ד"ר טורוב הוא איש האשכולות וידו רבה בכמה ממקצועות המחשבה והיצירה. אף על פי כן קבועה דמותו בנפשנו כמורה ומחנך בעיקר. כל מפעל חייו – והוא עשיר־תוכן ומרובה־פנים למדי – קשור מבחינה זו או אחרת בנקודה מרכזית אחת, בבעית החינוך העברי. בכל מקצועות עבודתו הוא נזקק בעיקר לחזיונות־חיים ולתופעות־נפש שהם במדת־מה פרי החינוך במובנו הרחב של מושג זה, או שהם משמשים כוחות וגורמים חינוכיים. מתוך תפישת־היקף כזו אפשר לראות את כל החיים כבית־חינוך גדול; כל תופעה בחיי החברה או בגורלה של אומה עלולה בתנאים ידועים לשמש גורם חינוכי, מקור של השפעה והפראה חינוכית. וכוחו של טורוב הוא בזה שהוא יודע ליצור מכל חמרי־מחשבה ומאורעות־חיים ערכי חינוך והוראה. הוא עושה את המדע ואת האמנות ואת דברי המחשבה כלי־שרת לחינוך, דוגמת אלכימיקן שבכוחו להוציא מכל מיני מתכת את הזהב הטהור.

ד"ר טורוב הוא בעצם אמן. לא רק אמן־פידגוג ולא רק אמן־סגנון כי אם בעיקר אמן־חיים. הוא ידע לעשות את חייו שלו חטיבה של אמנות, ליצור מתוך עצמו אישיות מקסימה, מזיגה נאה של תרבות מזרח ומערב, ולעשות גם את עבודתו בנין נאה ושלם, מעשה ארדיכל, בנין שיש בו מחן הצורה ומאחדות התכנית. ואף כי יסודותיו של זה נעוצים בעולם אידיאלי, עולם של רצון וכוונה, הריהו מופנה כלפי המציאות ומותנה בהכרח המצב. טורוב ידע לרומם את בעית החינוך שלנו לכדי גובה של שיטת־חיים והשקפת־עולם.

בעיקר שיטת־חיים. אין הוא עוסק בתורת החינוך לשמה. אין לו עסק במושכלות. ענינו לא הפילוסופיה של החינוך אלא עצם החינוך והכשרתו למעשה. גישתו – גישה פראגמאטית־לאומית. החינוך הוא לו תנאי ראשון, גורם עיקרי ויסודי המעמיד חיי אומה ומסייע לגידולה ולהתפתחותה. מתוך תפישה זו הוא ניגש אל כל סבך הבעיות המנסרות בעולמנו היהודי והמתרכזות מסביב למושגים יהדות, לאומיות, תרבות ישראלית וכדומה. אף מושגים אלה אינם לו מושגים מופשטים, מיני צורות קפואות ודוגמות מאובנות, אלא גופי־חיים, אורגאניזמים פועלים ומתחדשים, הטעונים לא שימור וחניטה אלא זריקת סם־חיים לשם גידולם והתפתחותם. וכאן עיקר השאלה: בכוח איזה קסם נוכל להפוך את יסודות ההרס הפועלים בחיינו לסם־חיים? זאת אומרת, כיצד ובאיזה אמצעים נוכל ליצור סביבה עברית־יהדותית בתנאים של חיי גלות והשפעת נכר?

בנוסח כזה עמדה השאלה לפנינו בעצם זה מכבר, וימיה כימי הגלות. משעה שפסק קיומנו המדיני ונכנסנו לדרך ארוכה של נדודי הנכר נעשו חיינו פרובלימה חינוכית. כל עבודת המסורת הגדולה, כל צורות החיים והמחשבה שיצרה האומה בתקופת הגלות לא היו בעצם אלא מאמצים ונסיונות חינוכיים ליצור סביבה מובדלת, אווירה רוחנית מתאימה, אתמוספירה של יהדות חיה ומעשית שיהא בה כדי לשמש תריס בפני סכנת הטמיעה החיצונית והפנימית, האורבת לכל תרבות בתנאים של חיי נכר.

היו ימים שהדת מילאה תפקיד זה בשלמות. הדת יצקה את דפוסם של החיים, קבעה להם מסגרת ותוך והיא גם יצרה את מוסדות החינוך – החדר והישיבה – שהתאימו לתעודתם ושימשו בבואה נאמנה להרגשת־החיים ולהרגשת־העולם של דורות לימודי־גלות. הדת היתה אז כוח חיוני יוצר ומפרה. על קרקעה של הדת צמח המיתוס המשיחי, זה שהחיה את הלבבות ברגע משבר והצילנו מן היאוש שהוא קשה מרדיפות ושמד. הדת והלאומיות היו כרוכות כאחת. הדת היתה לאומיות.

