לידידי ותלמידי בגבעת־ברנר

א    🔗

ערב בערבי־אוגוסט הביאני, בכלל חבורה של צעירים, שחזרו מטיוּלם בהרי האַרץ, לעירוֹ של מצוֹדד־העכבּרים. ערב מעוּנן היה, גשם דק אך טוֹרד השמים את הלך־הנפש וצימצם את מראה־העיניים ודומה היתה עיר־האַמלן, שנכנסנו בה, מכוּרבּלים במעילי־קיץ קלים, כגוּש כהה ומטוּשטש, שזירוּעי־האורות המַבליחים מתוכו הם ספק ממשוּת ספק אחיזת־עינים. לא כך היו פני העיר, שדמיוֹני השתעשע בהם, כשהתנוֹדדתי, שרוּי בנים־לא־נים, בקרוֹן הרכּבת הגדוּש. אף כי פני העיר שבדמיוֹני היו כצירוּפם של קוים מעטים, זכרי־ילדוּת ורשמי־נעוּרים, היה בהם רוב קסם. מבּאֵר־הילדוּת עלתה דמוּת־האֵימים של מוֹרי לשפת־אשכּנז, מר פוֹגל, והוא עומד לפני דוּכנוֹ, אָזנוֹ קשוּבה לדברי התלמיד ועינוֹ אוֹרבת לכשלוֹנוֹ, וכשהילד הנפחד מפסיק דיבוּרוֹ הרי הוא, מר פוֹגל, סוֹפק כף אל כף וזורק כלפּי הכיתה כוּלה: וּלואי וּמצוֹדד־עכבּרים כזה היה מזדמן לעירנוּ וגוֹררכם לכל הרוּחוֹת, ואחר שהוא מתוֹפף באצבעוֹתיו על גבי דוּכנוֹ, הוא מהלך בפסיעות חוֹפזוֹת, עצבּניוֹת, כמעט מפרכּסוֹת, לרחבּה של הכיתה, ניצב ליד החלוֹן האָטוּם וחוזר ומספּר את שסיפּר התלמיד, אך בלשוֹן ברוּרה ולא כנוסח־האגדה שבספר־הלימוד שלנו, אלא בתוֹספת־פּרטים והרחבת־תיאוּר.

הלא היא האגדה, הכּלוּלה באסוּפת האגדות של האחים גרים, שאין לך ילד בארצות דוברות אשכּנזית שלא ידענה, אגדה שהיא וגלגוּליה פושטים צורה ולובשים צורה כשני אלף. וענין האגדה – מעשה באדם מוּזר, לבוּש־צבעוֹנין, שבא להאַמלן ואמר לאבוֹת־העיר: רבותי, שמעתי צרתכם, היא צרת־העכבּרים, המַשחיתים בעירכם כל חלקה טובה ואין מהם מנוֹס, אם אַתם מַעלים לי שכר של כך וכך, אני פּוֹטרכם מאותה צרה. שמעו אבוֹת העיר ולאחר שעמדו על המקח, אמרו: אם אַתה פּוֹטרנוּ מאותה צרה שׂכרך כך וכך. יצא אותו אדם, לבוּש הצבעוֹנין לרחוֹבה של עיר, הוציא חלילוֹ ופתח בניגוּניו, מיד הגיחוּ העכבּרים מחוֹריהם ומסדקיהם ונתקבּצוּ סיעות סיעות סביבוֹ, הוא מחלל והם מתכּנסים והולכים אחריו, עד שהביאָם לנהר המוֹליך מימיו בעיר הזאת, הוא נהר־ואַזאַר, וטיבּעם בגליו. אולם כשאותו מצוֹדד־העכבּרים המוּפלא בא לפני אבוֹת־העיר ותבע שׂכרוֹ, התחילו דוחים אותו בלך ושוב ובדוּ אמַתלאוֹת ותוֹאנוֹת וּבלבד שלא לקיים הבטחתם ושלא לפסוֹק לו שׂכרוֹ. מה עשה אותו אדם במַר־נַפשוֹ וּבחמַת־רוחוֹ – ביום שבּת שלהם, כשכּל אזרחי־העיר הלכו לבתי־התפילה, והילדים נשארו בבית, יצא לבוּש כדרך הציידים, במגבּעת אדומה ומשוּנה, לרחוֹבה של עיר, הוציא חלילוֹ והתחיל מַשמיע ניגוּנוֹ, מיד יצאו כל הילדים, החל בבן ארבע וכלה בבתו המגוּדלת של ראש האזרחים, הוא מחלל והם מתכּנסים והולכים אחריו, הוא מחלל והם מתכּנסים והולכים אחריו, עד שיצאו מעיבּורה של העיר ונעלמו בסביבי הגבעה הנקראת קופאנבּרג. כשחזרו הוריהם מבית־התפילה ולא מצאו ילדיהם, נבהלו והלכו לבקשם, אך כל טירחתם טירחת־שוא – הילדים, מאה ושלושים מניינם, לא נמצאו עוד. שכלה העיר את ילדיה – לא נשארו אלא שנַים, אחד עיור ואחד חֵרש, שלא היה בכוֹחם להדבּיק את התהלוּכה. ואם תשאל, היכן נעלמו אותם תינוקות, הרי אם אגדה אחת הוֹציאָתם ממקום אחד – האַמלן, באה אגדה אחרת והביאָתם למקום אחר – זיבּנבּירגן. ואם תקשה, מה ענין האמלן, שהיא בסביבי ווסטפאליה, אצל זיבּנבּירגן שהיא בהונגריה, ־ ראשית הרי האגדה מביאָה אותה סיעת הילדים למערת־סתר המוֹליכה מקופַּאנבּרג עד זיבּנבּירגן ושנית הרי אין מַקשין על אגדה המקרבת רחוקים.

