לספרו “מסכת זכרונות”

השם רב־צעיר מעלה על לבנו בדרך טבעית את דמותו של המלומד התורני, של איש־המדע, זה שהוא אחד מגדולי החכמים בדורנו בחקר ההלכה. אולם פעולתו זו המדעית אינה יכולה לטשטש את דמותו האחרת – זו של הסופר, של הפובליציסטן המובהק והפולמוסן החריף. רב צעיר הוא “צעיר” ביותר ברוחו ובמזגו שיוכל לצמצם עצמו באהלה של תורה ובד' אמות של הלכה כדרך המלומדים “בעלי מלאכה אחת”, שאין להם בעולמם אלא מקצועם בלבד. הוא אדם חי, ער ופעיל, נענה לתביעות השעה ונזקק לכל המתרחש בעולמנו. כעורכו של “בצרון” יש לו זיקה חיה אל הספרות בגילוייה השונים והוא עצמו סופר בחסד. ואילו שתי הרשויות האלו, שהוא עובד בהן באמונה, אין האחת נכווית מחופתה של חברתה. אדרבה, הן מסייעות זו לזו ומשלימות זו את זו. בדברי הספרות שלו מבצבץ איש־ההלכה שכוחו רב בניתוח, בהגיון ובסברה. אף העודף של המליצה התלמודית, המשתרבב לפעמים לתוך דבריו, יש בו מן החן שבשיחה נאה של תלמיד־חכם. ואילו במקצוע ההלכה אתה מרגיש מיד בסופר שבו, בסופר המודרני היודע את סוד צירופי המלה ואת אמנות ההרצאה. בספרו המחקרי הגדול “תולדות ההלכה” אתה מוצא יסודות ספרותיים מובהקים: אמנות של בנין, כוח של הבלטה וכשרון מיוחד להכניס רוח חיים בענינים מופשטים על־ידי החייאת האווירה ההיסטורית והתנאים האובייקטיביים שמתוכם צמחו הללו בשעתם ושגשגו בדרך טבעית כענפים מתוך אילן.

אכן, לא רבים הם כדוגמתו של רב צעיר היודעים לעשות דברים שבעיון ושבמחקר – ספרות.

אולם כסופר אמן־הרצאה ואמן־מסה מתגלה רב צעיר ביחוד בספרו “מסכת זכרונות”.

ספרות הזכרונות אינה מרובה אצלנו, ובמידה שישנה היא ספרות מימוארית לשמה ומתאימה לתעודתה המסויימה: להקים מצבת זכרון למאורעות ולאישים ידועים. ספרות זו, על־פי עצם מהותה, אין לה מגמה אמנותית ואין מתכליתה ליצור דמויות סינתיטיות בעלות יחוד אינדיבידואלי ולרקום מסכת של תקופה אגב הבלטת פרצופה של זו ותפיסת רוחה המיוחד. תכליתה העיקרית היא למסור באופן אובייקטיבי פרט של עובדות ומעשים (עד כמה שניתן לו לאדם הכותב זכרונות להיות אובייקטיבי). זכרונות כאלה משמשים מקור נאמן בשביל ההיסטוריון ולפעמים גם בשביל הסופר־היוצר המשתמש בהם כבחומר גלמי לשם תכליתו האמנותית.

רב צעיר בזכרונותיו הוא סופר־יוצר יותר מבעל־זכרונות או מהיסטוריון. העיקר הוא לו – לא העובדה כשלעצמה ולא הדיוק שבפרטים, אלא העלאת הדמות האנושית המתגלמת בהם, גילוי הרוח היוצר שבמערכת הדעות והיחסים של בני תקופתו. יותר משהוא מוסר זכרונות הוא חוזה אותם ונותן את דמותם אגב הבלטה מכאן וטשטוש מכאן לפי ראייתו המיוחדה. הזכרונות באים בצורה של מונוגראפיות בודדות של חכמי דורו, מונוגראפיות, אמנם, בלתי־שלמות מבחינת החומר העובדתי, כנגד זה יש בהן משהו נוסף המשווה להן אופי של מסות ספרותיות: עיצוב דמויות עד כדי לתת להן חיות אישית־אינדיבידואלית, יחס חם ולבבי מתוך ראייה קרובה ומגע בלתי־אמצעי, והעיקר הערכה אמנותית של הסופרים והחכמים בני־דורו, ביחוד של חכמי אודיסה, שאף הוא אחד מהם. האנשים הללו, עם שהיו נפרדים ונבדלים במהותם, בטבע כשרונם, בדעותיהם והשקפותיהם, והעיקר – בכיוון פעולתם, הרי היה בהם, בכולם, דבר־מה משותף, משהו מחותם הדור ומכבשונה של אותה תקופה סוערת, תקופת ההתעוררות הלאומית ותגבורת היצירה, שהטביעה את חותמה על רוחנו ועל מהלך חיינו עד ימינו אלה.

