אני מנסה להבין כבר הרבה שנים את פשר המעשה ההוא, שעשיתי לקראת יום הולדת שמונה עשרה שלי, בעצם תשע עשרה.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה. שערי הגיע כמעט עד לכתפיים, חום כהה, עם צל ירקרק של זית ובקבוק ירוק. יש שיער כזה. והעיניים? במבט ראשון אומרים עליהן, שהן חומות, אבל אם מביטים היטב רואים את הצבע הירוק ההוא, שמתחתיו מסתתר גם כחול של מים לא ממש עמוקים. באותו זמן הייתה לי גם חולצה של צמר קשמיר, ששרווליה היו קצרים, באותו גוון ירוק, ולבשתי אותה שוב ושוב, כמו שאני נוהגת לעשות, כשאני אוהבת בגד מסוים; כאילו אין בגדים אחרים.

ואל החולצה הזאת לבשתי חצאית שחורה צרה וקצרה, ונעלתי סנדלים שהם ספק נעלים שעקבן לא גבוה, שסגורות רק קדימה, ומאחור מתחברות ברצועה דקה. יכולתי לשמוע את תקתוק וטפוף הליכתי.

היה לי תיק שחור גדול, מעין תיק רופא, אבל הוא היה גדול יותר; הוא היה נפתח באבזם מלמעלה, כדי שאפשר יהיה בבת אחת לראות מה יש בפנים.

באתי לשעורים ולתרגילים, וכבר אז הייתי נרדמת; לא הרבה זמן אחרי שהמרצה היה מתחיל לדבר משהו על השבטים האנגלו־סכסוניים באנגליה, לפני הפלישה הנורמאנית, והקשרים עם הנורווגים, ומה שקרה אחרי הפלישה הנורמאנית. שמעתי את הדיבורים האלה ברקע. נדמה לי, שהיה גם אז איזה מלך וויליאם, כן וויליאם הכובש, שהיה נורמאני. מסתבר, שהנורמאנים הגיעו מצרפת ולא מסקנדינביה. זה מפליא אותי עד היום. קודם הם נדדו לצפון צרפת. ככה הדיבורים האלה הסתובבו לי סביב הראש והזדמזמו. וברשימה הביבליוגרפית היה ספר:THE FEUDAL KINGDOM OF ENGLAND ניסיתי לקרוא בו בספריה, לאחר שעברתי מספר חדרי מבוא, פואייה; אחד מכניס אותך לבא אחריו. עליתי מדרגות, עברתי ספרניות, ולבסוף הספר היה בידי. חיפשתי לי מקום טוב לשבת בו בספריה;שיהיה מספיק אור, לא יותר מדי באמצע, במקום שבו עוברים כמו בתהלוכה, אבל גם לא לגמרי במקום נידח, כי צריך לראות את מה שנעשה. אז או שראיתי היטב את מה שנעשה וגם את נוף המפרץ עם האניות, בייחוד האנייה האדומה, שמגיעה כמעט כל שנה, בחורף, ודברתי עם זה ועם זאת, וקראתי רק מעט על אנגליה האנגלו־סאכסונית והנורמאנית או שלא הרמתי ראש, וקראתי בחריצות, ודי מהר נרדמתי אז החלטתי לקנות את הספר; הזמנתי אותו ברב חשיבות בחנות רצינית, בירושלים, והמוכרת הסתכלה עלי בהערכה, כך נדמה היה לי; ספר בהוצאה אנגלית מכובדת. הספר ישב בביתי, על מדפי, הרבה שנים, עד שיום אחד מישהו [עוד אספר על כך ועליו, אבל לא עכשיו] השפיע עלי למיין קצת את ספרי, ומכרתי אותו לחנות ספרים של יד־שנייה. גם החנות הזאת הייתה בירושלים, אבל ברחוב אחר. נתנו לי רק מעט עבור הספר הזה, והוא נעלם משם מהר מאוד [הלכתי לבקר אותו], ואני כמעט, כמעט ולא הספקתי לקרוא בו. אני מתגעגעת לספר ההוא עם הכריכה הירקרקה שלו, שעליה הייתה מצוירת מפת אנגליה. למדתי גם בשעורים אחרים, לא רק על האנגלו־סאכסונים; הייתה לי מערכת מלאה.

איך שהערב היה יורד, והכוכבים התחילו להתנצנץ, התעוררתי. 

הסתכלתי הרבה בראי, התבשמתי בבושם, שאני ממשיכה לאהוב את ניחוחו; עדין אך נמשך והולך כמו ריח הרקפת. ויצאתי לכוון מועדון הסטודנטים. בעיקר אהבתי את המועדון, שהיה ליד הפקולטה לארכיטקטורה של אז. בצעדים קלילים הייתי נכנסת דרך הפתח החשוך, שבצבצו ממנו רק אורות קטנים, שדמו לחלומות שלי על פתחי בתים.