עד כאן לשוֹן האגדה, ומכאן תוֹספוֹתיו של מר פוֹגל, שעיקר דבריו כך: ודאי אין לפנינוּ אלא אגדה, אך דרכּה של אגדה, שחבוּי בה גרעינוֹ של מעשה שהיה. חוקרים הרבה טרחו להסיר את קליפת־האגדה ולגלוֹת גרעינה, ואלה אומרים כך ואלה אומרים כך, ואני אומר, כי עיקרה של האגדה הוא בשלושה דברים: הדבר האחד, כי אותו אדם היה לבוש צבעוֹנין, הדבר האחר שלא הלך ביום שבּת שלהם לבית־התפילה, ללמדך כי היה גם זר, גם רחוק, לא מבני־עמם ולא מבני אמוּנתם ונראה ביותר, כי היה בן־המזרח. הדבר השלישי, שהאגדה מעמידתוֹ גוֹזל־ילדים, והלא גזילת־הילדים נחשבת עד עתה אוּמנוּתו וּמנהגוֹ של הזר והרחוק – הה, כמה אמוֹתיכם חרדוֹת לכם, בבוא לעירנוּ כּנוּפיית הזרים והרחוקים, הצוֹענים. נאנח מר פוֹגל אנחה קלה, שפתיו נרטטו, ספק בעווית־כּאֵב ספק בפירכּוּס־חיוּך ואמר: גם אנו, היהודים, הנחשבים לצערנו זרים ורחוקים כצוֹענים, חשוּדים, ואפילו עתה (הימים ימי משפט בּייליס‎), על גזילת ילדים. אבל – סיים, כשעיניו מתרוצצות בברק־הנאָה – למזלנו נשמר הדאַטוּם של אותה גזילת־הילדים והוא לא בערב־פּסח.

עתה, לאחר שנים, כשהתנודדתי בקרון־הרכּבת הגדוּש, ההולך להאַמלן, כאילו ננערה השכבה הדקה של אבק־השיכחה מעל דברי מר פוֹגל, והם עתה כקרובים ביותר. כי הנה יצאנו מבית הנתיבוֹת, ירדנו לעיר וכנמלטים מפּני חלל־אוירה, שהיה אותה שעה כמטומטם וכהוּי, נכנסנו לבית קפה קטן ומיד הכל הזכירנו את גיבּוֹר העיר – הכּלים, הספלים והצלחות והתחתיות: או שמצוּירת על גבּם דמותו של המצוֹדד או שהם עשוּיים כדמוּת עכבּריו.