האישים המצויינים הללו לא קפצו לאוויר העולם מתוך איזו ספירה עליונה ומובדלת: הם היו בני תקופתם וסביבתם, ושרשי נפשם היו נעוצים ברקע הציבורי ובאווירה רוחנית של זמנם ומקומם. רב צעיר מעלה את האווירה הזאת (בפתיחה לספרו) אגב תיאור גראפי וקולע. הוא מציין את שלושת המרכזים הרוחניים־ספרותיים ששלטו בתחום היהדות הרוסית באותו פרק־זמן. מרכז ווילנה, שבו נשתמרה המסורת הראציונאלית־הגיונית של הגר“א, זה, שכידוע, היה במדת־מה מבשרה של ההשכלה הליטאית. במרכז זה למדו השכלה כדרך שהיו לומדים קודם ש”ס ופוסקים. העיקר היה הלימוד, רכישת ידיעות, מין למדנות לשמה, ללא קשר עם המציאות החיה ועם הבעיות שנולדו ברוח העת. השכלה זו לא הולידה תנועה ולא יצרה ערכי־ספרות וערכי־יהדות שיצטרפו להשקפת עולם. ההשכלה והיהדות נשארו שם רשויות נפרדות – “זו לחוד וזו לחוד”.

כנגד זה היה המרכז הווארשאי, לדעתו של רב צעיר, ספרותי־פיוטי בעיקר. היתה שם קבוצת־סופרים חשובה, אבל השפעתה היתה מצומצמת בחוג צר של קוראים וכמעט שלא היתה ניכרת בחיי הציבור, ואין צורך לומר – בתחום היהדות החסידית. בתנאים כאלה לא יכלו, כמובן, ליצור תנועה ולחולל מהפכה. הסופרים הללו לא ביקשו שינויי־ערכים ולא טיפלו בכלל בשאלות של יהדות לשמה. הם היו בעיקר איסטניסים, בעלי נפש יפה, ועיקר שאיפתם היתה להכניס יפיותו של יפת באהלי שם. ואשר ליצירה מקורית – “יותר משהיו יוצרים היו מציירים את החיים כמות שהם”.

לא כן המרכז האודיסאי. כאן רואה רב צעיר את נקודת־הריכוז של כל חיי־הרוח שלנו שבאותו פרק־זמן. “אודיסה וחכמיה יצרו תקופה היסטורית גדולה, שהשפעתה יצאה מגבול היהדות הרוסית והגיעה ליהדות העולמית”. דוגמת תקופת ספרד ותקופת ההשכלה יצאה גם זו לתפיסת־עולם חדשה ולהערכה חדשה ביהדות. נמתח קו על העבר ועוצבה יהדות של ימינו “הכורכת חיי־עולם בתוך חיי־שעה” ומבריחה בקו אחד עבר, הווה ועתיד. מכאן יצאה תורת הציונות הרוחנית ונוצרה הספרות העברית המודרנית.

הערכה זו של שלושת המרכזים היא נבונה בכללה, אלא שמידת היחס האובייקטיבי אינו שווה לגבי שלשתם. ביחס למרכז ווילנה, שהיה כבר בימיו של רב צעיר בחינת היסטוריה, הריהו אובייקטיבי למדי. לא כן לגבי ווארשה. כאן גברה מידת־הדין של בעל־ההלכה, המעמיד את חיי העם על ערכי היהדות ההיסטורית, ולפיכך נתקפחה אצלו דמותו של מרכז זה שחולל תנועה תרבותית וספרותית חשובה בהשפעתם של פרץ וחבריו ושל פרישמן, שאם לא יצרו ערכי יהדות במובנם הספיציפי, הרי חידשו כמה ממושגי אמנות וטיפלו בערכי אנושיות, שאף הם בכלל יהדות. ואילו ביחס לאודיסה גבר בו יסוד האגדה והוא מדבר על פעולת המרכז הזה במין התלהבות שירית ובציורים מופלגים; התקופה היא “תקופה הרת־עולם”, האנשים – “ענקים שהעניקו גלגל חמה בקומתם” ופעולתם של הללו היתה “סימפוניה אחת של הארמוניה נהדרה”. ואולם טון מורם זה אינו פוגע, בעצם, באמיתות הציור, והוא גם טבעי לגבי אדם שהיה מעורה במסכת החיים הללו, פועל ונפעל, יונק ומשפיע.

