבילוֹ. האב נהג בוֹ חשיבוּת, ולא הזהירוֹ עוֹד על ענייני ברכה וּמנהג כקוֹדם, והאם חלקה לוֹ את הטוֹבה שבמנוֹת, ועוֹד הוֹסיפה תמיד משהוּ מקערתה. מזמן לזמן נתבקש על ידי אביו לחזוֹר עם אחד ה“ראשים המטוּמטמים” שבחדר על ה“שיעוּר”, וכאן נתגלוּ בוֹ מידת סבלנוּת וכשרוֹן הסברה הרבה יוֹתר ממה שהיה לאביו, וּמשוּם כך התיחס אליו זה באבק קנאה, עד כמה שאדם מתקנא בבנוֹ. ברוּך הנער הרגיש בדבר, וטוֹב לוֹ.

את דרכוֹ בתלמוּד כבש לוֹ עד מהרה; הוּא הסתלק מן הפילפוּל והיה מסתפק בבקיאוּת. אך גם אחרי זוֹ לא היה להוּט כדרך הנלהבים. כל הלכה חדשה, כל מימרה שנתוספה לוֹ, היתה אוֹמנם כמוּנחת בקוּפסה, אך לא הביאה בלבוֹ יוֹהרא² של תלמיד חכם, וגם לא הגבירה בוֹ את הצימאוֹן להוֹסיף דעת, כדרך הלמדנים, – אף על פי שהיה שקדן וּמתרחק תמיד מן הבטלה. הוא למד כאדם הלוֹמד מתוֹך חוֹבה, אוֹ מתוֹך הכרה שאין טוֹב מן הלימוּד, או שאין כלל בעוֹלם זה דבר אחר לעשֹוֹתוֹ. חביריו³ לא הבינוּ לרוּחוֹ, והיו מלגלגים עליו בלי ביטחוֹן: “מלאך צוֹנן”, “למד-וָו” אבל לקנטרוֹ אוֹ לרדפוֹ לא יכלוּ, ראשית מפני ענוָתוֹ הישרה, שהיה כוֹבש ידיעתוֹ ולא היה מוֹציא מפיו דבר שלא ידעוֹ על בוּריוֹ; והשנית, מפני כוֹבד הראש שהיה שוֹרה בכל מהוּתוֹ. חביריו לא שמעוּ הלצה מפיו, וכשסיפר מי הם דבר ליצנוּת והיה מצטרף לפעמים רגע מ“עמוּדוֹ” גם הוּא לצחוֹק הבחוּרים, לא ידע בעצם על מה צחק ומיד היה תמיה על עצמוֹ ושב לתלמוּדוֹ בהתעוֹררוּת מחוּדשת. היתה בוֹ גם מידה הגוּנה של טוּב לב וּוַתרנוּת, אך טוּב לבּוֹ לא הגיע מעוֹלם לידי התרגשוּת או התפרצוּת של רחמים, לכל היוֹתר הביאוֹ לידי מילוּי חוֹבה – אם הרגיש בצרת חבירו. כי על פי רוֹב לא היה מרגיש מאליו במה שנעשֹה בסמוּך לוֹ, אלא אם כן באוּ והעירוּהוּ על כך. וּוַתרנוּתוֹ היתה רק בדברים קטני ערך, כי לדברים גדוֹלים לא הגיע מימיו. וכך היה ברוּך יוֹשב בבית המדרש והוֹפך בתלמוּד וּבספרי יריאים כחמש שנים, עד שנזדמן ביוֹם חוֹרף לבן ונוֹצץ, ליד הגדר הסוֹמרת מכפוֹר שלפני בית הרוֹפא, עם יוסי בן סוֹחר האריגין העשיר, בחוּר מוּפלא ברזוֹן גוּפוֹ, בלוֹבן פניו וברוֹך עיניו. זה עיכבוֹ ואמר לוֹ, כאילוּ הכירוֹ מתמוֹל שלשוֹם, שהוּא יכוֹל לסוּר אליו וּלקבל לקריאה ספרי השכלה. ברוּך לא חשב הרבה בדבר, אך בשוּבוֹ למחרת מבית המדרש וּבעברוֹ על בית העשיר, פתח כמבלי משׂים את דלת הזכוּכית הקוֹפאת, ונכנס לתוֹך עמוּד ההבל שפרץ לקראתוֹ. הבחוּר הוֹבילוֹ דרך אוּלם לבן, ארוֹך ורב חלוֹנוֹת, דרך חדר וּמטבח חמים וּרוה ריחוֹת, עד שהכניסוֹ לתוֹך חדר קטן נקי ואפלוּלי. שם ישב על ספה שחוֹרה חבירו הטוֹב, זה שפרש לפני שנה מבית המדרש ונתפקר, ועל ידוֹ, כמעט נוֹגעת בוֹ, ישבה בת ראש הקהל היפה והעליזה, שארתוֹ של יוסי. את שמה לא ידע ברוּך. הם עשֹוּ עצמם כאילוּ אינם מרגישים בוֹ, הוֹסיפוּ להתבדח ולצחוֹק, ויוֹסי פתח לפניו את ארוֹנוֹ המלא ספרים מכוֹרכים בגבי עוֹר אדוּמים עם כתוֹבוֹת של זהב ואמר לו לבחוֹר. הספר הראשוֹן שנזדמן לידוֹ היה “תוֹלדוֹת הרמב”ן" מאת ר' יצחק אייכל. “טוֹב, – אמר ברוּך לאחר שעיין בעיניו קצרוֹת הראוּת בשער המוּצהב, – מתי עלי להשיבו?” – בעוֹד שבוּע ואז תקבל ספר אחר". ברוּך תחבוֹ מפי הצורוֹן⁴ אל מתחת לאדרתוֹ, שהעלתה בחדר רסיסים רוֹעדים, והלך לוֹ.

מאז בא ברוּך בסוֹד ספרוּת ההשכלה, בייחוּד זוֹ שמתקופת “המאספים” כמו “ניר דויד”, “דברי שלום ואמת”, “יין לבנון” וגם איזה מספרי התנ“ך עם ה”ביאוּר“. היה בספרי חוֹל אלה איזה חידוּש מוֹשך וּמגרה עד כדי נעימוֹת. הוּא לא ידע בעצמוֹ מה הדבר המציין אוֹתם מספרים אחירים אלא שעל ידיהם ניעוֹרוּ בוֹ יחסים יוֹתר חמים גם אל כמה וכמה ספרים קדוֹשים, שעד עתה קרא בהם בלי לטעוֹם בהם טעם מיוּחד, כגוֹן “שמוֹנה פרקים”, “עיקרים” וּפירוּש ה”מלבי“ם”. הוּא לא הפנה את לבוֹ מן הגמרא בשביל הספרים החדשים, אלא שגם הם נצטרפוּ לאוֹתוֹ אוֹצר הדפים המזין את נפשוֹ וּמעשירה לאט, אבל בבטחה. וכן היה יוֹנק בלא יוֹדעים משני צינוֹרוֹת וּללא עכירת הדמיוֹן.

וכך היה שוֹנה וקוֹרא כאחד, עד שהרגישוּ הבחוּרים בדבר בבית המדרש וסיפרוּ לאביו. זה סיפר לאשתוֹ וּשניהם קראוּ לשכינם השוּ"ב, שהיה חשוּב יהוּדי מנוּסה וּבעל בינוֹת, ויחד טיכסוּ עצה מה לעשוֹת. וכעבוֹר חוֹדשים אחדים השֹיאוּהוּ לבתוֹ היחידה והאדמוֹנית של המוֹזג האמיד באוֹתה עיירה. האירוּסים והנישֹוּאים נעשֹוּ פתאוֹם כל כך, שברוּך מצא את עצמו בוֹקר אחד שוכב במיטה מליאה מצע חדש, לבן ונקי וטוֹב ריח, וּליד הכוֹתל שכנגדוֹ, במיטה כזוֹ ממש, שוֹכבת שיינדיל בת המוֹזג, זוֹ שהכיר אוֹתה רק מתוֹך ראייה חטוּפה ברחוֹב; וּכשראה עתה את קוֹדקוֹדה הגזוּז מציץ מתחת לשביסה הצחוֹר, השתוֹמם ולא ידע היכן הוּא. אך כשהפכה את פניה וחיככה עיניה כנגדוֹ, זכר את הנעשֹה ולא תמה עוֹד. בעצם לא איכפת לוֹ כל העניין: ברוּחוֹ לא בא כל שינוּי, וגם חירוּתוֹ לא ניטלה ממנוּ, כי גם עתה היה יושב רוֹב היוֹם בבית המדרש, והוּא שֹבע וּמכוּבד יוֹתר משהיה. וגם העיוּן בספרי ההשֹכלה נעשֹה חוֹפשי יותר, כי בערבים בבית היה יושב וקורא בהם באין מפריע; אשתוֹ נמצאה בבית המזיגה שבאגף השני, אוֹ יוֹשבת כנגדוֹ ועוֹסקת בדממה באיזוֹ מלאכת יד וּמעיפה בוֹ מזמן לזמן את עיניה הטרוּטוֹת, – וחוֹתנוֹ, לא רק שלא מיחה בידוֹ, אלא שהיה בא, גוֹחן, מטאטא בזקנוֹ האדוֹם על דפי הספרים וּמקשקש בלשוֹנוֹ: "מצ… מצ.. הפלא וָפלא! מה הספר הזה?… "

במידה שהיה מתמיד על הספרים נעשֹה חסר הסתכלוּת בחיים, והתמדה זוֹ הנחילתוּ, מלבד שוֹמן הגוּף, גם משקפיים, שזכוּכיתם עבה כעבי אצבע קטנה; אך ביחס לחיים לא הוֹעילוּ גם המשקפיים: הם נעוּ ורגשוּ כמוֹ מעבר למחיצה שקוּפה ועבה, בלי שהוּא ימצא צוֹרך להרים עיניו וּלהביט חוּצה.

כשאביו מת אחרי מחלה קצרה, אחזוֹ מעין תימהוֹן לנעשֹה משך ימים אחדים, אך השתקעוּתוֹ בספר “איוֹב” השכיחתוּ שוּב הכוֹל, והוּא היה נתוּן כוּלוֹ לפירוּש הפסוּקים הקשים. וכן התנוֹדד רוּחוֹ קצת גם כשנוֹלד לוֹ בן זכר ובשעת הברית, אבל העסק במצווֹת התלוּיוֹת בזוֹ השכּיחוֹ את העיקר, והכוֹל היה שוּב פשוּט וּמחוּור כל צוֹרכוֹ. ורק כשמת חוֹתנוֹ משבץ, ואשתוֹ אמרה לוֹ, שעליו להיכנס מעתה אל העסק, פקח את עיניו לרוָחה ולא ידע מה להשיב לה.

– כן, הרי אתה עכשיו הגבר היחידי בבית.

–אבל מה עלי לעשֹוֹת? – שאל כמעט בבכי.

–לקנוֹת יי"ש וּלמכרוֹ בריוח! – ענתה אשתוֹ באכזריוּת.

הוּא נשתתק: כן, היא צדקה, בלי שוּם ספק. עליו לעשֹוֹת כך. אבל לאחר שעסק במלאכה זוֹ בלי הצלחה במשך חצי שנה, נמלך באשתוֹ, שנתגלה בה בינתיים כשרוֹן מעשֹה וטוּב טעם בעיסוּקה עם הבריוֹת במידה מרוּבה, והוֹחלט⁵ ביניהם, שהיא ואמה האלמנה תהיינה עוֹסקוֹת במסחר היין, והוּא יקבל עליו משֹרת מלמד באחד הכפרים ל“זמנים”. את הכסף ישלח והיה להרחיב את העסק, ולחגים יבוא הביתה, כנהוּג בישֹראל. הדבר הזה שֹימח אוֹתוֹ מאוֹד, כי היה כוּלוֹ לפי רוּחוֹ, בפרט אחרי נסיוֹנוֹתיו הקשים בשנה האחרוֹנה. עכשיו יוּכל להסתלק לגמרי מן הדאגוֹת וּלהתמכר כוּלוֹ ללימוּד, לימוּד בנחת ובמתינוּת, לא לשם שאיפה כל שהיא, כי אם לשם הנאה ושלות הנפש.

וכן הגיע ברוּך וילדר לכפר קוּסטין, לבית המוֹכסן וסוֹחר היערוֹת ר' ישעיה שינטאל.

 

ב    🔗

ר' ישעיה שינטאל אמנם היה מחזיק את הפוּנדק הגדוֹל בכפר ועל זה היה עיקר פרנסתוֹ, אבל מכיון שעסק גם במסחר עצים, היה רוֹאה את עצמוֹ כסוֹחר יערוֹת בלבד, וכך היה נדפס באוֹתיוֹת נאוֹת על כרטיסי הביקוּר הנאים שהיוּ מצוּיים תמיד בתיקוֹ, שזה נאה ומכוּבד יוֹתר. וּמשוּם כך לא היה גר בבית הפוּנדק, שאגפוֹ האחד היה מוּקצה לדירה, כי אם בנה לוֹ על גבעה קטנה בתוֹך הכפר בית שֹדה יפה, בית עצים נחמד צבוּע כתוֹם, עם מרפסת זכוּכית גדוֹלה, מוּקף גדר פּסיסים ירוּקה וערוּגוֹת פרחים וירקוֹת. סמוּך לבית מאחוֹריו כבר השֹתרעוּ רחבי השֹדוֹת, וּמלפניו וּמשני צדדיו היה מרוּחק משאר בתי הכפר ריחוּק אצילי. לפי מעמדוֹ החוֹמרי יכוֹל היה שינטאל לגוּר בעיר הסמוּכה, אלא שהוּא בחר לישב בכפר מפני שראה בזה לעצמו הצטיינוּת יתירה: פה בכפר היה הוּא וּביתוֹ יחידים וּמבני העלייה, בעוֹד שבעיר היה נידוֹן להיבלע בצילם של אחירים גדוֹלים ממנוּ. גם השקט והאויר הטוֹב היוּ כבר לחלק מנשמתוֹ ולא יכוֹל לוַתּר עליהם.

ביתוֹ של יהוּדי נאה זה היה מטוּפל בבנים ובנוֹת, גדוֹלים וּקטנים, אך השלוה לא הוּפרעה על ידיהם. שניים, בן ובת, היוּ עסוּקים בפוּנדק, והבת היתה באה הביתה רק ללוּן, שניים היוּ נוֹסעים חליפוֹת אל היערוֹת לזמנים ארוּכים, והנשארים, שתי בנוֹת ושני בנים – האחד בן זקוּנים , מפוּנק, רך וחוֹלם – היוּ לוֹמדים בבית מפי המלמד שעוֹת אחדוֹת ביוֹם, וּשאר הזמן היוּ עוֹסקים בבית, משֹחקים אוֹ מטיילים בשֹדוֹת, ברגל או ברכיבה. ר' ישעיה שינטאל בעצמוֹ היה אדם חוֹפשי בדעוֹתיו, או נכוֹן מזה, בהליכוֹתיו, אך נשתמרה בוֹ חיבה עמוקה למנהגי ישֹראל וּלספרוּתוֹ העתיקה, ולכן לא היה מחזיק בביתוֹ “מוֹרה”, כנהוּג אצל בעלי האחוּזוֹת הנאוֹרים שבסביבה, כי אם מלמד משֹכיל. גם את הבנוֹת היה מלמד תוֹרה וּלשוֹן הקוֹדש, ושֹפת המדינה וּקצת מדעים היוּ לוֹמדים מפי מוֹרה הכפר הגוֹי, ואחר כך גם מפי הכוֹהן, כמוֹ שיסוּפר להלן.

כשהגיע ברוּך וילדר לבית שינטאל וראה את כל מנהגיו וּסדריו, היה כחוֹלם. מוּשֹג כזה על בית עברי לא היה לוֹ מימיו. אבל הוּא קיבל עד מהרה גם את החידוּש הזה בעוֹנג ובשלוה, כידיעה נוֹספת על ידיעוֹתיו, וחדל להשתוֹמם. הארוּחוֹת הנאוֹת והמנוּמסוֹת ליד השוּלחן הארוֹך והערוּך בכלי כסף וּזכוּכית יפים הינוּהוֹ הנאה רוָה. ריח המרק הצלוּל בצהריים היה פחוֹת חריף מבבית, אבל גם פחוֹת מגרה את ה“חוֹמר”; בבוֹקר היו החמאה והגבינה מבהיקות לבנוֹת-כתמתמוֹת בצלחוֹת הנקיוֹת, על הקהוה היה צף רוֹבד של קרוּם לבן ורך, הביצים בתוֹך הגביעים הקטנים היוּ מאכל אצילים, והחַלה הלבנה השֹביעה במיעוּט. לא עברוּ ימים מוּעטים וגם פניו של ברוּך וילדר קיבלוּ הבעת אוֹתוֹ שֹוֹבע לבן-ורוֹד ונאצל, שהיה אוֹפייני לכל הבית.

