אני מנסה להבין כבר הרבה שנים את פשר המעשה ההוא, שעשיתי לקראת יום הולדת שמונה עשרה שלי, בעצם תשע עשרה.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה. שערי הגיע כמעט עד לכתפיים, חום כהה, עם צל ירקרק של זית ובקבוק ירוק. יש שיער כזה. והעיניים? במבט ראשון אומרים עליהן, שהן חומות, אבל אם מביטים היטב רואים את הצבע הירוק ההוא, שמתחתיו מסתתר גם כחול של מים לא ממש עמוקים. באותו זמן הייתה לי גם חולצה של צמר קשמיר, ששרווליה היו קצרים, באותו גוון ירוק, ולבשתי אותה שוב ושוב, כמו שאני נוהגת לעשות, כשאני אוהבת בגד מסוים; כאילו אין בגדים אחרים.

ואל החולצה הזאת לבשתי חצאית שחורה צרה וקצרה, ונעלתי סנדלים שהם ספק נעלים שעקבן לא גבוה, שסגורות רק קדימה, ומאחור מתחברות ברצועה דקה. יכולתי לשמוע את תקתוק וטפוף הליכתי.

היה לי תיק שחור גדול, מעין תיק רופא, אבל הוא היה גדול יותר; הוא היה נפתח באבזם מלמעלה, כדי שאפשר יהיה בבת אחת לראות מה יש בפנים.

באתי לשעורים ולתרגילים, וכבר אז הייתי נרדמת; לא הרבה זמן אחרי שהמרצה היה מתחיל לדבר משהו על השבטים האנגלו־סכסוניים באנגליה, לפני הפלישה הנורמאנית, והקשרים עם הנורווגים, ומה שקרה אחרי הפלישה הנורמאנית. שמעתי את הדיבורים האלה ברקע. נדמה לי, שהיה גם אז איזה מלך וויליאם, כן וויליאם הכובש, שהיה נורמאני. מסתבר, שהנורמאנים הגיעו מצרפת ולא מסקנדינביה. זה מפליא אותי עד היום. קודם הם נדדו לצפון צרפת. ככה הדיבורים האלה הסתובבו לי סביב הראש והזדמזמו. וברשימה הביבליוגרפית היה ספר:THE FEUDAL KINGDOM OF ENGLAND ניסיתי לקרוא בו בספריה, לאחר שעברתי מספר חדרי מבוא, פואייה; אחד מכניס אותך לבא אחריו. עליתי מדרגות, עברתי ספרניות, ולבסוף הספר היה בידי. חיפשתי לי מקום טוב לשבת בו בספריה;שיהיה מספיק אור, לא יותר מדי באמצע, במקום שבו עוברים כמו בתהלוכה, אבל גם לא לגמרי במקום נידח, כי צריך לראות את מה שנעשה. אז או שראיתי היטב את מה שנעשה וגם את נוף המפרץ עם האניות, בייחוד האנייה האדומה, שמגיעה כמעט כל שנה, בחורף, ודברתי עם זה ועם זאת, וקראתי רק מעט על אנגליה האנגלו־סאכסונית והנורמאנית או שלא הרמתי ראש, וקראתי בחריצות, ודי מהר נרדמתי אז החלטתי לקנות את הספר; הזמנתי אותו ברב חשיבות בחנות רצינית, בירושלים, והמוכרת הסתכלה עלי בהערכה, כך נדמה היה לי; ספר בהוצאה אנגלית מכובדת. הספר ישב בביתי, על מדפי, הרבה שנים, עד שיום אחד מישהו [עוד אספר על כך ועליו, אבל לא עכשיו] השפיע עלי למיין קצת את ספרי, ומכרתי אותו לחנות ספרים של יד־שנייה. גם החנות הזאת הייתה בירושלים, אבל ברחוב אחר. נתנו לי רק מעט עבור הספר הזה, והוא נעלם משם מהר מאוד [הלכתי לבקר אותו], ואני כמעט, כמעט ולא הספקתי לקרוא בו. אני מתגעגעת לספר ההוא עם הכריכה הירקרקה שלו, שעליה הייתה מצוירת מפת אנגליה. למדתי גם בשעורים אחרים, לא רק על האנגלו־סאכסונים; הייתה לי מערכת מלאה.

איך שהערב היה יורד, והכוכבים התחילו להתנצנץ, התעוררתי. 

הסתכלתי הרבה בראי, התבשמתי בבושם, שאני ממשיכה לאהוב את ניחוחו; עדין אך נמשך והולך כמו ריח הרקפת. ויצאתי לכוון מועדון הסטודנטים. בעיקר אהבתי את המועדון, שהיה ליד הפקולטה לארכיטקטורה של אז. בצעדים קלילים הייתי נכנסת דרך הפתח החשוך, שבצבצו ממנו רק אורות קטנים, שדמו לחלומות שלי על פתחי בתים.

