רקע
אברהם שלונסקי
על ראמו ועל מחברו דני דידרו

יום לידתו – 5 באוקטובר 1713. יום־פטירתו – 31 ביולי 1784. שני תאריכים, וביניהם 71 שנות חיים מופלגים, רבי לימוד ויצירה, גדושי הלכה ומעשה. תחילתם לפני יותר מ־260 שנה, בתקופה של סוף־עידן בתולדות צרפת מולדתו, כשבחיי החברה והספרות חחל להתערער שם שלטונם הממושך של מרומי־הארץ והנוסח החצרוני, ולרשתו כבר העפילו המעמד המקובץ של בעלי־המלאכה, פּועלי החרושת, האיכרים ובני־הביניים של עיר־הבירה וערי־השדה. עם הביוגראפיה הפּרטית של דידרו החלה הביוגראפיה הכללית של הכוח החדש הזה בתולדות המעשה והרוח של אירופה. ודידרו היה אחד הראשונים והטיפּוסיים בין נציגיו.

אביו היה בורסקי ו“יכול להתפּאר, שאומנות זו היתה במשפּחתו עוברת בירושה מדור לדור, במשך מאתיים שנה”. בזכות ישרנותו ודעתנותו נתפּרסם כאיש־אמת ואיש־ריב, אשר לא חשש להטיח בפני הבריות דברי תוכחה, והסתפּק במועט שרכש לעצמו בעמל־ישרים. דוגמה מובהקת זו של האב, חכמת חייו, מידותיו ומוסר־ההשכל שלו השפּיעו על הבן השפעה ודאית. הוא אהב את הזקן התמהוני, שהיה זיווג מופלא של כמה ניגודים אשר ההשגה העברית מסמלתם בסמלי בית־הלל ובית־שמאי: רחמן וקפּדן, ותרן ומדקדק כחוט־השערה, ירא־שמים, מהדר במצוות, ונהנתן חפץ־חיים, ועל כל אלה משוך חוט של הומור צרפתי ערני וממולח; – סגולות המורשה לבעל האנציקלופּדיה. הנאה מרוּבּה היה נהנה דידרו גם אחר־כך, בימי תהילתו, בפרשו פעם בפעם משאון היצירה והמלחמה במטרופולין אל עיר מולדתו. ושם, בחוג משפחתו, ליד האח המבוערת, היה מקשיב, כבימי ילדותו, לסיפּורי אביו העזים והנלבבים, או לקריאתו־בקול מספרי החכמה והעלילה אשר אהב. וגם אחר־כך, כשבמרוצת־הימים היתה לו דריסת רגל בפלטרין של דורו, והחיים זימנו לפניו את מרומי אירופה, שועיה ושליטיה, והכתירוהו בכתר־מלכות בתחומה של מחשבת הדור, – גם אז לא נתכחש למורשת אביו איש העם, ובדיבורו החפשי, בהשקפתו הנועזה, ובפשטות לבושו, טעמיו ואורח־חייו – בא תמיד לידי גילוי בלתי מוסתר מוצאו מן השכבה הפּליבאית היקרה ללבו.

האב לא הצליח לעמיד על טיב כשרונותיו של דני בּנוֹ וּמסָרוֹ תחילה לבית־מדרשם של הישועיים. אך לא ארכו הימים ואיש האינטואיציה של החופש, המרדן העממי, חשד בהם שכוונתם להפריד לצמיתות בינו לבין בנו ולשלחו לבית־מנזר במרחקים, וביטל לחלוטין את המחשבה לעשותו כומר. מעתה היה חינוכו של דידרו חילוני בהחלט. ומן העיירה הנידחת – אל המטרופּולין, כאן פסקה השפּעת האב. כאן החלה כבר השפעת הרעיונות החדשים, שניסרו בחלל האוויר, הספרים החדשים, המאירים עיניים ועוקרים דעות שבטלו. הלימודים שרצה בהם האב לא הצליחו גם כאן. ועלה בתוהו גם הנסיון האחר – נסיון ההכשרה בחכמת המשפּטים. סירובו לייחד לעצמו מקצוע מסויים, הבעיר לבסוף את חמת אביו, והוא החליט למשוך ידו ממנו: הוא חדל לשלוח לו כסף. לפתע נחלה דידרו ברפיון. כמה שנים התפּרנס בדוחק ביגיעות־סרק של הוראה פּרטית, תרגומים של ספרים קלוקלים, בשכר מעות קטנות שקיבל מידי המו"סים, ואפילו בכתיבת דרשות לכמרים עמי־הארצות. וכשהוטב מעט מצבו – נבהל: יים אחד קם ונסתלק ממשרת מחנך בבית־אמידים, לפי שהרגיש פתאום, שהשובע וחיי־השאננות מתחילים לנסוך עליו תרדמה רוחנית.

