דמותו הספרותית של ברקוביץ נקבעה בנפש הקורא כמעט בבת־אחת עם הופעת ספוריו הראשונים. הרושם היה נמרץ, חותך ומכריע. סופר מאד צעיר שבא במדה שלמה של אמן! כל יצירה שנשרה מעטו היתה פרי בשל, מלא־הריון ומשומר־תוך. מיד נתבלטו בו שתי הסגולות היקרות שנסכו קסם מיוחד על יצירתו: העין הבהירה והטובה ורעננות ההבעה. תפישת החיים היתה עמוקה וקולעת והיד – יד אמונה ותקיפה, שידעה לחשוף מתוך הוויה תפלה ונפסדת דמויות חיות ורוטטות חדורות אמת פסיחולוגית – אמת־מציאות ואמת־חזון. ואף כליו היו כלים של אמן: ביטוי מרוכז ותמציתי ופרוזה מנופה ברוכת מקורות וספוגת־תרבות. מה שנקנה לאחרים רק לאחר יגיעה ונסיון רב ומתוך תעייות וכשלונות, ניתן לו מלכתחילה מתוך מאמץ מרוכז, מתוך זהירות והרגשת אחריות של סופר מבוגר. מה שבא אחר־כך עשוי היה להגביר את הרושם הראשון, להעמיקו ולהשלימו. יצירתו של ברקוביץ עד תקופתו האחרונה היתה חטיבה מוצקה, מלאה מבפנים וגם מסומנה במצריה.

ברקוביץ היה צייר העיירה בעיקר. ואין בזה משום המעטת הדמות. לגבי שירה ואמנות אין גדול וקטן. ניצוץ חיים יש בו מן האמת ומן היופי הטראגי שבחיים כולם. ואף זאת: העיירה היהודית במובנה הספרותי פירושה – התחום היהודי לכל משמעו ההיסטורי והתרבותי. כל ישוב יהודי שנשתמרו בו סימנים של הווי מקורי, של צורות־חיים מגובשות, של מסורת־ירושה ותרבות עממית, – על כרחו הוא טבוע בחותמה של העיירה ההיסטורית שטיפחה את רוחנו דור אחרי דור ופרנסה את ספרותנו לצורותיה השונות. ברקוביץ היה משוררה של זו דוגמת רבים אחרים, שעם שפרצו את תחומה לא יצאו מכלל השפעתה. הוא היה צייר החיים היהודיים, הללו שניתנו לגילום ולהטלת־צורה.

העיירה שלו אינה זו המיושבת והסוחרית־פקחית או זו הסנטימנטאלית ובית־מדרשית, כפי שהיתה ניתנת בציוריהם של מנדלי ושלום־עליכם או של אש ועגנון. יצוריו של ברקוביץ רובם הם נפשות צעירות, תלושות, עלובות ונידחות, כל אחת איזה “מיחוש” לה בתוך־תוכה, מין נקודת טירוף החוצצת בינה ובין העולם, והיא מתלבטת אין־אונים ללא סיכוי ופדות. ולא היחיד בלבד מפרפר כאן במצוקת הגורל – החיים כולם נתונים בצבת. ציבור שלם, יותר נכון – עם שלם, נמק ואובד באפס תקוה ומתוך הכנעה אלמת שיש בה משתיקת צידוק־הדין ומקובלנה חרישית כאחד. יש, בלי ספק, דבר־מה כבד וקודר בתפישת העיירה של ברקוביץ, מעין כובד־גורל והכרעה אכזרית זו שבמתיחת הקו. ואף־על־פי כן אין הרושם בכללו מדכא אותנו, אם משום הרצאת הדברים שלו השקופה, המוארה באור שקט וצנוע והחדורה הומור עדין ומפייס, ואם משום שמתחת להוויה תפלה זו חותר איזה יסוד חיוני ומעודד, דבר מה מתמיד וקבוע, מעין הרגשה ביתית, משפחתית – הרגשת מולדת. העיירה של ברקוביץ היא, סוף־סוף, אם, אמנם אם זקנה ועלובה, המבטיחה מפלט־מה באהלה הדל והרעוע. אף הבנים המתפרצים, הבועטים בה ובחסותה, חוזרים אליה מן העולם הגדול אבלים ודוויים ומתכנסים תחת כנפה הרפויה, המרעיפה עם זאת, חמלה וחנינה וחסדי מולדת. יש מקלט לתפילת הלב, יש קן־משפחה. ההתלבטות בספורי ברקוביץ אינו זו של היחיד המעורטל, המבודד, דוגמת גבורי ברנר וחבריו, אלא שזו הסביבה כולה. צער היחיד נבלע בצער הכלל. זהו הצעד האנושי, הגורלי, שמפאת הכרחיותו וכלליותו אתה מרכין את ראשך מתוך הכנעת־פיוס ומוצא חצי־נחמה בצרת הרבים. אין אדם בודד בין אחים לגורל.

