אני רוצה לקרוא את הספר The Feudal Kingdom of England, הספר שיש לו כריכה ירקרקה, אבל מכרתי אותו בחנות ‘יד־שניה’ בירושלים. לספר הזה יש ציור של מפת אנגליה, על עטיפת הכריכה.

מכרתי אותו לפני שהספקתי לקרוא בו, והוא עמד על מדפי הרבה זמן, והבאתי אותו לירושלים למכירה, שהרי קניתי אותו בירושלים, ברחוב בן־יהודה. הזמנתי אותו ברגליים כושלות. עליתי במדרגות רבות אל חנות אפלולית ומכובדת מאוד, שנמצאת בקומה שניה.

עברתי עם הספר הזה דירות, ורציתי לקרוא בו בספריות, אבל תמיד נרדמתי. ואז עשיתי מיון בין ספרי, שאת רובם לא קראתי בגלל התרדמות האלה.

באתי לירושלים עם הספר. שוטטתי ברחובות עד שרגלי כבר רעדו בחיפושים אחרי החנויות שמצאתי, ואחר־כך היו נעלמות לי. ראיתי אותן קודם, ואמרתי לעצמי, שבדרך חזרה אכנס.

ירדתי את הירידה מרחוב יפו לרחוב שלומציון המלכה על־יד החנות של המיסיונרים, ששמו בחלון הראוה שלהם את ספרי ה’ברית החדשה' מכורכים בכריכות חומות ושחורות עם סימניות וקצות דפים מוזהבים, שמושכים את העין ואת היד, שרוצה לגעת ביופי הזה, ושאחר־כך היה מי שזרק לשם אבן, ונפץ את החלון הזה. 

אז אחרי הירידה לשם, וכמעט שהגעתי למקום, שאומרים עליו, ששם התאכסן תיאודור הרצל, שם בממילא, ואיכשהו הצלחתי לסובב את עצמי ולחזור על עקבותי, פניתי ימינה, וחציתי את הכביש.

והנה עיני צדו את ערמות הספרים של ‘יד־שנייה’, עמדו מחוץ לחנות אחת ברחוב קטן, בפינת רחוב יפו שבירושלים. נכנסתי לחנות, החלפתי עם המוכרת כמה מילים, והיא אמרה לי, שהצמיד שאני עונדת, צמיד הענברים, שהיה לי, יפה מאוד, ואם אני מוכנה למכור אותו. אז מכרתי, והצעתי גם את הספר הירקרק, שהלך איתי בדרכים; 

The Feudal Kingdom of England. היא קנתה אותו בסכום קטן. בצד עמד מאיר שלו והסתכל, ומאחוריו עמדו הילדים, וגם הם הסתכלו ושאלו אותו שאלות.

ואני מנסה לדמיין לעצמי, מה היה קורה, אילו הספר היה ממשיך להיות בחברתי. כנראה, שלא הייתי קוראת בו, אבל הייתי, אולי, מציירת ממנו.

אז למה אני לא הייתי קוראת? כי אני נרדמת. אז למה ואיפה הספרים והגברים ההם שמאחורי התרדמות?

דצמבר ‏2005

אמרתי לגברת פְרִיד, “את יכולה לתת לי גויאבה”?  היה לה עץ גויאבות שתוכן אדום וזורח ומחייך, והן היו  מתוקות, והיא נתנה לי גויאבה אחת. אז בקשתי ורד  אחד. ורד אחד בצבע בורדו, והיא קטפה לי ורד אחד,  ונתנה לי.

ואז הייתי ממשיכה במסע הביתה, לבית המסגדי, המרוחק מרחק של הרבה קשתות וגם כמה סלעים לבנבנים שטוחים,  שאפשר להשתטח ולנוח עליהם, ולראות את האדמה, המהבילה בקור, האדמה החומה, שיש בה נרקיסים, של עמק זבולון.

בדרך הייתי נכנסת לפעמים לבית של האיש ההוא, שהיה מראה לי ולחברתי את אותיות הא’־ב'. כל אות על סימניית קרטון מאורכת ובתחתיתה גלגלת עם התנועות: אָ, אֶ, אִ. כל־כך  אהבתי לסובב את הגלגלת הזאת.

ואז הייתי מפצירה בו, “אני יכולה לקבל אות אחת”?

רציתי, שאות אחת תהיה שלי, והוא אמר לי, שאז זה יחסר. אז הפצרתי, והמשכתי להפציר, עד שהוא נתן לי את האות פ’  [לא פּ], ולקחתי אותה, ושמרתי עליה בשתי ידי, וחשבתי לי,  שאני רוצה עוד אות.

התחננתי גם למחרת וגם למחרתיים, וכבר לא קבלתי. אז עמדתי בשקט גם בחצר של הגברת פריד, ולקחתי לי.

אהבתי להתעטש ביום הכפורים וגם לראות איך המבוגרים היו מריחים את הטבק מתוך קופסא קטנה, והם גם דחפו לעבר האף שלי קמצוצי טבק, וגם נתנו לתוך היד, בין שתי האצבעות; האגודל והאצבע. הטבק היה ירקרק כהה עם חוטים זהבהבים. החברים של אבא שלי; שַׁפְּסֶע הרומני, שהיה בעל משאית והוביל כל מיני דברים, ולא רצה לתת לאשתו, דורה, כסף להוצאות מחייתה ולמחיית הילדים, וכשהיא בקשה והתחננה יותר מדי, אז הוא נתן לה כמה מכות, שיהיה שקט. ופעם הוא נעלם לאיזה זמן, כי היתה לו תאונת דרכים, ולא היה ברור אם הוא ישאר בחיים, וכשהוא הופיע יום אחד בפתח הבית, דורה, שהיתה בלונדינית ויפה, והיו לה עגילי זהב בצורת סהר, וסרגה מיני בגדים בצמר בצבע תכול של חלומות על חיים נחמדים, זעקה בקול גדול. הוא נתן רק סכום, שהספיק לקניית לחם אחד ואבטיח אחד ליום. הֶרְשׁ וחיים, שהיו שני אחים קצבים, שעבדו באותו איטליז, ופעם כמעט הרגו אחד את השני בתוך האיטליז, תוך כדי אחד הריבים שלהם, ודברו יידיש במבטא של אבא שלי, כי גם הוא היה מהיהודים הפראים, ההרריים, הקרפטיים, היכן שעובר נהר הדנייסטר, שיצא להם שם של אנשים עזים, שרועים את עדרי הבקר בהרים הגבוהים, ויודעים, אם יש צורך להאבק מול דובים. ואם שואלים אותי, מאיפה הורי, אז אם אני אומרת, שאבי מהקרפטים, אז אם זה מישהו שמכיר את הסביבות ההם, אז אני רואה, שהוא מסתכל עלי בחשש ובחשדנות, שמא דבקה גם בי הפראות הזאת, ושאולי עדיף להזהר. 

