(דברי הספד, כסלו תרצ"ד)    🔗

“אדם כי ימות באוהל” – שלושת המלים הללו אפשר לקרוא על המנוח ולדלות את חייו בשנים האחרונות בארץ. לא הכל יודעים את ראשית דרכו בספרות. פירושו הגדול על התנ“ך, שהשקיע בו למעלה משתי-עשרות שנים, השכיח את עבודתו הקודמת, אך היא אינה כמות מבוטלת כל עיקר. מקומו בספרות בין הכוחות השניים המסתתרים מאחורי בעלי הקומה הגבוהה, אבל מי שבא לחקור במעשי בראשית מוכרח להתפנות לכוחות האלה שהם מפני דרך, וחלק גדול בעולם הבא שלנו מגיע להם. הוא עמד על הדוכן לא ככוהן, אלא כאחד מבני הלויים. משירתו היו מגיעים לאוזן צלילים חדשים והם שבישרו את הסגנון החדש והאתמוספירה החדשה. השירים האלה העידו על שינוי מפנה, שינוי אזור, כבימים המקדימים לאביב. לא היה עוד האביב, אך היתה הפשרת השלגים. חלקו של המנוח בין המשוררים השוערים, העומדים בשער והתקופה. יהל”ל, שהתיחס עוד על משוררי התקופה הישנה, הבחין בדבר. כותב דברי הימים של הספרות לא יוכל לדלג על פרק זה של חיי המנוח.

בתור מתרגם הרגשנו, כי המנוח נכנס בשתי רגליו לתקופה החדשה, אף כי יש עוד שרידים מהעבר. תרגומיו היו תרגום ראשון בבחינת יליד בית. בראשית צמיחת הדברים שאי אפשר לדלג עליהם, אי אפשר לסכם מבלי לעבור על פני עבודתו. הוא היה מרבה ספרות לילדים, דבר בעל ערך גדול, הוא היה המתחיל בספרות ילדים יפה וכל שבא אחריו המשיך את הקו שלו, מה שהחסיר הכשרון, מלאו האמונה והאהבה הגדולה לעם. ביתו היה בית עברית לדוגמה. כאותו החומט הנושא את ביתו על גבו, כך גם הוא נדחק בארץ זרה ובעיר נכריה והקים בית בו חלמו בעברית. בגופו קיים את מצות הלאומיות וגידל את בניו, כאבותינו מקדם על-פי דרכם, לתורה ולמעשים טובים על-פי דרכו. עומד לפנינו כאן בנו משה שהלך בעקבות אביו ושרת הרבה בשדה התרבות העברית. על המנוח אפשר לאמור, שמעשיו היו כמחשבותיו ומחשבותיו כמעשיו.

בבואו לשערי הארץ הרגיש בהברה האשכנזית המשובשת, וניסה להגשים את המשקל הספרדי הנכון והנגינה הנכונה. אני זוכר את השיר שלו “יפו” שנדפס ב“השלוח”, שיר נחמד זה נכתב בהברה הנכונה. אח"כ הגשים את המשקל החדש בתרגום משלי לפונטין. כאן ישנה למנוח זכות ראשונים, כי אחריו באו עוד. זכות גדולה למנוח היא מדת היושר והאמת, שידע להסתלק מן הדוכן בזמן הנכון. בפשטות ובישרות אמר לי: “ירדתי מדוכן השירה, כשבאו טובים ממני; הגיעה שעתי להסתלק”.

היו אחרים פחותים ממנו, שלא הרפו מקרנות המזבח. הוא, בידיעותיו בתנ“ך ובתלמוד, יכול היה להאחז בידיו וברגליו, אבל במידת היושר שלו הרגיש, כי עליו להסתלק מהיריד הספרותי, הלך והתכנס לאוהל. הוא ידע להקדיש את חייו לדינר אחד גדול תחת המון פרוטות. אז התחיל כותב את פירושו לתנ”ך, ומתוך הרגשת הצורך הלאומי והפדגוגי השיג כמה תכליות בבת אחת. הוא לא היה מלומד במובן המדעי העליון, אך אמר לעצמו: מה שאני לא אעשה ימלאו אחרים.

כוח התמדה גדולה היה בו, שידע להתגבר גם על החרב המתהפכת של מלאך-המות. לפני ימים אחדים הייתי בביתו ומצאתי במאור פניו שהאיר לידידים באי ביתו והוא יושב על הכורסא ועובד.

הוא הלך לפני זמנו, אבל מה שהספיק לעשות מזכה אותו בחלק לעולם הבא. הוא לא מת, כי אם נאסף אל עמו, עם כל אלה שעשו למענו ונשארו חרותים בזכרו. פירושו הוא מעין “מצודת ציון” ו“מצודת דוד” בשעתו. אינני רואה לפי שעה פירוש על תנ“ך מתאים יותר לביה”ס מפירושו של של“ג. באוהל שם, ב”עונג שבת" זיכה אותנו במבואות ובשיעורים בתנ"ך, לרגע יצא מאהלו. בתולדות הספרות שלנו ובתולדות הלאומיות מקומו בין אלה, שעבדו ברוח לאומית ובאמונה לאומית – ופה ייזכר שמו לנצח.