אברהם שוער, דוגמת רוב הסופרים העברים באמריקה, היה מורה על־פי אומנותו וסופר בשעות־הפנאי. אך בשתי הרשויות הללו היה אחד – יוצר ומשורר. ההוראה היתה לו עבודת הקודש, מקור של שירה חיה, של עיצוב נפשות. ואילו עבודתו הספרותית היתה לו צורך־נפש, מעין פנת־ייחוד לתפילה שבלב. ירושתו הספרותית היא קטנה בערך, אך היא חתומה בחותם של אמת נפשית וחדורה דבקות טהורת־כוונה. בעצם ניכר המורה גם ביצירתו הספרותית. ולא רק משום שנזקק בספוריו לחזיונות־חיים ולצורות־הווי שהם פרי תנאי־חינוך מסויימים, ואף לא משום שראה בספרות צינור להשפעה חינוכית, אלא משום שעצם גישתו אל הללו – גישה אישית־אינטימית, וכמו כן תביעתו המוסרית ודרך הרצאתו המסבירה ומאלפת – הן אלו של מורה ומחנך כזה היודע להרעיד את מיתרי־הנפש של שומעי־לקחו הצעירים, להשרות עליהם מרוחו ולעורר בהם תהייה על היפה והנעלה.

שוער לא היה מספר במובן הרגיל. הוא היה בעל־שיחה נאה, ושיחתו יש בה מטעם זקנים ומתמימות־ילדים כאחד. בעצם היה רושם זכרונות. ראייתו היתה פנימית, מופנה כלפי מה שהיה. לא גופי דברים ומראות נתן לנו, אלא תמציתם הזכרית, עם תוספת־דמיון שנטפל אליהם ברבות השנים. גם ספוריו מחיי־ההווה עושים רושם של פרקי זכרונות – שלו או של גבור הספור. לא מקרה הוא שרוב ספוריו ניתנו בגוף ראשון. דומה הוא עלינו כסבא חביב זה שבע־הנסיון ועמוס־הזכרונות המספר לנכדיו מתוך בת־צחוק טובה ונדיבה על ימים עברו. כי על כן שיחתו פשוטה ולבבית, שופעת ושוקקת לא לפי חוקי אמנות־הספור, אלא לפי קצב מיוחד זה של הספרנות עם אותן החזרות הריתמיות השובות כל־כך את לב השומעים הצעירים. ולפי שמטבעם של זכרונות להעלות אתם גם את צביטות הלב שליוו בשעתן את גוף המאורע, – הדברים חדורים תמיד ליריות חמה ומשאירים המיה בלב הקורא, משל למנגינה נוגה שלא התוכן בה עיקר אלא כוחה להכות גלים בנפש. דוגמה קטנה:

“וזמר אחד היה לו… זמר חביב עליו ביותר. אותו זמר היה מרטן כמעט בכל ערב. ויש אשר בליל דומיה והוא יושב ומטליא ומזמר אותו הזמר, מזמר חרש־חרש עד לדממה דקה מן הדקה כמסתיר סוד כמוס, טמיר ונעלם… מני איזה חגו שבתנור עולה צרצורו של הצרצר, מפעפעת לה העששית של פח הקטנה התלויה ממעל לשלחנו על הקיר, והבית מלא נגינה נוגה־נוגה, נגינה צובטת את הלב הבאה מארץ רחוקה־רחוקה. מלאה היא יגון עולמות רחוקים ואחרים לגמרי, אנחות נכריות של מכאובים אי־מובנים, של געגועים אי־ידועים, אלמים – וממללים, חודרים אל הלב ומזעזעים את הנפש”… (“בנימין פנחס”).