לפעמים רקדו לצלילי מוסיקה כזו, שהרוקדים מתנועעים במרץ כמעט מבלי לגעת זה בזה, ולפעמים המוסיקה הייתה חרישית ומתגנבת לכמיהות שעד היום לא הצלחתי לברר אם הן אפשריות. ואז הרוקדים רקדו חבוקים. וכך, כשערב אחד הייתי חייכנית וזורחת, תיכף לכניסתי הוא הזמין אותי לרקוד. בחנתי אותו במבט מהיר, וראיתי שאתו אני רוצה לרקוד עוד. גוף זקוף במיוחד, גבוה, משקפי ראיה, מבט מרוכז, אבל לא מדי; הייתה רכות מסוימת במבטו ובקולו. כשהוא פנה אלי, הא עמד ברגליים קצת פשוקות, כמו מלח בים. היה לו סנטר מרובע, נמרץ, ומשקפי הראיה שלו היו עגולים, שיערו חום וגלי ומצחו גבוה. התחלנו לרקוד רקוד שקט, שהולך יחד עם חבוק. “אני דניאל, ואת”. " אני עמליה". “מה את עושה”? " אני סטודנטית ולומדת ארכיאולוגיה־היסטוריה וגיאוגרפיה. “ומה אתה עושה”? “אני לומד בטכניון”. “כן, מה אתה לומד”? “הנדסת מכונות וגם הנדסה גרעינית”. חשבתי לעצמי, שהנה אני רוקדת עם גבר מוכשר כל־כך. התמלאתי הערכה גדולה, בייחוד מפני שאני לא הסתדרתי עם הנוסחאות למחשבות, כל פעם בדקתי מחדש את השתלשלות הנוסחא, ואז הנוסחא הייתה נבנית עוד, בייחוד בפיזיקה, ואני שוב בדקתי אותה מן ההתחלה, ולא יכולתי להתקדם הלאה. הרגלים שלי היו כבולות בחבלים עבים של ספינות, חבלים שקושרים בהן את הספינות למזח. אבל אני רציתי לחשוב מחשבות פיזיקאליות, והנה מישהו שיכול ללמוד את אלה.

“סיימתי את הצבא ואני לומד שנה שנייה. בת כמה את?” “אני כבר די מבוגרת. בקיץ ימלאו לי תשע עשרה”. המשכנו לרקוד כל הערב ההוא, ושלא כמנהגי, עיני לא חפשו אף אחד אחר באותו ערב, והקשיבו לו, ואפילו לא חפשו את הסטודנטים,הרקדנים השחורים, שאהבתי לרקוד איתם, ובייחוד עם מוזס, שהגיע ללמוד כאן מאחד האיים הגדולים שבפתח נהר האמזונס, מוזס שדמה לשירים של הארי בלאפונטה. מוזס רקד בקלילות ולחש כמו שמע את התופים שמתופפים בקצב זרימת המים באמזונס.

נפגשנו פעם או פעמיים בשבוע, ורק באמצע השבוע. ביום שישי הוא היה נוסע לתל־אביב לבית אמו. “אני חייב לנסוע, כדי לא להשאיר את אמי לבדה בימי שבת. אבי נפטר לפני זמן קצר, והם היו כל־כך קשורים, ואין לי אחים. אני בן יחיד”. הרגשתי צער בשבילו, ואמרתי לעצמי, שחייו בבית הוריו היו כל־כך שונים, כנראה, מחיי השוטטות שלי. דמיינתי לעצמי, איך זה לגור בבית כזה, ואיזה ריחות יש שם. “אבי היה רופא, ועדין איש צעיר, יחסית, והוא מת לי בידיים, ככה בבת אחת”.

רציתי שגם לי יהיו, ערבי שישי ושבת, שבהם אפשר ללכת  בצוואר זקוף, כשרוח הבריזה מנפנפת את השיער, ונכנסת אל הנשימה, אבל זה לא קרה, ובינתיים, כך נדמה לי,יש לי איזו יכולת אחרת, אבל זו שקיוויתי לה יותר, לא הגיעה אלי. 

אז הייתה לי שמלה כחולה עם עגולים לבנים די גדולים אחד ליד השני עד שכמעט קשה היה לראות שזו שמלה כחולה ובכל זאת היא נראתה שמלה כחולה. היו לה כפתורים לכל האורך ובאלכסון, בצד הגוף, ונהגתי ללבוש אותה בפגישות עם דניאל. בשמלה הזאת היה לי מראה שחומי. והיא המשיכה להיות איתי גם כשלמדתי פילוסופיה ולא רק על אנגליה הפיאודלית.

בוקר אחד נדברנו ללכת לים. כבר הגיע הקיץ, והלכנו ל’חוף השקט'. זה היה ממש מוקדם בבוקר, קצת אחרי שש בבוקר. בחוף הזה המים שקטים, כי הוא נמצא במפרץ קטן, שנמצא במפרץ גדול יותר, ובנוסף יש שם גם שובר־גלים, שאליו באים שחפים, וגם אני אהבתי לטייל עליו.

