רקע
דב סדן
באבק ההשליה

(סרט־תגובות ערב הפורענות ובראשיתה)

גרמנים גדולים. הוצאת ספרים נכבדה בגרמניה הוציאה ספר תמונות לעם, הנקרא: גרמנים גדולים. בו ניתנות, בסדר כרונולוגי, מאה תמונות של אישים גדולים, שהם־הם, לדעת העורך, גדולי־דור־דור בתולדות גרמניה. ראשונה מופיע קארל הגדול ואילו לאחרונה מופיעים ששה אישים מבני הדור הזה. גרהרד האופטמן, מכּס ליברמן, מכּס פּלאנק, אַלבּרט איינשטיין, הינדנבוּרג, זיגמוּנד פרוֹיד.

ודאי, שכל חלוקת ציוּנים זו יש בה צד של באַנאַליוּת. ספק נכבד הוא אם הגדלוּת ניתנת בכלל למעשה־שיעור, אך אין ספק, שקנה־המידה אינו נתון בידי עורכים למסכתות של תמונות. אך חלוקת ציונים מותר על הרוב לראות בה מעין ביטוי נאמן להלך־רוח, לדעת־קהל, לדעה מוסכמת. ואי לזאת כדאי אולי ליתן את הדעת על כך, שהוצאת ספרים נכבדה בגרמניה אינה חוששת עדיין להגיש לפני קוראיה מערכת של גדולי גרמניה מבני הדור, כשמחציתם מזרע ישראל.

ובכן, אם לסמוך על אותו העורך, כבשו להם בני ישראל את מחצית השלבים העליונים ביותר שבסולם־הגדלוּת בגרמניה בת־דורנו. מי שירצה, ישמח בכך. מי שירצה, יתגאה בכך. אלא לשם שמחה שלימה ולשם גאוה שלימה יטרח נא להסיח דעתו ממציאותם של השלבים התחתונים. ביחוּד התחתונים ביותר. שם אפשר, דרך מקרה, להזדמן למחיצתו של היטלר, לפגוש באיזו להקה המחללת בתי קברות, באיזה גראף המשתולל ופורע ביהודי הבירה וכדומה. אך ביחוד אפשר שם לראות מיליוני אחיהם של המחצית האחת, הזורעים שדותיהם ובונים תעשייתם, ורבבות אחיהם של המחצית האחרת הפורחים באויר. ומשום כך – היסח־הדעת הוא חובה. בלעדיו אין אילוזיה. בהחלט.

*

לנוסח תפילה. ז. דויד מוצא טעם לפגם בנוסח התפילה, שחיבר הרב הכולל ליהודי אנגליה והמיוחדת לפורענות שנתרגשה עתה על ישראל באשכנז. “תפילה – מחוץ לשעתה ומקומה – – תפילה קרה ממרחקים, באשר חסר בה עיקרה של תפילה, באשר נעקר מתוכה במתכוין – כאילו ימי גייגר ופיליפסון הימים האלה – זכר ציון וירושלים” (“דבר”, גל' 2446).

פשיטא, שהימים אינם ימי־גייגר. הרגל, שהאמינה בעמידתה המאוששת בתוך עם אשכנז, חייו ותרבותו – תלויה ברפיון; העין שהביטה בירושלים בהבטה של ספק חמלה, ספק ביזוי – נתבלבלה ראייתה. הרי אז אפשר היה לו לגייגר לכתוב, דרך משל, דברים כאלה: “מירושלים באה התעוררות ראיונות רומנטיים־מסתוריים, ששלטו בנו ימים ארוכים מדי ושקצתם עודם שולטים בנו – – כיום מקננים בה הרוחות האטומים והמוגבלים, רודפי־הרפתקאות החציפים הולכי־בטל, כדי להשמיע מפעם לפעם את יללת־קינתם על יד הכותל המערבי, שנשתמר כביכול, מבית המקדש, והתובעים משום־כך, שיפרנסום ויכלכלום בבטלנותם ובחוסר כל שאיפה פעילה. המיליונים של פרוטות־ציון שנדדו שמה, ללא פרי כטיפות על אבן מלוהטת, אם גם יכלו וחייבים היו לשמש מטרות מעולות ומתוקנות־להועיל, מיליונים אלה אפשר שנהא מבליגים עליהם, אך מעציב הוא במידה גדולה, אם בדרך כך גדלה עוד תמיד, אפילו בלבותיהם של המשכילים, גם כמיהה חלושה, רומנטית, אף על פי שמרוחם נתעלמה משכבר ולחלוטין התשוקה לשיבה, ואם בדרך־כך מתבלבלים הרוחות מפיאֶטיזם חולני. ירושלים היא זכרון נכבד מימי קדם, היא ערש־הדת, אין היא תקוה לעתיד, אין היא המקום, שבו יתפתחו חיים חדשים – – נכבד את העבר שלה, אך אין תקוה קשורה בלבנו, כי יצמח ממנה פעם ישע – – הבו כבוד לירושלים ולזכרה, כיאות למת גדול, אף אל נפריע מנוחתה” (דאס יודענטום אונד זיינע געשיכטע, ברסלוי, 1871, עמ' 120–121).

