נשמט “העוּגב” מיד המנגן הגדוֹל ואנחנוּ רק הד מנגינתוֹ רוֹעד עדיין בּאוֹזנינוּ.

העוֹד נוֹסיף לחוּש אוֹתה ההנאה החריפה, שהיינוּ חשים בּשעה שנתפּרסם עוֹד תרגוּם עברי של אחת ממעשׂיוֹתיו העממיוֹת ושחשדנוּ בּוֹ את יד האמן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ?

אכן קסם רב היה ללשוֹנוֹ העברית והיא היתה גם הלבוּש הכי הוֹלם את יצירתוֹ היפה.

חטאת טשרנוֹביץ¹ נבעה ממקוֹר הטעוּת המלוָה את חייהם של רוֹב היוֹצרים הגדוֹלים.

שמא נבעוּ גם קטרוּגיו הפּוּבליציסטיים ממקוֹר זה? כּי אציל היה האיש פּרץ ואציל שבעתים היה הסוֹפר פּרץ.

המעלוֹת האנוּשיוֹת הנפרזוֹת שנטעוּ בּלבּוֹ העבירוּהוּ על דעתוֹ ועל דעת בּת-שירתוֹ ויהי לפטרוֹן לדלים ולמשוֹרר הדלוּת.

אך בּאבני כּתר בּת-שירתוֹ שיבּץ הכּל, בּלי בּרירה, בּפזרנוּת.

התכוּנוֹת והמסוֹרוֹת הן הן הנפשוֹת העוֹשׂוֹת בּסיפּוּריו. אין הוּא יוֹדע טפּוּסים. הנטיה המוּסרית, ההעויה הישׂראלית-אוֹפיית, התגלוּת היגוֹן והשׂשׂוֹן שבּנפש הנבחרה, הרמז כּלפי

פּנים – אלה המה הצירים שעליהם תסוֹב יצירתוֹ. ועל כּוּלם עוֹלה הנגוּן: לא המלה, לא הקו, לא הצרוּף האמנוּתי הם שעשׂוּ את יצירתוֹ לחטיבה מיוּחדת, אלא הנגוּן העצמי המלוָהּ. וּלפיכך לא הצליחוּ כּל מחקיו, אם כּי רבּוּ.

עשׂרוֹת שנים היה תלוּי המאוֹר הגדוֹל הזה בּשמי ספרוּתנוּ ושלח את אוֹרוֹ המזוּקק והמחמם בּכל פּינוֹת חיינוּ התפלים. ראינוּהוּ בּגבוּרתוֹ וראינוּהוּ בּליקוּייו, ואוּלם גם אחרי כּבוֹתוֹ, אוֹרוֹ גנוּז לדוֹרוֹת.

*

משל למה הדבר דוֹמה: לבת-מלכּה שנתכשפה ונאחזה בּחבלי שינה בּארמוֹנה הנטוּש. שמעוּ נסיכים וּבני מלכים וּבאוּ לעוֹררה מתרדמתה. זה שר עליה בּשירים, זה סיפּר לה סיפּוּרים, פּלוֹני חד לה חידוֹת ואלמוֹני חזה לה חזיוֹנוֹת – אך בּת-המלכּה לא נעה ולא זעה. אך בחוּץ דבּרוּ בּראש הוֹמיוֹת על בּת-המלכה שנתעוֹררה ועל השׂמחה שבּאוּלמי הארמוֹן. עד שבּא הנסיך האמתי וּבנגוּן פּשוּט קרע את חבלי השינה מעל עפעפּי היפהפיה הנרדמה והיא קפצה ממשכּבה זהוּבת-תלתלים וחכלילית-לחי. – הארמוֹן הוּא היכל ספרוּתנוּ, בּת-המלכּה שנתכשפה היא היצירה העממית. הנסיכים, שהכניסו אָמנם חיים לתוֹך אוּלמי הארמוֹן אך לא הצליחו לעוֹרר את בּת-המלכּה, הם הסוֹפרים הרוֹמנטיים, הריאליסטיים והפּוּלמיסטים למיניהם, אך הנסיך האמתי היה י. ל. פרץ.