במפרץ הקטן הזה היו גם רפסודות עץ, שצפו על פני המים, על־גבי חביות ריקות, שהיו קשורות אליהן, והמים הירקרקים מן האצות שעל החביות, השתכשכו והתהדהדו בקול בטנוני. בחוף הזה היו מפוזרות הרפסודות עד לעומק הים. ומעבר להן היו מצופים, כך שמי שהרחיק לשחות יכול היה לנוח על הרפסודות, כי היו סולמות, וניתן היה לעלות ולשכב, ולהתנדנד עליהן או להאחז באחד המצופים.

כשהלכתי עם דניאל באותו בוקר מוקדם אל החוף הזה כבר היה די חם למרות השעה המוקדמת. שחינו אל אחת הרפסודות הרחוקות, עליתי על אחת מהן, והתיישבתי ברגליים מקופלות אל הצד. דניאל לא עלה אל הרפסודה, הוא רק החזיק בה, כשרגליו בתוך המים, הוא הסתכל אלי, ואמר: “את נראית כמו נימפה”. הוא אמר את זה בקול נמוך, והוא לא ידע, שהוא אמר את החיים, שיבואו לי.

ערב אחד, כשטיילנו בגנים, שאי־אפשר לשכוח, מול נוף המפרץ, שאלתי אותו “נכון שאנחנו נשמור על קשר, ויהיה מה שיהיה”. הוא ענה לי ב“כן”. ואומנם בימים הרבים שבאו, הרהרתי בו, בתחילה בבכי, ועוד לא פענחתי את חידתי.

ובלילות, שבהם הלכנו יחד בדרכים, והוא לווה אותי לביתי, עלינו במדרגות, ועוד עמדנו הרבה רגעים לפני דלת בית הורי. אי־אפשר היה להיפרד. אור הירח הסתובב שם בחלון כמו אור של מגדלור, ואני הייתי כבר שזופה, אבל לא הבנתי איך זה, שהוא לא פוגש אותי ביום שישי וביום שבת. כל־כך רציתי, אבל לא. ולא הפסקתי לקוות, שהנה הפעם הוא יישאר. ובימי חמישי הייתי נכנסת בשקט ובעצב הביתה, ושם בחושך, שם בפנים, במרחק של שני צעדים, חכתה לי אמי, ובלחש בלחש, אמרה לי “הוא רק רוצה לנצל אותך. יש לו מישהי אחרת בתל־אביב, בסופי שבוע”. מאחור היה מציץ אבי, ובמבט הפראי של עיניו חזר על הדברים האלה.

וערב אחד, ערב קיצי של חודש יולי, ערב שבו אפשר לשמוע ממרחקים גדולים שמעבר לים את שירתם של בוצרי הענבים השחורים באיטליה, שרואים דרך גגות סוכותיהם את נצנוץ הכוכבים, לבשתי חולצה ירקרקה.

זה היה גם ערב יום הולדתי התשע עשרה, ואמרתי לדניאל אהובי, שבא לקראתי, ופגש אותי תחת פנס הרחוב, שיותר לא אפגוש אותו, ויותר לא פגשתי אותו, והוא לא שאל, והוא פנה אחורה והלך.

אחרי הקיץ הגיע חודש ספטמבר, והוא שלח אלי כרטיס ברכה לראש השנה, ואני כל כך הסתחררתי מן השמחה, ואני השבתי בכרטיס ברכה משלי.  ונזכרתי, שהוא לא פגש אותי בימי שישי ושבת.

הלכתי לבית הדואר הגדול, בית אבן מנדטורי, שאז היה בעיר התחתית ליד המשטרה, וחיפשתי את כרטיס הברכה, ששלחתי לו. חיפשתי בין אלפי המכתבים האחרים, והאיש, שעבד בדואר, אמר לי בקול אבהי “תני לו להנות מ’השנה טובה' שלך”. לרגע חשבתי להרפות, אבל המשכתי בחיפושים עד שמצאתי.

פברואר 2003, מרץ 2003, יוני 2003, יולי 2003, אוגוסט 2005

רציתי לספר על כמה עניינים, ואיך זה התחיל, או נכון יותר נמשך. כשלמדתי פילוסופיה, רציתי לשבת וללמוד לבחינות, וכל הזמן מחשבותי טסו, ואפילו חשבתי, שאולי כדאי שאקשור את עצמי לכורסתי הגדולה, אבל אני כרכתי את שעון היד שלי למסעד הימני של כורסתי הגדולה, כאילו השעון נמצא על היד הימנית שלי, וכך יכולתי לראות טוב יותר את השעה, אבל לא להתרגש כל־כך מן השעון. למדתי אז לבחינות; בייחוד לשיעור ‘מבוא לפילוסופיה יוונית’, והייתי צריכה לקרוא בכמה מן הדיאלוגים של סוקראטס, שאסף אפלטון, שהרי סוקראטס היה אדם של תורה שבעל־פה. אנשים כאלה צריכים לדבר על הדברים, לדבר. קשה היה לי לשבת ולקרוא ולכתוב. ניסיתי לעמוד, אבל הרגליים התעייפו. שמעתי, שעגנון היה עומד וכותב אל העמוד על מעין דוכן של בתי־כנסת ובתי־מדרש. והלכתי וקניתי לי דוכן תפילה בירושלים אצל נגר אחד, שזו הייתה המומחיות שלו, ודוכני תפילה היו מוצגים מחוץ לנגריה שלו זה ליד זה, ונדף מהם ריח עץ שאני נמשכת להריח מקרוב.