מעתה הספרים חינכוהו: הוא “מילא כרסו” בכל מה שנמצא בתרגום צרפתי ממהלך הפילוסופיה החדשה והמדעים המדוייקים באנגליה (אשר הלכה בימים ההם בראש אירופה המתעוררת). אך גם החיים היו לו מורים־להועיל. גילויים מכוערים של אמונות הבל, מעשי נסים ותעתועים, תעלוליהם של הקנאים מורדי התבונה, – כל אלה עוררו בלבו את המרדן החברתי, את התשוקה העזה לתבּוֹע לדין־השֵׂכל את האשמים בהאפלה רוחנית זו. שרירות־הלב בפוליטיקה הפּנימית, שיעבוד העם וניצול אונו והונו עוררו את הפּליבאי הצעיר, החכם וגלוי־העיניים, לקדש מלחמה לשינויים.

והיכן ימצא אחים לנשק? הוא היה מעורב בחוג בני־הנוער המשכילים והמתקדמים, אך לא פחות מזה עניים ואביונים, ובעדתם מצא לא בלבד אחים לדעה, אלא ידידי־נפש – רוסו, ד’אלאמבר ועוד. חברתם השלימה את חינוכו והעלתו על הדרך היעודה לו. כי כוח ההתרשמות והיצרים אשר לא ידעו עדיין רסן, יכלו להטותו לדרך אחר לגמרי – בדרך “בן־אחיו של ראמו” ושאר “אברכי־הזהב " של פאריס בימים ההם. המידות המזמוטיות של ה”דמי־מונד" הפּאריסי טיפּחו בו את אהבת השעשוע המפולפּל והמופקר מעט. ובכמה מסיפּוריו הפילוסופיים אתה מוצא פיסקאות שבהן נשתמרו דוגמאות מאלפות של צד זה ביצירתו. ב“בן־אחיו של ראמו” יש קטע שלם, שגיתה בתרגומו השמיטוֹ לחלוטין מחמת “הפּלפּל החריף שבּוֹ…” ובשנים הראשונות לעבודתו הספרותית, בצד “על הכבוד ועל הצדקה אשר לבן־האדם” (עבודתו הראשונה של דידרו, 1741) או “מחשבות פילוסופיות” – בא גם סיפּור אהבים נוסח בוקאצ’יו, סיפּור שעניינו הפכפּכותה של האשה וכל המתבקש מזה.

