נסיוני האחרון, להיות שותף בכל אופן שהוא לאקציות של מסלת-הטרם האלקטרית, לא עלה בידי. נשארתי בלי פרנסה. ובכן יושב אני לי באחד הימים האחרונים ותוהה על קנקני הריקים וחוקר וחושב ומבקש לי איזו פרנסה, פּתאם והנה כברק מנצנץ במוחי רעיון נפלא. שיננא, אומר אני לנפשי, והלא הדבר ברור והוא כמונח על גבי היד הפשוטה: עשה לך “חדר מתוקן”! העסק הזה, אומרים, הוא עסק לא רע כלל…
מילא יושבי הכרכים הגדולים, עד שיספיק אדם לבלוע את רוקו, הרי לפניו תת“ק פרנסות שונות. אם שהוא פותח לו אולם של קינומאטוגרף עם “קבינט טבעי” בצדו ועם הכתובת “רק לזכרים”, שהוא סגולה בדוקה לפרנסה, ואם שהוא נוסע ללודז, בכדי להשיג שם קרדיט על-מנת שלא להחזיר, שגם זה אינו עסק רע, ואם שהוא מיסד “חברה של אחריות לחיים”, כי יתמו חטאים כתיב ולא יתמו פתאים, ואם שהוא הולך ומוציא עתון ז’רגוני שביעי במקום שיש ששה. – כל אלה הן “פרנסות”, במובן ידוע. ואולם אנחנו יושבי ערי-השדה בכרכים הבינונים או הקטנים – עוד הפעם פבריקה למעשה דיו, עוד הפעם סם כנגד עכברים, עוד הפעם כתיבת דרמות על-מנת לנסוע עם סחורה זו לברלין, ועוד הפעם חנות לממכר מי-סודה. עסקים כמו אלה לא רק שלא יתנו לנו בכדי שנוכל לקנות לנשינו מצנפות הגונות א לא שנט-קליר עם נוצה של בת-יענה לא “ערבה בוכיה”, מה שקורין פלייריי”ז, אלא שלא יתנו לנו אפילו בכדי שנוכל לקנות להן מצנפת כעין גיגית פשוטה. ביחוד קונם עלי מעשי הדיו, ולמן המאורע האחרון שאירע לי עמו, לא אחפוץ עוד לדעת פרנסה זו. מעשה היה לי בבעל-בית, שהבאתי לו את הדיו, ובעלת-הבית, משום שהצבע הטעה אותה וחשבה שהיא חלב, יצקה אותו לתוך הקדרה של קהוה ונתנה לילדיה. וגם בנוגע לעכברים אין זה עסק עוד. הגעו בעצמכם: עירנו יש לה, לפי הספירה האחרונה, 5838 תושבים, שהם כלם עושי-סממנים כנגד העכברים, ועכברים יש לנו רק 834 – כי לרגלי החולירה המתהלכת ספרו גם אותם – ונמצא כי יחזיקו שבעה אנשים בעכבר אחד. ואולם עוד רעה מזה הפבריקציה של הדרמות; בשעה שהסדרה “יהודית” היתה סדרה מתהלכת, נפלו איזו אינם-יהודים על מציאה זו, ואולם עתה אין זו אלא הושענא הבוטה. ובנוגה למי-סודה – מוטב שלא יזכירו כלל לפני מלה זו. מעשה היה לי בחנות ששכרתי לי לממכר מי-סודה: עשר שנים רצופות דר קודם לזה באותה חנות מי שאינו-יהודי והיה מוכר שם גחלים ופחמים ועצים ונפט ובנצינה וגפרית וגפרורים, ולא אירע לו שום תקלה, ואני, כמעט שפתחתי לי אותה חנות עצמה לממכר מי-סודה, נפלה דליקה בחנות זו מיד בשבוע הראשון. קשיא על אדם מישראל! נכרי יש לו כל החמרים הנוחים לשרפה ואינו מדליק, ויהודי יש לו מים ומדליק – והעיקר כי גם ממון של אחריות לא קבלתי מחברת האחריות לאש…
מה שאינו כן ב“חדר המתוקן”. העסק הזה, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל. ובמדה שאני מוסיף לעין בפרנסה חדשה זו, במדה זו היא מוצאת חן בעיני יותר ויותר ואני להוט אחריה ורוחי תקצר מחכות אל הרגע אשר אחל.
