הדבר הזה, שאספר עליו, היה בלילות קיץ, בקולנוע ‘אמפיתיאטרון’, שהיה פתוח לשמים, ובחורף החזירו לו את הגג. זה היה בית קולנוע, שקירותיו מסוידים בלבן בוהק, לבן קיצי, גם מבחוץ וגם מבפנים, וכשקניתי אליו כרטיס באשנב, שבצבץ בצד שמאל של הקיר הלבן, הייתה מגיעה אלי במהירות התרגשות כמו לפני כניסה לחוף ים או לבריכת שחיה, שהמים בה מלוחים, ושומעים כבר את המית הגלים, וכבר רוצים לצאת בריצה אל הים הזה, שאפשר לנשום שם יוד, מלח ומרחקים.

לפנות ערב הייתי מגיעה להצגה הראשונה לקולנוע ‘אמפי’, שעמד כמעט על גבול השדות, כלומר שאחרי כמה בתים נפרשו השדות החומים־אדמדמים, הרחבים, שמזהיבים לגמרי בצבע זהב־דוּקַאט, בשעות אחר הצהרים, כשהשמש הולכת לכוון הים. הים, היה די רחוק, אבל ראו אותו משם, כשהוא פוגש בהר, שממשיך בתלילות אל מעמקי הים. כשישבתי בקולנוע ‘אמפי’ בהצגה הראשונה, מדי פעם הרמתי את ראשי אל שמי הלילה, שנתנו לי את אהבתם, כמו שזה היה בשייט לקפריסין, שבו שכבתי על הסיפון בלילה, וראיתי ושמעתי כוכבים גם בשביל החלב. וכך, כשאני מוקפת גם בכוכבים, הייתי צופה בסרט, שהוקרן על המסך הגדול, כמו באיזה פלא. אפשר היה לשמוע גם את רחש סבוב גליל הסרט ואת הקולות שבסרט, אבל גם את הצרצרים, שהרי  הקולנוע עמד בעמק שאדמתו כבדה. לקולנוע הזה הייתי מגיעה לבדי, וראיתי בו סרטים, שלבי יצא אחריהם, כמו הסרט על סיסי,  שהתאהב בה הקיסר הצעיר, פרנץ־יוזף, וגם סרטים על הקוסם הודיני. את הסרטים האלה, הלכתי לראות כמה פעמים, ובכל פעם התרגשתי כאילו לא ראיתי אותם קודם.

עקבתי בנשימה עצורה אחרי הקסמים של הודיני. הוא הלך אל הסכנות, ובכל פעם ניצל ממש ברגע האחרון, אבל ממש. הוא היה גבר ששערו שחור ומבריק, ומעל המצח היתה לו בלורית של תלתל, שערו היה שחור־דיו,  כתפיו רחבות, עורו שזוף, גבהו היה בינוני, ושרירי זרועותיו היו מפותחים מאוד. להודיני היה המראה של הגברים, שמפתחים את הכושר עוד ועוד, עד שהם מקבלים צורת קונוס. הוא לבש בגד־ים שחור. בסרטים האלה הודיני הראה קסמים, את קסמי כוחו המופלא.

בסרטים האלה השתתפה גם אישה אחת, שוב ושוב אותה אישה, אישה יפה, שהציגה את קסמיו. היה לה קול שיש בו עצמה, מעין מצו־סופרן. שערה היה חום, ואסוף מאחור, כך שקווצות שער ירדו משני צדי הלחיים והצוואר, עיניה חומות, אפה כמו אף יווני ושפתיה רחבות. היא לבשה מכנסיים קצרים וחולצה שהייתה קשורה באזור המתנים. פניה דמו קצת לאישה, שהצייר רפאל הרבה לצייר. היא הציגה את קסמיו של הודיני, ואז מישהו היה בא, וקושר את הודיני. ובכל פעם הוא הצליח לפתוח את הקשרים. הקסמים, הקשרים, האלה הלכו ונעשו יותר ויותר מסוכנים, ואני דאגתי להודיני. והנה האישה הזאת, שהציגה את קסמיו, הודיעה בסרט האחרון, שעכשיו הוא יעשה את הבלתי אפשרי. יקשרו אותו בתוך מיכל זכוכית ענק מלא מים, והוא יצליח לצאת משם. כשראיתי את השרשראות והמנעולים, הרגשתי בחילה וצמרמורת, ואני יכולה להרגיש אותם גם עכשיו.
הוא היה קשור, ובתוך המכל, והאישה ההיא יותר ויותר הדגישה את הסכנה, שבה נמצא הודיני, והוא ניסה לפתוח את המנעולים, ונדמה לי, שהוא אפילו הצליח לפתוח צד אחד, ותנועותיו התגברו, ואז התחילו להיחלש ולהיעשות איטיות, והאישה הסתכלה, והקהל הסתכל, אבל אני קראתי מתוך לבי לאנשים שם, שיעזרו לו, ויפתחו לו את המנעול, אבל כולם המשיכו להסתכל. הם נגשו אליו רק אחרי שעבר זמן, פתחו את המכל ואת המנעול, והודיני כבר טבע. כך ראיתי בסרט, ואולי זה לא היה כך, ואולי רק עצמתי את עיני, ולא ראיתי את ההמשך, ואת זה זכרתי. הלכתי הביתה באותו ערב, והכוכבים, שנצצו מעל גג קולנוע ‘אמפי’,  המשיכו ללוות אותי בדרך הארוכה, ואז הבנתי, שאני מתגעגעת אליו, וגם בימים שבאו הרבה אחר־כך, גם כשנסעתי עם עדן, ביאכטה שלו למפרץ עכו. הפלגנו ממעגן היאכטות לכוון עכו. יום אחד הוא הציע לי, כי אפליג אתו בשבת לעכו.  התרגשתי, ויצאנו מן המעגן, ואני עמדתי למעלה על הספון, ואנשים נופפו לשלום בספינות שחלפו, והוא מלמל לעצמו, תוך שהוא עסוק בהשטת הספינה אל מחוץ למעגן ‘שהם יראו, שהם יראו’. 