ברקוביץ נתפס לא פעם כסופר קונסרבאטיבי, הממשיך את מסורתו של מנדלי, מתוך שתקע עצמו לתיאור העבר הקרוב ולא נזקק כמעט, זיקת יוצר ואמן, לרמזי החדש. הוא לא נטה ממסלולו ונשאר נאמן לקצב מהלכו המתון על אף התסיסה המהפכנית שקמה בספרותנו הצעירה ביחס לערכי יצירה, לבעיות שבצורה ובתוכן. נדודיו הרבים בעולם הגדול לא פעלו על כיוון יצירתו ועל טבע ביטויו ואף לא הרחיבו בהרבה את היקף ראייתו. אף בתקופתו האמריקאית היו שרשי יצירתו נעוצים בעיירת המולדת שמעבר לים. אלא שבמקום הרגשת מולדת, כזו השפוכה בספוריו הקודמים, בא כאן רגש של נכר ויתמות מתוך געגועים על העבר. פרשת אמריקה נתפסת מתוך אספקלריה של מהגר, והכפר הרוסי או העיירה הליטאית משמשים מצע ונקודת־יציאה לתפישת החיים החדשים (“כרת”, “בארצות הרחוקות”, “ימות המשיח”, ועוד).

כן, ברקוביץ היה קונסרבאטיבי, אחד מאותם השמרנים הברוכים המעורים במסורת עממית של סביבה ומורשת־אבות והיונקים ממקורות הלשד של חיים מנוסחים טיפוחי־דורות. הוא נעוץ ראשו ורובו בגוש התרבותי שמהווה גם עכשיו את חוט־השדרה של קיומנו הלאומי. הוא קשור אל העבר לא משום שהוא עבר, אלא שבו, באותו עבר, יש עוד למצוא צורות של קבע ואופי – יסודות של איפוס. יש אמנם באפיו דבר־מה עקשני כבוש ומתאפק – צמצום ליטאי; אך זהו צמצום מרצון, מתוך כיבוש עצמו – קרבן אמן. הספור הקצר, הרשימה התמציתית היו לו אך צורה ספרותית, שעליה נתחנך ושהיתה רווחת בזמנו, וטעות היא לראות בה מסגרת טבעית למהות כשרונו. בעצם נתאחדו בו כל סגולות־הנפש המייחדות את האיפיקן: בגרות חיים וכשרון, ראייה בהירה, ראיית־חסד שבהבנה, הרצאת שקט וציוריות ממוזגה, והעיקר – התערות עמוקה בשכבות־היסוד של חיינו. ואפשר שהעקרותו המוקדמת, בגיל צעיר מאד, ממקום גידולו וחורבן התחום בסערת המהפכה העולמית הם הם שעכבו בעד סגולותיו אלה מלהאחז בבד הרחב של הרומאן.