לפעמים רקדו לצלילי מוסיקה כזו, שהרוקדים מתנועעים במרץ כמעט מבלי לגעת זה בזה, ולפעמים המוסיקה הייתה חרישית ומתגנבת לכמיהות שעד היום לא הצלחתי לברר אם הן אפשריות. ואז הרוקדים רקדו חבוקים. וכך, כשערב אחד הייתי חייכנית וזורחת, תיכף לכניסתי הוא הזמין אותי לרקוד. בחנתי אותו במבט מהיר, וראיתי שאתו אני רוצה לרקוד עוד. גוף זקוף במיוחד, גבוה, משקפי ראיה, מבט מרוכז, אבל לא מדי; הייתה רכות מסוימת במבטו ובקולו. כשהוא פנה אלי, הא עמד ברגליים קצת פשוקות, כמו מלח בים. היה לו סנטר מרובע, נמרץ, ומשקפי הראיה שלו היו עגולים, שיערו חום וגלי ומצחו גבוה. התחלנו לרקוד רקוד שקט, שהולך יחד עם חבוק. “אני דניאל, ואת”. " אני עמליה". “מה את עושה”? " אני סטודנטית ולומדת ארכיאולוגיה־היסטוריה וגיאוגרפיה. “ומה אתה עושה”? “אני לומד בטכניון”. “כן, מה אתה לומד”? “הנדסת מכונות וגם הנדסה גרעינית”. חשבתי לעצמי, שהנה אני רוקדת עם גבר מוכשר כל־כך. התמלאתי הערכה גדולה, בייחוד מפני שאני לא הסתדרתי עם הנוסחאות למחשבות, כל פעם בדקתי מחדש את השתלשלות הנוסחא, ואז הנוסחא הייתה נבנית עוד, בייחוד בפיזיקה, ואני שוב בדקתי אותה מן ההתחלה, ולא יכולתי להתקדם הלאה. הרגלים שלי היו כבולות בחבלים עבים של ספינות, חבלים שקושרים בהן את הספינות למזח. אבל אני רציתי לחשוב מחשבות פיזיקאליות, והנה מישהו שיכול ללמוד את אלה.

“סיימתי את הצבא ואני לומד שנה שנייה. בת כמה את?” “אני כבר די מבוגרת. בקיץ ימלאו לי תשע עשרה”. המשכנו לרקוד כל הערב ההוא, ושלא כמנהגי, עיני לא חפשו אף אחד אחר באותו ערב, והקשיבו לו, ואפילו לא חפשו את הסטודנטים,הרקדנים השחורים, שאהבתי לרקוד איתם, ובייחוד עם מוזס, שהגיע ללמוד כאן מאחד האיים הגדולים שבפתח נהר האמזונס, מוזס שדמה לשירים של הארי בלאפונטה. מוזס רקד בקלילות ולחש כמו שמע את התופים שמתופפים בקצב זרימת המים באמזונס.

נפגשנו פעם או פעמיים בשבוע, ורק באמצע השבוע. ביום שישי הוא היה נוסע לתל־אביב לבית אמו. “אני חייב לנסוע, כדי לא להשאיר את אמי לבדה בימי שבת. אבי נפטר לפני זמן קצר, והם היו כל־כך קשורים, ואין לי אחים. אני בן יחיד”. הרגשתי צער בשבילו, ואמרתי לעצמי, שחייו בבית הוריו היו כל־כך שונים, כנראה, מחיי השוטטות שלי. דמיינתי לעצמי, איך זה לגור בבית כזה, ואיזה ריחות יש שם. “אבי היה רופא, ועדין איש צעיר, יחסית, והוא מת לי בידיים, ככה בבת אחת”.

רציתי שגם לי יהיו, ערבי שישי ושבת, שבהם אפשר ללכת  בצוואר זקוף, כשרוח הבריזה מנפנפת את השיער, ונכנסת אל הנשימה, אבל זה לא קרה, ובינתיים, כך נדמה לי,יש לי איזו יכולת אחרת, אבל זו שקיוויתי לה יותר, לא הגיעה אלי. 

אז הייתה לי שמלה כחולה עם עגולים לבנים די גדולים אחד ליד השני עד שכמעט קשה היה לראות שזו שמלה כחולה ובכל זאת היא נראתה שמלה כחולה. היו לה כפתורים לכל האורך ובאלכסון, בצד הגוף, ונהגתי ללבוש אותה בפגישות עם דניאל. בשמלה הזאת היה לי מראה שחומי. והיא המשיכה להיות איתי גם כשלמדתי פילוסופיה ולא רק על אנגליה הפיאודלית.

