גְדוֹל יוֹצריה של שירתנוּ הצעירה הוּא בּלי-ספק בּיאליק. הוּא נכנס אל טרקלין השירה כּשבּגדי בּיהמ"ד עדיין עליו, יצא מבּפנים והתריע לפנים ולפיכך היתה גם שירתוֹ משוּעבּדת לאוֹתם תנאי-המקוֹם, שמשם נחצבוּ. התסיסה הלאוּמית, הצמאוֹן לאוֹר, כלוֹמר, היציאה מן החשכה הגיטוֹאית, מאלה נארגה הטלית שבּה נתעטפה בּת-שירתוֹ של בּיאליק.

רבּים הגדירוּ אוֹתוֹ משוּם-כּך בּשתי מלים: “משוֹרר לאוּמי” ואף אני איני מכחיש שבּיאליק הריהוּ כוּלוֹ לאוּמי, אבל במוּבן אחר לגמרי, במוּבן שכל מה שהוּשר ע"י משוֹרר עברי וּבשׂפה העברית, הרי זה בּכלל שירה לאוּמית. וכאן רצוֹני להתעכּב משהוּ על “השירה הלאוּמית” כּביכוֹל, שנוֹצרה אצלנוּ במשך כמה וכמה דוֹרוֹת. כּמדוּמה שלשלוּם אוּמה ולשוֹן אין שירה לאוּמית כּזאת אשר לנוּ. במוּבן שירה אנוּ מבינים יצירה לאוּמית, שבּה משתקפים חיי האוּמה, גבוּרתה וחוּלשתה, מעלוֹתיה וחסרוֹנוֹתיה, צערה וגעגוּעיה, כּזוֹ שיש לגוֹיים, מעין אלה שיצר גיטה לגרמנים, אוֹ מיצקביץ' לפוֹלנים, בּעוֹד שהשירה הלאוּמית שלנוּ עד היוֹם הזה, ועד בּכלל, אינה אלא על אוֹדוֹת העם, שירה שהיא יוֹתר פּרוֹפּגנדה מאמנוּת, וּלפיכך מן ההכרח שהיא גם שטחית ויש די-מקוֹם שתהא שבּלוֹנית, שלא תהא אפילוּ רצינית ויוֹצאת מן הלב. רוֹב “השירים הלאוּמיים” שלנוּ עוֹשׂים את הרוֹשם כּאילוּ נתחבּרוּ בּשביל נשפים לדקלמציה. יש שהפַּטוֹס שבּהם מגיע למדרגה אמנוּתית ידוּעה, בּיחוּד אצל בּיאליק, אבל אין עדיין הפּטוֹס עצמוֹ עוֹשׂה את היצירה. אבל למה לי להרבּוֹת דברים על יצירת-כּוֹי זוֹ, יבוֹא מי שעסק בּה רוֹב שנוֹתיו וידבּר בעצמוֹ¹ : "עתה, ‘עם שקיעת החמה’ הגיעה כמדוּמה השעה, שהשירה הלאוּמית תקבּל את טליתה ותצא להתפּלל ערבית בּביתה בּיחידוּת. כֹּל מה שיש בּוֹ מכּח היצירה הפּיוּטית של האוּמה ואישיה הריהוּ בּכלל שירה לאוּמית. מן הלב העברי תצא ואֶל הלב העברי תשוּב ויציאתה כּביאתה עושה רוֹשם בּלבבוֹ של העברי הצעיר, שהתחיל, כּמדוּמה, לבקש אף הוּא את תפקידוֹ כּכל ‘הלבבוֹת’ שבּעוֹלם. אנוּ עוֹמדים עתה בּשעת נעילה גדוֹלה לחיינוּ, נעילה של יוֹם כּפּוּר ארוֹך וגדוֹל, אלפּיִם שנה שכּוּלם יוֹם-כּפּוּר. אלפּיִם שנה רצוּפוֹת אנוּ עוֹמדים בּתפלה, עוֹמדים

וּבוֹכים, עוֹמדים וּמתודים, ואין אנוּ יוֹדעים על חטאוֹתיו של מי. רב לנוּ! מעוּנים אנחנוּ, עייפים אנחנוּ, השוֹפר רוֹעד בּיד ‘הבּעל תוֹקע’,

העדיין לא הגיעה השעה? – – "

כּן, כּבר הגיעה השעה, לא רק להיוֹת כּוֹס בּין חרבוֹת שאינוֹ “משבּר הלבבוֹת” אלא גם להיוֹת “זמיר על ענף עץ הדר המשׂמח אלהים ואנשים”. העם כּבר נלאה לשמוֹע מפּי המשוֹררים ש“ציוֹן היא חלקם וּמשׂוֹשׂם” ושהם “אוֹהבים אוֹתה וּמתאוים אליה”. את האהבה הזאת הבּיע בּאמנוּת שאין דוּגמתה עוֹד הלוי הגדוֹל וכל המוֹסיף גוֹרע. העם כּבר נלאה לשמוֹע גם את הקינה על היוֹתוֹ “חציר יבש, ציץ נוֹבל” וגומר, את הקינה הזאת הבּיעוּ בּיתר שׂאת עוֹד חוֹזינוּ הנצחיים. בּכלל אין העם רוֹצה שידבּרוּ עליו כּ"כּ הרבּה, שיפתוּהוּ לאהוֹב. אין זה עוֹד אוֹתוֹ העם הפַּסיבי שיסכּים לֵישב בּחיבּוּק ידים וּלהסכּים לדברי הקינה והרינה על חשבּוֹנוֹ. כּכל אוֹרגניזמוּס חי וּמפוּתח דוֹרש הוּא מזוֹנוֹת, וּבזמן שבּנינוּ

הוֹלכים וּמבקשים להם מזוֹנוֹתיהם בּספריוֹת אחרוֹת אין אנוּ יכוֹלים לכון לבּנוּ אל הצעקה הנוֹשנה, תהא גם פַּטטית על אחת שבע!… אף הכּוָנה החינוּכית שבּדרך זוֹ מוּטעית היא מעיקרא. הבלטת המוּמים והטעמתם התמידית עוֹד תגדיל אוֹתם ותרבּה את רפיוֹן הרוּח. כּן, כּבר הגיעה השעה שתוָצר גם אצלנוּ שירה של ממש, שירה השוֹאבת מכּל מצפּוּני האדם והתבל, שירה שתזעזע את כּל הלבבוֹת בּקרבּנוּ. ותקוּפה זוֹ כּבר התחילה בּחיינוּ. בּיאליק

שהשקיע כּל כּך הרבּה כּחוֹת-נפש ואוֹצרוֹת-המצאה “בשירה הלאוּמית” הנזכּרת הכּיר עכשיו, בּשעת מנחה ליצירתוֹ, את עותתו ומכּה על לבּוֹ “על חטא”, והכּרה זוֹ היא-היא ששיתקה את כּנפיו והשרתה עליו יגוֹן כּבד כּל-כּך, יגוֹן-היחיד, וזוהי אוּלי הטרגדיה היוֹתר גדוֹלה בּחיי המשוֹרר בּיאליק.

*

בּיאליק שקלט אל תוֹכוֹ כּספוֹג זה את כּל חלקי הספרוּת העברית העתיקה, שתלה בּנערוּתוֹ את כּל מגדלוֹת דמיוֹנוֹ הנפלאים בּחזיוֹנוֹת המקרא וּבאגדה, שראה את גיבּוֹרי ישׂראל מתוֹך שפוֹפרת-המשוֹרר הנפלאה שהיא אוֹצלת שלל צבעים וקוֹשרת כּתרים לכל עצם אהוּב – נהיה למשוֹררוֹ של “המאוֹר שבּיהדוּת” של “רוּח עמוֹ הכּבּירה שגם בשָׂבעה חיי חרפּה רוֹק וּכלימה שׂיבתה לא הוֹבישה חמדת נעוּריה”. באוֹדוֹת הנמלצוֹת “אם יש את נפשך לדעת” ו“המתמיד” עלה וּפיאר ורוֹמם עד למרוֹמים את בּית המדרש הישן עם ההתמדה העברית, את יפי נזירוּתוֹ של ישׂראל-סבא עם קשיוּת רוּחוֹ כּסלע לעמוֹד איתן נגד נחשוֹלי החיים הקמים עליו בּכל דוֹר לבלעהוּ וּלכלוֹתוֹ מן הארץ. אבל הוּא לא יכוֹל, כּמוֹ רבּוֹתיו הגדוֹלים מנדלי וּפרץ, לתאר המידוֹת הללוּ בּיחס של אמן טהוֹר, בּשלוָה אֶפּית וּבבת-צחוֹק של קוֹרת-רוּח ולגלוּג תמים הבּא מטוּב לב – הוּא שיגוֹן-היחיד כּבר פּיעפּע בּמצוּלוֹת נפשוֹ ועוֹלמוֹ, עוֹלם משוֹרר רחב-רוּח, נזדעזע

ביסוֹדוֹתיו מפּני הרוּחוֹת התקיפוֹת והאכזריוֹת של הצער הפּרטי, לא יכוֹל לקבּל את “הטוֹבה ההיסטוֹרית” הזאת בּקידה וּבתשוּאוֹת-חן כּלפּי המקום. המתמיד שלוֹ הריהוּ בּעיקר בּריה שאין דוּגמתה בּעוֹלם לדכדוּך

וּלמסכּנוּת, הריהוּ בּעצם חלל התוֹרה הישׂראלית שאינה חסה על בּניה-גוֹזליה וּמצוָתה תכבּד עליהם עד ליהרג באָהלה!