מתחילה, בימים הראשוֹנים, כשראוּ התלמידים את פניו העגוּלים של רבם, את מסגרת זקנוֹ הצהוּבה והצפוּפה ואת המשקפיים העבים שעל עיניו השוֹקטוֹת, ושמעוּ את קוֹלוֹ הצרוּד במקצת, הבלתי משתנה, היה מבדח אוֹתם בייחוּד מפני הניגוּד הרב שהיה בינוֹ ובין המלמד הקוֹדם, שהיה גבוֹה, כחוּש לחיים ודיבוּרו מתנגן. הם גם התלוצצוּ פעמים אחדוֹת על חשבוֹנוֹ ביניהם לבין עצמם, אך עד מהרה פעלוּ עליהם כוֹבד ראשוֹ ויוֹשר דיבּוּרוֹ, עד שלא עלתה עוֹד על דעתם למצוֹא בוֹ צד מעוֹרר צחוֹק. וכן קיבלוּ את מרוּתוֹ באהבה, והיו ממלאים את דרישוֹתיו בתלמוּד וּבדרך ארץ וּמזדרזים לשמשוֹ מתוֹך כבוֹד וּמסירוּת של חוֹבה. גם בעלת הבית, הגברת מרים, שהיתה אשה נבוֹנה וטוֹבת לב, ניסתה פעמים אחדוֹת לפנוֹת אליו בשעת הארוּחה במלי בדיחוּת זהירוֹת, אבל כששמעה מפיו פעם וֹפעמיים תשוּבוֹת של כוֹבד ראש, שיש בהן גם קוֹרטוֹב של צער, חדלה מזה, והיתה ממעטת שֹיחה אתוֹ, אף על פי שבלבה לא היתה לה עליו כל טינה; להיפך, היא רחשה לוֹ כבוֹד רך ואמהי הגוֹבל ברחמים.

רק נחוּמקי, בן בזקוּנים הרך והחוֹלם, היה עוֹקב אחריו בהסתכלוּת חדה. מרגע בוֹא המלמד לא חדל זה להעסיק את עיניו. הוּא היה לוֹ כחידה מוּזרה במראהוּ וּברצינוּתוֹ. הוּא לא הבין אוֹתוֹ כלל, וּמשוּם כך לא יכוֹל להשתחרר מהשפעתוֹ והיה נמשך אליו בכוֹח טמיר, אך גם בקצת מוֹרא. כשה“רבי” היה יוֹשב מאחרי השוּלחן, פניו העגוּלים מַורידים מתוֹך מסגרת זקנוֹ הצהוּבה, מצחוֹ הרחב מלבין מתחת לכיפת המשי הקטנה, ועיניו נשקפוֹת קטנוֹת, תמימוֹת ונוּגוֹת, מבעד לזכוּכית העבה, היה מעוֹרר בוֹ רגש של כבוֹד והערצה נסתרה. ואוּלם כמה היתה מתמעטת דמוּתוֹ, כשקם ועבר בחדר מלוֹא קוֹמתוֹ! אז נעשֹה כמעט מגוּחך. ממוֹתניו וּלמעלה היה רחב, מוּצק, כמעט עגוֹל, הצואר קצר והראש יוֹשב איתן על הכתיפיים⁶ הישרוֹת, אפילוּ הלבוּש היה הוֹלם וחשוּב; לעוּמת זאת ממוֹתניו וּלמטה היה עלוּב: הרגליים דקות בערך לגוּף, כפוֹת הרגליים שטוּחוֹת וּמרחיבוֹת את הנעליים, שלעוֹלם אינן משוֹרכוֹת כהוֹגן, המכנסיים רבוּבים וּשחוּקים מאחוֹר; משל לאריה שהפך את פניו בסוּגר. ונחוּמקי פחד והצטער למראה עיניו.

וכך היה סדר יוֹמוֹ של ברוּך וילדר: בהשכמה היה עוֹבר על השיעוּר, שעליו להוֹרוֹת את תלמידיו, שכן היה מקוּבל בידוֹ עוֹד מבית המדרש, שלא לוֹמר דבר שאינוֹ אצלוֹ בגדר ודאי. אחר כך היה עוֹמד בטליתוֹ וּבתפיליו וּמתפלל תפילה ארוּכה וּמפוֹרשת, כמוֹנה מעוֹת, מתבוֹנן לכל מלה ושוֹקל אוֹתה, את צוּרתה ואת פירוּשה. ויש גם שהיה מפסיק בּמלה וניגש לעניין ב“אוֹצר השרשים”. אחרי חליצת התפילין מן היד הקצרה והשֹעירה, היה נקרא על ידי המשרתת לחדר האכילה, לאכוֹל פת שחרית יחד עם תלמידיו בנחת ובנעימוּת. אך כשהגיעה השעה הקבוּעה, היה נוֹטל את שתי ידיו ומברך, והתלמידים אתוֹ, ויחד היוּ נכנסים לחדר הילדים, ששימש גם חדר תוֹרה. והלימוּד גם הוּא היה מתנהל בנחת, מתוך התבוֹננוּת, מסירוּת וסבלנוּת רבה. אם הפסוּק אוֹ ההלכה לא היוּ מתבארים יפה בפירוּש ראשוֹן, היה חוֹזר וּמפרשם וּמטעימם פעם וּפעמיים, עד שהתלמידים היוּ עוֹנים: כן, רבנוּ, הדבר מחוּור כבר כל צוֹרכוֹ. ואף על פי כן היה מבקש מהם לחזוֹר עוד פעם. הוּא היה יוֹשב בראש השוּלחן, מסב כנשען קצת בהרחבה, כיפתוֹ על קוֹדקוֹדו וּמגלה את מצחוֹ עד קצוֹת זויוֹתיו וּמטפחתוֹ על הספר הפתוּח, כמנהג תלמידי חכמים, פניו מאירים, קוֹלוֹ שקוּל וּתנוּעוֹתיו מדוּדוֹת. את הנערים היה מלמד גמרא עם רש“י ותוֹספוֹת, תנ”ך עם “בּיאוּר” ותרגוּם אשכנזי, קצת דיקדוּק על פי “תלמוּד לשוֹן עברי” וּכתיבה עברית מתוֹך האגרוֹן “מבטח עוֹז”, ואת הנערוֹת לימד רק קריאה וּכתיבה עברית. כל עבוֹדתוֹ בהוֹראה היתה נמשכת ארבע שעות לפני הצהריים, וּשאר שעוֹת היוֹם היה פנוּי לעצמוֹ. ושעוֹת אלה היה מבלה בהגהת כתב התלמידים, בקריאה וּבעיוּן.

מצוּיים היוּ תמיד על שוּלחנוֹ שני מגדלוֹת ספרים חיצוֹנים, ממה שהביא אתוֹ מביתוֹ וּממה שמצא בין ספרי שינטאל, וּבהם היה הוֹגה רוֹב זמנוֹ. בין הספרים האלה היוּ: “מוֹרה נבוּכי הזמן” ו“ספר הברית”, המנוּחה והתנוּעה" ו“גלילוֹת הארץ”, “חקר אלה” ו“מעשֹה טוּביה”, “ספר העיבּוּר” ו“התוֹרה והפילוֹסוֹפיה” ליש"ר; וּבגרמנית: “בקוֹרת התבוּנה הצרוּפה” בהוֹצאת ריגה, וחלק בוֹדד מן ההיסטוֹריה של ולטר, “ירוּשלים” של מנדלסוֹן ואילוּ ספרי לימוּד ישנים. כל הספרים האלוּ בתוֹר פרפראוֹת לתלמוּד וספרי היריאים, שהיוּ מצוּיים במספר רב בארוֹן בעל הבית, סיפקוּ לברוּך וילדר מזוֹן רוּחני די והוֹתר, והעסיקוּ אוֹתוֹ במידה כזוֹ, שלא הרגיש בישיבת הכפר.

על פי רוֹב היה יוֹשב במרפסת הזכוּכית, שהיתה משֹוֹרגת גפן בר רעננה, נשען בזרוֹעוֹ על סף החלוֹן הפתוּח וּמשקפיו כבוּשים בספר. בני הבית היו עוֹברים שם בחשאי, שלא להפריעוֹ, והגברת מרים עם הבנוֹת, שהיוּ יוֹשבוֹת, ככלוֹת עבוֹדוֹת הבית, לתקן לבנים אוֹ לסרוֹג פוּזמקאוֹת ולרקוֹם, היוּ עוֹשֹוֹת מלאכתן בשקט ומדברות בלחש עצוּר, שלא להפריע את ה“רבי”. רק לפעמים היה יוצא עם תלמידיו לעת ערב לטייל בשבילי השֹדוֹת העוֹממים כבר לפני שקיעת החמה, ואז היה דוֹמה למען עוֹף כבד וּמשוּנה, שיצא מכלוּבוֹ, והוּא מדדה כלאחר כבילה. בדרך הטיוּל היה משֹיח עם תלמידיו על ענייני לימוּדיוּת שוֹנים, על ההבדל שבין האדם והטבע, על הרוּח והחוֹמר, על העצם והמראה, על גוֹיים ואלהים, וּבשעה זוֹ היה מרגיש את עצמוֹ, לא בלי רגש הנאה, מעין הרנ"ק, שהיה נוֹהג – לפי מה שקרא באחד הספרים – לטייל עם תלמידיו הגדוֹלים, חכמי דוֹרוֹ, בסביבוֹת ז’וֹלקיב עיר מוֹשבוֹ, המליאוֹת קסמי טבע. אבל כל השֹיחוֹת הללוּ בעצם לא היוּ נוֹגעוֹת עד נפשוֹ. הוּא שֹח רק מה שידע בלי חוֹם, בלי השתתפוּת אמיתית, בלי רטט של יצירה, ולכן היוּ גם התלמידים מקשיבים לדבריו רק מתוֹך חוֹבה, והיו שמיחים⁷ להיפרד ממנוּ לריצה ושעשוּעים בשֹדה וּבחצר.

על אשתוֹ וילדוֹ לא היה מדבר, כשם שבכלל לא דיבר על מה ששייך לוֹ, לא על מה שהיה ולא על מה שיהיה. בכלל היה עוֹשֹה את הרוֹשם של אדם המשוֹלל כל זכרוֹנוֹת וּשאיפוֹת, – שאינוֹ נוֹתן כל חשיבוּת לא לעבר ולא לעתיד. העבר יש לוֹ רק ערך היסטוֹרי, עד כמה שהוּא נכנס בגדר המדע במסגרת ידיעוֹתיו, והעתיד – רק במידה שהוּא נוֹגע בשאֵלוֹת של ייעוּד היסטוֹרי אוֹ פילוֹסוֹפי, בשאלוֹת היהדוּת או הישארוּת הנפש, לפי הספרים הידוּעים לוֹ. הוּא היה מקבל את מכתבי אשתוֹ בדיוּק, קוֹרא בהם בעיוּן וּמשיב עליהם, כשהם פרוּשֹים לפניו, על ראשוֹן ראשוֹן ועל אחרוֹן אחרוֹן דבר לא גרע, אך גם דבר לא הוֹסיף.

לפעמים, בשבת אוֹ בחג, היתה הגברת שינטאל פוֹנה אליו באמרה מעין זאת:

– ר' ברוּך בודאי מרגיש בחסרוֹן משפחתוֹ? מה? אך הוּא היה עוֹנה מיד בכוֹבד ראש:

– אם ירצה השם, לראש השנה אסע הביתה. הם כוֹתבים, ששלוֹם להם.

ואז התחרטה האשה הטוֹבה בלבה על שאלתה.

 

ג    🔗

יוֹם אחד בקיץ, בשנה השנית לשבת ברוּך בכפר, החליטוּ בני שינטאל, יחד עם הבן הגדוֹל ששהה אז בבית, לנסוֹע בכרכרה אל הנהר הסמוּך להתרחץ. מוּבן שהזמינוּ גם את רבם שיסע עמהם. הגברת מרים הכינה להם אוֹכל וּלבנים בסל, לכל אחד לבד, וכן גם בשביל המלמד. אחר כך סייעוּ בידוֹ לעלוֹת על הכרכרה, הרתוּמה לסוּס אחד, שני התלמידים הקטנים ישבו מימינוֹ ומשֹמאלוֹ, ויצאוּ לדרך. וילדר לא נסע זה כמה חוֹדשים, מאז חזר מביתֹו אחרי החג, וגם לא התרחץ בנהר תחת כיפת השמיים אלא פעמים מעטוֹת, קפץ על מוֹשבוֹ, לחוּץ בין שני תלמידיו, ונהנה מן הרוּח המשֹחק בפניו השֹעירים. כעין רוּח ילדוּת נכנסה בוֹ. השמש חיממה והשֹדוֹת הזהירוּ בירק וזהב, ובמרחק, באוֹפק, הכחילה חוֹמת היער. הבן הגדוֹל נהג בסוּס, וכיון שהיה זה סוּס מיוּזן וזריז, לא היה צוֹרך לנוֹפף עליו בשוֹט, אלא לטפוֹח על גבוֹ קלוֹת במוֹשכוֹת העוֹר, והשוֹט אמנם היה תחוּב בטבעת שבדוֹפן, והסוּס שטף בעצמוֹ בדרך הישרה. להקוֹת ציפּוֹרים נישֹאוּ מעל לראשי הנוֹסעים, ואי מזה הגיעה צהלת סוּסים חוֹתכת, והסוּס ענה גַם הוּא אגב ריצה בקוֹל תאוָני-נוֹאש.

אחרי נסיעה שכזאת במשך חצי שעה הכסיפה מרחוֹק רצוּעת הנהר הרוֹעדת באלפי קמטיה. הנערים התרוֹממוּ והביטוּ וצהלוּ משֹמחה, ישבוּ והתרוֹממוּ שוּב, וגם פנוּ שלא כדרכם אל רבם בקוֹל מאוּשר:

– אה, עוֹד מעט ונהיה במים. רבנוּ יוֹדע לשֹחוֹת?

– לא – ענה וילדר, – רק בילדוּתי התרחצתי בנהר. אבי לימדני את דברי חז"ל, שחייב אדם ללמד את בנוֹ לשֹחוֹת בנהר, אבל את השֹחייה עצמה לא ידע גם הוּא.

– אין דבר – התערב הגדוֹל ודיבר לאחוֹריו – הנהר איננוּ עמוֹק. במקוֹם העמוֹק ביוֹתר מגיעים המים רק קצת למעלה מן הטבוּר.

את וילדר תקף עתה איזה רגש לא נוֹח. הוּא היה בוֹחר לישב עכשיו במרפסת על אחד מספריו, ואפילוּ על העמוֹק ביוֹתר.

על הדשא שעל שֹפת הנהר התפשטוּ שלוֹשה הנערים במהירוּת רבה, קפצוּ לתוֹך המים, ותיכף התחילוּ בקריאוֹת משוּבה וּבשיכשוּך עליז. הם טבלוּ וקפצוּ וזרקוּ מים זה על זה. הקטן שרעד קצת מן הצינה, שאב מלוֹא חוֹפניו מים, סיננם בין אצבעוֹתיו והסתכל בהם לאוֹר השמש. וילדר ישב על הדשא, רגליו נוֹגעוֹת כמעט במים, והתפשט במתינוּת. תחילה הסיר את מעילוֹ, קיפלוֹ והניחוֹ בזהירוּת על ידוֹ, אחר כך חלץ את נעליו ופשט את מכנסיו. אחרי ישיבה של רגעים אחדים פיתח את תחתוֹניו והוֹציא מתוֹכם את רגליו הקצרוֹת השֹעירוֹת זוֹ אחר זוֹ, אחר כך קם על ברכיו ומשך בשתי ידיו את כוּתנתוֹ למעלה להסירה מעל ראשוֹ. כשהיה כבר עירוֹם לגמרי, ישב שנית והתבוֹנן שעה ארוּכה בגוּפוֹ השֹעיר, בחזוֹ הרחב, בבטנוֹ הבוֹלטת וּברגליו

הקצרוֹת, והכוֹל נראה לוֹ עתה זר ומוּזר. הוּא לא זכר, מתי ראה את גוּפוֹ. בבית המרחץ היה תמיד כל כך מטוּשטש מן ההבל, שלא היה רוֹאה כלוּם; אבל פה, במרחב, מה משוּנה היתה כל עתרת הבשֹר הזאת… האמנם לוֹ היא?… אך הנערים הרוֹחצים לא הניחוּ לוֹ להזוֹת הרבה, וצעקוּ מתוֹך המים:

– רבנוּ, ימהר להיכנס, המים כמחוּממים! ירא נא, כמה צלוּלים הם! הוּא רוֹאה? יבוֹא! יבוֹא מהר!