מאפּוּ, שהצליח להחיוֹת את העבר הרחוֹק של עמנוּ בּאמצעים של מסַפּר-אמן אמתי ושהוֹסיף על משקל הזהב של התנ“ך, לא יצר מתוֹך הצוֹרך של החיים ומתוֹך יחס לירי אל החיים. “המלמד מקוֹבנא” היה מעין לו’ניק ספרוּתי. הוּא חלם את חלום העבר בּיחידוּת, וּכשהגיע זמנוֹ להתגלוֹת נסתלק מן העוֹלם. וּמשוּם כּך לא מצא לוֹ מאפּוּ תלמידים שינסוּ ללכת בעקבוֹתיו. רגילים להפריז על השפּעתוֹ הספרוּתית של מאפּוּ, אך לא בּצדק. הוּא נתן לקוֹרא עוֹנג אסטטי מאין כּמוֹהוּ לפניו, אך “אהבת ציוֹן” ו”אשמת שוֹמרוֹן" נקראוּ כּספרי-פּלאים מימי קדם, כּספרים שאין שם המחבּר נקרא עליהם. אף העם קרא בּהם וטעה וחשב שהם המשך לספּוּרי התנ"ך.

סמוֹלנסקין הוֹליכנוּ כּמה שנים בּמדבּר ספּוּריו המוּזרים, הארוּכּים והצחיחים ללא אילן וללא דשא, ללא ציץ וללא כּנף-רננים. המְרֵעים, העוֹשקים, החשוּכּים, מוֹרדי-האוֹר הם בעיניו כּתנשמוֹת הללוּ שאינן ראוּיוֹת אלא לשחיטה בּמטבּע ולגניזה תחת הסף לסגולת הצלחה. הבּטלנים היוֹשבים מאחוֹרי התנוּר מחוּק הטיח, נשמוֹתיהם עשׂוּיוֹת מאוֹתוֹ הטיח התפל. המקרים ושילוּבם מעוֹררים צחוֹק.

יל"ג, בּעל הפּטיש הכּבד, מחריש יוֹתר מדי את האוֹזנים בּלשוֹנוֹ, שיש בּה מתרוּעת החצוֹצרה ואין בּה מהמית הכּנוֹר. המשל שלוֹ הוּא חריף, אך לפעמים קרוֹבוֹת מגוּשם, עד שהיד יכוֹלה למשמש בּוֹ. התאוּרים האֶפּיים הרחבים שלוֹ מוּפרעים ע"י הבּדחנוּת והבּכיינוּת המשמשוֹת בּהם בּערבּוּביה. השיר הלירי הקצר והמילוֹדי חסר אצלוֹ לגמרי. הפּרוֹזה שלוֹ גבּבנית וּפטפּטנית. אמנם הרבּה כּחוֹת ויסוֹדוֹת של יצירה היוּ אצוּרים בּמשוֹרר זה, אך הוּא לא עמד על הגוֹבה של האמן האמתי: הוּא לא ידע להשתמש בּהם כּהוֹגן. עֵד מוּבהק לפּראוּת כּחוֹתיו הוּא כּרך המכתמים והכּתוֹבוֹת על-גבּי המצבוֹת. הוּא היה אוּלי המעוֹרר היוֹתר גדוֹל שבּספרוּתנוּ. אפס הערכין הספרוּתיים שהניח לנחלת העתיד מעטים המה.

וּמנדלי מוֹ"ס, זה החַטב השאנן, המוֹדד והשוֹקל של הפראזה, הנוֹתן חדוּד וּבליטה לתמוּנה והמשעבּד את החוֹמר-הגוֹלם לרעיוֹנוֹ היצירתי, אף הוּא, עם כּל השפּעתוֹ המרוּבּה וּמלאת-הבּרכה על דוֹר הסוֹפרים הצעיר, בּלמדוֹ אוֹתוֹ את מלאכת הציוּר והחיטוּב בלשוֹן, בלמדוֹ אוֹתוֹ את ההסתכּלוּת השלֵוה בּשעת סער היצירה, אף הוּא לא נתן לנוּ את החיים ואת הפּרכּוּס שבּחיים, את נשמת האדם ואת הפּחד התהוֹמי שבּה בּאספּקלרית היצירה. בּשגם מנדלי רוֹאה רק את השכבה המגוּבּשה של החיים ולא את מצוּלתם, רק העויתה של הנשמה ולא תעיָתה הרחק מן המקוֹר. גבּוֹריו חוֹקרים וּמדיינים, מתוכּחים וּמתפּלספים רק על “הכּבד והבּצלים” של סעוּדת העוֹלם, אך לא על עצם הסעוּדה. המטעמים העדינים והיין החריף אינם בּגדר טעימתם.

