לפנות ערב ביום חרף.
החשכה החלה לפרוש כנפיה ב“חדר” אשר לר' מאיר.
“חדר” קטן וצר, עששית מגואָלה קשורה בחבל אל הקורה התיכונה, אשר בסִפּוּן הנמוך, ומכוסה קוּרי־עכביש. העששית מכֻוָּנה לאמצע השלחן הארוך והצר, שספסלים סביב לו. ילדים יושבים וידיהם מונחות על הגמרות הפתוחות לפניהם, והם משוחחים ומדברים ברעש ובשאון. פני הילדים אינם נראים מתוך החשכה, רק כתמים שחורים מתנועעים ומזדעזעים על הספסלים; צללים שחורים משתרעים ומתנועעים על הקירות ועל הרצפה.
מקום המלמד בראש השלחן ריק, הגמרא פתוחה והרצועה עליה. ר' מאיר המלמד הלך לבית־המדרש להתפלל תפלת “מנחה”, ולפני לכתו הִתְרָה בנערים שיהיו יושבים במנוחה, מחזרים ומשננים את למודיהם, ויבטיחם, שאם יקַיְמו את דבריו יפטרם לביתם שעה אחת קודם. הנערים הבטיחוהו לעשות רצונו, אולם כצאת ר' מאיר את החדר החלו תיכף לשוחח ביניהם…
נער מביט על החבל ולבו, בלי מֵשִים החל לדפוק בקרבו: הלילה כה ארוך.
קולות משונים ומבולבלים נשמעו בחדר, זה נכנס לדברי חברו, וזה תופס בסנטר חברו ומכריחהו לשמוע את דבריו בעַל־כרחו, אף־על־פי שזה האחרון אינו חפץ לשמוע ומתאמץ להִשָמט ממנו… ראש־המדברים הוא בֶּריל היתום.
זה לא כבר מתה עליו אמו, והוא מספר לחבריו את מעלותיה:
כמה מלבושים יפים היו לה, כמה זוגות נעלים חדשים, כמה שביסים ועדיי־תפארת!
רגע אחד שומעים הנערים את דבריו ומביטים עליו בחמלה, ופתאם השני נכנס לדבריו והוא מתחיל לספר איזה ספור, השלישי בא ומפסיק גם אותו…
והצללים על הקירות ועל הרצפה מתנועעים ומזדעזעים בתוך החשכה. ובהם נכָּרוֹת תנועות ראשי הנערים וידיהם בדברם. פתאם נשמע קול נער וקולו כקול החליל.
– גם לאמי יש… – וידום.
דממה שוררת רגע בין הנערים: כלם התפלאו והשתוממו והביטו איש בפני רעהו כאלו קרה מקרה זר.
– חַ־חַ־חַא! – מתפרץ שחוק מפי נער אחד. הנער מתאמץ להתאפק משחוק, אולם קולו נשמע.
– דום! מדוע אתה שוחק? אסור… ואִלו היתה לך, חלילה… עבֵרה גדולה – נשמע קול נער אחד.
פניו בוַדאי חָוְרו, – “מלבין פני חברו ברבים”… – נשמע קול נער שני לוחש אזני חברו, וקולו נשמע לכל היושבים.
– רע עליו המעשה מאד! – ענהו עוד נער גם הוא חלקו.
הנערים החשו רגע.
והנער, שהפסיקו את שחוקו, יושב ושותק, ראשו מוּטה על חזהו – הוא מתבַּיֵש להביט בפני חבריו.
הלא יודע הוא כי חטא…
ר' מאיר המלמד בא מבית־המדרש.
העששית הודלקה; היא האירה רק את השלחן והגמרות הפתוחות. וכל החדר נבלע בחשכה וביַם צללים.
ר' מאיר – יהודי קצר־קומה, בעל לחיים רזות, דלות וחוְרות, וחוטם ארוך ועקום, ופניו מטילים אימה נעימה על תלמידיו.
– קראו! – מצַוה המלמד.