ואף־על־פי־כן חסר באותה תפילה, שנתחברה תמול שלשום, עיקרה של תפילה, נעקר מתוכה זכר ציון וירושלים והמתעורר על כך אומר, שנעקר במתכוין. הוא, כנראה, מצטער על כך, מתרעם על כך. אך אם להצטער ולהתרעם – הבקעה רחבה. אדרבא, פחות מכל ראוי לכך נוסחה של תפילה. סוף־סוף מי ששיכן את שמו בירושלים אינו צריך שיזכירו לו את משכן כבודו. כדאי אולי להטיל את התרעומת בנוסחאות אחרים, שבהם נזכרו דוקא ציון וירושלים. למשל, בנוסח־הזכר של ציון וירושלים באותו הפלאטפורם ההיסטורי של היהדות האנגלית, בנוסח הזכר הזה השגור בפי הפיפטי שהושבנו אותו על הבימה, ואפילו בנוסח הזכר הזה בפי רבים מבינינו, שבתוך המחנה.

פשיטא, שהימים אינם ימי גייגר. אך בני גייגר לא מתו. אפשר להם להעלות את זכר ציון וירושלים בהבלעה ובגמגום. ואפשר להם שלא להעלותו כלל. בין כך ובין כך אנו נהא מסובים עמהם לשולחן אחד ונפקיר להם אפילו את הדוכן שלנו.

ומה נוסח התפילה שנתרעם עליו? כלום אוירה של אותה טוֹלרנציה מופלגת כלפי הגייגרים במהדורת דורנו, טוֹלראַציה שהיא מעשה־ידינו להתפאר – עשוי להפליא בה אותו נוסח של תפילה, הוא ושכמותו? באמת?

*

תאומים וזיווּג. כבוד הרב ד"ר איגנאץ מאיבאום עומד בשער־עתונה של ברית חיילי־החזית היהודים בגרמניה ודורש ברבים במסכת גדולה. בדרך עמקוּת הוא מבקש לברר, מה חיבור יש בין היהדות והגרמניוּת. פירושו של הרמן כהן אינו נראה לו, משום מוּם שבו. הוא, הפילוסוף ממארבורג “עם כל התלהבותו לפּרוֹטסטנטיזם, ללוּתר ולשעה ההיסטורית־העולמית של הריפורמציה לא זכה, כקנטיאני, להבין את הפּרוֹטסטנטיזם”. והרי הפּרוֹטסטנטיזם, המתגבר עתה בגרמניה “אינו מכוּון כנגד הקתוליוּת אלא כנגד האידיאַליזם האלילי”, ואותו הוגה דעות “פירש דוקא את הפּרוֹטסטנטיזם מתוך האידיאַליזם – – וממילא לא ידע שהאידיאַליזם הפילוסופי שלו הוליכו למערכה המתנגדת לחלוטין לפּרוֹטסטנטיזם, שהרי האידיאַליזם הגרמני אינו אלא תהליך־הסתגלות לעולם־הרעיונות של המהפכה הצרפתית”. בקיצור – פסוּל.

אלא שהשעה שיחקה לו לאותו רב, שאי אפשי לו באידיאַליזם אלילי ובהסתגלות לעולם הרעיונות של המהפכה הצרפתית, וזימנה לו תנא גדול אחר. הלא הוא האנס פ. אהרנברג וספרו “גרמניה בכוּר־ההיתוּך”. ואותו הספר כולו מחמדים, ממש מלוּגמה ללב וקילורין לעין, והרב קורא בו, נהנה ומהַנה את קוֹראַיו. הנה, למשל, אנו היהודים הורגלנו לתואר של “עם הספר” ופתאום אנו שומעים מפי אותו התנא, שהגרמנים הם העם הרוחני ביותר בכל עמי העולם, אנו שפוזרנו בכל התפוצות שומעים, כי הגרמנים הם עם בלא מקום, שכל גרמני שלישי חי מחוץ לתחומי־גרמניה והיא עצמה מוכרחה להגיב תמיד על ההשפעות־מחוץ, המתרגשות עליה משום שהיא נטועה בלב אירופה. העומק הגרמני הוא מתן־התשובה המוכרחת לרעיון־הסדר הרומי, כי גרמניה מוכרחה, כמו יהודה בימי־קדם, להילחם תמיד ברומא של השעה, התרבות הגרמנית היא אוניברסלית ואין לאומיות אוניברסלית בלא הכנעה של הלאומיות העצמית, הגרמני מוכרח כאברהם אבינו בשעתו, לנטוש את אלהי־המולדת, כדי להגיע לאלהי השמים והארץ, גרמניה מלבד היותה לאום היא ממשוּת במלכוּת־שדי, ואותה הכּפילוּת היא תביעה לעמים אחרים, אך לגרמניה, כמו לישראל מאז ועתה, היא גזירה.

ולאחר ההקבּלה הנפלאָה הזו בא טיול כנגד הרוח של העמים ה…רומניים, זוהי, כמובן, רוח של תכליתיוּת, שביטוּייה התיאולוגי היא הישוּעיוּת וביטוּיה החילוני־ציביליזאַטוֹרי הם המפעלים הטכניים הגדולים של האַמריקאניזם ואותה הרוח היא, כמובן, זרה לגרמני. הרומאי כובש את העולם וכן עושה יורשו, הקתוליות הרומית, ואילו הגרמני מבקש את העולם בנשמה וכובשה גם הוא. מתכוּנתוֹ של הגרמני לנדוד על פני כל העולם כולו, הוא מתגעגע לכדור־הארץ, מודה בקושי בגבולות, הוא כמשמש הכל “עם בלא מקום” ב“מקום בלא עם” ונבלע בין העמים, הוא מבקש, מבלי לכבוש, בכל חלקי העולם בית לעצמו, כאילו היה עמו עם־התוך, שהוא בכל מקום בביתוֹ שלו וכו' וכו'. סיכומו של דבר: “במי הדברים אמורים? ביהודים? בגרמנים? בשניהם? כאן הכריע הגורל”.

