מבעד לאספקלרית המרחק נראה לנו ברדיטשבסקי באור אחר – אור מופלא וחרישי של שירת־חיים עמוקה וטראגית. נשר הזמני ונתאחו קרעי הפנים; נפגשו הניגודים ונחשפה הדמות האחת – זו של המשורר.

הוא היה קודם־כל משורר. פתח ברומאנטיקה פובליציסטית וסיים בליריקה חסידית. משנתו – לא סדר לה ולא עקביות שיטתית: כולה הגות לב וסערת־דמיון. אף ספוריו ומסותיו – גלי־ליריקה הומים בהם. כל מערכת דעותיו, כל תורתו המרדנית אינן אלא בבואה מעולם החזון שנשא בנפשו.

חזונו של ברדיטשבסקי – הקרע מבהיק בו כפצע אנוש. עצם ההוויה נראתה לו בפגם־בראשית זה של יש רופף לעומת אֵין אין־סוף. החיים היו לו שכבת אילוסיה דקה על פני תהום תעלומה, והיהדות – מין קאפריסה היסטורית, עווית גורל, סבל ומתת כאחד. כל שירתו היתה ביטוי ענות לדור נבוך ותועה, שניתק מעל בסיסו הישן והוטל לבין שני עולמות – בין מזרח ומערב, בין החיוב המסורתי והשלילה בת הדור.

יצירתו של ברדיטשבסקי היתה קו נטוי על פני שטח הדורות. ראשו בתחום המקרא וסופו בהווי הגלותי. ואילו שרשי נפשו נעוצים היו בקרקע קדומים, בעולם של אגדה מופלגה ורחוקה. ספרו “מאוצר האגדה” הוא גילוי־מה מרשות מופלאה וטמירה זו. זה היה מפעל נועז חתירה לתהום הנשמה הישראלית בקדמת הימים. אין זו האגדה הליגאלית, התלמודית־מדרשית מיסודם של ביאליק־רבניצקי, הטבועה בחותמה של יהדות־מורשה; האגדות שלו הן קטעי־בראשית, שברי־סלעים, גושי־מיתוס, הללו שחתרו מתחת לשכבת הדת והמסורת התרבותית. מחוץ ליהדות הרשמית ובצדה היה מושך זרם פראי, אלילי של אמונת־קדומים ויצרי־בראשית, שלא רצו לקבל מרות ולא נכנעו לחוק, זרם שמצא לו ביטוי ביצירה פרימיטיבית־אגדית, שעם כל המחיקות והטשטושים של בעלי המסורה לא נשמדו עקבותיה כליל, ושרידיה מתגלים פה ושם באקראי ובצדי דרכים. את שברי האגדות הללו אסף ברדיטשבסקי, צירף והשלים בכוח דמיונו ובחוש האגדה שלו – והנה חשף לפנינו יהדות אחרת, יהדות אפוקריפית, גנוזה – יהדות קדומים של גזע כובשי כנען. ולא במחשבה תחילה, כסברת רבים, לא מתוך כוונת קטרוג כלפי המסורת – לכל הפחות לא מתוך כוונה זו בלבד – נגש אל מפעל זה, כי אם מתוך משיכה פנימית וזיקת נפש. שהרי גם בעולם יצירתו העצמית – בספוריו (לפחות, בחלק הגון מהם) אנו רואים בו את העברי הקדמון החי בתקופת המדבר או בימי בני־פלגש בגבעה. גם בהם חותר אותו הזרם הפראי, ומבעד נוסח המורשה של חיי העיירה מתפרצים יצרים פרימיטיביים של החיה־האדם וחורגת ממסגרותיה התאוה הערומה. די להזכיר את הספורים: “פרה אדומה”, “בסתר רעם”, או בית תבנה“, ואפילו “הקדיש”. לפנינו שורה של טיפוסים עזים, גידולי בר, בעלי תאוות חזקות עד כדי טירוף, שעל גבי השטח האפור של העיירה ובתוך הסביבה היהודית הספוגה אצילות רוחנית הם נראים לנו כבריות משונות שנתגלגלו ובאו מעולם אחר. שלמה האדום ש”בסתר רעם“, המבקש להשביח את מוקדי יצריו ברכיבה מטורפה על פני מרחבי ערבה ושברדיטשבסקי מעיד עליו שהוא אחד מגזע בני גד ואשר; שושנה כלתו, חות־בראשית זו, הזורעת מסביבה אש חמדה וחשק ותאות כיבוש; נפתלי האמיץ שב”בית תבנה“, הרודף אחרי אהובתו במין עקשנות מטומטמת ובמין הכרח של גורל; הקצבים שב”פרה אדומה", העורכים הילולה על גבי גווית הפרה השחוטה בעודה חמה וצולים ולוקקים את דמה בחמדה ככהני הבעל לפנים; המתנגד הקנאי שהעלה על המוקד קהילה שלמה על בתיה וכנסיותיה מתוך שנאתו לחסידים – כל אלה נושאים בתוכם דבר־מה כבד וגורלי, הד התהומיות האפלה העורגת בחשאי במצולת הנפש של האדם מישראל ומגיחה לפתע־פתאום מתחת לערמת הדורות.