ביום הכפורים הַחֶבְרֶה האלה של אבא שלי היו מתפללים בשורה האחרונה של בית הכנסת, עטופים בטליתותיהם. היו להם טליתות עם פסים שחורים, ורק לאבא שלי היתה טלית עם פסים תכולים, כי הוא אהב להתגנדר, וגם הזליף על עצמו בושם, שגם הוא גרם לעיטוש. אצלי נמצאת עכשו טלית עם פסים שחורים, כי את  הטלית עם הפסים הכחולים גנב לו אחרי שנים גבאי של  בית כנסת אחר, גבאי נורא אחד, שעשה מעשים שלא יעשו. ואני חושבת, שיום אחד עוד אספר עליו משהו, כשיהיה לי הכח לעמוד ולספר את מעשיו. אז הם היו מתפללים שם בשורה האחרונה מתחת לטליתות שלהם, ושם הם היו עושים ‘אשמנו, בגדנו, גזלנו……’ בעמידה; טופחים לעצמם על בית החזה, בצד של הלב, ואת הטפיחה הזאת הם היו נותנים חזק מאוד, ובדרך החוצה מהלב, הַבּוֹקְס הזה היה מגיע למי שעמד לפניהם, כלומר הוא היה מקבל מכה בגב, ובכל פעם הוא היה המום, כי ביום הכפורים אומרים כמה וכמה פעמים ‘אשמנו, בגדנו, גזלנו…..’. וחוץ מזה הם היו שולפים מהכיס את קופסת הטבק, שהיתה קופסה קטנה ממתכת, והיה עליה ציור של אנית מפרשים רחוקה וגם קצת חלודה, והיו מוציאים חריצים של אותו טבק ירקרק וחריף במיוחד, מעבירים ביניהם, וגם לי ולילדים אחרים, שהיו בסביבה, ולפעמים גם אלה שעמדו לפניהם זכו להריח את טבק ההרחה ההוא. ואז היתה נשמעת ברחבי בית הכנסת סדרת התעטשויות, שאחריהן באו צחוקים, ותיכף אחר־כך נסיונות של ששששש….

לאבא שלי, מוֹיְשֶׁה, היה קול ערב, והוא היה עובר מדי פעם לפני התיבה. ביום הכפורים הוא היה מחליף את החזן כמה פעמים, והיה נעים לשמוע את קולו, שהיה קול טנור, והוא היה אומר את התפילות בכוונה וברכוז, ויש לי רושם, שתפילתו עזרה לאנשים לשלוח את תפילותיהם אל אבינו שבשמים.

מיד אחרי שהוא היה מסיים את חלקו בעמידה לפני התיבה, הוא היה חוזר מיד אל הַחֶבְרֶה שלו שבשורה האחרונה, והם היו חוזרים לעסקי הטבק מתחת לטליתות.

לא נשארתי כל היום בבית הכנסת הזה, ויצאתי לנדודי. הייתי עדין ילדה קטנה, בערך בת חמש, והורי לא הצליחו להקפיד על שיטוטי. אף פעם לא הצליחו. קודם עברתי ליד הבאר, שלא היתה רחוקה מבית הכנסת הזה. זו היתה באר מרובעת, מכוסה במכסה פח. הייתי מורידה את המכסה, ורואה את המים האפלים והקרירים, שהיו בה. 

רכנתי על מעקה הבטון של הבאר, שהיה נמוך, והסתכלתי לתוכה, ופני נשקפו להם מתוכה, מתנועעים עם תנועות המים הכהים האלה, מים חומים כהים, כמעט שחורים, עם ריח נעים של חלודה רחוקה של ברזלים, שמי יודע איפה הם. לבאר הזאת, הייתי זורקת בגדים, שלא אהבתי, ושאמי הכריחה אותי ללבוש. בגדים הדוקים, סגורים ורכוסים. לשם זרקתי בחורף את הכובע החום עם הפסים האדומים, שהיה כל כך צמוד לראשי, עד שלא יכולתי לחשוב. זרקתי לשם כל מיני סרטים וסיכות שקשרו ומתחו את שערי, ואיזה מעיל גשם אחד, שהיה לו צבע יפה; משבצות סגולות־ורודות־כחולות, שהפריע לי ללכת בחופשיות, כי המעיל הזה היה בעצם שכמיה ארוכה, שהיו מוציאים את הידים משני פתחים, ולא ידעתי מה לעשות עם הילקוט. אם שמתי אותו על הגב, אז הוא מתח את את המעיל, שהתהדק עלי מדי, ואם הוצאתי את הידיים, והחזקתי את הילקוט, קפאו לי הידיים. החורפים אז היו קרים מאוד. ואז זרקתי לבאר הזאת את המעיל המפריע הזה. משם הייתי ממשיכה את שיטוטי, ועוברת בין בתי הכנסת האחרים; התימני, הבולגרי־טורקי ולבסוף בדרך לגבעת המשטרה, שמובילה לשפרעם, הייתי נכנסת לבית הכנסת המצרי, שבו שרו כל־כך יפה, מיני מנגינות, שמזכירות את זרימת נהר הנילוס ואת העתיקוּת של מגילות וספרים גנוזים. את העתיקוּת הזאת, שלא היתה גישה אליה, באותו זמן וגם בזמנים, שיבואו אחר כך, שבהם אפשר יהיה רק לקלוט אותה כבדרך אגב, עד שעברו ימים רבים, ואנשים התחילו להסתכל במבט ישיר על המנגינות ממצרים.

לא יכולתי לסיים את היום בלי לנדוד בשדות, לעבר גבעת המשטרה, שהתרוממה  מבית הכנסת המצרי, שהיה בעמק קטן ברחוב שבו גרתי באיזשהו זמן, והרחוב הזה לא כל־כך השתנה; לאחרונה נסעתי לבקר את הרחוב הזה וגם את בית־הכנסת. הרבה אור היה נשפך לתוך  בית הכנסת הזה, שקירותיו היו לבנים, ולא היו בו כמעט קשוטים מעיקים ומכבידים, והכסאות היו חומים מתקפלים כמו בבית קולנוע.

נדדתי בין העשבים והקוצים של הסתיו, שהובילו לגבעת המשטרה, ושם הייתי שוכבת לי ביניהם, לפעמים חולמת ולפעמים מסתכלת בהתגנבות לתוך החצר של בית־ ספר לשוטרים. קשה היה לעבור את הבנין המגודר הזה, ואני כל הזמן רציתי לעבור ולהגיע לשפרעם, ולא ידעתי מה המרחק לשם. לא הצלחתי להגיע, ואז נדמה היה לי, שאני שומעת קולות רחוקים, שמגיעים משם. גם היום אני עדין מתכננת להגיע לשם.