הכשרון העיקרי, ששייך למלאכה זו, אותו תמצא אצלי במדה גדושה. כונתי לאותו הכשרון, שאוכל להתאנף ולהתעבר ולהתקומט כל היום בחברי ולהתנפל תמיד בקולי קולות על כל איש אשר ידבר קטנה או גדולה כנגדי או כנגד מלאכתי. רב לכם אם תדעו, כי הייתי לפנים מן המשחקים בווינ"ט, ואם אירע לי, שהצד שכנגד יצא כנגדי באיזה כרטיס שלא כרצוני ושלא כרצון חכמים, מיד חטפתי את המנורה שעל גבי השולחן או את הכסא אשר לימיני והשלכתים על קדקד ראשו, ואם היה הלז בעל חוטם, היו בטוחים כי לא זז משם עד שיצא בלא חוטם. הגידו מה שתגידו, כשרון כזה אינו דבר קטן כלל לגבי איש שרוצה לפתוח לו חדר מתוקן. אמת הוא שבעלי החדרים המתוקנים יש להם מדה זו, להטיל מרות על אחרים ולהאמין תמיד כי הם הצדיקים במשפט, רק מפני שיש להם כל היום עסק עם קטנים. והקטנים מחויבים תמיד להיות נשמעים להם, ולכן הם חושבים כי גם בהיות להם עסק עם גדולים, מחויבים אלו לקבל את מרותם ואת דעתם תמיד; מדה זו תמצאו אצל כל המלמדים – ואולם העסק לכשעצמו, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל.
אמת הוא ש“השיטה הטבעית” היא כל מה שתחפצו בעולם, ולא רק טבעית. אדרבא, היא אי-טבעית במאד מאד! אמת הוא, שלכל היותר יכולים אנחנו להבין שיטה כזו בארץ-ישראל, במקום שהדבור העברי כבר נתפשט למדי והסביבה היא סביבה עברית והאַָב והאם והאָמה אשר בבית מדברים עברית, והחנוני המוכר להילד מיני מתיקות בפרוטה מדבר עברית, וחברו ובן-גילו של הילד מדבר עברית, וקונדם עם קונדס מדבר עברית, ובאופן זה נמצא שהלשון היא באמת טבעית; מה שאין כן פה, שהאב והאם והאָמה והגוברננטה והחנוני וכו' וכו' וכל הסביבה מן הבקר ועד הערב מדברים בלשון אחרת, באותה לשון שהיא הטבעית, ונמצא שכל “השיטה הטבעית” אינה אלא מין שעשוע ושקר וזיוף, ומן ההכרח שבמהרה תהיה לעול ולמשא על הילד, משום שמעמיסים עליו עבודה כפולה ויתירה, וסופו שישכח מהר את המעט שהלהיטו אותו בעל-כורחו – ואולם העסק לכשעצמו, אומרים, הוא עסק לא רע כלל.
שמא תאמרו, מכיון שאני בעצמי הוא המלמד, הוא בעל-הדין, הוא בעל-עסק, שוב אין זה נאה כלל, כי דוקא אני אהפך תמיד בזכותה של שיטה זו וכי דוקא אני אומר לה את תשבחותיה ערב ובקר וצהרים וכי דוקא אני אהיה נכון להרוג על ימין ועל שמאל, אם רק יערוב איש את לבו לפצות פה ולצפצף נגדה מלה אחת? שמא תאמרו: אין זו ראיה כלל, שאני, משום שאני המלמד, מוכרח אני להבין דוקא, איזו שיטה טובה ואיזו רעה, וכי האחרים, משום שהם אינם מלמדים, אינם יכולים ואינם רשאים ואינם כדאים לחוות איזו דעה גם הם? שמא תאמרו: וכי משום שהחיט הוא חיט ואני רק לובש את הבגד, לכן החיט הוא שמוכרח דוקא להיות בעל טעם טוב ולהיות יודע יפה ומה לא-יפה ולהיות בעל-דעה בכל הלכות האסתיטיקה ואני אסור לי להגיד לו דבר? וכי משום שהמלמד הוא מלמד ואני רק אדם חוקר והוגה, לכו המלמד הוא שחתם על ה“פדגוגיה” והוא מקבל בכל שבוע ושבוע את הגליון האחרון של מודה זו, ואני אסור לי להגיד לו מה נאה ומה יאה באמת? אבל – העסק לכשעצמו, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל.