והנערים מתנועעים, גם הצללים על הקירות מתנועעים עמהם, כאילו היה ברצונם לשחק על מעשי נערים. וקולות הנערים יוצאים מגרונם ברעש ובשאון.
והנער שהפסיקו את דבריו, יושב בירכתי השלחן בקצה הספסל.
הוא קטן־קומה, פניו לבנים מאד וכחוּשים. הנשים אומרות על פנים כאלה, כי השכינה שורָה עליהם. עיניו גדולות מאירות ומוסיפות אל פניו איזה חן ויופי.
הוא יושב, מתנועע ולומד, והגמרא פתוחה לפניו. הרבי מבאר את הַסוּגְיָא והילדים מביטים על פני הרבי. והוא אינו שומע דבר, ועיניו אינן רואות את פני רבו הנוראים, את הרצועה הנכונה בידו ואת הגמרא הפתוחה לפניו.
– האשה טְרַינה המשוגעת עומדת לנגד עיניו… בחוץ, שם מול הבאר…
הוא ראה אותה…
את פניה הוא יודע היטב. מגואלים הם, שחורים ושזופים, קמטים על גבי קמטים, ועיניה גדולות ופתוחות והלבֶן שבהן מרוקם חוטי־דם, שמוּרות עיניה הפוכות החוצה ונראה האדֶם אשר מתחתן – וזאת מפֶּלֶת אימה ופחד על כל רואיה.
זוכר הוא את הפנים האלה.
עודנו בימים ההם נער קטן, והנה ברוך “ריש־דוכנא” בא להוליך אותו החדרה. הוא בוכה ואוחז בסינר אמו.
אמו… האשה הזאת… לא! בימים ההם לא היתה עדַיִן טְרַינה משוגעת; לא היתה מתגוללת בחוצות העיר וילדים שובבים רצים אחריה, – בימים ההם היתה אמו.
– אמו? כן, כן, היא אמו. הלא הוא זוכר את הפנים האלה. אולם אז היו לבנים, צחים ועדינים מאד; נעם ורוך היו שפוכים עליהם. ועיניה! עיניה הביטו אליו בחסד וברחמים ושחוק נעים רחף על שפתיה, ובשחקה התעַווּ מעט רִשְׁמֵי פניה. ועיניה נחבאו ונבלעו בין קמטי־פניה.
כן, הוא זוכר היטב…
ובימים ההם היתה אמו.
ועתה? עתה לא; עתה היא טרינה המשוגעת.
– לא, לא!
והוא מתנועע ולומד… “אמר אביי”…
– והשביס אשר על ראשה?
השביס? כן, הוא זוכר את השביס הזה, השביס השחור והמגואל, הנראה כעת בין שערות ראשה הפרועות והמכוסות בעפר…
היה ליל שבת.
ילד היה; הוא יושב על הכסא הגבוה העשוי לילדים, על השלחן לפניו שתי חלות קטנות, מכוסות מפה קטנה, גם מזלג קטן, סכין קטן…
ושם בראש השלחן ממול מנורת הכסף, יושב אביו ולְיַדו יושבת היא.
היא? טרינה המשוגעת?
לא, לא! אמו ישבה שם. אמו? כן, והשביס הזה עם הלולאות האלה היו על ראשה. והשביס היה עוד חדש, חדש ויפה, קשורים של תכלת, לולאות תכלת, לולאות לבנות ירדו על צוארה.
כן, אמו ישבה שם.
ועתה שביס זה לבושה טרינה המשוגעת.
והשביס קרוב לו. הוא מרגיש בלבו מעֵין קרבת־נפש אל השביס אשר על ראש טרינה המשוגעת.
פתאם התחלחל, אולם כרגע התעודד ויבט מסביב לו.
רצועת המלמד נפלה עליו.
והרבי עומד אצלו.
– יוסף! הראני נא את המקום אשר אָנו לומדים כעת – אמר הרבי בנגון הגמרא הנער התחלחל וידום.