יש בתיאוריו של שוער עודף של רגשנות ופעמים – גם שפת־יתר. אך בשעתו היה זה מנוסח הדור, ירושה מפייארברג וגם מברדיטשבסקי בתקופתו הראשונה, תקופת “צעירים”. היתה אז תקופה של מעבר, כשהרומאנטיקה של הישן ותביעות החדש לא נצטרפו עוד לאחדות סגנונית. היתה תסיסה במחשבה ותהייה בלב. היה צער־פרידה וערגת־צפיה. מצב זה מצא לו ביטוי בטון מינורי, בעתרת לירית ובנקודות בסופי השורות. אף הטבע צורפה למנגינה: בשעת שמחה – זוהר חמה, בשעת עצב – שחור־עלטה. אף־על־פי־כן היה בזה דבר־מה חדש, רענן, תוסס ומגרה. זו היתה שירת הרגש המשוחרר, התרוננות ההבעה החפשית לאחר תקופה של מליצה דיקוראטיבית, של “צחות־לשון” משכילית.

על־פי הלך־נפשו והרגשת־עולמו קרוב שוער מאד לפייארברג. בכמה מספוריו אתה מוצא אותה נעימה רכה ועצובה ואותה המית כאב של אדם העומד על־גבול הבינים. אף העולם שהוא מעלה לפנינו הוא אותו עולם של פייארברג, אותו “דור הולך”הנסוך הוד של יופי שוקע. זהו עולם העירה היהודית טרם פגעו בה רוחות ההרס. בעולמו זה של שוער עדיין מתהלכים אנשים מופלאים, מופלגים בצדקתם ובאצילות־נפשם (הרב וגבור הספור ב“בנימין פנחס”, האופה ב“שלשה קברים” ועוד). החיים כאן עדיין ספוגים קדושה ומרובים בהם רגעי ההתעלות ומסירות־הנפש. המשפחה היהודית היא קן התום והתמימות; החגים – זיו להם ונוגה הנאצלים עליהם מתוך שמחת־הנפש. ואילו השבת היא “שבת מלכתא” הקורנת מתוך צעיף העירה שלה בחינת “שכינתא בגלותא” (“בליל שבועות”, “שבת” וכיוצא בהם). הוא מתאר את האשה־האם כשהיא מברכת על הנרות בפנים חנונות ולוחשת את תפילתה הזכה, העממית־פשוטה, הספוגה תום־אמונה ורחמי־אם (“ערב שבת”); את אהבת הנעורים הראשונה הפורחת בחשאי ומבצבצת מבעד לקליפה הקשה של אורח־חיים משומר (“בליל שבועות”, “אחת ושנים”). זכות עמדה לו לשוער שנתברך בילדות טובה בתוך סביבה דתית־תורנית ובחיק הורים תמימים שהנחילו לו את תורת־החיים שלהם, את המון אהבתם וגעגועיהם. ואת רוח הילדות הזאת הוא מחייה ברוב המכריע של ספוריו ומחזירה עלינו על חינה ותומתה. הוא היה פרי סביבתו ומתוכה מתבארת אישיותו ויצירתו. הוא היה אדם רך, רגשני, נוח לבריות, אם כי היה שבע נסיון וספג הרבה ממרורות החיים. עם כל נדודיו הרבים וגלגולי־מצבו (סוחר – מורה – סופר) נשאר נאמן לעצמו ולמסורת־ירושתו. הוא היה מעורה במקורות וחי בעולם של מושגים ודעות ששרשם בתורת ישראל ובמוסר הנביאים. ואם כי לא זרו לו דרכי העולם והיה עד למתרחש ולמשתנה, היה שייך ברוחו ובכל הכשרתו הנפשית לאותו “דור הולך” שתיאור בסיפוריו – לאותן צורות החיים שכבר נמחו בסערות ימינו, אלא שלבנו עדיין הומה ורועד לזכרם.