ב    🔗

שעות ארוּכּוֹת שוטטתי, בימים נהירים וצהירים, ברחובות העיר וסימטאוֹתיה, נהנה כאותה הנאָה, הבּאָה עלינו למַראה עיר, שדמוּת־פרצוּפה בבנייניה הוא עירוּב ממוּזג של ישן וחדש, ודמוּת־פרצוּפה באוּכלוסיה הוא עירוּב ממוּזג של אזרחוּת וקרתנוּת. הייתי מהלך וזן עיני במַראה־הבתים הישנים, הבּנוּיים נוסח־רנסאנסה מאוּחרת; זוקף ראשי לקרוא את הכּתבוֹת בכתב גוֹטי ולראות מיני הצוּרות המוּזרות המקשטות מעקה וגג; הייתי מהלך וּמתענג כאותו התענוּג הבא עלינו למַראה המשוּלש של עיר־כבר, עיר־הר ועיר־נהר ומכל המַראוֹת חזר וכבש את לבי הבית הנרחב והיפה שקבועה בו הכּתוֹבת שכּך לשוֹנה: אַננאָ 1284/ אַם דאַגע יאָהאַנניס עט פאוּלי/ וואַר דער 26 יוּני/ דוּרך איינען פּיפּער מיט אַללערליי פַאַרווע בּעקלעדעט/ געוועזן CXXX קינדער פערלעדעט בּיננען האַמלן געבּארן/ טאָ קאלוואריע בּיי דען קאָפפען פערלאָרען. כלומר: בשנת 1284, ביום יוחנן ופאולוס, חל ה־26 ביוּני, על ידי מחלל לבוש כל מיני צבעים, נתכּלו מאה ושלושים ילד, ילידי האַמלן, אבדו בהר קופאַן. רחוב, שהבית היפה עומד בו, נקרא רחוב בּוּנגוּלוֹזאָן, כלומר רחוב ללא תוּפּים, ונתפרש שמו כרחוב שאין נשמע בו, מרוב אֵבל על אבדן־הילדים, קול נגינה ושיר. כדרך שאבותינו בעיירות היו מוֹנים: כך וכך אחרי השׂריפה הגדולה, כן כנראה היו אנשי העיר הזאת מוֹנים: כך וכך אחר חטיפת הילדים. כן מכריזה כתובת מעל בית מפוֹאָר אחר, גם הוא בנוסח רנסאנסה מאוּחרת, והוא בית־החתוּנוֹת, כי נבנה כך וכך לאחר חטיפת הילדים, אלא אם הכתובת הראשונה מדברת על מחלל, מדברת הכתובת האחרונה על קוֹסם. לימים, כשגברה מידת התעניינוּתי באותה אגדה, למדתי כי מה שהכתבות יודעות על חטיפת־ילדים ואינן יודעות על ציד־עכבּרים – הוא להם לחוקרים בית־אחיזה חשוּב. אך עד שאני מספר על מידת ההתעניינות באגדה, חייבני לספּר על מידת ההתעניינות ברקעה וקרקעה, שאין אגדה מוּבנת אלא מתוֹכם.

הנה היא העיר, שכבר מַדוֹתי אותה פעמים הרבה לאָרכּה וּלרחבּה וכבר סקרתי אותה פעמים הרבה מעליית הקיר הקטנה שאני דר בה; הנה היא עיר־בינוֹנים שאוכלוסיה ככת־בינוֹנים, שכּל החורג בה מקו־הבינוֹניוּת אתה רואה מנהג מיוחד שהעיר נוהגת בו: כיצד ספר־העיר ולוּח־השנה של אגודת־חובביה מתכּבדים בו, כיצד העוברים והשבים מברכים אותו – אם זה אותו פילוסופוס, מתלמידיו של אדוּאַרד הרטמאַן, הנראה משוֹטט בגינה והליכתו הליכת־ישיש היודע ערכּוֹ (וראוי לציין, כי זכרוֹ בא בספר הימים של הרצל, הכותב בסמוך להופעת מחברתו הנעלה: אחד פרופיסור שניידאָווין מהאַמלן כותב לי כי “מדינת היהודים” שלי הוֹכיחתוּ, כי פתרונו שהציע במחברת שלו הוא מוטעה. הוא שולח לי את החיבור הזה – שיש בו עמדת־האנטישמי “הטוב יותר”). אם זה אותו סופר זקן, מידידיו של וילהלם ראַאַבּה, שערך פה שנים הרבה את עתונה של העיר הנקרא על שם שני הנהרות שבה וסביבתה; אם זה אותו משורר, בנו של משורר, שאביו הפליא בכתיבה בדיאלקט הוא מַתמיד בנושא כתיבתו והם העיר ונוֹפה, שכמעט אין לך תלוּלית ואפילו עץ בה, שלא עשׂאָם ענין לסיפּוּר ושיר. שלושה אלה הם כמעט כאינוואנטאר של אישים, שהעיר מתכּבּדת בהם עתה, וגם בהם היא מתכּבּדת, כפי שראית, על דרך: מתלמידיו של… מידידיו של… בנו של…, כלומר שהיא תולה הכל באתמול. הפלגתי, איפוא, לאינואָנטאַר האישים שלה לשעבר – לא רבים גם הם, אך קצתם מפוּרסמים. בילידיה ותושביה אתה מוצא קדוש־כנסיה – ויצאַלין מנַצרם של הסלאוים; חוקר – הרוקח סרטירנר מגלה האוֹפּיוּם; חכם ביקורת המקרא – יוליוס ואֶלהאוּזן. אם תוסיף עליהם את קארל פיליפ מוֹריץ, ידידוֹ של גיתה שנעזר באיפגניה שלו בתוֹרת־השיר שלו ושאתה יוֹדעוֹ מתוך ההקדמה שכתב לאבטובּיוֹגרפיה של ידידוֹ, שלמה מימון, הרי כמעט שנתמַצה כל הלכּסיקוֹן. שמות נאים, אך אין בהם שיכול היה לקבּוֹע עצמו כמרכז, אין בהם שדמוּתוֹ תתחרה בדמוּתוֹ של מצוֹדד־העכבּרים, שעל כן הוא המרכּז.