גם הנערים התחלחלו, וידמו ויחכו.
– נער שובב, הלא תבוש.
הם לומדים הלאה. וגם הוא לומד, מתנועע, פותח את פיו ואומר: “מתקיף ליה רב פפא”!…
– צוארה של טרינה המשוגעת שחור ושזוף מאד. הוא נראה מבעד פי־הצואר הקרוע אשר בכתנתה המגואלה.
וגידי־תכלת מתנפחים, נמשכים ובולטים בצוארה השחור. גם באותם הימים היו הגידים בצוארה של אמו; אולם אז היה הצואר אחר, אחר לגַמרי. צואר זך ולבן, איזה חן היה שפוך עליו, חן המושך את הלב.
והיַבֶּלֶת השחורה אשר על שפתה העליונה של טרינה המשוגעת, יַבֶּלֶת זו היתה גם כן בצואר אמו, מימים רבים הוא יודע אותה, ובעודנו ילד חפץ להלבין אותה בנשיקות פיו.
אמו, ־טרינה המשוגעת, – פני אמו הלבנים… והעינים המביטות… חברת נערים שובבים… שם…על הספסל הקטן… בפנת הבית… – תמונות מבולבלות עולות לנגד עיניו.
הוא לומד הלאה, מתנועע, פותח את פיו וקורא בקול ביחד עם הנערים:
– “שְמַע מִנָהּ תְּלַת!…”
ועוד מעט, הוא שוכח את הכל.
תמונה אחרת לנגד עיניו.
– לילה.
גשם נִתָּך ארצה. השמים חשכים והארץ חשכה, והמטר סוחף בזעף. והכל שחור כל־כך…
והוא ממהר הביתה רטוב מהגשם; קר לו, והוא מליט את פניו בצוארון “קפוטתו” ורץ בכל כחו.
הוא עובר את המשעול הצר ובא לפני פתח ביתם. ופתאם יעמד על מקומו.
שם בפנת הרחוב היא עומדת מצטמצמת ומסתתרת תחת הגג, עומדת ורועדת מקור.
והוא עומד על מקומו, עומד ומביט עליה.
והגשם נתך על הקיר אשר על ידו היא עומדת – והנטפים מטפטפים ונוזלים בגדיה.
היא מבטת אליו…
ולאט־לאט היא נגשת אליו…
והוא אינו יכול למוש ממקומו.
ובעיניה, במבטה היה דבר מה… אז הרגיש כי היא אמו…
לבו דופק בקרבו, זרם חם עבר באבריו… הוא רעד, התחלחל רגע. אולם התאושש. – כן, הוא זוכר – הוא התאושש ויבט אליה. והיא נגשה לאט־לאט ותבט אליו…
רחמיו נכמרו על אמו. ויחפץ לגשת אליה, לפּוֹל על צוארה ולבכות, לנשק ולבכות.
היא אחזה בידו.
ואז התעורר פתאם ויברח.
ויברח, וירץ בכל כחו. והיא, כמדומה לו, רצה אחריו, רצה, וידיה פשוטות אליו. וכמדומה לו, כי שערות ראשה היו פרועות ונפזרות לכל עבר, והיא רצה, רצה בכל כחה.
והוא ברח מפניה, וכמדומה לו, כי שמע את קולה. היא קראה בשמו, כן. היא קראה בשמו:
– יוסילי, יוסילי, יוסילי!
מרחוק שמע את קולה.
הנער התחלחל ויתעורר.
הרבי יושב והתלמידים סביב לו, ולומדים.
והוא רואה את הצללים העצובים המשתרעים על הקיר.
העששית בוערת… הלהבה קופצת.
וגם הוא לומד. ופתאם…
– האשה טרינה המשוגעת באה בכל יום ויום ועומדת לפני פתח ביתם. פעם אחת שמע דברי שֵינְדָל השכנה: “לבה לא יוכל לנוח, – אף כי משוגעת היא. בכל זאת, לבה, לב אם, מרגישה אהבה לילדיה”.
