אהבתי להתעטש ביום הכפורים וגם לראות איך המבוגרים היו מריחים את הטבק מתוך קופסא קטנה, והם גם דחפו לעבר האף שלי קמצוצי טבק, וגם נתנו לתוך היד, בין שתי האצבעות; האגודל והאצבע. הטבק היה ירקרק כהה עם חוטים זהבהבים. החברים של אבא שלי; שַׁפְּסֶע הרומני, שהיה בעל משאית והוביל כל מיני דברים, ולא רצה לתת לאשתו, דורה, כסף להוצאות מחייתה ולמחיית הילדים, וכשהיא בקשה והתחננה יותר מדי, אז הוא נתן לה כמה מכות, שיהיה שקט. ופעם הוא נעלם לאיזה זמן, כי היתה לו תאונת דרכים, ולא היה ברור אם הוא ישאר בחיים, וכשהוא הופיע יום אחד בפתח הבית, דורה, שהיתה בלונדינית ויפה, והיו לה עגילי זהב בצורת סהר, וסרגה מיני בגדים בצמר בצבע תכול של חלומות על חיים נחמדים, זעקה בקול גדול. הוא נתן רק סכום, שהספיק לקניית לחם אחד ואבטיח אחד ליום. הֶרְשׁ וחיים, שהיו שני אחים קצבים, שעבדו באותו איטליז, ופעם כמעט הרגו אחד את השני בתוך האיטליז, תוך כדי אחד הריבים שלהם, ודברו יידיש במבטא של אבא שלי, כי גם הוא היה מהיהודים הפראים, ההרריים, הקרפטיים, היכן שעובר נהר הדנייסטר, שיצא להם שם של אנשים עזים, שרועים את עדרי הבקר בהרים הגבוהים, ויודעים, אם יש צורך להאבק מול דובים. ואם שואלים אותי, מאיפה הורי, אז אם אני אומרת, שאבי מהקרפטים, אז אם זה מישהו שמכיר את הסביבות ההם, אז אני רואה, שהוא מסתכל עלי בחשש ובחשדנות, שמא דבקה גם בי הפראות הזאת, ושאולי עדיף להזהר. 

ביום הכפורים הַחֶבְרֶה האלה של אבא שלי היו מתפללים בשורה האחרונה של בית הכנסת, עטופים בטליתותיהם. היו להם טליתות עם פסים שחורים, ורק לאבא שלי היתה טלית עם פסים תכולים, כי הוא אהב להתגנדר, וגם הזליף על עצמו בושם, שגם הוא גרם לעיטוש. אצלי נמצאת עכשו טלית עם פסים שחורים, כי את  הטלית עם הפסים הכחולים גנב לו אחרי שנים גבאי של  בית כנסת אחר, גבאי נורא אחד, שעשה מעשים שלא יעשו. ואני חושבת, שיום אחד עוד אספר עליו משהו, כשיהיה לי הכח לעמוד ולספר את מעשיו. אז הם היו מתפללים שם בשורה האחרונה מתחת לטליתות שלהם, ושם הם היו עושים ‘אשמנו, בגדנו, גזלנו……’ בעמידה; טופחים לעצמם על בית החזה, בצד של הלב, ואת הטפיחה הזאת הם היו נותנים חזק מאוד, ובדרך החוצה מהלב, הַבּוֹקְס הזה היה מגיע למי שעמד לפניהם, כלומר הוא היה מקבל מכה בגב, ובכל פעם הוא היה המום, כי ביום הכפורים אומרים כמה וכמה פעמים ‘אשמנו, בגדנו, גזלנו…..’. וחוץ מזה הם היו שולפים מהכיס את קופסת הטבק, שהיתה קופסה קטנה ממתכת, והיה עליה ציור של אנית מפרשים רחוקה וגם קצת חלודה, והיו מוציאים חריצים של אותו טבק ירקרק וחריף במיוחד, מעבירים ביניהם, וגם לי ולילדים אחרים, שהיו בסביבה, ולפעמים גם אלה שעמדו לפניהם זכו להריח את טבק ההרחה ההוא. ואז היתה נשמעת ברחבי בית הכנסת סדרת התעטשויות, שאחריהן באו צחוקים, ותיכף אחר־כך נסיונות של ששששש….

לאבא שלי, מוֹיְשֶׁה, היה קול ערב, והוא היה עובר מדי פעם לפני התיבה. ביום הכפורים הוא היה מחליף את החזן כמה פעמים, והיה נעים לשמוע את קולו, שהיה קול טנור, והוא היה אומר את התפילות בכוונה וברכוז, ויש לי רושם, שתפילתו עזרה לאנשים לשלוח את תפילותיהם אל אבינו שבשמים.

מיד אחרי שהוא היה מסיים את חלקו בעמידה לפני התיבה, הוא היה חוזר מיד אל הַחֶבְרֶה שלו שבשורה האחרונה, והם היו חוזרים לעסקי הטבק מתחת לטליתות.