יום הכפורים היה מסתיים בסעודה, שלאחריה אבא שלי היה ממהר להגיע אל הַחֶבְרֶה שלו, בדרך כלל לבית של חיים הקצב, שהיה קרוב לשדות, בגבול השדות החומים־אדמדמים של עמק זבולון. הוא היה האח הצעיר יותר של הֶרְשׁ, אך גם הגבוה והחסון יותר. הוא אהב לנעול נעלי עור חומות עם סוליות קְרֶפּ בהירות וגמישות, וכמעט שאי־אפשר היה לשמוע את קול צעדיו. שם הם היו יושבים לשחק קלפים צמודים לעיניים, מעשנים, מפלבלים בעיניים וצוחקים, כשדברו על ענינים פיקנטיים, ואשתו של חיים, אסתר, שהיתה שחומה ואישה רגועה, היתה מגישה להם אוכל ושתיה. אבא שלי היה זה שרשם את החשבונות של המשחק על חתיכות נייר מפנקסים ישנים, שהוא אהב, מצא בכל מיני מקומות ושמר במגרות; פנקסים נתלשים כאלה, שיש להם דפי העתקה בצבעים שונים; ירקרקים, ורדרדים, ואת בדל העפרון הקטן, הוא החזיק בקפל שבין האוזן לראש.

27 באוקטובר ‏2005, 17 בדצמבר 2005 

ישבנו גב אל גב בחוף קרית־חיים. אני השתדלתי לשבת ופני אל הים.

אמיתי הסכים, שנסע לים רק אחרי הפצרות, כי המפגשים איתו היו בעיקר של לילה, של בחוץ, של גשם שהצליף בפנים, כי נסענו על האופנוע שלו.

הוא החנה תמיד רחוק, ואז גם ההליכה מבית הקולנוע היתה בגשם הדק הזה. היתה לו הליכה בגב רחב וזקוף, וכפות רגליים גדולות במיוחד, שנטו מעט החוצה. 

היתה לו הליכה מתנודדת, כמו של אנשים שנגשים אל משהו שהם נחושים לבצע. הוא היה גבוה ממני בהרבה. ואני לא מצליחה להבין את זה, שכמה מן הגברים שאהבתי ביאוש היו בעלי לסת תחתונה בולטת ביחס לעליונה, כאילו הם עומדים לדוג את רחשי הסביבה.

מסביב לאמיתי היה ריח של מעיל עור וכפפות ורעש של אופנוע שחור וכבד.

היינו מגיעים לביתו, שהיה באחד מחלקיו המזרחיים של הר הכרמל; דירה בתוך בנין בן שתי קומות. ביתו היה בקומת הקרקע, שעלו אליה בחמש מדרגות. זה היה שכון. השכון הזה היה מסויד בלבן, והוא הבהיק אלינו בלילה, כשהיינו מגיעים אליו. בעצם זה לא היה הבית שלו, אלא בית הוריו, שבאותה עת היו בשליחות באיזו ארץ. הוא לא ספר לי איפה הם בשליחות, ואחותו, גם היא לא היתה בבית; היא גרה באחד מקבוצי הצפון.

לא ברור בשביל מה, בעצם, באנו לבית שלו. זה היה בית, שאין בו קשוטים. קצת בית בולשוויקי. לפעמים היינו שותים במטבח תה חם ומתוק ואולי איזו עוגיה. גם אם הייתי רעבה, לא בקשתי.

באנו לבית הזה, וכמעט לא דברנו. הסתובבה שם שתיקה, שדמתה לצבע הלבן של קירות הבית מבחוץ ומבפנים. נכנסנו לחדרו. הוא היה מוריד את מעילו השחור, שבצידו הפנימי היו משבצות אדומות־ירוקות, סקוטיות. למעיל הזה היו כפתורים מאורכים, שנסגרו בלולאות בולטות, חצוניות. למעיל הזה היה קפושון, שהתאים לנסיעה על האופנוע, ואני חבקתי אותו חזק, כשנסענו. זה היה חבוק, שאי אפשר היה להמשיך, כי הנסיעה מסתיימת. המעיל היה רטוב מבחוץ, והדיף את הריח שלו עם הרטיבות. בריח הזה הורגשו משחת גלוח ומי גלוח, מאלה שרוצים להמשיך ולהריח, ואני אמרתי לו:“אני אוהבת להרגיש זיפים, גם אם הם שורטים”.

הוא חבק אותי חזק, ואמר לי:“תגידי לי, מה היית רוצה”, ואני שתקתי, וחשבתי על השאלה הזאת, של מה שהייתי רוצה, ותיכף אחר־כך התחלתי להתגעגע, כי ידעתי, שזה בלתי אפשרי.

לבשתי חליפה חורפית כחולה, של חצאית צרה וז’קט עם כפתורים, שנרכסו בצד הגוף; כחול פֶּטְרוֹל, וצווארון עגול ומחשוף למרות החורף.

אז עוד גרבתי גרבי ניילון עם ביריות ונעלי עקבים גבוהים, שבקושי אפשרו לי לטפס על האופנוע שלו. היתה לי תסרוקת קָארֶה, כלומר, שאורך השיער היה עד הצואר, והשיער נטה להגיע אל הפנים, ובכל פעם הסטתי אותו אחורה והצידה.

ואמיתי אמר לי:“למה את לא יכולה לדבר בחופשיות, ולהגיד לי מה שאת רוצה, כמו סנדי”. שאלתי אותו “מי זאת סנדי”? הוא ענה לי בדבור מהיר, כמעט בלי נשימה, “סנדי היתה חברה שלי, כשגרתי בקבוץ בצפון”. הקבוץ הזה היה באזורי הירדן, כשהוא זורם בשצף ומסביבו צמחיה ירוקה ועבותה. “סנדי היתה מתנדבת מאנגליה, שהכרתי בקבוץ”. שאלתי “היא היתה יפה”? והוא אמר, תוך שהוא מכווץ עוד יותר את עיניו, שממילא היו קטנות, וגם ראיתי, שכשהוא דבר עליה, פיו היה יבש יותר “היא היתה רזה וגבוהה, שערה שחור ועיניה כחולות, והיא ידעה בדיוק מה היא רוצה”. “אהבת אותה”? “כן”. “אז למה נפרדתם”?

 “זה ספור ארוך”. ראיתי, שמחשבותיו נודדות. והרי אני לא יודעת להגיד את מה, שאני רוצה. אני נותנת לשקט מקום רחב, אבל אז עוד לא הבנתי, שאני לא יכולה בלי השקט הזה, והתיסרתי על שאני לא מצליחה להגיד.

אמיתי הציע לצלם אותי, כשאני יושבת, ונשענת על הקיר הלבן, הבוהק, שאין עליו תמונה וגם לא על הקירות האחרים.

הצטלמתי. ובצלום הזה רואים היטב את הצווארון העגול של החליפה הכחולה שלי, ואת עיני שנראו רכות, מחפשות ומסונוורות. נשענתי על הקיר הזה. אני חושבת, שאני צריכה לצייר את הפורטרט הזה שלי. כן, אני רוצה.

פגישותינו הלכו והתמעטו. נפגשנו אחת לשבועיים ביום שישי בערב. הוא למד את אחת מן ההנדסות וגם עבד, והיו לו הרבה בחינות. רציתי לפגוש אותו יותר, אבל כשזמן הפגישה התקרב, הייתי באי־שקט, כי מה יהיה.

