אני צריף, עומד על החולות. החולות הנודדים, שמגיעים עד למפתני, וכשהדלת נפתחת החול נכנס אלי, אל תוך הצריף. יש לי גג משופע וחלונות קטנים, שפונים גם דרומה.

והשמש מכה בי, וזה טוב לי. זה כל־כך נעים להיות צריף בודד בין החוליות, בין הים הירקרק וההר, ששם הופך לסגול־עשן.

לפעמים נכנס אלי לצריף מישהו, וסוגר את הדלת וגם את החלון, ומרגיש שהנה יש לו איזה בית, שבו הוא יכול לחשוף את גופו בלי הפרעה. זה כל־כך נעים, כשיש בית.

והנה בא האיש הזה, שנכנס אלי, ושם על החלון בד, שיש בו מראות קטנות, וכך הוא הפריד את עצמו עוד יותר מפני החוץ, והנה עוד יותר נעים.

ובחצר הוא שם אבנים, שהוא שלה מן הים; מיני מכתשות, שהיו על רצפת הים, בכפר של האדם הקדמון. כפר שהוא כבר בתוך המים, והמכתשות האלה עומדות עכשיו בחצרי שלי, חצר הצריף.

ואני עומד ומסתכל על סביבתי, ורואה שהחולות כבר נודדים פחות. והאיש הזה התחיל לקצוץ סלט ירקות, סלט ריחני, והוא הביא אותה. והנה יכולתי להסתיר את שניהם. הנה יכולתי להסתיר. 

24 בדצמבר ‏2005, 6 בינואר 2008