בוקר אחד נדברנו ללכת לים. כבר הגיע הקיץ, והלכנו ל’חוף השקט'. זה היה ממש מוקדם בבוקר, קצת אחרי שש בבוקר. בחוף הזה המים שקטים, כי הוא נמצא במפרץ קטן, שנמצא במפרץ גדול יותר, ובנוסף יש שם גם שובר־גלים, שאליו באים שחפים, וגם אני אהבתי לטייל עליו.

במפרץ הקטן הזה היו גם רפסודות עץ, שצפו על פני המים, על־גבי חביות ריקות, שהיו קשורות אליהן, והמים הירקרקים מן האצות שעל החביות, השתכשכו והתהדהדו בקול בטנוני. בחוף הזה היו מפוזרות הרפסודות עד לעומק הים. ומעבר להן היו מצופים, כך שמי שהרחיק לשחות יכול היה לנוח על הרפסודות, כי היו סולמות, וניתן היה לעלות ולשכב, ולהתנדנד עליהן או להאחז באחד המצופים.

כשהלכתי עם דניאל באותו בוקר מוקדם אל החוף הזה כבר היה די חם למרות השעה המוקדמת. שחינו אל אחת הרפסודות הרחוקות, עליתי על אחת מהן, והתיישבתי ברגליים מקופלות אל הצד. דניאל לא עלה אל הרפסודה, הוא רק החזיק בה, כשרגליו בתוך המים, הוא הסתכל אלי, ואמר: “את נראית כמו נימפה”. הוא אמר את זה בקול נמוך, והוא לא ידע, שהוא אמר את החיים, שיבואו לי.

ערב אחד, כשטיילנו בגנים, שאי־אפשר לשכוח, מול נוף המפרץ, שאלתי אותו “נכון שאנחנו נשמור על קשר, ויהיה מה שיהיה”. הוא ענה לי ב“כן”. ואומנם בימים הרבים שבאו, הרהרתי בו, בתחילה בבכי, ועוד לא פענחתי את חידתי.

ובלילות, שבהם הלכנו יחד בדרכים, והוא לווה אותי לביתי, עלינו במדרגות, ועוד עמדנו הרבה רגעים לפני דלת בית הורי. אי־אפשר היה להיפרד. אור הירח הסתובב שם בחלון כמו אור של מגדלור, ואני הייתי כבר שזופה, אבל לא הבנתי איך זה, שהוא לא פוגש אותי ביום שישי וביום שבת. כל־כך רציתי, אבל לא. ולא הפסקתי לקוות, שהנה הפעם הוא יישאר. ובימי חמישי הייתי נכנסת בשקט ובעצב הביתה, ושם בחושך, שם בפנים, במרחק של שני צעדים, חכתה לי אמי, ובלחש בלחש, אמרה לי “הוא רק רוצה לנצל אותך. יש לו מישהי אחרת בתל־אביב, בסופי שבוע”. מאחור היה מציץ אבי, ובמבט הפראי של עיניו חזר על הדברים האלה.

וערב אחד, ערב קיצי של חודש יולי, ערב שבו אפשר לשמוע ממרחקים גדולים שמעבר לים את שירתם של בוצרי הענבים השחורים באיטליה, שרואים דרך גגות סוכותיהם את נצנוץ הכוכבים, לבשתי חולצה ירקרקה.

זה היה גם ערב יום הולדתי התשע עשרה, ואמרתי לדניאל אהובי, שבא לקראתי, ופגש אותי תחת פנס הרחוב, שיותר לא אפגוש אותו, ויותר לא פגשתי אותו, והוא לא שאל, והוא פנה אחורה והלך.

אחרי הקיץ הגיע חודש ספטמבר, והוא שלח אלי כרטיס ברכה לראש השנה, ואני כל כך הסתחררתי מן השמחה, ואני השבתי בכרטיס ברכה משלי.  ונזכרתי, שהוא לא פגש אותי בימי שישי ושבת.

הלכתי לבית הדואר הגדול, בית אבן מנדטורי, שאז היה בעיר התחתית ליד המשטרה, וחיפשתי את כרטיס הברכה, ששלחתי לו. חיפשתי בין אלפי המכתבים האחרים, והאיש, שעבד בדואר, אמר לי בקול אבהי “תני לו להנות מ’השנה טובה' שלך”. לרגע חשבתי להרפות, אבל המשכתי בחיפושים עד שמצאתי.

פברואר 2003, מרץ 2003, יוני 2003, יולי 2003, אוגוסט 2005