אחרי הדיאלוגים האלה יכול היה ללכת הלב ולא רק הראש, שהרי אלה היו שיחות בין סוקראטס לתלמידיו; נערים ואנשים. ואני לא קבלתי עול, שום עול, בייחוד לא של עצמי. ואיך אני קוראת בספרים? כמה מלים ראשונות או כמה דפים ואז בקפיצות למקום אחר ולסוף ולהתחלה ולאמצע ולמבוא: מין פאזל. אז למה לא עשיתי את זה אז? למה התעקשתי לקרוא מן ההתחלה ועד לסוף? נו, ואם התעקשתי, נרדמתי על אותה כורסא נוחה, שהייתה מרופדת בבד של קטיפה רכה עם דוגמאות של פרחים חומים בהירים וכהים יותר.

את הכורסא הזאת, קניתי מאיזה רפד, כשהיא עמדה לפני חנותו מתחת לעץ, ברחוב של יהודים חרדים. לא רחוק משם גרתי פעם, ואפשר היה לראות מהמרפסת את הים. נדמה לי, שמהפה של הרפד הזה, שלא היה דתי, נדף ריח של אלכוהול, והוא היה רזה, העיניים היו פעורות והשיער כמעט האפיר לגמרי.  בהתחלה הוא לא הסכים למכור לי את הכורסא, וטען שהיא נמצאת אצלו רק לריפוד, ופתאום הוא הסכים למכור לי אותה. אני לא יכולה להיזכר איך לקחתי אותה משם, שהרי היא די גדולה: יש לי חורים כאלה בזיכרון. כמו שפעם קניתי רהיטים משומשים בירושלים; כל מיני ארוניות ושולחנונים וקולב מעניין, ומצאתי עצמי עומדת עם כל אלה על המדרכה הצרה, לא רחוק כל־כך מהשוק, ומבית־חולים ‘שערי־ צדק’ הישן, וגרתי אז באילת, והיה לי כרטיס טיסה מוכן, ואיך הגעתי עם כל אלה הביתה? הגעתי. 

אז הכורסא הגדולה שלי נמצאת במטבח שלי, המואר באור גדול, ומי שצריך מקום רך מתיישב בה, ומשעין את הראש על מסעד הגב הגבוה, אבל הידיות קצת מתנדנדות, בגלל איזה מסמר שיוצא בכל פעם מהמקום. 

ניסיתי לעקוב בדיאלוג ‘פרוטאגוראס’ אחרי הברור של מהות ‘הסגולה הטובה’ [ARETE], וככל שניסיתי, הידיעות, ההבנות והמציאויות חמקו ממני. ניסיתי לדוג אותן, ונשארתי עם מחשבות של ערפילים, אבל לא ברור אם הם דמו יותר לערפילי הבוקר המוקדם או לערפילי לילה, במיוחד כשנוסעים על כביש החוף, ורוח צדדית, שבאה מן הים, נושבת, ומנסה להסיט את המכונית קצת מזרחה, ביחוד שם, היכן שרואים את אורות הבתים שם למעלה, בזכרון־יעקב. 

והייתי עייפה. גרתי אז בשכונה שיושבת על אחד מרכסי הכרמל, ומביטה אל ואדי, שעוקף את הבתים, בעצם מתפתל ביניהם, והוא מלא בעצי אורן בחלקו העליון ועצי כליל החורש, שפורחים באביב בורוד, בחלקו התחתון. כאן אצלי בגינה נטעתי עץ כליל החורש, וחיכיתי לפרחים באביב, והנה פרחו להם פרחים לבנים; גם בין העצים יש לבקנים.

לא היו לי דלתות בין החדרים, אף שרציתי כל־כך. עד היום לא ברור לי, למה לא התקנתי אותן. לא הייתה לי ספה, ולא היו לי כורסאות, והרי ראיתי את מה שהייתי רוצה, שיהיה שלי: ספות וכורסא שבסיס הבד שלהן היה שחור בוהק, שחור של לכה סינית, ועליו היו מודפסים ומאירים פרחים בצבעי בורדו, כחול, ירוק ולבן, כמו בגן בוטאני בצל, ועמדתי מול חלון הראוה, והסתכלתי על הרהיטים האלה, ודמיינתי לעצמי, איך זה יכול היה להיות, כשיש בבית ספות כאלה, שדומות לגינה יפנית.