הַתְּבַכּוּ יְמֵיכֶם הַקְּבוּרִים וּבָאִים,

נִשְׁמַתְכֶם הָרְצוּצָה, רוּחֲכֶם הַמְיֻגָּע?

הֲתֹאמְרוּ לְחַיּוֹת בְּתַמְצִית נִשְׁמַתְכֶם

הַמִּלִּים הַיְבֵשׁוֹת הוֹבִישׁוּ לֵחֲכֶם?

אָמנם מתנחם המשוֹרר כּשהוּא בּין-המצרים ורוֹאה את כּל תוֹקף הרעה רק בחשכּת המצב, בּמצוֹק הסביבה, ואוּלם:

מָה רַבָּה הַבְּרָכָה אֵלֵינוּ הֵבִיאָה

לוּ קֶרֶן אוֹר אַחַת יֶחֱמַתָּה בְּחֻמָּהּ,

מָה רַבּוּ הַצְּבָתִים בְּרִנָּה קָצַרְנוּ

לוּ נָשְׁבָה בָכֶם רוּחַ אַחַת נְדִיבָה

וּפִנְּתָה אֶת “דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה” סוֹרַרְנוּ

וְסָלְלָה נְתִיב חַיִּים עַד בֵּית הַיְשִׁיבָה…

אבל האין אלה דברים מן השׂפה ולחוּץ? האין אלה תנחוּמין הבּאים רק בכדי “להמתיק את הרוֹשם”? מי כּמוֹהוּ יוֹדע כּמה עלבּוֹן-נשמה ועלבּוֹן-החיים מוּנחים בּיסודה של הישיבה, של חיי הספר! אך בּהמשכוֹ של השיר “המתמיד” שבּא אחרי חמש עשׂרה שנה, בּ“לפני ארוֹן הספרים” גילה את הלוֹט בּהתגלוּת-לב אכזרית ויתאר את העלבּוֹן הזה בּדברים מקפיאי-דם:

וַאֲנִי, לַשָּׁוְא, כְּגַנָּב בְּמַחְתֶּרֶת,

בְּלִי נֵר וּפַנָּס עִם הָאֵת גִּשַּׁשְׁתִּי

בְּתוֹךְ מְחִלּוֹת עָפָר וּבְמַחֲשַׁכִּים,

וָאֶחְפֹּר יוֹם וָלָיְלָה אֶת קִבְרֵיכֶם,

חָפוֹר וְהָלוֹךְ לְבַקֵּשׁ שְׁפוּנֵי חַיִּים

מִחוּץ לִגְבוּל שָׁרְשֵׁיהֶם וּמִתַּחְתָּם,

וְהֵם בָּעֵת הַהִיא מִנִּי וָהָלְאָה

עַל עִיר וּמְתִים, עַל הַר וָגֶבַע רָגְשׁוּ

וּלְעֵינֵי כָל הַמְּאוֹרוֹת רָעַשׁ פִּרְיָם,

וּפְעָמִים שֶׁבַע חָזְרוּ עַל מְחוֹלָם,

וַיַּעֲבֹר עַד קַצְוֵי יָם הֲמוֹנָם

וּלְאָזְנַי לֹא הִגִּיעָה גַּם בַּת-קוֹלָם.

וּבדעתוֹ כּבר שהוּא “פּליט קברים” הוּא שוֹטח כּפּיו לכּוֹכבים ונפשוֹ תבקש, “מנוּחה, שלוַת עוֹלם” והוּא מדבּר אליהם תחנוּנים:

עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי אֵל, כִּי עָצֵב אָנִי!

ונעימה מסוּכת-עצב כּזאת רוֹעדת כּבר בּשירוֹ הלבבי והיפה “על סף בּית המדרש”, גם שם אנוּ רוֹאים כּבר את המשוֹרר “השׁב” והוּא עייף וחלש, החיים “הרוֹגשים על עיר וּמתים, על הר וגבע” לא יכלוּ לקלוֹט לתוֹכם את “פּליט הקברים”. יינם הטוב שטעם קמעא לא חיזק את עצמוֹתיו, לא הוֹסיף לוֹ כּח-גברא ולא עוֹרר בּוֹ כּחוֹת נרדמים ליצירת ערכים חדשים, אלא נסך עליו רק שכּרוֹן והֲלָמוֹ לרגע, וכשסר יינוֹ והשכּרוֹן פּג והלאוּת נתבּלטה ע“י כּך עוֹד יוֹתר, הרי הוּא חוֹזר אל פּינתוֹ הבּוֹדדה, אבל לא בּתרוּעת-נצחוֹן על שׂפתיו כי-אם “כְפוּף ראש כּעָנִי וּמַשמים” ואינוֹ יוֹדע לחוּרבּנוֹ של מי יבכּה. והגאוָה הלאוּמית המקיצה בּוֹ באוֹתה שעה על המידוֹת הנעלוֹת של עמוֹ, על “הצלוֹחית של פּוֹליטוֹן” שיש לה סגוּלוֹת נפלאות כּל-כּך לבער את הרוּחוֹת ולטהר את הלבבוֹת מן הזוּהמה המוּסרית, הגאוָה הזאת מוֹסיפה עוֹד כּוֹבד ליגוֹן העצוּר שם – אין לך דבר מעוֹרר רחמים יוֹתר מהתפּארוּת אמוּרה בּלשוֹן רפה וּביחידוּת! איני יוֹדע אצל בּיאליק עוֹד שיר אחד שיזעזע כּל-כּך את הלב בּטוֹן האֶלֶגי שבּוֹ, דברים לבביים וצנוּעים אלה יש בּהם “כדי להמית” הרבּה יוֹתר מכּל השירים הנבוּאיים שלוֹ מן המין “אכן חציר העם”, שם נשנוֹת רק טענוֹתיהם של הנביאים שסוֹף-סוֹף נתרחקנוּ מהן מרחק של קרוֹב לשלשת אלפים שנה ושהיוּ חטיבה אחת עם תוֹר האלילים הפּראי והמלא עלוּמי-עם. טענוֹת צוֹדקוֹת אלה נשנוֹת אָמנם בּצוּרה אחרת לגמרי וּבתמוּנוֹת פּיוּטיוֹת נעלוֹת בּלי ספק, אבל ה”תוֹך" יוֹנק מעוֹלם רחוֹק קצת… וּלפיכך נתקבּלוּ שיריו אלה בּאהבה כּל-כּך ע"י חניכי “החדר” שהם חיים עוֹד את החיים הקדוּמים לכל מלוֹאם והם קרוֹבים לפטוֹס זה בּרוּחם, בּעוֹד שהאדם המוֹדרני שנתחנך בּבית מדרשה של ספרוּת אחרת אינוֹ מתרשם מהם כולי האי.

ואף בּזה הרגיש המשוֹרר וקרא בּיאוּש מר:

לֹא מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישׁוֹ

בּיאליק הנהוּ אוּלי הבּיטוּי הכי נכוֹן של רוּח-העם וכל הקרעים והחוּלשוֹת שמנוּ בּעם מצוּיים גם בּוֹ, והוֹדוֹת לכח ההבּעה הפּלסטית שחוּנן בּוֹ נעשׂה לנוּ מוּבן כּל-כּך, אבל לא בּזה יתעשר עם. לדעתי צריך הגאוֹן היוֹצר הגדוֹל להיוֹת כּח אינדיבידוּאלי ענקי, הנוֹתן לעמוֹ ערכים חדשים, המעשיר את אוֹצרוֹ התרבּוּתי בּיצירוֹת נצחיוֹת העוֹמדוֹת למעלה מכּל זמן. ויצירוֹת כּאלוּ – על האמת צריך להוֹדוֹת – לא נתן לנוּ בּיאליק הרבּה. לא הרבּה, אבל יוֹתר מחבריו המשוֹררים שקדמוּהוּ. ועל זה אנוּ מחזיקים לוֹ טוֹבה וגאוָתנוּ עליו. –

*

ח. נ. בּיאליק כּשיצא מבּין כּותלי בּית המדרש האפלים והקוֹדרים לא נכנס אל טרקלין-החיים. כּשדרכה כּף רגלוֹ על הסף אפפתוּ שפעת-האוֹרוֹת ונבלעה בּכל רמ"ח איבריו, והרוֹשם הראשוֹן מעוֹלם-החוּץ שפּעל עליו אז, מחלחל ועוֹבר כּחוּט השני כמעט בּכל יצירוֹתיו. מן החיים עצמם טעם רק קמעא וּבהיוֹתוֹ רחוֹק וּבדל מהם יצר לוֹ מין השקפה מופשטת, דמיוֹנית ואסקיטית עליהם. בּשירתוֹ אין אנוּ מוֹצאים את סביבת-החיים כּמוֹת-שהיא, מלבד בּשירים מעטים וּבכתביו הפּרוֹזאיים.

