ספר ועוד אחד ועוד אחד. מעט מעט תמלא אותם הגזוזטרא האחת. עוד מעט והנה גם השניה והשלישית. הנה כבר חדר אחד מלא ספרים כולו. מעט מעט והנה עוד חדר ועוד חדר. ואחרי כן באה התשוקה גם לספרים יקרי המציאות, לספרים יחידים במינם וגם לכתבי-יד עתיקים. הנה אוצר ספרים. הנה ביבליוטיקה. שנים ועשריות שנים נקבצה. לפעמים נקבצה במשך חיי אדם שלמים. לא הספר האחד פה העיקר, לא הספר הטוב או הספר הרע, כי אם הקבוץ. נשמה של אדם שפוכה פה בקבוץ הזה ומרחפת עליו חרש. מאחרי כל זוית ומתוך כל פנה נסתרת מפרגר1 לעינינו חלק של נשמה והאוזן שומעת שקשוק כנפיה. הביבליוטיקה היא נפש חיה. היה איש אשר היתה חבה בלבו לגוילים של ניר העשוים מחברות מחברות, ויש אשר היתה חבה בלבו גם לתכנם. חבה – אבל הלא זאת נשמה שלמה של אדם. יש פה לפעמים תכן שלם של חיי אדם. מין רחמי אָב, מין דאגת אם אל עוללי טפּוחים. כשאני רואה קבוץ גדול של ספרים במקום אחד, לבי מתמלא איזה רגש של קדושה נסתרת. יודע אני כי המקום הוא מקום קדוש.
ואני זוכר פעם אחת בברסלוי, לפני שנים אחדות היה הדבר, שבאה מודעה בכתבי-העתים, כי אוצר-ספרים גדול עומד להיות נמכר בפומבי ביום פלוני בשעה פלונית ופלונית. מת האיש והניח אחריו אוצר – אוצר של ספרים. ילדים לא היו לו, אלא ספרים, ספרים היו ליתומים, והיתומים עומדים עתה להיות מפוזרים לכל קצוי תבל ולבוא לידי זרים. באתי גם אני לשעה המיועדה. המעון היה מעון של איש מלומד. דבר זה היה נכר מכל קוץ וקוץ. היורשים הרחוקים כבר ישבו וחיכו: חיכו אל הכסף. בראש השולחן עמד הממונה עם המקבת שבידו. אחת, שתים ושלש – בכל פעם ופעם כשירדה המקבת על השולחן ותך עליו הכה בי גם לבי. בחוץ שטף הגשם ובבית רבצה עלטה על כל וגם על לבי. איזו מרה-שחורה תקפה אותי ותעק עלי. באים אנשים זרים וממשמשים בידים גסות בנשמות ערטילאות, והכל בזכותן של איזו פרוטות. נותן אתה פרוטה וקורע חלק של נשמה. היה בי מעין רגש, כאלו הורגים פה נפש. מונח לפניך גוף גדול חי ואתה שולח בו יד ומחלק אברים-אברים. כמעט שלא עמד בי רוח לקנות גם אני איזה ספר. זהיר אני באבר מן החי. רק בהמית לב, כשתקף עלי יצרי הגדול למראה ספרים אחדים, גמרתי גם אני להשמיע את מחירי. קניתי את “רוח היהדות” של יצחק דיזראעלי ואת “חיי יוליוס קיסר” של נפוליאון השלישי. יצרי תקף עלי. ואולם נחת לא הרגשתי בלבי בקנותי. יותר טוב היה אלו לא נדפסה כלל אותה המודעה ולא באו כלל לידי מכירה בפומבי ולא הביאוני לידי נסיון. הנשמה של אותו המלומד, שקבץ את כל אלה אחד אחד, עמדה לפני פתאם עוטיה ומנהמת ותובעת את עלבונה…
וזוכר אני עוד מכירה אחת בפומבי. מתה אחת המהוללות, הדיווא של הבאליט. אלפי חפצים יקרים נשארו אחריה, צעצועים ושרידי-יקר ומזכרות מאת נסיכים ורוזני ארץ. וגם פה היו קבוצים: קבוצי כלי עשת ושן, קבוצי ציוריו2, קבוצי שמלות יקרות במחיר מטפחת-כיס שויה מעשה גבלות, מגבלות ולנסיות ממש, לקחו יותר מאלף מרק. אכן נפלא הוא, כי הדבר הזה לא נגע בלבי. סוף-סוף חפצים כאלה אין בהם רוח חיים. אין בהם אותו עמל הרוח הדובר אלינו מכל ספר וספר ואין בהם אותה התעודה הנצחית של המחשבה האנושית האצורה בספרים. בדעה קלה קניתי לי שכין לניר עשוי שן ויצאתי. לא הרגשתי פה כי הייתי מסיע לידי פרעות באיזה דבר שלם.
וגם זאת אני זוכר עתה: בהיותי בפעם הראשונה בביתו של דוד גינצבורג והאיש הראה אותי את כל בית נכאו: את הביבליוטיקה הנפלאה אשר לו. האיש הזה לא היה רק מקבץ לבד, כי אם עשריות שנים קבץ ולבו היה קשור אל כל ספר וספר. כל ספר היה קרוב ללבו, חלק מנפשו. חייו היו שקועים באותם הספרים. מי שלא ראה את האיש הזה ולא הביט בעיניו, בשעה שהיה לוקח את אחד מספריו בידו, לא ראה מעולם איש חובב ספרים וחי בהם. אם לפי רוחו היה הדבר, לא היה מניחם אחריו לשום איש, אלא לוקחם עמו לתוך קברו.