הוא רעד, בשמעו את דברי שינדל.
ובעת שהוא רואה את אביו מגָרש אותה מלפני ביתם, לבו מתפלץ, לבו כואב עליו, והיא עומדת, עומדת ומבטת אליו, ובראותה אחד מאָחיו או מאחיותיו יאורו פניה, היא שוחקת ובוכה, בוכה ושוחקת.
והיא נגשת בלט אל הילד.
והילדים בורחים מפניה… הם יראים אותה.
הנער צלל במחשבות.
הרבי יושב בראש השלחן ומביט ביוסילי. אשר עיניו נשואות אל העששית הבוערת, מבלי דעת מאומה מכל אשר מסביב לו.
יוסף, הַראה נא את המקום אשר אנו לומדים כעת.
הנער התחלחל והביט על הרבי.
הרבי הביט על הנער וידום גם הוא.
עוד מעט, והרבי חשב דבר־מה ועזב את הנער וישב על מקומו.
– באותם הימים, בהיותה עוד בביתם.
בחצר אשר יגורו בו היום, גרו גם אז. על הספסל הנמוך אשר בפנת החדר, על־יד התנור, יושבת היא. ראשה על חזה ו“מרה־שחורה” שפוכה על פניה, והיא מביטה אל רגל מטת אביו העומדת מול התנור. תמיד היו עיניה נטויות אל הרגל הזו כאלו בקשה שם דבר־מה. והיה כאשר חָצַץ איש בינה ובין “הרגל” ויסתירה ממנה, הביטה אליו במבט תחנונים, ובקשתה היתה כל־כך נִכּרת על פניה, כל־כך חודרת על הלב, עד שהעומד היה מוכרח לעבור משם ולתת לה להביט אל הרגל.
ואביו כועס כל היום וצועק על אמו ועל כל בני־ביתו.
– משוגעת! – יקרא לה. כן, משוגעת!
לפעמים היה בא בערב מן “החדר”, ואביו אין בבית: העששית מפיצה את אורה הכהה על החדר ואיזה עצב נורא שפוך על הכל מסביב – – –
ואמו יושבת שם…
והוא נגש אליה, והיא מבטת אליו, מבטת ולא יותר.
– יוסף! הלא תמחל לי, הנני מבקשך – אמר פתאם הנער אשר שחק עליו בתחלה.
הוא התעורר והביט אליו והוריד עיניו ארצה.
– אנא מחול נא לי! אנא! – הפציר בו הנער.
והוא אינו מדבר דבר; ירא הוא להביט בפני המפציר בו.
הוא זוכר, שגם הוא רצה לספר דבר־מה על אדות אמו בעת אשר דברו הנערים על אמותיהם.
והוא שוכח הכל…
– הנה הסוכה באמצע החצר, סוכת קרשים אשר אביו יושב שם בימי החג. אמו? לא, טרינה המשוגעת יושבת שם…
הם מכים אותה בכל יום ויום בשוטים, בחבלים.
הוא רואה זאת, שומע את אנחותיה, את צעקות אמו, ולבו יכאב… הוא בוכה בחשאי.
הכל אומרים כי צריכים להכות אותה, כי זאת לה לרפואה. ובכל יום ויום שופכים מים קרים על ראשה.
והיא רועדת מקור, צועקת בקול נורא.
והוא רואה ושומע את כל זאת.
הוא זוכר:
בלילה היה הדבר.
ליל חשך, ליל אפל. השֵדים מטַיְלִים בחוצות העיר, ואמו, טרינה המשוגעת לבדה שם ב“סוכה”, היא לבדה.
רבונו־של־עולם!
והוא יצא מן הבית בלילה הזה, יצא יחידי מן הבית…
הוא יודע, כי האויר מלא שדים ורוחות, ואימה גדולה נופלת עליו, והוא הולך…
הוא נגש אל הסוכה שומע את אנחותיה, שומע את המיָתה בלט… – רק המיתה הוא שומע…
קול אנחה מרה מתפרצת מלבה… והוא בורח מן הסוכה…
כל הלילה לא ישן אז. ויחלום חלומות נוראים בהקיץ.