הוּא ניענע להם בראשוֹ המגוּלה והגזוּז כוּלוֹ, חוּץ מן הפיאוֹת; אחר כך הרים את כנף מעילוֹ, הסיר בזהירוּת את משקפיו והכניסם לתוֹך הכּיס, וּבעצמוֹ צנח בעיניים עצוּמוֹת, כמוֹ שהיה עוֹשֹה בילדוּתוֹ, לתוֹך הנהר, עמד וצעד צעד ועוֹד צעד במים. ופתאוֹם קמה בנפשוֹ מבוּכה גדוֹלה. הוּא פקח את עיניו וראה את עצמוֹ עוֹמד בתוֹך יסוֹד רך וחמים ונע, האוֹפף את חצי גוּפוֹ, והוּא אינוֹ רוֹאה כלוּם מסביב. לא, גם את גוּפוֹ אינוֹ רוֹאה ראייה ברוּרה. הכוֹל מתנוֹדד וּמטוּשטש. הוּא הרים את ידוֹ וּמישש את פניו: המשקפיים אינם. חרדתוֹ גדוֹלה. הנערים שיכשכוּ והמוּ במרחק מה במים, אבל הוּא ראם רק כצללים חיורים, עוֹשֹים העויוֹת משוּנוֹת. גם את גדות הנהר לא ראה. הוא לא חש כל קרקע תחת רגליו. כעין ערפל אפוֹר פרוּשׂ על תהוֹם רוֹעד מסביבוֹ והשטח שלפניו, שהוּא נתוּן בוֹ, עוֹלה ויוֹרד, פעם הוּא מתנשֹא לכסוֹתוֹ וּפעם הוּא נפער לרגליו לבלעהוּ. הוּא ניסה בחרדתוֹ להיפּנוֹת, אך גוּפוֹ לא נשמע לוֹ, וגם לפתתוּ אימה חשיכה לצעוֹד צעד. הוּא פרשֹ את ידיו וגישש סביבוֹ כנוֹאש; אך כשנגעוּ אצבעוֹתיו במים, כלתה נשמתוֹ. אז עמד, הזדקף ישר בידיים פרוּשוֹת והקשיב: קוֹלוֹת הנערים המתרחצים נדמוּ לוֹ עתה רחוֹקים מאוֹד, והיה בהם משהוּ זר, מעין לעג לא טוב לוֹ, לנתעה⁸ וּמפרפר בסכנה. הוּא חפץ לקרוֹא לעזרה, אבל גרוֹנוֹ שתק. וּפתאוֹם נלפת כוּלוֹ ואחז בחזקה, בכל כוֹחוֹתיו, בגוּף שנגע בוֹ. היה זה נחוּמקי, הנער הקטן, שבעברוֹ עליו נתקל בוֹ.

– מה לך, רבי? – שאל הלז, נבעת עד מות מן הלפיתה החזקה.

– הוֹציאני נא, הוֹציאני נא! – חזר וילדר בקוֹל מת, בשֹפתיים כחוּלוֹת וּבהרגשה של עיור – הוֹציאני מהר, רע לי…

הנער התעוֹדד וחשב כי רבוֹ מתעלף, וקרא לאחיו. אלה מיהרוּ לבוֹא, הוֹציאוּ את רבם והוֹשיבוּהוּ על הדשא.

– מה לוֹ? מה היה לוֹ? – הקיפוּהוּ בשאלוֹת.

– לא כלוּם. תנוּ לי את בגדי – ענה וילדר וחיורוֹן מות על פניו.

הם הגישוּ לוֹ את הבגדים, והוּא חטפם וּמישמש בהם באצבעוֹת מפרפרוֹת עד שמצא את כיס מעילוֹ, הוֹציא את המשקפיים והרכיבם על אפוֹ – וּמיד שב העוֹלם להיוֹת מה שהיה.

מאז שוּב לא נסע להתרחץ, והיה נזהר, שלא לפסוֹע פסיעה בלי משקפיים; אך המאוֹרע ההוּא חרת בנפשוֹ חריתה עמוּקה. שיווּי המשקל אשר לנפשוֹ כמוֹ נזדעזע.

 

ד    🔗

בשנה השלישית לשבתוֹ בכפר פּטר ר' ישעיה שינטאל, מפני נגיעה קלה בבתוֹ הצעירה, את מוֹרה בבית הספר הכפרי מבוֹא אל ביתוֹ, וּמסר את ילדיו לכוֹהן הקאתוֹלי, שילמדם קצת לשוֹן וּמדעים. הכוֹהן הזה היה טיפוּס יחיד במינוֹ. רוֹב תוֹשבי קוּסטין היוּ איכרים רוּתינים, אוּניאטים, והיה להם כוֹהן וּבית תפילה משלהם, אך מימים קדמוֹנים נשתמרה שם גם עדת פוֹלנים רוֹמית-קאתוֹלית קטנה, שהיתה הוֹלכת וּמידלדלת על ידי נישֹוּאי תערוֹבת עם בני הרוֹב, ולה מנזר קטן וכוֹהן, אוֹ יוֹתר נכוֹן סגן כוֹהן מיוּחד. לכוֹהן הזה לא היתה עבוֹדה מרוּבה, כי צאן מרעיתוֹ היו מעטוֹת, כשני מניינים בסך הכוֹל, וּבהיוֹתוֹ רוָק, כדרך הכוֹהנים הקאתוֹלים, היתה ריקנוּת ביתוֹ הקטן בחצר המנזר, וּבקרבת בית הקברוֹת, גוֹרמת לוֹ שיעמוּם ועצבוּת. כבן חמישים היה, גבוֹה ורזה, וּגלימתוֹ השחוֹרה, הארוּכה והפרוּפה כוּלה, עם כוֹבע הקטיפה המוֹארך, עוֹד הוֹסיפוּ על גוֹבהוֹ וּרזוֹן גוּפו. מפני פניו המגוּלחים והבעתוֹ התמימה והצחה עשֹה רוֹשם של בן שלוֹשים, אך שֹערוֹת ראשֹוֹ הגזוּזוֹת היוּ לבנוֹת ברוּבן, ואוּלם זה עוֹד הוֹסיף על צעירוּת פניו לויית חן ונעימוּת. מטבעוֹ היה איש נוֹח, מתוּן וחוֹפשי בדעוֹת, ולכן היה מתרוֹעע בחיבה יתירה עם ר' ישעיה שינטאל, שהיה מכוּבד על כל אנשי הכפר. שקט הבית ונקיוֹנוֹ, וכן גם יפי נימוּסיהם של בני הבית, משכוּ את לבוֹ, והיה מתענג לבוֹא שמה לשֹיחה על כוֹס תה וּמגדנוֹת עם ר' ישעיה עצמוֹ, אוֹ עם הגברת והילדים. בקיץ היה יוֹשב אצלם על הספסל תחת עץ הערמוֹן רחב הנוֹף, לפני שוּלחן העץ המחוּבר אל הקרקע, ושִֹיחתוֹ הנעימה מפכּה בטוֹן רך ולבבי בתוֹך רשת הצל והאוֹר, הרוֹעדת על כל דמוּתוֹ השחוֹרה והענוּגה.

כשסיפר לוֹ שינטאל את המקרה אשר קרהוּ עם מוֹרה הכפר, הצטער הכוֹהן מאוֹד, והציע את עצמוֹ ללמד את בני איש עמיתוֹ, שהיוּ קרוֹבים ללבוֹ גם בלא כן. שינטאל הסכים בחפץ לב, כי הדבר היה לוֹ לכבוֹד, וגם אמוּנוֹ בכוֹהן ידידוֹ היה גדוֹל כל כך, שלא היה חוֹשש אפילוּ לשלוֹח את ילדיו יוֹם יוֹם לשעה או לשעתיים לחצר המנזר. אבל הכוֹהן שהרגיש בעצמוֹ בזרוּת שבדבר, הציע שיבוֹא יוֹם יוֹם לבית ידידוֹ ללמדם שם. שינטאל הוֹדה בקידה וּבענוַת חן, והכוֹהן התחיל לבוֹא יוֹם יוֹם לבית היהודי בשעה קבוּעה.

וכך נפגשוּ השניים: המלמד ברוּך וילדר והכוֹהן הקאתוֹלי ויקטוֹר מיינקינסקי.

ברוּך וילדר שום לבוֹ עֹד קוֹדם לכוֹהן בא הבית, שמצא חן בעיניו בנוֹעם הליכוֹתיו, בשקט מדבּרוֹ וּביחסוֹ הטוֹב ליהוּדים; אבל לא מצא לוֹ הזדמנוּת וגם לא העז לדבר אליו, כי פוֹלנית ידע רק מעט מאוֹד, וּמלבד זה נשמר בוֹ מילדוּתוֹ זכר הכוֹמר הפוֹלני מעיירתוֹ, שהיה נחשב בעיני היהוּדים כשֹונא ישֹראל טמא, הזוֹמם תמיד להרע להם. ואמנם הלז היה גוֹי מפוּטם ואדוֹם עוֹרף כקצב וּצחוֹק רע לוֹ. – גם הכוֹהן מיינקינסקי שאל לא פעם את בני בית שינטאל על ה“מוֹרה” שלהם, והם סיפרוּ לוֹ בשבחוֹ, אך לידי היכּרוּת לא הגיע הדבר. בלבוֹ של ברוּך וילדר היה תמיד, בשעה שראה את הכּוֹהן בבית, מעין אי מנוּחה וסקרנוּת ילדוּתית להיכנס בשֹיחה דוקא עם זה הזר והגבוֹה, שיש בוֹ מריח החוּץ והאסוּר, אך המרחק היה גדוֹל ביניהם ולא היתה דרך לעוֹברוֹ.

ואוּלם עתה, כיון שהכוֹהן התחיל לבוֹא יוֹם יוֹם אל הבית, היתה ההיכרוּת הכרחית. וכך היה: יוֹם אחד הקדים הכוֹהן לבוֹא, וּמצא את הגברת שינטאל עם בנוֹתיה יוֹשבוֹת במרפסת, וּוילדר יוֹשב ליד החלוֹן הפתוּח , כדרכוֹ. השתחוה הכוֹהן על הסף השתחויה עמוּקה, שאל אם אינוֹ מפריע, אחר כך ניגש ונשק את יד הגברת מרים, הוֹשיט ידוֹ לשתי הבנוֹת, ולבסוֹף ניגש גם אל וילדר, וּבתתוֹ לוֹ את ידוֹ הלבנה, הציג את עצמוֹ בבת צחוק ישרה:

– סגן הכוֹהן מיינקינסקי. ביקשתי להכיר את אדוֹני זה כבר ואני שֹמח להזדמנוּת זוֹ לברכוֹ.

ברוּך וילדר התאדם, קם מכיסאוֹ, וּבהחזיקוֹ את ספרוֹ, כשאצבעוֹ תקוּעה בין דפיו, השתחוה גם הוּא וּמילמל:

– טוֹב מאוֹד, טוֹב מאוֹד… גם אני… ישב האדוֹן הכוֹהן! – והראה במבוּכה על כיסאוֹ.

אחרי השיעוּר, בשעת הפרידה, שאל אוֹתוֹ הכוֹהן, אם הוּא חוֹפשי עתה, ואם כן, היש ברצוֹנוֹ ללכת אתוֹ מעט. וילדר לא ידע את נפשוֹ, אך הסכים. כשיצאוּ וסגרוּ אחריהם את פשפש הגן, אמר לוֹ הכוֹהן, שאם קשה עליו הדיבוּר הפוֹלני, נכוֹן הוּא לדבר אתוֹ גרמנית: וילדר הוֹדה לוֹ, ובזה אמנם הוּקל לוֹ קצת, כי בגרמנית לא היה עוֹד חסר ניב כל כך. אמנם שֹפתוֹ היתה ספרוּתית-עתיקה, מליצית קצת, בסגנוֹן תרגוּם התנ“ך מימי ההשֹכלה, אך בקצת קוֹשי וּבקצת עזר משֹפת יידיש, יכוֹל היה לבטא כמעט את כל רעיוֹנוֹתיו. הכוֹהן ניהל את השֹיחה בחכמה והכניס בה גם את וילדר יוֹתר ויוֹתר. וכך דיברוּ על ערך המדע וההשֹכלה, על תכלית האדם והחיים, על הקנאוּת הזעוּמה ועל חירוּת המחשבה, על הדת והמדינה, על חוֹבוֹת הלב וחוֹבוֹת האזרח, וברוּך וילדר היה מוּכרח לבסוֹף להגיד לעצמוֹ, כי ה”גוֹי" הזה מכלכל את דבריו בהיגיוֹן ובידיעה, והוּא מביע כל דבר בקלוּת ובפשטוּת, כאילוּ לא היה בדבריו כלוּם מן החידוּש. וזה מצא חן בעיניו במאוֹד מאוֹד. כל ימיו היה משתוֹקק לבעל שֹיחה כזה. רוֹב מכיריו היהוּדים היוּ אוֹ עזי פנים ערוּמים, שביטלוּ אוֹתוֹ ואת השֹכלתוֹ, אוֹ בוּרים, שפנוּ אליו תמיד בשאֵלוֹת, ושום תשוּבה לא היתה עלוּלה לברר להם מה.

וּכשהגיד לוֹ הכוֹהן בשעת פרידתם, שהם יכוֹלים להיוֹת לעזר זה לזה בבדידוּת הכפר הנידח, בחתרם אל הדעת והכרת האמת הנאצלת, שהוּא יכוֹל להיוֹת לוֹ לעזר במה שהוּא קנה לוֹ בלימוּדיו, בענייני לשוֹן ומדע, וּפּאן וילדר יהיה לוֹ לעזר בהשתלמוּת בלשוֹן העברית – הוּא למד מעט לשוֹן זוֹ בסמינריוֹן וגם מעצמוֹ – וגם בענייני “פילוֹסוֹפיה דתית” – את השם הזה שמע וילדר בפעם הראשוֹנה בחייו ותמה על הצירוּף הזה, שראה בוֹ דבר והיפוּכוֹ – שֹמח וילדר, וּבלב פוֹעם אמר לוֹ, שהוּא נכוֹן לבקר את הכוֹהן גם בביתוֹ.

– הוֹ, דבר זה יהיה לי לכבוֹד גדוֹל! – ענה פּאן מיינקובסקי ולחץ את ידי ברוּך וילדר לחיצה חמה וממוּשכה.

 

ה    🔗

יוֹם יוֹם היה ברוּך וילדר מזדמן עם הכוֹהן. הטיוּלים יחד ברדת היוֹם נעשֹוּ תכוּפים יוֹתר וארוּכים יוֹתר. בקיץ היו מטיילים בשֹדוֹת וּמגיעים לפעמים עד חוּרשת האוֹרנים הקרוֹבה, ויוֹשבים שם שעה ארוּכה בצל עץ ריחני על מצע המחטים היבישים⁹, וּבחוֹרף היוּ יוֹשבים בבית שינטאל, ועוֹד יוֹתר בבית הכוֹהן. היתה לכוֹהן משרתת זקינה¹⁰, פוֹלנית קפדנית, אך זריזה ומסוּרה, והיא הסכינה עד מהירה עם וילדר והיתה מכבדת אוֹתוֹ בשיקוּיים ומעדנים בחיבה, כמוֹ את אדוֹניה. הטיוּלים והשִֹיחוֹת האלה פעלוּ על וילדר פעוּלה ניכרת: הוּא נעשֹה יוֹתר ער ומפוּזר, בכל מהוּתוֹ באה כעין מתיחוּת ואי מנוּחה, וּבית שינטאל לבדוֹ, בלי מציאוּת הכוֹהן, לא הספיק לוֹ עוֹד.