לא כן היא יצירתוֹ של פרץ. הרוֹמנטיקה שלוֹ אינה יוֹנקת מן העבר הרחוֹק, שע“י כּך ההמצאה והתאוּר הדיקוֹרטיבי-ארכיאוֹלוֹגי מכריעים בּה, אלא היא יוֹנקת מן החיים ההוֹוים. לא החוֹמר הוּא העוֹשׂה את היצירה לרוֹמנטית, אלא היחס של היוֹצר, יחס לירי חי ורוה דמיוֹן, אל חזיוֹנוֹת החיים. יצירה רוֹמנטית כּזוֹ יש בּה חיוּניוּת והשפּעתה מרוּבּה, בּהיוֹתה נשענת על מנגינת החיים ההוֹמה עדיין בּלבּוֹ של הקוֹרא. אשרי היוֹצרים, שאת העוֹנג האסטטי שהם נוֹתנים לקוֹרא מלוָה הנעימה הלירית-אנוֹשית של החיים והצעירוּת שבּחיים. היוֹצרים הללוּ זוֹכים לא רק להערצה אלא גם לאהבה! משוּנה וּמטוּשטשה היא צוּרתוֹ של יחיאל הגבּוֹר בּ”הציץ ונפגע", מוּזרים הם חייו ותנוּעוֹתיו בּחיים, ואוּלם בּקראנוּ בּספּוּר נחוּש, כּי גם בּנוּ יש משהוּ מאוֹתוֹ הנער העלוּב החוֹלם את חלוֹם החיים והאהבה בּדמיוֹנוֹ החוֹלה. הלץ, הצייר והמשוֹרר – זוּ הסביבה הרגילה והמטמטמת – “לא יכלוּ להטוֹת את לבּוֹ לעזוֹב את הנסתרוֹת”, בּדמיוֹנוֹ הוּא מאָרשׂ לוֹ את בּת-השמש היפה ולפני מוֹתוֹ הוּא שר את שירת אוֹשרוֹ. האין זה סמל הדוֹנקישוֹטיוּת הרוּחנית, הצנוּעה והפּחדנית של חניך המסוֹרת העברית?

טפּוּסיו של פּרץ אינם אנשים בּעלי שרירים התוֹפסים מקוֹם מסוּים בּחברה וּברוּחה של החברה. עפי“ר הם רק צללים רועדים, אך צללים הפוּכים על קרבּם, כּלוֹמר, הם נראים רק עפ”י חייהם הפּנימיים. וּלפיכך רבּה חשיבוּתם כּל-כּך. החסידים, הבּטלנים, בּעלי-המלאכה השלוּמיאלים – כּל אלה מתגלים לעינינוּ בּנשמה אנוֹשית מטוּפּלת בּיסוּרין וחביבה עלינוּ משוּם יסוּריה. המנגן הפּשוּט, עם הארץ, מגמגם לפני יציאת נשמתוֹ דברים שהם גילוּיים נפשיים ואנוֹשיים. כּשאשתוֹ חוֹשדת בּוֹ שהוּא רוֹצה למוּת בּכדי שיבוֹא אל פּעשה השחוֹרה, שהכשילתוּ בּחייה, הוּא עוֹנה בּחיוּך מר: “החטא הוּא בּפני עצמוֹ, האשה היא בּפני עצמה והנגינה היא בּפני עצמה… אַת אשתי וּפעשה היתה החטא של הנגינה…” האדם הנבחר חי חיים כּפוּלים, חיים בּאשר הוּא אדם, שאחריוּתם המוּסרית מוּטלת עליו והוּא נענש על החטאים שהוּא חוֹטא להם, וחיים של הרוּח המיוּחדה הנסוּכה בּוֹ – רוּח היצירה. בּשעת התגבּרוּתה של רוּח זוֹ ישוּתוֹ העיקרית נבלעת וּבטלה בּה ועל המעשׂים אשר הוּא עוֹשׂה בּשעה זוֹ לתקוּנה של הראשוֹנה אין הוּא בּר עוֹנשין. –