ואולם זה מזמן שפקעה מרותה של הדת וניטל כוח השפעתה בעולם הכללי וגם בעולמנו אנו. היא חדלה להיות – כביטויו של טורוב – “אמונה ומשאת־נפש”, מקור געגועים ודבקות ומעין של תקוה לעתיד. היא נהפכה להיות מין קודיכס של חוקים ומנהגים, “מצות אנשים מלומדה”, שהנשמה פרחה מתוכם. על קרקע יבש זה לא יצמח המיתוס ולא תפרח השירה ולא יבקעו מתוכו מעינות של חשק־חיים וחשק־יצירה. הדת, בצורתה עכשיו, בכוחה עוד לפרנס פולחן פורמאלי, אבל לא לקיים אומה קרועה מחמת פיזור. “את מקום ההיגמוניה של הדת” – אומר טורוב – “ירשה הלאומיות” – כלומר אותם היסודות החיוניים שהיו גלומים לפנים בדת ונתקלפו מתוכה ונעשו כוחות בעלי־ערך ובעלי־השפעה לעצמם. ולפיכך – “אבן־הפינה של תחיתנו וגם של חינוכנו היא הלאומיות – בצורה של הציוניות, הלשון ההיסטורית ושל היצירה התרבותית של כל הדורות”.

טורוב קובע איפוא שלשה עיקרים שעליהם צריכה להתבסס פעולתנו החינוכית בגולה – הלשון העברית, הספרות העברית וארץ ישראל.

בכמה מדבריו וביחוד במאמר “יסודות לתכנית־לימודים בבית־ספר עברי” הוא מטעים את ערכה המכריע של הלשון העברית בחיינו. עברית היא לנו לא רק לשון היסטורית, שפת הירושה התרבותית המקודשה, אלא – שפת הנפש, לפי שבה, ורק בה, נחקקה צורת המחשבה המקורית שלנו, ובלעדיה איפוא לא תצוייר שום תחיה תרבותית אמתית ושום תקומה לאומית. טורוב מייחס לה ללשון איזה כוח איראציונאלי, איזה ערך של קדושה עצמית, כמעט דתית. יש בה איפוא מכבשונן של הלאומיות והדת כאחת. ולפיכך הוא קובע אותה מרכז בכל פעולות החינוך שלנו – בבית הספר ומחוצה לו. הלשון העברית אינה לימוד או מקצוע בלבד. אין היא חלק מן התכנית – היא נשמת התכנית כולה; היא האווירה החיה שהכל טובל בה ומקבל על ידיה תיקון.

מדרכו של כל עם לטפח את לשונו הלאומית. אולם אצל אומות־העולם הדבר נעשה ממילא, בלי כוונת מכוון ובלי “לשם־ייחוד”, אלא מתוך צורך חיים ולשם תועלת ממשית. הלשון נארגת בדרך טבעית לתוך מסכת־החיים הכללית מבלי הדגשה יתירה של “המצוה” הלאומית שבדבר. מה שאין כן אצלנו. “אצלנו” – אומר טורוב – “דוקא המטרה המופשטת צריכה להיעשות עיקר” ו“החינוך שלנו צריך להיות מבוסס בעיקר על ההכרה הציבורית ועל קרבנו של הפרט”. היסוד האידיאלי בחינוך, כמו בכל חיינו הלאומיים, מותנה מתנאי המצב והוא צריך לתפוש מקום בראש.

גישה אידיאליסטית זו שהכרח המצב כופה עלינו מחייבת יחס של בקורת כלפי אותן שיטות החינוך המודרניות שמצאו להן הד גם אצלנו ושלפיהן תכלית החינוך היא להכשיר את החניך לסביבתו ולהתקינו לחיי הציבור. אנו אין לנו עכשיו (ביחוד בארץ זו) צורות חיים קבועות, סביבת־מורשה מוצקה, ציבוריות מגובשת. עלינו עוד ליצור את הציבור, ליצור יש מתוהו־ובוהו, להטיל צורה בערבוביה זו של יסודות שונים ומתנגדים שאנו קוראים לה ציבוריות יהודית. לא להכשיר את הילד לסביבה אלא ליצור סביבה חדשה בשבילו, סביבה אידיאלית־מוסרית, פינת קדושה אינטימית בתוך ים החולין ורעש הרחוב, אווירה עברית טהורה שתתחיל מגן־הילדים ותתמשך אל בית־הספר, ומהם קרני־השפעה יוצאות ונמתחות אל הבית, הרחוב, הציבור…