אך ההכרע בא חיש מהר, ההכרע לצד הוגה־הדעות שבו, ומתחיל המסע הגדול, מסע־האור של יצירתו הגדולה. “מחשבות פילוסופיות” ו“מכתב על העיוורים” ייחדו לדידרו מקום ניכר בעדת מפיצי המדע הנסיוני החדש, שבראשם עמד וולטייר. בספר הראשון ניתנו למקוטעין הרהורים על דעת, מוסר ומשטר חברתי; בצמצוּמם, בעמקותם, בחריפותם, בעוקצנותם, – בפאראדוכסאליותם לפעמים, – הבעירו את חמתם של שומרי־החומות, והפּארלאמנט דן אותם לשריפה. הניתוח שעשה ד“ר ריאומיור לעיוור מלידה שימש לו עילה לכתיבת ספרו השני על דרך המשל. הוא ביקש להוכיח – בניגוד לסברה המקובלת על רעיונות, שהם, בכיכול, בטבע האדם, כי דימויינו המוסריים, הדתיים וכיו”ב מתהווים בהשפּעת הנסיון: עיוור, שנתפּקח לפתע, יוצרך לסגל לעצמו לאט־לאט את המושגים האלמנטאריים ביותר שלא הוטבעו בו כלל ע“י הטבע, אלא נרכשו מנסיון החיים. משמע: הדעות אינן חוק ולא יעבור, אלא בנות־תמורה. יש, איפוא, לבחון ערכים ולשנות. הייפלא שאויבי התמורות ראו בכך אפיקורסות מסוכנת? לכאן נצטרף עוד פרט קטן: ריאומיור החמיר לגבי דידרו וסירב להתיר לו להיות בשעת הניתוח, אך נהג לפנים משורת הדין בגברת אחת ממרומי הארץ והתיר לה. על כך עקָצוֹ דידרו על פּי דרכו, וּבִתביעתה של המטרוניתא נאסר דידרו והיה כלוא ג' חודשים בטירת ווינסן. מאסר – שהיה לתאריך בחייו. שם, כאשר יסופּר להלן, נרקמה תכנית גדולה, תכנית חייו. כי השפטים, שעשתה החברה הרמה בדידרו, לא פעלו את הפּעולה שנתכוונו לה, אדרבא, הם שימשו לו תוספת־זירוז והוכחה, כי עת לקום ולעקור את הנטוע, את ההבלנות והטפלנות ושרירות־הלב, להניף את דגל התבונה ולגייס את כל הכוחות למסע־של־השכלה נגד הישן הנבער. להניף דגל? לגייס כוחות? איה המחנה? והמטה הראשי? אכן, משכּבר, עוד משנת 1741, נשא נפשו לריכוז מעין־זה מסביב לאיזה מפעל מדעי כביר; וכשבא אצלו המו”ס לברטון והציע לו שיקבל על עצמו את עריכת תרגומה של האנציקלופדיה האנגלית לצ’מברס, ראה בכך דידרו את אצבע הגורל. לא מעשה־תרגום, אלא יצירה מקורית, עצמאית, ערוכה בשיטה ובתכלית: לשנות חינוכה וטעמה של האנושות. אשכול, מיסקר כללי, סיכומם של כל המדעים, כל נסיונותיה של החירות הפּוליטית, הסוציאלית והדתית, ילקוט כל החידושים והתגליות בעולם היצירה והעשיה, הדעת והפעולה. ספר שהשאיפות המעומעמות עדיין לשנות את פּני החיים ולחדשם ימצאו בו סעד ועזר, – הנה החזיון אשר חזה. התלהבותו ואמונתו בהצלחת הדבר משכו לבו של המו“ס, שחזר בו מתכניתו הקודמת, ויחד עם עוד כמה אנשים ניאות לממן את המפעל. עוד בשִׁבתו בצינוק ווינסן, כתב דידרו בשולי הספר “גן־העדן האבוד” את תכנית ההוצאה, שפּתחהּ אחר־כך ב”פתח־דבר נרחב". וכשיצא מבית־הכלא, ובידו הרשיון, החל ללקט סביבו את חבר העובדים. בהיותו איש האשכולות, בקי בענפי הדעת השונים, למן חכמת המלאכות ועד חכמת האסתיטיקה, הפילוסופיה, ודעת הטבע והמדעים הפּוליטיים, לא נמצא עוד איש כמוהו ראוי להיות העורך הראשי, המרכז. שותף לו לעריכה כללית היה ידיד־נפשו ד’אלאמבר, שבמתינותו והבלגתו הרבה השכיל להביא לידי משקולת את ההתעוררות התמידית וששון־הקרב של דידרו והעניק למפעל אוצר בלום של ידיעות ספּציאליות במדעי המאתימאטיקה והפילוסופיה. יחד חילקו את המפעל למדורים ןלכל אחד מהם משכו את המומחה המופלג בדור, וכך נסתייעו בעבודתם של בני־סמך כוולטייר ומונטסקייה, ובגייסם לעבודת־ענקים זו גם פּרחי־כהונה, צעירים משכילים, שזכו לעלות מן ההמון ובהתלהבותם למשימה שהושמה עליהם קיימוה בחריצוּת ובאמנוּת מרובה.

יחד עם ד’אלאמבר כתב דידרו את ה־Discours priliminaire המפורסם, ובנסיון זה קיבל על עצמן ליתן שיטה ערוכה של המדעים האנושיים, ואת המדור של הספרות והאמנות, בהביעו בחלקו זה של המאניפסט שלו את תביעת הצדק, האמת, הקירבה לחיים, חופש היצירה, ובמגרו את הערכים הכוזבים הישנים. אך הוא לא ביקש כלל לצמצם במדור אחד בלבד את השתתפותו בקובץ־ענקים זה, אשר מימושו נתכן לעשרות בשנים. סימני השתתפותו הפּעילה ניכרים בכל מקום, שיכול לפסוק את פסוקו הנבון והמועיל, לרבות הרצאה מוסמכת על חידושים ושכלולים באומנויות ובחרושת. קשריו עם עולם הפּוֹעלים סייעו לו להשתלם בלימוד מקצועי: הוא חקר ודרש בבתי־המלאכה, למד מלאכות, שירטט שירטוטים, ובהביאו לאנציקלופּדיה כאלף מאמרים משלו בעניינים טכניים הוכיח, כי הוא איש האשכולות, איש שהכל־בו, אלוּף הבקיאות לדורי־דורות.

בשנת 1751 יצא לאור הכרך הראשון של המאסף הזה, אשר לא היה כמוהו לשיעור־גודל. מני אז ועד 1772 (שנת הופעתם של הכרכים האחרונים), נתמשכה הפּרשה הרבה, פּרשת הייסורים, הגזירות, ההפסקות, של תולדות האנציקלופדיה הגדולה, אשר על שמה נקראה תקופה שלימה בהתפּתחות המחשבה האנושית. אם נצרף לכך את שנות ההכנה המרובות שקדמו לכך, נמצא, שאת מיטב שנות חייו (למעלה מ־30 שנה!) הקדיש דידרו להטפה זו של הדעת הגואלת.