ולא זו בלבד שאותו מעשה־הקבלה העלה תאומים להפליא אלא גם זיווּג יפה: “אין יהדות צרפתית, כשם שאין יהדות יהדות אנגלית ואמריקנית, באותו מובן שקיימת יהדות גרמנית או יהדות המזרח (והכותב לא שכח, חלילה, להזכיר קודם את האידיש, שהיא גרמנית למחצה) – – אֶלזאס, זו הארץ הגרמנית היא קרן־המילואים של יהודי צרפת. בעולם־הצנטרליזם הרומני אין חיים יהודיים, קיום אינדיבידואלי מיוחד בכלל, בגדר האפשר. צרפת, מולדת האידיאולוגיה של ההוּמאניוּת אינה מולדת טובה לישראל. – – חסר האויר לחיים. את אויר־החיים הזה נותן העולם האֵוואנגילי־פּרוטסטנטי. החופש הפּרוטסטנטי נותן אפשרות חיים ממשית לקיום היהודי־גרמני – – החופש הגרמני הזה, החופש הפּרוטסטנטי, לא ימנע מקום־חיים מן היהדות” (“דער שילד” גל' 9).

הדברים נכתבו באוקטובר 1932 ונדפסו ב־11 למאי 1933, אלה הדברים על חופש גרמני ואויר־לחיים ואפשרות חיים ממשית – והם מסתמכים כאמור על ספרו של האנס פ. אהרנברג. אילן גדול זה, שהרב נתלה בו הוא פרופיסור בפקולטה הפילוסופית במכללת היידלברג וכומר פרוטסטנטי בבּוֹכוּם והוא, שראה את עם־הגרמנים ממש כדרך שרבני־הטמיעה ראו את עם ישראל, סידר לעם הגרמנים ממש אותה התעודה עצמה כדרך שאותם הרבנים ודומיהם סידרו לעם ישראל – והרב שלנו קורא ונהנה.

אלא שהוא משלב פרט קטן, שיש בו משהו של חשיבות. הפרופיסור והכומר אהרנברג הוא ממוצא יהודים והוא שאר־בשרו של פרנץ רוזנצויג. “רוזנצויג מצא את דרך־התשובה מן הרוחניות הבורגנית אל היהדות. שאר בשרו לא מצאו, הוא נעשה פרוטסטנט”. (שם)

ובכן, הוא המדבר אלינו, מי שנעשה פרוטסטנט. כלומר מי שפירק מעל גבו שק כבד והלך. אך נראה, שלא שק הוא זה אלא גבנוּן, זה גבנוּן ה“תעודה”, ילד טיפוחיו של ה“פּרוטסטנטיזם”, היהודי. ומה עשה באותו גבנוּן? עמד וּתלָאוֹ בכל העם הגרמני.

עתה, כמובן, הכל בסדר.

*

דמעה על שום מה? ד"ר ארתור צ’ליצר, עורך הידיעות של החברה לחקירת המשפחה היהודית, עשה בארצנו שנים־עשר יום. על מה שראה בימים אלה סיפר בהרצאה, שפירסמה בכתב־העת שלו. בתוך הרצאתו דיבר גם, ובפירוט, בשאלת הלשונות, “ביתר דיוק על סייג־הלשונות”. כאן אין הוא יכול שלא להזיל דמעה על סילוקה של האידיש, לא בלבד בארץ־ישראל, אלא בעולם כולו, ולאו דוקא משום שהאידיש היא מגן־שריון חשוב לקיומנו הלאומי, אלא “דרך אגב על האבידה למסחר הגרמני ולתרבות הגרמנית, שלא ידעה לנצל את השאַנסה שלה”, כשם שאין הוא יכול, כנראה, שלא לצטט דוקא דבריו של נציונאל־סוציאליסט על “שהיהדות היא במזרחה של אירופה כמעט בכל מקום גם היום נושא־שותף לציבילזציה הגרמנית”. וכך הוא קובל דרך עקיפין על שהילדים בארץ־ישראל “סולדים מפני שפה אחרת שאינה עברית” והם “מתחנכים לכך דרך שיטה, החל בגן הילדים ונעשים אגיטאַטוֹרים קטנים ליד שולחן המשפחה דוקא, במקום שפעולתה של הפּרוּפּגנדה היא המרובה ביותר”. והוא מספר על הורים המדברים אידיש או פולנית וילדיהם מדברים עברית ומרמז על הבעייה, האם באמת מוכרחים לקנות את הקונסולידציה הלאומית “בדרך התרוששות תרבותית בשל איבוד־הזיקה לשפה עולמית” (“יידישה פאמילענפארשונג”, חוב' 29). כמובן, ספק גדול הוא, אם העורך היה קורא לילד פולני בפּוֹמאֶרן, שלפני כמה וכמה שנה היה מתחנך גרמנית, לאמור בזיקה לשפה עולמית, ועתה הוא מדבר לשולחן־המשפחה שלו את שפתו שלו, או אם היה קורא לילד לאטבי, שלפני כמה וכמה שנים היה מתחנך רוסית, שעולמיוּתה היא על כל פנים גדולה משל הלאטבית, והמדבר עתה בלשונו שלו, בשם אַגיטאַטוֹר קטן, ואם התהליך, כדרך הטבע, של ילד שאינו־יהודי, המדבר בשפות שלו, היה נחשב לו כמעשה פּרוֹפּגנדה, כשם שיש לפקפּק, אם היה גם לפני הילד הפולני, הלאטבי וכדומה מציע פרובלימטיקה של ברירה בין קונסולידציה לאומית ובין התרוששות תרבותית, וכדומה.

