המשחקים:    🔗

1) זרח: הבן הבכור    נער בן י"ב שנה.

2) ברוך: הבן הצעיר    נער בן ט' שנה.

3) רחל: אחותם הבכירה   נערה בת י"ג שנה.

4) שרה: אחותם הצעירה   נערה בת ח' שנה.

5) תינוק בעריסה.

6) רוח אמם המתה.

(לפנות ערב עם שקיעת־השמש. בחדר רחב־ידים יושבים הילדים סביב השלחן הארוך העומד באמצע החדר. רחל יושבת על־יד העריסה ועל ידיה התינוק. בחדר שוררת דממה רגע, וסימן שמש הנוטה לערוב נראה מבעד וילון החלון).

זרח (אל רחל). אַבא טרם בא?

רחל (בדממה). הוא השאיר לי אגורות אחדות לקנות דבר־מה ולבשל את ארוחת־הערב בעדכם בשובכם מן החדר, אלך ואקנה.

זרח. בחוץ חשך ואפלה, אל נא תעזבי את החדר. איני רעב כלל – (אל אחיו) ואתה?

ברוך. וגם אני איני רעב כלל וכלל.

(ברק השמש הנוטה נעלם מן החלון. רחל מבערת אֵש בהמנורה התלויה על החבל בקורה. בחדר אור כהה).

שרה (קולה עולה מפנת הבית ששם העריסה). הס, דום, דומו, התינוק ישן. הילד ישן – אַלַלוּ לָך נאַ, אַלַלוּ לָך נאַ – (היא מטלטלת את העריסה).

זרח (אל ברוך). בא נא, בא, ראה (הוא מלמד אותו לעשות צפור מפִסת־ניר מרבעת, אחר כן עושה מן הניר מין שפופרת ויפח בו, ואחר כן הוא מכה בשפופרת על השלחן וישָׁמע קול גדול).

ברוך. חאַ, חאַ, חאַ.

רחל. (הילדה הבכירה משכה אליה את שרה, אחותה הקטנה, ותעש לה בובה מחתיכת בד, ושתיהן קרבות אל העריסה, ותזמרנה נגונים שונים לישן את הילד הקטן השוכב בה).

שרה (אל אחותה). אבא הלך רגלי מחוץ לעיר, הרחק־הרחק מן העיר, למכור את סחורתו לאכרים היושבים שם, הוא אמר, כי בטרם יבא השמש ישוב, ועתה כבר בא הלילה ואבא איננו עוד, מתי יבא אבא?

רחל. דומי, אבא יבא, יבא אבא, שמעי (היא מתחילה לזמר).

שרה. אני יראה (רוצה לבכות, אבל אחותה אינה נותנת לה).

רחל (מזמרת בקול גדול, וזרח מתחיל לדפק בשפופרת של ניר על השלחן בקול יותר רם להסתיר את חרדתם מעיני הקטנים).

זרח. בואו בואו אל השלחן, הבה נשחק בקלפים, נעשה מקלפים בית.

(כל הילדים התכנסו על־יד השלחן וישבו צפופים איש אצל אחיו).

זרח. הנני אראה לכם, איך עושים בית מקלפים (הוא לוקח את הקלפים, שם שני קלפים בסדקים אשר בשלחן ויאמר בלחש).

זרח. “אין–אִמא–פה”.

רחל (בהניחה גפרור על שני הקלפים). “אָ־נה – ה־לכה?”

זרח (בקרעו חלון באחד הקלפים). “ר־חוֹק בַּ־נֵ־כָר”.

רחל (עושה מקסם דק קיר לבית). “וּ־מה תביא –?”

זרח (עושה פתח באחד הקלפים). “ח־בית ש־כר”.

רחל (מוסיפה לעשות את הקיר). “ואי־פה תַ־נִי־חֶ־נָה?”

זרח (מעמיד את הדלת אל הבית). “לפתח מ־ל־מ־טה”.