את הלילה ההוא לא ישכח לעולם.
ואת יללתה בלילה ההוא הוא זוכר היטב. הקול התגנב אל לבו וישרט שם שרטת. הוא מרגיש עוד עתה את קול היללה הזאת, אשר שמע אז מבעד קרשי הסוכה…
הוא זוכר:
פתאם לקחום, אותו ואת שני אחיו ואחיותיו, ויביאום אל דודתם גיטל, אחות אביו, ואביו נסע לאחד המקומות.
ואמו?
טרינה המשוגעת – מתגלגלת בחוצות העיר, נערים שובבים רצים אחריה, מתקלסים בה, לועגים עליה.
והיא שומעת ושותקת.
לבו כואב, חפץ הוא לגרש את הנערים מעל פני אמו, אולם הוא מתְבַּיֵש ומתחבא ולא יחפץ להפגש עוד עם אמו.
ויש שהוא חפץ להפגש אִתה. ואולם רק ביחידות, במקום סתר – לבל יראה איש, לבל ישמע איש. – – –
אחרי זמן רב בא אביו וישא אשה אחרת.
– זאת אמכם – אמר לבניו, והתרה בהם לבל יפגשו עם טרינה המשוגעת.
הוא שמע לדברי אביו, וימנע מהפגש עם המשוגעת.
לפעמים, בזכרו את כל אשר נעשה לה, להמשוגעת, הוא מהרהר ושואל את עצמו:
– מדוע? הלא היא אמי! אמי! אמי!
והנער יושב וחושב…
– סִגרו את הגמרות וקחו את הסדורים – צוה הרבי.
ברעש ובמהירות מלאו הנערים אחרי פקודתו, ובשמחה גדולה החלו להתפלל. גם הוא לקח את סדורו, והרבי נגש אליו, טָפַח לו על כתפיו ואמר: “אם תתפלל כאשר למדת, פה תשאר ופה תלין”.
והוא עומד ומתפלל.
– מדוע אני בורח ממנה? הלא היא אמי! אמי!
הוא לא ראה בסגור הנערים את “סדוריהם”.
אחרי כן, כאשר לבשו את “קפוטותיהם” ויאמרו “ליל טוב”, התעורר ויעש כאשר עשו הם.
הוא יצא החוצה.
חֻפּת תכלת מתוחה למעלה, וכוכבים מאירים מתנוצצים בה. הירח מביט מבין שמי התכלת באורו הלבן והבהיר. ודומה היה, כאילו גם לו, להירח, יש “אם משוגעת”, אולם הוא אינו מתבַּיש בה. הקור גדול, הרוח מנשב בחוץ.
הוא אינו מרגיש את הקור, הוא הולך.
ויעבור את הרחוב הגדול ויבא למשעול אשר בין שתי שורות בתים גבוהים המוליך אל הרחוב אשר שם ביתם.
פתאם עמד.
סמוך לקיר עומדת היא, – “טרינה המשוגעת”.
פניה לוטים במטפחתה והיא רועדת מקור.
רגע אחד עמד תחתיו, מבלי דעת מה לעשות הלגשת אליה אם לברוח מפניה?
והיא מוציאה את ראשה מתחת למטפחתה ורואה אותו. והוא עומד.
והיא מבטת אליו במבט של רחמים, במבט אֵם, כאִלו בקשה ממנו לבל יברח ממנה.
הוא עומד.
לאט־לאט היא מתקרבת אליו.
הוא מביט בפניה והיא מבטת בפניו.
כמדומה לו, שרואה דמעות בעיניה. הוא חש בלבו כאב נעים. היא אוחזת אותו בידה.
– יוסף בני, חַ־חַ־חַא! יוסף. קיצילי, מיצילי. מֶה!