ומת האיש ובאים הבאים אחריו ומתחילים לבזבז את האוצר לכל רוח. אלפי ספרים יבואו לידי אלפי אנשים שונים או יש אשר לא אחד יעברו מרשות לרשות, אלא בקבוצות שלמות. הספר יחדל מהיות מערך בתור חלק מדבר שלם, אלא לפי שויו. יש אשר ספר, שמחירו היה רובל, ימכר עתה בשני רובל, או יש אשר זה, שמחירו היה עשרה, ימכר באחד. הכל לפי השוק. הספר היה לסחורה. טוב. הספרים ימכרו לפי שוים. המסחר יהיה מסחר טוב או מסחר רע. הכל תלוי בשוק. אבל מי ישלם במחיר אותה עבודה של הקבוץ? שנה נדדה מעיני איש, עד שהשיגה ידו איזה ספר, שהוא לעצמו, בתור ספר, אינו ולא כלום, אלא שהיה דרוש בתור חלק למלא קבוצה שלמה, ועתה הנה נתגלגל הספר הזה לתוך איזו חנות של איזה מוכר-ספרים או לידי איזו בעלים חדשים ושב והיה לספר כשהוא לעצמו. אבל מי ישלם במחיר אותם נדודי השנה? במחיר אותם הכוחות שאינם עולים בשום חשבון והם ממלאים לפעמים תכן שלם של חיי אדם? בונה אדם בית ובאים הבאים אחריו והורסים את הבנוי ומוכרים את הלבנים הבודדות, אבן אחרי אבן…
ספר – מה לי ספר בודד? יש שהוא טוב ויש שקבץ אדם במשך עשרות אלפּי ימים הולך ונפזר במשך יום אחד או שבוע אחד. בנין שלם של חיי אדם הולך ונהרס. ואין אדם בעל-נפש יכול להסתכל בשויון-נפש בחזיון של הריסות. עומד לפני פוגרום קטן.
אבי-אָב זקן היה לי והיו לו ספרים הרבה. כשהייתי תינוק, הייתי משקיע את עיני באותן הזכוכיות המאירות והמזהירות שבארונות-הספרים הרבים אשר על גבי הכתלים ומבטי היו משתעשעים באותן הכריכות היפות שהיו נשקפות מבעד לאותן הזכוכיות. איה עתה כל הספרים ההם? את החלק האחד לקח הבן האחד ואת יתר החלקים לקחו השני השלישי והרביעי. כשם שלקחו את השלחנות ואת הכסאות ואת המנורות היפים, כך לקחו את הספרים. וכשמתו היורשים האלה, באו יורשיהם וירשו גם אותם. השלחנות והכסאות כבר נשברו וכלו ובטלו מן העולם זה דור, מן הכלים אשר בכסף ואשר בזהב, מנורה או גביע, אני רואה עוד לפעמים איזו שארית ואיזו פליטה אצל האחד או השני מבני המשפחה, והספרים – אפשר שנמצאים עוד איזו מהם באיזו עליה תחת הגג או בקרן זוית בביתו של הדוד האחד האחר או של אחד מן הנכדים הרבים, הן דורות חדשים באו עתה; הספרים מתוך אותה התקופה הקדומה אינם עוד תפארת לבית. ורק אני עוד מתגעגע לפעמים לאותה הירושה העתיקה… סוף-סוף רשמי ילדות… אל תשחקו לי: בגעגועים גדולים אני מוציא לפעמים מתוך הארון שלי את ספר “ברית אברהם” דפוס וויניציה, שנשאר בידי מירושה זו, ואני מסתכל בו.
המיליונים, אומרים, שנשארו אחר המליונרים, אינם מתנחלים אלא עד ארבעה דורות. הדור הרביעי כבר אין לו פליטה ושארית מכל הממון הרב. כח הפּזור עושה את שלו במהירות יותר גדולה משעשה כח הקבוץ שלו. הכשרון לפזר מיליון סוף-סוף לא יכבד כל-כך על האדם כאותו הכשרון לכנסו. ואם במיליונים כך, בספרים לא כל-שכן. לא ארבעה דורות – מיד בדור הראשון הולך אוצר כזה ונמס. ואולם כשרואה אני בחוש, כיצד מביאים הרס בידים באוצר נחמד כזה, לבי בי מתכוץ. מין ונדליסמוס הוא. דרוש לזה עוז רוח, בכדי להחריב ביבליוטיקה.
דור אחד יחלוף ועוד דור, מי ידע עוד מה היה דוד גינצבורג ומי היה? ברון יהודי – עשיר מופלג – אדם טוב ומיטיב – שתדלן ומושיע – ואחרי כן גם זה ישכח. מי ידע עוד את דוד גינצבורג? הדבר האחד אשר יכול היה להתקים ולהנחיל את שמו לדורות הוא הביבליוטיקה אשר נתן בה את נשמתו. שם הוא ושארית, הגם בזה ישלחו יד?
אכן שאפתי רוח בבוא אלי השמועה, כי קמו אנשים בעלי-נפש לדאג לאחרית אוצר-הספרים הזה, וכי יש תקוה אשר תהיה להם גאולה ולא יפוזרו עוד לרוח. הביבליוטיקה הגדולה תתקים ושם דוד גינצבורג יהיה נקרא עליה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.