בבית הכוֹהן היה דבר אחד, שהינה את וילדר הנאה מרוּבה, והוּא: הספרים המכוֹרכים יפה, שעמדוּ מסוּדרים בארוֹן הזכוּכית אשר לוֹ. מתוֹך הספרים האלה, ספרי מדע, מוּסר וּפילוֹסוֹפיה בגרמנית ולאטינית, היה הכוֹהן קוֹרא לוילדר, מתרגם וּמטעים לוֹ את המקוֹמוֹת הקשים. תחת זאת היה וילדר קוֹרא לפני הכוֹהן ב“מוֹרה נבוּכי הזמן”, ב“חוֹבת הלבבוֹת”, וּב“עיקרים”, וּמתרגם לוֹ פסוּק כצוּרתוֹ לגרמנית שלוֹ. הכוֹהן היה מיטיב לבאר לוֹ את העניינים הקשים ב“גלילוֹת הארץ” ו“המנוּחה והתנוּעה”, בשירטוּטים וצירוּפים על הנייר, וזה היה מעמיק להאיר לחבירוֹ את שאלוֹת המוּסר והפילוֹסוֹפיה. וכן היוּ מתקרבים והוֹלכים, עד שהכוֹהן התחיל מלמד את וילדר את הלשוֹן הלאטינית, וּוילדר את הכוֹהן – עברית. הלימוּד ההדדי הזה אימץ ביניהם את הקשר, עד כי דבקוּ יחד לבלי היפּרד.

לימוּד שתי הלשוֹנוֹת העתיקוֹת הללוּ כמוֹ תפשֹ אוֹתם בקסמים, וכל בעוֹלם נצטייר מעתה בדמיוֹנם, אצל זה בתרגוּם עברי ואצל זה בתרגוּם לאטיני. הם לא היוּ נלאים לחזוֹר על פרקים ודפים שלמים בשׂפה הזרה במשך שעוֹת. וילדר לקח לוֹ לספר לימוּד את הווּלגאטה, שנתן לוֹ הכוֹהן, והכוֹהן בחר לוֹ את “הברית החדשה” בתרגוּם עברי, שהיתה מצוּיה בין ספריו עוֹד מימי הסמינריוֹן. וּלאט לאט נוֹצרה ביניהם מעין קנאת לוֹמדים, ולא אחת אירע, ששניהם היוּ יוֹשבים יחד וּפוֹסקים את פסוּקם בשתי הלשוֹנוֹת בקוֹל רם, ויהי הדבר כדוּאֶט מוּזר, אך איש לא שמעוֹ, חוּץ מן המשרתת הזקינה.

והיחסים עם הכוֹהן הגבירוּ את פעוּלתם על וילדר, עד כי הרגישוּ בה גם בבית שינטאל. ביוֹתר העסיק השינוּי הזה את נחוּמקי, שלא פסק מלעקוֹב בהסתכלוּתוֹ אחרי רבוֹ. זה נעשֹה רך ונוֹח משהיה, קוֹלוֹ קיבל גון לבבי יוֹתר, אף על פי שהוּטל בוֹ גם מעין פגם, וּצרידוּתוֹ נתגברה במידה מרוּבה. התלמידים נהנוּ בעיקר מן השינוּי הזה, כי רגש חוֹבתם ביחס אליו כמוֹ רפה על ידי כך והיוּ עזוּבים יוֹתר לנפשם. אך הליכוֹתיו התדירוֹת עם הכוֹהן היוּ גם קצת חשוּדוֹת בעיניהם, אף גם היוּ לשֹיחה בבית. פעם, שלא בפניו, אמר ר' ישעיה שינטאל: “מי יוֹדע, מי יחזיר את מי למוּטב – הכוֹהן את המלמד אוֹ המלמד את הכוֹהן?…” אבל הגברת מרים התערבה ואמרה בתלוּנה, שאין צוֹרך ללגלג, שניהם אנשים נחמדים, ואין הם מתרוֹעעים אלא מפני שהם שניהם אנשים בוֹדדים כאן.

במכתביו לאשתוֹ היה ברוּך וילדר מזכיר לעתים קרוֹבוֹת את התחברוּתוֹ עם הכוֹהן, והיה מרבה לספר לה בשבחוֹ; ואף על פי שהיא כתבה לוֹ מתחילה פעמים אחדוֹת בליגלוּג וברוֹגז, שאינה יוֹדעת, למה הוּא מבלבל לה את המוֹח בשטוּיוֹת שלוֹ, וּמה לוֹ ולאיזה “גלח”, ומוּטב שישתדל לקבל הוֹספה על ה“שכירוּת”, ואחר כך היתה עוֹברת לגמרי בשתיקה על עניין זה, – לא פסק הוּא בכל זאת להוֹדיע לה בכל מכתב חדש על דבר הטיוּלים והלימוּדים שלהם, ושעוֹד מעט ויוּכל לקרוֹא כל ספר לאטיני בלי עזרת ספר מלים.

פעם ביוֹם קיץ היה סער וגשם סוֹחף. וילדר ישב לבדוֹ אחרי סעוּדת הצהריים בחדר הילדים, ברכת המזוֹן הטוֹב בכל רמ"ח אבריו, והוּא חוֹזר בהנאה על פרקי תהילים בתרגוּם לאטיני. הווּלגאטה לא היתה תחת ידוֹ, כי הכוֹהן לקחה אתמוֹל לביתוֹ לצוֹרך עיוּן. הוּא ניסה לחזוֹר מתוֹך הזיכרוֹן, והנה הפלא וּפלא! הכוֹל הוֹלך ומיתרגם בעל פה בלי כל מכשוֹל. אך כשהגיע לפסוּק “מוֹציא אסירים בּכּוֹשרוֹת אַך סוררים שכנוּ צחיחה”, עמד במלה “בּכּוֹשרוֹת” ולא מצא את תרגוּמה, אף כי ראה אוֹתה בספר כמה פעמים. הוּא אימץ את זכרוֹנוֹ, אבל לשוא, המלה התחמקה לחדרי הזיכרוֹן ואין להעלוֹתה. צוּרתה ריחפה לעיניו, אך בשוּם אוֹפן אי אפשר היה לתוֹפסה. הנה היא מתגלית והנה היא נעלמת. הוּא ניסה לאמר את כל הפרק מתחילתוֹ מהר בנשימה אחת, פעם וּפעמיים, כדי להערים כך לזיכרוֹן, אבל גם זה לא הוֹעיל. אז נפלה עליו מרה שחוֹרה, וכמעט נבהל. הוּא התחיל מהלך בחדר אילך ואילך, ניגש בכל פעם אל המקוֹר הפתוּח וּמעיין במלה העברית, כאילוּ אמר לדלוֹת מתוֹכה את צוּרת המלה הלאטינית, אך גם ניסוּי זה גרם לוֹ רק מפח נפש.

וּבחוּץ לא פסק הגשם. הרעמים רעמוּ והברקים ברקוּ. החדר האפיל וקדר, החלוֹנוֹת זרמוּ, וענפי העצים שרקוּ¹¹ מאחריהם. ופתאוֹם נכלא הגשם, השמש זרחה והאירה את החדר. וילדר חש אי מנוּחה רבה בלבוֹ ויצא לראוֹת בדרך העוֹלה אל המנזר, אם אין הכוֹהן בא. הוּא היה גם מוּכן לרוּץ שמה, אל הווּלגאטה. אך בצאתוֹ נשֹא בלי משֹים עיניו השמימה, ונתגלה לוֹ מראה, אשר כמוֹהוּ לא ראה מימיו: מעל לאדמה, הירוּקה והרוֹססת מתוֹך רעננוּת מזהירה, עמדוּ, לא הרחק זוֹ מזוֹ, שתי קשתוֹת צבעים נפלאוֹת, אחת גדוֹלה מחברתה, מתנשֹאוֹת מקצה האוֹפק עד חצי השמים, נחוֹת על מצע עננים אפילים-מכסיפים, טעוּני רוייה ורוֹך, למוּל השמש הקוֹרנת, וּממלאוֹת את האויר איזה קסם רך וחי. כן, הוּא לא ראה מימיו מראה כזה, בכל אוֹפן לא עשֹה עליו מימיו רוֹשם מראה כזה אוֹ גם מעין זה. הוּא ראה עתה בפעם הראשוֹנה בחייו את ההוֹד שבטבע בעיניו ממש, בעיניו קצרוֹת הראוּת והנתוּנוֹת תחת הזכוּכית העבה והכבידה – והתפלץ. כל מהוּתוֹ הבוֹטחת כאילוּ התמוֹטטה. הוּא הרגיש בחוּש, כי דבר מה נשמט מתחת לנשמתוֹ, והיא מתחילה לנוּע ולהיקלע בחלל ריק עד לידי טישטוּש. היה איזה כאב מוּזר מוֹצץ בלב והדמיוֹן הניצת באוֹר אפל-חכלילי עטף הכוֹל. מה זה? מה זה? שיוַע בוֹ קוֹל ממעמקים וכל נשמתוֹ רעדה ונעה, כמו לפני לדת רעיוֹן, כמוֹ לפני יציאה מספירה נמוּכה אל ספירה גבוֹהה ממנה. והנה פתאוֹם, כמו מן הצד, בקעה ויצאה מבריקה באוֹר קשקשי כסף, כמין נחש קסם קטן, המלה הלאטינית fortitudine, וכל הקסם נגוֹז באחת: הכוֹל נח לארץ, הכוֹל שב להיוֹת קרקעי, הלב הלם הלם קצוּבוֹת, והנשמה ישבה איתן. הוּא זכר את התרגוּם הלאטיני למלה “בּכּוֹשרוֹת”! הוא נשֹא שנית עיניו השמימה, הקשתוֹת היוּ חיורוֹת והוּא ראה איך הן הוֹלכוֹת הלוֹך וחָווֹר; האויר היה רגיל, ועל הארץ רצוּ לרגליו שלוּליוֹת דלוּחוֹת, והרפש השחיר על פני כל הדרך. הוּא חזר לחדרוֹ, כמי שניצל מגזר דין קשה, לקח את התנ“ך והתחיל קוֹרא בקוֹל את התרגוּם לפרק ס”ח בתהילים, והיה הוֹלך וקוֹרא בלי מכשוֹל:in fortitudine qui educit vincots וּבמלה fortitudine הרים קוֹלוֹ בניצחוֹן.

 

ו    🔗

כל חוֹדש תשרי היה ברוּך וילדר אצל חוֹתנתוֹ, אשתוֹ וּשני ילדיו; כי בינתיים נוֹלדה לוֹ עוֹד בת, והיא היתה עתה כבת שנה ורבע. עסקי בית המזיגה הצליחוּ במידה מרוּבה, כי אשתוֹ וחוֹתנתוֹ עבדוּ בכישרוֹן רב, והיה אִתּן גם מלצר אדמוֹני, הדיוֹט למחצה, אך מסוּר ובעל איברים, וכל השיכוֹרים היוּ מפחדים ממנוּ אימת מות. בבוֹאוֹ הביאתוּ אשתוֹ בסוֹד העסק, הכניסה לוֹ את פנקס החוֹבוֹת הגדוֹל, והראתה לוֹ, כפוּפה על השוּלחן ועט עוֹפרת בידה, כמה חייבים לה הערילים. הסכוּם היה גדוֹל באמת, והוּא גירה את עיניו של וילדר ואפילוּ הכאיב לוֹ משהוּ. מלבד זה חשֹכה עוֹד איזה סכוּם במזוּמנים, השמוּר על קרקע ארגז הלבנים. היא סיפרה לוֹ הכוֹל בחיוּך רציני וּברגש מסירוּת המיוּחד לאשה, שלא ראתה את בעלה זמן רב. הוא ניענע בראשוֹ כמרוּצה, אך באמת לא עיניינוֹ כל זה. "טוֹב, טוֹב״ מילמל, – אך לבוֹ היה רחוֹק ממנה וּמעסקיה, וכוּלוֹ נתוּן לספריו ולכוֹהן, שנשאר בכפרוֹ האהוּב; וּכשאמרה לוֹ לבסוֹף, שאם העסק יתנהל כך בלי מכשוֹל עוֹד שנים אחדוֹת, כלוֹמר, שהן תעסוֹקנה בבית והוּא יוֹסיף להשתכר בכפר ולשלוֹחַ להן, אז יוּכלוּ לבנוֹת בית חדש גדוֹל במקוֹם הקטן והרעוּע, – נהנה וילדר בייחוּד מן הבשֹוֹרה, שהוּא יוּכל לשבת עוֹד שנים אחדוֹת בכפר; ולבוֹ נמלא ביחס לאשתוֹ רגש תוֹדה חם עד לידי רוֹך, ואפילוּ ליטפה פעם אחת במבטוֹ.

הילד כבר גדל, והיה מתרוֹצץ ברחוֹבוֹת לבוּש “ארבע כנפוֹת” גדוֹל עם ציציוֹת מלוּכלכוֹת; והילדה, תינוֹקת צחקנית שמינה עם גוּמוֹת חן בלחיים האדוּמוֹת, כשהחזיק אוֹתה על זרוֹעוֹתיו, היתה חוֹתרת תמיד בידיה הקטנוֹת לאחוֹז במשקפיו וּלמשכם, וּבכל פעם שעלה בידה לתפוֹשֹ בזכוּכית אוֹ במוֹטת האוֹזן, היה וילדר מזדעזע. הברזל העמיק לחתוֹך חריצים בשוֹרש אפוֹ ובצדעיו, חריצים ירקרקים מאוּדמים, שהיוּ לפעמים נדלקים וּמלפלפים, אך להסיר את משקפיו לא נוֹעז. הפחד שנתקע בלבוֹ בעת הרחיצה בכפר לא סר ממנוּ.

והנה יוֹם אחד, אחרי סעוּדת הצהריים, יצאה אשתוֹ אל בית המזיגה שבאגף השני והפקידה אוֹתוֹ להשגיח על הילדה, המשֹחקת על הרצפה. זוֹ זחלה לה על רצפת הקרשים המלוּכלכה, זנב כוּתנתה מוּרם ותקוּע לה בסדק שבגבה ואחוֹריה השמינים מַורידים -מכחילים מקוֹר, והוּא עמד נשען אל החלוֹן והרצה לעצמוֹ במוֹחוֹ פרק של איזה ספר עיוּני. בינתיים הגיעה הילדה בזחילתה עד כיסא, אחזה בוֹ בידיה האמיצוֹת, ואחרי נסיוֹנוֹת אחדים קמה ועל פניה הרחבים שפוּכה בת צחוֹק של אוֹשר. היא גם הפכה פניה והביטה פעם וּפעמיים אל אביה לראוֹת מה רוֹשם הדבר עליו. אך היא לא אמרה די בזה, כי אם התחילה לטפס על מסגרוֹת הכיסא שעם כרעיו, טיפסה, טיפסה, וּפתאוֹם – רפוּ ידיה ונפלה אחוֹרנית וקוֹדקוֹדה נחבט בחזקה ברצפּה. תיכף הרימה קוֹל צריחה; אך וילדר, תחת לגשת וּלהרימה, עמד על עמדוֹ והסתכל בתנוּעוֹתיה בעיניים תפוּשֹוֹת מחשבה: הוא חשב במקרה על “חוּקי הנפילה” וּבאוֹפן ברוּר חזר בוֹ המשפט: “הדרך שיפוֹל בוֹ הגוּף בזמנים שוֹנים יתערך כערכי מרוּבעי הזמנים”, ועתה, כשהילדה פירפרה בידיה וּברגליה, וּפניה נעשֹוּ אדוּמים וכחוּלים מגעייה, עמד הוּא והביט על כל זה בהתעניינוּת, אך בלי השתתפוּת הלב – כעל ניסיוֹן בפיסיקה. אך אשתוֹ, ששמעה באגף השני את צעקוֹת הילדה, באה מבוֹהלת, וּבראוֹתה את בעלה עוֹמד בלי תנוּעה, צעקה אליו שלא בקוֹלה:

– מה אתה עוֹמד, גוֹלם? – וחטפה את הילדה ולחצה אוֹתה אל לבה ברחמים מהוּלים בכעס.