מפעל זה – מפעל־חייו היה, תכלית חייו. כל שאר עבודות ועניינים נתבטלו לפניו. הוא החליט בנפשו להביאו לידי גמר חרף כל המכשולים והמכשילים. הכמורה והחצר, הצנזורה, המשטרה והישועים – כולם חברו יחדיו לקדש מלחמה על האנציקלופּדיה. ד’אלאמבר נתעייף, סו“ס, והודיע לחברו, כי תש כוחו ולא יוכל עוד להשתתף עמו במלאכת העריכה: ואת כל המשא הכבד הזה לקח דידרו על עצמו בלבד, ולאחר הפסקה, שנמשכה כמה שנים, הוציא לאור, בשנת 1765, עשרה כרכים חדשים. שליטי עולם עצומי־היכולת והשררה הציעו לו להקל מעליו את העול המו”לי, על ידי הדפסה מחוץ לגבולי צרפת. פרידריך ה־2 הזמינוֹ לבוא לברלין, ייקאטרינה הגדולה הבטיחה לו לסדר את עניין ההדפּסה באחת מערי הנמל ברוסיה, למשל, בריגא. אך הוא לא נרתע ולא יצא לגולה, אלא הוסיף לשבת בתוך עמו ולעיני אויבי־נפשו, בעזרתם החשאית של האנשים שצריכים היו לרדפו (המפקח הראשי על דברי הדפוס מאלזרבו), שקד בעקשנות להשלים את מפעלו, ובעולם כולו פּשטה בשׂוֹרת האנציקלופדיה, כבשׂוֹרת הגאולה הרוחנית. ובכל מקום שזדון ועריצות, עושק ואפלה משלו בכיפה (והרי מלבד אנגליה, שנתעוררה קודם לכן, היתה כל אירופה שרויה באפלה), השפיעו דברי האנציקלופּדיה הזאת, שהורצו לא בלשון רַהַב אלא בתקיפות דעת ויושר ונוסדו על עובדות ואמיתות מדעיות, ונסיונות ממשיים, ודרישת טובה־ורווחה לעם (כך הוא, דרך משל, הערך “חופש” שכתב דידרו עצמו) השפּעה רבה ומפרה עד מאוד. והוא, שחי בצמצום, בעליית־גג, שנתייסר פעמים רבות בייסוּרי־עוני קשים (בימי נעוריו מצאוהו פּעם מתעלף ברעב; ובשנות העמידה הוכרח למכּוֹר את עקד־הספרים שלו לייקאטרינה, כדי שתהא לו מחיה ויוכל לקצוב נדוניה לבתו), הוא, המטיף הדימוקארטי הגדול, היה, כוולטייר, המנהיג הרוחני של מחשבת הקהל באירופה. הרי הריפורמות שהותקנו במהרה בכמה ארצות היו, לשורשו של דבר, התגשמות הרעיונות שנתרקמו בלבו של אסיר־ווינסן. ההסתפק בכך? ההיה מרוצה מהן, או ראה איך הוליכו שולל, איך סילפו את הדברים ועיכבו את הגאולה?

ובצד ההשקעה הרוחנית והגופנית הגדולה במפעל הראשי – שקידה בכמה תחומין אחרים. הרבצדדיוּת המופלאה של הכשרונות העלתה את הקרתן האלמוני לשעבר, דני דידרו, למדרגת ראש וראשון בטרקליני פּאריס, שבהם נתחוללו כמה וכמה התחלות בתחום הפילוסופיה, היצירה, הפוליטיקה. הוא ביזבז את מתנות רוחו והעשיר את זולתו, את חיבורי ידידיו, בתוספות חידושים נפלאים.

מעריכי אישיותו רבת הצדדים מציינים, כי הוא היה אמן־השיחה המופלג, הבריק באימפּרוביזאציות שהיה הכרח לרשמן, שאילמלא כן היו עולות בתוהו סגולות חכמה ותפארת שהריק מקרן־השפע של רוחו. ידידיו הזריזים ידעו לנצל את ההשראה הבזבזנית הזאת שאין לה אחות ואת דקוּת־הטעם הזאת שאין לה דוגמא, ואחד מהם, גרם שהחל להוציא לאור את “Correspondene litteraire” שלו, השׂכּיל למשכו אליו ולכפותו פעם בפעם שיכתוב לו על תערוכות של ציור ופיסול. וכך סייע לדידרו להוריש לנו מורשה ניכרת גם בתחום הביקורת האמנותית. עַד ה־“Salons” שלו לא ידעה האמנות בינה כזאת בהערכות, שהצטיינו בדקות ההבחנה בצדדים הטכניים והתרבותיים של היצירות, כאראקטריסטיקות נבונות וקולעות כאלה לגבי הסגולות העצמיות של האמן, פּולמוס נועז כזה כנגד החומרה הקלסית של האקאדמיזם הישן, נסיונות כאלה לירות את אבני הפּינה של אמנות העתיד, אמנות של פּכחות ואמת־ההווי של דעת הטבע לאמיתו ודעת האדם לעומקו, של שכלול הפּייזאז' והז’אנר, ועם זה – כושר לעורר בלבבות את הכיסופים לאידיאלי. הוא היה פרקליטם הנלהב של המחדשים, כגון ז’אן באטיסט גרייז, שידע להוכיח “מוסר בציור”, ובתמונותיו, השופעות ריאליזם, לתת כנפיים לתשוקה ההומאנית של התרבות החדשה.