רחל (מקפלת אחד הקלפים להיות מעשנה לבית). “ומי יש־תה?”

זרח (מעמיד את המעשנה אל הגג). “אני ואָ־תה – –”.

(פתאום נשמע קול נהימה מן העריסה, קול הילד הקטן): לאַ־לאַ־לאַ.

הילדים (שוחקים). חאַ חאַ חאַ.

ברוך ושרה (רצים אל העריסה). הרואה אתה איך הילד משחק, הרואה אתה איך הוא מניע בידיו? האח! האח!

זרח (אל רחל בלחישה, בשבתם אל השלחן). היראה אתּּ, רחל?

רחל. אנכי? – ואתה?

זרח. אנכי, אינני ירא.

רחל. גם אני אינני יראה.

שרה (קולה עולה מתוך הפנה האפלה). ראו נא, איך הוא מכה ברגליו, ראו נא! – ראו נא.

(דממה קלה בחדר. פעם בפעם נשמע קול הילד הבוכה בעריסה. רחל שמה חלב בבקבוק ותתן לילד לינק ממנו, הילד ישרק מן הבקבוק, שרה עומדת על גבו).

ברוך: ראו צללים שחורים מתנועעים על הקיר, צללים בעלי זקנים ארוכים.

זרח. הצללים הם צללי אנשים מתים שהיו לפני ימים רבים.

שרה. אני יראה (מתחילה לבכות).

רחל. (אל זרח). הס, הילדים יראים.

שרה. (בדמעות). מתי יבא אבא?

רחל. עוד מעט, שרה, עוד מעט.

ברוך (אל זרח). מה יביא אתו?

זרח. עגלה וצמד סוסים.

שרה. ולי עריסה בעד הבובה; האין זאת?

רחל. כן, עריסה יפה על אופני זהב.

שרה (בשמחה). עריסה יפה על אופני זהב.

רחל (אל זרח). נשכיבה נא את שרה וברוך לישן, ואנחנו נשב שנינו ונחכה עד בא אבא. (היא מציעה את המטות).

זרח. קרבו ילדים, קרבו אלי ואפשט את בגדיכם מעליכם ואשכיבכם במטותיכם. הוּלאָ, אלי.

שרה (בקול בוכים). אינני רוצה, גם אני חפצה לחכות לאבא.

זרח. הבא¹ נחכה כלנו, נחכה.

(הילדים יושבים מסביב לשלחן ומחכים, דממה רבה בחדר, השעון מכה: תִּיק־תַּק! תִּיק־תַּק! הצללים מתנועעים על הקיר, מחוץ בעד החלון מביט החשך).

זרח (בלאט אל רחל). היראה אַתּ, רחל?

רחל. אני? – ואתה?

זרח. אנכי– לא.

רחל. גם אני אינני יראה כלל.

זרח. בודאי?

שרה וברוך הילד ישן, ספרו נא לנו איזה מעשה.

זרח. אם תחרישו כלכם ואספר לכם.

שרה וברוך הננו מחרישים, הננו שומעים.

זרח. שמעו, היֹה היה בימים הראשונים נער אחד, נער אחד בארץ, והנער נסע ויעבר דרך יערים ושדות, עלה הרים, ירד בקעות, עד אשר בא באחד הלילות במקום בלתי־ידוע לו. והלילה ליל חשך, אף כוכב אחד לא נראה על פני כל הרקיע, וכל מנורה לא האירה בכל הבתים, אשר על־יד הדרך; ויעמד הנער על מקומו ולא ידע אנה יפנה. והחשך הולך הלך וגדול, וגם גשם היה על הארץ ועל הדרך נמצאו תמיד גנבים וגזלנים.

הילדים. אויה, אויה!

זרח. ויתפלל הנער אל ה' ויאמר: אבי שבשמים! אתה ידעת את עניי, ורק אתה לבדך תוכל להושיעני, אנא ה', הושיעה נא!