ב    🔗

שוער ניסה לא פעם לצאת מתחום העבר ובכמה מסיפוריו גילה חוש ריאלי וכשרון של הסתכלות במציאות הקרובה. אך הוא מקובל עלינו ביותר בציורי העבר שלו שהם מצטרפים לקבוצה מיוחדת הטבועה בחותם אחד של זכרונות משפחה. כאן הוא נאמן יותר, קרוב ואינטימי. החיים המתוארים בהם אינם רחבי־היקף ואין בהם עלילה מרובה. כנגד זה יש בהם, בפנימיותם וביסודות קיומם, מן האור האנושי הגדול, אור האהבה והחסד שבכוחם עולם ייבנה. ר' נחום הנחתום – מספר שוער מפי זקנו (“שלשה קברים”) – היה אופה ביום ובלילה היה הולך בשליחותו, על־פי איזה צו נעלם ונושא אתו את מאפה־ידיו – “הוא כבר ידע לאן ולמי”. וכשהגיעה “שנת יקרות” וכמה מיהודי העיר נתדלדלו והיו צפויים לחרפת רעב, התחיל נותן את לחמו בהקפה לכל דורש, שוקל ומשפיל בתוך־כך את עיניו שלא לראות בעלבונם. וכשעמדה עליו אשתו בטענות שהוא מקפח את חיי ילדיו, והרב ר' יחיאל היה מוכיחו על מעשה־פזרנותו שלא־כדין, שהרי הוא מתחייב בנפשו ובנפשות בני־ביתו – היה עונה בקול נכאים: “רבי, יודע אני ומכיר, כי עובר אני עברה חמורה. אבל מה אעשה, הלא רעבים הם, ילדיהם מבקשים לחם ואין. לי יש לעת־עתה ברוך־השם ־לרוב”. ובתומתו היה מבקש מאת הרב להתפלל בעדו – “אולי ישמע אלהים לתפילותיך ויסלח לעווני הרב”. ואותו “הקול הנעלם” הביאהו גם אל בית “הזוג המנודה” איש ואשה צעירים שהיו מוחרמים מן העדה בשל חשד הסתה והפצת השכלה בין בחורי הישיבה. ובימי המצוקה האלה, בהיותם עזובים באין עוזר ותומך, והצעיר חלה מחמת עוני ושברון־לב, הופיע עליהם ר' נחום בידו הפתוחה והנדיבה, ובענוותו ותמימותו החזיר להם את אמונתם באדם ובאלהי ישראל. וכשמת הצעיר וגבאי הקהלה אמרו לקברו, את “החוטא ומחטיא”, קבורת חמור, התקומם להם האופה בתוקף ובעוז ותבע מתוך דמעות את כבודו של המת שרדפוהו בחייו ודחוהו מתוך קהל ישראל, והוא – מת יהודי, שלם עם אלהיו, שהרי הוא, נחום הנחתום, היה באותו מעמד, כי “רמזו לו” לבוא אליו – “קראו לי ללכת, צוו עלי ללכת אליו, אל היהודי”. ולא זז משם עד שהקצו לו לנפטר מקום־קבר בשורה חדשה. ולא עוד אלא שדרש להניח גם בשבילו מקום ליד הקבר החדש תמורת הקרקע שקנה זה מכבר מאת הקהילה. וכל זה נעשה בפקודתו של הרב שדרש עליו: “האלהים אוהב את התמימים, שולח אותם והם אינם מבינים”. ושוער מסיים את ספורו בדברים אלה: “וכשנסתלק הרב ר' יחיאל, בקש לפני מותו להשכיבו בשכנותו של רב נחום נחתום”.

אנשים כר' נחום נחתום והרב יחיאל ואפילו כהגביר ר' זיסלה ברייניס (“בעור חמץ”) שוויתר על חוב של כמה אלפים כדי לבער את “החמץ” שבלבו – שנראים לנו כדמויות מעולם האגדה, היה רוחם מהלך עוד בין החיים כאילו לא היתה למות שליטה עליהם. ואף המות עצמו לא היה אלא מחיצה דקה המבדילה בין פרוזדור לטרקלין וחוטים לא־נראים היו נמשכים מחצר־הקברות אל בית המשפחה. הזקנה שבציור “הסבתא” שולחת את כלתה ואת נכדתה ביום החתונה של זו אל “המקום הטהור” להתפלל שם על קבריהם של קרוביה “הצדיקים”. והזהר הזהירה לפנות אל כל אחד בנוסח אחר, – “כי לא ראי צדיק זה כצדיק אחר”. הסבתא יודעת את כולם; יודעת היא את שיחם והגיגם שם בעולם האמת, איש־איש לפי טבעו ותכונות נפשו בעודם בחיים. כלום מתים הם? שוכנים להם בכבוד ובנחת ונהנים מזיו השכינה, ומרוב טובה ישכחו את קרוביהם ומיודעיהם. יש להטרידם קצת ממנוחתם ולהזכירם את חובתם לבני ביתם. “אל הזקן שלי כי תבואי” – אומרת היא אל האם – “אל תתבישי כלל מפניו… אין דבר מה שהוא שם מן הגדולים, לעילא, ולעילא… מתגאה, אפילו בחלום לא יתראה… לכי אליו וקראי, אל תתיראי כלל וכלל! לא תמיד גן־עדן, לא תמיד תענוגים… פינוקים… יש לו לדאוג לבני־ביתו…”