ג    🔗

נאה הישיבה במעגל־הסוֹללה נוכח פני־מימי־הנהר ונאים ההרהורים המקבצים נפוצי־דברים, דברי תולדות־העיר, שנתגלגלו לעיני מפי ספר ולאָזני מפי מאַכסנַי היקרים. כמַראה הגלים המתנפּצים זה בזה לעיני, כך הוא מראה החוקרים המתנגשים זה בזה בהרהורי עתה. דיי שאהגה את עצם שמה של העיר וכבר אני רואה את החכם היושב בקתדרה, מַכּה באצבע צרדה ואומר: ענין זה, רבותי, הוא שנוּי במחלוֹקת ורבּוּ פירוּשיו, והפירוּש הקרוב ביותר, שיש כאן רמז לענין ריחַיִִם, המסוּמנים גם בסמל־העיר, עיר טוחנים ודייגים. ושוב דיי שאַבּיט במראה־העיר, נהרה, הריה וכבר אני רואה את החכם היושב בקתדרה, מַכּה באצבע צרדה ואומר, מַערכתה, רבותי, כמַערכת בקעת נהר, שנמשכו אליה עמי־קדם, בנידון דידן: גם הגרמנים גם הרומאים. ומשהראו לי הרהורי אותו חכם היושב בקתדרה, גחנתי והטיתי אָזני לשמוע שאָר דבריו. תחילתם, בערך, כך: מובן, רבותי, שנפתח בשכבה הקדומה יותר, שכבת התקופה של עובדי האלילים. ואילו סיוּמם, בערך, כך: בני העיר כותבי תולדותיה רואים לספּר על דרך התנַצרוּתם של תושבי הקדוּמים, הפּגנים – הם מזכירים ביִראָה את מנַצרם שטוּרם מפולדא, תלמידוֹ־חביבוֹ של בוניפאַציוס הקדוש; הם מזכירים באֵימה את קארוֹלוס הגדול, שכּפה על אבות־אבותיהם, באכזריוּת־לא־אנוֹש את אמונת־האהבה; הם מזכירים בקפידה, כי לא די שאבות־אבותיהם הוּפקע רכוּשם הרי נכפּוּ לוֹמר, כי הם נותנים אותו מרצונם.

ומששמעתי דברים אלה וכאלה, מפי החכם הבּדוּי וחברוֹ, התחילו הרהורי משוֹטטים, כאותם הגלים הקטנים שלפני, ומלחשים לי לחישותיהם. וכך אמרו לי הרהורי: יִראָה, אֵימה, קפידה – אלו הרגשות הפּוֹעמים בלב כותבי הפּרק ההוא בתולדות העיר. אך אתה, הזר והרחוק, עיין היטב ואפשר תמצא, כי המשולש הזה יותר משהוא גילוּי של כעס וחרטה על רוב הטבח והעינוּיים והכּפייה של הימים הרחוקים ההם, הוא כיסוּי לגעגוּעים נסתרים לימי־הקדם, ימי־האלילוּת. האומנם מקרה הוא, כי קונטרסי־התעמולה, העטורים צלבי־קרס, והנפוֹצים עתה במדינה, מדגישים כל כך פרק זה בתולדות־אשכּנז – איך שוחט הסאכסונים, הוא כינוּיוֹ של קארולוס הגדול, הטיל על אבותיהם דת־הנצרוּת. דומה, תוֹעמלנים אלה מבקשים לצוּד שתי צפרים בבת אחת – גם להראות דרך הטבח, העינוּי, הכּפייה כדרך מוכרחת להשלטת דעת ומשטר, גם להראות את הנצרוּת כדרך כפוּיה, שפריקתה מצוָה. אפשר והרהורי אלה הם שעוֹררוּני לדרוֹש כמין חומר קטנה אחת, שנבלטה ככל שעמדתי על שפת נהר הואֶזאַר וראיתי בתכונת־נמלוֹ: שתי אניות־הקיטור הראשונות שנבנו פה נקראו לא בשם בוניפאציוס הקדוש ולא בשם ויצאָלין הקדוש ולא בשם שטוּרם מפולדא, אלא האחת בשם הרמן החאָרוּסקי, שזירת־מלחמתו, היער הטבטובורגי, אינה רחוקה מכאן, והאחרת בשם ויטאָקינד גיבור סכּסוֹניה התחתית, שזירת־מלחמתו אינה רחוקה מכאן. אמרתי בלבי: אכן, געגועים לימי־האלילוּת.