בתחומה של הספורת העברית של אותו זמן, שהיתה כבושה במסלולה האפור, היה בהם בספורי ברדיטשבסקי באמת משום חידוש ומשום זרות מתמיהה. הוא בעט במסורת האידילית ובנוסח האהבים של הספור הרגיל. רוב גבוריו־יצוריו, עם שהם מעורים בקרקע סביבתם, נושאים אתם איזה רמז של מרחקים, איזה הד של מיתוס. דבר־מה זר ומופלא מלווה את חייהם כצל מעולם אחר. הנך מרגיש בקרבתם איזה פחד סתום, איזו הרגשה של צפיה חרדה. הוא לא יתאר את המשכיל, או האינטליגנט אן את החסיד הקנאי – הטיפוסים שהיו מצויים בספרותנו, – אף לא את היהודי שבהם, אלא קודם־כל ובעיקר את האדם שבהם, את זה המעורטל בכל צורה סטאטית. ואותו האדם – המשכיל או החסיד – יקום פתאום ויעשה מעשה שלכאורה אי־אפשר היה לצפות אליו מראש ואף אין הוא מותנה מתנאי־המצב; או שימיר את דתו לעיני כל העדה, או שיאנס את בתו יוצאת חלציו ביום סופה וסער, או שיפיל את אהובתו לתוך שטף הנהר. ואחר כך יקבל עליו סיגופים או שיאבד עצמו לדעת. אין בטחון בחיים. אין קרקע מוצק ואין דרך סלולה. האדם על גבי קרח יתהלך ומתחת תארוב לו תהום. שבתך על הר־שריפה ואין אתה יודע מתי תפרוץ האש. לכאורה, הכל ברור, הכל צפוי מראש, מתוכן ומותנה על־ידי תורת חכמים ותורת הורים ומורים, ואף־על־פי־כן אין מעמד. יש מושכלות ודעות ותורות – והחיים סתומים. יש אל חנון ורחום בשמים – והוא מסתתר במרומיו ומשחק בבריותיו העלובות להנאתו. מפרפר האדם בתאוותיו וביסוריו – יסורי גוף ונפש, והשטן עומד על ימינו לשטנו. בודד האדם בצערו. נפשו קלועה בין קרעי ההוויה וסבל ירושה לו על גבו – ירושת העבר הקרוב וירושת העבר הרחוק.

כאלה הם החיים המשתקפים בספוריו וכאלה הם גבוריו. מאין לו לבן־רבנים, חניך ישיבות ומסורת תורנית, הרגשת־חיים טראגית־גורלית כזו? איך נתרקמו אותן הדמויות המיתיות־עכו"מיות, בנפשו של פרוש ומתבודד, נזיר אותיות וגוילין?