מעניין הוא תיאור דמותה של אודיסה היהודית. זו הצטיינה מצד אחד ברוח החופש שבה ומצד שני – באדיקות נפרזה. אולם פילוג זה לא יצא מתוך הבדלי דעות ואמונות כהללו שבין המתקנים והחרדים, אלא היה פראגמאטי ביסודו (“הללו יפה להם ישיבת בתי־כנסיות ובתי־מדרשות, והללו בהפקרות ניחא להם”), ואשר על כן היתה מידה של שלום והרגשת דרך־ארץ הדדית שרויה בין המחנות. מתוך הללו נתבדלו קבוצות שונות, שרק שלוש מהן היו בעלות פרצוף מסויים והשפעתן היתה מכריעה: הקבוצה האינטליגנטית, שבראשה עמד מנשה מרגלית – יהודים מדופלמים, עשירים ופרנסים, שאם כי היו מתבוללים בהנהגתם החיצונית, היו יהודים נאמנים על־פי דרכם וחיים בתוך עמם; קבוצה שניה של סופרים ומשכילים בעלי זיקה עממית, שהתרכזה מסביב למנדלי מוכר־ספרים, וזו האחרונה הלאומית־ציונית, שהיתה כפופה למרותו של אחד־העם. מחוץ להללו התבלטו סופרים ומשכילים בודדים, מהם זקנים ונמושות, בחינת “מי־שהיו”, כגון לינצקי, איש־נעמי, דוד כהנא ועוד, ששימשו בשעתם יסודות ראשונים ליצירת האווירה הרוחנית של יהדות אודיסה (רב צעיר נותן כאראקטריסטיקה קולעת לכל אחד מהם). ועליהם יש להוסיף את המון האכסטרנים והאברכים המתמשכלים שהיו נוהרים לעיר־חופש זו כדי להתחמם לאורם של חכמיה וסופריה, שכל אחד מהם נתלכדו בו יסודות שונים של יהדות ואנושות, של מסורת והשכלה, של הלכה ואגדה יחד עם תרבות העולם – מזיגת־אופי זו שהיוותה את קסמם המיוחד של חכמי אודיסה.

בשני חלקים של “מסכת זכרונות” (“חכמי אודיסה”, “אישים וסופרים”) באו עשרים ושתים מסות, מלבד הפתיחה. במסגרת הסקירה הזאת נוכל להתעכב רק על אחדות מהן החשובות ביותר, ומהן להקיש על השאר.

מה שמציין ביחוד את רוב המסות שב“מסכת זכרונות” הוא כשרונו של רב צעיר לבנות מפרטי עובדות את עולמה של האישיות ולחשוף את מהותה היסודית החותרת מעבר לגילוייה החיצוניים. כך במסה המצוינה על מ. ל. לילינבלום מגלה רב צעיר קו אחד – הקו הלאומי – המבריח את כל משנתו והעובר בכל גלגולי חייו ונפתולי נפשו של לוחם פאתיטי זה שפתח בתיקונים בדת ועבר לכפירה ואפיקורסות, ודרך “חטאת נעורים” ו“משנת אלישע בן אבויה”, יצירות ברוח הראדיקאליזם הרוסי, הגיע לרעיון הלאומיות ונעשה דבּרה ושופרה של חיבת־ציון והציונות. בכשרון ניתוחי רב הוא מברר את משנתו של לילינבלום ומגלה בכל שלושת תחומיה מגמה אחת, זו שהביאתו בהכרח אל הציונות. “לילינבלום היה ציוני בכוח אף קודם שנעשה ציוני בפועל”. כבר בעצם הטפתו לתיקונים בדת היה מונח הרעיון הלאומי כגרעין בקליפתו. בעצם לא לתיקונים בדת התכוון, אלא לתיקונים בחיים, שהיו שקועים כולם בדת, ולפיכך דרש להילחץ משעבודה של הרוחניות היתירה שעשתה את היהודי יצור משונה נטול־חיים ונעדר־שרשים. ומה היא תורתו הריאליסטית שב“משנת אלישע בן אבויה” – אותה דרישה לעבודה פרודוקטיבית, לעמידה על הקרקע, זאת אומרת, לשינוי עיקרי שבנוסח־חיים והרגשת־חיים – אם לא ניסוח ראשון של “דת העבודה”, של בנין עם וקנין ארץ? הפרעות של שנות השמונים שימשו רק סיוע־חוץ לתהליך נפשו־פנים. הן החישו את גמר בישולו של הרעיון וערטלוהו מכיסוייו הטפלים. לאורן של הללו נחשף מקורה האמתי של תקלת חיינו – הגלות והנכר, וממילא גם הפתרון היחידי – קנין מולדת־ארץ, בה נחדל להיות זרים.