*

אַל תדמי בנפשך להימלט. תחילה לא קלטנו אלא רמיזה קטנה, כי בקצת חוגים של יהודי־גרמניה יש המשעשעים עצמם בהשלייה, שצפוייה להם הטבה, ותהא הטבת־מה, הצלה, ותהא הצלת־מה, אם יפקירו את יהודי־המזרח היושבים במדינה. אחר־כך בא גילוי־הדעת של הצורר־מבית, נאומן, הרואה באותה ההפקרה נקודה גדולה ומרכזית בתכנית, שהתקין בשביל יהודי־גרמניה. עתה נתבּשׂרנוּ, שהוא העומד להתמַנוֹת כראש־היבסקציה החוּמה ואיש־דבר [=מ. בילינסון] מספר לנו כי הוא ובני־סוגו כותבים על הפורענות שהתרגשה על יהודי גרמניה, “שבעצמנו גרמנו לא במעט לעוול זה, באשר אשמנו וחטאנו: קשרנו את גורלנו עם הליבראלים והסוציאליסטים, לא עמד בנו הכוח להסיר מעלינו את האחריות ליהודי־המזרח”. (“דבר”, גל' 2454)

נראה, כי תבוֹאנוּ גם החרפה הגדולה, הצורבת, ואותו צורר־מבית ימצא לעצמו מסייעים־מבית בחוגים בני־סמך, מסייעים בסתר ובגלוי, בחשאי ובקול רם. והרי דוגמה ראשונה: “אגודת החיילים היהודים אשר זמן־מה נמנעה מקביעת עמדה הולכת ומתקרבת למחנה נאומן” (שם). ואולי אין כאן משום הפתעה מרובה. סוף־סוף יש גם מקום להיקש פשוט: אם בימי שטרזמן או הרמן מילר וכדומה, אפשר היה להם לעתודי־הקהילה וצאנם לנעול את דלתי הקהילה היהודית בפני יהודי־המזרח שבגרמניה, שלא לזכּוֹתם בזכוּת בחירה, להורידם לדיוֹטה קטנה של פחוּתים במעלה, אם אפשר היה בימים ההם שאפילו יעקב ואסרמן ישמיע מנגינה כזו, מי ישער את עוצם־האפשרות העגומה ושיעורה בימי היטלר?

ודאי פרשה בפני עצמה היא, מה שעלה בידי הסוציאלדימוקרטיה, שמנהיגיה קיוו להטבה, ותהא הטבת־מה, להצלה ותהא הצלת־מה, של מפלגתם ומפעלותיה, כשתיחמו במפורש ובגלוי תחום של מחיצה בין גורלם שלהם וגורלם של הקומוניסטים – אך נראה שאין המשל דומה לנמשל, לפחות לא במשקל־האיכות שלה. מצד זה אפשר שהמשל הוא קלוש מדי.

והנה קוראים אנו בעתונה של האגודה המתקרבת למחנה נאומהן (מחנה – מה יפה לכאן: סימן קריאה או סימן שאלה?) ידיעה קטנה, שלא צורפה לה, חלילה, כל הערה של המערכת, על הועידה הארבעים וחמש של החברה למדיצינה פנימית, שנתכנסה בויסבאדן ושבה הרצה הנשיא החדש פרופיסור שיטנהלם על תכנית הועידה ואמר בין שאר־דבריו: “דוקא בפני הפוֹרוּם של החברה שלנו צריכות השאלת הגזעיות והביולוגיות־תורשתיות תשומת־לב מיוחדת. במהירות גדולה יותר משסברנו מתקדם אותו מדע – – כלל־הרופאים עוסק עתה באויגניקה – – אמנם החשיבות של עירוּב־הגזעים לא נתחוורה עדיין במלואה מבחינה מדעית, כפי שהוכיח זה מכבר אויגן פישר. אך הוא מביע את הדעה שיש, דרך משל, הבדל עצום, אם צאצאי משפחות יהודיות עתיקות ומתורבתות מתערבים באנשים צפוניים או צאצאים של משפחות יהודי המזרח, שבאו זה מקרוב” (“דער שילד”, גל' 9).

מה שייך, הבדל עצום. ובכן, גדולה נחמה. ביחוד שכבוד־התורה של מדע־הגזעים, הבודק דמו של מי סוּמק טפי והבורר ופוסק, מה דם של מעלה ומה דם של מטה – סומך ידו על כך. אך דומה, שאותו נשיא אינו יודע, שאבות־ההיטלריזם מחוּורת להם החשיבוּת של עירוּב־הגזעים משכבר, ואף פסקו את פסוקם משכבר. נראה, שלא קרא בעתונים ובספרות שבה מתחשל אותו מדע שנתעלה עתה כדי סמכות רשמית, לא קרא למשל לא בדו־שבועון של תיאודור פריטש “האמאֶר”, שראשיתו ממש עם ראשית המאה העשרים, או בעתונו של אד. פופה “שטאטסבירגר־צייטונג” וכדומה. נראה, שאין הוא יודע, שאבות־ההיטלריזם חיברו לפני שנים הרבה ספר מפורט, שבו רשומות כל המשפחות מגזע היהודים שזכו למעלת־אצילים ושהתערבוּתם בדם־הגרמנים הצרוּף הוא נזק שאין לו שיעור. באותו הספר יכול היה לקרוא כדברים האלה: “מי שחושש היום להעמיד עצמו לצדם של אלה, שאינם מקווים ומצפים לשחרורו של עמנו אלא בדרך החיזוּק והחיסון הגזעי של הגרמניוּת, אין הוא ראוי והגון למלחמה הגדולה על שמירת־עצמנו. הרבה מן האצילים שלנו היום סבורים, שיש להם סיבה להתחמק מבדיקות השייכוּת הגזעית של אבות־אבותיהם. בדרך־כלל אין משערים מה חזקה קרבת־הבשר וקשרי־החיתוּן שלהם ליהודה”. ועל עצם־הספר נאמר, שעל ידו “הוכנס לראשונה הצד הגיניאולוגי וגם מדיני־חברתי של שאלת־היהודים לכלל־שיטה מדעית, לפחות בחלקה העליון של השאלה”. שם הספר, שעמודיו הזרועים אותיות זעירות כשש מאות, ארוך במקצת: “וויימארער היסטאריש־גענעאלאגעס טאשענבוך דעס געזאממטען אדעלס יהודאישען אורשפרונגס”1 ושמו המקוצר “שמי־גאטהא” (הוצ' קיפהויזר) ואחרי דברי־הפתיחה הארוכים שבו בא ועד־העריכה על החתום בצלב הקרס.