טורוב מאמין, איפוא, באפשרות של תחיה עברית גם בארץ זו. הוא מאמין כי על־ידי עקשנות־רצון ועבודת־כוונה בצירוף דרכי־הוראה מודרניים אפשר לחולל גם פה את הפלא של החיאת הלשון, לכל הפחות – של החיאת הזיקה לתרבות ולספרות העברית במקורה. “יצירת קהל קוראים עברית הגון” – זהו המינימום, ובכגון זה אין מקום לוויתורים ולפשרות. ומטעם זה הוא מתנגד לבתי־ספר אידיים במדה שהאידית היא להם מטרה לעצמה ולא צורת־מעבר אל המקור. הוא מתנגד גם למוסדות החינוך הדוגלים בשם הלאומיות אלא שלאומיות זו ניתנת בצורה מתורגמת. טורוב שונא את התרגום בכל צורה־שהיא. כל תרגום יש בו משום זיוף וטשטוש־צורה. והרי כל חיינו בגולה הם מבחינה זו או אחרת תרגום. התרגום חדר אל נפשנו. הוא מתגלה לא רק באופן הדיבור ודרכי־ההנהגה שלנו, כי אם גם בצורת המחשבה – בספרות ובאמנות. לא לחנם ראתה האומה הישראלית בתרגום התורה ליוונית אסון לאומי, מעין שמד רוחני, – יום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. “ביום אשר תפסק ידיעת השפה העברית מישראל, שאז תפסק גם היצירה העברית המקורית, תחדל היהדות מהיות קשר רוחני בין בני העם אפילו אם תתקיימנה יצירותיה בתרגום”. לא נובלת של תרבות ולא קטעי תרבות מתורגמים, אלא תרבות חיה ומקורית, גדלה ומתפתחת מתוך עצמה, שתושג על־ידי יצירת אווירה מיוחדה מתאימה לתכליתה.

אפשר מאד שאווירה מעין זו שכל עצמה אינה אלא צירוף של ערכי רוח (לשון, ספרות ועוד) לא היתה יכולה להחזיק מעמד בתנאי הנכר בכוח השאיפה האידיאלית בלבד, – אילמלא הגורם השלישי – ארץ־ישראל – שיש בו גם מן ההוד הרומאנטי שבשאר הגורמים, וגם מן הקונקריטיות הממשית שבעובדת־חיים. כי מלבד שארץ־ישראל היא עכשיו גורם בין־לאומי התופש מקום הגון בפוליטיקה ובעתונות העולמית, הרי נעשתה חלק אורגאני של הפעולה הציבורית היהודית בכל מקום ורישומה ניכר בחיי יום־יום. ולפיכך רואה טורוב בארץ־ישראל – לא רק בזו ההיסטורית אלא בעיקר בזו של עכשיו, העובדת, החלוצית – לא מקצוע בתכנית הלימודים אף לא אמצעי לשם פעולות חינוכיות, אלא אידיאל חינוכי, הבא למלא את מקומה של הדת, ואף את מקומה של הלאומיות סתם שאין עמה חיוב־מעשה.

טורוב הקדיש כמה ממאמריו לשאלת המורה – טיב עבודתו ומעמדו בחברה. הוא נתן גם את דמותו של המורה האידיאלי. המורה לא די לו שיהיה מורה משכיל, מין “אנציקלופדיה מהלכת”; עליו להיות גם אדם “בעל פרצוף מוסרי נאה”, שיהא בו כדי לעורר רגשי אמון ויחס של כבוד לא רק מצד התלמידים אלא גם מצד חוגי הציבור השונים. לא די לו בהתארגנות פרופסיונאלית – עליו לשאוף גם להתארגנות פנימית ולהשתלמות נפשית כדי שירכוש לו סוף־סוף את מקומו ואת מצבו הראוי לו בחברה. ואילו כנגד המערערים על דתיותו הרפויה של המורה ועל נטיתו לדעות סוציאליסטיות יוצא טורוב בתשובה נמרצה ובדברים ברורים למדי: המורה המסור לאידיאלי החינוך העברי חזקה שהוא בעל רגש דתי, ו“דתיות פנימית, עבודה שבלב היא בחינה יותר עליונה בעולם הרוח ממצות אנשים מלומדה”. ואשר לדעות סוציאליסטיות ואידיאלים חברתיים, – מאימתי נעשו אלה יסוד זר לרוח היהדות? אדרבה, כל תרבותנו רבת־הדורות והפרצופים חדורה רוח זו של תביעה מוסרית ושאיפה לצדק סוציאלי, ואין אנו צריכים לוותר על זכות היסטורית זו. “היהדות מפאת אידיאליה המוסריים וגם מפאת השמירה העצמית צריכה לתת את ידה ככל־האפשר עם היסודות המתקדמים” (“שלשה דברים”).