רבּים סוֹברים את השיר “שירתי” לה- Curriculum vitae שלוֹ ואני מוֹצא ששיר זה מתאים יוֹתר לבת שירתוֹ של אברהם רייזין, אין אנוּ שוֹמעים בּשיריו אוֹתה אנחת-הדחקוּת שבּלע על פּרוּסת הלחם שפּרסה לוֹ אמוֹ, אדרבּה בּזכרוֹנוֹתיו הוא משתעשע עם צפרירים מאירים, טוֹבל בּנגהות, מתפּלש בּקרני השמש. דוֹמני, שבּיאליק הוּא דווקא בּן “פּרבר העצים” שכּל-כּך הפליא לציירוֹ בּציוּריו הפּרוֹזאיים, מאמין אני יוֹתר לשירוֹ היפה “ואם ישאל המלאך”… בשיר זה מסַפּר לנוּ בּיאליק כּמעט כּל חייו:

יֵשׁ בָּעוֹלָם כְּפָר שַׁאֲנָן, מֻקָּף חוֹמַת יּעָרִים,

וְלַכְּפָר רְקִיעַ תְּכֵלֶת, בְּלִי מְצָרִים רָקִיעַ,

וְלִרְקִיעַ הַתְּכֵלֶת בַּת יְחִידָה בְאֶמְצַע,

עָב יְחִידָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה,

וּבְצָהֳרֵי יוֹם קַיִץ בָּדָד שִׂחֵק שָׁם יֶלֶד,

יֶלֶד עָזוּב לְנַפְשׁוֹ רַךְ וְיָחִיד וְחוֹלֵם –

וַאֲנִי הוּא הַיֶּלֶד, מַלְאָכִי –

אָמנם לא בּפעם הראשוֹנה ראה בּיאליק בּצאתוֹ מבּית המדרש את הטבע, הוֹדוֹ ויפעתוֹ היוּ טבוּעים בנפשוֹ עוֹד מימי ילדוּתוֹ. אבל לא נשאר הילד זמן רב בּכפר בּחיק הטבע:

גְּמָרָא הָיְתָה לִזְקֵנִי, שְׂעִירַת גְּוִילִים וּמְעוּכָה,

וּבִכְרֵסָהּ – שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁל זְקָנוֹ הַלָּבָן,

חוּטֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת שֶׁל טַלִּיתוֹ הַקְּטַנָּה

וְסִימָנִים שֶׁל הַרְבֵּה טִפּוֹת חֵלֶב וְשַׁעֲוָה,

וּבַגְּמָרָא הַזֹּאת, בִּמְעֵי אוֹתִיּוֹת מֵתוֹת

בָּדָד פִּרְפְּרָה נִשְׁמָתִי…

אוֹתוֹ הילד שגוּדל בּחיק הטבע, שצפרירים ויערים היוּ משׂחקיו נכלא אחר כּך בּבית המדרש הישן והשוֹפע טחב, שצוּיר על ידוֹ בּשיריו “המתמיד” ו“על סף בּית-המדרש”. שם נסתגף הילד, שם נחנקוּ הרבּה מרגשוֹתיו, שם קהוּ קשריו עם הטבע, אבל הנפש שטעמה פּעם אחת “מעץ החיים” כּמהה וערגה לטעוֹם שוּב, לטעוֹם ולטעוֹם. אף בּהיוֹתוֹ כּפוּף על דפי הגמרא:

שׁוֹנִים הָיוּ הַשִּׁירִים: עַל עָב קְטַנָּה וּבְהִירָה,

עֲלֵי קֶרֶן-הַזָּהָב וַעֲלֵי דִמְעָה מַזְהִירָה,

עֲלֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת וַעֲלֵי טִפּוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה,

אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה…

את העלוּמים והאהבה טרם ידע המשוֹרר בּכפר. הרשׁמים שקיבּל שם לא היוּ רק בּני עב קטנה, קרן-זהב, דמעה מזהירה וציציוֹת פּסוּלוֹת. בּגרוּת, התנגשוּת עם הטבע, עם החיים, עם האנוֹשיוּת, אהבה, שׂנאה, אלה טרם ידע כּי על כּן תינוֹק היה. וּבהשתחררוֹ כּבר מכּוּר בּית המדרש וּבצאתוֹ לאויר העוֹלם ואחר ק"ן טבילוֹת בּזוֹהר, ערג לבּוֹ בּמסתרים לאהבה, לאוֹתה האהבה שהיתה והוֹוה הקוֹטב העוֹבר בּחיים וּביצירוֹתיהם של גאוֹני-השירה מתחילת כּל הדוֹרוֹת ועד סוֹפם. בּרם, אין אוֹתוֹ הגוּף המסוּגף מסוּגל לאהבה, אין אוֹתוֹ האסקיט יכוֹל לטעוֹם ממנה בּמוּבן הממשי ורק:

בַּלֵּילוֹת הַצְּנוּעִים שֶׁבִּתְחִלַּת כָּל חֹדֶשׁ,

בְּהִתְפַּלֵּל הָעוֹלָם עַל פְּגִימַת הַלְּבָנָה,

הִיא (נשמתי) מִתְרַפְּקָה בִּכְנָפָהּ עַל שַׁעַר הָאַהֲבָה,

מִתְרַפֶּקֶת, דּוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָּה בַחֲשָׁאִי

וּמִתְפַּלְלָה עַל הָאַהֲבָה…

היא רק מתפללת על האהבה מבּלי לדעת גם את מהוּתה:

אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה זֹאת אַהֲבָה?

וּמשוּם כּך אין שירי-האהבה שלוֹ, עם כל בּרק גוֹניהם וחן-העגבים שלהם מחממים ומתיזים זיקים משתפים. בּמשך זמן כּלאוֹ ניטשטשוּ משהוּ כּלי-הקיבּוּל שלוֹ, ואחר כּך כּשיצא, לא ראה שוּב את הטבע כּמוֹ שהוּא, הטבע הירוֹק, הרענן, רק האוֹרוֹת היכּוּ את עיניו בּסנורים. והוּא מצייר את הטבע מתוֹך זכרוֹנוֹת הילדוּת שהדמיוֹן מרוּבּה בּהם על התפיסה המציאוּתית. ולכן אין הוּא תוֹפס את המחזה בּסקירה אחת, אין הוּא מציין את התמוּנה בּשׂרטוּטים כּוֹללים אלא הוּא מצייר את הפּרטים, משבּרם לשברים ואת השברים הוּא מנפּץ לרסיסים והרסיסים לשברירים. וּמוּמחיוּתוֹ בּמקצוֹע זה התפּתחה בּמידה נפלאה ואמנוּתוֹ התחדדה בּצד זה בּאוֹפן כּל-כּך נעלה עד שכּל זה נדמה לנוּ “למעשי תעתוּעים” בּשיריו “זהר”, “צפרירים”, “עם פּתיחת החלון”.

וַהֲמוֹן זְבוּבֵי רִקְמָה קַלִּילִים כְּנוֹצוֹת

עַל כַּנְפֵי אוֹר נוֹסְסִים, פּוֹרְחִים, מְנַפְנְפִים,

מְפַרְכְּסִים דּוּמָם בַּקָּמָה וּמְרַפְרְפִים,

יַלְבִּינוּ, יַאֲדִימוּ, יַצְהִיבוּ, יָפֹזּוּ,

נִבְלָעִים בַּנֹּגַהּ וְשָׁבִים מִתְגַלִּים,

כְּמוֹ יָד מְשַׂחֶקֶת זוֹרֶקֶת חָפְנַיִם

עַל רָאשֵׁי צַפְרִירֵי עֲתַר פְּרָחִים חַיִּים

בְּעוֹדָם בִּמְחוֹל חִצֵּי זָהָב מִתְלַהְלְהִים,

מְשַׂחֲקִים בְּזִקִּים, מְקַלְקְלִים, זוֹרְקִים,

לְקוֹל נוֹגְנֵי שָׂדַי, מַקְהֲלוֹת נִיר יוֹקֵד:

הַחַרְגוֹל, הַצְּלָצַל שֶׁחוֹרְגִים וְשׁוֹרְקִים

וְיוֹצְאִים בְּצֶלְצְלִים נַסֵּר וְנַתֵּר

וּמְזַעְזְעִים הָאַוִּיר הַלּוֹהֵט וְשׁוֹקֵט

וּמְרַטֵּט בְּרֶגֶשׁ וּבְרֶטֶט מִסְתַּתֵּר…

העבוֹדה! העינים כּוֹאבוֹת מתעתוּעי-הזהרוּרים!