רב צעיר נותן גם את דמות־דיוקנו של לילינבלום, את קוי אופיו ומזגו. הוא מציין את תמימותו, את פשטנותו הגדולה, את מידת הישרנות שבו, את דבקותו העקשנית ברעיון שהיה קרוב ללבו אותה שעה ואת לבטי נפשו הגדולים כשהיה נתקל ברעיון חדש. “הוא היה יכול לשבור אלוהים רבים ולבחור לו אחרים, אבל לא היה יכול לעבוד לשתי רשויות בבת־אחת”. הוא ידע גם לצרף מחשבה למעשה. תנאי חייו בכלל, שהיו טראגיים ביותר והאווירה הזעומה והמוחלדה שבחיי האישות שלו בפרט, אם כי השפיעו על מזג רוחו ועשאוהו לאדם מתבודד, לא החלישו את כוח רצונו ומרצו לא בתחום יצירתו ולא בפעולתו המעשית.

דמותו של מנדלי ניתנה בשרטוטים עזים ובולטים מעשה גלופה. הוא ניצב חי לפנינו בכל קומתו האישית והרוחנית. אנו רואים אותו בחדר־עבודתו כשהוא כפוף על גבי כתבי־ידו המנוקדים פניני אותיות זעירות, או כשהוא מקבל פני אורח הבא לבקרו בקריאת “א־הא!” המנוגנת בטעמים שונים, הכל לפי טיב המבקר ולפי יחסו אליו. הוא נותן בו באורחו מבט חד ונוקב, הדולה בבת־אחת את תמצית מהותו ופותח מיד בשיחה, שיחת תלמיד־חכם, הספוגה פקחות וחריפות ומתובלת רמזי דברים, שלכאורה אין להם קשר ישר אל הענין, כמתכוון לעמוד על כוח תפיסתו של אורחו, ומסיים במשל נאה והדברים מתיישבים כאילו הוארו בברק־פתאום. הובלטו כאן גם הניגודים שבאופיו, “שני המנדלים” שהתרוצצו בקרבו. הוא היה תלמיד־חכם ואפיקורס, אמן ומשכיל, רציני וסאטיריקן, אוהב ישראל המתנה את צרת עמו וסבלו מתוך שפך־לב ורחמים גדולים, וקטיגור זעום, מוכיח את מומיו ונגעיו בשוט לשון ובסאטירה נוקבת. אולם כל הניגודים האלה נתמזגו בו למין אחדות עילאית, כשם שגם היסודות הרבים והשונים שבלשונו נתלכדו אצלו לחטיבה סגנונית אחת וכשם שכל הגילויים של היהדות ההיסטורית נכללו אצלו במלה אחת, במושג העממי “אידיש־קייט”. היהדות היתה לו כלל החיים היהודיים בעבר ובהווה, ההווי הדתי והעממי – תפילה, בית־מדרש, דף גמרא, עין יעקב, ארץ־ישראל, כותל מערבי – כל אורח־החיים של היהודי הגלותי. ולפיכך לא סבל את הציוניים המושבעים המעמידים את היהדות על ציונות בלבד, והיה מבטלם בהבל פיו. בכלל היו בו ביחסו אל הבריות מחן הקאפריסה של אדם גדול המכיר בכוחו ובערכו ולפעמים היתה פגיעתו קשה וקטלנית. כנגד זה התייחס ל“מקורביו” כסבא אל נכדיו, דואג להם ומנהלם בעצתו.