באחד מימי שישי, שבהם לא נפגשנו, הזמנתי אלי למסיבת יום שישי, והכנתי מוסיקת רקודים צובטת במיוחד. רציתי להזמין למסיבה גבר אחד שהיה גבוה ובהיר שיער, שחיוכו היה חם ונעים ועז, שחשבתי, כי אני רוצה להכירו יותר. הוא הגיע, וגם האחרים, שהזמנתי, הגיעו. ברגע האחרון, ממש ברגע האחרון טלפנתי אל אמיתי, וספרתי לו על המסיבה, והוא הציע “כדאי לך, שאני לא אבוא. אין טעם”, ואני הפצרתי, והוא בא. ואל הגבר ההוא, שהיה בהיר שיער ועיניו בהירות וחמות, כמעט ולא דברתי באותו ערב, מהרגע שאמיתי נכנס, והוא נשאר עד לסוף המסיבה, והלך, כי אמיתי חיבק אותי חזק, ואחר־כך הלך. נשארתי, והמוסיקה המשיכה להתנגן. לקראת אחת מפגישותינו האחרונות, הצלחתי לשכנע אותו, שנפגש בשבת אחר הצהריים, ושנלך לים, לחוף קרית־חיים.  נסענו לשם על גב האופנוע שלו, השחור והכבד. זה היה אחר הצהריים של יום קיץ. שכבנו על החול, והסתכלתי על השמים הכחולים, ושמעתי אוירון עובר, ואחר־כך ישבנו גב אל גב, והקשבנו לקולות הים, ונשמתי את האויר המלוח, וחשבתי לי, שזו, כנראה, הפעם האחרונה שאני רואה אותו, וציירתי בחול, במקל דק, שמצאתי, את האוניות, שראיתי על קו האופק הגבוה של חוף קרית־חיים, שצריך להרים אליו את הראש, כשמסתכלים אל קו האופק עם האוניות עליו.

שאלתי את אמיתי “מה אתה חושב עלינו”? והוא ענה “אני לא יודע לשים במילים, את מה שמתחמק בינינו”.

יולי ‏2005

מזמן קיוויתי, שגם לי יהיה חבר, עם אחד השמות, שאהבתי את צליליהם; גיורא, אבנר, יאיר, וזה לא הצליח. רק מנשים אחרות, שמעתי, שיש להן חבר או בעל באחד מן השמות האלה. למשל, אבנר; שהיה גבר גבוה ורחב כזה, שהסתכלתי עליו רק מרחוק; הוא היה מחזיק את חברתו מתחת לבית השחי, ואני הסתכלתי עליהם, ורציתי להרגיש איך זה להיות כל־כך קרוב במשך שעות, שם מתחת לבית השחי. לי הזדמנו גברים עם שמות כמו אברהם, אבי, יצחק, יעקב, שמות של אבות האומה. פעם אבל רק פעם הכרתי מישהו בשם אלכסנדר, ומהר מאוד לא הצלחתי לפגוש אותו יותר מפעם, והרי גם אלכסנדר היה שם של גבר, שרציתי בו. 

ואני הרי רציתי לספר את הספור על גיורא, את הספור ההוא. איך התחלתי אותו? נדמה לי, שכך; יום אחד, בשעות אחר הצהריים של ראשית הקיץ, נסעתי לתל־אביב, אולי, אני לא לגמרי זוכרת. אולי אפילו מצאתי סיבה טובה לנסוע לתל־אביב, וכך לחלוף על־פני ביתו, ולהתגאות בפניו, שהנה גם לי יש חיים משלי, שלא קשורים בו.

אני נוסעת באוטו הירוק, שהיה לי, כשעוד יכול היה להגיע לתל־אביב, ובאוטו הירוק הזה הייתה לי דיבורית, שדברתי בה הרבה. חייגתי אליו, כשהאוטו חלף על־פני מחלף דרום, ואולי קיוויתי, שהוא יגיד לי, שאסטה מן הדרך, ואכנס אליו, וזה לא קרה. אבל, כמו שאני מכירה את עצמי, יש בי יותר געגועים מאשר מעשים, ולכן יתכן שגם אם הוא היה מציע לי, את מה שקיוויתי לו, לא הייתי סוטה מדרכי, ורק הייתי מרגישה מין הרגשת שכרון כזאת של שמחה.

אז חייגתי אליו, והוא היה בבית, ודברתי איתו בקול מתרונן ומתפוצץ, והצצתי ימינה לעבר השכונה, שבה הוא גר, מערבה לכביש, והשמש כבר התחילה להיות עמוק במערב. אור אדמדם־זהוב האיר אלי, סנוור אלי, ונדמה לי, שהצלחתי אפילו ללכוד מבט קל אל הבניין הגבוה, אל הקומה ה־8, שבה הוא גר.  תיארתי לעצמי איך הוא עומד שם בבית התענוגות שלו, שמלא במראות; למשל על פני כל דלתות הארונות, והוא אמר לי, שהוא מתכונן להתקין מראות גם על התקרות. אני כל־כך התלהבתי, כשהוא סיפר לי את התכנית הזאת על המראות, שיהיו על התקרה בחדר.

ובאותו עכשיו, כשטלפנתי אליו, הוא דבר באדיבות, במבטא פולני קל, למרות שהוא נולד בארץ, אבל הוא חזר וסיפר לי שוב ושוב, שאשתו היתה פולניה ‘pollaniya’, ‘כזאת פולניה, כזאת קלפטע’. בפגישה הראשונה איתו, שהיתה ‘פגישה עוורת’ בבית־קפה בזכרון–יעקב, הוא ישב זקוף ועם זאת נינוח ומחייך, כמי שיודע לנהל את ענייניו. שאלתי אותו, כשאני מסתכלת עליו במבט חודר ומתבונן, והייתי בטוחה שהנה, הנה עכשיו אני עושה את מה שאני צריכה, כדי להגן על עצמי, כי כבר הסתבכתי מספיק בעבר; “אתה גרוש, לגמרי?”, והוא ענה לי בקול נמוך ובוטח;“אני גרוש כדת וכדין, הנה אראה לך את תעודת הזהות שלי”, והוא הוציא את התעודה, ודאג לכך, שאסתכל ממש, ואראה את השורה, שבה כתוב “גרוש”. איך לא חשדתי אז בטרחה הזאת? איך לא שמתי לב למאמצים האלה שלו?

הסתכלתי עליו שם בבית הקפה בזכרון־יעקב, שהיה בחלק הצפוני של הרחוב הראשי, מן העבר השני, הצפוני למדרחוב, בחלק היומיומי יותר של הרחוב הזה, של סופרמרקט, בית־מרקחת ועוד חנויות, שאנשים ממהרים מהם הביתה.

הוא ישב, כשגבו נשען על קיר המרפסת, שהיתה לבית הקפה. הוא דבר במתיקות ובקלילות, ואני אמרתי לעצמי, שהוא לא מוצא חן בעיני, ובשביל מה אני טורחת, משוחחת, מסתכלת לתוך תעודות. אבל אני כל־כך צריכה להזהר מעצמי; במיוחד כשאני אומרת דברים לעצמי, כי אז הלב שלי לא מספיק מוגן, ואני שאננה, ופתאום אני מוצאת, שאני מאוהבת, ואז כבר מאוחר מדי.

