ישבנו גב אל גב בחוף קרית־חיים. אני השתדלתי לשבת ופני אל הים.
אמיתי הסכים, שנסע לים רק אחרי הפצרות, כי המפגשים איתו היו בעיקר של לילה, של בחוץ, של גשם שהצליף בפנים, כי נסענו על האופנוע שלו.
הוא החנה תמיד רחוק, ואז גם ההליכה מבית הקולנוע היתה בגשם הדק הזה. היתה לו הליכה בגב רחב וזקוף, וכפות רגליים גדולות במיוחד, שנטו מעט החוצה.
היתה לו הליכה מתנודדת, כמו של אנשים שנגשים אל משהו שהם נחושים לבצע. הוא היה גבוה ממני בהרבה. ואני לא מצליחה להבין את זה, שכמה מן הגברים שאהבתי ביאוש היו בעלי לסת תחתונה בולטת ביחס לעליונה, כאילו הם עומדים לדוג את רחשי הסביבה.
מסביב לאמיתי היה ריח של מעיל עור וכפפות ורעש של אופנוע שחור וכבד.
היינו מגיעים לביתו, שהיה באחד מחלקיו המזרחיים של הר הכרמל; דירה בתוך בנין בן שתי קומות. ביתו היה בקומת הקרקע, שעלו אליה בחמש מדרגות. זה היה שכון. השכון הזה היה מסויד בלבן, והוא הבהיק אלינו בלילה, כשהיינו מגיעים אליו. בעצם זה לא היה הבית שלו, אלא בית הוריו, שבאותה עת היו בשליחות באיזו ארץ. הוא לא ספר לי איפה הם בשליחות, ואחותו, גם היא לא היתה בבית; היא גרה באחד מקבוצי הצפון.
לא ברור בשביל מה, בעצם, באנו לבית שלו. זה היה בית, שאין בו קשוטים. קצת בית בולשוויקי. לפעמים היינו שותים במטבח תה חם ומתוק ואולי איזו עוגיה. גם אם הייתי רעבה, לא בקשתי.
באנו לבית הזה, וכמעט לא דברנו. הסתובבה שם שתיקה, שדמתה לצבע הלבן של קירות הבית מבחוץ ומבפנים. נכנסנו לחדרו. הוא היה מוריד את מעילו השחור, שבצידו הפנימי היו משבצות אדומות־ירוקות, סקוטיות. למעיל הזה היו כפתורים מאורכים, שנסגרו בלולאות בולטות, חצוניות. למעיל הזה היה קפושון, שהתאים לנסיעה על האופנוע, ואני חבקתי אותו חזק, כשנסענו. זה היה חבוק, שאי אפשר היה להמשיך, כי הנסיעה מסתיימת. המעיל היה רטוב מבחוץ, והדיף את הריח שלו עם הרטיבות. בריח הזה הורגשו משחת גלוח ומי גלוח, מאלה שרוצים להמשיך ולהריח, ואני אמרתי לו:“אני אוהבת להרגיש זיפים, גם אם הם שורטים”.
הוא חבק אותי חזק, ואמר לי:“תגידי לי, מה היית רוצה”, ואני שתקתי, וחשבתי על השאלה הזאת, של מה שהייתי רוצה, ותיכף אחר־כך התחלתי להתגעגע, כי ידעתי, שזה בלתי אפשרי.
לבשתי חליפה חורפית כחולה, של חצאית צרה וז’קט עם כפתורים, שנרכסו בצד הגוף; כחול פֶּטְרוֹל, וצווארון עגול ומחשוף למרות החורף.
אז עוד גרבתי גרבי ניילון עם ביריות ונעלי עקבים גבוהים, שבקושי אפשרו לי לטפס על האופנוע שלו. היתה לי תסרוקת קָארֶה, כלומר, שאורך השיער היה עד הצואר, והשיער נטה להגיע אל הפנים, ובכל פעם הסטתי אותו אחורה והצידה.