ב“על הציור” שלו קובע דידרו את עיקריה האסתיטיים של האמנות, ומחשבת־היסוד היא שהטבע הוא המקןר הראשי של ההשראה האמנותית, והנאמנות לו היא לבדה עשויה להבטיח לאמנות את ההתפּתחות הבריאה.

הוא זרע אור גדול של בינה גם על אמנות המישחק וחוקי הדראמה והוכיח לא בלבד בקיאות בטכניקה הבמתית המישחקית, ב“פּאראדוכסון על השחקן” תובע הוא מאמן־הבמה (בכמה אסכולות חדשות באמנות התיאטרון בימינו) שיהא נזהר מלהסתחף ברגשנות ומלשתף עצמו במצב הנפשי שעליו לעצב במישחק; הוא טען: גם בלי השתתפות נפשית זו, בלי הזדהות שלימה, אלא מתוך התבוננות ואמצעי־אמנות בלבד, שנבחנו ונתכנו והוגשמו בדקות וטעם, יכול השחקן לעצב להפליא את הדמות ולמסור נכונה את מערכי הנפש שלה. זה היה חידוש נועז בימים ההם, האמנות המודרנית בגלגוליה השונים מני אז חזרה כמה פּעמים אל היחס הבינתי־הצורתי הזה ועשאתו יסוד־מוסד של האמנות. זהו חידוש גדול, שגם ימים רבים לאחר מכן קמו עליו עוררין, ועד היום, בעצם, שנוי הוא במחלוקת המפרשים והאמנים, ה“פּאראדוכסון” שלו הוא הטפה לאמת החיים, מחאה עזה על השיגרה, על הזיוף שבמאניירה האמנותית הישנה, לימוד זכות על רגשות פשוטים, תביעה ליתן ב“זבול עליון של הבמה”, דריסת רגל לייסורים של חולין (היינו: של אמת), הצריכים לנשל את הרגשות החגיגיים, הבדויים, הנעלים כביכול, של האיש המנופח, של גיבורי־הטראגידיות, התלושים מתחומו של האדם האנושי. דידרו היה סניגורהּ הנלהב של הדראמה אשר ענייניה ודמויותיה לקוחים מן ההווי “הקרתני”, דהיינו: האנושי, הכללי, היומיומי, והטפתו לכך (יחד עם הנסיון־למעשה שלו במחזותיו “אב משפּחה” ו“בן־הפּילגש”, שתמכו בה חסידי החדש כגון לסינג ובומארשה) היא – בתחום האמנות הדראמאתית – כ“פּאראדוכסון” שלו בתחום האמנות הבמתית, מעבר מדקדוקי “עשירות” של היופי המותנה והבלתי־חיוני אל חירות ביטויים של החיים כמות שהם, “החיים הנישאים בעוז”, כל החיים, ללא שום סייג והבדלה, לרבות התלאות שבהם, הפּשעים והכיעור. כמה יובלות הפסיקו בין הדרישה הזאת לבין שירתו של בודליר שנתנה אישור אחרון לזכות הכיעור באמנות.

וכאן, אולי, שורש הסגולה הגדולה שלו, סגולת הרגשנות המופרזת למראה ייסורי אנוש, וצדיק ורע לו, ומסירות־נפש; לעת כזאת היו דבריו רמים, נמלצים, פּאתיטיים, קולו נרגש ונרעש, וספוג דמעות. ואמנם, הדוּ־שיח בדראמות שלו, – המלא, בלי ספק, רחשי־לב נאמנים, – לוקה לפרקים מחמת עודף רגשות ועודף מלים נרגשות. כשב“פאראדוכסון” הנ"ל מייעץ הוא לשחקן להיות אובייקטיבי, לרדת לעומקו של התפקיד, להתגלגל בו גלגול אמנותי, אך לא לשחק בעצבים, אלא תמיד לכבשם, הרי יש בכך רצון להזהיר את האחרים על החסרון שהכיר בנפשו שלו.