איזו תמימות, איזו פשטות שבאמונה ואיזה כוח של בטחון! קשרי המשפחה אינם ניתקים לעולם, והחיים המשך להם בגלגולי־דורות אין־סוף.

שוער יודע למתוח חוט של חן אף על הדלות היהודית. הוא יודע יפה את רשלנותם של בני־העירה, את “פרנסותיהם” המשונות – אותן הפרנסות שמנדלי בשעתו גילה את נוולותן בחריפות סאטירית ובמרירות זועמת. ואילו אצל שוער אף הקבצנות המנוונת אנושית היא וסימפאטית. אורי־משה “ארוך־היד” וישראל־חיים “קצר־היד” (“בעלי פרנסות”) הם בעצם אנשים טובים וישרים, אלא שהעניוּת מעבירתם על דעתם. אורי־משה איננו “לוקח”, חלילה, סתם מן המוכן: לקיחתו – שאילה היא על־מנת להחזיר ל“כשירחיב”. ואף ישראל־חיים אינו, חלילה, פושא יד ככל המחזיר על הפתחים – הלוואה הוא מבקש, ושלם ישלם, כמובן – לאחר זמן. וחיים הם שניהם בשכנות כידידים גמורים באחוה וברעות ותומכים זה בזה בשעת הדחק. עד שאירע מעשה ו“ארוך־היד” חזר מאחד הכפרים מוכה ופצוע וכל עוד נפשו בו. ימים אחדים בער בחום־קדחת עד שהשיב נפשו אל האלהים. ויפה היא התמונה של רגעיו האחרונים. לא יכול זה להוציא את נשמתו עד שהתוודה לפני חברו שפעם גנב מאמתחתו של זה צרור מאכלים כשאכף עליו הרעב. וחברו המתעסק בו משדלו ומנחמו בדברים חמים. ומתגלה אז בשניהם הוד־נפש בלתי־צפוי. הגוסס לוחש בשפתים קפואות “שמע־ישראל”, וישראל־חיים עונה לעומתו בדחילו ורחימו: “ד' הוא האלהים!” ושוער, כדרכו בדברים שברגש, מפליג ומוסיף: “מלחשים שני האנשים לחש קדוש ונשגב, וקדושה היא הלחישה ומתרוממת ועוברת היא מלחישה לזמרה, לרנן קדוש, לשירה נשגבה ונעלה”…