ואמיתי אמר לי:“למה את לא יכולה לדבר בחופשיות, ולהגיד לי מה שאת רוצה, כמו סנדי”. שאלתי אותו “מי זאת סנדי”? הוא ענה לי בדבור מהיר, כמעט בלי נשימה, “סנדי היתה חברה שלי, כשגרתי בקבוץ בצפון”. הקבוץ הזה היה באזורי הירדן, כשהוא זורם בשצף ומסביבו צמחיה ירוקה ועבותה. “סנדי היתה מתנדבת מאנגליה, שהכרתי בקבוץ”. שאלתי “היא היתה יפה”? והוא אמר, תוך שהוא מכווץ עוד יותר את עיניו, שממילא היו קטנות, וגם ראיתי, שכשהוא דבר עליה, פיו היה יבש יותר “היא היתה רזה וגבוהה, שערה שחור ועיניה כחולות, והיא ידעה בדיוק מה היא רוצה”. “אהבת אותה”? “כן”. “אז למה נפרדתם”?
“זה ספור ארוך”. ראיתי, שמחשבותיו נודדות. והרי אני לא יודעת להגיד את מה, שאני רוצה. אני נותנת לשקט מקום רחב, אבל אז עוד לא הבנתי, שאני לא יכולה בלי השקט הזה, והתיסרתי על שאני לא מצליחה להגיד.
אמיתי הציע לצלם אותי, כשאני יושבת, ונשענת על הקיר הלבן, הבוהק, שאין עליו תמונה וגם לא על הקירות האחרים.
הצטלמתי. ובצלום הזה רואים היטב את הצווארון העגול של החליפה הכחולה שלי, ואת עיני שנראו רכות, מחפשות ומסונוורות. נשענתי על הקיר הזה. אני חושבת, שאני צריכה לצייר את הפורטרט הזה שלי. כן, אני רוצה.
פגישותינו הלכו והתמעטו. נפגשנו אחת לשבועיים ביום שישי בערב. הוא למד את אחת מן ההנדסות וגם עבד, והיו לו הרבה בחינות. רציתי לפגוש אותו יותר, אבל כשזמן הפגישה התקרב, הייתי באי־שקט, כי מה יהיה.
באחד מימי שישי, שבהם לא נפגשנו, הזמנתי אלי למסיבת יום שישי, והכנתי מוסיקת רקודים צובטת במיוחד. רציתי להזמין למסיבה גבר אחד שהיה גבוה ובהיר שיער, שחיוכו היה חם ונעים ועז, שחשבתי, כי אני רוצה להכירו יותר. הוא הגיע, וגם האחרים, שהזמנתי, הגיעו. ברגע האחרון, ממש ברגע האחרון טלפנתי אל אמיתי, וספרתי לו על המסיבה, והוא הציע “כדאי לך, שאני לא אבוא. אין טעם”, ואני הפצרתי, והוא בא. ואל הגבר ההוא, שהיה בהיר שיער ועיניו בהירות וחמות, כמעט ולא דברתי באותו ערב, מהרגע שאמיתי נכנס, והוא נשאר עד לסוף המסיבה, והלך, כי אמיתי חיבק אותי חזק, ואחר־כך הלך. נשארתי, והמוסיקה המשיכה להתנגן. לקראת אחת מפגישותינו האחרונות, הצלחתי לשכנע אותו, שנפגש בשבת אחר הצהריים, ושנלך לים, לחוף קרית־חיים. נסענו לשם על גב האופנוע שלו, השחור והכבד. זה היה אחר הצהריים של יום קיץ. שכבנו על החול, והסתכלתי על השמים הכחולים, ושמעתי אוירון עובר, ואחר־כך ישבנו גב אל גב, והקשבנו לקולות הים, ונשמתי את האויר המלוח, וחשבתי לי, שזו, כנראה, הפעם האחרונה שאני רואה אותו, וציירתי בחול, במקל דק, שמצאתי, את האוניות, שראיתי על קו האופק הגבוה של חוף קרית־חיים, שצריך להרים אליו את הראש, כשמסתכלים אל קו האופק עם האוניות עליו.
שאלתי את אמיתי “מה אתה חושב עלינו”? והוא ענה “אני לא יודע לשים במילים, את מה שמתחמק בינינו”.
יולי 2005
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.