אך על אף רגשנותו, הצרפתית־טיפוסית, – וולטייר, הוא, זולא – שלשלת היוחסין! – נזדווגה בו מידה אחרת שנקבעה בנפשו בעודו בנעוריו וטופּחה על־ידי נסיונות החיים. אם כבר בסיפּוריו הראשונים ניכר בו כשרונו של רומאניסט, המבורך בהומור דק, גם בצחוק של נחת וגם בסאטירה צורבנית, הרי נסיון השנים בתוך קהל אנשים חיים טיפּח בו את סגולות המסַפּר הריאליסט, בעל טביעת־העין לראות ולתאר את יצרי האדם. העט שכתב את המליצות הרגשניות של הדראמות – הוא העט שכתב את יצירות־הפּאר של הספרות הרומאניסטית אשר למאה הי"ח, כגון “ז’אק פאטאליסט”, “הנזירה” או הספר הניתן בזה לקורא העברי.

בהיותו שרוי ופועל בחברה, שהיו בה מכל סימניו של סוף־עידן, חברה שבכיפּתה משלו אנשי־חונף ועבדי־שפלות, אשר בדיבות רעות ובדילטוריה הביאו גזירות על האנציקלופּדיה שלו ועל כל מקדשי התרבות והקידמה, – נשא דידרו את נפשו לחברה אחרת, למשטר־חיים אחר, העומד על חירות ובינה. רבות דיבר על כך בכתביו, ובצד הרהורי־לב ושיר־לעתיד־לבוא העלה גם תכניות־של־ממש להגשמה לאלתר. בהשפּעת ספר המסעות של התייר הנוסע בוגנוויל, שתפס לשון של גוזמה אידיאליזציונית, בתארו את טהרת המידות וטבעיות היחסים של אנשי האי טאיטי, הגיע דידרו (ב“תוספות למסעות בוגנוויל” שלו) כמעט לידי הטפה לשיבה אל הפּשטוּת הטבעית, אל הצדדים היפים שבפּרימיטיביות; אך לא כרוסו, שביקש לתת בכך ספר־כריתות לציביליזאציה, אלא דווקא מתוך כוונת זיווּג עִמהּ. וב“שיחת אב עם בניו”, למשל, נותן הוא בפי המסיחים (הוא גופו, אחיו ואברהם הזקן) הרהורים על פּתרונים מושכלים לבעיות הנישואין, על חופש הפרט, על ההכרח לעיין מחדש בחוקים ולשנותם ברוח ההומאניות. וב“שיחות דידרו וד’אלאמבר” וב“חלומו של ד’אלאמבר” מוצא אתה את ניחושי המהפּכה הגדולה בדעת הטבע, כשהם כרוכים בחזון על תמורות של־ממש באורח־חייה של האנושות וביסוסו על אדני החופש.

בדעתו, כי זרות שאיפותיו לבני דורו, האריך רוח באמונתו, כי הבאים אחריו ישכילו להבין למשא־נפשו ויתנו כתף להגשימו. והאם לא כדי להכשיר אפשרות מעשית של חיים אחרים לדורות הבאים פעל את כל פּועלו הרוחני, העצום בכמות ואיכות? כי אם נשא נפשו למשטר־חיים טוב יותר – הרי בפשט פּשוט, חזון למעשה. ואם תחילה היה מן הנוחים להסתפק בריפורמות רחבות, כגון אלו שנעשו באנגליה של הימים ההם, אשר כמתכונתן הציע גם לייקאטרינה בשביל ריפורמות ברוסיה (ההצעות לא נתגשמו, כמובן), – הרי תככיהם של שומרי־החומות, קנאי־הישן, שימתם לאַל כל נסיון של תמורה לטובה, הביאוהו בשנותיו האחרונות לידי כפירה באפשרויות של תקנות בדרכי־שלום, צו־לצו, והוא החל להתנבא על קפיצת־הדרך, על מהפכה. מהפכה שתעקור אפשרות התהווּתו של טיפוס אנושי, אשר אותו הציג לראווה ולמישמע בחריפוּת גרוּטסקית נפלאה ב“בן־אחיו של ראמו”.


 

“בן־אחיו של ראמו”    🔗

וכאן המקום לעבור לעיקרם של פּרקי־לוואי אלה – לייחוד הדיבור על “בן־אחיו של ראמו”, יצירה שהיא תמצית ירוּשתו הספרותית של דידרו, ריכוז נסיונו הפילוסופי והאמנותי, אחד מערכי הפאר של תקופת ההשכלה בצרפת מן המאה הי“ח. כאן מיצויה של תקופה טרום־מהפכנית – על כל טמטומה ומטמוטה. יחסי הכוחות היריבים בחברה – הושחזו כפיפיות־חרב. הגשרים חדלו, החלה המחלוקת הניצחת. רק 5 שנים קודם לכן כתב דידרו את הדראמות הבעלביתיות שלו “בן הפילגש” ו”אבי המשפּחה", – ואיזו קפיצת־דרך! שם עודנו מדשדש בחוג המצומצם של חסדים וצדקות אשר לעולם העומד בפני שלכתו ואינו יודע היכן הוא עומד, – וכאן קריאת־תגר, הכרזת מלחמה גאה על כל החברה האצילית, על כל השגותיה, תורותיה ומומיה.