הגדול שבספורי הקבוצה – “בנימין מנחם”, עלול לכתחילה לעורר תמהון בלב הקורא, כי בעצם אין הוא אלא מהדורה חדשה של ספורו של יהודה שטיינברג “בימים ההם”. אם היה כאן דבר שבמקרה או פרי השפעה שלא־מדעת ואולי משום ששני הסופרים שאבו ממקור אחד – מתוך האגדה העממית על תינוק שנשבה (שממנה שאב גם פייארברג בספורו “בערב”), – אך הפרטים והמצבים וגלגולי־המקרים ואף הנפשות הפועלות ותפקידיהן דומים בכל בשני הספורים האלה: אותם החטופים המרומים והרב המלוום בדברי פיוס ותנחומים, אותה הסביבה הגויית השוטמת ובת־הנכרים המתאהבת ב“יהודוני” העלוב ואותה גבורת־הנפש העומדת בפני נסיון קשה ומסתלקת מחיי־אושר לשם איזה רגש דתו מעורפל, שריד כהה מימי הילדות. אף־על־פי־כן אין אלו מכריעים. יש הבדל בתפישה, בהרצאת הדברים ובעיקר – בעיצובה של הדמות המרכזית. ספורו של שטיינברג הוא דינאמי ושואף אל הנקודה הראשית – נצחונו של הגבור על יצרו. הגיע לנקודה זו פג הענין ונגמר הספור. שוער כנגדו צועד מתונות, מרחיב בפרטים, יוצר סביבה יהודית כמסגרת לספור ומבליט מתוכה דמויות ואישים וצ יורי־הווי הקובעים ענין לעצמם. ואף זאת: אצל שטיינברג נמסרים הדברים מפי הגבור כשהוא זקן וזכרונות נעוריו כבר נראים בעיניו כמעשי־ילדות והוא עצמו כבר מטושטש־דמות ונעדר כל הוד רומאנטי, ואילו אצל שוער הדברים נתונים מתוך תפישתו של נער המלא תמהון והערצה אל גבורו זה, שגם לאחר שובו אל עמו ואל מולדתו עדיין הוא נושא אתו את סודו הטראגי, את מלחמת נפשו ואת געגועיו. הארג הרומאנטי הולך ונמשך ומתרקמת דמות אנושית־יהודית מפליאה בפשטותה העילאית ובגבורת־הנפש שלה.

היחיד בספורי הקבוצה המטפל בחומר פחות אידיאלי ושתכנו הוא ריאלי וחיוני למדי הוא – “אחת ושנים”. הספור כתוב בכוח, הגבורים – בשר־ודם והמצבים – טבעיים ונאמנים, אם כי קוטב הספור הוא קצת מסתורי: הגורליות שבסוד־הזיווג. בסוד גורלי זה נחתמו חייהם של דויד’קה וצביה, שמראשית ילדותם היו נפשותיהם קשורות זו בזו כאילו חוצבו ממקור אחד, אם כי הוא היה בנו של בעל־עגלה מגושם, והיא – בתו של תלמיד־חכם. וכשגדלו ואהבתם גמלה כל־צרכה – ניתנה זו לבחור בן־ישיבה, עילוי ומתמיד, שחייו, חיי עוני ומחסור של חובש בית־מדרש, כבר פגמו בריאתו. ומשנתארסה התחילה הנערה מתחמקת מפני ידיד־נעוריה ששאף את צלה, סגרה על עצמה ולא יצאה מפתח ביתה, ולכאורה הגתה חבה גם לחתנה והיתה מתענגת על שקט־מזגו ועל מתק־ניגונו כשהיה שונה את פרקו בבית־אביה בשבתות. תורתו ומחלתו הפנימית שיוו לפניו איזה יופי מיוחד רוחני־אצילי, וקולו הרועד ומבטיו החטופים העידו על אהבה מסותרה. אך בהציצה פעם בעד חלון חדרה ומבטה נפל על גופו השרירי והערום למחצה של דויד’קה שהיה מתרחץ אז בחצר תחת הברז ועור בשרו הוורוד מבהיק בחמה, – מיד עבר רטט בכל יצורי גווה ונפשה התקוממה בקרבה: הלא דויד’קה הוא חלק מישותה, כלום בכוחה לעקרו מלבה? ופעם באחד הערבים (ימים אחדים לפני חתונתה) יצאה אליו בחשאי, משכתו היערה, ספק מתוך רצון לברוח עמו יחד, ספק מתוך דחיפה עצומה להערות עליו בבת אחת את המון אהבתה ויגונה. אך ברגע המכריע לא עמד בה לבה. ברם, חיי הנשואין השקיטו את סערת דמה, אם כי לא מלאו את נפשה. ודמותו של חבר־הנעורים שקעה בנבכי הלב. עד שמחלת הבעל התגלתה בכל מוראיה ומעמד פרנסתו כראש־ישיבה נהרס. ושוב הופיע דויד’קה על אופק חיי הזוג – הפעם כגואל ותומך. הוא נעשה לרגל זה אורח מצוי בביתם למורת־רוחו של הבעל שעם גבור מחלתו גברה גם קנאתו ונופחה אש תאותו. הסבך נעשה מבהיל, גורלי, והותר באופן טראגי: לילה אחד הקיץ החולה מתוך תרדמת־סיוטים ומצא את מטת אשתו ריקה, נבהל החוצה וראה את סוסיו של דויד’קה בחצר. הכרת האסון חלפתו כברק. פרץ דם עלה מגרונו והוא נפל תוך כדי ריצה לקראת גורלו. נטל המות את שלו והחיים – את שלהם.