שאלה זו היא ענין לחוקרי הנפש. כל חייו של ברדיטשבסקי היו תסביך של סתירות וניגודים. ואילו מבחינה ספרותית בעצם יש כאן לראות דוגמה של רומאנטיות מובהקה, המבקשת מפלט מפני מציאות חדלת־ישע בצלן של דמויות מופלגות, לא שכיחות. אם כה ואם כה, אין ספק, שבספורים אלה אנו שומעים הדים אבטוביוגרפיים מנסיונות נפשו של המספר בימי עלומיו. ברדיטשבסקי הרבה לשיר על הקרע שבלב. מתוך קרע זה נגלה עליו עולמו מלכתחילה. בספור האבטוביוגראפי “הבריחה” הוא מתאר את רשמי נעוריו. הוא ראה את המציאות בחדלונה והתחמם לאורו של התנ“ך. הוא נתפש לקסמי העולם העתיק והעריץ את אפרים ואת שומרון; באלה ראה את סמל התקופה האלילית העליזה, בטרם יביא העם את צוארו בעול משמעת של נביאים וסופרים. כשגדל, נתחלפה לו האליליות בתרבות אירופה נוסח ניצשה. “מחנים” ו”עורבא פרח" הם תעודות־נפש של בן־גיטו שנשבה לבין הגויים, נטרד מעולם אחד ולא נקלט בשני. חזר אל אגדת־ישראל הקדומה ועקב את צעדיה במשעולי ההווי. מן המיתוס האלילי עבר אל המיתוס שבחיים וגילה את אור האמונה שבחסידות.

ברדיטשבסקי היה, מבחינה זו, בפרוזה מה שהיה טשרניחובסקי בשירה. גם טשרניחובסקי ראה עצמו כבן לדור־המדבר, שדם כובשי כנען נוזל בעורקיו, ואלהיו – “אלהי מדבר הפליא”, שאסרוהו בטלית ורצועות. דומים הם גם בגלגולי יצירתם. שניהם היו תועים בשדות נכר עד שמצאו את הדרך לעצמם. טשרניחובסקי התחיל ביוונות ודרך פסל אפולו הגיע ליהודה העתיקה וסיים ב“מנגינה” ובכליל סוניטות “לשמש”. גם ברדיטשבסקי נמשך לעולמה של יוון ומניצשה הגיע לאוצר האגדה ואל המיתוס העברי הקדום. וכשם שטשרניחובסקי לאחר שעיפה נפשו מטלטוליו הרבים בין פסגות ותהומות, הגיע למישור הרחב של האידיליות ושפך זהרי חמה על ההווי היהודי, כך גם ברדיטשבסקי בקש לו מפלט מנדודי נפשו בצל העבר הקרוב, ומתוך כך גילה את האור הגנוז שבהווי המסורתי.

דרכו של יוצר היא בעיגולים שבהיקף מסביב לנקודת המרכז. מתוך סקרנות נוער ותסיסת עלומים הוא הולך ומתרחק ממרכזו ונמשך אל ההיקף. בגר – הריהו חוזר אל מולדת־רוחו עמוס נסיונות וידיעות חיים. משהגיע לנקודה זו, דעתו מתיישבת עליו וראייתו מתבהרת. ואם שבילי נדודיו היו שבילי הצער – אף הצער מזדכך והופך מקור של שירה. ברדיטשבסקי התרחק בימי עלומיו מנקודת יצירתו המרכזית – זו של האמן. נתפש לרוח הדור, ליצר המרד. הרחיק נדוד עד מעבר למחנה. אולם, חוטים בלתי־נראים קשרו אותו אל נקודת נפשו. צללים וקולות נעלמים, צללי עבר וקולות ירושה לווהו תמיד בדרכו, קראו, תבעו ועוררו געגועים. ואף הוא שב ברוחו אל מולדת־נעוריו כבן נידח אל חיק האם. ואז הוסר המסווה מעל עיניו. במקום שראה מקודם צללים מכבידים ואבק־דורות נפתחו לו שם מעינות חתומים של שירה, של יופי צנוע. בשורה שלמה של ציורים מן העבר הקרוב (הקבצים: “מבית ומחוץ”, “מעירי הקטנה”, “משני עולמות”) הוא מחייה את העיירה על חינה המיוחד, על אורח־חייה וקישורי משפחותיה, על אישיות־טיפוסיה למיניהם ולסוגיהם, מהם – טיפוסים מופלאים, דוגמאות של אנושיות עליונה. אף הוא שר על הנוער וגעגועיו, על האהבה הצנועה והביישנית, על העריגה הסתומה למרחקים ועל לבטי הנפש במיצר – כל אותם המוטיבים התמימים שהיו רווחים בשעתם בספור העברי. אלא שממגע עטו של ברדיטשבסקי הם מתחילים קורנים בזוהר עדין ועוטים איזו סודיות פלאית ורחוקה. הליריקה של “ספר חסידים” היתה צליל המנון בשירת העיירה שלו.