ואוֹדה, כי ככל שגחנתי לשמוע שאר פרקי התולדות מפּי אותו חכם היושב בקתדרה, שכּוֹחי המדמה העלהוּ לפני, ככל שחזרתי וישבתי במעגל הסוֹללה היפה, נראה לי (ודאי היינה הוא שהיטה אותי לצד ראייה כזאת), כאילו יסוד הגעגועים האלה הוא כקו־השני, המַבריח את כל הפרקים. דיי שאהגה צמד־המלים: ימי־הביניים, וכבר אני רואה אותו חכם היושב בקתדרה ודורש: כמובן, רבותי, כי בימי הביניים נמשכה פה, כדרך ערים כאלה, מושב־פאַטריציאַט, מלחמה רצוּפה בין מעמד־האזרחים ובין הכּמוּרה; וביותר מובן, רבותי, כי משפרחו בעיר מסחר ותעשיה והיא הצטרפה לברית־ההאַנזה, נתחזקו ידי האזרחים ביותר. וכן אני שומע תלמודו של החכם היושב בקתדרה ועיני כנתוּנה בחרירוֹ של קאליידסקוֹפּ, המַראה דור דור ומאוֹרעוֹתיו, ומשהגעתי לסוף־פסוק הייתי כמסַכּם ואומר: מאורעות מעניינים, אך אין בהם שיכול לקבוע עצמו כמרכז, אין בּהם שעניינוֹ יוכל להאפיל על עניינו של מצוֹדד־העכבּרים שלנו, שעל כן הוא המרכז.

ד    🔗

משראית, הקורא, את ההיקף, בוֹא וּראה את המרכז – את האגדה וגלגוּליה. המוּמחה האחד, שאתה שואל את פיו, אומר לך בבּאַריטוֹן: אין לך, נכבדי, אגדה באגדות־אשכּנז, שפירוּשיה וגלגוּלי־פירוּשיה זכו לחיבורים מרובים כל כך. הוא מוסיף ואומר: גוֹדש של ספרוּת. הוא מסַיים: לאין שיעור. המומחה האחר, שאתה שואל את פיו, אומר לך בדיסקאַנט: ודע, נכבדי, כי עם כל שנעשה באותה אגדה ונתפרש לתוכה ומתוכה, הרי אותו נַגָן צעיר עומד לעולם בצעירוּתוֹ, חוגג בכל דור את תחייתוֹ, חוזר ומושך נער ונערה במעגל קסמיו, מַרטיט רגשם וּמלהיב דמיוֹנם. רבּה, מה רבּה סיעת החוקרים, שדבריהם וסגנאוֹתיהם שונים – יש האומר כי המצוֹדד הוא בעל־זבוּב עצמו או הנאמן שבמשרתיו; יש הסובר (והפעם אפרוש שמו, כי לא קוטל־קנים הוא, אלא הפילוסוף הגדול לייבניץ), כי ביסודה של האגדה מוּנח מעשה שהיה, מאוֹרע ממש, שמא זכר מגיפת־עם, שמא הד מסע הצלב של הילדים; יש המוצא סמוּכין למלחמה שנסתיימה במַפּלת אנשי העיר ויש המוצא סמוּכין לבולמוס־הריקודים שאחז את הקהל בשנת כך וכך. ואילו היה בך אורך רוח לבדוק כל שבעים הפנים שבביאוּר העניין הזה, ודאי היית גם אתה בסופך נוֹאָש ממעשה החוקרים – אין הם יודעים לפרנס את האגדה על שני יסודותיה, ציד־העכבּרים וחטיפת־הילדים, כפי שזיווגַם העם, כנראה מתוך תפיסה של חטא וענשוֹ. וּודאי היית גם אתה ממַלט עצמך מבית־החקר לבית־השירה.