ג    🔗

ספוריו האמריקאיים של שוער, אף הללו שחיי המקום אינם משתקפים בהם בדרך ישרה, ניכרת בהם מדה של בגרות – בגרות חיים ונסיון. החלום האידיאלי של העירה הועם זיוו ושקע אי־שם בפינת לב, ולעין הפקוחה נזדקרו הקוים העקומים של המציאות היהודית־אמריקאית. בגרות זו מתגלית לא רק בממשות של החומר הספורי ובהרחבת חוג־הראייה, כי אם גם בתוספת־כוח בביטוי, ביתר חריפות של התפישה ובמידה של ריכוז בהרצאת הדברים. שוער, כמובן, לא נשתחרר לגמרי מן הרגשנות הסנטימנטאלית שהיתה יסוד בנפשו, אלא שזו נתחלפה כאן במילודראמאטיות והאידיאליות הקודמת – בסאטירה ובתביעה מוסרית.

ספור ריאלי־מילודראמאטי הוא “המעוות. “מעשה ביהודי בר־אבהן ובעל סבל־ירושה שבא לאמריקה וקבל על עצמו את “נימוסי המדינה”: נעשה “איש־ביזנס” וחובב אספורט ומקפיד בחיצוניות. ומהיותו בעל־מרץ ובעל־אופי עלה במדרגת ההצלחה ויהי אהוב ומכובד על הבריות ונערץ על הנשים, שהיו כרוכות אחריו מחמת קסם אישיותו ואף הוא – אחריהן. וכך היה הולך מחיל אל חיל, מ”אפירה” ל“אפירה” (אף כי יחד עם זה היה בעל מסור לאשתו ואב חרד ודואג לבניו), עד שהשיאהו יצרו לפרוש רשת לרגלי אשתו התמה חשוכת־הבנים של חברו, שלעתים תכופות לא היה מצוי בביתו לרגלי עסקיו. “וזו לא היתה אהבה, גם תאווה לא היתה”, אלא מין קאפריסת־זדון, חפץ אכזרי להכניע גם את האשה התמימה הזאת. לאחר מעשה הכהו לבו על המעל הזה ויסורי־הנוחם לא הרפו ממנו ימים רבים. וכשנסתבכו בקשר עם זה יחסי המשפחה לאין־מוצא, הלך והשליך עצמו למצולות־ים וכיפר במיתתו על חייו.

הספור הוא ריאלי במדה שעצם המקרה, יחסי המשפחה ורקמת המצע הכללי ואף הטפוסים השונים המשולבים לתוך רקמה זו – טבעיים הם למדי ותוארו ביד בטוחה ונאמנה של אדם פקוח־עינים ויודע את הבריות. המילודראמאטיות היא בהשתלשלות הדברים, שעם שאינה בגדר הנמנע – אין היא מחוייבת המציאות ומשום כך אינה טבעית. מצב נפשו של הגבור אין בו משום הכרח פסיכולוגי. סוחר עשיר זה שהמחבר מעיד עליו שהוא “העריץ את הכוח ושנא את החלשים” וש“בחלקי העיר השונים היו לו עסקי עגבים ונשים אהובות” – אין מן ההכרח שדוקא “אפירה” זו תקבל בעיניו צביון טראגי כל־כך ושתעמוד לפניו “כמפלצת חיה, כחלום בלהות, כמצבה חיה לחטאת כבדה, חטאת שאול”. ואף זאת, מאין היה לו לדעת תיכף, לאחר “ליל־המעוות” שהחטא הזה הוא הרה תוצאות מכריעות, שיהא תלוי מעל לראשו “כחרבו של דימוקליס, נוגע ואינו נוגע – אך יבוא יום…”? אם לא שהמחבר עשה אותו צופה לעתיד, כי אמנם נולדה לה לאשה זו בת – בתו, שגדלה ונתגלגלה להיות אהובתו ובחירת לבו של בנו. אח ואחות – פקעת נוראה!… שוער, איש־המוסר, לא נתן לו לאב ברירה אחרת כי אם – המות.