יש, אמנם, גם בספורים אלה מיסוד השטן. בני־אדם נפתלים עם יצרם, כושלים ונופלים ואובדים דרך (“גרי רחוב”). קנאה תפריד בין אחים בבית־אב, קנאת ירושה או קנאת איש מרעהו, והיא מפעפעת כארס, אוכלת עד תהומה של נפש, חותרת ומקעקעת את הבנין שעמלו בו אבות למודי סבלנות ושקידה, ואל נקמות פוקד את עוונם על בניהם, נפשות תמימות, ואף אחריתם הם עדי אובד (“צוררים”, “האיבה”). יש גם מיסוד המסתורין והאימה. פתאום־לפתע ירגיש האדם את כובד גורלו בכל אבריו והוא צועד לקראת קצו כנשמע לצו נעלם (“את קרבני”). נפשות שולמית וחולדה, שתי נערות פלאים, שבויות בצל המות. תו הגורל חתום בהן מראשית הוויתן, ויפין הטראגי מעורר חרדה סתומה בלבבות. לא יועיל כופר ביום עברה: בעת חתונתן עולה עליהן הכורת – המות לקח את שלו (“חג המות”, “בעמק”). בכלל יש לנו הרגשה, כאילו עין גדולה, יודעת ומחרישה, מביטה עלינו ומלווה את צעדינו, ספק חומלת, ספק לועגת, לקראת הצפוי. אולם הדברים ספוגים רוך ועצבות מרעידה. אור סודי נופל עליהם כצל לא מזה. יש יופי מוזר בספוריו של ברדיטשבסקי; אך היופי – אחת היא במה הוא מתגלה: בפרפורי גו ונפש של חוטא, בחרדת תמהון של תפוש־גורל או בשירת־יחוד של דבקות עליונה. בספור “הפסקה”, למשל, מיטשטשים הגבולין. רבי בא לעיר וקמה הפסקה בחיי יום־יום. כל אחד, על קדשיו ועל חוליו, מצא את עצמו מעבר לקבוע. פגשו הקצוות. ניצוצות קדושה מתוך התלהבות חסידית הפכו ללהב־תאוה, ויצרים כבושים חרגו ממסגרותיהם ופרצו בהימנון בשר ורוח. בספורים אלה הגיע ברדיטשבסקי למידה גדולה של שלמות, וכמה מהם (הקטנים ביותר) הם מרגליות המזהירות ביופי לא־מצוי.

ברם ליצירת איפוס לא הגיע. את שקט היצירה של האיפיקן לא ידע מעולם. הוא היה בעיקר רומאניטיקן, משורר אימפולסיבי, המתרומם לכדי הגות לירית. אתה מרגיש בספוריו את דפיקת הלב החמה. את האש הגדולה שבלבו פלט ניצוצות־ניצוצות. לא היה ארדיכל ולא עלה בידו להקים בנינים שלמים מאוחדים מתוכם. הוא לא יצא מגבול הרשימה הקצרה. גם הספורים הגדולים שלו כמו “בית תבנה” ו“בסתר רעם” ואפילו הרומאן האחרון “מרים” אינם בעצם אלא צירופים של ספורים בודדים המתאחדים בדרך חיצונית. לכאורה יריעת־חיים רחבה נגולה לעינינו, אלא שהיריעה מנומרת היא, עשויה קרעים־קרעים, והתמונות והמחזות באים דחופים ומעורבים ואין מוקדם ומאוחר. אין הוא מתאר את החיים מתוך הארת נופם, מתוך הבלטת הקבוע והמתמיד שבהם, כמנדלי בשעתו. ברדיטשבסקי איננו משורר הצורה ואין הקבע ממידות האמנות שלו. אצלו הכל שוטף, מתנועע כצלמי הראינוע. הרושם הוא של אילוסיה – של צלליות ורגעיות שטפית. (צלליות הן דמויות הנשים שלו, בריות חלומיות הללו, המופיעות בעולמנו כרמז־יפעה לא מכאן, ענוגות ורחוקות כנסיכות־פלאים מעולם האגדה, מאירות לעצמן – ונעלמות או נובלות למגע קר ראשון של החוץ. ואפילו דברים שבמוצק וביסוד, כמו צורות ההווי ונוסח־מורשה של דורות מתפוררים תחת ידיו, והם ניתנים במצב של תמוסה וזחילה במורד). מומנטים בודדים, תמונות מקוטעות, אישים ומאורעות נפרדים – ואף־על־פי־כן הם מצטרפים באורח פלא לחוליות ולקבוצות וליריעות חיים ונארגים לתוך המסכת הכללית, או יותר נכון – לתוך האטמוספירה הכללית של הספור.