ואולם את עיקר גדולתו והישגו הספרותי של מנדלי רואה רב צעיר בזה שהוא, בניגוד להמשכילים שביקשו למחוק את העבר, המשיך את קו הדורות. דבר זה ניכר לא רק בטבע גבורי סיפוריו הלקוחים כולם מן העולם הישן, הללו שנשתמרה בהם צורת היהדות המקורית, אלא גם בסגנון יצירתו המגלה אותו “כטיפוס של הספרות העתיקה”. אף ההיתול המר שלו והיסוד המשלי שביצירתו מזכירים את בעלי המדרש בשעה שהיו דורשים ברמיזה על שעבוד מלכויות וימות המשיח.

העובדות והאפיזודות השונות המובאות במסה זו משמשות חומר צבעוני להבהרת הדמות ולהבלטת צביונה ורוחה של הסביבה.

מסה יותר מקיפה בת כמה פרקים, מוקדשת לאחד־העם. בחלקה ניתנת פרשת חייו והערכת אישיותו, ובחלקה – תמצית שיטתו הציונית־רוחנית. רב צעיר כותב עליו בהערצה כתלמיד המספר בשבחו של הרב. ואמנם הרבה קיבל ממנו, ביחוד בעניני סגנון ומשמעת ספרותית. ממנו למד את סוד הצמצום להעמיד דברים על תמציתם, מה שסייע לו במחקריו המדעיים. ואולי מתוך הערצה זו, הנוטה לראות ערך וחשיבות בכל דבר, כקטן כגדול, הנוגע לחיי הרב נשתרבבו אצלו כמה פרטים שיש בהם, לדעתי, כדי להטיל צל במקצת על הדמות הנערצה. מתוך התיאור הכללי יוצאת לנו תמונה של אדם אציל־רוח, גא ומרוחק, שעם כל רגשי ההערצה שהיו נישאים אליו מכל עבר ועל אף העסקנות המרובה שנסתחף בה בעל־כרחו, היה בודד בנפשו וכעין מחיצה עמדה בינו ובין הנפשות הקרובות אליו ביותר. “אירופיותו” המוטעמה והמתוחה במקצת היתה פרי ריאקציה כלפי הפזיזות והרשלנות ששלטו בחוגי החסידים שביניהם גדל ובילה את ימי נעוריו, כשם שמידת החירות שהרשה לעצמו ביחס למנהגים מקובלים היתה תוצאה ישרה של תנאי חינוך קשים בילדותו בתוך אווירה קפדנית ביותר. בכלל היו כל ימי חייו חתומים בחותם טראגי. רב צעיר עומד בפרטות על הגורמים הפסיכולוגיים והחברתיים שהתוו את דרך חייו ואת גורל מפעלו הספרותי שנתקפח באמצע ולא נשתיירו אלא פירורים מעולם החזון והמחשבה שנשא בנפשו. אך ביחוד הוא מבליט את היחס המחפיר של הציבור הישראלי אל מורה־הדור ואביר־הסופרים שלא יכול להמציא לו פרנסה בדרך כבוד שלא יצטרך למכור את עצמו לעקר. אדם גא זה, שלא ידע פשרות ונפשו היתה סולדת מהיות תלוי בדעת אחרים, מוכרח היה להיות סמוך קודם על שולחן “אחיאסף” ולשאת עלבונות מצד הפקידים שדעתם לא היתה נוחה מדרך עריכתו את “השלוח” עד שנאלץ להתפטר, ואחר כך – להיות אחד הפקידים הנמוכים בבית־התה של וויסוצקי ולבזבז את כוחו ומרצו על כתיבת פרוטוקולים! רב צעיר מוסר תמונה אחת מזעזעת: “כשראיתי את אחד־העם עומד לפני הדלת של הפקיד הראשי, איזה ג’נטלמן אנגלי ארוך ודק – – ומחכה לתורו עם הנייר של דין־וחשבון שבידו, נעשה בשרי חידודין־חידודין ודמעות זלגו מעיני. אלמלי הייתי יכול לקרוע באותה שעה את כנסת ישראל – הייתי קורעה”.

כל אלה, בצירוף מקרים טראגיים שקמו עליו מביתו, הגבירו את מחלתו הישנה, החישו את בוא הטראגדיה של סילוק שכינה וקירבו את קצו בטרם שהספיק לגשת אל מפעלו הספרותי העצמי שהיה חלום חייו.