ואם בארזי־האצילים מישראל נפלה שלהבת־החרם, מה אזובי־האזרחות הבינונית והקטנה שב“צאצאי משפחות יהודיות ומתורבתות” שיתמלטו מאותה גזירה?

*

בּין האַנס להאַנס. הוגו ברגמן רואה לספּר (“שאיפותינו”, חוב' י"ג) על קונטרס־הפולמוס בין האַנס בליהר ובין האַנס יוֹאכים שפּס בענין היהדות וטיבה. הוא מספר בארוכה, בפירוט ובכובד־ראש. הוא מדגיש, כי האנס בליהר הוא מחבר “ספר, שהיה מיועד, לפי כוונת מחברו, להספיק לאנטישמיות של המאה העשרים את כלי־הזין שלה, כמו שהספיקו ספריהם של גובּינוֹ וצ’מברלין”. וכן הוא מדגיש, כי האנס יוֹאכים שפס “אסף מסביבו עוד לפני המהפכה הגרמנית חוג של צעירים יהודים שדעותיהם הפוליטיות הן הדעות של הימין השמרני – הערצה כמעט דתית לרוחה ולמסורתה של פּרוּסיה – והכריז אחרי המהפכה על יסוּד “חלוץ גרמני” ש”יעמוד, בנאמנות לגורל הגרמני ולהיסטוריה הגרמנית, בעד העם ובעד עתידו, ויהיה מה שיהיה גורלם החיצוני של היהודים הגרמנים". אך נראה, שגם לאחר ההדגשות האלו הוא תולה באותו קונטרס צד של חשיבות, שהרי לפי דבריו “הספר מראה, שהעולם דורש מאתנו תשובה על השאלה: מה טיבה של יהדותכם?”

מתוך הרצאת־הכותב אנו למדים, כי האנס יואכים שפּס לא השכיל, לא ידע או לא יכול להשכיל במלאכתו. על קצת דבריו נאמר: “קשה מאד לקרוא את החלקים האלה בויכוח, כי בהם מתבטאת כל כך הירידה של היהדות המתבוללת, גם כשהיא מנסה לחתור את הדרך להבנה חדשה ועמוקה יותר של היהדות”. וסיכומו של הכותב: “וכעת, כשבא שונא ישראל ודורש תשובה ו’תיאולוג יהודי' צעיר מעז להשיב לו תשובה בשם היהדות, בשם אמונתה, הרי יוצאים אנו מתוך ריב זה מנוצחים”. “ספר ויכוחים זה, שהופיע בשעה מכרעת כל־כך, אינו לנו ספר נצחון”

אנו מנוצחים? באמת? אם הקטיגוֹר הוא נכד ליגאלי של וילפר, ואגנזייל, איזנמנגר, רוהלינג וכדומה, והפּרקליט הוא מנרצעי־האוזן, האוהבים את אדונם, ויהי גורלם של ישראל בבית אדונם כאשר יהיה – אנו מנוצחים? ושמא מותר להישמע לאותו היצר הרע, המשיא לנו עצה אחת וקטנה, שנפטור כל אותו פולמוס דברים, ודוקא משום שהשעה מכרעת כל כך, כדרך שפּטר המשורר פולמוס אחר: “דאסס זי אללע ביידע…”2

אסור בהחלט?

*

ציטאטה ליובל. במלאות מאה עשרים וחמש שנה להולדתו של פליכס מנדלסון־ברתולדי ראה עתונם של הגרמנים בני־דת־משה להביא שני מכתבים משלו. כמובן, הללו בחרו דוקא מכתבים, שבהם מוטעמים חיבתו ודיבוקו לגרמניה. אך במכתבו לצלטר נאמרו גם כדברים אלה: “אם פעם האנשים לא ירצו בי עוד בשום מקום בגרמניה, הרי תמיד נשאר לי הנכר, שבו קל לזר, אך מקווה אני שלא אהא זקוק לכך”. הדברים נאמרו ב־15 לפברואר 1832 ומעורבים בהם הידיעה, שתבוא שעה שלא ירצו בו בשום מקום בגרמניה, והמשאלה שנתלבשה בתקוה, שאותה שעה לא תבוא. והשעה באה. לאחר מאה שנה ואחת.