אמת היא כי “עברית בעברית” נעשית לי קצת קשה בסביבה זו שאנו חיים בה בגלותנו המרה, וכל המעשה נראה לי בלתי-טבעי כל-כך, ככל המצב שלנו בכל מקצוע ומקצוע ובכל פנה ופנה פה. אמת הוא כי בראותי איך מתרגמים פה מלה לא-מובנה אחת על-ידי מלה לא-מובנה שנית ואיך תולים פה איזה לא-ידוע באיזה שני לא-ידוע, אני נזכר בעל-כרחי באותו מעשה שספר לנו פעם אחת המלומד הגדול לתורת כחות הנפש, הוא הפרופיסור ליפס: איך שפעם, אחת, בהיותו עומד בחצר בית-הנתיבות בעיר קוטבוס, ראה איש נחפז ומבוהל ודחות רץ ונגש ברגע האחרון לפני יציאת מרכבת הברזל אל הפקיד הממונה על התחנה ותוקף אותו בזרועו וקורא אליו בנשימה קצרה ואחת: “בשם השם, באיזו שנה נתגלה אמריקה? אבל חיש מהר, כי מרכבת הברזל יוצאת ונוסעת כרגע!” – התחשבו, כי משוגע היה האיש? לא! האיש הזה היה לו בכיסו תעודה לצרורות חפציו, שהיתה מסומנת במספר 1492, והוא עשה סימן לעצמו שזו היא שנת גלוי אמריקה ועתה הנה אָבדה התעודה מכיסו והוא שכח גם את מספר התעודה וגם את מספר השנה – והמסע נחפז לצאת! זה הוא היוצא, אם תולים לא-תנא בדלא-תנא. ואולם – העסק לכשעצמו, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל.
תאמרו כי מלגלג אני כלפי עברית בעברית? לא, אדוני! אני לכשעצמי לא השמעתי כלל את דעתי עדין לא בעדה ולא כנגדה. אפשר שהטעמים המועטים, שיש לי בנגדה, קלושים מאד ואינם מספיקים, ואפשר שהטעמים, שיש לאחרים בעדה, יהיו חזקים ומכריעים יותר. אבל אומר אני: אין נוהגים קלות-ראש בענין חשוב וגדול כזה, וסדר-למוד, שהיה קים במשך הרבה מאות שנה, אין מוסרים אותו בידי מלמדים אחרים, שיהיו הם המכריעים, אם לפסול אותו ואם להנהיג אחר תחתיו. ומה גם שסוף סוף הם הנחתומים שמוכרחים להעיד על עיסתם הם, בשם שהנחתומים האחרים יעידו שוב על עיסתם הם. לא! ענין גדול וחשוב כזה, עברה גדולה היא אם מקילים בו ראש באופן כזה. סדר-למוד, שהדרת שיבה חופפת עליו ויש לו כבר. שרשים עמוקים כל-כך בנפש האומה, אין מעבירים אותו בן-לילה כשם שמעבירים איזה הזן מדוכנו. מי יודע? אפשר שהיהדות המועטה, שיש לנו עדין לעת כזאת, חיבים אנו תודה עליה רק לה“חדר”, שהוא העושה את הרשם הראשון על נפש הילד ועושה אותו ליהודי לכל ימי חייו, ואפשר כי בזה שאתם עושים לכם שעשוע יפה, לצחק עם ילד שלש וארבע שנים, אתם הורגים אומה שלמה. מי יודע? אפשר שחיי אומה שלמה תלוים בדבר קטן כזה. אין אני אומר בהכרח שכך הוא – ואולם אין נוהגים קלות-ראש בענין גדול כזה אין פותרים שאלות כאלה בשעה אחת בין השמשות. לו חכמתם ולו דבר לבכם בכם, לא הייתם נוטלים עליכם אחריות כזו!