וגדוּלתוֹ של פּרץ היא בּזה, שהוּא יוֹדע למסוֹר את הגמגוּם של האנשים, שכּח פּיהם קטן מכּח נפשם. האדם בּן-התרבּוּת, חֲלֵק-הלשוֹן וּבטוּח-התנוּעה אינוֹ חביב עליו, הוּא אוֹהב את הבּריאה הנדכאה, הבּישנית והנלחמת מלחמת כּבּוּש בּלשוֹן. נשמוֹתיהם של גבּוֹריו תוֹססוֹת, מתלבּטוֹת ומבקשוֹת תקוּן של בּטוּי. את הבּטוּי הרציוֹנלי, הישר מתעב פּרץ. לא מקרה הוּא שהוּא בּחר לוֹ לגבּוֹרי חזיוֹנוֹתיו צדיקים, פּרוּשים וּבטלנים

– בּני-אדם שהבּדידוּת מביאה אוֹתם לידי שׂיחה עם נפשם, שהרמז והאסוֹציאציה של המוּשׂגים מספּיקים בּה, וּכשהם מסיחים עם אחרים גם אז שׂיחתם אינה משתנה.

גם פּרץ הוּא מוֹכיח כּיל“ג, אך מה שוֹנים הם האמצעים! שוֹרש נשמתוֹ נטוּע עוֹד בּתקוּפת ההשׂכּלה. התעוּדה “להפיץ אוֹר” בּמוֹשבוֹת העם העברי תוֹפסת מקוֹם חשוּב בּעבוֹדתוֹ הספרוּתית. כּמה דיוֹ שפך פּרץ על ה”בּילדוּנג" בּמאמריו וּבמעין מאמרים. אף יצירוֹתיו האמנוּתיוֹת אינן נקיוֹת מכּוָנוֹת אלוּ: “ציוּרי-המסע”, עסקי הקהל" ודוֹמיהם – בּרוּרים למדי הם הגוֹרמים ליצירוֹת הללוּ. אך המסגרת שבּה נקבּעוּ הדברים, התאוּר הצדדי, ההערה דרך-אגב, הרמז הפּסיכוֹלוֹגי, ההסתכּלוּת החריפה והסגנוֹן הגמיש עשיר-הניואנסים – כּל אלה טוֹבעים בּהם את חוֹתם היצירה האמנוּתית. הסטירה של פּרץ מלקה ומלטפת כּאחת: “ולמה בּוֹדקין את כּוּלם? שלא לבייש! שלא לבייש בּאוֹפן אחר…” הרצאתו כּל-כּך שוֹטפת והמשפּטים, שלכאוֹרה אינן משוּלבים זה בּזה, משלימים כּל-כּך זה את זה עד שמן ההרצאה בּלבד עוֹלה התוֹכן. לא החדוּד של הטימה והעמדת המאוֹרע בּאוֹר האפקט עוֹשׂים את עצם הספּוּר (אעפ"י שיש להם ערך גדוֹל בּבנינוֹ) אלא הטמפּוֹ של ההרצאה. וּפרץ יוֹדע את סוֹד הספּוּר. הוּא שוֹטף כּמנגינת פּלאים ועד שהספּקנוּ לעמוֹד על כּל פראזה וּפראזה כּבר כִּלינוּ לקרוֹא. התוֹכן אוּלי לא נקלט בּמוֹחנוּ, אך הספּוּר כּשהוּא לעצמוֹ ירוֹן בּקרבּנוּ. “גלגוּלוֹ של נגוּן”, “ארבּעה דוֹרוֹת – ארבּע מיתוֹת”,