ואמנם, בחטיבה מוצקה זו ששמה ברקוביץ זע משהו; משהו נעתק ממקומו ובא שינוי־יחס בצירופי הקוים של אפיו. פגישתו עם ארץ ישראל היתה מכריעה מבחינה זו. נעימה של קלות התחילה מרטטת בחשאי בדבריו הקצובים. ההומור הדק המצטנע לתוך עצמו נתרחב לחיוך מאיר. ולא זו בלבד. לתוך תחומי יצירתו הסגורים התחילו מתגנבים הדי צלילים חדשים, פליטי המאורעות האחרונים וילידי הרוחות המנשבות. ברקוביץ, משורר הוודאי והנגלה, הולך ונתפש לדמדומי המתהווה ובמאמץ נועז הוא מנסה לכבוש את הערבוביה הרותחת של חיינו בעשרות השנים האחרונות ולמתוח עליה את ארג־הקסם של איפופיה ציונית – של רומאן סוציאלי (“ימות המשיח”)!

אמנם יבולו הספרותי מארץ ישראל בכללו אין בו כדי חטיבה שלמה, שבכוחה להתחרות עם זו הקודמת, הגלותית: ציורים בודדים, רובם רשמי סיור ומסע, פרקים ארעיים שנכתבו לרגל עבודתו הקבועה בעתון ניו־יורקי ובעתונים ארץ ישראליים. ואולם חשיבותם של פרקים אלו היא לא בערכם הספרותי, אלא בעיקר בשינוי שבהם, שינוי צבע וקול, ברוח הפנימי החותר בדברים, בפנים החדשות של ברקוביץ עצמו המתגלים מתוכם. ההקפדה הנזירית שלו, המדירה עצמה מכל עודף שברגש ובסגנון, מתחלפה כאן ברחבות של הבעה, בליריות חמה ובציוריות רווה וגדושה. חותרת כאן נעימת התפעלות של ראייה ראשונה. הטון הוא של חגיגיות והצבע היסודי – אור ולובן. דומה שאדם היה שקוע כל ימיו באפלת מרתף ופתאום נפקחו עיניו לראות תכלת שמים וזהרי חמה וצהלת־ים. במקום גוויות נמקות של הולכי־בטלה נגלו לפניו פרצופים של ברונזה, זרועות מתוחות־שרירים של פועלים ועובדי־אדמה המהלכים בקומה זקופה תחת שמי אלהים. התרקמה לפניו אגדת תל־אביב, בת־גלים זו שעלתה מן הרחצה והיא מתפנקת בחמה ונוצצת בלבנוניתה בזהב החול; עלתה ירושלים העתיקה בצעיף־המסתורין שלה, ומסביבה – ירושלים המחודשת, השכונות הנמשכות מתוכה כיונקות רעננים מתוך גזע אילן חלול; המושבות בעמק ובגליל, פרי רצון של צעירים עקשני־רוח ועקשני־מפעל… ועל הכל שפוך אותו האור ואותו הלובן שברקוביץ לא ייעף ולא ייגע מלהזין עיניו בו, כאילו יראה בו את סמל התחיה שלנו – סמל טהרת הכוונה ורעננות המפעל.

מבחינה ספרותית אין לראות ב“מכתבים”־פיליטונים אלה אלא אפיזודה ארעית, מעין טיול של חג, בשעה שאדם פורק מעליו את עול ההרגלים והנימוסים הקבועים והוא קורא דרור לנפשו ולנטיותיו הכבושות. הספור הקטן “הנהג”, שבו קיפל ברקוביץ על שנים־שלשה דפים את תמצית צבעי המזרח ואת צביון ההווי הארץ־ישראלי החדש, שקול מצד הפעלתו הסוגיסטיבית כנגד כמה מן הציורים הללו. ואולם בדוק ותמצא, כי גם ב“הנהג” וגם בשאר דברי־הספרות מסוגו של זה ומאותו פרק־זמן יש למצוא אותה ליריות גלויה ואותה הרחבה שבתגובה ובהבעה, שציינתי אותן למעלה כרמז להרגשת־חיים יותר מלאה ויותר פתוחה ותכופה.