קבענו להפגש, והוא הופיע שוב עם האוטו המפואר. הוא אמר לי, שהוא לא יוכל להתראות ביום ששי וגם לא בשבת. לא שאלתי.

והנה התראינו באיזה כמעט ערב של יום מימות השבוע, אכלנו במסעדה, שנמצאת בתוך השדות, ואני ישבתי לידו ולא מולו, ונסענו לביתו. 

ראיתי, שביתו נמצא במגדל דירות בקומה שמונה או יותר. הוא הראה לי אותו. הוא הציג אותו; “כמה שהוא יפה”.

נשקפו, מחלק מחלונותיו, הים והחולות, שהם די רחוקים משם, אך בכל זאת בתוך החלונות. הוא הראה לי, שיש לו כיריים קרמיים, אבל הוא כמעט לא מדליק אותם, כי הוא אוכל בחוץ אצל איצ’ה בפונדק, בסבוב, שיש לו מאכלים ביתיים, ועובדת שם קלרה הבלונדינית, שיש לה שדיים גדולים, ויש לה גם מחשוף, והאוכל אצל איצ’ה הוא בייתי, ביחוד הם יודעים להכין שם לביבות, געפילטע פיש, רגל קרושה וכיוצא באלה מאכלים, וכל פעם היא יוצאת ועוברת דרך וילון נפתח.

הסלון היה מעור, ואני לא מצליחה להזכר אם מעור שחור או בהיר. 

ותוך שהוא מדבר, התגנבו לתוך דבריו עוד ועוד כעסים על אשתו הפולניה, שהייתה ‘כזאת קלאפטע’, והוא אהב אותה כל־כך, והיא עזבה אותו, ובבתי המשפט לקחה ממנו הרבה מאוד, והילדים שלו הם בקשר בעיקר איתו, ולא איתה, הרי “היא מרשעת”, אבל כשהם היו יחד הוא היה רץ הביתה באמצע היום מהעבודה, לפגוש אותה, והיא לבשה חלוק שקוף, והם שכבו גם בימים וגם בלילות, והיא הייתה יפה, יפה כל־כך. “פתאום נדבקה אלי איזו אישה צעירה, שאני לא מבין עד היום מה היא רצתה ממני, אישה צעירה, הרבה יותר צעירה ממני, טריפוליטאית, ושכבתי איתה, אבל את אשתי אהבתי. והטריפוליטאית הזאת רצתה אותי לעצמה, רק לעצמה, והיא גלתה לאשתי, שקמה ועזבה אותי. ואני לא מבין עד היום למה. הרי את אשתי אהבתי. ואני אספר לך עוד משהו. היתה לי חברה אחרי שהתגרשתי, איזו אישה עשירה ויפה, שגרה בפנטהאוז, שרואה את הים למרחקים, אבל מקרוב. לרב הייתי זה שבא אליה אל הבית שלה, שם למעלה גבוה. לא תאמיני, האישה הזאת הלכה ויצרה קשרים עם אשתי, ועשתה איתה יד אחת, ושתיהן נלחמו בי. את יכולה לתאר לעצמך?”

ואני עדין לא צרפתי את כל הפרטים האלה, ואיפה אני בתוך זה. בינתיים התפעלתי מהאור שהיה במטבח;אור־ים, ומהסלון שראו ממנו בלילה את אור השמים הצפון־מזרחיים; כחול אינדיגו מנוקד בזהב, ואת רטט אויר הלילה. בחדר השינה, שהיה כולו מראות, בבוקר האור השתכפל בהן כמו במנסרה; לצהוב־ירוק־כחול, שממיס את הלב בזכרונות אודות קשתות בשמים ומבטי עיניים. ואז בחדר של בתו, התפלאתי, שהרי הוא סיפר, שהיא חיתה אצלו יחד עם שני אחיה, וכי “היא עומדת להתחתן עם בחור, שיש לו רגליים כמו עמודים עבים, אבל זאת בחירה שלה”. כשראיתי את החדר הזה, ראיתי, שיש בו שטיח מסומרטט ומכוער, וחשוך בחדר, הרהיטים היו כמו בחדרי ילדים זולים, ילדים שמזלזלים בהם, ובחדר היו מפוזרים צעצועים. שאלתי אותו,“גיורא, הבת שלך משחקת בצעצועים, אולי היא לומדת חנוך לגיל הרך?”  והוא ענה,“אלה הצעצועים של בתי הקטנה, מרית”.“בת כמה היא?”, “בת חמש”, “איך זה?”, “זאת הבת של הטריפוליטאית הזאת, לא אמרתי לך, שהיא סדרה אותי, היא דאגה להריון הזה, היא רצתה ילד ממני, והיא ילדה תינוקת, ונתנה לה שם על שם אמי, שמאוד אהבתי, והיא קראה לה ‘מרית’, ולאמא שלי קראו ‘מרים’, אבל אני לא מתכוון אף פעם להיות בן הזוג של הטריפוליטאית הזאת. אני תומך בבת שלי, הקטנה, והיא באה אלי ומשחקת פה, וגם אמא שלה באה איתה, אבל הן גרות בדירה משלהן, ואני מממן את הכל, הרי זאת הבת שלי”.

איכשהו נרגעתי, וחזרתי למצב של השמחה הגדולה הזאת, שיש לי על עצם הקיום, וגם על זה, שהגבר הזה מכניס אותי בסוד ענייניו, ופותח  בפני את ביתו. 

כבר אכלנו במסעדה, וכיון שישבנו אחד על־יד השני היה קל יותר לקבל ולתת נשיקות. והוא ידע לתת. פעם אחת הוא אמר לי בין המראות של חדר השינה שלו, שהקשר שלו איתי משחרר אצלו רעלים. ושוב, התמימות הזאת שלי, שאני גאה במה שאחר־כך יכאיב לי מאוד. ואז אני לא שמה לב, איך הרעלים האלה מתפשטים כמו מאגמה וולקנית לבנה; יש כזאת; ביוון, שם למעלה היכן שגרים האלים, על האולימפוס. אז הרעלים מתפשטים לכוון שלי, וכשאני שמה לב לזה, כבר מאוחר, ואני שקועה בהם.

ישנתי אצלו, ובבוקר צחצחנו שיניים יחד. משם נסעתי לעבודה שלי, שהייתה קרובה לשם, והגב שלי היה זקוף, כשנהגתי לעבודה. וכל היום עבדתי כמו על כנפי העננים הלבנבנים. כל יום דברנו בטלפון. לקראת סוף השבוע  גיורא אמר לי, שמיום חמישי עד יום ראשון בבוקר הוא לא יכול לדבר איתי; אולי רק לדבר ביום שישי לפני הצהריים, אבל להפגש רק מיום ראשון או שני. הוא הסביר לי, שכבר שנים, בשביל הילדה הקטנה שלו, שיש לו אחריות עליה ו“אני אוהב אותה, ואני נמצא בבית של הטריפוליטאית הזאת בשביל מרית הקטנה, מיום חמישי בערב ובמשך כל סוף השבוע, כך שלך ולי נשארים יתר ימות השבוע”.