לשוא נבקש כאן סיפור־מעשה, לשוא נבקש גיבורים או דמויות אמנותיות, או נבוא לצרף מאמרות פילוסופיים. דוּשׂיח הוא בין דידרו ובן־אחיו של הקומפוזיטור הצרפתי הנודע לתהילה במאה הי"ח ז’אן פיליפ ראמו (עיין בפירושים). ולא חשוב לנו כלל, אם אמנם היה ונברא ברנש תלוש זה, המלוכלך במומים מוסריים ועקור מכל אחיזה באיזה מעמד שהוא, ואם אמנם ובאמת היה הלז מטייל טיולים בגן של פּאלה רויאַל ויושב בקאפה “דה לא דיז’אנס” ומצטרף לדלפקי השחמט, כתיאור של דידרו, – או אין הוא אלא משל ושנינה, בדותא של המחבר לצורך עניינו הסאטירי־מלחמתי: חישוּף רקבונו של עולם מסתלק. לנו התמונה עיקר – תמונת משטר והווי שנשתבשו והשגות ומידות שנסתאבו. ובתוכם – חדלי־אישים, פּסלנוּתם אינה ליקוי פּרטי, אלא ניווּן שהזמן גרמוֹ, כליון הישן הגורם ללידת החדש.

מיהו זה ואיזהו בן־אחיו־של־ראמו דנן? גיתה אומר עליו, שהוא “דוחה אותנו ועם זה מושכנו בשפלותו המוסרית”. דהיינו: אישיות כמעט טראגית. והנה דיוקנו כפי שיצא מתחת עטו של דידרו:

“איש זה היה מין בליל של יוהרה ושפלות של השכל הישר וחוסר־הדעה. יש לשער, שבלבו נתערבבו בערבוב משונה מושגי הצדקה והנבלה, לפי שהמידות הטובות, שבאו לו מידי הטבע, מתגלות אצלו בלא התרברבות, והמידות הרעות בלא שום בושה… הוא חי מיום ליום – עתים שמח, עתים עצוב, הכל לפי הנסיבות. בבוקר, מיד לאחר יקיצתו, ראשית דאגתו היא – על שולחנו של מי יסעד הצהריים; לאחר סעודת הצהריים יחשוב על שולחנו של מי יאכל בערב”. ראמו עצמו יודע היטב, מיהו ומהו: ראמו צריך להיות כפי שהנהו: “רוצח מאושר בין רוצחים עשירים, ולא מתהלל למידות טובות, ואף לא איש בעל מידות טובות, האוכל פּת חרֵבה, אם ביחידות ואם בחברת שאר קבצנים כמוהו – אומר הוא לדידרו. – קיצורו של דבר: לא לאיש כמוני אושרך שלך או טובתם של בעל־חלומות כמוך”.

זהו הווידוי. וידויו של בן־בלי־מעמד, תלוש ופוקר ונפסד. היו אלה ימים של שקיעה פּורענית לחברה האצילית בצרפת מולדתו, והוא, הפאראזיט הקלאסי, אוכל לחם חסד כמעט מתוך פּרינציפּיון ופולחן, שמוחו ולבו בנחיריו, הריח והבין את יעודו הסוציאלי, את משימתו בעולם זה שהכל בו נמדד במידת הריווח וההנאה: להיות בדחן, כליזמר, הסמוך על שולחן שונים נדיבים מוקיון, שפָּניו מעוּותים משקידה ושקיקה לבדח דעת מיטיבים, אלה “הרוצחים העשירים”.

וכאן, טפח אחרי טפח, מגלה דידרו את “במת־הכליון” של מעמד גוֹוע זה – המסך מתקפּל לאטו, שיחת־דברים מגעת אליך, מראות ודמויות נעים כבצלמונע – איזו שלכת קולקטיבית, איזה מוץ אנושי נישׂא בתוך תפאורה של ברק־שוא וכחש, ואיזה ריק מתהדר ומתלהלה. והרי הוא, ראמו זה, קיבל מידי הטבע גם סגולות יקרות. הוא מוסיקאי מובהק, הוא חריף ותפסן, בעל טביעת־עין וטביעת־שכל, לראות ולשפּוט, ואוהב דעת ומשכיל לירד לעומקם של דברים, – אך למה כוחות־סרק הן הסגולות הללו? מדוע אין הן משמשות אלא את היצר־הרע: איזו נוולוּת, ציניזם ונאפופי מחשבות, דיבורים ומעשים. או כלשון דידרו עצמו: “הבינה הזאת בד־בבד עם השפלות הזאת; הרעיונות האלה, מהם של אמת, מהם של רמיה, שחיתות הרגש הזאת, הנוולוּת הזאת שאין לה שיעור, וגילוי־הלב שאין לו אח ודוגמא – בילבלו את דעתו לחלוטין”.

