רציתי לספר על כמה עניינים, ואיך זה התחיל, או נכון יותר נמשך. כשלמדתי פילוסופיה, רציתי לשבת וללמוד לבחינות, וכל הזמן מחשבותי טסו, ואפילו חשבתי, שאולי כדאי שאקשור את עצמי לכורסתי הגדולה, אבל אני כרכתי את שעון היד שלי למסעד הימני של כורסתי הגדולה, כאילו השעון נמצא על היד הימנית שלי, וכך יכולתי לראות טוב יותר את השעה, אבל לא להתרגש כל־כך מן השעון. למדתי אז לבחינות; בייחוד לשיעור ‘מבוא לפילוסופיה יוונית’, והייתי צריכה לקרוא בכמה מן הדיאלוגים של סוקראטס, שאסף אפלטון, שהרי סוקראטס היה אדם של תורה שבעל־פה. אנשים כאלה צריכים לדבר על הדברים, לדבר. קשה היה לי לשבת ולקרוא ולכתוב. ניסיתי לעמוד, אבל הרגליים התעייפו. שמעתי, שעגנון היה עומד וכותב אל העמוד על מעין דוכן של בתי־כנסת ובתי־מדרש. והלכתי וקניתי לי דוכן תפילה בירושלים אצל נגר אחד, שזו הייתה המומחיות שלו, ודוכני תפילה היו מוצגים מחוץ לנגריה שלו זה ליד זה, ונדף מהם ריח עץ שאני נמשכת להריח מקרוב.
אחרי הדיאלוגים האלה יכול היה ללכת הלב ולא רק הראש, שהרי אלה היו שיחות בין סוקראטס לתלמידיו; נערים ואנשים. ואני לא קבלתי עול, שום עול, בייחוד לא של עצמי. ואיך אני קוראת בספרים? כמה מלים ראשונות או כמה דפים ואז בקפיצות למקום אחר ולסוף ולהתחלה ולאמצע ולמבוא: מין פאזל. אז למה לא עשיתי את זה אז? למה התעקשתי לקרוא מן ההתחלה ועד לסוף? נו, ואם התעקשתי, נרדמתי על אותה כורסא נוחה, שהייתה מרופדת בבד של קטיפה רכה עם דוגמאות של פרחים חומים בהירים וכהים יותר.
את הכורסא הזאת, קניתי מאיזה רפד, כשהיא עמדה לפני חנותו מתחת לעץ, ברחוב של יהודים חרדים. לא רחוק משם גרתי פעם, ואפשר היה לראות מהמרפסת את הים. נדמה לי, שמהפה של הרפד הזה, שלא היה דתי, נדף ריח של אלכוהול, והוא היה רזה, העיניים היו פעורות והשיער כמעט האפיר לגמרי. בהתחלה הוא לא הסכים למכור לי את הכורסא, וטען שהיא נמצאת אצלו רק לריפוד, ופתאום הוא הסכים למכור לי אותה. אני לא יכולה להיזכר איך לקחתי אותה משם, שהרי היא די גדולה: יש לי חורים כאלה בזיכרון. כמו שפעם קניתי רהיטים משומשים בירושלים; כל מיני ארוניות ושולחנונים וקולב מעניין, ומצאתי עצמי עומדת עם כל אלה על המדרכה הצרה, לא רחוק כל־כך מהשוק, ומבית־חולים ‘שערי־ צדק’ הישן, וגרתי אז באילת, והיה לי כרטיס טיסה מוכן, ואיך הגעתי עם כל אלה הביתה? הגעתי.
.jpg)
אז הכורסא הגדולה שלי נמצאת במטבח שלי, המואר באור גדול, ומי שצריך מקום רך מתיישב בה, ומשעין את הראש על מסעד הגב הגבוה, אבל הידיות קצת מתנדנדות, בגלל איזה מסמר שיוצא בכל פעם מהמקום.