*

שנים וסגנון. “היכן בגרמניה כולה, בפרוֹץ מלחמה לשלומה הכללי, נשארו בני הדת היהודית מאחורי שורות הלוחמים המתנדבים, אפילו אם ראו עצמם נסבלים בלבד? – – עוּבדה היא, כי בני המשפחות היהודיות האמידות ביותר שבערי הבירה הראו מופת, באחזם לראשונה כמתנדבים בנשק וכוּלם נלחמו אף שפכו דמם באותה מידה של מסירות ונאמנות כשאר האזרחים. – – קשה לומר בפרוּסיה, עד כמה היהודים הרבו לעשות, כדרך שקשה לקבוע, עד כמה הרבו לעשות הפרוטסטנטים, הקאתוליקים והריפורמיים. כולם הקריבו רכושם ודמם למולדת. תודה ושכר, כבוד ואותות־כבוד ניתנו לכוּלם בלא הבדל – – וערי ההאנזה? לא לבד העובדה, כי כאן התנדבו בני המשפחות היהודיות ללגיונות, לא לבד העוּבדה, שבתי המסחר היהודיים בהאמבורג, נדבו תרומות פטריוטיות מרובות וגדולות יותר לטובת הכלל מאשר כל עיר גרמנית אחרת, אלא וכו' וכו” – הדברים האלה כתוּבים בספר שאינו חדש ביותר. מחברו הוא הנוצרי קרל אויגוסט בוּכהולץ (“אַקטענשטיקע צוּר פערבעסערונג דעס בירגערליכען צוּשטאנדס דער איזראעליטען בעטרעפענד”3 עמ' 29–30–31). והוא נכתב בוינא בדצמבר 1814. כוונתו לשמש חיזוק למתן־שיווי־זכויות ליהודים בגרמניה.

“מאה אלף יהודים נכנסו ב־1914 לצבא־הגרמני – – שנים־עשר אלף יהודים העידו במוֹתם על הפטריוטיות שלהם – – למעלה מאחוזם במנין האוכלוסים – – חמישה עשר אלף חיילים וקצינים יהודיים בגרמניה זכו לצלב הברזל מדרגה ב' ואלפּיים לאות הכבוד הגדול ביותר, על שום אמיצוּתם לצלב הברזל מדרגה א'. קשה למנות, מה שהיהודים עשו לתרבות הגרמנית וכו”. – הדברים האלה כתובים בעתון המונח לפני ואינו ישן ביותר. הם אינם אלא קטע מנאום של אחד, מנהיג ציוני (“כווילה”, גליון 4771), הנאום נשמע בלבוב לפני ימים מעטים. כוונתו לשמש חיזוק לקיומו של שיווּי זכוּיות שבידי היהודים בגרמניה.

ואגב, בוּכהולץ מדבר בארוכה על יחסה הנעלה של תורת משה אל הגר ומביא כמה וכמה כתובים, מהם גם “וכי יגור אתך גר בארצכם לא תוֹנוּ אותו” (שם, עמ' 64), ורק לפני ימים מעטים קראנו טלגרמה, כי יועץ המיניסטריון גוסלאר נאַם, לפני שנפטר ממשרתו, נאום בראדיו והזכיר לעם הגרמני אותו כתוב עצמו. מאה ושמונה עשרה שנה, למן ספרו של הנוצרי הטוען בקונגרס הוינאי ליהודי ליבק, ברמן והמבורג עד לנואם הציוני באסיפת המחאה לתעלולי ההיטלריזם, למן התביעה של היהודי העולה לזכויות, לכבוד אזרחים, למשרות כבוד והמתפאר בכתוב על הגר בתורתו שלו עד היהודי היורד מזכותו, מכבוד האזרח, ממשרת הכבוד ומתפּאר גם הוא בכתוב על הגר בתורתו שלו, למן פּתח־התקוה עד סכנת־סתימתה, דרך ארוכה מדי – והסגנאות דומים כל כך, כמעט שווים.

*

עיקר־הדאגה. יוּליוּס בּאבּ פירסם מאמר לכבוד יובל החמישים של התיאטרון דויטשס תיאַטאֶר בברלין. סיכום־דבריו הוא כך: “אך פרק גדול ורב־תהילה בתולדות התיאטרון הגרמני ומשמעו בלא ספק יובל־השנים של הבימה הזאת. ל’אררונג', בראהם, רייהארדט, שלושתם היו יהודים, הם הביאו לידי מעלת התפתחות את קאינץ וסורמה, את ריטנר וליהמאן, את בסרמאן והפליך, הם חידשו את שילר ושקספיר ונלחמו להאופטמן וּודאֶקינד – לא יוכלו להגיד לי בשום פנים של אמת, שהם עשו תיאטרון ‘יהודי’ ולא גרמני” (צ. פ. צייטונג 37).

דויטשס־תיאטאר סגור משכבר, ריינהארדט גולה ומגורש, סופר־בימה יהודי נדרס ברגל גסה, שחקן יהודי ניתן לשימצה – אך המבקר בּאבּ רואה עתה כחובה להכריז, כי לא יוכלו להגיד לו בשום פנים של אמת וכו'.

שמא, חלילה, יגידו וכו' – זה עיקר־החשש, זה עיקר־הדאגה.