הרגשתי כמי שקבל מכה ישר אל האף, ואז יש אבוד הכרה זמני למספר שניות. כעסתי עליו, אבל די מהר התחלתי לחשוב, שאם אתאמץ מספיק, אצליח לחלץ אותו משם בסופי השבוע, והייתה לי אז חברה, שאמרה לי, “את צריכה להלחם על הגבר שלך”, והמלחמה הזאת הפכה אותי למחפשת אחריו, למנסה לפתות, ואם גם הפיתויים לא עוזרים, אז מזהירים, ש“עוד מעט ואני כבר לא אבוא לפה יותר”. שום דבר לא עזר. מה כן עזר? הוא ספר לי חרש חרש, ש“הטריפוליטאית והילדה עוברות דירה. הצלחתי למצוא להן דירה בבית, שנמצא כאן, מול.” שאלתי אותו, “הן תוכלנה להסתכל מהחלונות ומהמרפסת של הבית, שיגורו בו אל תוך הבית שלך?”, “כן, היה קשה להשיג בית בשכונה הטובה הזאת. היא התעקשה לגור רק כאן, ולא מעבר לכביש”.

זו הייתה תקופה, שניהלתי חיים בסביבות נחל אלכסנדר, שהמכוניות עוברות שם מעל גשר שמתוח מעל הנחל הזה, קרוב לשפך שלו אל הים, והמים ירקרקים, בצבע שמעורר תקווה, שפעם המים האלה יהיו צלולים, כי זה גוון ירוק של תקוות. גוון כזה של מים ראיתי בציורים של קאמיל קורו. מדי פעם אני חיה מסביב למשהו, וכמעט ממצה אותו; אני יכולה לשמוע את אותה מוסיקה הרבה זמנים, ללכת לאיזה מקום פעם אחר פעם ולא חשוב, שיש עוד מקומות. פעם שמעתי את המוסיקה של מרלן דיטריך בערך שנה, ועוד שנה שמעתי מוסיקה מהוואנה.

ואז קבעתי לי תערוכת ציורים שלי, שם בסביבות הנחלים אלכסנדר וחדרה. הזמנתי אותו, והוא אמר לי, שהוא ישמח לבוא, ומה דעתי ש“אבוא עם הטריפוליטאית ועם הילדה”. הוא הציע, שהם יבואו ביום שבת, שהרי בשבת הוא נמצא שם, ובשבתות הם נוהגים לצאת ולטייל.

ואז תפסתי, ששוב ושוב גם אז וגם אחר־כך הנה דלגו מעלי, כאילו הייתי איזה ספוג, ורק כשהוא רווי, יורדות הדמעות; כמו הייתי רק קהל של אחרים. 

לא הסכמתי להצעה הזאת, והוא לא בא לתערוכה הזאת, ואני עמדתי שם יום אחרי יום במשך שבועיים. ומי כן הגיע לתערוכה? הגבר ההוא, שנסע לגלוש עם חברים על השלג בהרי האלפים, וחזר באמבולנס, עם גב שבור, שהתאושש והמשיך לדבר בקול פעמונים מתרחקים, שרק הצליל שיש בהם מפתה, אבל הפיתוי הטכני הזה לא מממש את עצמו.

וגיורא? אה, כן, גיורא אמר לי, באיזשהו זמן דועך ומאוחר יותר, אחרי שבא לבקר בתערוכה אחרת שלי, במקום אחר, כשכבר הסתובבתי בין העצים של רכסי הכרמל, שבעצם הוא תכנן, שאהיה בת־זוגו הקבועה, שגרה איתו, אבל הוא גילה, שגם אני קלאפטע, אחרי שדברתי איתו על ימי שישי־שבת שלו.

אחרי חודשים ואולי אחרי שנה, גיורא טלפן ואמר לי, שהוא מצטער לשמוע על מה שקרה לי, והוא לא מתנגד שנתחיל להפגש בימי שישי בבוקר, אבל אני במקום שלי בימי שישי בבוקר.

7.6.07,20.02.2007

29.6.07, 10.7.07, 23.7.07

טוב, אז ככה. יום אחד יצאתי עם האוטו הירוק שלי, אוטו פולקסווגן ישן, לסדורים בחיפה. נכנסתי לאוטו שלי, הירוק, שלבתי להלוך רוורס, ויצאתי לדרך.

איך שסיימתי לנסוע ברחוב הקליטה, פניתי ימינה, ומולי כבר ראיתי את השדות ואת הרי הכרמל האפורים־סגלגלים, שקו האופק נמצא מאחוריהם. התכוננתי לנסיעה, שבה רוח הבריזה מתנפנפת דרך החלונות, ורואים בה את הים, בדרך, ואז אני גם שומעת מוסיקה, והפעם התכוננתי לשמוע את אדית פיאף “נו לה רדורייה, נו לה רדור רדורייה….”. וכשאני במצב הזה יש לי תחושה של בת יחידה בעולמנו, שגלתה את הנאות החיים. אותתי לפניה שמאלה לכוון חיפה, והנה ראיתי שמאותתים לי לטרמפ, ואלה היו שניים, שאי־אפשר לסרב להם. הייתי חייבת. הם עמדו יחד. מהרתי לכבות את המוסיקה, שלא אחשד בסנטימנטליות, וחוץ מזה לא צריך לדעת עלי הכל.

עצרתי. שניהם נכנסו לאוטו. לא יכולתי לתת לאף אחד מהם לשבת במושב שלידי, כי הוא היה מלא, ולא יכולתי להעביר. שניהם אנשים שעדיף לא לסרב להם, אבל לא בגלל זה עצרתי להם, הכרתי רק אחד מהם. שניהם אנשים צעירים. אחד מהם עזר לי פעם, ואחר־כך נתתי לו ציור שלי, והוא אמר לאשתו; “נשים אותו בחדר של הילד”. קרה שאיימו עלי, ואני בקשתי את עזרתו, והוא אמר לי:“אל תדאגי, אם תהיה עוד פעם בעיה, אז תגידי לי”, ולא היתה יותר בעיה.

שניהם רזים, לשניהם עיניהם בהירות; ירוקות־כחולות ואולי גם קצת אפורות, אבל מתנצנצות. עורם בהיר ושזוף. לאחד שיער חום ארוך, ואסוף בקוקו ארוך מה שמכונה זנב סוס ארוך. הם נראו אנשים נקייניים במיוחד, ועכשיו לא ידעתי מה לעשות, כי המושב האחורי שלי באופן קבוע מלא בחול, כי שם יושב הכלב שלי, הגדול, הדובי, הלבן עם השיער הארוך. הוא יושב שם אחרי שאנחנו מטיילים על חוף הים. ורצפת המושב האחורי הייתה מלאה בעיתונים ישנים, שתכננתי להעביר למיכלים המתאימים או להחזיר אותם הביתה, כדי להכין נייר, וכך גם עם בקבוקי הפלסטיק ועוד מיני דברים, שהתכוונתי למיין, למשל אבנים, בגדים, דיסקיות מתכת מעוכות ומשוטחות. זה  היה בעונת הסתיו, לפני שירדו גשמים, כך שגם מבחוץ האוטו היה מאובק.