גילוי־לב? כן. מופלא הוא, ללא סייג ומניעה – אך האמנם ברכה בו? כי לשם מה הוא בא? את מי הוא משרת? הנה, דוגמא של גילוי־לב נוסח זה: מה יעשה ראמו לכשיעשיר, שואל דידרו, ואיש־שיחו, ראמו הנשאל, משיב: “כמעשה כל הדלים המעשירים: אני אהיה הנבל המנוּול מכּל הנבלים המנוּולים שהיו מאז ועד עתה”.

אפותיאוזה של שפלוּת, אותות הקץ לעולם המתבוסס בשלכתו, מוּפז בצבעי השקיעה המתעַבּים והולכים. ואם צודק הפילוסוף של הציניזם ראמו דנן, באמרו, כי “הצוחק לאחרונה צחוקו עליז ושמח”, – הרי צחוקו שלו לא היתה בו עליצות כלל, קול סדוק היה לצחוקו, כקול המוקיון בבדחו דעת זולתו ולא־לו. עולם שוקע אינו יודע לצחוק, הוא יודע רק לגעגע בחוכא ואיטלולא.

הד גדל לחוכא זו עולה מדפי הספר הזה, ספר החכמה הרואה כליון וצופה לליבלוב אחר.

ונצרף עוד פרט קטן המיוחד לקורא העברי. פעמיים מוזכר בספר זה: היהודי. ובשתי הפּעמים – כלאחר־יד, ללא שורש וללא רחשי חיבה, כביכול. והדבר תמוה: נביא הסובלנות והשוויון – איכה נכשל גם הוא בנקודה הזאת? איש האשכולות, האנציקלופּדיסט, מדוע דווקא בשאלה היהודית הוכיח, כמה פּעמים, בצד פּגימות גסות מבחינה היסטורית־עובדתית, גם חוסר־הבנה לגבי הפּסיכולוגיה של היהודי. אי־הבנה זו נבעה, בעיקרו של דבר, מן העובדה הפּשוטה, שגם הוא, כרבים מהוגי הדעות בגויים, לא נזדמנו כלל עם יהודים, אלא חרצו עליהם משפטם על סמך מעט החומר הספרותי שבא לידם באקראי ובעיקר על סמך דברי־הבדים ודעות־ההבל שהיו רוֹוחים בעניין זה. במאמרו המפורסם על הפילוסופיה העברית, שכתב בשביל האנציקלופדיה, נכשל דידרו בכמה מן הדעות המוטעות שהיו מקובלות בימים ההם על אודות היהודים, והוכיח את בּוּרוּתוֹ בענייני יהדות. וכן “מסע להולאנד” שלו: רשימות מצויינות בברק מחשבה וטביעת־עין ומלאות שגיאות גסות כל פּעם שהמדובר הוא ביהודים.

ושני הקטעים שב“בן־אחיו של ראמו”. באחד מהם מספּר דידרו על איזה יהודי (מומר) מאוויניון, שביקש לעשוק עושרו של בן־עמו, והשכיל לגנוב לבו של אותו יהודי עשיר לאהבה אותו, ואחר־כך בגד בו והסגירו לאינקוויזיציה. והנה כל סיפּור־המעשה הזה הוא מעיקרו פירכא, להד"ם, בדותא, שאין לה כל צד של אפשרות־אמת, – פּשוט מפני שבאוויניון, כבכל גליל ווינסן, לא היתה מעולם גזירה על היהודים בענייני דת ואמונה. ממש כך בדותא נמנעת־מעיקרה הוא הקטע השני שבספר המדבר ביהודים: מעשה ביהודי עושה כמה קנוניות מסחריות בלתי הוגנות (פּשוט, דברי לעג). הֲשָׁכח דידרו, כי ממש כדברים האלה הוא מייחס להולאנדים בספרו “מסע להולאנד”?

שני פגמים הם, אך על מה הם מעידים? רק על כוחן הכל־יכול של דעות־ההבל לגבי היהודים בעת ההיא ובכל העתים. וכי משום כך יהא לוקה זוהרו של דידרו, אחד המאורות הגדולים של התרבות האנושית במשמעה הטהור, סיני ועוקר־הרים במהדורה צרפתית, מליץ־יושר הטוב, ספרא וסייפא פּשוטו כמשמעו, אחד ממקדשי המלחמה לרעיון החירות והסוֹבלנוּת, יסודי קיומו של ישראל בעמים, זה הצ’מפּיון האומלל של הסבל האנושי?



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48497 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!