*

המשך המסורת. וילי האאס היה, בידוע, עורכו של “ליטרארישה וואֶלט”. היה – עד שאמרו לו, שמוטב לו להסתלק, כדרך שאומרים שם לכל שחוטמו חוטם של ישראל. לא נפל האיש ברוחו והכריז: “לאחר התפטרותי כמוציא לאור של ‘ליטרארישה וואלט’ קיבלתי מכתבים רבים של קוראים – – בעיר מולדתי פראג הנני מוציא – – שבועון – – את איש חו”ל הקורא גרמנית נקשר לתרבות ולספרות הגרמנית שנתחבבו עליו, הגרמני ימצא כאן את הרצון המסורתי הקוסמופוליטי לתפיסה ולטיפול נבון בספרות־העולם הכללית של זמננו. מאמרים פיוטיים ומעניינים, ציורים, שרטוטים מעגלים את התמונה הכללית של העתון – – אם הרצון הזה יש בו כדי להעניק בעיניך אשראי למפעל החדש – – "

מילא, וילי האאס הוא כרבים מאחיו בעל־ברירות. אין ברלין רוצה בו, הרי יש גם פראג בעולם, ולמזלו היא עיר־מולדתו. והוא יושב לו בפראג ומקשר לתרבות וספרות שנתחבבה, מניע בחריצוּת את גלגלי־בית־החרושת של הרצון המסורתי הקוסמופוליטי ועוסק בטיפול הנבון וכו‘, משפיע מאמרים פיוטיים וכו’ ציורים וכו' וביחוד מעגל את התמונה הכללית וכו'.

כאילו לא אירע כלום.

*

הזעקה מוקדמת? קשה לומר כי הנאצים אינם יודעים את חכמת־האסטרטגיה. שתי הגזירות על היהודים שגזרו בלנדטאג הפרוסי יש בהן כדי ללמד. הם לא פתחו ביהודים בכלל. הם פתחו ביהודים הזרים. זהו אמצעי בדוק. דמובסקי וחבריו לא פתחו גם הם לכתחילה ביהודי פולין בכלל, אלא בליטוואקים. ואולי למדו במקצת את תורת־ההפלייה מפי הגרמנים בני דת־משה. הרי אלה עומדים עדיין במרדם בקצת קהילות ומסרבים לזכּוֹת את יהודי המזרח, המשוּקעים בתוכם, בשיווי־זכויות. וסוף־סוף, כאמור, אפשר ללמוד את החכמה הזאת גם מפי הסופר המהולל יעקב ואסרמן, שכן זכור נאומו לפני כמה שנים, שדיבר בו בגנוּתם של היהודים שאינם יושבים כמשפחתו כך וכך מאות שנים בגרמניה ועל כן וכו' וכו'.

ואם הנאצים פתחו את מלאכת העקירה של פרנסת־היהודים בכלל היהודים הזרים, הרי פתחו את מלאכת העקירה בתחום־הרוח בשחקן ממוצא יהודי וודאי ירחיבו כאמור את המסגרת ולא יינקה הסופר, הצייר, הפרופיסור, העורך וכו‘. וכאן נבלטת הטרגדיה של ההתבוללות הבלטה צורחת, אחרונה. האיברים התקיפים שנתלשו מגופנו ושיקעו עצמם בתוך גופם של האחרים – נזרקים עתה לרשותם הראשונה והם קרחים מכאן וקרחים מכאן, כי מי יאמין שהסופר, האמן, המשחק וכו’ ממוצא ישראל, שהגיש את כל רכושו שבמחשבה והרגשה כתבשיל לגויים והללו מקיאים אותו, יעמוד בו כוח הנפש הגדול לא למחאה או קובלנה אלא לדרך תשובה לעמו, שפתו, תרבותו, מחיצתו. ודאי לא קלה היא התרת־קשרים שנשתזרו מדורות וכבר עמד יל"ג על הטרגדיה הזאת בדברו על גולי־ספרד: “גם אתם גולי ציון ארץ זאת תוקירוּ – והיא בשאט נפש הקיאתכם מקרב – שם חמדת חייכם אחריכם תשאירו”. אך גדולה ממנה הטרגדיה של התחננוּת.

כי מה שהנאצים החליטו ומבקשים להחליט, כדי לעקור גם את איש הרוח היהודי מתוך תרבותה של גרמניה, היא אולי התפילה שבלב של רבים דרבים, שאינם במחנה הנאצים. ככל שהיהודים מורגשים כאֶלמנט זר אין שום אומה נוחה לראות בתגברתם, ביחוד בתחומה של הרוח והתרבות, בתחומה של המחשבה, הספרות, האמנות, וכנראה שמאמציהם של היהודים – ויהודי גרמניה הצטיינו בהם במיוחד – שלא יהיו נחשבים כאלמנט זר, לא עלו יפה, לא עלו לחלוּטין.

אך דומה שהדבר המעציב ביותר הוא במה שיהודי גרמניה עלולים לראות בתעלולי היטלר לא מעין ריפליקטור, המטיל אור־אימים על מעמדם שלהם, לא הזעקת־אימים לבדוק את שרשי הווייתם שלהם, אלא חומר־האשמה בלבד לפי כתבתם של הכוחות השחורים ויתנחמו בחינת “לא לך החרפה כי אם למעניך”. מבלי להבין, כי החרפּה הגדולה ביותר היא השלמתם שלהם להיות לצמיתות הקנדידאט לקרבן, ששחיטתו קלה. מה אָפיינית היא הטלגרמה שהודיעתנו, כי הדירקטור באַדט הודיע, כי החוק הוא מחוסר־ערך כל אימת שהסוציאלדימוקראטים שליטים בפרוסיה וכו' והזעקה היא מוקדמת עדיין.

הדירקטור באַדט מנחם. זוהי איפוא ראשית התגובה. והדירקטור באַדט אינו בלבד חבר לסוציאלדימוקראטיה, שהעלו אותו למשׂרת כבוד של בא־כוחה של פרוסיה במועצת המדינה, הוא גם ציוני. גם הציוני באדט מבין, שהזעקה מוקדמת עדיין.