פתחתי להם את הדלת, התנצלתי על המהומה, והם אמרו לי:“אין דבר”.

הם התיישבו בזהירות, והרגליים שלהם היו מונחות גבוה, כמו על מדרגה, הברכיים די קרובות לבטן, וככה נסענו לנו עם הרוח הסתוית המתנפנפת. אחד מהם, זה שאני לא מכירה, לבש חולצת טריקו לבנה וצמודה, שהבליטה את החזה הרחב שלו, ומעל היתה לו שרשרת זהב, והתסרוקת שלו היתה א־לה קלרק גייבל או אלביס פרסלי, אבל השיער היה בצבע בהיר יותר. ובמראה הקטנה שלי, שהיא מראת פולקסווגן מקורית, ראיתי, שהוא יושב בלי לזוז, ומסתכל רק קדימה עד שהגענו לחיפה, ושם הם מהרו לרדת, במבואות הדרומיים.

26 בינואר 2006, 5 בינואר 2008

אני צריף, עומד על החולות. החולות הנודדים, שמגיעים עד למפתני, וכשהדלת נפתחת החול נכנס אלי, אל תוך הצריף. יש לי גג משופע וחלונות קטנים, שפונים גם דרומה.

והשמש מכה בי, וזה טוב לי. זה כל־כך נעים להיות צריף בודד בין החוליות, בין הים הירקרק וההר, ששם הופך לסגול־עשן.

לפעמים נכנס אלי לצריף מישהו, וסוגר את הדלת וגם את החלון, ומרגיש שהנה יש לו איזה בית, שבו הוא יכול לחשוף את גופו בלי הפרעה. זה כל־כך נעים, כשיש בית.

והנה בא האיש הזה, שנכנס אלי, ושם על החלון בד, שיש בו מראות קטנות, וכך הוא הפריד את עצמו עוד יותר מפני החוץ, והנה עוד יותר נעים.

ובחצר הוא שם אבנים, שהוא שלה מן הים; מיני מכתשות, שהיו על רצפת הים, בכפר של האדם הקדמון. כפר שהוא כבר בתוך המים, והמכתשות האלה עומדות עכשיו בחצרי שלי, חצר הצריף.

ואני עומד ומסתכל על סביבתי, ורואה שהחולות כבר נודדים פחות. והאיש הזה התחיל לקצוץ סלט ירקות, סלט ריחני, והוא הביא אותה. והנה יכולתי להסתיר את שניהם. הנה יכולתי להסתיר. 

24 בדצמבר ‏2005, 6 בינואר 2008

הדבר הזה, שאספר עליו, היה בלילות קיץ, בקולנוע ‘אמפיתיאטרון’, שהיה פתוח לשמים, ובחורף החזירו לו את הגג. זה היה בית קולנוע, שקירותיו מסוידים בלבן בוהק, לבן קיצי, גם מבחוץ וגם מבפנים, וכשקניתי אליו כרטיס באשנב, שבצבץ בצד שמאל של הקיר הלבן, הייתה מגיעה אלי במהירות התרגשות כמו לפני כניסה לחוף ים או לבריכת שחיה, שהמים בה מלוחים, ושומעים כבר את המית הגלים, וכבר רוצים לצאת בריצה אל הים הזה, שאפשר לנשום שם יוד, מלח ומרחקים.

לפנות ערב הייתי מגיעה להצגה הראשונה לקולנוע ‘אמפי’, שעמד כמעט על גבול השדות, כלומר שאחרי כמה בתים נפרשו השדות החומים־אדמדמים, הרחבים, שמזהיבים לגמרי בצבע זהב־דוּקַאט, בשעות אחר הצהרים, כשהשמש הולכת לכוון הים. הים, היה די רחוק, אבל ראו אותו משם, כשהוא פוגש בהר, שממשיך בתלילות אל מעמקי הים. כשישבתי בקולנוע ‘אמפי’ בהצגה הראשונה, מדי פעם הרמתי את ראשי אל שמי הלילה, שנתנו לי את אהבתם, כמו שזה היה בשייט לקפריסין, שבו שכבתי על הסיפון בלילה, וראיתי ושמעתי כוכבים גם בשביל החלב. וכך, כשאני מוקפת גם בכוכבים, הייתי צופה בסרט, שהוקרן על המסך הגדול, כמו באיזה פלא. אפשר היה לשמוע גם את רחש סבוב גליל הסרט ואת הקולות שבסרט, אבל גם את הצרצרים, שהרי  הקולנוע עמד בעמק שאדמתו כבדה. לקולנוע הזה הייתי מגיעה לבדי, וראיתי בו סרטים, שלבי יצא אחריהם, כמו הסרט על סיסי,  שהתאהב בה הקיסר הצעיר, פרנץ־יוזף, וגם סרטים על הקוסם הודיני. את הסרטים האלה, הלכתי לראות כמה פעמים, ובכל פעם התרגשתי כאילו לא ראיתי אותם קודם.

עקבתי בנשימה עצורה אחרי הקסמים של הודיני. הוא הלך אל הסכנות, ובכל פעם ניצל ממש ברגע האחרון, אבל ממש. הוא היה גבר ששערו שחור ומבריק, ומעל המצח היתה לו בלורית של תלתל, שערו היה שחור־דיו,  כתפיו רחבות, עורו שזוף, גבהו היה בינוני, ושרירי זרועותיו היו מפותחים מאוד. להודיני היה המראה של הגברים, שמפתחים את הכושר עוד ועוד, עד שהם מקבלים צורת קונוס. הוא לבש בגד־ים שחור. בסרטים האלה הודיני הראה קסמים, את קסמי כוחו המופלא.