כל זה היה בסלון, שהיה לי אז בבית ההוא שעל אותו מורד של הכרמל. הסלון היה מואר באור צפוני־מזרחי וגם קצת מערבי, אור שמביא איתו אדים דקיקים של ערפל, שהגיעו גם מן הים, ונכנסו לסלון הזה, ואם רצו לשבת שם, ישבו על כורסאות נצרים עגולות, שביניהן עמד שולחן עגול. במשך הרבה זמן לא הייתה לשולחן זכוכית, ואם רצו להניח משהו על השולחן, אז שמו על הרצפה או על המדף שהיה קרוב לרצפה, שהיה לשולחן הנצרים הזה. אחר־כך הזמנתי לשולחן הזה זכוכית עגולה ומשוריינת, והייתי גאה בזכוכית.

במרפסת, שהייתה לפני הסלון, ופנתה לכוון הצפוני ההוא, עמדו עציצי חרס, ואחד מהם, שהיה גדול במיוחד היה מחרס שחור. ובאדמת העציצים לא גדל, מה שאני שתלתי או זרעתי, אלא מה שהתעופף; במיוחד הגיעו למרפסת, ופרחו פרחים ריחניים, שצבעם כתום ולבן, שדמו לכרכומים, אבל הם לא היו כרכומים.

ואני ישבתי בכורסתי הגדולה, שעמדה בחדר הקטן ביותר, שפנה  דרומה אל חורשת עצי האורן הצפופים, אבל קרני שמש של אחר צהריים בכל זאת הצליחו להיכנס לחדר הזה. זה היה זמן של סוף האביב, עונת הבחינות, והייתה עדיין קרירות באוויר וגם הרבה חמצן בגלל העצים וריח האורנים. התמסרתי לשמש, הבטתי בשעון, קראתי בדיאלוגים בספר הקטן, שכרוך בכריכה אדומה, שהרי כל כתבי אפלטון בעברית כרוכים בשלושה ספרים קטנים ועבים, שכריכתם אדומה.  רשמתי את הערותיי בתוך הספר בשוליים, בעפרון, לפעמים גם בעט, ודי במהירות נרדמתי, וכשהתעוררתי ראיתי שעבר כך וכך זמן, ושוב התקדמתי בדיאלוגים, אבל כבר שכחתי, את מה שקראתי קודם, ושוב נרדמתי.

[פרק I]

אני אפילו כמעט לא מעיזה לגעת בחרוז הכתום, ששוכב לו באחת ממגרותי הקטנות. במגרה שבה נמצאים חפצים קטנים, שכבר זנחתי אותם: מיני צמידים שכבר מעלים ירוקת, שעונים שצריך להחליף בהם את הסוללה, אבל אי־אפשר, כי הם מזכירים לי טעם של דמעות לחות וגם שרשראות קרועות בעיקר מכסף אך גם מזהב, כי גם הן מזכירות לי, ובמקומן בא גומי תחתונים שחור, שנושא עליו את התליונים היפים.

הגומי הזה לא מזכיר לי, וחוץ מזה אפשר למתוח אותו, ואז להסתכל על החמדה הזאת בעיניים שלי, ולא רק שאחרים יסתכלו.

אז החרוז הכתום הוא מפלסטיק שקוף, ולמרות זאת מתנצנצות בתוכו להבה ובועות כאילו היה מזכוכית או אולי אבן חן, אבל לא, החרוז הזה הוא מפלסטיק. אולי ההתנצנצות של החרוז הבודד הזה באה לו מהמקום, שממנו הוא הגיע אלי. קבלתי אותו מאישה ערביה, שידעה כשפים. באתי אליה בנסיעה של יותר משעה, והגעתי לעיר, שגרתי בה פעם, והיא כבר זיכרון מתרחק, ואני לא תמיד בטוחה, שזה אכן היה. באתי אליה לבקש ממנה, שתכשף את עדן אלי, ושהוא לא יעלם לי, ולא ידעתי מה אני עושה, מה אני מעוללת לעצמי. או שאולי הייתי צריכה לבקש משהו שהיה קרוב יותר, למה שהייתי זקוקה לו. אז עדין לא העזתי לבקש לעצמי משהו קרוב לגופי, משהו מנחם. להיפגש עם עדן פירושו היה להתמסר בזעקה, שרק אני שמעתי אותה, ולא לדעת מתי אראה אותו עוד. 

וככה זה נמשך לו שבע שנים. שאולי אפשר להגיד עליהן שהיו שבע שנים רעות. הוא היה מתקשר כעבור שבועיים, שלושה, בקול קטן, ובקול הזה אפשר היה לשמוע רטטים וקפיצות של שמחה, שהרי הוא כבר הבין עד כמה אני מחכה לו, ואני חושבת, שהוא שמע בקולי, את מה שניסיתי להסתיר. לפעמים הוא היה מוסיף ושואל “חשבת שאני אעלם לך? לא. אני לא נעלם. אני לא מסיים קשרים”. ואני בתמימות ראיתי בדבור הזה הבטחה מתוקה, משכרת ומעוררת שאלות רחוקות ועמומות. כן, היו גם מקרים, שבהם לא יכולתי להמתין את כל הזמן הזה, והתקשרתי אליו לפני־כן, ואז הוא היה עונה ביבושת, ובאמצע השיחה מנתק או אומר, שאין לו זמן, או שהיה מנתק עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה.  במקום להתרחק מהאיש הזה, צימאוני להכיר אותו עוד גבר, ושערותיי דברו במקומי, והתחילו לקמול כלומר לאבד מהברק, וליפול בסדר אחר.