אני עמדתי זקופה, נתתי לרוח הבריזה שתתנפנף אלי, והסתכלתי למרחקים הכחולים. הוא השיט את הספינה צפונה, וההר והעיר והים והנמל נצצו באור הבוקר ההוא, ואנחנו הפלגנו צפונה, ובלבי שרתי לי את שירת מרחבי הים, המלטפים בהתנדנדות. לא תיארתי לעצמי, שהנסיעה בים, למפרץ עכו תארך כל־כך הרבה זמן, כי לא הפלגנו ממש לאורך החוף, אלא בים הפתוח.  הסתכלתי עליו, על איך שהוא משיט את הספינה בזריזות וביעילות. מעלה ומוריד מפרשים. רב הזמן הפלגנו בכח הרוח, שנשבה אל המפרשים, כך שלרב לא היה צריך להדליק את המנוע. הגענו לעכו, למזח של העיר העתיקה של עכו בשעות הצהריים המוקדמות, והוא אמר לי, שיש לו עבודה לעשות. הוא לבש את בגד הים השחור שלו ומעליו את חליפת הצלילה ובלוני החמצן על הגב, ואמר, שהוא מוכרח לצלול, ולהוציא את מה, שדבק בתחתית הספינה ובמיוחד במדחף “זה מגדיל את שטח הפנים, ואז קשה לספינה להתקדם ולנסוע בכל המהירות”. אמרתי לעצמי ‘טוב, בינתיים אני אסתכל וארשום את התרשמויותי מהמעגן בעכו, מספינות אחרות, מהמים, וביחוד מהמים הירקרקים שבקרבת החומות.’

שמעתי קריאות ברמקול, שהזמינו אנשים לשוט בתשלום, בספינה גדולה ולבנה, שעגנה שם. ראיתי שהגיעו כמה אנשים, ועלו לספינה ההיא, והיא יצאה, ועל ספונה השמיעו מוסיקה קולנית. שאלתי את עצמי ' איך הם ישמעו שם את קולות הים והבריזה'?

הצלחתי גם לרשום בכמה דפים, בפנקס שלי עם הכריכה השחורה, בקווים שלא הכרתי אצל עצמי, לא קודם וגם לא אחר־כך, ואז פתאום הוא עלה מן הים, מצד ירכתי הספינה. הוא בצבץ מן המים, ושאל אותי בהתפלאות ‘למה את לא מסתכלת לפה? למה את לא שומרת’? ואני לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, ולא היה לי נעים לשאול, אז הסתכלתי קצת לכוון שממנו הוא עלה מן המים, ובידיו המגרד שבעזרתו הוא הסיר את בלוטי הים, שנדבקו לספינה, שיש להם ראש קשה, שהם בעצם ‘בלוטי נמלים’, שנטפלו לספינתו מלמטה, ושנסעו איתו אולי אפילו לים האגאי, או הגיעו משם. איך שהוא צלל שוב, הסתכלתי סביב, וראיתי אנשים, שטיילו על החוף, ואת החומות שתחתיתן ירקרקה עוד מלפני זמן נפוליאון, ושהאופקים מעכו כל־כך שונים. למעשה, גם גוון האוויר שונה שם, השתייכות צפונית כזאת לעבר הלבנון. התחלתי לרשום את השמים האלה, ואז שמעתי קול נרגז ‘לאן את מסתכלת? על מה את חולמת? תסתכלי לפה’. והנה העזתי לשאול ‘למה?’ הוא ענה ‘שתשמרי עלי, הרי אני צולל ממש מתחת לספינה’. סוף סוף הבנתי, והרגשתי קצת אבל רק קצת גאווה, שהנה הוא הביא אותי שאשמור עליו. ומאותו זמן הפסקתי לרשום את הדברים, שגרמו לי התרגשות, והסתכלתי רק על המקום, שממנו הוא צלל פנימה, ואז הוא הופיע כמו ספק פוסידון, אל הים, שיכול להיות גם בעל מזג רע,אלים ונקמני אבל גם רגוע, כשהסערות פוסקות בן רגע, וספק הָאדֶס, אל השאול, שהוא אל מאהב כמו רוח, שלא רואים אותה, ולא ברור אם הוא היה באמת.

הוא הופיע שוב עטור אצות ירוקות, שגם אותן שלה מתחתית ספינתו. הוא החליף בגדים, ולבש את הסרבל הלבן שלו, ויצאנו אל העיר העתיקה של עכו, לעומק העיר, ואכלנו. הלב שלי נצבט, כי אהבתי כל רגע. בדרך חזרה, שוב התנפנפו המפרשים, ונשמע שקשוק מן התורן הגבוה, והיו גלים לא גבוהים, והספינה התנדנדה, ואחר־כך הוא הפעיל את המנוע בלי המפרש, כי הרוח היתה נגדית ואת ההגוי האוטומטי, והוא יכול היה לחבק אותי קצת. התחלנו לראות את ההר והעיר מתקרבים. רציתי, שהוא יגיד שאשאר עוד קצת, ומיד כשהגענו, קפצתי החוצה, אחרי שהוא קשר את הספינה למזח, והוריד את הקרש שמשמש כגשרון. רצתי אל האוטו שלי, ונסעתי לביתי דרך הרחוב, שהיה פעם ים, ויבשו אותו.

29.7.06, אוגוסט 2006, אוקטובר 2006