רחל (אל ברוך). הס, הס.

זרח (מספר הלאה). ויהי אך כלה הנער את תפלתו, וישא את עיניו וירא והנה –נר דולק נראה אליו מאחד הבתים מרחוק, וילך הנער אל המקום אשר נראה שם האור.

שרה. הלך, ואיך לא ירא, פן גזלנים שם?

זרח. אל נא תפסיקי באמצע, שמעי: ויבא הנער עד הבית, והבית קטן מאד, ויאמר בלבו: מי יודע, אולי יושבים פה גזלנים? אך כרגע התחזק ויאמר: אחסה נא בה', והטוב בעיניו יעשה –ויפתח את דלת הבית ויבא בו.

שרה. בא אל הבית?! אויה!

זרח. ויהי כבוא הנער פנימה וירא והנה הוא עומד באולם גדול, והאולם ריק אין בו כל איש, אך אור גדול זרוע בו כאור הצהרים. ויבט הנער אל כל סביביו והנה עוד דלת באולם; ויפתח גם את הדלת ההיא ויבא גם לחדר השני, וירא והנה גם החדר השני ריק, רק אור גדול זרוע בו כאור הצהרים, ובו עוד דלת; ויפתח גם את הדלת ההיא. ככה עבר בשבעה חדרים, ובחדר השביעי ראה והנה איש זקן יושב, ולו זקן ארוך ולבן כשלג, וביד הזקן קפסת טַבַּק של כסף, ועיניו נטויות אל הספר אשר לפניו. והזקן נגש אליו ויאמר: “שלום עליכם” – ויפשוט לו את ידו. “עליכם שלום” –ענה הנער. “אנה אתה הולך, נער קטן?” – שואל הזקן. – “ללמוד תורה” – עונה הנער. –התלמד אתי יחד?" – “כן”, עונה הנער. – “שב לפני”. – וישב הנער לפני הזקן, ושניהם למדו בהתמדה רבה.

זרח (ככלותו לספר את ספורו, מביט מסביב, שרה יושבת על־יד השלחן וראשה נשען על זרועה וישנה, ומצד השלחן השני יושב ברוך וגם הוא ראשו נשען על ידו וישן).

זרח. הילדים ישנים.

רחל. תרדמה נפלה עליהם בספרך את ספורך.

זרח. רחל, היראה אַתּ?

רחל. אנכי? –ואתה?

זרח. אנכי אינני ירא.

רחל. גם אני אינני יראה. (דממה, הפסקה). מדוע לא בא אבא?

זרח. אינני יודע.

רחל. גם אני אינני יודעת. (שניהם שותקים, הפסקה).

זרח. לכי לישון, רחל.

רחל. לא, חפצה אני לחכות עד בא אבא. ואתה רוצה לישן?

זרח. לא, גם אני אינני רוצה.

רחל. אם כן נחכה שנינו – עד בא אבא.

זרח. כן, נחכּה.

(בחדר דממה רבה, רק קול נחרה קלה של הילדים הישנים נשמע בחדר; הצללים השחורים בעלי הזקנים הארוכים מתנועעים על הקירות).

רחל. הידעת, זרח?

זרח. מה?

רחל. ילדים שאין להם אֵם, האם אמם שומעה להם, שם, בעולם האחר?

זרח. ה' הוא אמם.

רחל. האם כן? באמת?