ה    🔗

כי הוא, בית־השירה, היה מקלט בטוח ומרוּוח לאגדה, ביחוד על אחדות־יסודותיה, ואבקשך להלווֹת אלי בנתיבות המקלט ההוא. בהצצה ראשונה תראה, כי לא גללי ומללי הם הבאים להורותך. מי לך גדול בבית הזה כגיתה והרי אתה מוצא בו את מצודד־העכבּרים, בשיר קטן שלוֹ, שהיה משולב תחילה בבאלט לילדים, כשם שאתה מוצא אותו בפואֶמה האדירה שלו, כשמפיסטו שר ופורט על פי נבל ומופיע ואַלנטין, אחיה של גריטה, ואומר: את מי פה תפתה, לעזאזל, מצודד־עכבּרים מקולל, לעזאזל תחילה כלי־הזמר, לעזאזל אחריו הזמר. ואילו בפראליפומנה לפאוּסט יזכיר המשורר בפירוש את מצודד־העכבּרים מהאַמלן ויכתוב: הזמר החביב מהאַמלן, גם אתה, ידידי הטוב משכבר, מה שלומך; והוא משיב: שלומי טוב, אדוני, לשירותך, אני איש מפוטם יפה־יפה, פטרון של שתים עשרה פילנטרופינות וזולת זאת כותב ספריה לילדים. מפי מבארי השירה נשמע, כי גיתה הסתיר בדבריו אלה עקיצה המכוּונת לפילנטרופ ולאוהב־הילדים יוֹהאן היינריך קאַמפּא. מתוך הביאור אתה למד, כי המשורר הגדול מראה את מצודד־העכבּרים בכפל־ראייה: כמין שטן מפתה מזה וכמין חובב־ילדים מזה. ואם תאמר לראות משורר גדול אחר, שהזקיק עצמו לנושא זה, תקרא את הפוֹאמה הנחמדה, ששורה עליו רוח צוהלת של סלאֶנג ובדיחוּת־דעת ושכתבה רוברט בראוּנינג בשביל בן־ידידו הקטן. בה תראה הרבה ותשמע הרבה – תראה תיאור חי ביותר של צרת העכבּרים ותשמע קובלנות בני העיר באזני ראש האזרחים השוטה, שדיוקנו משעשע ביותר; תראה את המחַלל יוצא לרחוב ומכנס בניגונו המופלא עכברי־העיר ומוליכם לנהר ותשמע את קינת העכבּר היחיד, שנחשל ונשאר בעיר והיא קינה המביאתך לידי צחוק – על המאכלות המפוארים, שהמחלל הבטיח להם לעם־העכבּרים בארץ־החמדה אשר יביאם אליה; תראה את אבות העיר המתקלסים במחלל ומסרבים לקיים הבטחתם, כשם שתראה אותו יוצא לרחוב ומכנס בניגונו המופלא ילדי־העיר ומוליכם למערה ותשמע את קינת הילד היחיד, שנחשל ונשאר היא קינה המביאתך לידי בכי – על המראות המקסימים, שהמחלל הבטיח להם לעם־הילדים בארץ־החמדה אשר יביאם אליה. תראה ותשמע מראה ושמועה המקפיאים את הדם – ההורים העומדים ברחוב, כנציבי מלח, ילדיהם רחוקים והולכים והם עיניהם כלות ואין בידיהם להושיע. דומה, כי גם המשורר הזה ביקש להראותך את מצודד־העכבּרים כפל־ראייה: גם כקוסם ליצרי־מטה, תאוַת־העכברים, גם כקוסם לחלום־מעלה, כוסף הילדים, קוסם ארץ־הפלאות. ותן דעתך על קצת פרטים. למשל: מצודד־העכבּרים אם אינו בן־המזרח – הוא גבוה, זהוב־שער וכחול־עין, הריהו בן־בית במזרח – הוא בא ממדינת הטאַטאַרים והולך לבגדאד. או, למשל: צאצאי הילדים, שבאו לטרנסילואניה, שכניהם לועגים לעונש שבא עליהם על שום שאבות אבותיהם לא קיימו הבטחה, שניתנה למצודד־העכבּרים ולעגו לבגד־הצבעונין שלו.