וילדר פסע פסיעה וּבפני מעוּנה פנה אל אשתוֹ:

– לא, שיינדיל, גוֹלם אינני, האמיני לי… כל הזמן לא גרעתי עין מן הילדה… אני רק חשבתי על חוּקי הנפילה וּמסיבת התגברוּת מהירוּת התנוּעה…

כששמעה האשה את הדברים האלה יוֹצאים מפי בעלה, פרצה בצעקה מרה: “אנשים, הוּא השתגע!”, וּברחה מן החדר. וּכששב וילדר לקוּסטין, וּשניהם, הוּא והכוֹהן, ישבוּ ביוֹם גשם דק וקר בבית הכוֹהן על שתי כוֹסוֹת תה בחלב מהבּילוֹת, התעוֹרר פתאוֹם וילדר מתוֹך השתיקה, שנשתררה אחרי השֹיחה המדעית, ואמר לכוֹהן, שלא בקוֹלוֹ הרגיל:

– יש לי לספר לידידי הכוֹהן דבר מה.

הכוֹהן הגביה את גבוֹתיו וּפניו קיבלוּ הבעת תימהוֹן, ואז סיפר וילדר לכוֹהן בגרוֹן יבש מרוֹב התרגשוּת את המאוֹרע שאירעהוּ בביתוֹ עם הילדה; וּכשסיים הוֹסיף:

– ועתה הגידה, ידידי, מי משנינוּ צדק, אני אוֹ אשתי?

– הוֹי, ידידי בּנדיקטוּס (הוּא תירגם את שם ידידוֹ לאטינית, כי לשִמחת לבוֹ לא מצא ששמוֹ מתאים עם שם שפינוֹזה, וּמאז היה קוֹרא לוֹ כך), שאלה קשה שאלתני. מן הצד הפוֹרמאלי, אם לא נביא בחשבוֹן את החוֹבה, ייתכן לוֹמר, כי הצדק אתך. אתה לא עשֹית כל רע בעמדך וּבחשבך את מחשבוֹתיך (והרי אין מצוים על המחשבוֹת!) בקשר עם המאוֹרע, שאירע לעיניך. אתה רק שכחת, אוֹ יוֹתר נכוֹן לא שמתּ לב, כשהעצם הנוֹפל הוּא ברייה אנוֹשית חיה, ושיש לך איזה יחס של קירבה אל העצם הזה. במלים פשוּטוֹת: המכאוֹבים, האימה והפירכוּסים של בתך לא עצרוּ כוֹח לקרוֹע את ארג מחשבתך המדעית; אבל מן הצד האֶתי, מצד החוֹבה, שהגדרתה היא: רגש הצוֹרך המוֹחלט¹² לפעוֹל בכל עת ובכל מקוֹם ככל אשר ידרוֹש המוּסר האוֹבייקטיבי, בלי התחשב עם הנטיוֹת המקריוֹת של הרצוֹן העצמי, זאת אוֹמרת, שחוֹבת האדם השלילית היא להתנגד לרע בכל עת וּבכל מקוֹם, והחיוּבית – לבוֹא לעזרת רעהוּ, אפילוּ רעהוּ סתם, להקל את מכאוֹביו וּלהגביר את רחמי עצמוֹ הטבעיים על ידי הכרת המוּסרי שברחמים, – מצד זה בודאי ובודאי שחטאת, ואשתך צדקה בהתמרמרוּתה, ושמתוֹך צערה לא יכלה למשוֹל בלשוֹנה וזרקה בך מרה. הוֹי, ידידי פּאן וילדר! – המשיך הכוֹהן, נשען באצבעוֹתיו על שוּלי השוּלחן וּזקוּף קוֹמה כמוֹ בשעת הטפה מעל הבימה – נפשנוּ הוֹלכת שבי אחרי מחשבוֹתינוּ המוּפשטוֹת, שיש בהן בלי שוּם ספק מן היוֹפי והאצילוּת, ואם תרצה – אפילוּ מן האלוֹהיוּת, אנחנוּ משתעשעים בשאלוֹת מדע ודת וּבפתרוֹנן, בעוֹד שלעינינוּ מפרפרוֹת נפשוֹת רעינוּ, קרוֹבים ורחוֹקים, אדם וּבהמה, צמח ורמש, בשֹמחה ויגוֹן באוֹשר וייאוּש, צוֹהלוֹת ונענוֹת, חיוֹת וגוֹועוֹת, ואנחנוּ בל נראה, בל נחוּש, בל נדע…

וּבדברוֹ כן רכוּ פניו מאוֹד וּבעיניו התמימוֹת רעדה לחלוֹחית של דמע. דברי הכוֹהן האלה, וּבייחוּד הבעת פניו, עשֹוּ על וילדר רוֹשם לא יימחה, וּמאז היה חוֹשב תכוּפוֹת על אשתוֹ מתוֹך רגש נוֹחם ורוֹך הוֹלך וגוֹבר. החירוּף “גוֹלם” לא לבד שלא השפילה בעיניו, להיפך, עוֹד הוֹסיף לה מעין הוֹד שבכוֹח וּבצדק.

וּבפעם אחרת, בשעת שֹיחה על הבדל הדתוֹת, אמר הכוֹהן:

– האידיאלים הכלוּלים בדתוֹת, האידיאוֹת הנוֹשֹאוֹת את הדתוֹת וּמשמשוֹת אוֹתן, שוים בעיקר בכוּלן. רק הצוּרוֹת המעשֹיוֹת של האידיאלים שוֹנוֹת לפי הרוּחני של כל עם, לפי “אלהי האוּמה”, כפי שקוֹרא לזה קרוֹכמל שלכם; ואוּלם באחרית הימים, ברוּר לי הדבר כצהריים, ייפּרדוּ האידיאלים לגמרי מן הצוּרוֹת הדתיוֹת, כתוֹך המשליך את קליפתוֹ בהתבשלוֹ, ואז לא יהיה עוֹד כל הבדל בין הדתוֹת, לא, כי גם הדתוֹת עצמן לא תהיינה, לא יהיה צוֹרך בהן, ואז תבוֹא המזיגה הנפלאה, הניצחוֹן האחרוֹן של האידיאלים המוּסריים הצרוּפים, אשר לא ייעכרוּ עוֹד לנצח.

– והמדעים? – שאל וילדר וכירסם בשיניו את ציפוֹרני אצבעוֹתיו. דבר מה נתבקע ונתמוֹטט בוֹ.

– המדעים? – התעוֹרר פּאן מיינקינסקי, ועיניו הוּצתוּ. – המדעים גם הם אינם אלא צוּרוֹת משמשוֹת לאידיאלים ההם. כי מה היא תכליתם האחרוֹנה, תכלית התכליוֹת, של המדעים, אם לא להכיר מצד אחד, כי כל העוֹשר, היוֹפי, הסוֹד, כל נוֹשֹאי חמדתנוּ וגאותנוּ, אינם אלא עפר ואפר, רק מוּצק, נוֹזל וגז; ומן הצד השני, כי הכוֹל, הכוֹל הוּא חשוּב וגדוֹל ונפלא, במידה שאין לאדם תפיסה בוֹ? והתוֹצאה ההגיוֹנית, ההכרחית, היא, שהאדם הריהוּ עבד וּמלך כאחד: עבד לרעיוֹן הבריאה הגדוֹל, שאין בידוֹ להשפּיע עליו ולא כלוּם, וּמלך על נפשוֹ, בעל בחירה חוֹפשית לעשֹוֹת את הטוֹב אוֹ, חלילה, את הרע. המדע, כוֹשר הידיעה, מוֹביל את האדם דרך העבדוּת החוֹמרית אל החירוּת הנפשית, המוּסרית. ולא לחינם אנוּ רוֹאים, שכל גאוֹני המדע האמיתיים הגיעוּ בסוֹף חקירתם לידי המוּסר, המצוּי האלוֹהי. הם הגיעוּ פשוּט אל התּוֹך. וקאנט יוֹכיח.

שֹיחוֹת הכוֹהן האלה, שנאמרוּ בזמן האחרוֹן בסגנוֹן חוֹתך וּבחוֹם שקט, פעלוּ על נפש וילדר, ואף על פי שהרגיש בהן דבר מה מכאיב וּמזעזע, חמד אוֹתן, והן גירוּ אוֹתוֹ גירוּי רחוֹק וטמיר. וּפעם בשעת הטפת רעיוֹנוֹת כזאת חש כמוֹ מלקחיים אוֹחזים במוֹחוֹ וּמוֹשכים בכוֹח להרימוֹ, להרחיבוֹ, ודבר זה הוֹציאוֹ משקטוֹ. ואוּלם הכוֹהן עצמוֹ נעשֹה בזמן האחרוֹן שקוּף יוֹתר, רוּחי יוֹתר.

בכלל בא שינוּי ניכּר בהליכוֹתיו של וילדר וגם בראייתוֹ. בשקט הכפר, בסביבת האנשים היחידים, שבא אתם במגע, וּבהשפעת השֹיחוֹת החוֹתכוֹת של הכוֹהן נוֹצר בוֹ לאט לאט איזה יחס אל עוֹלם המציאוּת. במחיצה של הפוֹרמאלי כאילוּ נקרע קרע. התחיל להרגיש בהבדל שבין בני שינטאל ובנוֹתיו וּבין המשרתת הזרה והעבד הגוֹי הקטן העוֹזר על ידה. בעברוֹ ברחוֹב היה מתבוֹנן לאיכרים ומבדיל בין הלבוּשים יפה ובין הלבוּשים בגדים קרוּעים, בין ההוֹלכים מתוּנים וּבקוֹמה ישרה, שפניהם מביעים ביטחוֹן ושֹוֹבע, וּבין העוֹברים מהר וּמבטם רע ונבעת ורעב. הסתכלוּתוֹ כאילוּ נפקחה זה עתה.

וּכשהגיע שוּב הקיץ היה נהנה לצאת לפעמים לטייל עם תלמידיו לא רק בשֹדוֹת, כי אם גם בכפר. לפנוֹת ערב, בשֹדה, היה מתבוֹנן בזעזוּעי הקמה, במסע העננים וּבעשן הדק השוֹאף ועוֹלה מארוּבוֹת הבתים למרוֹמים. ולא עוֹד, אלא שהתחיל שוֹאל את תלמידיו פעם בפעם לשם צמח זה אוֹ תבוּאה זוֹ. התלמידים הרגישוּ בשינוּי הזה בקצת תימהוֹן, אך הסתגלוּ גם לזה מהר, כנפש הילדים. על ידי כך נפגם קצת יחס הכבוֹד אל רבם, בהרגישם שהם מתרוֹעעים אתוֹ והוּא קרוֹב לחוּגם, לעוֹלמם, וכן הרשו לעצמם גם לצחוֹק בקוֹל על איזוֹ שאלה תמימה מפי וילדר; וּלבסוֹף התחילוּ גם לדבר ביניהם וּבפניו בשֹפת רמזים אירוֹנית על ידיעוֹתיו בטבע וחקלאוּת. אך דבריהם לא הקניטוּ אוֹתוֹ כלל, להיפך, היה בהם מה שהוּא מן המהנה, ויוֹם אחד גם הצטחק. וּבאוֹתוֹ יוֹם, בפעם הראשוֹנה מאז בא לכפר, הציע לפניו התלמיד הגדוֹל – האב לא היה אז בבית – שיוַתר להם מחר על השיעוּר ויתן אוֹתם לנסוֹע אל הכפר הסמוּך, לראוֹת במכוֹנת הקצירה החדשה; רצוֹנוֹ, יכוֹל גם הוּא לנסוֹע אתם.

וילדר כמוֹ התעוֹרר משכחה וענה בכוֹבד ראש של קפידה:

– לא, לא, צריך ללמוֹד. אסוּר לוֹ לאדם להפנות את לבוֹ לבטלה! הרבה בטילים כנגדוֹ! אסוּר!

ואף על פי כן נסע למחרת בבוֹקר עם תלמידיו לראוֹת את מכוֹנת הקצירה.

 

ז    🔗

פעם בעבוֹר וילדר ברחוֹב האיכרים הארוֹך עם הכוֹהן, הגוֹחן קצת לצידוֹ אגב שֹיחה, תפס כי יוֹשבי הכפר, ואפילוּ הילדים, מביטים בשניהם בבת צחוֹק של ליגלוּג. הדבר היה תמוּה בעיניו, והוּא החליט בלבוֹ לשאוֹל פעם את ידידוֹ, מה פשר המבטים האלה. ואוּלם הם היוּ עתה תפוּשֹים בשֹיחה עמוּקה על האוֹשר האמיתי. הנוֹשֹא הזה עיניין בזמן האחרוֹן את הכוֹהן ביוֹתר, וּבכל פעם היה מגלגל עליו את השֹיחה. וילדר באמת לא חשב על דבר זה מעוֹדוֹ. מימיו לא נתן דעתוֹ לחשוֹב, כי יש אנשים מאוּשרים ולא מאוּשרים. הוּא ידע אמנם מתוֹך הספרים, בייחוּד מן התנ“ך והאגדה, כי יש אנשים סוֹבלים ואנשים הוֹללים, וחיבתוֹ היתה נתוּנה תמיד, יחד עם המחברים הקדמוֹנים, לסוֹבלים; אבל על האוֹשר, על רגש פנימי ועצמי זה, שבמידה שהאדם מתמסר לוֹ במחשבה, הוּא נעשֹה שליט על כל מהוּתוֹ, על כל טעם חייו, והוּא תוֹבע את סיפוּקוֹ בכל מחיר – על הרגש הזה לא חשב, ולא ידע כלל את מציאוּתוֹ. הוּא גם לא הרגיש כל צוֹרך באוֹשר. מה שייך אוֹשר? הוּא היה כל ימיו בריא, וידע מה רצה: לאכוֹל לשֹוֹבע וללמוֹד לשֹוֹבע. אביו היה מלמד בלי חכמוֹת, מאמין באלהים וּבצדיק, זוֹעם על התלמידים וּמתפייס, ואמוֹ טרחה, התפללה בימוֹת החוֹל ב”קרבן מנחה" שלה, וּבשבתוֹת קראה גם ב“מנוֹרת המאוֹר”, אהבה את תלמידי החכמים וקיללה קללוֹת נמרצוֹת את הרשעים ואת הגוֹיים; וּכשמת אביו, קרעה אמנם שמיים בּבכיה, אבל מיד הצדיקה על עצמה את הדין, והתחילה עוֹסקת במכירת ביצים וּבשֹר עוֹפוֹת כדי להחיוֹת את ביתה. מה שייך אוֹשר? האם היוּ הם מאוּשרים? האם היוּ אוּמללים? האם חשבוּ על עניין זה?

הכוֹהן דיבר על האוֹשר שבויתוּר. הוּא יצא מתֹך ההנחה, שהאוֹשר הוּא רגש הקלוּת, שאין למעלה ממנה. כל הנאה שבחיים, על פי חוֹק ההשתּווּת, מטילה חוֹבה על האדם, מעין תשלוּם של צער; נהנית – ואם לא שילמת עדיין בעד ההנאה, עליך לשלם בעדה, וכל חוֹב מעיק משֹא הוּא התוֹבע את פריקתוֹ. יוֹצא, שההנאה אינה יכוֹלה להביא אוֹשר. לא כן הויתוּר, שהוּא משחרר אוֹתך מן החוֹבה; אתה משלם לאחירים תשלוּם של חסד, מתוֹך בחירה חוֹפשית, אתה מרבה לשלם לפנים משוּרת הדין, גזירה שמא נעלם ממך איזה חוֹב ישן ונשכח, וּבכן מתהוָה בך קלוּת נוֹחה, יפה ועריבה, הנעשֹית בהתגברה להנאה צרוּפה, נאצלת – לאושר.

וילדר לא תפס היטב את נימוּקי הכוֹהן, מפני שעצם הנוֹשֹא לא נאחז בנפשוֹ. מבטי האיכרים משכוּ שוּב את עיניו וּפיזרוּ את הקשבתוֹ. פּאן מיינקינסקי הרגיש פתאוֹם, כי ידידוֹ שֹם לבוֹ לאלה, הפסיק את שֹיחתוֹ וּפנה אליו בחיוּכוֹ הטוֹב:

– הם אינם יכוֹלים להשִֹיג, איך יכוֹלה להיוֹת ידידוּת בין כוֹהן נוֹצרי וּבין יהוּדי. ואין פלא! זה מאוֹת שנים מספרים להם בדיוֹת על אכילת דם, על שדים ועוֹד על דברים, שבוּשה לאדם משֹכיל להעלוֹתם על השֹפתיים – כאן ראה וילדר שהכוֹהן נתאדם – וּבעיקר הרי הם אנשים תמימים, המאמינים לכל דבר. אבל חוֹששני – הוֹסיף שוּב בחיוּך – שבתמימוּתם זוֹ ילשינוּ עלי אצל הקאנוֹניקוּס שבעיר…

– כלוּם אלה הרוּתינים שֹוֹנאים אוֹתך? – שאל וילדר, כאילוּ נוֹדע לוֹ זה עתה דבר חדש לגמרי.