ויש שהוּא מתנער “מאבק הישיבה” וכּחוֹת העלוּמים נעוֹרים בּוֹ וּממלאים אוֹתוֹ שפעת אוֹנים ואז הוּא מגיע לידי תוֹקף פּיוּטי נערץ, כּמוֹ בּ“שירי החוֹרף” שלוֹ, תוֹקף של אסיר שניתק את שלשלאוֹתיו והוּא מגיח מכּלאוֹ:

הֶפְקֵר, הֶפְקֵר! הוֹי, הָרַכָּב!

שָׂא גַם אוֹתִי, צְלַח וּדְאֵה,

הֲטִילֵנִי לָעִרְבּוּבְיָה

וְלָרוּחַ נַפְשִׁי זְרֵה,

צְלַח וּנְהַג, לְאָן? אַל תִּשְׁאַל:

אַחַת הִיא – בַּאֲשֶׁר שָׁם

עוֹד יְפַעְפַּע מַשֶּׁהוּ חַיִּים

וְעוֹד רוֹתֵחַ קֻרְטוֹב דָּם…

אָמְנָם בֶּן יְשִׁיבָה אָנִי,

מִצְחִי שֶׁלֶג, פָּנַי סִיד,

אַךְ כְּחֹרֶף זֶה צָבַרְתִּי

כֹּחַ תַּחַת שִׁרְיוֹן גְּלִיד.

כּאן תוֹקף עוֹמק הרגש ששׂר-החוֹרף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שר את שירת-האוֹן שלוֹ. ותמוּנה אחרת נתן לנוּ בּיאליק, שהיא בּלי ספק היחידה בּספרוּתנוּ בּדקוּת הציוּרית וּבטוֹן המכוּשף שבּה, הלא היא שירת “הבּרֵכה”. כּאן אנוּ מרגישים את התרכּזוּת כּל כּוֹחוֹתיו של המשוֹרר עד כּדי התבּטלוּת אישיוּתוֹ. כּל העוֹלם נמוֹג בּאפסוּת וכל חמוּדוֹתיו התכּנסוּ בּברכה. כאן אי-אפשר לוֹמר שבּיאליק לא ראה אוֹ לא הרגיש את הבּרכה הרוֹגעת. בּשעת קריאה תוֹקפך הרגש שתמוּנה זוֹ מסיני ניתנה, כּמעט שהיא למעלה מן הכּח האנוֹשי.

וּבְלֵיל יָרֵחַ –

בִּרְבֹץ תַּעֲלוּמָה כְבֵדָה עַל הַחֹרֶשׁ

וְאוֹר גָּנוּז חֲרִישִׁי זוֹלֵף בֵּין עֳפָאָיו,

הִתְגַנֵּב וְעָבוֹר עַל גְּזָעָיו,

וְרוֹקֵם שָׁם בַּתְּכֵלֶת וּבַכֶּסֶף

אֶת רִקְמַת פְּלָאָיו –

וְהַס כָּל סְבַךְ וְהַס כָּל אִילָן!

כָּל אֶחָד מַאֲפִיל עַל עַצְמוֹ בְּצַמַּרְתּוֹ

וּמְהַרְהֵר לוֹ בְּצִנְעָא הַרְהוֹר לִבּוֹ.

יש כאן קצב, טוּב טעם וּמידה אָמנוּתיים מסוּכים בּשלוָה עילאית. ואם יש אשר נמצא בּיאליק תחת השפּעתוֹ של רבה בּר-בּר-חנא, השפּעה שהביאה כּנראה מבּית המדרש, אין היא פּוֹגמת אצלוֹ כּל-כּך את זיווּג-הצבעים בּשגם החוֹם המזרחי הנוֹדף מהם סוֹבל את ההגזמה בּמידה ידוּעה.

היצירה הענקית “מתי מדבּר” המלאה כּוֹבד-ציוּרי וכּח-דמיוֹן כּבּיר ראוּיה להערכה מיוּחדה. אבל איני יכוֹל להתאפּק למסוֹר את הרוֹשם הכּללי שהיא עוֹשׂה. כּמדוּמה שמי שקרא את השיר הזה עם תאוּרי המדבּר, האריה, הנחש, הדממה הלוֹהטת שבּמדבּר והסערה המתַמרת הררי-חוֹל שבּוֹ, לא יוּכל שוּב לראוֹת בּדמיוֹנוֹ מחזוֹת אלה בּצוּרה אחרת. ההקסמטרים המצוּינים עוֹברים עליך כּאוֹרחוֹת-גמלים מקוּשטים וטעוּנים כּל צֳרי וכל בּוֹשׂם יקר וּבשעת קריאתם מסתתמת הנשימה כּבהיכל-קוֹדש דוֹמם.

אף “מגִילת האש”, זוֹ היצירה שמפּאת הקוֹנצפּציה הפּנימית היא מסוּכסכת וּבלתי-בּרוּרה בּבחינת “תהוּ ובהוּ”, אבל בּפרטיה הריהי משוּלה לערמה של מרגליוֹת נוֹצצוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת וכל הרוֹצה ליטוֹל בּא ונוֹטל ממנה כּרצוֹנוֹ וכטעמוֹ.

וכמוֹ שחדר וירד בּיאליק לסוֹף רוּחוֹ של העם בּ“שירי העם” שלוֹ, שהתמימוּת העממית והפּקחוּת הטהוֹרה שבּהם בּוֹלטוֹת כּל-כּך (אלא שבּזה שנתן להם צוּרה מלוּטשה בּיוֹתר קלקלם מעט) כּן יודע הוּא גם לתאר מעשׂי ידי אמן את הטרגדיוֹת הפּעוּטוֹת שבּחיי היהוּדים הפּשוּטים הן בּפרוֹזה והן בּשיר. “הציוּר” הנפלא “תקוַת עני” כּמה לוֹקח לב הוּא בּהוּמוֹר הנחמד הנסוּך עליו!

בּיאליק אינוֹ הוֹלך בּדרך סלוּלה אחת ואין הוּא מוֹשל בּכל הצבעים. כּשהוּא אמתי הרי צבעיו בּהירים, צבעי הקשת, ערב של זהב-תכלת וארגמן. על הצבעים האפלים, הקוֹדרים, הכּבדים והעמוּקים כּנשמת העוֹלם והאדם אין הוּא שליט ולכן אין לילי-הסתיו עם בּלהוֹתיהם תוֹפסים מקוֹם חשוּב בשירתו. לוֹבן השלג, בּדוֹלח-הקרח, זהב-הקיץ, ירקרק-הפּרדס, רימוֹני-הזהב שבשמי-התכלת – אלה הם המוֹטיבים המנצנצים כּאבני-כּדכּוֹד בּשיריו המשוּבּחים.

בּיאליק דוקא אינוֹ המשוֹרר “שהוּא החֶרֶב הוּא הלַהַב” כּמוֹ שאמר היינה על עצמוֹ, אלא משוֹרר לירי רך בּמלוֹא מוּבן המלה, וּבאחת מן האלגיוֹת האחרוֹנוֹת שלוֹ הוּא ממשיל את עצמו “לזלזל שצנח על גדר וינם” והוּא בּוֹכה “לפרח שנשר ולפרי שנשל” ואנוּ תפלה שהזלזל היקר ירים את ראשוֹ ויעשׂה לנו פּרי-הדר!

תרע"ד

 

ביאליק (שׂרטוּטים לדמוּתוֹ)    🔗

הוּא חסין הגזע הישׂראלי. לא דרגה אחת בּגלגוּלי הגזע

הרבּים והשוֹנים, אלא דרגוֹת רבּוֹת, רוֹב הדרגוֹת, שנתקפּלוּ בּאחד וּבאוּ

לידי תקוּן ושכלוּל אחרוֹן. קליפּה על קליפּה צוֹררת את מהוּתוֹ, אבל כּל קליפּה, גם זוֹ שמראיה לכאוֹרה עמוֹק ונוֹקשה וקרני, שרשים לה בּצוֹמת הרקמה החיה המהוה את מצע האוֹרגניזמוס של הגזע.

כּמוֹ שלל מסווֹת עוֹטה את פּרצוּפוֹ הגשמי וחזק-ההבּעה. אך המאוֹר מבּפנים קוֹרן מתוֹך כּוּלן. בּרוֹב חליפוֹתיהן הן נראוֹת-כּאחת.

כּי אחד הוּא האוֹר בּנקוּדת-השׂריפה של הנפש.