ודאי אם תאמר להכיר כל שכתבו משוררים בעניין זה תכלה הדיו והדברים לא יכלו ודייך אם תדע את הבּלאדה הנאה של קארל סימרוֹק, המפרש את עניין ההבטחה לתת לו למצודד את בתו של ראש האזרחים לאשה; או הסיפור הנאה של וילהלם ראַאַבּא המשמיט את מוטיב־העכבּרים ומעמיד את גיבור האגדה שלנו כמחלל הואנדי המוּזר והשנוא קיצאַ, אשר בגלל אהבה נכזבה לאתלה היפה, בת ראש־האזרחים, הוא זומם מחשבת־נקם ואף מבצעה בבגידה, המביאה על העיר תבוסת־מלחמה. דייך באלה, כי רבוּ, מה רבוּ, השירים והשירות, המחזות והאופירות, עד ימינו אלה וימינו בכללם. הלא אך לפני שלושים וכמה שנים זכתה הסופרת האמריקאית ז’וספינה פרסטן פּיבּודי, על מחזה שגיבורו מצודד העכבּרים שלנו, בפרס־שקספּיר. וראה גם ראה, היא רואה אותו ראייה גדולה: נע ונד, הרפתקן, נמק בעניוֹ, משתער על רוח־התגרים השבעה של העיר, לוחם מלחמת הצדק, חולם חברת אדם שחייהם נגינה, רוצה לגאול את הילדים, מוציאם ממיצר בית הוריהם העבש ומחזירם שלמים, מאושרים.

עד ימינו וימינו בכללם – הרי בעצם ימינו, ימי המאבק עם חית־האדם שעלתה לשלוט בגרמניה ולהשליט עצמה על העולם, נדרש המוֹטיב של מצודד־העכבּרים לשני פניו. כדרך משל לפן האחד אתה רואה את הסופר הפולני־יהודי אנטול סטרן המקביל, באַחד שיריו, את הנאצים כעדת־עכבּרים (לפי תרגוּם ע. זוסמן): הטלתם חיל וגועל באשה וילד, רק אגדת קדם על דינכם ריחמה: לקול משכיח־מות של חליל הפיתוי, הוביל אתכם שאולה מחלל רב־חמד. כאן בולט צד הפיתוי, הערמה, שכבר הדגישוּ אותו אחרים ואסתפּק בשתי דוּגמאוֹת לכך, אחת רחוקה ואחת קרובה. היינה בכנסת הרומנטיקה (לפי תרגום ש. פרלמן) בדברו על הישועיות יאמר: היא השכילה להשיא בצלילי הרומנטיקה הערבים את הנוער האשכנזי ולהדיחוֹ עד להשחית, כלוכד העכבּרים האגדי את ילדי האַמלן לפנים. פראנץ שאָנברנר בדברו על האַמסוּן והנאצים יאמר: ואולי מוּתר בענין זה להזכּיר את הדמוּת האגדית הגרמנית־קמאית של מצודד־העכבּרים מהאמלן אשר בקסם צלילי חלילו הוא מפתה את הנוער ומושכו לאָבדנו; כי כפיתוי מַגי נשמע השיר הקדום, המתנה את האכזריוּת הנהדרה של הטבע ואפס האונים של הרוּח. כדרך משל לפן האחר אתה רואה את הסופר האנגלי נויל שוּט, המספר על אחד הנמלט, בראשית מלחמה זו, מארצות־הכיבוש הנאצי ומוליך עמו ילדי בני עמים שונים ומביאם למקום־מבטחים. ושם הסיפור מרמז בפירוש על המוֹטיב של מצודד שלנו וניכרת בו השפּעת הבּלאדה של בּראוּנינג, כי שמו כשמה ממש: פּאֵיד פּייפּר (הסיפּוּר נתפּרסם בלשוננו בשם: חליל הקסמים).