בסרטים האלה השתתפה גם אישה אחת, שוב ושוב אותה אישה, אישה יפה, שהציגה את קסמיו. היה לה קול שיש בו עצמה, מעין מצו־סופרן. שערה היה חום, ואסוף מאחור, כך שקווצות שער ירדו משני צדי הלחיים והצוואר, עיניה חומות, אפה כמו אף יווני ושפתיה רחבות. היא לבשה מכנסיים קצרים וחולצה שהייתה קשורה באזור המתנים. פניה דמו קצת לאישה, שהצייר רפאל הרבה לצייר. היא הציגה את קסמיו של הודיני, ואז מישהו היה בא, וקושר את הודיני. ובכל פעם הוא הצליח לפתוח את הקשרים. הקסמים, הקשרים, האלה הלכו ונעשו יותר ויותר מסוכנים, ואני דאגתי להודיני. והנה האישה הזאת, שהציגה את קסמיו, הודיעה בסרט האחרון, שעכשיו הוא יעשה את הבלתי אפשרי. יקשרו אותו בתוך מיכל זכוכית ענק מלא מים, והוא יצליח לצאת משם. כשראיתי את השרשראות והמנעולים, הרגשתי בחילה וצמרמורת, ואני יכולה להרגיש אותם גם עכשיו.
הוא היה קשור, ובתוך המכל, והאישה ההיא יותר ויותר הדגישה את הסכנה, שבה נמצא הודיני, והוא ניסה לפתוח את המנעולים, ונדמה לי, שהוא אפילו הצליח לפתוח צד אחד, ותנועותיו התגברו, ואז התחילו להיחלש ולהיעשות איטיות, והאישה הסתכלה, והקהל הסתכל, אבל אני קראתי מתוך לבי לאנשים שם, שיעזרו לו, ויפתחו לו את המנעול, אבל כולם המשיכו להסתכל. הם נגשו אליו רק אחרי שעבר זמן, פתחו את המכל ואת המנעול, והודיני כבר טבע. כך ראיתי בסרט, ואולי זה לא היה כך, ואולי רק עצמתי את עיני, ולא ראיתי את ההמשך, ואת זה זכרתי. הלכתי הביתה באותו ערב, והכוכבים, שנצצו מעל גג קולנוע ‘אמפי’,  המשיכו ללוות אותי בדרך הארוכה, ואז הבנתי, שאני מתגעגעת אליו, וגם בימים שבאו הרבה אחר־כך, גם כשנסעתי עם עדן, ביאכטה שלו למפרץ עכו. הפלגנו ממעגן היאכטות לכוון עכו. יום אחד הוא הציע לי, כי אפליג אתו בשבת לעכו.  התרגשתי, ויצאנו מן המעגן, ואני עמדתי למעלה על הספון, ואנשים נופפו לשלום בספינות שחלפו, והוא מלמל לעצמו, תוך שהוא עסוק בהשטת הספינה אל מחוץ למעגן ‘שהם יראו, שהם יראו’. 

אני עמדתי זקופה, נתתי לרוח הבריזה שתתנפנף אלי, והסתכלתי למרחקים הכחולים. הוא השיט את הספינה צפונה, וההר והעיר והים והנמל נצצו באור הבוקר ההוא, ואנחנו הפלגנו צפונה, ובלבי שרתי לי את שירת מרחבי הים, המלטפים בהתנדנדות. לא תיארתי לעצמי, שהנסיעה בים, למפרץ עכו תארך כל־כך הרבה זמן, כי לא הפלגנו ממש לאורך החוף, אלא בים הפתוח.  הסתכלתי עליו, על איך שהוא משיט את הספינה בזריזות וביעילות. מעלה ומוריד מפרשים. רב הזמן הפלגנו בכח הרוח, שנשבה אל המפרשים, כך שלרב לא היה צריך להדליק את המנוע. הגענו לעכו, למזח של העיר העתיקה של עכו בשעות הצהריים המוקדמות, והוא אמר לי, שיש לו עבודה לעשות. הוא לבש את בגד הים השחור שלו ומעליו את חליפת הצלילה ובלוני החמצן על הגב, ואמר, שהוא מוכרח לצלול, ולהוציא את מה, שדבק בתחתית הספינה ובמיוחד במדחף “זה מגדיל את שטח הפנים, ואז קשה לספינה להתקדם ולנסוע בכל המהירות”. אמרתי לעצמי ‘טוב, בינתיים אני אסתכל וארשום את התרשמויותי מהמעגן בעכו, מספינות אחרות, מהמים, וביחוד מהמים הירקרקים שבקרבת החומות.’

שמעתי קריאות ברמקול, שהזמינו אנשים לשוט בתשלום, בספינה גדולה ולבנה, שעגנה שם. ראיתי שהגיעו כמה אנשים, ועלו לספינה ההיא, והיא יצאה, ועל ספונה השמיעו מוסיקה קולנית. שאלתי את עצמי ' איך הם ישמעו שם את קולות הים והבריזה'?

הצלחתי גם לרשום בכמה דפים, בפנקס שלי עם הכריכה השחורה, בקווים שלא הכרתי אצל עצמי, לא קודם וגם לא אחר־כך, ואז פתאום הוא עלה מן הים, מצד ירכתי הספינה. הוא בצבץ מן המים, ושאל אותי בהתפלאות ‘למה את לא מסתכלת לפה? למה את לא שומרת’? ואני לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, ולא היה לי נעים לשאול, אז הסתכלתי קצת לכוון שממנו הוא עלה מן המים, ובידיו המגרד שבעזרתו הוא הסיר את בלוטי הים, שנדבקו לספינה, שיש להם ראש קשה, שהם בעצם ‘בלוטי נמלים’, שנטפלו לספינתו מלמטה, ושנסעו איתו אולי אפילו לים האגאי, או הגיעו משם. איך שהוא צלל שוב, הסתכלתי סביב, וראיתי אנשים, שטיילו על החוף, ואת החומות שתחתיתן ירקרקה עוד מלפני זמן נפוליאון, ושהאופקים מעכו כל־כך שונים. למעשה, גם גוון האוויר שונה שם, השתייכות צפונית כזאת לעבר הלבנון. התחלתי לרשום את השמים האלה, ואז שמעתי קול נרגז ‘לאן את מסתכלת? על מה את חולמת? תסתכלי לפה’. והנה העזתי לשאול ‘למה?’ הוא ענה ‘שתשמרי עלי, הרי אני צולל ממש מתחת לספינה’. סוף סוף הבנתי, והרגשתי קצת אבל רק קצת גאווה, שהנה הוא הביא אותי שאשמור עליו. ומאותו זמן הפסקתי לרשום את הדברים, שגרמו לי התרגשות, והסתכלתי רק על המקום, שממנו הוא צלל פנימה, ואז הוא הופיע כמו ספק פוסידון, אל הים, שיכול להיות גם בעל מזג רע,אלים ונקמני אבל גם רגוע, כשהסערות פוסקות בן רגע, וספק הָאדֶס, אל השאול, שהוא אל מאהב כמו רוח, שלא רואים אותה, ולא ברור אם הוא היה באמת.

הוא הופיע שוב עטור אצות ירוקות, שגם אותן שלה מתחתית ספינתו. הוא החליף בגדים, ולבש את הסרבל הלבן שלו, ויצאנו אל העיר העתיקה של עכו, לעומק העיר, ואכלנו. הלב שלי נצבט, כי אהבתי כל רגע. בדרך חזרה, שוב התנפנפו המפרשים, ונשמע שקשוק מן התורן הגבוה, והיו גלים לא גבוהים, והספינה התנדנדה, ואחר־כך הוא הפעיל את המנוע בלי המפרש, כי הרוח היתה נגדית ואת ההגוי האוטומטי, והוא יכול היה לחבק אותי קצת. התחלנו לראות את ההר והעיר מתקרבים. רציתי, שהוא יגיד שאשאר עוד קצת, ומיד כשהגענו, קפצתי החוצה, אחרי שהוא קשר את הספינה למזח, והוריד את הקרש שמשמש כגשרון. רצתי אל האוטו שלי, ונסעתי לביתי דרך הרחוב, שהיה פעם ים, ויבשו אותו.

29.7.06, אוגוסט 2006, אוקטובר 2006