לא מקרה הוא שבתקופה זו עצמה חזר ברקוביץ ונטפל אל שלום־עליכם שלו וליצירתו הקריב חלק גדול מנפשו וממפעל־חייו. במקום אחר היתה לי הזדמנות לציין, כי זיקתו אל שלום־עליכם מקורה בזיקת־השלמה של שתי נפשות שחוצבו ממקור אחד, אם כי כל אחת לעצמה האירה באורה המיוחד. בחייו של אדם או של עם אור וצל משמשים בערבוביה. האור – פעמים הוא נגלה ופעמים נסתר, הכל לפי עין המסתכל. יש טראגיות בגורלו של אדם, או עם, שנעקר משרשיו ללא מעמד; אך יש גם מן המגוחך במאמציו להאחז במדומה. הכשלון מוכרח ומובן. הטראגי והקומי הם שני צדי המטבע והצחוק מאחדם ומשלימם. כזאת היא הפילוסופיה של ההומור. שלום־עליכם בן־הדרום נטה יותר לצד המגוחך, וברקוביץ הליטאי, הכריע לצד הטראגי. משהגיע זה לשנות־בינה באה גם אצלו ההכרעה – לצד האופטימיות.

יצירתו החדשה “מנחם מנדל בארץ ישראל” היא, בלי ספק, פרי השפעה שלום־עליכמים, ויש שמונים את ברקוביץ על שהשתמש בצורה ספרותית שאולה ובסמל מפורסם כל־כך. בעצם, כבר היה הדבר לעולמים בספרות העולם שבכל הדורות. סמל ספרותי עשוי להתגלגל גלגולי צורה ותוכן, להעלם מן האופק ולקום שוב לתחיה בשינוי הצירוף והדמות. אלא שקרבת הזמן וחיוניותו העמוקה של הטיפוס הגלותי השלום־עליכמי חוצצות בעדנו מלהבחין בשינוי היסודי שחל בגלגולו העברי הארץ־ישראלי. שלום־עליכם יצר טיפוס קיבוצי, שיש בו גם מן הייחוד האינדיבידואלי. אין הוא סכימה – הוא חי בכל תנועות אבריו, במדברו ובהילוכו. אצל ברקוביץ דמותו מיטשטשת כמעט ואין הוא אלא משל, מושג ספרותי, סמל, כמו שזה עצמו מתאונן באחד ממכתביו לאשתו (מכתב עשרים ושנים). ולא עוד, אלא שהוא נתפש מתוך שטח אחר, יותר מורם ויותר תרבותי. שוב אין הוא “דוגמה פחותה של חיינו המקולקלים בגולה”, אלא הוא שייך “למשפחת האנשים חסרי־המנוחה, השואפים תמיד לגלות חדשות ונצורות, להשיג את הבלתי־מושג”. בעצם, לא נתכוון ברקוביץ ליצור טיפוס חדש. מנחם־מנדל שלו אינו אלא אמצעי ספרותי, מין אספקלריה שעל־ידיה ומתוכה הוא משקף את החיים ואת הסביבה שבארץ ישראל העברית. והחיים הללו נתפשים באותה החריפות ובאותה החדירה אל תוכם של דברים, שהם טיפוסיים לגבי ברקוביץ, עם שצחוקו כאן צחוק מטוב־לב – רחב ומלא ורווה.