ואני הלכתי אל האישה הערבייה, שעשתה כשפים, שקבלה את לקוחותיה בבית בשרון. הבית היה ליד שדות קרובים ורחוקים. 

ואני ישבתי לי, וחיכיתי לתורי אצל המכשפה. התחלתי להסתכל פעם ואחר־כך עוד ועוד פעמים בטלפון הנייד שלי. אני זוכרת, שאמרתי לעצמי, שהייתי רוצה הוכחה להצלחת הכישוף שיבוא; שעדן יתקשר אלי.

היום אני יודעת, שאילו הוא היה מתקשר הייתי מרגישה שביעות רצון טווסית, אבל זה לא קורה לי, איכשהו מדי פעם אני מתקרבת לזה, אבל לא, והטלפון הקטן לא צלצל.

התחלתי לשמוע קולות של תזוזה מהחדר שבו ישבה המכשפה, והדלת נפתחה, ושתי נשים יצאו משם, אחת מהן צעירה, והן דברו בהתלהבות על איזו אש, שדלקה שם בחדר. מיד קיוויתי, שגם אני אראה את האש.

נכנסתי ברגלים כושלות וגרון מתייבש. היא שאלה אותי בקול תקיף; “למה באת”? אמרתי לה, " אני לא רוצה, שהוא יעזוב אותי אף פעם."

היום אני כבר מבינה, שהייתי צריכה לבקש אחרת, למשל; “אני רוצה שהוא, יפגוש אותי כך וכך פעמים, ויישאר איתי כך וכך שעות”.

עכשיו אני כבר יודעת, שצריך לדעת לבקש, וגם לדעת לשאול את עצמנו, מה אנחנו רוצים. והיא, המכשפה, נתנה לי חרוז כתום, שהוציאה מתוך סמרטוט, שהיה בלהבה, שדלקה בתוך ניירות על השולחן. היא הוציאה את החרוז מתוך האפר, ואני תליתי אותו על צווארי, כשהוא שזור על אותו גומי תחתונים שחור, ונשאתי אותו איתי, ואת עדן המשכתי לראות בשנים שבאו. עד שיום אחד הנחתי את החרוז הכתום הזה באותה מגרה קטנטנה, שאני רוב הזמן לא זוכרת, איפה היא נמצאת; ואני נתקלת בה במקרה, ושוב שוכחת. רק לאחרונה השחלתי שוב את החרוז, וענדתי אותו, ‘כי מה? הוא בסך הכל חרוז, מה כבר יכול להיות’, אבל די מהר החזרתי אותו, ושוב איבדתי אותו.

[פרק II] / הפגישה הראשונה איתו 

זהו ספור על גבר אחד, על איש, שלא הסכים לעזור בצורה בלתי נתפסת לנער אחד שנקלע, אחרי שיוצאים ממעגן הקישון, ללב ים עם הגלשן שלו, כי “הוא היה צריך לחשוב על מה שהוא עושה”. בשום אופן הוא לא הסכים, ואני אהבתי אותו כל־כך, עד שכמעט יצאה נשמתי. רק ברגע האחרון בלמתי את אהבתי הנוראה, והלכתי, ובקשתי לי אורכה, ולקחתי לי עוד רגע אחרון. ולא ממש בטוח שיש אפשרות לעוד זמן בעניין הזה, כי כשרק התקרבתי אל ספינתו, והייתי בטוחה, שהוא לא נמצא שם, כי מרחוק הכול נראה היה סגור, אבל כשבכל זאת התקרבתי, כדי לצלם במצלמה הדיגיטאלית החדשה שלי, שבה אפשר לראות את התמונות מיד ומיד אחר־כך, לפתע ראיתי אותו, כשהוא עסוק, וכנראה עומד על אחת המדרגות המובילות לתוכי הספינה, ואז כיליותי התחילו לרטוט מעלה ומטה, במעין הודעה, שהנה אם אעשה צעד אחד קדימה, רק צעד, הן תקרוסנה ודי. הפעם הבנתי את זה, והלכתי אחורה, חזרתי למכוניתי, התנעתי, ובמהירות הלכתי משם, והצלתי את עצמי. אז אם אני בודקת היטב, ושואלת על מה שהיה שם, ולמה אהבתי כל־כך, עדין לא מצאתי את התשובה.