לא נשארתי כל היום בבית הכנסת הזה, ויצאתי לנדודי. הייתי עדין ילדה קטנה, בערך בת חמש, והורי לא הצליחו להקפיד על שיטוטי. אף פעם לא הצליחו. קודם עברתי ליד הבאר, שלא היתה רחוקה מבית הכנסת הזה. זו היתה באר מרובעת, מכוסה במכסה פח. הייתי מורידה את המכסה, ורואה את המים האפלים והקרירים, שהיו בה. 

רכנתי על מעקה הבטון של הבאר, שהיה נמוך, והסתכלתי לתוכה, ופני נשקפו להם מתוכה, מתנועעים עם תנועות המים הכהים האלה, מים חומים כהים, כמעט שחורים, עם ריח נעים של חלודה רחוקה של ברזלים, שמי יודע איפה הם. לבאר הזאת, הייתי זורקת בגדים, שלא אהבתי, ושאמי הכריחה אותי ללבוש. בגדים הדוקים, סגורים ורכוסים. לשם זרקתי בחורף את הכובע החום עם הפסים האדומים, שהיה כל כך צמוד לראשי, עד שלא יכולתי לחשוב. זרקתי לשם כל מיני סרטים וסיכות שקשרו ומתחו את שערי, ואיזה מעיל גשם אחד, שהיה לו צבע יפה; משבצות סגולות־ורודות־כחולות, שהפריע לי ללכת בחופשיות, כי המעיל הזה היה בעצם שכמיה ארוכה, שהיו מוציאים את הידים משני פתחים, ולא ידעתי מה לעשות עם הילקוט. אם שמתי אותו על הגב, אז הוא מתח את את המעיל, שהתהדק עלי מדי, ואם הוצאתי את הידיים, והחזקתי את הילקוט, קפאו לי הידיים. החורפים אז היו קרים מאוד. ואז זרקתי לבאר הזאת את המעיל המפריע הזה. משם הייתי ממשיכה את שיטוטי, ועוברת בין בתי הכנסת האחרים; התימני, הבולגרי־טורקי ולבסוף בדרך לגבעת המשטרה, שמובילה לשפרעם, הייתי נכנסת לבית הכנסת המצרי, שבו שרו כל־כך יפה, מיני מנגינות, שמזכירות את זרימת נהר הנילוס ואת העתיקוּת של מגילות וספרים גנוזים. את העתיקוּת הזאת, שלא היתה גישה אליה, באותו זמן וגם בזמנים, שיבואו אחר כך, שבהם אפשר יהיה רק לקלוט אותה כבדרך אגב, עד שעברו ימים רבים, ואנשים התחילו להסתכל במבט ישיר על המנגינות ממצרים.

לא יכולתי לסיים את היום בלי לנדוד בשדות, לעבר גבעת המשטרה, שהתרוממה  מבית הכנסת המצרי, שהיה בעמק קטן ברחוב שבו גרתי באיזשהו זמן, והרחוב הזה לא כל־כך השתנה; לאחרונה נסעתי לבקר את הרחוב הזה וגם את בית־הכנסת. הרבה אור היה נשפך לתוך  בית הכנסת הזה, שקירותיו היו לבנים, ולא היו בו כמעט קשוטים מעיקים ומכבידים, והכסאות היו חומים מתקפלים כמו בבית קולנוע.

נדדתי בין העשבים והקוצים של הסתיו, שהובילו לגבעת המשטרה, ושם הייתי שוכבת לי ביניהם, לפעמים חולמת ולפעמים מסתכלת בהתגנבות לתוך החצר של בית־ ספר לשוטרים. קשה היה לעבור את הבנין המגודר הזה, ואני כל הזמן רציתי לעבור ולהגיע לשפרעם, ולא ידעתי מה המרחק לשם. לא הצלחתי להגיע, ואז נדמה היה לי, שאני שומעת קולות רחוקים, שמגיעים משם. גם היום אני עדין מתכננת להגיע לשם.

יום הכפורים היה מסתיים בסעודה, שלאחריה אבא שלי היה ממהר להגיע אל הַחֶבְרֶה שלו, בדרך כלל לבית של חיים הקצב, שהיה קרוב לשדות, בגבול השדות החומים־אדמדמים של עמק זבולון. הוא היה האח הצעיר יותר של הֶרְשׁ, אך גם הגבוה והחסון יותר. הוא אהב לנעול נעלי עור חומות עם סוליות קְרֶפּ בהירות וגמישות, וכמעט שאי־אפשר היה לשמוע את קול צעדיו. שם הם היו יושבים לשחק קלפים צמודים לעיניים, מעשנים, מפלבלים בעיניים וצוחקים, כשדברו על ענינים פיקנטיים, ואשתו של חיים, אסתר, שהיתה שחומה ואישה רגועה, היתה מגישה להם אוכל ושתיה. אבא שלי היה זה שרשם את החשבונות של המשחק על חתיכות נייר מפנקסים ישנים, שהוא אהב, מצא בכל מיני מקומות ושמר במגרות; פנקסים נתלשים כאלה, שיש להם דפי העתקה בצבעים שונים; ירקרקים, ורדרדים, ואת בדל העפרון הקטן, הוא החזיק בקפל שבין האוזן לראש.

27 באוקטובר ‏2005, 17 בדצמבר 2005