בּדיבּוּר פה יגמא אזוֹרי-רוּח שוֹנים, אף כּי בּדרך חזרוֹת לאין ספוֹר; דמוּתוֹ המגשמת תרפרף על נוֹפים רחוֹקים ותגרוֹר אחריה צל רחב – אוּלם בּשירתוֹ פּרצוּפוֹ תמיד אחד ומיוּחד, חוֹתם שלם וּבוֹלט, אשר לא יוּמר בּאחר, גם אם העוויה למוּדה תלין בּוֹ לפעמים.

הוּא האמן בּכוּלנוּ, בּשל המזג הלוֹהט והקר כּאחד הסוֹכן בּוֹ תמיד – מזג של להבה לבנה על מצע אפר. ואם גם אינוֹ מניף תנוּפה כּמקדם, הדם המגיב שוֹאג לקראת המראוֹת. הוּא, הכּבוּל לכאוֹרה יוֹתר מאחרים בּמסוֹרת, יוֹדע יוֹתר משאר סוֹפרינוּ את סוֹד ההפקר האוֹלימפּי, אך לרצוֹנוֹ רתמוֹ כּשוֹר בּעבוֹת אל תלם הדוֹרוֹת. בּתוֹך תוֹכוֹ ישכּנוּ

כּתאוֹמים האמוּנה והכפירה מאוּחדוֹת בּשרשן, אך בּעלוֹתן והיוּ לשני ענפים נפרדים. יש רק להשפּיל קצת אל הקרקע כּדי לראוֹת בּאיחוּדן.

גם בּטפחוֹ בּכנף שבוּרה על הנוֹשׂא תשמע אזננוּ את התחבטוּת הנשר – גם כּשנכוה מעוּות משפּטוֹ, תמלא נפשנוּ מן הקוֹל המדבּר משפּטים. בּשעה שאינו נאמן בּשלימוּת אינוֹ משוֹרר. אך רק לעתים רחוֹקוֹת אינוֹ נאמן בּשלימוּת.

הוּא כּמעט היחידי בּין בּני-אוּמנתנוּ, אשר בּמסיבּה משתבּשת בּעוֹקצי דברים נתלכּד פּתאוֹם עם מבּט עינוֹ מתוֹך הבנת-בּרק אחת בּמחוֹז נעלם.

יש בּוֹ גם לא מעט מן הטפּוּס האוּקראייני. לא רק בּחיצוֹניוּת. בּיד אחת הסרקזמוס כּמגל שנוּן והשניה מסוֹבבת הלירה הקוֹרעת את הלב. נטע מוּפלא: רכב יהוּדי על כּנה אוּקראיינית כּתפּוּח-הזהב על החוּשחש. אוֹתה רעננוּת הירוֹק עם שלל הצבעים הלוֹהטים. אוֹתה התוּגה האוֹכלת מנפש ועד בּשׂר, אוֹתה הנטיה התאוָנית אל הגשמי ואל ה“לובוק” הטוב, אוֹתה האמת בּקללה וּבברכה, כּשם שהנגיד היה אנדלוסי, הלוי קסטילי ועמנוּאל רוֹמי. רק מי שיש בּוֹ משוּם קרבת-שאר כּזוֹ יכוֹל לשטוֹם ולקלל כּמוֹ בּ“עיר ההרגה”. בּנקוּדה זוֹ הוּא מזדמן עם טשרניחוֹבסקי יוֹתר מאשר עם בּני-לויה אחרים.

הפּרוֹזה שלוֹ היא כּשׂדה-דגן אוּקראייני דשן שקמתוֹ טוֹבעת חציה בּפרחי-בר מרהיבי-עין אך משבּשים את התבוּאה.

איש-העם ואיש-הספר חוּבּרוּ בּוֹ חבּוּר מפליא על כל יתרוֹנוֹתיהם וחסרוֹנוֹתיהם. אך גם החסרוֹנוֹת, המצערים בּשעת חוּלשתוֹ, נעשׂים יתרוֹנוֹת בּשעת גבוּרת יצירתוֹ, וגלגוּלם הראשוֹן נשכּח

מלב.

בּמדה שחרג מתוֹך התלמיד-חכם גבר בּוֹ המשוֹרר, ולהפך, בּמדה שנכנס לתוֹך התלמיד-חכם נצטמצם המשוֹרר. נראה, ששני אלה בּקצוֹתיהם סוֹתרים זה את זה.

הוּא נצר אחרוֹן לגזע משוֹררים עברים בּמשך מאוֹת בּשנים. כּמוֹהוּ ממש לא יקוּם עוֹד, כּי הקרקע אשר ממנוּ צמח היה לחוֹל נוֹדד. חתוּך נפשוֹ של האדם הישׂראלי הבּא, בּמידה שיהיה, יהיה אחר, עשׂוּי כּצלמם וכדמוּתם של אנשי אוּמוֹת העוֹלם. כּשם שהיה בּתקוּפת חת, מצרים ואשוּר, שני שדי הספר התלוּיים, ההוי והלשוֹן, שהיניקוּ את משוֹררינוּ עד היוֹם, צמקוּ, ונבטי שדים אחרים, נכוֹנים, צוֹמחים בּמקוֹמם. אך כּכל שליח גזע אחרוֹן יש בּוֹ מן הסיוּם וּמן הפתיחה כאחד. הוּא אקוֹרד אחרוֹן ורם לנגוּן עתיק-ימים וגם צליל ראשוֹן לנגוּן חדש על אדמת הלאוֹם. המלים הממוּשמשוֹת “דוֹר אחרוֹן לשעבּוּד וראשוֹן לגאוּלה” מקבלוֹת בּבחינה זוֹ חיוּת חדשה.

תרצ"ג

 

יסוד האש בשירת ביאליק    🔗

אם אמת נכוֹן הדבר, כּי גם האדם, העוֹלם הקטן, מוּרכּב מארבּעת היסוֹדוֹת, בּרוּר הוּא, שבּמשוֹרר בּיאליק הכריע יסוֹד האש. נָקדתי על המשוֹרר, כּי פּסגתוֹ היתה תמיד בּשירה, וּממילא נתגלה בּה היסוֹד המכריע שבּמהוּתוֹ. בּכל מקוֹם שירד מן הפּסגה והיה דן על דברים דיוּן של בּשר-ודם, שלטוּ בּוֹ היסוֹדוֹת האחרים, שהיוּ בּוֹ בּמדה המצוּיה. כּל הבּקי בּשירתוֹ יעלוּ בזכרוֹנוֹ בּטוּיים לעשׂרוֹת, שבּהם

הוּא עוֹמד בּעצמוֹ על יסוֹדוֹ. אפילוּ את הקוֹר הוּא רוֹאה וּמרגיש

(הרגשת-היפּוּך פּרימיטיבית, המצוּיה לפעמים אצל תינוֹק) כּפעוּלת אש: הַבְהֵב, לַהֵט, צרֹב ודְקר!" את כּוֹח רצוֹנו השירי רכּז, כּסערה רתוּמה,

בּ“מגלת האש”. מפליאוֹת בּתוֹכנן השוּרוֹת המעטוֹת שחבּר בּשנת חייו האחרוֹנה, שהן כעין המנוֹן מדרשי עשׂוּי לפוּלחן האש.

האש שבּה שימש היתה משני סוּגים (את הכּוּר המשוּלש “אש האלהים, אש השׂטן ואש האהבה” אני רוֹאה כּסכימה ספרוּתית): האש המצרפת, בּדמוּת שלהבתיה סוֹערת, ואש הקוֹדש, בּדמוּת להבה שוֹקטת וזכּה. בראשוֹנה בּיקש לשָׂרֵף את נגעי העם ולא חס לפחת בּה בכל כּוֹח לשוֹנוֹ, והשניה היתה לוֹ כּעין סמל הגאוּלה והתקוּן האחרוֹן – יגוֹן העוֹלם ויגוֹן היחיד, שאין בּוֹ סיגי מכאוֹב, ועליה סוֹכך בּאהבה ותיארה בּמלים צנוּעוֹת וזכּוֹת כּיוֹנים.

שני סוּגי האש בּערוּ בּנפשוֹ כּל שנוֹת חייו, כּל שנוֹת יצירתוֹ.

גם את חמרי יצירתוֹ השיריים היה זוֹרק תחילה לתוֹך כּוּר אשוֹ, ועל-כּן כּה מעטים הסיגים בּשיריו, על-כּן כּה מוּצקים וּמוּתכים הם ועינם כּעין המתכת היקרה.

עתה שׂם חסין-יה את אצבּעוֹ על פּי צנוֹר-האויר אשר בּכוּר והאש דוֹעכה מבּפנים. יוֹם אחד הוּרגש כּאילוּ נפל צל ונצטנן פּתאוֹם אויר העוֹלם. אבל חוּמה של האש עצוּר בּשירתוֹ כּמוֹ בּתוֹך אקוּמוּלטוֹר משוּכלל וחזק. עוֹד דוֹרוֹת רבּים יזרוֹם מתוֹכה החוֹם המיטיב אל לבוֹת בּני עמנוּ לצרפם ולעלוֹתם.