*

אילו ידע. בבירור ממַצה בלא צעיפי השלייה, באכזריוּת ממש, כדרכו, ראה ג. שופמן גם את השנאה הגדולה לישראל. בקוים חריפים הצביע וחזר והצביע על הנחשול העולה והמבקש לטבּע אותנו, גופנו ומהוּתנוּ, נחשוֹל צלב הקרס. זכוּרה אותה רשימה שלו על הגוי הגודע עץ זקן והוא, המשורר, רואה לפניו לא עץ אלא יהודי זקן.

לפני כארבע שנים סיפר ברשימה שלו “הסרטן”: “הנה ישר ממוּלי יושב מנהיג האַנטישמים הנודע, שמרעיל את הנוער בנאומי הזוועה שלו באסיפות ה’הקנקרייצלריות', ופוזל בעיניו העוקצות כלפי שולחני. כל המשטמה הפראית התלקחה בעינים אלה, משנכנס הלום מכירי, הרופא היהודי הזקן, הדוקטור נ. וישב אל שולחני, הפרצוף היהודי הטיפוסי, עם הזקן המגודל, זקן ראש ישיבה, הוא הוא, כנראה, שהרתיח את הדם השחור של הצוֹרר הזה – – מנהיג האנטישמיים הציץ אלינו – – מבטו ננעץ בזקן ראש הישיבה – – כמה ארס, כמה רציחה!”

התמוּנה ברורה. נבוּאָה היא ליום מחר, כשאותה רציחה שבעינים תהא רציחה ממש, בקרדום שביד, נבואה לידיעות שאנו קוראים עתה יום יום על עינוּיי־אחינו בני־עמנו בגרמניה. אך המשורר מוסיף: “ברי שאין לו מושג כל שהוא, יהודי זקן זה מי הוא. אילו ידע שזהו דוקטור, רופא מובהק, כי אז בוודאי היה מביט אליו אחרת”.

כך שיער המשורר, כך כתב. עתה יודעים אנו, מה מנהג נוהגים חבריו של אותו מנהיג בחבריו לאומנות של אותו רופא. הם יודעים יפה, מי הם הרופאים האלה ואינם מביטים אחרת. וכהבטתם – מעשיהם.

“אילו ידע – – כי אז בודאי היה מביט אחרת”. – כמה השלייה, כמה תמימות. ואם הוא, שהעמיק לראות את יצר השנאה לישראל במלוֹא־אָפלוֹ, נתפּתה לאותה השלייה, לאותה תמימות, מה נתמַה לכל אלה שלא ראו, שלא רצו או לא יכלו לראות אלא את קרוּמה של אותה שנאה, ועתה הם נרדפים על צוארם, גולים, מופקרים. –

*

ומעֵבר להשלייה. יצאו עשר שנים מאז נפטר הוגה־הדעות יוסף פּופּר־לינקיאוס. במחברת של “אלגעמיינע נעהרפּפליכט”, המיוחדה ליום־זכר זה, מספר גם זיגמונד פרויד על מגעו שלו עם זה האציל באדם. מתוך הסיפור הזה מסתבר, שלבו של פרויד נמשך אחרי פופר־לינקיאוס, משמצא בספרו “הזיותיו של ריאליסטן” מעין צד של סיוע לתורת־החלום וסברו, כדרך שנתגבשו לו ליוצרה של הפסיכואנליזה מתוך מעשי־ניתוח מרובים ומדוקדקים. ובכל זאת לא נזדמנו לפונדק אחד ולא ראו איש את חברו פנים אל פנים, אם גם שניהם ישבו עשרות שנים באותה העיר עצמה. פרויד מנסה להסביר את העובדה המתמיהה הזאת בחשש שלו, שהפגישה פנים אל פנים עם פופר־לינקיאוס, ידידו של אֶרנסט מאַך, תרחיק מה שקירבה הפגישה שלא בפנים עם פופר־לינקיאוס, מחבּר “הזיותיו של ריאליסטן”.

אך מתוך פסוק אחר שבמאמר זה אנו למדים, כי אותה אהדה ניזונית היתה לא לבד מצד־הקירבה, שנצנץ לו לפרויד מתוך אותו הספר וכדומה. מתוך אותו הפסוק אנו למדים, כי מקורה של הקירבה הזאת בין שני הוגי־הדעות והחוקרים, שלא ראו מעולם איש את חברו, אם גם הפרידה ביניהם פרסה קטנה, היה מקור עמוק יותר. שהרי כך דיבורו של פרויד: “באהדה מיוחדת נמשכתי אליו, שכּן בודאי גם הוא מרגיש היה מתוך כאב במרירותם של החיים היהודיים ובנביבותם של אידיאלי התרבות הקיימת”.

באותו פסוק קצר נגלו אולי קוי־החיבור לאמיתם ועמקם. לכאורה שני אנשים מישראל, שנכנסו לתוך עולמה של אירופה ותרבותה ונעשו חוליות של משקל וחשיבוּת בשלשלתה, אך במיצוּיוֹ־של־דבר שניהם זרים ושניהם בודדים. זרים מתוך כאב־המרירות של החיים היהודיים; בודדים למראה־הנביבות של התרבות. בנים לגזע קדמון, שנתגלגלו דרך תעיה לעולם זה ומשוטטים בו זרים ובודדים.

מעולם לא ראו זה את זה והם אחים. אחים, כאותם האורים המנצנצים רחוקים־קרובים בחשכה. אחים לבדידות ולנֵכר.



  1. פנקס וויימארי, היסטורי־גיניאולוגי של כל האצוּלה ממוצא יהודי.  ↩

  2. ששניהם  ↩

  3. תעודות לשיפור מצבם האזרחי של הישראלים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47979 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!