ההתאהבות הזאת קרתה בבחינת משהו שחושבים עליו, והוא מגשים את עצמו. לפני כמה שנים, כשכבר לא הייתי נשואה יותר, וכבר גרתי במקום אחר, תחת שמים אחרים, וכבר ראיתי את הירח והשמש זורחים מתוך ומעבר לכרמל, כשתהיתי לעצמי בקלילות מסוימת, במעין הרגשת קוריוז, שאיך זה להיות מאהבת של גבר נשוי, ובהתפעמות עצמית ובסחרור קל כתבתי באנגלית, אולי כדי להרחיק את המחשבות על מה שיכול להתרחש, שהרי די קשה לי לחשוב באנגלית, את השיר הזה, את השיר, `The Concubine dir=“rtl”>` ‘הפילגש’. הכנסתי את השיר לאחת ממגרותי הרבות. ראיתי את השיר הזה פעם ועוד פעם, כשניסיתי לסדר את המגרות, ואז הוא נעלם במעמקים הנרחבים של ניירותי, שחלקם ארוז בקופסאות קרטון כחולות של מים מינרליים וחלקם במזוודות ישנות בדגם פפיטה. אני יודעת, שאני עוד אחפש אותו, ואולי גם אמצא, אבל אני שואלת את עצמי, איך יכולתי לחשוב את השיר הזה בשאננות, שהרי חשבתי במהירות האור, וכתבתי את השיר אולי במהירות הקול, ולא תיארתי לעצמי אילו חיים יומיומיים אחיה עם המחשבות שהגיתי.

יום אחד קבעתי פגישה עם גבר, שדברתי אתו בטלפון הנייד שלו. השיחה הייתה קצרה, לאחר שהוא השאיר לי הודעה. מספר הטלפון שלו, נחקק אצלי מייד עד שלפעמים לא יכולתי להבדיל בינו לבין המספר שלי, ולפעמים לא היה ברור לי, למי אני מחייגת.

את הדבור הקצר שלו לוותה לחישה. הוא אמר לי,' אני נשוי, אבל אני כבר גר בספינה שלי, ביאכטה שלי'. הדיבורים האלו עוררו אצלי התרגשות ותקווה, שהנה חלומי עומד להתגשם, שאולי אוכל לחיות בתוך ספינה, ליד גבר שיאהב אותי. דמיוני הפליג לו.

קבענו להיפגש, כשהיה קיץ, בבית קפה מבודד, שנמצא בין העצים שעל ההר. השעה, שבה קבענו להיפגש, הייתה, כשמתחיל קצת להחשיך, אבל יש עוד אור בקצה האופק, מעל לים במערב. לבית הקפה הזה יש מרפסת, שמשקיפה לאותו ים, וצמחים מטפסים על עמודי המרפסת הזאת. כשהגעתי הוא כבר ישב צמוד למעקה, הוא נראה לי קצת שקוע בתוך הספסל, שעליו הוא ישב. ואני ראיתי לפני גבר שזוף כמעט צרוב שמש, ראשו מגולח כמו של פיראט מודרני, כמו שראיתי אחר־כך בסרט ' לשבור את הגלים', כשגבורת הסרט יצאה על גבי ספינה קטנה אל האנייה הגדולה, שעגנה הרחק מהמפרץ הקטן במים העמוקים,היכן שהמים כבר מתחילים, אבל רק מתחילים להיות כחולים־סגולים, וכבר מרגישים את הבדידות והמרחבים. מי שהשיט את הספינה הקטנה הזהיר אותה מפני הפיראטים, תוך שהוא מצלצל בפעמון ספינתו הקטנה, והיא לא שמעה לאזהרות, והיא חזרה משם בגב קרוע ורגליים כושלות, והילדים ברחוב רצו אחריה, והיא נפלה, ולא יכלה לקום.

עיניו הקטנות התרוצצו וצבען ירוק־אפור עם רמז לכחול. הלסת התחתונה מוטית מעט כלפי מעלה, כמו מנסה לדוג. הוא קם, וראיתי, שגבהו בינוני, כתפיו רחבות כמו של מי שרגיל בעבודה. הוא הושיט לי יד מסוקסת, וגם אני החזרתי לו יד מסוקסת. הוא חייך אלי בביישנות, שנגעה בי.

[פרק III] בבית־הקפה

הוא סיפר לי, שאשתו היא פסיכולוגית, וכי עכשיו היא נמצאת בהלסינקי, בכנס של פסיכולוגים. התפלאתי לשמוע את נימת הקול, שבה הוא דבר עליה. אמרתי לעצמי בלבי ובשקט, שזה לא מתאים לגבר, שהוא בפרוד ובפרוד כזה, כשהוא כבר גר מחוץ לבית, לדבר כך על אשתו, שהיא ש־־־־־ם, הרחק, ומצד שני היו גם כעס ותלונה בקולו, שאיך זה, שהיא השאירה אותו. שאלתי אותו: “מתי היא חוזרת”? עיניו נעצרו משיטוטיהן הבלתי פוסקים, והפה נפתח מעט כמו בתימהון, והוא אמר: “אני לא יודע”. הוא אמר את זה בבהלה של ילד עזוב.  התגובה הזאת עוררה אצלי חמלה אימהית.