ולא עוד, אלא שבעיקרה אין כל השאלה, כפי שהעליתם אתם אותה על הפרק, שאלה כלל. שואלים אתם ומתוכחים אתם ומריבים אתם: שיטה זו או שיטה זו, עברית פשוטה ומתורגמת או עברית בעברית, ואולם אני שואל: אם לומדים עוד בעברית בכלל – והשאלה הזאת היא מרה קצת יותר משאלתכם. רואה אנכי כי בנינו עוזבים אותנו מיום אל יום, ילדינו הולכים מעמנו ואינם חוזרים, דור חדש הולך וגדל אשר קדשינו אינם עוד קדשיו ואידיאלינו אינם עוד אידיאליו וכל משאלותינו ותאות נפשנו אינן עוד משאלותיו ותאות נפשו הוא – ובעת צרה ומרה כזאת יש לכם אתם זמן ופנאי להתקוטט ולהתפלפל, אם שיטה זו או זו, אם ספר-חנוך זה או זה, אם “דיע שטיפעל פּוטצען אָדער שמיערען”. השאלה אינה איך לומדים, אלא אם לומדים. השיגו בראשונה את המטרה כי ילמדו, ואחרי כן כבר נתפשר איך ילמדו. הן “איך” זה הוא סוף-סוף רק ענין פרטי. הגעו בעצמכם.: אין בעולם שאלה כיצד לומדים אנגלית, ורק להיות שאלה בשביל חוגים ידועים אם ללמוד אנגלית בכלל ואם לא? “כיצד” זה הוא רק עסקם הפרטי של מורים ומלמדים ומחברי ספרי-למוד ועושי מיטודות, שזה אומר כך וזה אומר כך, – ולא עוד, אלא שגם שם מרננים אחריהם, כי ישם לכל אחד ואחד טובת הנאה משלו. מדור דור היו נוהגים ללמוד לשונות נכריות על-פי שיטה ידועה, עד שבאו טיסין-לאנגנשייט והבריהם והכריזו על השיטה החדשה, השיטה הפוניטית, שלהם (אכן מקרה הוא, ששיטתם החדשה היא דוקא השיטה הישנה שלנו!) והכריזו וחזרו והכריזו עליה ועשו לה פומבי גדול ממשך עשריות שנים, עד שכבשו עולם כלו. השיטה שלהם היא עתה השיטה המושלת. ואין זה פלא כלל; אומרים, כי יכול אדם ללמוד עתה אנגלית או צרפתית או לשון נכריה אחרות באופן יותר רצוי מבראשונה, אין יודע, אבל דבר אחד ברור: לאנגנשייט בעל המיטודות היה למיליונר. מובן מאליו, כי לאנגנשייט עשה את המיליונים שלו רק לטובת האומה. העסק הזה, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל.
האסון הגדול הוא תמיד – טובת האומה. מה לא תלו כבר באילן זה? אין לך דבר שלא יעשה כיום הזה לטובת האומה. השיטה “עברית בעברית” פשיטא דפשיטא שהיא לטובת האומה. עברית בלבד היא קדוש, ועברית בעברית – קודש קדשים. ומי שינסה לטעון דבר כנגדה, מיד ישמע הקול: בוגד! חלל זה את הקדוש, טען זה כנגד למוד הלשון, רוצה זה בחרבן האומה!
אני – ונגד למוד הלשון? איש גא אנכי מעודי, ענוה שנאתי, ואני אני האומר לכם ברוח שוקטת ובדעה מיושבת: באצבעי הקטנה יש לי אהבה ללשונו יותר מאלף מלמדים יחד!
***
ואולם נשארתי בלי פרנסה. הבה ואעשה לי “חדר מתוקן”!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.