עוד מעט והיא נופלת על צואריו ומחבקת אותו.
ויוסף התחלחל ויברח מפניה.
והמשוגעת רצה אחריו.
הוא בא אל בית־אביו והיא עמדה לפני פתח ביתם. פניו חוָרו, לבו דפק.
בבית – חום נעים, העששית התלויה על הספון מפיצה את אורה סביב ומאירה את כל החדר.
על־יד השלחן יושב אביו עם דודו והם טרודים בחשבון, אשר לא עלה להם יפה.
איזה גועל־נפש תקפהו.
ופתאם חש בלבו, כי הוא שונא את אביו.
אמו החורגת יושבת על־יד השלחן ותופרת.
– יוסף, הֲקַר לך? גשה אל התנור, הוא חם.
וקולה היה רך מאד, כקול אם.
גם אותה הוא שונא, גם אותה. הוא חפץ לבכות, והוא חפץ, כי אמו החורגת
תכעס עליו, תכה אותו, והוא יבעט בה ברגליו, ודבריה הנעימים מצערים אותו. והאם־
החורגת נותנת לפניו אוכל ויושבת לתפור.
והוא יושב על־יד השלחן לאכל.
ואז יקום הנער בלאט ולקח את הבשר ואת הלחם ושם בכליו. אביו יושב טרוד
בחשבון, ואמו החורגת יושבת ותופרת.
הוא פתח את הדלת ויצא בלאט מן הבית.
ויגש אל אמו מבלי דַבֵּר דָבָר. וישם בידה את הבשר ואת הלחם ויברח.
אמו הביטה אחריו ותשחק.
כל הלילה שכב הנער על משכבו ותדד שנתו מעיניו.
ומלחמה גדולה הוא נלחם כל הלילה בנפשו, ובאחרונה החליט דבר־מה.
בבקר קם הנער ממשכבו פניו חָוְרו מאד, רק עיניו נוצצו ויזהירו. והוא לא פצה את פיו.
הנער לקח את סדורו וילך החדרה. ולבו לא היה עמו, לא בעת הלמוד ולא בעת התפלה.
הוא שב מן החדר הביתה.
מחשבה אחת תמלא את כל לבו: מדוע הוא בורח מפני אמו? הלא זאת אמו!
סדורו בידו והוא הולך.
פתאם צהלו פני הנער ועיניו נוצצו עוד יותר.
הוא בא אל הרחוב, שם ממול הבאר.
והיא עומדת.
וחברת נערים שובבים סביב לה. זה מושך את השביס מעל ראשה, וזה אוחז בסינורה, והשלישי גונב ממנה את “סדורה” אשר בידה.
– הוּרַא! הוּרַא! המשוגעת! טרינה המשוגעת!
והיא עומדת ומבטת למעשי־הנערים ושוחקת, כאילו מקבלת עליה באהבה את גורלה.
פתאם – ויוסף נפל על הנערים ויגרש אותם, ושתי ידיו היו נטויות…
והוא אינו מדבר דבר, רק פניו אורו מאד, ועיניו נוצצו.
ואמו נגשת אליו, והוא עומד.
נערים משחקים וקוראים “בֶּה! הוּרַא!”
ואמו נופלת אל צוארו, מחבקת אותו ונושקת, והיא בוכה. בוכה ושוחקת.
והוא עומד.
– הוּרַא! בֶּה! – שומעות אזניו.
עוד מעט ואמו אוחזת בו והחלה לרקוד עמו.
– הוּרַה! חַ־חַ־חַא! המשוגעת מרקדת עם בנה!
קול שאון גדול עולה באזניו.
ופתאם עמד והביט אל הנערים מסביב ויתחלחל, וישאיר את מצנפתו בידי אמו, ויתחמק ממנה ויברח…
ומרחוק הוא שומע:
– בֶּ־בֶּ־בֶּ! המשוגעת מרקדת עם בנה!
והוא בורח. הלאה… הלאה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.