זרח. הילדים שוחקים ברחוב, והלילה פורש את חשכתו על הרחוב. הרועה נוהג את צאנו מן השדה דרך הרחוב ההוא ויחלל בחלילו זמר נעים, זמר שמישן את הילדים. הזמר הזה הוא כעין “קריאת־שמע” לכל ילדי הרחוב ההוא, בין שיש להם אֵם ובין שאין להם אם, כי כה הוא תוכן הזמר ההוא: לכו לכם, ילדים נחמדים, לביתכם, לכו ועלו על מטתכם, תנו תנומה לעיניכם, כי הליל בא, הליל בא! הילדים שיש להם בית לחסות בצלו, שיש להם אֵם רחמניה, אשר תלחצם אל לבה החם, ממהרים להאסף אל בתיהם, קוראים “קריאת־שמע”, מנשקים את אביהם ואמם ויעלו במנוחה על מטותיהם, ויסגרו בנעימות את עיניהם וישנים; ומלאך טוב בא ויפרוש את כנפיו להגן עליהם. אולם הילדים אשר אין להם בית לחסות בצלו, ואשר אין להם אֵם שתשים עינה עליהם ברחמים רבים, מוצאים להם מחסה אחורי אחת הגדרות וישנים שם כל הלילה, והאֵל הטוב השוכן בשמי מרום, משקיף עליהם מן השמים לבל תאונה אליהם רעה, כאשר תשקפנה האמות הרחמניות על ילדיהן.

רחל. הידעת, זרח?

זרח. מה?

רחל. הבה נתפלל גם אנחנו אל ה', כי ימהר וישלח לנו את אבא.

זרח. כן, הבה נתפלל. (לוקח את הסדור ויפתחהו במקום התהלים אשר בסוף הסדור, ויקרא בו ויתנועע, ומתפלל תפלה “בפה”). “רבון העולמים, אבי היתומים, את אמנו לקחת ממנו ותעלנה השמימה; אבינו איננו אתנו, כי הלך בדרך רחוקה; שלח נא את מלאכיך לפניו לשמרו בדרך, לבל תאונה לו כל רעה, והשיבהו מהר אלינו”…

(מביט מסביב לו והנה רחל יושבת על השלחן וראשה נשענת על ידה ומתנמנמת. בחדר דממה עמוקה; אור המנורה מאיר את החדר, הצללים על הקירות מתנועעים; זרח מביט ביראה אל התנור. מסביב לו יושבים הילדים וכלם ישנים. על הקיר מתנועע צל ארוך, צל של אשה שלבושה בצניף רחב).

זרח (כמעט אחוז־שנה). היום למדתי בחדר את המעשה על דבר עקדת־יצחק, מעשה נורא, חי ה‘, להקריב את בנו (הוא פוסק, עינו האחת נסגרת, עינו השניה מבטת על ברוך היושב ממולו וישן). ילד טוב ונחמד הוא ברוך, חי ה’, ילד טוב. (הוא מניח ידו האחת על השלחן, אחריה גם את השנית). ברוך הוא נער טוב (אחרי הפסקה קלה). אבא איננו… (הפסקה). האם נאבק עם ראובן… (הפסקה). ה' שלח את המלאך אל אברהם… (הוא מצפצף מלים בחשאי… הוא ישן).

(המנורה הולכת גם היא הלוך וכהה; בירידת השלהבת עולים הצללים על הקיר, הולכים הלוך וגדול, מתגנבים על השלחן ועולים על ראש ברוך הקטן, אחרי כן גם על ראש שרה הקטנה, אחרי כן גם על ראש רחל, ואחרי כן גם על ראש זרח. המנורה הקטנה הולכת הלוך וכהה, ורק באמצע השלחן עודנה מהבהבת ודועכת מעט־מעט. פתאם נתמלא הבית אור, כאילו הופיעה הלבנה בקירות החדר, ואשה אחת נתגלתה פתאם בחדר, היא לבושה לבנים, וצניף של שבת לבן כשלג על ראשה, ומראה פניה אהוב ונחמד, היא מקרבת אל הילדים הישנים ומרימה את ידיה ותשימן על ראשי הילדים).

האשה הלא־נודעה. נוּמוּ, ילדי היקרים, נומו, צפרַי הקטנות, נומו שנָת חיים ובריאות.

(האשה עוזבת את החדר בלאט ויחד אִתה נעלמה גם האורה מן החלון וחשך כבראשונה, הילדים סביב השלחן וישנים).

המסך נופל.