טהרת המשפחה, התום והאמון ההדדי, האהבה והמסירות, – כל אותן הסגולות שעשו את המשפחה העברית חטיבה בעולם ושמרו על קיום האומה בדורות ארוכים של גלות – נתנדפו כאן בימי דור אחד בתנאי הטירוף והחולין שבחיי ההגירה והנכר. הנה חיים להם שני אנשים, איש ואשתו “בצותא חדא” זה עשרות בשנים, “אוכלים ושותים על שולחן אחד” וכבר ילדו וגדלו בנים ובנות – והם עולמות נפרדים, זרים ורחוקים. כל אחד סגור במחיצתו שלו, הוא – בעניני מסחרו ובעסקי ממונו, והיא – בעסקי לבבה וטרקלינה. לא היה שלום בית. היו הרהורי־חשד וטינה כבושה. “זוג מאושר” כלפי־חוץ וזרים ואלמים בינם לבין עצמם. לא נמצא חוט שיקשר את הלבבות שנתרחקו מחמת חוסר־יחס והבנה. “והבנים… והבנות…. מעולם היו סגורים לבותיהם לפניו, כהה ואפל לו עולמם שלהם”. וכל הזיוף והשקר שביחסים אלה התבלטו ביחוד במשתה “חתונת הכסף” שלהם, כשהנואמים הרימו אותם על נס ודברו על “חיי־ישרים” ועל “עשרים וחמש שנים של אהבה הדדית” (“רגע אחד”).

בחריפות סאטירית מתאר שוער את נימוסי המהגרים שלנו ש“נתאמרקו”, את השטחיות והאדישות שביחסיהם, ולבו – לבו לזקנים “הירוקים” המתלבטים בבדידותם בתוך בני משפחתם. ר' זליג בלומברג (“הלילה אחרי ההלויה”), יהודי שיש לו, ברוך־השם, בית ונחלה באמריקה, בנים ובני־בנים, חתנים וכלות והמון מכירים וידידים, והוא מוצא את עצמו בודד בתכלית במות עליו אשתו. אל ההלויה באו “כל האחים והאחיות של הלוג’ים השונים”, כולם באויטומובילים מגוהצים. הטקס היה יפה וחגיגי ולא היה מן הנימוס לקלקל את הרושם בבכיה – “הרגיש – שאין בוכין כאן”. אך בשובם מן ההלויה התחילו משתמטים אחד, אחד – “ממהרים הם, כל אחד אל ביתו, אל עסקיו”. ואף הבנים והבנות כך, אלא שהיו מתביישים – “מתחטאים הם… ומחניפים… יודעים שיש לו עוד מה להנחיל…”