– לא, שֹנוֹא לא ישֹנאוּני, אבל חפצים הם במפלתי. הרי קאתוֹלי אני וחשוּב בעיניהם ככלב. והכוֹהן שלהם חוֹתר תחתי, מפני שאיני מתנגד לזה, שבני שתי העדוֹת יתחתנוּ אלה עם אלה. גם מן הקאנוֹניקוּס כבר קיבלתי נזיפה על כך, אבל בעניינים אלה איני יכוֹל להתערב בשוּם אוֹפן. חוֹבת הלב קוֹדמת, לדעתי, לחוֹבת הדת. גם לדעתך, האין זאת? כן, הכוֹהן שלהם הוּא איש נכבד ורצוּי לעדתוֹ, גם אשתוֹ וּבניו אנשם יקרים וחרוּצים, אך ריח הכרוּב עדיין לא התנדף מהם, ואת זה איני יכוֹל לסבוֹל. אף על פי שבדרך כלל איני “שֹוֹנא בריוֹת”, כפי שיכוֹלת להכירני, פּאן וילדר. מה?

וילדר חייך ולא ידע.

עברה ילדה קטנה, מעדת הפוֹלנים, לבוּשה מטפחת צבעוֹנין קשוּרה בעניבה גדוֹלה על חזה, וּפניה קצת מלוכלכים במיץ תוּתי יער. היא הידקה את עניבת מטפחתה, החותה קידה נאה, ניגשה, תפשֹה ביד הכוֹהן וּנשקתה. הכוֹהן החליק בידוֹ על ראשה, והיא הלכה לה זקוּפה וּמתוּנה כבוֹגרת.

– הילדוֹת הללוּ!– אמר הכוֹהן עוֹד במצב רוּחוֹ הקל – דוקא כאן בכפר הן ממהרוֹת להתבגר. הטבע גלוּי לפניהן, בכוֹל הן מסתכלוֹת וכך הן מתבגרוֹת קוֹדם זמנן. פעם אחת סיפרה לי ילדה כזאת בשעת הוידוּי, כי היא רוֹאה תמיד בחלוֹמה כלבים רוֹכבים זה על זה. היא יוֹדעת, שזה חלוֹם רע, מכוֹער, ולכן היא מבקשת, כי ייסלח לה, ולא תוֹסיף עוֹד לראוֹת חלוֹמוֹת רעים, מכוֹערים כאלה. הוֹי, תמימוּת קדוֹשה!

וילדר הקשיב לשֹיחוֹת אלה באוֹזן פקוּחה, והן היוּ פה בחוּץ, בין הגנים וּבתי האיכרים הלבנים, הנמוּכים והעטוּפים ירק, עם משֹוּכּוֹת העץ הפרוּצוֹת קצת, במקוֹם תרנגוֹלים מהדסים, כלבים, חתוּלים וחזירים מתהלכים מעדנוֹת, כל כך טבעיוֹת בעיניו, כל כך מוּבנוֹת לוֹ. הוּא בעצמוֹ נזכר רגשוֹת כיוֹצא באלה מימי ילדוּתוֹ. כן, מימי ילדוּתוֹ, כשהיה יוֹשב שעוֹת תמימוֹת על סף ה“חדר” של אביו וּמסתכל לתוֹך חצירוֹ של הגוֹי השכן.

וילדר חייך שוּב ולא ידע.

עבר איכר זקן, תלתלים לבנים לוֹ, טוֹפף במגפיו הצרים והמשוּחים בעטרן, לבוּש כוּתוֹנת רקוּמה וּמקטרת קצרה בזוית פיו. הוּא השתחוה וגילה את ראשוֹ השֹב, ארוך השֹער. עיניו הציצוּ בערמוּמיוּת מתחת לגבּוֹת העבוּתוֹת.

– רוֹאה אתה ישיש זה? – אמר הכוֹהן – לפני שבוּע מתה עליו אשתוֹ הזקינה, שחי אִתה יוֹתר מחמישים שנה. ואתמוֹל הוּא בא אלי לבקש ממני, שאכריז על נישֹוּאיו עם בת ראש הכפר, בתוּלה יפה, בת שבע עשֹרה. אמנם עשיר גדוֹל הוּא וּבניו כוּלם נשֹוּאים. כך הם בני כפרנוּ התמימים!

וילדר נזכר, כי גם בעיירתוֹ עשֹה פעם יהוּדי זקן כדבר הזה ונשֹא בתוּלה, אבל בת רוֹכל עני, ולא בת ראש הקהל, והכוֹל נדוּ לה. והוּא זכר עתה בדיוּק את מראה הזקן, בעמדוֹ תחת החוּפה וּבשֹוּמוֹ בידיים רוֹעדוֹת את טבעת הקידוּשין הלבנה על אצבע הנערה המוּשטה. איזוֹ אשה קיללתהוּ קללה נמרצה.

וּוילדר חייך ולא ידע.

 

ח    🔗

אחיה של הגברת שינטאל, שישב באחוּזה לא הרחק מן הכפר, השֹיא את בתוֹ הבכירה, וכל משפחת שינטאל, חוּץ מן הבן שבפוּנדק, נסעוּ אל החתוּנה. הם הציעוּ לוילדר, שיסע עמהם, אך הוּא סירב: נוֹח לוֹ יוֹתר להישאר יחידי בבית. קשה עליו הרעש. הגברת מרים ציותה את המבשלת להכין לו ארוּחוֹתיו מן המוּכן בבית, כי מחרתיים בצהריים אמרוּ לשוּב הביתה. אחרי כן נסעוּ לעת ערב.

וילדר נשאר לבדוֹ. הוּא קרא מעט בספרים. אחרי כן, אחרי אכלוֹ את הארוּחה ביחידוּת, יצא מעט החוּצה. היה ערב קיץ פוֹשר. הלבנה עמדה כמוֹ מתחת לצעיף דק. הוּא התהלך מעט בגן, בין ערוּגוֹת הפרחים והירקוֹת הכהים. אחרי כן עמד ליד הגדר והסתכל בדרך, שנחה לה אפוֹרה במוֹרד הכפר. המגרש שלפני הבית היה ריק ודוֹמם. רק בקצוֹתיו נחוּ צללים, וּפה ושם הלבינה פיסת נייר אוֹ נוֹצצה מכיתת כלי שבוּר. בתי הכפר בשני צידי הדרך במוֹרד היוּ רוּבם אפילים, ורק בבוֹדדים ניצנץ אוֹר רפה וצוֹנן, שרעד לאוֹר הלבנה. נשמעוּ קוֹלוֹת מבית המרזח הרחוֹק, נשמעוּ ונאלמוּ חליפוֹת עם נשיבת הרוּח. הצפרדעים צילצלוּ בביצה ממוּשכוֹת כפעמוֹנים אטוּמים. “סימן לגשם” – נזכר וילדר דברי מי שהוּא, ולא זכר מפי מי וּמתי שמע את הדברים האלה. אפשר בילדוּתוֹ. הוּא הוֹסיף לעמוֹד ולהסתכל. הדוּמייה והמנוּחה האלה מצאוּ חן בעיניו, הן הצטרפוּ לרגש הבדידוּת, הבלתי מוּכר עדיין, שבלבוֹ, ונסכוּ עליו הלך נפשי חריף, שלא חש כמוֹהוּ מימיו. הוּא לחץ את פניו הרחבים בין שני פסיסי הגדר והסתכל-הסתכל בלב כבד. והנה אי מזה קפץ חתוּל ואחריו עוֹד אחד. התחילה נהימה דוֹמה לילָלה, אחרי כן זחילה והחלקה על פני קלחי הירקוֹת הטלוּלים בערוּגה, ושוּב נהימה וצריחה משוּנה. רעד עבר בדמוֹ של וילדר. מה הם רוצים? והוּא עמד ולא זע. החתוּל המיליל נטמן באיזה מקוֹם וּמשם היה שוֹלח פעם בפעם את נהימוֹתיו הקוֹרעוֹת לב, והשני עלה על הגדר, פסע שפי על ראשי הפסיסים והיליל אף הוּא בכאב, בצער, בכלוֹת נפש. וילדר עמד והקשיב ברטט.

והנה יצאה מן הבית המבשלת היהוּדיה. הסתכלה רגע כה וכה. צילצלה במפתחוֹת בחשיבוּת, קראה פעמים אחדוֹת: פסט! וּכשראתה, שהחתוּלים אינם שוֹמעים לה, ישבה על המדריגה, פישקה את ברכיה, הניחה בחיקה חוֹפן זרעוֹנים והיתה נוֹטלת מהם וּמפצחת ופוֹלטת את הקליפוֹת. היא היתה גרוּשה חשֹוּכת בנים והיתה קוֹבצת כאן נדוּניה בשביל “זיווּג שני”.

– מה זה? כמדוּמה, שעכשיו לא ה“עוֹנה” שלהם: הרי כבר חצי הקיץ, – פתחה המבשלת כמדברת בפני עצמה.

וילדר לא נפנה מן הגדר ושתק.

– כפרה יהיוּ! שמעתם צריחוֹת? ה“אהבה” תקפתם…

וילדר שתק.

המבשלת הפסיקה את פיצוּח הזרעוֹנים וישבה זמן מה שוֹתקת גם היא. אחרי כן קמה, נכנסה אל המטבח ויצאה תיכף וּגזירי עץ אחדים בידה, והתחילה לזרקם בכוֹח וּבקללוֹת למקוֹם, שמשם הגיעוּ הקוֹלוֹת.

כשהחתוּלים ברחוּ ונשתררה שוּב דממה, והמבשלת ישבה שנית כספינכס בסינרה הבהיר של המדריגה, נתבלבלוּ חוּשיו של וילדר, תקפוֹ איזה רגש מוּזר של אי מנוּחה. הוּא ניגש עד פאת הגן, עמד שם רגעים מספר ונדמה לוֹ שנרגע, אך בשוּבוֹ וּבראוֹתוֹ את המבשלת יוֹשבת לה כן בהרחבה, גברה שנית אי המנוּחה בלבוֹ. נדמה לוֹ פתאוֹם, שקר לוֹ. הוּא רעד קצת, אך להיכנס אל חדרוֹ לא יכוֹל. מה הוא מבקש פה בחוּץ?

המבשלת הכניסה ידה לתוֹך כיס סינרה, הוֹציאה זרעוֹנים אחדים והתחילה מפצחתם בזה אחר זה. את פיצוּח הזרעוֹנים וּפליטת הקליפוֹת מן הפה שמעה עתה אוֹזנוֹ ברוּר. וזה גירה אוֹתוֹ והציקוֹ עוֹד יוֹתר. הוּא מישש את מצחוֹ מתחת לכיפה: זיעה קרה כּיסתּוּ.

– אוּלי רוֹצה הוּא, רבי מעט זרעוֹנים? – שאלה המבשלת פתאוֹם.

– אוּ, לא, לא! – ענה וילדר נרגש ושֹמח, כמי שמצא לוֹ עוֹגן הצלה. – עלי עֹד ללמוֹד הערב. שלוֹם. לילה טוֹב, שלוֹם!

וּראֵה, עתה, לאחר שפנתה אליו ישר, היה לוֹ כבר קל להיכנס החדרה ולסגוֹר את התריסים.

 

ט    🔗

בבוֹקר השכים וילדר קוּם. היה מעין רגש של חג ביקיצה זוֹ. החמה מילאה את החדר אוֹר לבן, רענן. אין איש בבית. אין לפניו לא תלמידים ולא לימוּדים. חוֹפשי הוּא. מימי ילדוּתוֹ לא היה לוֹ רגש כזה. אחרי שכבוֹ מעט חדל הירהוּרים, התחיל לחשוֹב מה יעשֹה היום. והנה עלה בדעתוֹ ללכת הבוֹקר תיכף אחרי פת שחרית אל ידידוֹ הכוֹהן. מעוֹלם לא ראהוּ בשעה מוּקדמת כזוֹ. הלז אמר לוֹ, שדרכוֹ להשכים וּלהתהלך בגן הכניסה הגדוֹל. זה ימים אחדים לא ראהוּ, ובטוּח היה שהלז יקבלנוּ בשֹמחה. הוּא יבלה שם כל הבוֹקר ואוּלי יישאר עד לארוּחת הצהריים. ההתקרבוּת תהיה שלימה. הרעיוֹן הזה מצא כל כך חן בעיניו, שקפץ מעל המיטה בזריזוּת לא שכיחה אצלוֹ. התלבש מהר, רחץ פניו במים צוֹננים, הניח תפילין והתפלל תפילה חטוּפה, ונכנס ישר אל חדר האכילה. ארוּחתוֹ כבר היתה מוּכנה על השוּלחן, והוּא מיהר לכלוֹת סעוּדתוֹ ויצא אל בית הכוֹהן. בצעדים מאוּששים עבר בכפר, שאמנם היה כבר ער, אך וַרדוּת השינה עוֹד חפפה עליו. העשן הדק היה מיתמר כקטוֹרת מעל גגוֹת הקש. הטל עוֹד נוֹצץ על העצים והירקוֹת. נשי האיכרים טיפלוּ בחצירוֹת, והאיכרים עוֹד רתמוּ את הסוּסים. כשהגיע אל בית הכניסה, מצא את שער הברזל הגבוֹה סגוּר. הציץ מבעד לשבכה ולא ראה את הכוֹהן בגן. הוּא כבר חשב לשוּב, בכל זאת ניסה להקיש באבן קטנה על השער, והמשרתת הזקינה באה מיד.

– אה, הרי זה הפּאן – אמרה.

– כן, אנוֹכי. אפשר כבר לראוֹת את מעלת הכוֹהן?

– תיכף אשאל.

אחרי רגעים אחדים שבה בזריזוּת וּמפתח גדוֹל בידה וּפתחה לפניו את השער. וילדר עבר היוֹם בשביל החוֹל, שהיה רגיל בוֹ, ברגש מחוּדש. כשעבר על הכלב הרוֹבץ, דפק ופתח את דלת החדר. ראה שם את הכוֹהן יוֹשב בכוּרסה, לבוּש הקפטן השחוֹר, פניו תפוּשֹים בכפוֹת ידיו והם רחוּצי דמע. מעוֹלם לא ראהוּ בכך. בתנוּעה טבעית ביקש וילדר לשוּב על עקביו.

– היכנס, ידידי, היכנס, – הזמינוֹ הכוֹהן בקוֹל ספוּג דמעוֹת.

וילדר נכנס ואמר נבוֹך. הוּא לא ידע מה לעשֹוֹת בעצמוֹ: אם להגיד דבר, לשבת אוֹ לעמוֹד. הכוֹהן רמז לוֹ על הכיסא הסמוּך. וילדר ישב. הוּא התבייש בפני עצמוֹ, וכבר התחרט על שהקדים כל כך לבוֹא אל ידידוֹ בלי להוֹדיעוֹ תחילה. הכוֹהן, שהיה רגיל בוֹ יוֹם יוֹם, היה עתה כזר בעיניו וכרחוֹק ממנוּ – נוֹצר בלבוֹ מעין אוֹתוֹ היחס, שהיה לוֹ בילדוּתו אל פקידי השלטוֹן הנוֹכרים.

– באמת חיכיתי, כי תבקרני היוֹם – אמר הכוֹהן – דוקא היוֹם. טוֹב, שאדוניך נסעוּ, תבלה את הבוֹקר בביתי. רצוֹנך, תאכל עמי גם בצהריים. הרי תאכל מפתי, כל כך אדוּק אינך, האין זאת?

וילדר מילמל אילוּ מלים. לבסוֹף שאל, אם יוּכל להשֹיג אצלוֹ את ספר ה“וידוּיים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוֹש במקוֹרוֹ.

– כן, ודאי – ענה הכוֹהן רכוֹת – אבל קוֹדם רוֹצה אני להשמיעך וידוּיי אני, רצוֹנך לשמוֹע? יאדויסיוּ, הגישי לנוּ קאקאוּ!