ענין מיוחד קובעת המסה על ביאליק, שהיא מצטיינת בהרצאתה החמה והפיוטית. אין זאת כי נחה הפעם רוחו של המשורר על רב צעיר והוא הפך כולו בעל־אגדה – בסגנונו הרן ובלשונו הציורית. יש פתוס והתלהבות בדבריו. זה כוחו של ביאליק, שכל מי שבא לדבר עליו, מתמלא מאורו ולבו יהמה מאהבה ומצער אין־קץ על יופי זה שנגנז מאתנו. ואמנם ביאליק מזדהר כאן לפנינו בכל צבעי הקשת – בברק גאוניותו, בקסם אישיותו ובמרץ היצירתי הסוער שלו. רב צעיר רואה בו בעיקר את בעל־האגדה, את אשף־המלה, זה שהיה מפזר פנינים והברקות כלאחר־יד, שכל שיחת־חולין שלו היתה תורה ושכל פרט קטן, כל ענין קל שבקלים, כיון שנפל לתוך רשת קסמיו, היה מתחיל מזדהר בניצוצות של שירה וחכמה עליונה. “ביאליק שבעל־פה גדול הוא כביאליק שבכתב ואפשר עוד גדול ממנו, שהוא כמעין המתגבר וכל היוצא מפיו הוא מדרש נאה”. הוא – “הפרשן של היהדות”, “הרש”י של היהדות הלאומית“. כשם שזה חדר ללבם של תינוקות במתק לשונו, בפשטותו החמה והתמימה, כך מצא ביאליק מסילות ללבות קוראיו ושומעיו ונתן ביטוי לבבי ונפשי להרגשות העמומות של צעירינו בתקופה של בין־השמשות בחיינו. הוא היה בן־בית גם בספרות התלמודית והיה משמיע אגב־שיחה השקפות עמוקות על שני התלמודים ונושאי כליהם כאחד מגדולי ההלכה, אלא שממגע פיו היה הכל מתחיל נוצץ בזוהר אגדי. אף המסה המפורסמת שלו “הלכה ואגדה”, ש”יש בה פילוסופיה של ההלכה, תולדות ההלכה ומחקר ההלכה", היא בעצם שירה נפלאה, הימנון נשגב ליסוד ההלכה בחיים ובספרות. “יש לכתוב על מאמר הזה גופו תלי־תלים של הלכות ואגדות”.

רב צעיר עומד על שפעת הגוונים שברקמת אישיותו של ביאליק. היתה בו “הרכבה ומזיגה מכל אוצרותיו הרוחניים של ישראל סבא: תלמוד ומעשה, הלכה ואגדה, מחקר ושירה, פקחות ותמימות – מין תלמוד בבלי, אוצר בלום”. נתרכזה בו נשמת האומה כולה, ולפיכך מצא בו כל אחד משהו קרוב ויקר ללב. ועל כולם – הפשטות שלו, יחסו האנושי־לבבי לכל אדם ללא־חציצה כל־שהיא, ואותה הענווה הטבעית שלו, הבלתי־מעושה, שהיא נחלת הגדולים האמתיים, יחידי־הסגולה.

כאמור נכתבו הדברים מתוך התעוררות מחוממה יותר מאשר מתוך הסתכלות בהירה ושקטה. רב צעיר עצמו מודה, שלא יכול לרכז את רעיונותיו בשעה שמתו היה מוטל לפניו (המסה נכתבה סמוך לפטירתו של ביאליק, שהיה לו חבר יקר וידיד נפש), ולפיכך יצאה דמותו של ביאליק בלתי־שלמה כל־צרכה. ניתן בעיקר הנגלה שבביאליק, ואילו עולמו הפנימי, האינטימי, שנתייחד בתחום שירתו, לא בא לידי גילוי.

בפרק מיוחד מדובר על “הסוחר” שבביאליק ועל העסקים השונים שנאחז ונסתבך בהם שלא בטובתו. הדברים נכתבו בהומור רב עם הערה נוקבת בצדם: “אם מי שהוא רוצה לראות פגימת הלבנה בזה שביאליק היה מוכרח להיות “חוטב עצים”, ילך ויבקש פגימה זו בעם ישראל”…