התעמקות קלה ביצירותיו האחרונות של ברקוביץ מספיקה כדי להעמידנו על השינוי שנתהווה בתפישת עולמו ובמהלך יצירתו. הנה ספורו הגדול “ימות המשיח”. במקום הריכוז האמנותי ברשימה באה התפישה הרחבה בשטח של רומאן. הטון העצור והזהיר, שההומור היה נחבא בו לפני ולפנים, מתחלף בצביון מעודד המואר מבחוץ ומבפנים. על אופק יצירתו עולות בריות ממין אחר, לא עלובים ונדחים ומעוני־תלישות, אלא אנשים מן הישוב עם זיקת חיים ערה ועם נקודת־מרכז בעולמם. שורה שלמה של דמויות בולטות, שונות פרצוף ואופי ממלאה את פני הבד הרחב כתמי חיים ותנועה. אמנם, לא כל הדמויות עולות יפה. מורגש לפעמים חוסר דיסטאנצה. הראייה קרובה ביותר והגישה, בהכרח, היא במדת־מה אישית־סובייקטיבית, וזו חוצצת ואינה נותנת לעין לתפוש את התוך הגרעיני כשהוא מזוקק מן הארעי והזמני. ומכאן הסאטירה החריפה האוצלת לכמה מגבוריו צל של קאריקאטורה (הפרופיסור רבינטשיק והריביזיוניים בר־גיורא ואבא־סיקרא). אולם נפשות אלו הן טפלות בספור, דמויות־לווי שעלו אגב־גררא מתוך “ספירת הצל” של הישוב, שאין הוא עיקר בכאן. ולפיכך לא הוארו הללו באותו אור חסד שברקוביץ משרה כרגיל על יצוריו. כנגד זה רב האור השפוך על גבורי הרומאן העיקרים (דר. מנוחין, יהודית גורדון, צדרבוים המורה האידיאליסטן ועמוס הצעיר האמריקאי הנלהב), הללו שארץ ישראל היא להם לא ענין של אידיאולוגיה וניצוח מפלגתי, אלא – הכרעה גורלית, צו־נפש, מאמץ של קנין מולדת מתוך חבלי עקירה וקליטה. ואף זאת: החידוש שברומאן אינו רק בצביון המעודד הכללי או בתפישה המורחבת ואף לא בשנוי המצב והתנאים של הגבורים שנעשו מתוך כך גבורי פעולה. אלא – בעצם מהותם של אלה, ברקמת נפשם המיוחדת המבדילה אותם כטיפוס משאר גבורי ברקוביץ של תקופת יצירתו הקודמת. טיפוסים כד"ר מנוחין ויהודית אינם מצויים אצלו כלל. שניהם אינטליגנטים אינדיבידואליסטים, בעלי ארג נפשי דק ומורכב, עם סבל ירושה של נסיונות עבר קשים ששרטו שרטת עמוקה בנפשם. אמנם טיב נסיונותיהם וחוויותיהם שונה בתכלית והם עצמם – שני עולמות מובדלים אך דוקא בכוח ההבדל הזה, המורגש באישיותם המובהקה, הם נמשכים זה לזו כבחבלי קסם. ברקוביץ מוליך אותם ביד זהירה ונאמנה בדרכם המפותלה לקראת האהבה הגדולה “המכסה על כל פשעים”. אהבתם הפרטית ואהבתם למולדת – שתיהן נשרפו באש של יסורים, של פרפורי ספק ואמונה עד בוא הרגע המכריע של מגע נפש בנפש. ברקוביץ כאילו בכוונה תחילה הפסיק את ארג ספורו עם רגע זה של וויתור והשלמה. הוא לא רצה להרים את שולי הבאות. גברה מדת החסד ורקמה לו את חזון המולדת – “עם שמש”.