תרצ"ד

 

אֵבל ביאליק    🔗

שנת תרצ"ד לבשה בּגדי אלמנוּת: ח. נ. בּיאליק נלקח ואיננוּ.

קוֹמת ספרוּתנוּ הוּמכה כּדי ראש. בּהסתלקוֹ כּמוֹ הוּמכוּ

כּל עוֹבדיה. אף קצרה אַמת-המדה. מכּפר נדח בּנכר, מסוֹד יערים וּבריכוֹת גנוּזוֹת, עלה כּיוֹנק, קל מהרה שׂגשׂג ויגבּה ויפרוֹש הוֹדוֹ מלוֹא רוֹחב הארץ. לשוּד קרקע העם, שקוּי עינוֹת תוֹרתוֹ הקדוּמה, זהוּב תקוָתוֹ החדשה ניצב גזעוֹ מתערה בּרוֹב אוֹנים. מי לא חסה בּחוּפּת צלוֹ ולא נשען אל חוֹסן גזעוֹ? מי לא טעם ממתק תנוּבתוֹ ולא האזין אל רוֹן הצפּוֹרים בּעפאיו?

ומי לא טוּלטל עם בּדיו בּיוֹם סוּפה, מי לא בּכה עם בּכיוֹ בּהמר רוּח-קטב מעברים ולֹא עמד עמוֹ מלא מרי ועוֹז בּעלוֹת הכּוֹרת?

על כּוּלנוּ נשפּך זעמוֹ, על כּוּלנוּ נטף אוֹרוֹ. וגם מוֹתוֹ היה מות “מבחר אלוֹנים”.

בּעצם כּחוֹ, בּעוֹדוֹ מלא ליח וריח, בּעוֹד פּקעים חדשים פּוֹרצים מיוֹנקוֹתיו – הכּהוּ הבּרק ויפּילהוּ וּבנוּחוֹ פּתאוֹם לארץ

ראינוּ מה רחב נוֹפוֹ, מה עצמה מצבתוֹ, עד מה עמקוּ בּעפר שרשיו! עתה נחשׂף יערנוּ. שׂרוֹ נדד למרחקים. דמי-מבוּכה קם בּחלל. איש לערוּגתוֹ, סוֹפרי ישׂראל!

תרצ"ה

 

על חזון הילדות ביצירתו של ביאליק    🔗

רוֹב משוֹררים גדוֹלים ייחדוּ להם בּיצירתם פּינת יקרת

לחזוֹן ילדוּתם, ואחדים חזוּה חזוּת גדוֹלה, מוּארה בּאוֹר מסתוֹרין,

כּחמדה גנוּזה מעוֹלם גנוּז, כּאבן יסוֹד לכל העוֹלמוֹת שהוּנחלוּ להם אחר כּך בּיצירתם. חוֹזרים הם אל הימים הרכּים והצרוּפים ההם בּמיטב רגשוֹתיהם, כּחוֹזרים, כּביכוֹל, לגן העדן הנעלם של חייהם בּעוֹלם הזה, אם בּצוּרה של זכרוֹנוֹת (מתוֹך חתירה לחשׂוֹף נצנוּצי הכּרה והתרשמוֹת ראשונֹים) ואם בּצוּרה של תיאוּר טיפּוּסי ילדים וחיי נפשם כּדי לתלוֹת בּהם את שלהם.

חזיוֹן זה כּל כּך מצוּי וּמוּבן, שאינוֹ מעוֹרר כּל תמיהה, והוּא חלק מן היסוֹד הבּיוֹגרפי שבּכלל יצירתוֹ של כּל משוֹרר אמיתי. אבל בּיצירתוֹ של בּיאליק תוֹפס חזוֹן הילדוּת מקוֹם כּל כּך מרכּזי וּמכריע והוּא מרבּה כּל כּך לשוּב אל הנוֹשׂא הזה על דרך ההתפּעלוּת, מתוֹך מתיחת כּל קרני ההרגשה וּמתוֹך הפרזה של ציוּרים נרדפים, עד שהוּא נעשׂה נקוּדת ההפלאה שבּערכי יצירתוֹ. כּאילוּ כּל העוֹלמוֹת שהעלה מן התוֹהוּ לחיים של שירה אינם כּדאים, אלמלא העוֹלם האחר הזה, שקדם להויתם. בּ“צפרירים” וּב“זהר” וּב“הבּרכה” וּבפרקי “ספיח” בּמיוּחד, וּבכמה יצירוֹת אחרוֹת בּדרך אגב, הוּא קוֹסם כּאוֹב להעלוֹת מסתוֹרי הילדוּת אל הנגלה, וּבשיר המסַכּם “אחד אחד וּבאין רוֹאה” הוּא עוֹשׂה אוֹתה לעיקר העיקרים: “חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי בְּכָל יְקָרוֹ”. וכמעט תמיד מתגלה לוֹ חזוֹן הילדוּת בּמראוֹת נוֹף, שממנוּ נחצב וּבוֹ נרקם המיטב שבּמהוּתוֹ, בּמלים שלוֹ: “נוֹף מְכוֹרוֹתַי הָרָחוֹק, עֲפַר שָׁרְשִׁי, מַעְיַן רוּחִי” וכוּ'.

על צד אחד של חזיוֹן פּליאה זה עמד ג. שוֹפמן בּרשימתוֹ “בּלהב הילדוּת”, וכדרכּוֹ, מתוֹך תּיאוּר פלסטי של עצם העוּבדה בּלי הסבּר ממַצה. אוֹפייניוֹת הן השוּרוֹת: "כּוּלנו יוֹנקים מילדוּתנוּ, בּרב אוֹ

בּמעט, אבל אצל בּיאליק היתה זוֹ חזוּת הכּל. ‘העוֹלם האחד בּלבבוֹ’. ‘נפשי נשׂרפה בּלהבה’ – להב הילדוּת". נאמנה עלינוּ הראיה אל הצוֹמת של שוֹפמן, שתפס את החזיוֹן בּראשוֹ, אבל לא חשׂף לנוּ שוֹרשוֹ.

רצוֹני לנסוֹת בּזה בּהסבּרת החזיוֹן:

ילדוּתו‚ֹ האמיתית של בּיאליק – לפי עדוּתוֹ של המשוֹרר עצמוֹ – אינה זוֹ של “שירתי” (העניוּת, כּידוּע, אינה מוּכּרה לילד בּגילוֹ הרך) אלא זוֹ של “צפרירים” ו“זהר” וה“בּרכה”. הכּרת הדלוּת מאוּחרת יוֹתר ואינה מצטרפת ל“חזוֹן קדמת הילדוּת בּכל יקרוֹ”. רוֹאים אנוּ, שהמשוֹרר גוּפוֹ משתדל בּכל כּוֹחוֹ שלא לערבּב את התחוּמים. את הילדוּת הראשוֹנה, כּנצנוּץ שחר ראשוֹן, כּפריחת אביב ראשוֹנה, כּנפילת שלג ראשוֹנה, כּמתן ראיה והרגשה ראשוֹן בּיחידוּת (“בּעצם ילדוּתי יחידי הֻצגתּי”) – אוֹתה הוּא מבקש לתפוֹס תפיסה של הגשמה ולכבשה כּיבּוּש של שירה, כּלוֹמר, לשווֹת לה קיוּם נצחי באַמת המידה של אדם יוֹצר וּמניח ערכים לדוֹרוֹת. רק בּמחוֹז הילדוּת הנכבּש כּיבּוּש של דמיוֹן ורצוֹן, רק שם הוּא רוֹאה את עצמוֹ בּן חוֹרין מאיזה עיכּוּב גדוֹל וּמעיק, שהוּא רוֹצה בּכל מאוֹדוֹ להתגבּר עליו. עיכּוּב זה מהוּ?