טיפוסית ביותר לגבי רב צעיר היא המסה על סוקולוב. רב צעיר רואה בו את התגשמותה האידיאלית של הגאוניות הישראלית, אותה גאוניות יהודית שהיתה מאז־מעולם כוללת ומרובת אנפין. רב צעיר מפרק את האישיות המורכבת הזאת לחלקיה מתוך כוונה תחילה, כדרכו, לגלות את התכונה היסודית, את הקו האישי המאחד, מי הוא סוקולוב? הוא איש־האשכולות, יהודי כפול־שמונה, כוהן גדול המשמש בשמונה בגדים, סופר הכותב בארבעה קולמוסים בבת־אחת. שבעה פנים לו והוא מתהפך מדי פעם כחומר־חותם, אך הוא טבעי בכל אחד מגילוייו. אתה יכול לראות בו בעת ובעונה אחת את היהודי מן העיירה הפולנית – ואת איש־העולם, את בחור־הישיבה שהציץ ונפגע – ואת הג’נטלמן המוגמר, את האכסטרן והמשכיל האוטודידאקט – ואת המלומד השלם, את החסיד הוותיק – ואת הדיפלומאט אשר “לפני מלכים יתייצב”, את עורך “הצפירה” בעל ה“אורח לשבת” ו“על המדינות בו יאמר” – ואת האמן הנפלא יוצר ה“אישים”. כל אלה בצירוף כמה גילויים אחרים כלולים בו כאחד והוא – אחד בכולם.

סוף־סוף מי היה סוקולוב? הוא – “איש הרוח” בראש וראשונה. כל הכתרים המרובים שנקשרו לראשו אינם אלא “שרפרף לכסא הכבוד של כתר עליון” – כתר סופרים. “את הציונות נשא וסבל על שכמו, אבל את הספרות נשא בלבו”. ומי שרוצה לעמוד על סוד אישיותו ילך אצל ה“אישים” שלו, כי בכל אחד מ“אישיו” השקיע ניצוץ מנשמתו שלו והניצוצות האלה בצירופם מהווים את אור נפשו שלו.

רב צעיר, כבעל־הלכה בעיקר, אין לו זיקה לדברים שבהסתר ובסוד. כל שהוא “יוצא־דופן”, תמוה וזר, אינו נכנס לתחום ראייתו. ולפיכך פסח במסתו על ברדיטשבסקי, על התהומות שבנפשו של סופר זה שהוא כולו פליאה, כולו מיתוס, והשתדל, כדרכו, לבנות מקרעי־הפכיו עולם שלם ואחדותי שביסודו הוא רואה את הרגש הלאומי החזק של ברדיטשבסקי ואת אמונתו העמוקה בנצחיות ישראל. ורק פעם נגש אל הערפל כשעמד במחיצתו של איינשטיין והשיחה נסבה על סוד הבריאה. על השאלה אם יש אי־שם מחוץ לעולמנו איזה מניע רוחני־שכלי או אין אלא תנועה מיכאנית בלבד, לחץ איינשטין את כתפיו בתנועה מיואשת. ואילו הוא מצא את התשובה: “אם יש יצירות שכליות ענקיות כהגאון הזה, וודאי מוכרחת להיות שם מציאות שכלית, המחלקת מחכמתה ליצוריה”…

באמת אמרו, שאין אדם רואה בחברו אלא מהרהורי לבו. מה שכתב רב צעיר על סוקולוב אפשר לומר גם עליו. כי בכל התמונות שנתן בספרו יש, בכל אחת מהן, משהו משל עצמו, איזה יסוד מנפשו שלו. ואמנם יש בו מן המזיגה הסגנונית ומן החריפות ההומורית של מנדלי, מאמנות הבנין של אחד־העם, מן המרץ התוסס של ביאליק, מן הזיקה הספרותית והעסקנית של סוקולוב ומן הלמדנות המדעית של דוד צבי הופמאן. הוא נזקק לכל אחד מגבוריו זיקת נפש, מתדבק במהותם ומעלה מתוכה את הקרוב לרוחו ומתוך כך נתן גם את עצמו.

ב“מסכת זכרונות” שיקע רב צעיר את מיטב כשרונו הספרותי, המתבטא כאן לא רק בסגנונו העצמי ובלשונו העשירה ברוכת המקורות, כי אם גם בכוח העיצוב שלו, במלאכת המחשבת שבבנין עולמם של הסופרים והחכמים בני דורו שהוא היה אחד מהם. הוא “משיירי אנשי כנסת הגדולה” של חכמי אודיסה. ברקמת היריעה של אותה תקופה מזהירה נארגה גם דמותו שלו והיא מאירה מתוכה באור מתמיד והולך עד ימינו אלה.