“פּוֹחת והוֹלך”, “פּסוּקי דזמרא”, שלש קריאוֹת" – כּל אלה הם נגוּנים חוֹזרים בּנוּסחאוֹת שוֹנוֹת, אך המוֹטיב היסוֹדי אחד הוּא, וּבזה גם הפּתרוֹן למה שפּרץ לא כּתב ספּוּרים גדוֹלים. הנשמה הלירית נזוֹנה מן הרגע, מן הרעיוֹן יליד הרגע וּממצב הנפש של הרגע. היא שרה בּשעת השראה יוֹצאת מן הכּלל, בּשעת אקסטזה פּנימית – וההשראה והאקסטזה אינן נענוֹת לרצוֹנוֹ של האדם ואינן נמשכוֹת בּעל כּרחן. השיר הלירי צריך להיוֹת עפ“י טבעוֹ האמתי קצר, הספּוּר, שהנגוּן בּוֹ העיקר, צריך להיוֹת עפ”י טבעוֹ האמתי קצר.

לא כּראוֹת מנדלי, היהוּדי הליטאי הפּיקח והקפּדן, את משכּנוֹת ישׂראל ואת שוֹכניהם רוֹאם פּרץ. היחס שלו אל גבּוֹריו הוּא יחס חסידי, יחס של “אהבת ישׂראל” טהוֹרה, יחס של דבקוּת. יחס כזה יכוֹל להיוֹת רק בּלבּוֹ של יהוּדי פּוֹלני בּעל מזג רגֶש ודמיוֹן עֵר, בּנגוּד ליהוּדי הליטאי בּעל האוֹפי המלגלג והמנתח.

“כּן הוּא, רבּי! ישנה נשמת התוֹרה והיא נשמת כּנסת ישׂראל כּוּלה ולא נשמת יחידי סגוּלה… כּל ישׂראל היוּ בּמעמד הר סיני, השכינה שוֹרה על כּל ישׂראל וכל אוֹת ואוֹת מן התוֹרה היא נשמת ישׂראל – נשמת איזה איש מישׂראל! וכל ישׂראל יש חלק בּה וכל ישׂראל יוֹנק ממנה את חיוּתוֹ, כּי לכל ישׂראל תוֹרת חיים היא…”

והצדיק מבּיאלא מראֶה לגאוֹן מבּריסק, לא את התוֹרה בּעצמה כּי-אם את השׂמחה, את העוֹנג ואת הנגוֹהוֹת והאוֹר, שהיא זוֹרעת סביב לה…

מי שחוֹנן בּיחס כּזה רוֹאה בּכל בּריה את “האוֹר הגנוּז” השוֹכן בּנשמתוֹ. יש חוטאים שמתנכּרים, בּעטיוֹ של ה“בּעל-דבר”, למאוֹר שבּהם, אך מרה היא אחריתם. יכוֹל אדם לעבוֹר כּל עבירוֹת שבּעוֹלם וּבלבד שלא יתנכּר למאוֹר שבּוֹ. הויתוֹ לא תלך אז לאבדוֹן, היא תתלכּד עם המאוֹר הגדוֹל, עם השכינה.

האידיאלים של גבּוֹרי פּרץ וכן גם היסוּרים שהם סוֹבלים על העדֵרם נוֹבעים מתוֹך תוֹכה של הנשמה. אף התביעוֹת הפּעוֹטוֹת, אף קטנוּת-המוֹחין שלהם הן גלוּיי נפש. לא אדבּר כּאן על הספּוּרים והציוּרים המרוּבּים, שם רק פּרי החקוּי הבּא מתוֹך יחס נוֹער אל יצירוֹתיהם של אחרים. אלה, אם ערכּם הספרוּתי חשוּב פּחוֹת אוֹ יוֹתר, אינם הניצוֹצוֹת האמתיים, שנתזוּ משלהבת יצירתוֹ. ואוּלם הספּוּרים, שנגוּנוֹ של פּרץ, רק של פּרץ, רוֹדה בּהם הם סמלים, סמלים לרגשוֹת אנוֹש ולנשמוֹת אנוֹש.