הוא ספר לי: “את לא יודעת, מאיפה היא אספה אותי. הייתי זרוק לגמרי. חייתי על הספינה, לא אכלתי בצורה מסודרת, ישנתי בבגדים”.  אני יכולה לדמיין אותו ישן על ספסל הסיפון, מכורבל כמו ילד, שצריך לכסות אותו, ומתנדנד על הגלים. פעמון קטן התחיל לצלצל לי, אבל התעלמתי, והפעמון הזה עורר אותי לחשוב:“איך הוא יכול בלעדיה, הרי גם עכשיו הוא על הספינה, ואז הוא היה צריך להיות ‘זרוק’, ואני רואה לפני גבר, שבגדיו נקיים ומגוהצים, והוא נראה שבע ולא עייף”. ואני ‘שמתי הצידה’ את הפעמון  הזה.

כששאלתי אותו, במה הוא עוסק, הוא ענה: “אני מהנדס, שעובד בניהול עבודות מסוכנות שקשורות במכונות”.

כל אותו זמן עיניו הקטנות התרוצצו במהירות, ובחנו אותי כאילו הייתי מערכת משאבות, שצריך ללמוד את דרך הפעלתן, ולא תיארתי לעצמי כמה הוא לומד.

החושך התחיל לרדת על בית הקפה הזה, והאורות במרפסת בית הקפה היו חלשים, וכמו יוצאים מבין הצמחים, שטיפסו על העמודים. באור החלש הזה ראיתי חיוך, שנראה שיש בו ביישנות, וזה עוד חיזק את החמלה, שחשתי אליו, חמלה שמאחוריה בצבצו שאלות, ואני הדפתי אותן.

הוא סיפר, שיש לו שני ילדים, והם כבר לא בבית.

התחיל להיות מאוחר, והיינו כמעט היחידים בבית הקפה הזה, וידעתי שצריך כבר לקום.

נסענו לטיול ליילי בהרים, ואלומות האור החזקות של הטנדר שלו האירו את החושך הסמיך, שהרי שם למעלה בהרים לא דולקים הפנסים בלילות, ואני חשבתי, שהוא יחבק אותי, והוא חבק רק קצת, הוא שאל אותי, במתיקות, “ראית את האיילה, שחצתה את הכביש”? לא ראיתי. השאלה הזאת שלו השפיעה את שלה, ואני הרגשתי איך אני נעשית כרוכה אחריו, וניסיתי לדמיין לעצמי את האיילה, שחלפה על פני הכביש. “ואת הארנבת ראית”? גם אותה לא ראיתי באורות החזקים של הטנדר.

[פרק IV] צלצול הטלפון

חיכיתי לצלצול הטלפון שלו, שהרי הוא אמר לי אחרי, שהוא ראה את הארנבת בלילה חוצה את הכביש, אחרי שיצאנו מבית הקפה, בפגישתנו הראשונה, “נצטלצל”.

תיכף אחרי שהוא אמר “נצטלצל”, התחילה דאגה לכרסם בעדינות את מחשבותיי:“מה פרוש להצטלצל? מי יצלצל אל מי? מתי?”

ואז חיכיתי; עבר שבוע, עברו שבועיים, ואז כמו מתוך הערפל בקע קולו מהטלפון הסלולארי: “חשבת, שאני שכחתי אותך – אני לא שוכח” – הדברים שלו קלעו בדיוק למה שהרגשתי, ועוד ראיתי בשנים שבאו, שיש לו איזו יכולת, איזה כשרון לקלוט את המחשבות והרגשות, שהגיתי במעמקים שלי, ולרתום אותן, והתפלאתי, שהרי הערב ההוא בבית הקפה היה קסום כל־כך. לא הצלחתי להבין למה הוא לא מתקשר אלי.

כששמעתי את קולו, הרגשתי ששערות ראשי התרככו והתלתלו לצורת הגלים, שמתערסלים במים העמוקים. הוא הציע, שנפגש, ואני הסכמתי תוך שעשתונותיי מתערבלים כמו אין מחר. סיכמנו להיפגש בספינה שלו. סוף סוף בספינה, שמסוגלת לשוט למרחקים גם בעזרת מפרשים וגם בעזרת מנוע. 

נהגתי באוטו שלי אל מעגן הסירות, והאוטו כמו נישא ברוח.  כנראה שבאותו אחר צהרים הייתה רוח גבית, שעוד האיצה את מהירות המכונית. ככה התגלגלו להם הגלגלים, ורוח קלה זמזמה לי ליד האוזן תוך כדי הנסיעה למעגן היאכטות. 

הגעתי לשער המעגן, ומצאתי אותו נעול. טלפנתי אל עדן, והוא ענה לי במהירות; תכף אחרי הצלצול הראשון, שהוא יוצא לקראתי. חיכיתי לו, וראיתי אותו מתקרב, כשהוא לובש סרבל עבודה כחול. הסרבל הזה התאים לו מאוד.