הם שֹוֹחחוּ קצת בענייני יוֹם יוֹם, וּכשהגישה הזקינה את שני ספלי הקאקאוֹ הריחני ויצאה מן החדר, אסף הכוֹהן את שוּלי קפטנוֹ השחוֹר, לבין ברכיו והתחיל בקוֹלוֹ הצלוּל והערב:

– דע לך, ידידי כנפשי, כי היוֹם, יוֹם ט' בחוֹדש יוּלי, יוֹם זיכרוֹן קדוֹש הוּא לי. ביוֹם הזה, לפני עשרים וּשמוֹנה שנה, הוֹבלתי לקברוֹת את הנפש האהוּבה, הנפש היחידה שהיתה לי בעולם הזה – את הילנה שלי. עוֹד מעט ואַראך את תמוּנתה היקרה אשר שם בחדר (הוּא הצביע על דלת מכוּסה בוילוֹן ארוֹך). בהיוֹתי ילד בן חמש מתוּ עלי אבי ואמי חוֹדש אחד, ולא נשאר לי מהם כלוּם, זוּלת תמוּנתם מיוֹם חוּפתם, אף היא שם בחדר. זכרוֹנוֹתי המעטים מהם ניטשטשוּ אף הם ברבוֹת הימים, מאין איש אשר יחדשם בי. אז אספתני לביתה דוֹדתי, אשה אלמנה לא צעירה, ודאגה לכל מחסוֹרי. ואמנם לא חסרתי בביתה דבר, כי אשה אמידה היתה וחשֹוּכת בנים, וכל אשר ביקשתי – לא הרבה ביקשתי – נתנה לי. רק דבר אחד לא נתנה לי, לא יכלה לתת לי – אהבה. בעצם היתה אשה לא רעה, אף גם לא הציקה לי בחינוּך וּבמוּסר, כטבע דוֹדוֹת זקינוֹת, אלא שהיתה לי זרה, זרה בכל הליכוֹתיה. תאוה אחת משוּנה היתה לה בחייה: משֹחק הלוֹטריה. היו לה שני בתי חוֹמה גדוֹלים בפוֹזן, וגם סכוּם כסף הגוּן מוּשלש בבאנק, ירוּשה מבעלה, ואת פירוֹת כל אלה היתה מוֹציאה, מקצת לצוֹרכי הבית, והרוֹב – על הלוֹטריה. יוֹם יוֹם היוּ באים אצלה כמה זקינים, חבירים למשֹחק, טיפוּסים משוּנים, נסגרים עמה בחדר, ושם היוּ מתלחשים בסוֹדיוּת רבה, מספרים זה לזה חלוֹמוֹת, מצרפים צירוּפים, מוֹציאים צירוּפים, מוֹציאים פסוּקים מן התנ“ך והברית החדשה והוֹפכים אוֹתם למספרים – וכל זה רק כדי שיהיה להם מה,להעמיד” השבוּע. לא אחת היתה מביאה לפני איזה חשבוֹן, לחיבוּר או לחילוּק, ואף על פי שאני ידעתי היטב לְמַה כל זה משמש, היתה מערימה לאמר לי, שזה חשבוֹן החנוני אוֹ הכוֹבסת וכוּ'. אחרי כן התחילה לענוֹתני, שאספר לה מחלוֹמוֹתי. וּכשאמרתי לה פעמיים ושלוֹש, שאיני חוֹלם כלוּם, התחילה להציקני, שאני מוּכרח לחלוֹם. אז הייתי אנוּס לבדוֹת לה מלבי כל מיני חלוֹמוֹת וּבלבד שתניח לי. דוֹדתי המסכנה!

את השעוֹת הנעימוֹת ביוֹתר ביליתי בבית הספר. הלימוּדים משכוּני והייתי פטוּר שם מן הבדידוּת האוֹכלת שבבית. אף כי גם בבית הספר כאילוּ מינה לי הגוֹרל להיוֹת עזוּב לנפשי. איני יוֹדע, אם אני הייתי החייב בדבר אוֹ חבירי, עוּבדה היא, שלא נקשרתי בקשרי ריעוּת עם שוּם ילד מילדי בית הספר. לא היוּ בינינוּ כל סיכסוּכים, הם גם לא רדפוּני, אבל הם לא נמשכוּ אלי. אוּלי רוּח הבית, שבוֹ גרתי, טבע עלי את חוֹתמוֹ לדחוֹת את חבירי מעלי. עכשיו, כשאני מתעמק בנפש ילדוּתי, נדמה לי לא אחת, שאז היתה בי זקנה יתירה, וּלהיפך, עתה מרגיש אני בעצמי נוֹער, ההוֹלך וגבר בי משנה לשנה. הנה כן, ידידי בנדיקטוּס היקר, סדרי הטבע נשתנוּ בי. –

לא סיפרתי לך כל זה אלא לתת לך מוּשֹג, כמה דל הייתי בנעוּרי מעיקרי הטעם שבחיי האדם, מן האהבה והריעוּת. וככל אשר גדלתי ודוֹדתי זקנה, הלך מצבי הלוֹך ורע. היא נעשֹתה לי יוֹתר ויוֹתר רחוֹקה וזרה, עד שלאחרוֹנה התחלתי גם מפחד מפניה. פרצוּפה קוּמט בצוּרה מבעיתה, ידיה הגרוּמוֹת רעדוּ וראשה היה מתנוֹעע תמיד בתנוּעוֹת “לאו”. ה“לאו” הנצחי הזה מילאני זוָעה. חשתי בוֹ מעין סמל לכל עתידי, נדמה לי, שעל כל מה שאבקש בחיי אקבל את התשוּבה “לאו”. וזה נסך עלי רוּח כבידה וקוֹדרת. הפסדיה התמידים וּרדיפתה נצחית אחרי הזכייה האחרוֹנה, הגדוֹלה, הגוֹאלת, הביאוּה גם לידי כילוּת וּשמירת כל פרוּטה לתכלית חייה העיקרית. בגדי לא היוּ שלימים עוֹד, וּבכלל ניכרה בי עזוּבה. את כל עוֹלמי העברתי איפוֹא אל הספרים. הייתי קורא תמיד, בבית, בחוּץ וגם בבית הספר, קוֹרא הכוֹל, בלי ברירה, בלי שיטה. אך גם את שיעוּרי הייתי מכין בדייקנוּת מרוּבה. כל זה הרחיקני עוֹד יוֹתר מחבירי. הם ראוּ בי מעתה שאפן ותוֹלעת ספרים – טיפוּס שֹנוּא מאז על התלמידים. בקיצוּר, הלכתי לי כן בנתיב הבדידוּת, עד אשר הגעתי למחלקוֹת העליוֹנוֹת שבגימנסיה. ואז התחלתי, כדרך רוֹב התמידים, לחשוֹב על המקצוֹע, שאבחר לי לעתידי. בהשפעת הספרים הפוֹזיטיביים, שנזדמנוּ לידי במקרה בזמן ההוּא, החלטתי להיוֹת לרוֹפא. שמא היה בזה גם צוֹרך פנימי סתוּם: להפיג במלאכת צדקה זוֹ, במציאוּת בין אנשים חוֹלים, שהבריאים מקיפים אוֹתם באהבה ורחמים, את בדידוּתי ודלוּתי הנפשית אני. אם כה ואם כה, התחלתי להתכוֹנן עוֹד בהיוֹתי בגימנסיה למקצוע זה. התמכרתי כוּלי למדעי הטבע, בייחוּד לתוֹרת הצוֹמח והכימיה, קראתי ספרים שהיוּ בלי ספק נעלים אפילוּ מהבנת מקצת ממוֹרי בזמן ההוּא, ואז כאילוּ שכחתי את יתמוּתי והרגשתי, אוּלי לא אוֹשר, אך התרוֹממוּת רוּח גדוֹלה. לא היה לי עוֹד צוֹרך באנשים, הספרים היוּ לי עוֹלם רחב ועשיר. ובעת ההיא – הייתי אז בראשית המחלקה השמינית – הכרתי את הילנה.

פּאן מיינקינסקי הפסיק. קם במתינוּת, אחז ביד ידידוֹ והוֹבילוֹ אל החדר הסמוּך, סילק את הוילוֹן, פתח את הדלת והכניסוֹ. החדר היה ריק מרהיטים, רק צלב שחוֹר וּתמוּנה אחת מוּגדלת על הקיר שמנגד, תמוּנת זוּג צעיר בלבוּש כלוּלוֹת, ועל שוּלחן קטן, כעין מזבח, עמדה בתוֹך מסגרת שן, נשענת קצת, מאחריה צרוֹר פרחים רענן ושני נרוֹת דוֹלקים – תמוּנת נערה לבוּשה בטעם הדוֹר הישן, חלקת התסרוֹקת והדוּקת הגזרה, בעלת פנים דקים ועינים גדוֹלוֹת, והתמוּנה כוּלה מצהיבה מיוֹשן.

– זוֹהי, – אמר הכוֹהן – ראֵה, ידידי הטוֹב, היוֹם הבאתיך אל מקדשי פנימה.

רגעים מספר עמדוּ שניהם דוּמם לפני המראה. הכוֹהן עמד ישר וּפניו זוֹרחים בתוֹם נעוּרים, וברוּך וילדר כפוּף קצת, עיניו מעוּלפוֹת אד תחת זכוּכית העבה, וּשֹפתיו נפוּחוֹת כשׂפתי ילד זוֹעף. וּכששבוּ משם וישבוּ המשיל הכוֹהן:

– בת עוֹרך דין היתה, בת יחידה, ענוּגת גו וזכּת עיניים. הכרתיה בחוֹרף בשעת החלקה על פני הקרח. היא מעדה וכמעט נפלה ואני תפשֹתיה. זה היה הכוֹל. מאז היינוּ נפגשים יוֹם יוֹם, עד אשר נקשרנו לבלי היפרד. אני לא ראיתי בה את האשה, כי אם יצוּר מעוֹלם אחר. בחוֹרף, בפרוַת “בּוֹאה” הלבנה אשר על צוארה, בקוֹמתה הדקה, בשֹערוֹתיה הזהוּבוֹת וּבעיניה הכחוּלוֹת, היתה בעיני סמל הטוֹהר הנאצל; וּבקיץ, בגמישוּת גוה, בנעליה הקטנוֹת וברגליה החטוּבוֹת, היתה בעיני סמל הרוֹך והעניגוּת, העלוּלים להתחלל במגע. היא ידעה את האֵמוּן והמסירוּת בלי כל תנאים וּגבוּל. ראה ראתה בי את האדם הבוֹדד, החרוּץ וּכבד הראש, וּביקשה להישען עלי, וּמכיון שנשענה עלי פעם, לא יכלה עוֹד לתאר לה הוויה, שאין אני משמש לה יסוֹד. היא גמרה אז את הליציאוֹן לנערוֹת, וכל עסקה היה לקרוֹא ספרים וּלנגן בבית עלי פסנתר. הוֹריה לא ידעוּ מאוּמה מיחסנוּ, ואני הייתי בא לביתם רק לעתים רחוֹקוֹת, כי רגש ביישנוּתנוּ לא נתננוּ לעוֹרר עלינוּ שֹימת לבם המיוּחדה, אף כי הם היו אנשים ישרים וחביבים עד מאוֹד. אין צוֹרך להוֹסיף, כי דוֹדתי גם היא לא ידעה כלוּם. זוֹ גם לא התעניינה בכל אשר לי. כל יחסנוּ הצטמצם בפגישוֹת בחוּץ, בשֹיחוֹת קלוֹת על דברים של מה בכך, אלא שבשבילי היה כל התוֹכן בקוֹלה בלבד. זוֹך קוֹלה ונגינתוֹ עוֹד חיים באוֹזני כבימים ההם. לא הייתי נלאה להאזין לה ימים ולילוֹת, וּבלכתי ממנה, בהיפרדי מידה העדינה, וּבנשקי קצוֹת אצבעוֹתיה הקרירוֹת, הייתי כוּלי נגינת עדן. וּבכל זאת לא מנעני שיכרוֹן זה מלהגוֹת בלימוּדי. להיפך, ביתר עוֹז והתמדה התמסרתי לספרי. כאילוּ קיבלוּ לימוּדי רק מעתה את טעמם האמיתי. היה לשם מה ללמוֹד, ללמוֹד ולעבוֹד עד כדי מסירוּת נפש.

אם חשבה היא על עתידֵנוּ, לא ידעתי. מעוֹלם לא רמזה לי דבר על זה. ואני לא העזתי להביאה לידי כל דיבוּר אוֹ הבעה, שלא באוּ לה מתוֹך חירוּת גמוּרה. קסם היה לי במה שראיתיה, שחפצתי לראוֹתה, בת חוֹרין לחלוּטין. מעין מלכה ושלטת על גוֹרל חיי. אל תצחק, כינוּיים אלה, הנראים כל כך נדוֹשים וּמשוּמשים, יש להם יסוֹד עמוֹק בנפש. פעם בשבתנוּ בתיאטרוֹן (הוֹריה הרשוּ לה הפעם ללכת אתי), באוּלם היתה אפלוּלית, ורק על הבימה קסמוּ באוֹר חיי הפלאוֹת, נשענה בראשה הנהדר על כתיפי, עד כי שֹערוֹתיה נגעוּ בלחיי, אז לא יכוֹלתי עוד למשוֹל ברוּחי ונגעתי בשֹפתי על לחיה. זאת היתה הפעם הראשוֹנה והיחידה שנשקתי לה בעוֹדנה בריאה.

כאן הפסיק רגע וחוּט של צער ריטט על פניו.

– כן, בעוֹדנה בריאה. ואוּלם היא נשֹאה בלבה את זרע המות, ואיש לא ידע. גם היא לא ידעה. ירחים רבים טמוּן היה בחוּבה, עד כי פרץ ויפרח בכל הוֹד מוֹראוֹ. ענוּגה היתה, רכה, רפה, אך איש לא פיקפק בבריאוּתה. הוֹריה, אשר אהבוּה, אשר אהבוּה יוֹתר מנפשם, לא חשדוּ מאוּמה ולא שאלוּ ברוֹפאים. אך בלבה ישב האוֹיב האכזר. הדבר נתגלה במקרה. פעם חלתה מחלה קלה, עוֹברת, הצטננוּת, ונקרא רוֹפא, וזה אחרי אשר בדקה מצא, כי חוֹלה היא במחלה אחרת, הרבה יוֹתר אנוּשה – במחלת הלב, Vitium cordis, וּבבוֹאי פעם לבית הוֹריה לשאוֹל לשלוֹמה, מצאתים עצוּבים ומדוּכאים: הם הוֹדיעוּני, כי בתם חוֹלה, אך מיד הרגיעוּני ואמרוּ, כי בקרוֹב תקוּם מחוֹליה. אחר כך נוֹדע לי, כי כל רוֹפאי המקוֹם היוּ אצלה, וכוּלם אמרוּ נוֹאש לחייה. פגם נתגלה בלבה והוּא הלך וגדל בחפזוֹן שֹטן. אני בעצמי לא האמנתי, כי יש סכנה לחייה, לא רציתי להאמין, על כן גם לא יכוֹלתי להאמין, ושֹוֹקט הייתי, כל כך שוֹקט, שהמשכתי את לימוּדי שקרבוּ אל קצם, ורק בין הערביים הייתי עוֹבר ושב ליד ביתה וּמסתכל ארוּכוֹת בחלוֹן חדרה אשר בקוֹמה השנייה.