ניסיתי לעקוב בדיאלוג ‘פרוטאגוראס’ אחרי הברור של מהות ‘הסגולה הטובה’ [ARETE], וככל שניסיתי, הידיעות, ההבנות והמציאויות חמקו ממני. ניסיתי לדוג אותן, ונשארתי עם מחשבות של ערפילים, אבל לא ברור אם הם דמו יותר לערפילי הבוקר המוקדם או לערפילי לילה, במיוחד כשנוסעים על כביש החוף, ורוח צדדית, שבאה מן הים, נושבת, ומנסה להסיט את המכונית קצת מזרחה, ביחוד שם, היכן שרואים את אורות הבתים שם למעלה, בזכרון־יעקב.
והייתי עייפה. גרתי אז בשכונה שיושבת על אחד מרכסי הכרמל, ומביטה אל ואדי, שעוקף את הבתים, בעצם מתפתל ביניהם, והוא מלא בעצי אורן בחלקו העליון ועצי כליל החורש, שפורחים באביב בורוד, בחלקו התחתון. כאן אצלי בגינה נטעתי עץ כליל החורש, וחיכיתי לפרחים באביב, והנה פרחו להם פרחים לבנים; גם בין העצים יש לבקנים.
לא היו לי דלתות בין החדרים, אף שרציתי כל־כך. עד היום לא ברור לי, למה לא התקנתי אותן. לא הייתה לי ספה, ולא היו לי כורסאות, והרי ראיתי את מה שהייתי רוצה, שיהיה שלי: ספות וכורסא שבסיס הבד שלהן היה שחור בוהק, שחור של לכה סינית, ועליו היו מודפסים ומאירים פרחים בצבעי בורדו, כחול, ירוק ולבן, כמו בגן בוטאני בצל, ועמדתי מול חלון הראוה, והסתכלתי על הרהיטים האלה, ודמיינתי לעצמי, איך זה יכול היה להיות, כשיש בבית ספות כאלה, שדומות לגינה יפנית.
כל זה היה בסלון, שהיה לי אז בבית ההוא שעל אותו מורד של הכרמל. הסלון היה מואר באור צפוני־מזרחי וגם קצת מערבי, אור שמביא איתו אדים דקיקים של ערפל, שהגיעו גם מן הים, ונכנסו לסלון הזה, ואם רצו לשבת שם, ישבו על כורסאות נצרים עגולות, שביניהן עמד שולחן עגול. במשך הרבה זמן לא הייתה לשולחן זכוכית, ואם רצו להניח משהו על השולחן, אז שמו על הרצפה או על המדף שהיה קרוב לרצפה, שהיה לשולחן הנצרים הזה. אחר־כך הזמנתי לשולחן הזה זכוכית עגולה ומשוריינת, והייתי גאה בזכוכית.
במרפסת, שהייתה לפני הסלון, ופנתה לכוון הצפוני ההוא, עמדו עציצי חרס, ואחד מהם, שהיה גדול במיוחד היה מחרס שחור. ובאדמת העציצים לא גדל, מה שאני שתלתי או זרעתי, אלא מה שהתעופף; במיוחד הגיעו למרפסת, ופרחו פרחים ריחניים, שצבעם כתום ולבן, שדמו לכרכומים, אבל הם לא היו כרכומים.
ואני ישבתי בכורסתי הגדולה, שעמדה בחדר הקטן ביותר, שפנה דרומה אל חורשת עצי האורן הצפופים, אבל קרני שמש של אחר צהריים בכל זאת הצליחו להיכנס לחדר הזה. זה היה זמן של סוף האביב, עונת הבחינות, והייתה עדיין קרירות באוויר וגם הרבה חמצן בגלל העצים וריח האורנים. התמסרתי לשמש, הבטתי בשעון, קראתי בדיאלוגים בספר הקטן, שכרוך בכריכה אדומה, שהרי כל כתבי אפלטון בעברית כרוכים בשלושה ספרים קטנים ועבים, שכריכתם אדומה. רשמתי את הערותיי בתוך הספר בשוליים, בעפרון, לפעמים גם בעט, ודי במהירות נרדמתי, וכשהתעוררתי ראיתי שעבר כך וכך זמן, ושוב התקדמתי בדיאלוגים, אבל כבר שכחתי, את מה שקראתי קודם, ושוב נרדמתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.