הספור של ברדיטשבסקי הוא – כולו ספור המעשה, מעין אגדת־עם. מבחינת הקונסטרוציה והסגנון הרי אנו רואים בברדיטשבסקי שוב את זה היונק מספרות המקרא. צורת הספור שלו היא צורת הספור המקראי עם כל הצמצום של הביטוי האכספריסיוני והתנועה הדינאמית שבו. ומכאן גם ההדגשה של יסוד הפעולה על חשבון הניתוח הפסיכולוגי. עולם נפשם של גבורי ברדיטשבסקי ניתן על־פי רוב בדרך סוגסטיבית מבחוץ – על ידי תוספת צבע וקול או על־ידי הארה מיוחדת של הפרטים. אלא שיחסו יחס סובייקטיבי, נפשי. הוא רואה את הקורא לנגד עיניו והוא בא אתו במגע ישר. וכמה יודע הוא להרעיד את לבו ולזעזעו עד היסוד! ולתכלית זו הוא משתמש לפעמים באמצעים שאין תורת האמנות המקובלת גורסת אותם – על־ידי איזו מימרה שנונה ומקוטעת, על־ידי קריאה לירית המפסיקה את הענין, ולפעמים גם בהערה רעיונית או בפסוק ובמאמר חז"ל. אלא שהפסקות אלו פועלות עלינו בכוח של הברקה פתאומית המגלה את התהום.

“… שופט אלהים את האדם על מעשיו ובא עמו בחשבון על כל דבר. ועד עתה לא קמה עוד בריה לדרוש דין משמיא ולאמר לאביר־הטבע: גם ידיך נגאלו בדם! אתה בראת, גם עשית ורצחת. מלאכת המספר היא לא אך זו, לתאר את המאורעות ואת המעשים. תנו גם לו להתאונן ולשפוך שיחו…” (“בסתר רעם”).

מה שמפליא ביותר בספור הברדיטשבסקאי הוא – הנזירות הגמורה מכל קישוטי־לשון ועידוני־סגנון, התרחקות מדעת מן הסממנים האסתיטיים ודרכי הטכניקה של הספור המודרני. במין עקשנות אכזרית הוא קורע מעל הדברים את עיטויי־הפאר – כל שיש בו משום העלמה והשלייה. הוא חותר לעירומה של המלה, לתמציתה המוסרית. שקר החן והבל היופי. מה בצע במקסם־שוא למי שהציץ מאחורי הפרגוד ונפגש פנים אל פנים עם האמת האחרונה האמתית?

ברדיטשבסקי היה בספוריו כבמאמריו נביא השמא ומשורר הספק. אין קביעות בחיים, הוודאיות היא אילוסיה, ורק הספק הוא ביטוים הנאמן. הספק הוא גם כוח דוחף, מגרה, מזעזע ולפיכך גם מפרה כחיים עצמם. ואולם ברדיטשבסקי הספקן הגדול נתן לנו גם את החיוב הגדול – את האמונה בכוחות העם שעדיין נשתמרו בו אינסטינקטים חזקים, יצרי־בראשית יחד עם כשרון יצירה של מיתוס חדש – זה של החסידות. ואותו הכוח הפראי והיוצר שנתגלה בצירוף כה מפליא בברדיטשבסקי עצמו הוא הוא שמשך את לבנו אליו ושימש לנו מקור של גירוי והפראה. עוד ימים רבים יהיה השם ברדיטשבסקי סמל מעורר לכל נודדי הרוח, המבקשים את האמת לא בדרך־המלך, כי אם בנתיבות חדשים ובצורות ביטוי לא ידעום ראשונים.