וימים אחדים לפני מוֹתה – ביוֹם שהצלחתי בוֹ בבחינת הבגרוּת – קיבלתי ממנה במעטפה גליוֹן ורוֹד, בקצהוּ פרח מצוּיר בעצם ידה, וּכתוּבה עליו הזמנה, שאבוֹא לבקרה. הוֹריה הרשוּה להזמינני. בבגדי החג, שלבשתי לכבוֹד הבחינה, מיהרתי אליה; וּכשבאתי, קיבלתני אמה – אביה היה בלשכתוֹ – בחביבוּת רבה. אחרי כן הכניסתני אל חדר משכבה של בתה החוֹלה. הילנה ישבה במיטתה הלבנה, שנראתה לי קטנה כשל תינוֹקת, וקיבלה את פני במחיאוֹת כפיה הקטנוֹת והיקרוֹת. הדבר הזה נגע כל כך ללבי, עד כי בקוֹשי עצרתי בעד הדמעוֹת, שנדחקוּ לעלוֹת על עיני. גחנתי ונשקתי את ידה, שהוֹשיטה לי פתאוֹם בתנוּעת גברת רצינית. אחר כך החליקה על ראשי – הפעם הראשוֹנה נהגה בעצמה חירוּת כזוֹ בפני אמה – והביעה את שֹמחתה על שבאתי לבקרה. יש לה – אמרה – לדבר אתי על עניינים חשוּבים. ושוּב ניצת השד התמים בעיניה. וּכשיצאה אמה, אחזה את שתי ידי בידיה, הסתכלה בעיני ואמרה לי: “יקירי, עלינו להיוֹת הפעם רצינים. מיד שאקוּם מחוֹליי – חשה אני, כי בקרוֹב אבריא – נצטרך, יקירי, לחשוֹב בכוֹבד ראש על עתידנוּ. נוֹ, נצטרך רק להגיד לאבא. והוּא כבר יסדר הכוֹל. הוּא הלא כל כך מעשֹי, אבל מוּכרח אתה להבטיחני, יקירי, שאחרי כן, מבין אתה, אחרי כן, תסע אתי לסקנדינַאויה. צפוֹנה, צפוֹנה, הרחק בנוֹרויגיה. הלא ידעת, שזה היה חלוֹם כל חיי, הה, הפיוֹרדים! יוֹמם ולילה אני רוֹאה אוֹתם, בגון פלדה קר, בברק זר אך מוֹשך, הם נוֹהרים לעיני רוּחי. יוֹדע אתה? – והיא שׁחה אלי, עד שפניה החמים כמעט נגעוּ בפני – אני הכינוֹתי לך תשוּרה יפה, זה חצי שנה אני עוֹסקת בה; תגש שמה, אל השידה, ותפתח את המגירה השלישית, תרים קצת את הלבנים, בתוֹך נייר כחוֹל תמצאנה. תביאנה הנה, אלי, כך”. ותאר לך, הוֹצאתי משם חזיית קטיפה יקרה, רקוּמה רקמת צבעים ענוּגה, כטעמה, כרוּחה. הגשתי את המתנה אל פי ונשקתיה. היא היתה מאוּשרה. אז ישבתי שנית על ידה וּפיטפטנוּ, פיטפטנוּ. לא ראיתי בה כל סימני התאמצוּת, כל סימני חוּלשה. בכל פעם היתה תוֹפשת בשתי ידי, לוֹחצת אוֹתן בכל כוֹחה וחוֹזרת על שאלתה: “ובכן אתה מבטיחני?”… ואני כמוּבן, הבטחתיה, כי מה לא הייתי מבטיחה אז? גם את חיי! אחרי שתיים או שלוֹש שעוֹת נפרדתי ממנה והלכתי לביתי מלא אוֹשר. על מחלתה לא חשבתי עוֹד, כי אם על החלמתה.

וּבלילה האחרוֹן, לפני שכבי לישוֹן, כרעתי ליד מיטתי והתפללתי לאלהים ברגש, שימהר לשלוֹח לה רפוּאה שלימה, אחר כך שכבתי וישנתי במנוּחה וּבלב קל, ובבוֹקר קמתי ולא ידעתי מאוּמה. עכשיו נדמה לי, שמתחת לסף הכרתי היתה אז איזוֹ חרדה, אבל היא היתה כל כך רחוֹקה, שלא חשתי בה, והכרתי היתה, זכוּרני, צלוּלה וּשליוה לגמרי. וכן עשֹיתי בבית עד השעה העשֹירית. רוּח חג היתה שוֹרה עלי, כי יוֹם ראשוֹן היה היוֹם, והייתי כבר בן חוֹרין מן הלימוּדים. בעשֹר לבשתי שנית בגדי החג ויצאתי לרחוב. והנה בקרן הרחוֹב הראשי, על הלוּח הגדוֹל, לפני – מוֹדעת אבל. כל העוֹלם ניצת לעיני באש שחוֹרה: שמה, שם-הקסם הילנה, היה באמצע המוֹדעה. עמדתי ועיני ינקוּ את המלים החיוֹת, המפרכסוֹת, הנוֹשכוֹת: “עוֹרך הדין יוּזף פּייטרשיצקי ואשתוֹ מוֹדיעים בזה לקרוֹביהם, ידידיהם וּמכריהם בצער עמוֹק, כי בתם היחידה והאהוּבה הילנה נרדמה הלילה, אחרי מחלה קצרה, תרדמת עוֹלמים. הלוויה תצא מחר בשעה 10 לפני הצהרים מבית המתאבלים וכו'”.

כיין כבד וּמהמם באוּ המלים בגוּפי, במוֹחי. ברגליים כבידוֹת וכוֹאבוֹת שבתי הביתה, נכנסתי אל חדרי ונעלתי את הדלת. וכן לבוּש בגדי השחוֹרים ישבתי על מיטתי ולא זזתי משם עד למחר בבוֹקר. דוֹדתי, שמצאה, בשוּבה מן התפילה, את דלת חדרי נעוּלה, חשבה, כנראה, שאינני בבית. בבוֹקר התנערתי מקפאוֹני, התרחצתי ויישרתי את בגדי, אחרי כן נכנסתי אל הזקינה ואמרתי לה, שיש לי היוֹם לוייה של חוֹבה ואני מוּכרח ללכת שמה. היא הרשתה וגם נתנה לי כסף לקנוֹת זר, כי בכל מה שנוֹגע למות היתה תמיד נוֹחה וּוַתרנית. וכן הלכתי אל הלוויה. נכנסתי אל הבית המזהיר, פּתוּח כל הדלתוֹת, וּראיתיה בפעם האחרוֹנה, כשהיא נחה על משכב המתים המקוּשט פרחים ואריגים יקרים. הנחתי את הזר לרגליה, כרעתי על ברכי ונשקתי את שוּלי הרדיד הלבן, שהיה יוֹרד מן השוּלחן עד לארץ. בצאתי פגשתי את אמה על המעלוֹת בשֹמלת משי שחוֹרה וּמרשרשת וכוּלה כצער שלבש צוּרה וּמהלך. היא עיכבתני רגע, לחצה ידי באצבעוֹת מתרגשוֹת, נאמנוֹת והוֹדתה לי על בוֹאי, ועל הזר, אחרי כן אמרה לי, שבתה מתה בלילה פתאוֹם, איש לא ידע, וּכשבאוּ החדרה מצאוּה מתה ועל פניה בת צחוֹק, אוֹתה בת צחוֹק המרחפת על פניה עד עתה. אחרי כן היתה הלוייה. היה קהל אנשים רב. ארבעה עלמים לבוּשי שחוֹרים מקרוֹבי המנוֹחה נשֹאוּ איזה זמן את הארוֹן. אחרי כן שֹמוּהוּ במרכבת הקבוּרה הנוֹצצת. בדרך וּבבית הקברוֹת כאילוּ לא הרגיש בי אדם. אחרי הקבוּרה פרשתי מן הקהל ויצאתי לשֹדוֹת. שם תעיתי עד הערב, ובשוּבי עם חשיכה הביתה היתה החלטתי בּשילה: להיוֹת לכוֹהן. חשבתי תחילה להיוֹת לנזיר, אך הרגשתי, כי לא אוּכל לעזוֹב את החברה והפעוּלה. יראתי גם את המעשֹה הקיצוֹני, שיכוֹל להביא לידי משבּר ברוּח. אך גם להישאר בן חוֹרין בתוֹך חיי החוֹל, החיים הסוֹערים, המפתים, המסיחים, המביאים יוֹם יוֹם לידי נסיוֹנוֹת, לא יכוֹלתי, וכן החלטתי להיוֹת לכוֹהן, משֹרה הנוֹתנת לאדם להיוֹת עזוּב לנפשוֹ, ויחד עם זה יש בה מן הפעוּלה הטוֹבה והשקיטה, העלוּלה לשמוֹר באדם את שיווּי המשקל הרוּחני. ואוּלי אמרה נפשי למצוֹא סיפוּק נעלם בטיפוּל האבהי במוֹעדי המשפחה: נישוּאים, לידה וּברית אמוּנה? מי יוֹדע? בקיצוּר, החלטתי להקדיש כל ימי עלי אדמוֹת לתיקוּן מחשבוֹתי וּמידוֹתי, למען אהיה ראוּי לה, ליחידה, בבוֹא היוֹם האחרוֹן, אשר בוֹ אשוּב אליה להתאחד אתה בנצח, בעוֹלם שכוּלו שלוה וטוֹב…

דוֹדתי כבר היתה בזמן ההוּא רפת רוּח ורצוֹן, וּכשהוֹדעתי לה את החלטתי, הסכימה לי מיד, ואז נסעתי לקראקוּב ושם גמרתי את חוֹק לימוּדי במחלקת התיאוֹלוֹגיה. לא הצטיינתי בלימוּדי, כי לא היה עוֹד בשביל מה להצטיין. העוֹלם הזה לא עיניינַני הרבה, ולי לעצמי, אוֹ נכוֹן מזה, לה להילנה, היתה דרוּשה הצטיינוּת אחרת, אחרת לגמרי. הקדשתי את ימי לקריאה בספרים טוֹבים, להסתכלוּת בעוֹלם יה, באנשים ובטבע. מוֹרי וּפטרוֹני הרגישוּ כי כעין שויוֹן נפש לענייני הכהוּנה, בכל אוֹפן חוֹסר התלהבוּת ואפילוּ שאיפה, ועל כן החליטוּ לשלחני לכפר הנידח הזה. ואני לא הצטערתי על כך. לא ביקשתי העלאה והם לא זכרוּני להעלוֹתני לכהוּנה גבוֹהה מזוֹ. ונוֹח לי בזוֹ. אתה, ידידי בנדיקטוּס, ידעת. – הנה אמרתי לך קוֹדם, אגב וּכמוֹ בצחוֹק, כי חש אני בעצמי, שאני הוֹלך ונעשֹה צעיר יוֹתר. לא דבר לצוֹן הוּא. בנפשי הוּא אמת לאמיתה. ואין כל פלא: הן הוֹלך אני לקראת כלתי אשר בנצח, כל יוֹם אליה יקרבני, וּבעת התחייה השמימית אמצאנה בגילה הפוֹרח, וגם אנוֹכי אשליך את לבוּשי זה ושבתי אל גילי, אשר בו עזבתני, האח, היוֹם הגדוֹל והמבוֹרך!

פּאן מיינקינסקי גמר, ווילדר ראה עתה באמת בפני ידידוֹ עלם זקוּף, צח ותמים, ואהבתוֹ אוֹתוֹ גברה בלבוֹ. כוּלוֹ נתוּן תחת רוֹשם הסיפוּר, ועוֹד יוֹתר תחת רוֹשם החדר המקוּדש. הוּא נשאר בבית הכוֹהן, ולא הלך משם עד שעת מנחה. הם התהלכוּ מתוּנוֹת אחוּזי ידיים בשדרוֹת הגן הארוּכוֹת, בין בית הכניסה והבית, שֹוֹחחוּ בנעימוּת וּבטהרה על עניינים הקרוֹבים ללבם ומוֹחם, וּבכל פעם כשהגיעוּ לנקוּדת חילוּק חייך אחד מהם, הכוֹהן אוֹ וילדר, ואמר רכוֹת: “טוֹב, יהיה כדבריך, הרי בעצם יכוֹל אני להסכים לך בכל לב”. בשעת הסעוּדה בצהריים שתוּ יין לבן וקל, והיוּ ממלאים זה לזה את הכוֹסוֹת, וּמשיקים אוֹתן בכל פעם במשוּבת תינוֹקוֹת. אחרי הצהריים ישבוּ בסוּכה משֹוֹרגת חבלבלים וקראוּ בתהילים, עברית ולאטינית לסירוּגין, ואף פרקים קדמוֹנים אלה באוּ בקרבם כיין ישן וּמילאוּם רגשוֹת עדנה נפלאים, עד כדי דמיעת העיניים. אך ברדת השמש, כאילוּ לקתה נשמתוֹ של וילדר, אי מנוּחה תקפה כל ישוּתוֹ והוּא התחיל מבקש מידידוֹ, כי יתנהוּ לשוּב הביתה. קוֹמתוֹ כמוֹ נכפפה ועיניו כמוֹ עממוּ תחת זכוּכית המשקפיים העבה. הכוֹהן, להפך, רם קוֹמה ואורירי כוּלוֹ, שילב ידוֹ בזרוֹעוֹ וליוָהוּ עד חצי הדרך. שם בירכוֹ ושב לביתו בהדרת שקט.

 

י    🔗

מרגע שנפרד מן הכוֹהן רץ וילדר בדרכוֹ הביתה כנרדף ולא הביט מאחריו. וּכשבא לבית שינטאל, היה נפעם ונרגש. הוּא לא מצא לוֹ מקוֹם. שעה קלה ישב בגן, רגע עמד ליד הנהר, אחר כך במרפסת הפתוּחה, אך מנוּחה לא מצא לנפשוֹ. על הזמנת המבשלת, שילך אל השוּלחן הערוּך, ענה מתוֹך פיזוּר, שאינוֹ חש את עצמוֹ בטוֹב. אך בזה עוֹד הרע לעצמוֹ, כי היא הקיפתהוּ בשאלוֹת שוֹנוֹת, וּביקשה להכין לוֹ כוֹס תה חם עם לימוֹן, סגוּלה לזיעה. וּכשהדליקוּ את המנוֹרוֹת, לא יכוֹל עוֹד להישאר בבית. וכן התחמק אל חדרוֹ, התפשט מהר ושכב במיטתוֹ.

מתוֹך עצבוּת מוֹצצת בלי רחמים בא בתוֹך החשיכה לידי חשבוֹן כל עוֹלמוֹ – בפעם הראשוֹנה בחייו. כדמעוֹת חמוֹת נבעוּ המחשבוֹת מעוֹמק נשמתוֹ הדוָה, נבעוּ בשפע, ברוֹך וּבנעימוּת. הוּא ראה את חייו ואת חיי ידידוֹ הכוֹהן, ויקטוֹר מיינקינסקי, כשני שטחים גדוֹלים: של הלז בהיר שקוּף, ושלוֹ אפל-אטוּם. הלז חי לשם איזה דבר גדוֹל, נאצל, אשה-רעיוֹן. היה תלוּי תמיד איזה מאוֹר, שהבהיק על חייו, שנתן להם טעם, תכלית, שפתח להם דרך אל השמיים, אל הנצח, שנתן בנפשוֹ שלוה קלה וחמימה. גם הוּא, ברוּך וילדר, לא חסר את השלוה, אך שלותוֹ היתה אכזרית, אפוֹרה, קרה. כי בעצם לא היתה לוֹ מימיו נגיעה נפשית לשוּם אדם, לשוּם ברייה. הלז חייך תמיד, נע וּפרח בשמש, והוּא שכן כפטרייה אמוּצה זוֹ לרגלי האילן בצל וּבטחב. כן, רק מאלה, מן הצל והטחב, ינק כל ימיו. וּככל אשר הרבה לחשוֹב שבוּ שני השטחים כפעם בפעם ורבצוּ לעיניו. – זה מאיר וזה מאפיל. אחרי כן ראה בעיני רוּחוֹ את קוֹמתוֹ של הלז והיא זקוּפה, רכה, חנוּנה, וּפניו ענוּגים, חלקים, טוֹבים ועיניו גלוּיוֹת וזכוֹת – וקוֹמתוֹ הוא כבידה, מעוּגלת, מגוּשמת, וּפניו רחבים, שֹעירים, קשים, והעיניים עכוּרוֹת וחבוּיוֹת תחת זכוּכית עבה, זוֹממת. הה, הזכוּכית הזאת! הכוֹל, כל בוֹ, היה נתוּן כל ימיו תחתיה. כל העוֹלם דמם וקפא מבעד לה, הכוֹל התכויץ וקטן בה ללא תנוּעה, ללא אוֹר, ללא חיים. והנה היוֹם הזה נשלחה יד רכה, ובתנוּעת חסד קלה אחזה בזכוּכית להסירה – – – אך בנגוֹע בוֹ קצה רעיוֹן זה, נפלה עליו פתאוֹם חרדה גדוֹלה, כחרדה אשר לפתתּוּ אז בעמדוֹ עירוֹם ואוֹבד בתוֹך מי הנהר הנעים. וּמאימת נפש התחיל לחפשׂ בידיו הפרוּשֹוֹת את הנער הקטן, את תלמידוֹ, את מצילוֹ, את נחוּמקי – אך מעל לברכיו הזקוּפוֹת וּמסביב היה רק חלל ריק ואטוּם.