ברוב המאמרים, שאת תמצית דעותיהם הבאתי בכאן, מטפל טורוב בעיקר בשאלות החינוך הלאומי ואמצעי הכשרתו למעשה. ואילו את הביסוס העיוני־מדעי לשיטתו בחינוך בכלל נמצא בשורת מאמרי מחקר (“זרמים פסיכולוגיים”, “בעית־האישיות” ועוד), שהם ענין למאמר־הערכה מיוחד. בכאן יש רק לציין שההטעמה האידיאלית ניכרת למדי גם בחלק העיוני. מכל השיטות הרווחות בתורת חקר־הנפש נוטה טורוב לצד ההשקפה האידיאליסטית־רוחנית, אם כי לא בצורתה הקיצונית. טורוב איננו איש הקצוות. הוא מבקש בכל וקודם־כל את האמת – לא זו השיטתית אלא זו של החיים, שהיא תמיד באמצע. ואשר על כן, עם כל זיקתו היתירה למשנתו של פרויד, אין הוא נמנע מלקבל את הטוב גם מאת תלמידיו ומתנגדיו של זה – אדליר ויונג. שהצד השוה שבהם – הבלטת יסוד האל־ידע בחיי הנפש של האדם – פותח אפקים רחבים לחקירת רוחו של הילד וגם להבנת דרכי היצירה בספרות ובאמנות. ומאותו טעם הוא מתנגד בהחלט לשיטה ה“ביהייביוריסטית” המעמידה את חיי הנפש על הריפליכסיה בלבד, כלומר – תגובות ותנועות שונות, מין “תהליך פיסי־כימאי עמום”. כי “כשם שאין רוח בלי גוף כך לא נוכל לתאר גוף בלי רוח” (“בעית האישיות”). המושגים “נפש”, רוח" אינם “שמות ריקים מכל תוכן”, כדעת הביהייביוריסטים. ומצד שני אין הנפש סכום של סגולות מורשתיות־רוחניות לבד, אף לא של כשרונות שכליים בלבד. הנפש היא האופי, כלומר – הרצון המוסרי, הכרת המטרה והתכלית וכיוון המאמץ כלפי השגתן. ומכאן שתעודת החינוך היא לא פיתוחן של הסגולות הטבעיות בלבד או הגברת “המנה השכלית” של החניך (שלפעמים שכרה יוצא בהפסדה), אלא – חישול האופי, זאת אומרת – טיפוח של רגש אחריות ורצון מכוון לקראת הטוב. ביחיד כך והוא הדין בחברה או באומה. גם לאומה נפש, שהיא יותר מסכום הסגולות הרוחניות של יחידיה, מין אחדות על־אישית המתגלית באורח־החיים שלה, במנהגים, בטעם, ביחוד – ביצירות העממיות וביצירות האמנות המיוחדות לה לזו.

משנתו החינוכית של טורוב שבעיקרה היא, כאמור, פראגמאטית, מכוונת לצד התועלת המעשית, יצאה במשך הזמן מגבולות עצמה, נתרחבה, נתענפה ופרשה שלוחותיה על כמה שטחי־עיון ומחקר והפכה להיות תורה מדעית לשמה, אף כי גם זו בתחום הפסיכולוגיה בעיקר, כלומר – בתחום גילויי הרוח הקשורים במצבי נפש שונים, נורמאליים ובלתי־נורמאליים, שגם הם, בצירוף אחרון, פרי תנאי חינוך מסויימים. בספריו “הפסיכולוגיה בימינו”, “ביודעים ובלא־יודעים”, “הערכות” ובשורת מחקריו על ההתאבדות (העומדים לצאת בקרוב בצורת ספר) אתה מוצא דיון מקיף וממצה על גילויי החיים וההנהגה השונים של היחיד והחברה בעולם בעלי החיים בכלל והאדם בפרט. שמות הנושאים שבספרו “ביודעים ובלא יודעים” בלבד (“על האהבה”, “יחסנו אל עצמים”, “אנשי רוח בעולם הזה”, “לעת זקנה”, “על מלחמה ושלום”, “היחיד והרבים באמנות ובספרות”, “ידע ואל־ידע בתהליך היצירה”, “הפסיכולוגיה של הסופר” ועוד) – כבר נותנים לנו מושג על ריבוי הענינים והמצבים הנכנסים לגבול חקירתו. ועל כולם הוא דן בפרטות מתוך ניתוח מעמיק וחישוף התהליכים הנפשיים והמניעים הראשוניים שבכל חזיון וחזיון.