כּבעל הכּרה יהוּדי טיפּוּסי הגיע בּיאליק (דוּגמת הילד היהוּדי אצל מנדלי מוֹ"ס) עוֹד בגיל רך מאד אל הכּרת העוֹל, שאין כּדוּגמתוֹ אצל שוּם אוּמה ולשוֹן. הכּרה זו, שהפכה מיד הרגשה וחוֹבה מוּסרית, לא הרפּתה ממנוּ עוֹד. משעת קבּלת העוֹל ואילך ראה, אוֹ נכוֹן מזה, הרגיש עצמוֹ ערב לגוֹרל האוּמה, שעליו לזעזע מצפּוּנה להצילה מסכּנות ולעוֹרר אמוּנתה להוֹסיף לה אוֹנים ועצמה ורצוֹן בּרזל להמשך הקיוּם, ויוֹתר מזה, לשינוּי הקיוּם לפי הצוֹרך העליוֹן. העוֹל הזה שהשׂתרג עליו ונעשׂה לוֹ מעין-דיבּוּק, שאת מרוּתוֹ קיבּל מהכּרה וּמהחלטה (יל"ג הגיע לכך רק בשנוֹת העמידה עם המעבר של “בּעלוֹת השחר”) אך לא מאהבה, היה מלוֵהוּ בּכל הגיגיו והיה לוֹ רצוֹן עליוֹן מאת שׂרם של ישׂראל. אבל בּוֹ בּזמן נשתמר בּוֹ גם רצוֹן אחר, מעוּרה ותקיף מאד – לפרוֹק את העוֹל הזה כּדי לחזוֹר אל ההויה הקוֹדמת בּת החוֹרין, אשר שם ניתן לוֹ העוֹלם כּמוֹ שהוּא בּלי חיִץ וּבלי תנאי וּמשוּם כּך בּלי סילוּף והאפלה. והכּמיהה

לעוֹלם ההוּא, שבּמידת ההתרחקוּת ממנוּ נראה לוֹ קוֹסם, רב-ערך וּמוּחלט יוֹתר, נעשׂתה מניע יסוֹדי בשירתוֹ, בּחיי נפשוֹ, ולא יכוֹל היה שלא לחזוֹר אליו בּרגעים של חיפּוּשׂ עצמוֹ. כּשנגעה רוּחוֹ בּעוֹלם הפּלאוֹת ההוּא

וכשנתן עטוֹ לצייר את מראוֹתיו ורחשיו, נתמלא עדנים ורטטים של עוֹלם עילאי, אכּסטטי, ונפשוֹ נעשׂתה דרוּכה מאד לקראת מתן שני של ראיה זוֹ, ראיה-חויה שלימה – מרוֹם כּל כּיסוּפיו. “הוּא נַהֲמת כּל חיי”. וכן תיאר את האידיאל של התגלוּת חזוֹן זה, שרק בּשלוֹ כּדאים כּל החיים, היסוּרים וחרוֹנוֹ של עוֹלם, כּאילוּ עשׂוּי זה למלא את הפּגימה העיקרית בּהויתוֹ:

וּבבוֹא הָרֶגַע הַנֶּאְדָּר, וְהָיָה כְּנִיד עַפְעַף הַנֵּצַח

בַּהֲצִיצוֹ עָלַי פִּתְאֹם בְּעַד צֹהַר נִקְרַע בַּמָּרוֹם –

וְנִפְקְחוּ עֵינַי וְאֹרוּ וְזַכּוּ כְּעֵינֵי הַיֶּלֶד

וּמַרְאוֹת יַלְדוּתִי כֻּלָּם עַד צְבָא חֲלִיפוֹתָם יַחַד

עִם כָּל יְקוּמָם סָבִיב יִנְהֲרוּ דּוּמָם דֶּרֶךְ נַפְשִׁי…

וכאן, לדעתי, גם אשנב לאוֹתה הכּפילוּת הנוֹתנת אוֹתוֹתיה בּקו החיתוּך של שירתוֹ, כּפי שהיא מתגלה בּכמה שירים הנראים כּסוֹתרים זה את זה, וּביוֹתר בּ“מְגִלַת הָאֵש”, אוֹתה הרגשת הסכיזמה בּין חוֹבת הרבּים וחוֹבת היחיד, אוֹתוֹ הרצוֹן להתחמק מידיהם של הרבּים דוקא בּשעה שהן פּשוּטוֹת לחבּקוֹ בּאהבה (בּשיר היוֹבל “שָׁחָה נַפְשִׁי”) ועד לידי חפץ התעללוּת בּמאמיני-מעריצי וידוּייו “גַם בְּהִתְעָרוֹתוֹ לְעֵינֵיכֶם”).

רק מתוֹך שהרגיש בּכוֹבד העוֹל, בּאחריוּת המדכּאה עד עפר, מתוֹך ההכּרה שאחריוּת זוֹ היא גם “כּאש עצוּר בּעצמוֹתיו” וגם “כּדבש בּפיו למתוֹק”, אחריוּת המשוֹרר-המוֹרה בּניגוּד למשוֹרר-האמן, הגיע בּעצמוֹ לידי אפּוֹתיאוֹזה כּזוֹ של נוֹף הילדוּת, שאיננוּ יוֹדעים דוּגמתה אצל שוּם משוֹרר בּעל היקף לאוּמי כּביאליק. לא התרפּקוּת על חלוֹם טהוֹר היה זה, אלא הידבּקוּת בּגוּף חיים ועוֹלם מתוֹך רצוֹן להסיח דעת מגזירת עוֹל, שכּגוֹדל מוּסר חוֹבתוֹ כּן גם גוֹדל התאכזרוּתוֹ לנפש שנוֹלדה בּת חוֹרין.

תרצ"ח

 

ח. נ. ביאליק    🔗

בּימי טוֹבה וּבימי רעה אנוּ זוֹכרים את האישיוּת הנערצה, שנסתלקה קוֹדם זמנה, את האישיוּת שהיתה סמל חי וּמבּע עליוֹן לצערנוּ וּלדאגוֹתינוּ, לחלוֹמוֹתינוּ ולתקווֹתינוּ, ושירת חייה באמצע נפסקה.

בּימי רעה אנוּ מרגישים בחסרוֹן עצתה וּפעוּלתה, דברי חזוּקה וניחוּמיה, וּבימי טוֹבה היינוּ רוֹצים לדעת את דעתה ואת תגוּבתה על הנסים שנעשׂוּ לנוּ, את דברי תוֹדתה וּברכתה על הזכוּת הגדוֹלה שזכינוּ. נדמה לנוּ, שרק היא, אישיוּת נבחרת זוֹ, היה בכוֹחה להגיד את המלה ההוֹלמת את המצב ואת השעה שאנוּ שרוּיים בּהם, ואנוּ זוֹכרים בּצער את העדרה.

אישיוּת כּזוֹ היה משוֹררנוּ הלאוּמי הגדוֹל ח. נ. בּיאליק, שנסתלק בּכ“א בתמוּז תרצ”ד, אך עבר את סף הששים וכוֹחוֹ אתוֹ במעשׂים וּבשירה, כּאשר הוֹראינוּ בעסקנוּתוֹ התרבּוּתית המבוֹרכת וּבסדרת

שיריו האחרוֹנה, עזת-הבּיטוּי ועשירת-התמוּנוֹת “יתמוּת”.

מה משוֹררנוּ ממשוֹרר, שכּכה המה לוֹ לבּנוּ בעוֹדוֹ בחיים ולא ידוֹם גם עתה, י"ד שנים אחרי מוֹתוֹ, מדי דבּרנוּ בוֹ?

מוּבן מאליו, שקוֹדם כּל קסם לנוּ ביאליק בּכשרוֹנוֹ הפּיוּטי העצוּם, בּזוֹ יכוֹלתוֹ המפליאה להלבּיש את רחשי נפשוֹ העשירה על דקוּיוֹתיהם וגוֹניהם בּלשוֹן, שלא ידענוּ כמוֹה לפניו לשלימוּת, לעוֹז ולנוֹעם. כּוּלנוּ כפפנוּ את ראשנוּ לפני נאמנוּת גדוֹלה זוֹ לשליחוּת, לפני אחריוּת לא-רגילה זוֹ כלפּי תוֹכן הדברים וצוּרתם, לפני השׂגב שבּציוּריו וצליליו.

אבל יוֹתר מסגוּלוֹת אלוּ, שהן עצמן דיין לכפוֹת עלינוּ גדוּלתוֹ של משוֹרר, תפסה את לבנוּ סגוּלה אחרת, והיא ההזדהוּת השלימה של המשוֹרר עם גוֹרל האוּמה, עם שברה הגדוֹל כּים ועם תקוָתה המפציעה אחרי ליל-אפילה ארוֹך לאין שיעוּר.

עם היוֹתוֹ ברוּך-דמיוֹן, נוֹח להתפּעל ורב להתפּעל, לא סבל אשליוֹת. רק האמת היתה נר לדמיוֹנוֹ. בעינים גלוּיוֹת עד מאד ראה את העם בּגלוּת כּ“חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ”, אשר “אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדוֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂוֹא הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב”, “עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַּתְּהוֹם”. בּבוֹאוֹ להסתכּל בּעמוֹ החי רצה לראוֹתוֹ כּמוֹת שהוּא,

בּלי עטיפוֹת שעטפוּהוּ אמוּנוֹת ישנוֹת וחדשוֹת ללא הוֹעיל. רק את האמת כּוּלה ביקש לראוֹת ולהגיד:

וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הַמָּוֶת עַצְמוֹ –

אֱמוֹר!

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל כְּתֵפֵנוּ?

וראה פלא, דבר אמיתוֹ שצרב כּאש היה גם כּצרי ללב הקוֹרא, אף כּי לא היה בכוֹחוֹ להוֹציא את המסקנוֹת מן האמת.