ו    🔗

אכן, הקורא, עשינו בחטיפה טיול מועט בבית השירה, אך אודה לפניך, כי בטיולנו עשיתי בערמה והפסַחתיך משעול אחד. שכן המשעול הזה קובע הרהור לעצמוֹ – כוונתי לפּוֹאֶמה הפּופולרית ביותר על מצודד־העכבּרים שלנו, היא הפּוֹאֶמה של יוליוס ווֹלף, שפרסומה הוא גם מראשי־הגורמים לאותו מבול של מחזות ואופירות. דרכו של המשורר הזה בחריזה קלה, טופפת, משעשעת, ועניני שירתו, המרפרפת על השטחים העליונים בלבד, הם מאוצר־האגדה – אם טיל אוילנשפיגל, אם טאַנהויזר, אם לוראֶליי, אם ההולנדי המעופף. ספרו על מצודד־העכבּרים הוא חיבור גדול הכתוב בקצב נעים ורוּבוֹ ככולו חרוזים לבנים ובי"ח פרקיו נשלבה האגדה על מצודד העכבּרים – הנקרא בשם הוּנוֹלד זינגוף – במסכת תיאוּרים רבים. אתה קורא את הפּוֹאֶמה ורואה הרבה ושומע הרבה – אתה רואה מועצת העיר על חבריה לטיפוסיהם השונים, המתאוננים על צרת העכברים, שזנבותיהם הקרים מרפרפים לפעמים על פרצופיהם הכבודים; אתה שומע על בוא המנגן הזה, המבטיח לגאול את העיר מיסוּריה, אם יוּתר לשבת בה ברשות המלך; אתה רואה אותו עומד בפני אבות העיר: פניו השזופים, אַפּוֹ הכפוף קצת, תלתליו הארוכים והשחורים; אתה שומע קורות חייו: ממזר הוא, שנולד בין הגייסות בדרך המלך, גדל הפקר וסופו מנגן; אתה שומע את המיקוח של אבות־העיר שסופם חותמים בחותמתה – ריחיים שמחזיקים בהם שני אריות זועפים – על החוזה עם האורח הזר. אתה רואה את בית ראש האזרחים, אדוני העיר השולטת על עצמה בת חורין כמדינה בתוך מדינה, ואתה מכיר את רעיתו ובתו החמודה: אתה שומע שיחה שבין הבת ואומנתה ודברי אהבים בינה ובין חתנה. אתה רואה את המנגן בבית־המזיגה, הנערים דבקים בנגינתו והנערות דבקות באפלולית עיניו; אתה שומע את שיחתו עם עופות היער ואת דברי האהבים עם בת־הדייג שאהבתוּ, אתה רואה את הנגן יושב בעצרת־סובאים וּמנעים משתם בנגינה וסיפור, אתה שומע נגינתו בליל הירח המושכת אחריה את העכבּרים. אתה רואה את אסיפתם של איגודי־האמנים, אסיפה, שמפרכסים בה, אם בגלוי ואם בסתר, ניגודי־המעמדות, המוצאים עתה ביטוּי לעצמם בתרעומת על ראש־האזרחים והבטחתו למצודד, ואתה רואה להרהוריו של מי שמבקש להשלים בין הניגודים האלה:

השמת לבך, הקורא, כי בעל־החרוזות תיאר לנו סימנים מובהקים של סיטוּאציה טיפוסית בתולדות ניגודי המעמדות בגרמניה – כשההתנגשות עלולה להבקע כמרד, כמלחמה על השלטון, בא מי שיודע להטותה מעל הכתובת הראשית, הנכונה, האמיתית, לכתובת צדדית, מוטעית, מדומה. הט אוזן, הקורא, ותשמע הדי־מלחמה עזים יותר במושב מועצת העיר עצמה:

וּרְאה גם ראה, איך עושק־הזר מונע את אימת־המרד, ההפכה.

איני יודע, מה אתה, הקורא, אבל אני, כשקראתי חרוזות אלה, כאילו נפל על האגדה אור עז ורב ואמרתי ללבי: הרי לפנינו פירוש של אמת לעמידתו של הזר והרחוק באשכנז, שאפילו הוא מקיים תעודה, שגודל־תועלתה גלוּי וברור, אפילו הוא מחלץ מצרה ויסורים, סופו נעשה שעיר לעזאזל, שעליו נשפכים כל הכעס והחימה, שנועדו לכתובת אחרת – מעמד השליטים; סופו נעשה כלי־רעם הקולט כל תצבורת השנאה שעלולה היתה להתפרק במרד והפכה. והאם צריך רוב דברים שתבין, כי שעה שנצנצו בי הרהורים אלה ראיתי את מצודד העכבּרים כפרוֹטוֹטיפוס של הזר והרחוק, שבא לשבת באשכנז ולשרתה, כפי שהיה שנות אלף שבת¹ אחינו בני עמנו בה. ובאמת, כלום לא כגורלו גורלנו, כלום לא אחינו הוא?

[טבת תש"ה]