אותה עין טובה וגלויה ואותה תפישה מוגדלת הפורצת את גבול הרשימה ומרחיבתה לכדי יריעה מרובת־צבעים, אתה מוצא גם בספרו “הראשונים כבני־אדם”. חיי תקופה שלמה ניתנים כאן בגילוייהם הנעלים ביותר – בפעולתם והשפעתם של אנשי מופת של יוצרים וחוזים. הטון האינטימי־משפחתי החודר את הדברים והאוצל להם לפעמים צבע סובייקטיבי אינו, בעצם, אלא ביטוי יותר מובהק של אותה אהבה גדולה, אהבת חיים ואהבת אדם, החותרת בכל ספוריו של ברקוביץ. אמנם בצורה כבושה ביותר. אף היסוד האוטוביוגראפי, התופש מקום הגון בספר ושמבחינה טכנית אין אולי לראותו כחלק אורגאני של גוף הדברים – מצטרף יפה אל השאר ומשמש מעין רקע רוחני היוצר הלך־נפש כללי. אין זה ספר זכרונות במובן הרגיל, גם ספור ביוגראפי איננו, אם כי יש בו גם משל אלו. זוהי יצירה מיוחדת במינה, ארוגה מיסודות שונים של דברים שבמסה ושבחזון, שעצם מזיגתם הנאה היא מעשה אמנות. זהו ספר משפחה, אבל לא זו של שלום־עליכם בלבד – כל סופרי התקופה משתייכים לה לזו, ביחוד אלה “הראשונים” שהניחו את היסוד לספרות עברית עולמית ושניתנים כאן בהוויתם־פנים, כיוצרים ובהוויתם־חוץ, כבני־אדם – באפים, באופן דיבורם ומחשבתם וביחסיהם ההדדיים. וכמה תוססים הם בחיוניותם המובהקה! האכסניה האודיסאית – מנדלי, ביאליק, רבניצקי ובן־עמי: הסיעה הוורשאית – פרץ, פרישמאן, נומברג ואש; ווילנא וסופריה־עורכיה – בן־ציון כץ, טוביוב, טריווש וברשדסקי, ולבסוף “הצעירים” הנודדים – פיכמאן, שניאור, ליזרוביץ – כולם הוצגו כאן בחריפות תפישה וקלסתר־פניהם מזדהר פעמים מתוך הערכה תמציתית ופעמים אגב שיחה קלה או אפילו אגב בדיחת־לצון או אניקדוטה קולעת. ואילו דמותו של שלום־עליכם עוצבה לא רק בכשרון של אמן כי אם גם במדת אהבה והערצה של אדם קרוב קרבת־נפש וקרבת־משפחה, שראייתו ראייה בלתי־אמצעית תכופה ומתמידה – ללא חציצה. חוץ מזה: בספר משתקפים פני החיים של אותה תקופה על טראגיותם ומוראם ברוסיה, על דלותם ותוכם המשומר בגאליציה ועל גלמיותם ו“היוליותם” הסואנת באיסט־סייד הניו־יורקית.

שכלול רב ויכולת אמנותית בדראמה גילה ברקוביץ במחזה שלו “מירה”. יצירה ברקוביצית מוגמרת הספוגה ליריות צלולה וגדושה דראמטיות מרעידה. רוח של אצילות דקה, של תרבות חיים חודר את כולה וממלאה אתמוספירה של יופי חרד, של בינת־לב ותוגה אנושית. ביחוד יפה היא המערכה השניה. דמותה של מירה נחשפת כאן במלוא־חינה – על רטט נפשה וצער גורלה ויגונה הנבון, והיא מעלה על הלב את טיפוסי הנשים הנעלים של טורגינוב וטשיכוב. ואף דמויות הלווי – נתן עדין־הנפש הנושא את היופי בלבו ואינו מעיז לגשת אל אשרו, ואחיו דויד האיגואיסטן טוב־הלב, המקבל את החיים בקלות של תינוק מגודל, והבן הצעיר גרישה, “הקומסומול” הפרינציפיוני המתוח כחוט ברזל והפאתיטי בתמימותו ובאדיקותו ה“לינינית”, ושאר הנפשות המשתלבות ברקמת העלילה – הכל ניתן כאן באמנות דקה ובכוח של עיצוב יוצא מן הכלל.

יצירה זו, שהופיעה בעונה אחת עם שאר דברי הספרות שצוינו למעלה, מעידה איפוא שהשינוי שרמזתי עליו לא חל במהות כשרונו של ברקוביץ אלא בכיוונו. מתוך הרגשה של בגרות, בגרות חיים וכשרון, ניגש אל הרומאן. קווה קווינו זה מכבר לרומאן מאת ברקוביץ – אמנם מסוג אחר. הרומאן הסוציאלי, נדמה לי, אינו מטבע כשרונו. ואם הצליח במדה מסויימה בנסיונו הראשון הרי זה, בלי־ספק, פרי הסתערות נפש שבגילוי מולדת חזויה וכסופה מדורות. נדמה לנו שברקוביץ לא גמר עוד את חשבונותיו עם העבר. ספרותנו בכלל לא נתנה עוד ביטוי אחרון מלא וממצה לפרשת חיינו בגולה בדורות האחרונים. עוד לא הושר האיפוס של העיירה על מלוא יפיה המוצנע ויינה המשומר, וברקוביץ הוא הסופר הנועד לכך. ואמנם, זהו גם חזון־לבו ומשאת נפשו מאז.