הוּא שרצה לראוֹת את האדם מישׂראל בּתפארת אדם, חי בכבוֹד ומת בּכבוֹד, זיעזע את נפשנוּ בשיר “בּעיר ההריגה” בשנת תרס"ד:

וְרָאִיתָ בְעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים

אַחֶיךָ בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל הַמַּכַּבִּים – –

מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,

וַיָּמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ.

לבּוֹ היה תמיד מלא חרדה למה שצפוּי לעם בּאוֹתה “גלוּת חשכה כּתהוֹם”, ועוֹד בּראשיתוֹ, בּשנת תרנ"א, היא שנת שירוֹ הראשוֹן “אל הצפּוֹר”, שבּוֹ נוֹהה נפש המשוֹרר כּוּלה מזרחה, לציוֹן, הוּא קוֹרא ברוֹב דאגה בשירוֹ “משוּט בּמרחקים”:

מִי יֵדַע הַדְּמָעוֹת שֶׁעוֹד תִּשָּׁפַכְנָה,

הַסּוּפוֹת שֶׁעוֹד עַל רֹאשֵׁנוּ תָגַחְנָה

עַד פְּרֹץ רוּחַ טוֹבָה, חֲזָקָה, נֶאְדָּרָה,

שֶׁתּוּכַל לִתְקֹעַ הָעָב הַמִּדְבָּרָה.

לבּוֹ הרוֹאה הגיד לוֹ, כּביכוֹל, כּי הגאוּלה ממש לא תבוֹא אלא לאחר שתעבוֹר ימי דמעוֹת ודמים וסוּפוֹת עוֹקרוֹת את הכּל.

אבל כּשם שהרצוֹן הזה, האכזרי כמעט, לחשׂוֹף את האמת דרוּש היה לעם, כּך היה דרוּש גם לוֹ, למשוֹרר עצמוֹ. הוּא היה לוֹ “כאש מצרף וכבוֹרית מכבּסים” לשׂרוֹף את סיגי היאוּש ולהעלוֹת בּטהרוֹ את זהב התקוָה. וכן אנוּ רוֹאים, כּי בצד הזעם והיאוּש מקננים בּלבּוֹ תמיד גם החמלה והתקוָה. האוֹר אוֹחז בּעקב הצל.

לבּוֹ הרוֹאה הגיד לוֹ, כי הראשית הקטנה הנעשׂית לגאוֹלת העם, אשר היתה לבוּז בּעיני רבּים, צוֹפנת בּקרבּה את האחרית הגדוֹלה.

אַל תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ

פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב?

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמוֹהוּ וָרָב.

וּב“מקראי ציוֹן” בּשנת תרנ"ח, לזכר הקוֹנגרס בּבאזל:

מַצִּיבֵי הַדְּלָתוֹת וּבוֹנֵי הַטְּפָחוֹת

יַכִּירוּ מִי יָרָה הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה –

וכיחסוֹ האמביואלנטי אל העם, כּן היה גם יחסוֹ אל העבר, אל העבר הפּרטי ואל העבר הכּללי, שעל פּי רוֹב אין להבדיל אצלוֹ בּין השנים. בּאוֹתה אמת מתרגשת שר על חרפּת ילדו דתוֹ ועל המאוֹר שבּה. כּנגד “שירתי”, הרקוּם אנחוֹת ודמעוֹת ושממוֹן, בּא “זוֹהר”, שכּוּלוֹ צהלת חיים וּמשוּבת ילדוּת. הוּא שר כּאחד את עלבּוֹנוֹ התהוֹמי של “המתמיד” ואת גבוּרת נפשוֹ העילאית; הוּא שר גם את שממת בּית-המדרש העזוּב וגם את היוֹתוֹ “בית-היוֹצר לנשמת האוּמה” וּמקוֹר חייה. מצד אחד אתה מוֹצא אצלוֹ מוּסר יהדוּת קיצוֹני, עד כּדי ביטוּל היש:

מִהְיוֹת כְּפִיר עִם כְּפִירִים אִסָּפֶה עִם כְּבָשִׂים

ומצד שני:

אֵין זֹאת כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ.

אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ.

חרוּז שרק לברק המתחוֹלל בּימים האלה אנוּ משׂיגים את כּל משמעוּתוֹ.

הוּא הכּיר יפה בניגוּדי עצמוֹ, וּבודאי גרמוּ לוֹ סבל רב. “מגלת האש” מוּקדשת רוּבּה להכּרה-הרגשה זוֹ, וּבטוּי מיוּחד נתן לה בשירוֹ “הציץ ומת”, שבּוֹ מתוֹארת החתירה אל איחוּד הניגוּדים:

וַיַּחְתֹּר עַד גְּבוּלוֹת אֵין-גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים

יִתְאַחֲדוּ בְּשָׁרְשָׁם.

אך האיחוּד אינוֹ מוּשׂג, כּמוּבן, כּי לא ישׂיגנוּ אדם וחי.

כּשם שהיה חוֹזה גדוֹל, היה גם איש המציאוּת האידיאלית. לא רק את המצב הנורמלי ביקש לעמוֹ, אלא גם את האדם הנוֹרמלי. בּאדם הנוֹרמלי ראה את היסוֹד לכל עתידנוּ. היוּ בוֹ כיסוּפים של קנאה כמעט לאדם הפּשוּט, העניו, הטהוֹר, “הממעט דברים וּמרבּה תפארת”, ושׂנאה עזה כשאוֹל לבעלי “המלים התוֹפפוֹת”, אשר

חַכְלִילוּת הַפּוּךְ בְּעֵינֵיהֶן וּרְקַב הַזִּמָּה בְּעַצְמוֹתָן,

וּבְכַנְפֵיהֶן יַלְדֵי נַאֲפוּפִים, מַמְזְרֵי עֵט וְרַעְיוֹן,

עָתָק וָשַׁחַץ כֻּלָּם, לְשׁוֹן רַהַב וְלֵב נָבוּב.

וּכעדוּתוֹ על עצמוֹ בשיר-הוידוּי “והיה כי תמצאוּ” בתר"ע:

וַיְתַעֵב כְּאֶחָד עֹז נֶפֶשׁ הַכְּלָבִים

עִם צִדְקַת לֵב שָׁפָן.

ידוּע מאבקוֹ הפּנימי, שלא פסק כּל ימיו, בּין הכּרתוֹ אוֹ

חוֹבתוֹ הלאוּמית וּבין הכּרתוֹ האינדיבידוּאלית אוֹ החוֹבה כלפּי נפשוֹ

הוּא, זוֹ שקרא לה ב“מגילת האש”: “יגוֹן היחיד”. גם מאבק זה לא היה אלא ביטוּי כיסוּפיו לאדם הנוֹרמלי, שכּוֹחוֹתיו, רצוֹנוֹתיו ועשׂייתוֹ שקוּלים וּממוּזגים.

*

אילוּ היה ביאליק חי עמנוּ כיוֹם הזה היה בן שבעים וחמש. לגבּי איש חזק וּבעל כּוֹחוֹת-נפש גדוֹלים כּמוֹהוּ אין זה גיל של בּטלוּת כּלל וכלל. ההשגחה, כּביכוֹל, רצתה למנוֹע מבּחירה את הצער הגדוֹל, זה שהוּא היה מסוּגל לוֹ, על אבדן המיליוֹנים. אין אתנוּ יוֹדע אם היה עוֹצר כּוֹח לשיר אחרי “בעיר ההריגה” גם את “בּעוֹלם ההריגה” – משׂימה פיוּטית שהיא כמעט למעלה מכּוֹח אנוֹש. אבל ההשגחה מנעה ממנוּ יחד עם הצער גם את נחמת הגאוּלה, הקמה לעינינוּ כחזוֹן אַפּוֹקאליפּטי בנהרי דם ואש, בּסערת קנאה ושׂנאה, המגיחה עלינוּ מאפסי ארץ. היא מנעה ממנוּ את מראה לידתה הנפלאה של מדינת ישׂראל, את מראה כוֹחה והדרה של האוּמה, אשר אך תמוֹל ראינוּה בחוּצוֹת העיר, בּה היה ביתוֹ, בּה יצר וּפעל רבּוֹת לעת מנחת חייו.

וּבכן צירפה אוֹתוֹ ההשגחה, לפי דרכּה הטמירה, לשוּרת האנשים הגדוֹלים הנוֹדעים בּהיסטוֹריה שלנוּ, שלא זכוּ לראוֹת בּהתגשמוּת חזוֹנם, שאוּלי גדוֹל מדי היה האוֹר בּנפשם פּנימה משיוּכל להפּגש עם האוֹר הגדוֹל מבּחוּץ. וּבודאי גם לא מקרה עיור הוּא, שעשׂה את החוֹזה השירי במוֹתוֹ שכן-עוֹלם ותאוֹם-עוֹלם לחוֹזה המדיני בזכרוֹנוֹ של עם ישׂראל.

תש"ח