מחקריו הרבים והשונים של טורוב (שבמסגרת הרשימה הזאת אין מקום למיצוי תכנם) מצטרפים בכללם לכדי השקפת־עולם והרגשת־חיים שהן אופטימיות ביסודן. אין טורוב מתעלם מן הצדדים האפלים שבחיים ומן האימה והטראגיות שבגורל האדם, אלא שמדרכו להבליט תמיד את הטוב בצדו של הרע ולגלות את היסוד החיובי שבעצם השלילה. יש בחיים משהו נורמאטיבי, תבניתי שבכוחו לטשטש את עוקציהן המחודדים של הסתירות, והיסוד הבונה והיוצר שבאדם יש בו כדי להפיג את האימה ואת הרגשת היאוש בפני ההכרח הגורלי.

טורוב אינו מתאמר להיות יוצר שיטה חדשה בחקר הנפש ובמדע האדם בכלל. הוא משתמש לצורך מחקריו בכל המסקנות המדעיות החדישות ביותר של גדולי החוקרים ואנשי המדע, לשיטותיהם ולאסכולותיהם השונות, אבל אין הוא נגרר אחריהן. אדרבה, על־פי רוב הוא משיג עליהן ומגיע למסקנות משלו. ויש שהוא מאחה את הקצוות, מפשר בין הניגודים של הדעות הסותרות ויוצר מתוך־כך בריאה סינתיטית שהיא כולה שלו. ואילו לגבי ספרותנו העברית, שאינה מפונקת בדברי מדע חשובים, הרי זו בריאה חדשה כל־עיקר.

בין מסותיו של טורוב יש לציין ביחוד את אלו המטפלות בגורמים הפסיכולוגיים של היצירה בכלל ובפסיכולוגיה של הסופר בפרט, וביתר יחוד – בפסיכולוגיה של הסופר העברי. היצירה, לדעתו, היא פרי תסביך־נפש שהועלה מנבכי האל־ידע והובא לידי פורקן אסתיטי בכוחו של הדמיון היוצר. הוא מנתח את תהליך היצירה ליסודותיו הפסיכופיסיים (חוויות פנימיות ורשמים חיצוניים) מתוך הטעמה מיוחדת של תפקידה של הלשון, שהוא רואה אותה כחלק אורגאני של החומר היצירתי, כשם שהצורה בכלל היא דבר שבמהות ולא רק לבוש חיצוני.

טורוב איננו חוקר בלבד. בכל דבריו הוא בראש וראשונה סופר, לא רק מבחינת סגנונו המשובח ולשונו העשירה והגמישה, כי אם גם מפאת היותו דן על כל הדברים לאור גילוייהם באמנות ובספרות. הוא קורא מובהק בכמה לשונות ומתענין בכל גילוייה והישגיה של ספרותנו העברית, והוא גם נאמן ביתה. אין הוא מסתפק במסותיו רק בבעיות ספרותיות כלליות; הוא נפנה מזמן לזמן גם ליצירות בודדות ולדמויות של סופרים. הוא כתב כמה מאמרי בקורת המצטיינים בהערכה קולעת וביחס של נדיבות, אם כי בלי משוא פנים. הוא יודע גם לעקוץ לפעמים, אך עקיצתו היא זו של איש־תרבות: מגרה ואינה עולבת. ועל הכל מרחפת בת־צחוקו הנבונה.

שתי סגולות טובות מייחדות את הרצאתו המדעית והספרותית של טורוב: הרגשת אחריות כלפי דברים שבמדע, המתבטאת בידיעה יסודית של הענין ובמיצויו של החומר הרב המפוזר בספרות המדעית הרחבה, מבלי לשייר תעודה או מסמך שיש להם שייכות כל־שהיא אל הנושא, וכשרון של הבעה בהירה, כשרון טבעי הנובע מעצם מזגו הטוב וטעמו האסתיטי. הוא יודע לצרף פרטים בודדים לבנין נאה ולשוות לדבריו מדה וקצב וחן ספרותי. אין הוא גורס גינונים ספרותיים לשמם. דבריו שופעים בנחת ובמישור, אך הם ספוגים חום־ארשת ורחש־לב כבוש. קסם בעטו להחיות ענינים מופשטים ויבשים, למלאותם לשד ולעשותם חומר־קריאה מאלף ומענג כאחד, דבר השווה לכל נפש. הוא אחד מיוצרי הפרוזה הטובה והתרבותית בספרותנו.