וּלבסוֹף רוֹצה אני להתעכּב משהוּ על צד אוֹפי אחד שבּאישיוּתוֹ של פּרץ. יש יוֹצרים שהם נוֹלדים בּוֹגרים. אחת היא אם כּשרוֹנם רב אוֹ מעט, היחס שלהם אל יצירתם הוּא מסוּים בּדיוּק, תחוּם יצירתם מוּגדר יפה ותמיד מוּרגשת בּיצירוֹתיהם מעין זהירוּת של פּיקח בּעל-נסיוֹן, שיוֹדע כיצד שלא להקדיח את תבשילוֹ. היוֹצרים מסוּג זה הוֹלכים בּדרך סלוּלה אחת, סגנוֹנם אחד הוּא תמיד, אם עשיר הוּא ואם דל. יש בּוֹ אוּלי ניואנסים של ציוּר, אבל אין בּוֹ ניואנסים של הלך-נפש, חסר בּוֹ גם הרישוּל, שהוּא לפעמים כּל-כּך יקר וקרוֹב ללב. ואוּלם יש יוֹצרים – והם בּרוּכי עליוֹן – שמתחילים בּהיסוּס הלב וּברעידת הקוּלמוֹס ומסיימים בהיסוּס הלב וּברעידת הקוּלמוֹס. בּכל אחת מיצירוֹתיהם הנך מרגיש את הבּוֹסר – כּלוֹמר, כּאלוּ היצירה לוֹחשת לך ואוֹמרת: עדיין לא שיקע בּי האמן שלי את כּל כּחוֹתיו, יש לוֹ עוֹד רב! היוֹצרים מסוּג זה מגששים וּמחפּשׂים כּל ימיהם דרכים וּלבוּשים חדשים לבת-יצירתם. אינם חסים על פּזוּר הכּחוֹת וּמבזבּזים את זהבם על נסיוֹנוֹת שוֹנים וּמשוּנים. ויצירוֹתיהם הגאוֹניוֹת נוֹצרוֹת כּמעט בּהיסח הדעת, בּין תְּעִיָה לתעיה.

מוּבן, שלא בּכל המקצוֹעוֹת הם מגיעים לידי שלֵמוּת, הדבר הזה הוּא מן הנמנע, אבל כּל מה ששרביט כּשרוֹנם נוֹגע בּוֹ מקבּל חִיוּת ויוֹפי. תמימוּת הלב, טהרת הכּוָנה משתמרת אצלם עד סוֹף ימיהם, ואנוּ מתפּלאים לראוֹת יצירוֹתיהם, שנוֹצרוּ בּימי שׂיבה, רעננוֹת וּתמימוֹת כּאלוּ נער

כּתבן. בּרם, כּשם שהנוֹער מלוָם כּל ימיהם כּן יש כּבר בּהתחלתם מין העויה רצינית המצוּיה אצל תינוֹקוֹת. – –

לסוּג זה היה שייך פּרץ. בּעוֹד שבּיאליק שאל כּבר בּימי עלוּמיו: “מה זאת אהבה?” כּתב פּרץ הזקן שירי אהבה, שהתמימוּת הפּקחית והנעימה הלירית שבּהם מזכּירוֹת את שירי היינה הראשוֹנים.

למן שירי “העוּגב”, “ספּוּרי יוֹחנן המלמד”, “המעשׂיוֹת העממיוֹת” עד הדרמוֹת המיסטיוֹת-הסימבּוֹליוֹת שלוֹ נשאר פּרץ נאמן לנגוּן שלוֹ. אם התגנב פּה ושם אקוֹרד זר, השפּעה זרה, אם הוֹעלה עליהם צעיף בּכוָנה – המוֹטיב נשאר בּלתי מזוּיף. השׂיחה השוֹטפת הפּשוּטה וּמלאת-החן

היתה שוֹבה את לבּנוּ עד השנה האחרוֹנה, והנה – נפסק הנגוּן, בּוַדאי “נפקד מקוֹמוֹ של אחד המנגנים הגדוֹלים במקהלה של מעלה”!

תרע"ה