אולם את כל המית לבו ושפע אהבתו וחמלתו שפך על התינוקות, ילדי־עוני הללו המתלבטים בגיטו הניו־יורקי ורע להם, שחלום ילדותם נפסק באופן אכזרי, שהדלות והקור והזוהמה העכירו את תומתם והעבירום על דעתם. באחד מספוריו מסוג זה ניתנה פרשת־חיים של נער מחונן, בן־ישיבה, שאמו עזבתו, אותו ואת אביו, יהודי שומר־שבת – גבר לא־יצלח באמריקה, והלכה לחיות עם הדייר האמיד שישב בביתם. הדבר רבץ כצל כבד על נפשו של הנער הרגיש והקדיר עליו את עולמו. עזב מחמת בושה את הישיבה. ויצא לרחוב. נזדמן לו חבר, מי שהיה מכירו לפנים בישיבה, עלוב־גורל כמוהו, שנתבשל כל־צרכו ביורת־הכרך. נטל זה על עצמו לחנך את הנער ולעשותו “כלי”. לא עברו ימים מועטים עד שנסתבך שלא לרצונו במעשה־גנבה ונמשך אחר חברו ללינת לילה באחד “הבתים העליזים”. וכשהקיץ למחרת ראה את עצמו פגום ומזוהם, טמא בגוף ובנפש. תקף אותו יאוש אין־אונים ולבו בכה בקרבו על תומתו שנפגמה ועל ילדותו שחלפה ללא־שוב. הוא “בגר” בבת־אחת (“בגר”).

כך ראה שוער את ה“איסט־סייד” הניו־יורקי ואת פעולתו על נפש ילדינו. אולם בתוך רשת ענקית זו של כלובי־אבן ומרתפי־אופל, קנים של דלות ורקבון, יש גם פינות־טהרה מוצנעות, שלתוכן נתכנסה השכינה העברית שגלתה כאן. והן – בתי־הספר ובתי־הישיבה לסוגיהם השונים, שבהם ראה שוער את בית־היוצר לנשמת דור יבוא. להם, לתלמידים העברים הקדיש את עבודת חייו ואת מיטב יצירתו. כי הלא רוב ספריו נכתבו לכתחילה למען הנוער העברי. ואילו לפעוטות שבהם הגיש את מתנתו היפה ביותר – את קובץ השיחות “בעולם הפלאות”.

שוער, לפי טבע ראייתו, היה בעל־אגדה מסוגו של יעבץ, שהפשטות העממית והתמימות האגדית לא היו אצלו דבר שבצורה לבד. שוער הוא כאן בתחומו שלו – בתחום השיחה הנאה שחכמת חיים בה ותומת ילדים כאחד. שיחותיו־מעשיותיו נובעות במין חירות כשהן קורנות בזהרורי הומר קל ומחייך. אף סגנונו יצא כאן מסונן מעודף רגשני – פשוט, שקט ובהיר – סגנון הספור התנכ“י עם תוספת חיה של דיאלוג שוטף וחרוזים טבעיים ברוח התינוקות. אין באגדות אלו משום תביעה על מקוריות ועמקות רעיונית דוגמת קצת מבעלי־האגדה שלנו: הן שיחות משעשעות ברוחם ובגדר תפישתם של הפעוטות, וכדרך כל האגדות מסוג זה עובר בהן הרעיון היסודי של שכר ועונש. מהן מיוסדות על ספורי־התנ”ך (“אריה בן־גדי ושועל חריך־זנב”) ומהן – על אגדות חז"ל (“שועל־רמועל”, למשל) וכמעט כוולם מצטרפות למחרוזת נאה אחת שמשתלבים בה גם מוטיבים ממשלי לפנטין וקרילוב הרוסי.

כאמור, לא היה היקף יצירתו של שוער מרובה ביותר, אך בתוך היקף זה נגע בכמה גילויי־חיים, שבתנאים אחרים היו יכולים להצטרף לדמויות מקיפות, לסמלים של תקופה. כוחו בארכיטקטוניקה לא היה גדול לא בגבול הספור ואף לא בגבול המאמר הבודד; אך ספורים כמו “אחת ושנים”, “בסופה”, ו“חד־גדיא” מעידים על יכולת של ריכוז וכשרון חדירה פסיכולוגית – כוחות־נפש שהיו שמורים בקרבו ולא באו משום מה לידי ביטוים המלא. אין לדון על סופר רק על־פי מה שנתן בעין, אך גם מה שנתן ובצורה שנתן מצטרף לנכס ספרותי רב־ערך. שוער האיש והסופר ראוי להכרה יתירה מזו שזכה לה בחייו.